"… המוות לכם, תושבי ישראל. המוות לכם בוקר וערב, ואם יבוא הלילה אז נלביש אותכם בשמלה השחורה שלו, ויזנק המוות אליכם מכל מקום… "

תודה רבה לך, רדיו קאהיר. תודה רבה לך, קול הרע"ם, קול השידור של הרפובליקה־הערבית־המאוחדת שמזמן התפלגה. באמת, תודה על שטרחת להודיע לנו ממש במישרין, בעברית מובנת, מה גורל הועדתם לנו. תודה על שחיזקת אותנו באמונתנו שאין לנו ברירה אלא להילחם על נפשנו או להמתין עד שתלבישו אותנו בשמלה שחורה של הלילה.

נכון, הצעת לנו עוד אפשרות אחת:

"… עצתנו היתה לכם תמיד שתעזבו את הגיהינום הציוני, את הבסיס האימבריאליסטי, ישראל. רבבות מכם קיבלו את עצתנו ועזבו את ישראל, ועתה גם עליכם ללכת בעקבותיהם… "

שוב תודה רבה. תודה על רוחב־הלב שבו אתם מוכנים לוותר על חיסולנו הפיסי־פרטי ולשתף אותנו בחיסול המדיני־קולקטיבי של ישראל. תודה גם על העצה הנדיבה. באמת, אנחנו מעריכים את דאגתך. אבל מה לעשות, אנחנו אוהבים את הגיהינום הציוני. אנחנו מזוכיסטים.

אנחנו מזוכיסטים עם חוש הומור, ולכן אנו מאזינים לשידוריך בעברית ומבסוטים לשמוע את קרייניך מרעימים באיומים ומבשרים בשמחה בשורות איוב ל“בושעים אימפריאליסטים” שכמונו.

אנחנו מזוכיסטים, אבל לא מטומטמים. ולכן לא האמנו לך גם בשעות שהיית מקור־האינפורמציה היחיד על מהלך הקרבות אשר בהם התקדמו הערבית בכל החזיתיות.

זה היה רק שלשום, ביום ב', החמישה ביוני 1967. הצופרים השמיעו קול אזעקה בשעה 7.40 בבוקר, וכעבור רגעים מעטים ידענו כולנו שזה על־באמת. הבאנו את הילדים לבית־הספר, עם תוויות־זיהוי על צווארם, והלכנו איש־איש לעבודתו. כאילו היה זה רק תרגיל.

אם מעניין אותך הדבר, קול הרע"ם, הרי אספר שאני הלכתי אז לבית־סוקולוב, בית העתונאים בתל־אביב, אשר – יחד עם בניין לשכת העתונות הממשלתית הסמוך לו ומחובר עמו – היה מרכז התקשורת בין המלחמה והציבור.

כאן הקימו את אולפני החירום של שירות השידור, כאן סידרו מקומות־עבודה מאולתרים לכתבי־החוץ שבאו לעשרות ולמאות כדי ל“כסות” את המלחמה. כאן ריכזו את לשכות דובר צה“ל ויחידת־הקשר של צה”ל, כאן קיימו את מסיבות העתונאים ההיסטוריות – ובאותם הימים כל מסיבות העתונאים היו היסטוריות.

הגעתי לשם בעשר בבוקר, והאדם הראשון שנקרה בדרכי היה סא“ל יחיאל בן־צבי, אז ראש יחידת הקשר של צה”ל לעתונות, ואיש חיל־האוויר. “ובכן, זה התחיל” – אמרתי לו, ואמרתי זאת באותה הרגשה מעורבת ששלטה אז בכולנו: הרגשה של הקלה עצומה ושל חרדה איומה. הקלה, משום שנסתיימה התקופה של המתנה מורטת־עצבים שבה כל יום עשיתם צעד תוקפני חדש. וחרדה, משום שהתחילה המלחמה – ומלחמה, גם כאשר היא הכרחית, גם כאשר היא רע במיעוטו, היא מלחמה; היא דם ודמעות. אצלנו זה חשוב, קול הרע"ם.

“ובכן, זה התחיל” – אמרתי לבן־צבי. הוא הביט בי בהתרגשות גדולה והשיב: “התחיל? מבחינה מסויימת זה כבר נגמר”.

מבחינה מסויימת הוא צדק, – קול הרע“ם. כי ברגע שחיל־האוויר שלכם הוצא מכלל פעולה כפי שהוצא ממנה, ההכרעה העקרונית כבר נפלה, הסכנות צומצמו והיה ברור שהכל יתנהל פחות־או־יותר לפי החיזוי במטה הכללי של צה”ל.

