יוצאים באוטובוס של “אגד”, באוטובוס האזרחי הראשון מזה עשרים שנה, הנוסע מתל־אביב לירושלים דרך לטרון ורמאללה.

חולפים על פני אָמאוּס, בית־נובא, בית סירא, בית חורון וביתוניה. מבעד לשדות המוריקים מציצה ההיסטוריה הקרובה והרחוקה אל תוך חלונות הרכב שלנו.

התאריך: יום א', 11 ביוני, בסיוון – ששה ימים בלבד אחרי פרוץ הקרבות, שתוצאותיהם עדיין כפלא בעינינו ובעיני העולם.

הדרך סלולה לפנינו. רק פה ושם נראים עוד סימנים של המלחמה שהתנהלה כאן אך לפני ימים ספורים: מוצב מחוסל, טנק הפוך, תושבים נודדים.

מיטלטליהם העלובים עמוסים על גבי חמורים, ובצדם משתרכות משפחות – מן הבית, וגם אליו. התנועה היא דו־סטרית ואיננה המונית. בהרבה בתים אפשר להבחין באותו של חיים כסדרם ובכבסים תלויים על חבלים. יש משהו מרגיע בתחתונים ובגופיות המתנופפים ברוּח.

הרי יהודה כתמול־שלשום. רק הדגלים הלבנים שהותקנו בחפזון מעידים, כי אין הדברים כתמול־שלשום.

רמאללה מקבלת את פנינו בשקט הכבד של עיר נטושה. אבל היא אינה נטושה; עיניים סקרניות מציצות בנו מבעד לחלונות של חווילות־אבן מוקפות בוסתנים. בתים יפים המשתלבים בנוף ומקרינים אווירה של אמידוּת וייחושֹ. הרחובות שטופי שמש ונקיים להפליא. בקושי אתה רואה בהם חייל.

קלנדיה, שייך ג’ראח, שעפט. כאן אתה רואה עדיין את שרידי המערך הצבאי שפוצח: תעלות וגדרות, חפירות וביצורים. חייל ישראלי ממשש בגדיו של ערבי עובר־ושב; אין עמו נשק, דרכו פנויה ללכת.

במעלה הר־הצופים פוגשים באוטובוס של חברי הממשלה היורדים מן ההר. נפנופי־יד, חיוכים, טעם החידוש. עוד כמה מטרים – והנה המשוריין; המשוריין הטוב שהעלה את “שוטרי” ישראל בשיירה הדו־שבועית המפורסמת. שלום לך, משוריין; מילאת חובתך נאמנה, ובזו שוב לא תצטרך לעסוק…

החבר’ה רוקדים הורה על הפיסגה. הרובים מורמים במאוזן, מתחברים במעגל משלים מעל לראשים שבמעגל. “דוד מלך ישראל, חי, חי וקיים”;– האוזן קולטת והלב כמעט מאמין.

שהרי היא לפניך, לרגליך, עיר דוד. כל כולה, ביפיה האגדי. והפעם אתה משקיף עליה “מן הכיוון ההפוך”. הלב מלא על גדותיו ושֹם מחנק בגרון. אתה חש עצמך עילג ודל־לשון מלבטא את החד־פעמי, ואינך מוצא אלא מלה אחת, את מלת התיאור הכל־מקיפה של הצברים בשנת 1967: לא־נורמלי.

הם יגידו לך, שהיה לנו נצחון לא־נורמלי, כמו שאמרו כי אירית חתיכה לא־נורמלית. ויספרו לך, כי הטייסים שלנו עשו מבצעים לא־נורמליים ושנתגלה לעיניהם מחזה לא־נורמלי, ואתה מוצא את עצמך מדבר בשפתם הלא־נורמלית, כי ממילא שום שפה נורמלית לא תבטא את עצמת הרגש שלך.

ליד החומה רועות עזים שחורות, וזר פרחים אדומים תלוי על טנק שרוף. מישהו כאן שפך את דמו כדי שתוכל לגשת אל הכותל.

אתה ניגש אליו, והוא שוב שלך – ובאמת שלך, בפעם הראשונה זה אלפיים שנה. לא חלמת, כי תתחיל עכשיו סידרה שלמה של דברים חדשים, שאתה עושה אותם בראשונה אחרי אלפיים שנה.

מנין הם באו, כל היהודים והיהודיות האלה הבוכים ליד הכותל? הרי עדיין נעולים השערים ועדיין חסומות הדרכים ועדיין הכניסה אסורה. לא תדע ולא תחקור איך הגיעו, דרך שדות זרועי מוקשים ותוך סיכון החיים, כדי למשש את האבנים האפורות האלה שעה אחת קודם.

יד אבשלום, נחל קדרון, גוש עציון. כל רבדי ההיסטוריה שלך מתמזגים לעיניך לשכרון אחד גדול. לא הייתה כאן מעולם, ונדמה לך שהיית כאן תמיד. ואתה יודע שלא תעזוב לעולם. לא כל עוד אתה חי.

קבר רחל אשר מיאנה להתנחם. הוא נראה במצב תקין. הערבים שמרו עליו יפה – רק לגשת לא נתנו… ואתה מרגיש עליונות מצפונית ומוסרית, כי אתה יודע שכל מקום קדוש שאתה תחזיק בו, יהיה פתוח וחפשי לגישה לבני כל הדתות וכל הלאומים שירצו לבוא אליו.

כמו שאתה מרגיש עכשיו חפשי לרדת למערת המכפלה, שזה דורות נאסרה על היהודים הכניסה אליה. אתה עובר את מחסום שמונה המדרגות, כי בתוך שלך אתה – אבל ידעת שתעשה שמיניות באויר כדי שגם הם ירגישו עצמם בתוך שלהם.

חברון, עיר הפרעות, שלושה ימים אחרי כיבושה מתנהלים בה החיים במסלולם התקין. החנויות פתוחות, הסחורה בשפע, בבית־הקפה משחקים שש־בש. אנשי המקום מציעים סיגריות למכירה – פילטר וירג’יניה, בחצי לירה החפיסה של עשר, בלירה החפיסה של עשרים.

הם כבר מוכנים לקחת לירות ישראליות, תושבי חברון. נראה שיש להם לא רק חוש מסחרי מפותח אלא גם הערכה פוליטית בריאה.

(12.6.67).