אה, היו ימים. היו זמנים, היו תקופות. היו ואינם עוד. הלכו, חלפו עם רוח העידן שכבש בסערה את לשוננו המתחדשת. כל נואם המכבד את עצמו, בצדק ושלא בצדק, מדבר על עידן הטכנולוגיה ועידן הגרעין ועידן החלל. העיקר עידן, כי הוא מתאים לעידן המדע, המידע והמידוע – ואין בו נימת בטלנות כמו בימים (של זהב), בזמנים (הטובים ההם) ובתקופות (זוהר). בן־העידן מדבר על עידן.
בענין זה אין כמעט יוצאים מן־הכלל, כי בכלל אין עוד יוצאים־מן־הכלל, אלא חריגים בלבד, אחרי הכל, חריגים הם הרבה יותר סבירים. הם שגורים בפי קבוצת־ההתיחסות המשרה סגנונה על הרבדים החברתיים הנחותים יותר שירשו את השכבות הנחותות יותר – כפי שמוכיח מדגם של קבוצת אוכלוסין, חוץ מחתך של חריגים מפגרים שבשבילם מעמד הוא עדיין מושג מעמדי, כי לא הסתגלו לעידן הסטטוס.
בתקופה הטרום־עידנית היינו בעלי הכרה. למותר לומר, כי ההכרה עברה מעולמנו העברי עד ששוב אין לנו אפילו תת־הכרה. אבל הביאו לנו את התודעה, שום דבר חדיש יותר, ולכן מותר להטיף לו. בתת־מודע כולנו מסכימים עם המרצים והנואמים וכותבי־המאמרים, הדורשים מאתנו תודעה יהודית ותודעה בטחונית ותודעה סוציאלית, שלא לדבר כלל על תודעת קליטה, ותודעת חינוך ותודעת יצוא.
החשובה בכולן, כמסתבר, היא תודעת־התודעה, כלומר התודעה בדבר נחיצותה של תודעה. שהרי, אם תהיה לנו זו התודעה התודעתית, נוכל ליישׂם אותה בשטחי החיים השונים. ואל יהיה היישום קל בעיניכם: אם לפני שנים אחדות איש עדיין לא יישם שום דבר, כי עוד לא הומצא היישום, הנה עכשיו כל איש־עושה רוח כל העת מיישם. גם ותיקים מיישמים מפקידה לפקידה, כי זה העידן של תודעת היישום, וצריך לצעוד עם העידן.
אלא שאי־אפשר ליישם בלי השלכות. ואכן באחרונה יש למירב הדברים השלכות מירביות על דברים אחרים. בעבר, כאשר מושגינו הלשוניים היו שרויים בפיגור משווע, – פיגור מירבי ממש – היתה לדברים השפעה על דברים אחרים. לפעמים היה ביניהם קשר, זיקה, או יחס גומלין. עכשיו הם פינו מקומם להשלכות, כשם שהמעיינות נסוגו מפני המשאבים, וכשם שהתמורות נישלו את השינויים.
הנה כי כן יצרה המהפכה העברית קיטוב מסוכן בין הדורות, במקום שמקודם היה ביניהם ניגוד מסוכן בלבד. למעשה, זהו קיטוב בין דור שאימץ לעצמו מוקדים, בשעה שאבותיו עדיין דוגלים במרכזים. ספק אם יש עתיד לדמוקראטיה העברית, אם לא ישכילו המפלגות לקבוע לעצמן מוקדים במקום מרכזים.
הפיתוח הלשוני יצר פער בסגנון, כשם שיצר את הפער עצמו ויישם אותו במאזן התשלומים ובכל דבר אחר. למעשה הפער הוא דוגמה לפער בין הכוונה לתוצאה: הדחף להבחנה (מירבית) בגוני־מושגים הוליד מלים, שחיסלו כל הבחנה. פעם נאלצנו להסתפק בגירעון ובהפרש ובמרחק, הכל לפי העניין. אך משנפער הפער, הוא בלע את כולם, ואפשר להסתפק בו לכל עניין. זה עידן הייעול.
סוף־סוף נעלמו מחיינו כל הדברים הטפלים והצדדיים ופחותי־הערך, ועולמנו מתמקד עתה בדברים שוליים.
כדי לאזן את השפעת המיתון הלשוני הזה מספקים לנו תחליפים יזומים לאמירה, למשל. איש־ציבור ראוי־לשמו שוב איננו אומר שום דבר. הוא קובע או מציין, מצהיר ומכריז, מדגיש ומטעים. טוען ומבהיר, אבל לעולם איננו אומר דבר.
אין לטעון נגד הפער הנשזר במרקם. אבל כאשר דווקא ההפרש נרקם במשזר, או הגירעון משתלב במקשר, הפער מביא לתסכול.
אין לטעון נגד תודעה, במיוחד כשהיא מלווה השלכות ערכיות. אך יש לזכור, כי לעתים גם הכרה יכולה לעצב דגם של ישוּת מעודנת תרתי־משמע.
אם הדברים אינם מובנים, הרי זה מן הסתם בגלל היעדר משמעות. אלא שזה היעדר משמעות עידני. כי במהותן לא השתנו המליצות מימי ירחמיאל, שאצלו גם גורם היה לפעמים פאקטור.1 הן השתנו רק בסגנון: אצל עידניאל גורם הוא לפעמים מרכיב בדרך־כלל, במקרים הלא־נכונים.
אבל ביסודו עידניאל הוא בחור טוב.
הוא אינו שם לעצמו מטרות, אבל הוא מציב לו יעדים. הוא אינו מגשים משׂימות, אבל מתמודד עם אתגרים.
ואם כבוד המדינה אינו חשוב לו, הרי זה רק מפני שהוא רוצב ביוקרתה. אז מה?
-
במו אזני שמעתי שר נואם בכנסת על הפער בין העדות, דופק בהתרגשות על דוכן־הנואמים וזועק: “רבותי, זו לא סתם בעיה; זוהי פרובלימה!” ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.