אבל הציבור שלנו לא ידע זאת. אפילו בשעה מאוחרת יותר, כאשר גם לסוריה וגם לירדן לא היו עוד חילות־אוויר, האנשים במקלטים אצלנו לא ידעו זאת. כי מדיניות הפרסום הישראלית היתה לעכב את הידיעות על נצחונות ולהסתפק בהודעות סתמיות. מי שרצה לשמוע דברים מפורשים פנה אליך, קול קאהיר. ואתה לא הכזבת את המאזין העברי:

"חילות־האוויר הערביים נהנים משליטה מוחלטת באוויר. אוי ואבוי לבושעים. איך נפלו שליטיכם בשגיאה הזאת? מה חשבו הדיפשים? בוודאי מצטערים כעת, אך זה כבר מאוחר… "

כל משפט בול. קליעה מדוייקת, רק בכיוון הפוך. מי שלט באוויר שליטה מוחלטת? שליטיו של מי נפלו בשגיאה? מי הצטער באיחור?

תאמר, זו לוחמה פסיכולוגית. צריך לבלבל את האויב. אלא שזאת היתה לוחמה פסיכולוגית שלכם נגד עצמכם, ואתם בולבלתם והתבלבלתם. אילו חוסיין ידע את האמת על גורל חיל האוויר המצרי, אולי לא היה פותח בהתקפה כלל.

בעצם, מה זה איכפת לך? שימותו עוד כמה אלפי ערבים־אחים, העיקר הבלוף. וכך אמרת:

“קול הרע”ם מקאהיר. זוהי שעת החשבון של הציבור הערבי מ־19 שנים. כוחותינו דוחפים עתה את שערי־תל־אביב. לא יועילו דברי משה דיין לבועלים המובטלים, ולא תושיע מועצת־הבטחון כי הערבים גמרו אומר לשחרר את הבסיס האימבריאליסטי. שליטיכם ביקשו צרות, והם מקבלים את מבוקשם… "

שוב בול בכיוון הפוך. כנראה, גם נאצר שלך האמין לחלק נכבד משקרי נאמניו, שהאמינו לשקרי נאמניהם, שהאמינו וג'. ממש שיעורים לדוגמה בהבקעת שער עצמי.

"… קרבות עזים מתנהלים כעת בכל החזיתות, בדרום, ובמזרח ובצפון. כוחותיו של משה דיין הסוגים בבהלה תחת לחץ כוחות המחץ הערביים. תבוסת דיין ביום הראשון של הקרבות היתה מחפירה. הוא הטיל חטיבת רגליים בחזית כונתילה ואיבד את כל החטיבה.

"תושבי ישראל, אתם משלמים היום בעד מעשי שליטיכם ובעד דברי הרהב של אשכול, דיין ורבין.

"המוות לכם בוקר וערב. ואם יבוא הלילה, אז נלביש אותכם בשמלה השחורה שלו, ויזנק אליכם המוות מכל מקום… "

הוי, קול הרע“ם המסכן – דובר צה”ל התחיל למסור את העובדות המפורשות על מהלך הקרבות, וכתבים צבאיים צמודים ליחידות משדרים את דיווחיהם המרעידים. אנחנו יודעים את המצב ויכולנו להפוך את שידוריך לערבי בידור.

אתם מספרים לנו צ’יזבאטים ומשלים עצמכם שזה ישנה את המצב. אתם מפריחים בדותות מפני שאינכם מסוגלים לראות את האמת, להביט בפניה. אתם משקרים לנו ולעצמכם ולעולם שמחוץ לאיזור, לכולם. משקרים, משקרים, משקרים.

אבל איננו מסוגלים להתבדר בשקרים המשעשעים שלכם, כי הם מלמדים על האופי שלכם שאיננו משתנה. בשבילנו זה טוב ורע בעת ובעונה אחת. זה טוב בשבילנו, כי כל עוד אתם כאלה – אנחנו תמיד ננצח אתכם. כי אנחנו עומדים על קרקע המציאות ואיננו מפחדים מפני האמת. אנחנו מתמודדים אתה, כל טוראי וכל מש"ק וכל קצין וכל אזרח שבעורף, וגם כל קריין המשדר אליכם. ואילו אתם תמיד תשימו לעצמכם מלכודת־כזבים ותפלו בהן.

אבל זה גם רע בשבילנו, כי כל עוד אתם שוגים באשליות וניזונים מכזב והופכים את הדמיון למדיניות, לא תכירו בקיומנו כי לא תכירו במציאות. זהו מעגל־קסמים המוליך אתכם למלחמות ואנחנו לנצחונות, סחור־סחור.

ואנחנו איננו אוהבים לנצח. אנחנו יודעים, כי תמיד מישהו משלם בעד הנצחון, ויהיו מודעות־אבל בעתונות ומאחורי כל מודעה כזאת יסתתר סיפור אנושי עצוב ומכאיב.

אלא שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לא להילחם, כי אתם תבואו עלינו להלבישנו בשמלות השחורות של הלילה. לכן אנחנו מוכרחים לנצח.

אבל תוכל להיות בטוח, שכאשר ננצח לא יזנק אליכם המוות בוקר וערב, ואם יבוא הלילה, אז לא נלביש אתכם בשמלה השחורה שלו.

אנחנו לא, קול הרע"ם. (7.6.67).