סבתא־של־סבתא לא האמינה בחידושים טכנולוגיים, סבתא חששה מפניהם, ואמא התפעלה מהם. אנחנו בקושי שֹמים לב אליהם. אם נתבשר מחר, שפוּתח כלי־תחבורה אישי מתקפל, שיביא את בעליו למחוז־חפצו בדרך הים, האוויר והיבּשה; שיפעל כמכונית וכמטוס, כספינה וכצוללת, כמסוק וכמעלית גם יחד; שניתן לאכסנו במזוודה בינונית בגודלה ולהרכיבו בשלוש דקות; שיש לו חלקי חילוף המאפשרים לנצלו גם לליטוש רצפות ולגיזום דשאים – לא נופתע הרבה. ידענו שזה מוכרח לבוא, שזה יפותח.
כי אנחנו חיים בתקופה שבה השאלה שוב אינה איך להמציא, אלא מה להמציא שיהיה כדאי להמציאו. הבעיה אינה עוד, איך לספק את צרכיו של אדם, אלא איך ליצור בתודעתו צרכים חדשים על־מנת שאפשר יהיה לספקם. ולכן הולך הפרסום ומתבסס כענף כלכלי חיוני, כי בלעדי הפרסומאי ה“יוצר” את הצרכים, יהיו המהנדס והטכנאי מחוסרי־פרנסה לפחות בארצות השפע.
במאה הזאת, שחידושיה עלו על כל מה שחידשה ופיתחה האנושות בכל תולדותיה, בעשור הזה של טיסה לירח – מה עוד יעורר התפעלות?
אומר לכם מה: הטכנולוגיה הקטנה. לא הטכנולוגיה הבונה פצצות־מיני שכוחן בהרס גדול משל פצצות־האם הענקיות. לא זוֹ הבונה מחשבים החושבים ומשחקים בשח ומחברים מוסיקה; גם לא זו המקימה תחנות־חלל ובתי־זכוכית שראשם בשמים.
אלא הטכנולוגיה הקטנה־קטנה, זו העומדת לרשותו של האדם־הפרט בחיי היום־יום שלו. זו המעניקה לו דברים שאפשר בלעדיהם, אבל נוח יותר אתם; דברים שאינם עולים הרבה כסף, אינם חוסכים הרבה זמן ואינם מביאים הרבה תועלת, אבל מעוררים בך אשליה כי נוצרו למענך, כדי להנעים את חייך, ולא כדי לייעל תהליכי ייצור.
ודאי זה מרשים שפיתחו דחפור תת־מימי הפועל 300 מטר מתחת לפני המים ומופעל על־ידי צוות קרקע. ודאי שחידוש כזה, ככל שתהיה רחוק משימוּש בו, ישפיע על חייך יותר ממכונת־גילוח־ההופכת־מייבש־שערות, שאתה (ורעייתך…) משתמש(ים) בה.
וכי איננו יודעים, כי כוּר להתפלת מים חשוב יותר, חשוב יותר לנו אישית, ממיתקן מגנטי בתוך סיר חשמלי הבוחש את התבשיל מעצמו ובעצמו, בעת הצורך? שטרקטור מועיל יותר ממכשיר ואקוּאום1 הסופג את הנוזל המלוכלך ממטליות ומסמרטוטים? יודעים. בכל זאת יותר נעים שמכשיר ואקוּם יספוג את המים המלוכלכים ממטלית־הרצפה, משנטפל בה בידינו.
אני חסידה נלהבת של החידושים הבלתי־חיוניים האלה. על רבים מהם אני יודעת רק מתוך קריאה, כי הם זולים מכדי שמישהו ירצה לייבא אותם ארצה.אם לא יעלה מחירם, אי־אפשר לצבור מהם רווחים בשוק המקומי הקטן. אם יעלה מחירם לא יקנו אותם.
