אמש היינו במסיבת עתונאים עם הרמטכ"ל, פלוגה של כתבים ישראליים ובריגדה של כתבי־חוץ. רבין דיבר אנגלית מהוססת־קמעה, שהלמה להפליא את סגנונו המאופק: כאילו ביקש לאזן בו את הרושם הכביר של תוכן הדברים, פן יתגנב בהם שמץ של “שוויץ”, קורטוב של יוהרה או שכרון־נצחון. הוא מסר על תוצאות המערכה בדרום ובמזרח, בתמציתיות קמצנית, העיף מבט בשעונו וסיכם: “כל זאת עשינו, גבירותי ורבותי, בחמישים־ושש שעות”. באולם הגדול והצפוף היתה דומיה, עד כי נפילת סיכה יכלה להישמע בו כפיצוץ־זוטא.
גם רבין שתק שניה ואחר־כך הוסיף: “עשינו כל זאת, אנחנו לבדנו, בכוחנו שלנו ובכוחנו שלנו בלבד”. לכאורה מוזר הדבר שהרמטכ"ל ראה עצמו חייב להדגיש זאת. אבל רק לכאורה. הוא חייב היה לעשות זאת לא רק מפני שנאצר המציא איזו בדותה מטורפת להצדקת מפלתו, אלא מפני שקשה להאמין את האמת. האמת הזאת היא מופלאה, היא אגדית, היא חלום – אבל היא מציאות.
ללוח אין כושר ביקורת ולשעון אין תחושה היסטורית. הם מודדים את הזמן ביחידות אחידות, אם ארוכות הן בעינינו ואם קצרות, שלוות או סוערות, אם אין מתרחש בהן דבר או אם מתחוללת בהן מהפכת־דורות.
לפי החוקיות השוויונית הזאת של השעון והלוח עוד לא חלפו אלא שלושה ימים מאז היינו מוכנים להציב את כל הכוח שלנו לשירות ה“סטאטוס־קווֹ”. גם עתה זאת צריכה להיות מטרתנו. אלא שזהו “סטאטוס־קווֹ” אחר, חדש…
לפי החוקיות האוטומטית של מדידת הזמן חלפו רק שלושה ימים מאז פרצה המלחמה הזאת שאפילו כינוי לא הספיקו למצוא לה. אבל הספיקו, הספקנו, לחולל בה תמורות מובהקות בסיכויי עתידנו.
שלושה ימים, שבהם דהרו הבחורים שלנו באוויר וביבשה, כפי שלא דהרו אף פעם וכפי שלא דהר, כמדומה, שום צבא מעולם; שלושה ימים שבהם למדנו כמה חטאנו לנוער הזה של הדיסקוטקים ושל כיכר דיזנגוף ושל פריקת־העול־כביכול; שלושה ימים של חרדה ושל תדהמה ושל שכרון.
הם חלפו כשעה וכנצח. ומה שנקבע בהם, בשדה־הקרב, הוא שעת־כושר היסטורית למדיניות.
שלושה ימים, שבהם הובסו חילות־האוויר של מצרים ושל סוריה ושל ירדן וטייסות של עיראק; שבהם הונחתה מהלומה אדירה על הצבא המצרי ונשבר כוחו של הלגיון יחד עם חטיבה עיראקית שלחמה בצדו, שבהם השתלטנו על חצי־האי סיני, פתחנו את מיצר טיראן וכבשנו את הגדה המערבית (בשעת כתיבה זו עדיין לא ברור אם לא תלמד את סוריה לקח מעבר לאבדן חיל־האוויר שלה).
בשלושה ימים אלה הסרנו את האיום על בטחוננו. אולי לא לנצח. וכי מי יודע מה טמון בנצח? אבל הסרנו את האיום המוחשי, המידי, שהתקרב אלינו צעד אחר צעד מאז ה־14 במאי, במהירות מסחררת ובממשות מחרידה.
בשלושה ימים אלה כבשנו מחדש את העיר העתיקה של ירושלים. מה אפשר להוסיף על פסוק זה? בשביל יהודים לא נחוץ להוסיף עליו, ולזרים קשה להסביר. זר לא יבין מה פירוש הדבר בשבילנו. מי שאין בדמו אלפיים שנות כיסופים, מי שלא ינק אותם עם חלב אמו ולא ירש אותם מדורי־דורות, לא ישיג זאת.
אלפיים שנה, 80 דורות, בכל פזורות הגלות בין שבעים אומה ולשון, פנו היהודים למזרח, שחרית, מנחה וערבית. אלפיים שנה לא טשטשו את הזכרון הלאומי הקיבוצי ואת הזכרון האישי שיהודי נולד אתו כמו שהוא נולד עם רמ"ח אבריו. אלפיים שנה קראנו פסוקים ומלמלנו תפילות על אודות ירושלים עיר־הקודש, בירת־הנצח, משֹושֹ כל הארץ. ולפתע כל הפסוקים האלה קמו לתחיה לעינינו, קרמו עור של ממשות וגידים של מציאות, הם חיים.
אנחנו נלך אל הכותל המערבי שהיה חסום ונעול בפנינו בשרירות, ושוחרר בידי גיבורים בוכים. נלך אל הכותל ברטט של קדושה, המוני יהודים, גם דתיים וגם כאלה שמעולם לא החזיקו סידור־תפילה בידם. נלך אל הכותל ונדע, כי הוא הרבה יותר מאתר היסטורי והרבה יותר ממקום קדוש וגם הרבה יותר מגשר אל העבר הרחוק שלנו.
קיר האבנים האפור הזה הוא הרבה יותר מזכר בית־המקדש שבו זבחו אבותינו זבחים והעלו עולות לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. הוא היה חלק מחייהם של היהודים בכל מקום ובכל דור לפני אלפיים שנה, ולפני חמש מאות שנה ולפני חמישים שנה; יהודים שנשאו את ירושלים בלבם ונשאו אליה עיניהם, וסיכנו חייהם כדי לבוא בשעריה, בדרכים־לא־דרכים ובתנאים לא־תנאים; יהודים שהספיגו את האבנים האלה בדמם ובדמעותיהם. הקדושה האמיתית של הכותל היא בדם הזה ובדמעות האלה של הרציפות היהודית.
ירושלים בשבילנו אינה איזו שארם־אל־שיח' שחזרנו אליה שנית. לא שהיינו בה ונאלצנו לעזבה וחזרנו אליה. גם אחרים היו בה, גם אחרים קידשו אותה. היו בה וקידשו אותה גם הערבים והצלבנים. היו בה גם הסלג’וקים והממלוקים והתורכים. אבל אנחנו, רק אנחנו, לא יכולנו לנטוש אותה אף פעם ולא נפרדנו ממנה מעולם לעולם. ועכשיו הבטחנו אותה לעמנו לנצח ולעד.
ירושלים בשבילנו, זה לא בטחון. זה משהו שלמענו מקריבים גם בטחון. זרים לא יבינו זאת וקשה להסביר להם, כשם שקשה להבין ואי־אפשר להסביר אותו משהו בלתי־מוגדר שלא נתן לעם היהודי להתבולל ולחדול, להתכחש לעברו ולעצמיותו בכל התלאות והרדיפות והפיתויים.
קיר האבנים האפור הזה בירושלים של זהב הוא הסמל של הדבקות היהודית בקיום היהודי, והוא סמל הכוח המיסתורי שהבטיח רציפותו. (8.6.67).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.