טלו, למשל, את מברשת־השיניים בעלת הידית החלולה. בביצועה המשוכלל ביותר היא עולה דולר, אבל היא שווה זהב. כי בידית החלולה מאוכסנת משחת־השיניים; מנענעים את המברשת לפני השימוש, ובתנועת־יד אחת נחסכו חמש הפעולות: לקחת את שפופרת המשחה, להוריד את מכסה־התברוגת, ללחוץ, להחזיר את המכסה, להחזיר את השפופרת למקומה. כשהידית החלולה מתרוקנת מתוכנה, יש מילוי בפרוטות. מאז שהתחלתי לצחצח שיניים, חלמתי על פאטנט כזה.
הנחתי שאם יומצא אי־פעם ויוצא לשוק, זה יהיה בארצות־הברית. אולי יש לה מתחרים בטכנולוגיה הגדולה, יש לה מתחרים רציניים בייצור – בעיקר ביצוא – של מוצרי אלקטרוניקה ומכניקה. אבל היא לעולם תעלה על כולם בפיתוח ובייצור של “שמוֹנצעס”. לפיתוחם של אלה דרוש שוק מקומי גדול של אנשים אוהבי שמוֹנצעס, הבאים בדרך־כלל מן המעמד הכלכלי הבינוני ואין בעולם שכבה רחבה של מעמד בינוני, יחסית ואבסולוטית, כמו בארה"ב. גם אין בשום מקום אחר אנשים רבים כל־כך המוכנים להרוג עצמם בשביל לחיות חיים נוחים, ואין יצרנים רבים כל־כך המוכנים לספק להם חיים כאלה.
ברור כי המוטיבאציה היא כלכלית ולא הומאנית. תכלית כל הפאטנטים האלה היא להניע את גלגלי הייצור ולהבטיח רווחים, לפעמים אפילו על חשבון ההוצאה הציבורית למטרות נעלות יותר. אבל עדיין נשארת בעינה העובדה, כי הציר המרכזי של הפעילות הזאת היא הצרכן, האדם הקטן המשתחרר שלב אחר שלב מן השעבוד לשגרת היום־יום שנראתה הכרחית עוד לפני דורותיים.
אבל נעזוב את הפילוסופיה הסוציולוגית של מברשת־השיניים חלולת־הידית, ולא נקפח את ההולנדים המשווקים אורז בשקיות שבהן גם מבשלים אותו. האורז מוכנס לסיר עם השקית מתבשל בטעמו המקורי ואינו נדבק לסיר. זה מקל מאוד על הבעל העוזר לאשתו להדיח את הכלים, תמורת זה שהאשה עוזרת לו לכבס את הכביסה…
ומה דעתכם על קוביות של קרח (אמריקני) תוסס? ניתן לשמרו במקרר ביתי 30 ימים, לשימוש במי־סודה או במשקה תסיס אחר, פן יהפכו מימיים מקוביות־קרח רגילות.
ואל תגידו שאין טעם בתברוגת המיוחדת המתחברת לבית־נורה רגיל ומשהה את כיבוי האור במשך דקה אחרי לחיצה על המפסק. לעתים מכבים את החשמל ומגששים באפלה כדי להגיע לחדר הסמוך ולהדליק בו אור – או מכתתים רגליים הלוך וחזור. התברוגת חוסכת ברירה בלתי־אידיאלית זו.
אינני יודעת מה יאמרו על כך בשירוּת הזה, אתם כבר יודעים איזה, אבל ב־250 דולר עלובים אפשר לרכוש מכשיר אלקטרוני קטן הנצמד לטלפון ומגלה אם מאזינים לשֹׂיחותינו ומפקחים עלינו, לא עלינו.
מי ששוכח מפתחות ואינו אוהב להטריח את מכבי־האש, ייהנה ממנעול־החיוג הדומה בצורתו ובפעולתו לחוגה של טלפון. לכל מנעול נוסחה שלוֹ בארבע ספרות, הידועה כמובן רק לבעליו. שיטה דומה מקובלת בכספות, אבל יצרני המנעול הביתי טוענים שהוא המשוכלל ביותר והבטוח ביותר בעולם. עם זאת אין ביטוח לזכירת הנוסחה – ואם ישכחוה גם מכבי־האש לא יועילו.
(אגב, שמעתם על הישראלי החסכן שסירב לבזבז כסף על בידור במסיבת יום־ההולדת של בנו הקטן? הבידור המקובל – סרט, קוסם, בובטרון, בדרן – עולה עשרות לירות. מה עשה הישראלי החכם? הכין את הכיבוד, ערך את השולחנות, ובשעה היעודה למסיבה ירד לרחוב עם האישה והילד. כשנתאספו החברה למטה, הכריז האב בבהלה, כי שכח את המפתח בדירה, ואץ לטלפן למכבי־האש. באה מכונית הכיבוי, הציבו סולם־קומות לגזוזטרה, טיפס הכבאי ופתח את הדלת מבפנים. ובכן, היתה הצגת כיף – בחמש לירות!)
נחזור להמצאות החוקיות. הגברות ודאי ישמחו לבּד המיוחד שמשווקת חברת ריגול מניו־יורק: הוא נמכר יחד עם אבקת־קסמים המשנה את צבע הבד בעת כביסה: ירוק לצהוב, חום לכתום, סגול לוורוד – ושמלה חדשה לפניכם. זה יהיה שימושי מאוד לאחר שתחלוף אופנת המראה העירום.
בקליפורניה מוכרים בומרנגים מעולים בגמישותם ובשווי משקלם, לספורט למשחק ולציד. במודעת הפרסומת של החברה נאמר: אם הבומרנג לא יחזור אליכם, יחזור אליכם כספכם…
רשמקול־מצלם המאפשר להנציח שידור טלוויזיה להצגות פרטיות חוזרות הוא חידוש יאפאני לא חדש. חדש הוא הדגם המשוכלל המאפשר להנציח שידורי טלוויזיה בצבעים. אם וכאשר יונהגו בישראל שידורי טלוויזיה צבעוניים, ואם יהיו לנו 2,000 דולר מיותרים פלוס מכס פלוס מס־קנייה – חברת סוֹני לשירותנו. חברה זו פיתחה גם את טרנזיסטור־הרדיו הקטן ביותר בעולם, בגודל מַצָת סיגריות רגיל, ומשקלו 150 גרם.
בכלל, היאפאנים האלה כובשים את שוּקי העולם. אפילו של ישראל. ממצלמות עד פסנתרים, מטרנזיסטורים עד צבעים, ממכונות עד צעצועים. גם הדחפור התת־מימי ומכונת־הגילוח ההופכת מייבש־שערות כפי שהזכרנו – המצאה יאפאנית הם.
האמריקנים מתכוננים להוציא לשוק וידיאופון (טלפון־טלוויזיה) בעוד שנה. היאפאנים, חברת ניפּוֹן־אלקטריק, כבר הוציאוהו לשוק לפני שנה.
והיתה זו חברה יאפאנית שפתרה אחת ולתמיד את בעיית האדים על המראות בחדרי אמבטיה. דווקא כשעולים מן הרחצה ורוצים להסתרק ולהסתדר, מכוסה המראה באדים וצריך להתחיל לנגבה ולצחצחה. הפתרון היאפאני הוא גוף חימום קטנטן מאחורי הראי המונע את השתקעות האדים על הזגוגית.
ומי אם לא היאפאנים הביאו לגברת הממהרת את מספרת־האקספרס הביתי? חברת יו־סי משווקת 16 גלגלים מחומר מיוחד, בעד שמונה וחצי דולרים. מסדרים את השֹׂער בחמש דקות, מפעילים חשמל לשלוש דקות – והנה תסרוקת מושלמת. מי שאינו יושב שלושים דקות תחת המייבש החם, לא יבין חשיבותו של חידוש זה.
אבל איך נדע על כל האמצאות הטובות? סמכו על היאפאנים. יש להם פאטנט גם לזה. הם המציאו סבון שאפשר למקם בו שמונה שכבות של מודעת פרסומת. רוחצים פעם, מתגלה מודעה, רוחצים עוד פעם, מתגלה עוד מודעה, עוד רחיצה עוד מודעה, וכן הלאה. לדעתי, ביאפאנית, זה פו־יה.
-
“ואקואוּם” במקור – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.