רקע
אליעזר שטיינמן
פייארבֱרג בּעינינוּ

 

א    🔗

מ.ז. פייארבּרג הלך לעוֹלמוֹ בּגיל כ“ד, הניח אחריו ירוּשה ספרוּתית בּת ז' רשימוֹת בּסך הכּל, שרק אחת מהן, והיא “לאָן”, הגיעה לדרגת סיפּוּר, אבל השם פייארבּרג מזהיר בּשמי ספרוּתנוּ בּתוֹאר המאוֹר הגדוֹל וּכתביו שמוּרים אתנוּ כּאוֹצר יקר. ולא רק על שוּם שבּשעתוֹ הצליח לזעזע את לבּוֹת הקוֹראים. פייארבּרג לא נעשׂה עדיין נחלת העבר. טעמוֹ בּוֹ וחן תיאוּרוֹ ודיבּוּרוֹ עלינוּ. גם היוֹם. מי קוֹרא בּעל טעם וּבעל נפש יקרא דף בּ”בערב“, בּ”לאָן" אוֹ בּ“הצללים” ולא יתפּעל מן היוֹפי הצפוּן בּשוּרוֹתיו? עד שאנוּ יוֹדעים טבעוֹ של יוֹפי זה מהוּ, אם יפי הניב, אם תוֹם התיאוּר ואם עוֹז הרגש וההבּעה, אנוּ מרגישים עצמנוּ שבוּיים בּקסם טמיר, המפכּה, אמנם, מתוֹך הכּשרון הספרוּתי, אבל יסוֹדוֹ נעוּץ בּדבר־מה העמוֹק מסתם דברי ספרוּת. פייארבּרג לא היה סתם סוֹפר. הוּא בּיטא את דוֹרוֹ, וקרני מישוּשוֹ משתרבּבות ויוֹצאוֹת גם מעֵבר לזמנוֹ. הוּא היה לא רק מספֶר אלא גם יוֹדע נגן. הוּא תיאר את סביבתוֹ, אבל מעבר לזמניוּת המתוֹארה מרחפת מעין ספירה של נצח האדם ונצח הצער. יש בּוֹ המיה כּזוֹ, שירת הנפש כּי תתעטף, הקרוֹבה מאד גם לרוּחנו. ואילוּ מראוֹת האימה הנחזים לֹו בּמשכּנֹות ישׂראל, ואוֹתה חלחלת תמיד האוֹרבת לוֹ מסביבוֹ, נתגבּשוּ בּזמננוּ בּיוֹתר. אכן, יש זנים ספרוּתיים, שאי אתה יכוֹל אוּלי להגדיר את טיבם, אבל משאַתה בּוֹחן אותם מתבּרר לך שעשׂוּיים הם לעשׂוֹת פּרי הילוּלים בּכל מקוֹם וּבכל זמן. וכזה הוּא הזן הפייארבּרגי. ניבוֹ הרעיש את לבּוֹת בּני דוֹרוֹ. ואף אנוּ מרגישים בּוֹ טעם מחַיה. אמריו נוֹגעים בּנפשנוּ וּמדבּרים אל לבּנו, הוֹאיל והוּא הינוּקא שלנוּ. כּל מה שיוֹצא מהבל פּיו של תינוֹק נכנס תמיד ללב.

משאנוּ מגישים לפני הקוֹרא בּן הדוֹר את כּתבי חָפני בּעל דמיוֹן חייבים אנוּ לצרף אליהם גם הסבּר לפי רוּח זמננו. אלא שעלינוּ לזכּוֹר עם כּך כּלל זה. שיש כּתבים שהם בּבחינת תעוּדוֹת ודפּים, שראוּי לנהוֹג בּהם מנהג גוילין. בּתחוּמי הספרוּת על כּרחנו עלינו למדוֹד הכּל בּקנה־מידה ספרוּתי. אבל גם קנה־המידה הספרוּתי ע' פּנים לוֹ. יש אמני־עט המשמשים בּחוּשים, המתארים עצמים, המשׂרטטים דיוֹקנאוֹת, המַרצים עלילוֹת וּמעלים על הגליוֹן נוֹפים. וחילוֶּפם בּסוֹפרים המתארים כּל עיקרם מה שיש בֹּוֹ מכּאב הנשמה, המספּרים על אוֹתם הדברים שבּהם וּמתוֹכם הנפש יוֹצאת. כּל מה שקנה פייארבּרג לעצמוֹ והקנה לנוּ מספר החיים וּמהשׂגת אדם ועוֹלם אינוֹ טבוּע טביעוּת עין אוֹ טביעוּת אוֹזן בּלבד, אלא עשׂוּי בּטביעוּת נשמה ונוֹשא עליו חוֹתם יחוּדה של אישיוּת סגוּלה אחת, המקשיבה מתוֹך הלָך־רוּחה לקוֹל המוֹנה של הבּריאה. כּל שהרגיש, כּל שהבּיע, הוּא תמצית של נפש אחת, שהיא כּלל. עיקר שׂיחוֹ גלוּת השכינה, וּבצמצוּם גמוּר: גלוּת. מלה זוֹ משתמעת אצלוֹ כּשם הכּוֹלל לכל תחלוּאיה של הישׂראליוּת בּעוֹלם, למכלוֹל של צרוֹת ישׂראל בּגשמיוּת וּברוּחניוּת. אבל לעוֹלם איננוּ שוֹמעים מפּיו קוּבלנא על התנאים החמריים הקשים של הכּלל אוֹ הפּרט, בּנוּסח עמך ישׂראל צריכין פרנסה, אלא דוֹאג וּמיצר הוּא על חילוּל השם והכּבוֹד של אוּמה דווּיה זוֹ, חרד הוּא שמא תסתלק התפארת מבּית עמנוּ ושמא חלילה ירד לטמיוֹן עמלם של דוֹרוֹת, אשר פיּנוּ יקבנוּ בּשם יהדוּת. ניתן לוֹמר, כי פייארבּרג ניחש בחוּש־ריח חריף בּלתי־מצוּי עוֹד לפני נ' שנה, כּי מזג־האויר בּעוֹלם נשתנה לרעת היהדוּת, כּי מנַשבוֹת וּבאוֹת רוּחוֹת ממאירוֹת, אשר תכּינה לא רק את הגוּף היהוּדי ותתנקשנה גם בּרוּחה של היהדוּת להכריתה כּליל. הקדוּשה מסתלקת מן העוֹלם, אוֹמר אביו של חָפני, והוֹאיל והאדם זקוּק ליניקה על כּרחוֹ יהא יוֹנק מן הקליפּה. הרי זה פּסוּק, המשמש מעין ציר ראשי לנכאי פייארבּרג, שנתקיים בּמלוֹא זוועתוֹ בּימינוּ הקוֹדרים.

מקוֹננים רבּים קמוּ בּקרבּנוּ על הגלוּת: על גלוּת עם ועל שכינתא בּגלוּתא. ואף בּדוֹרוֹ של פייארבּרג תינוּ לא מעטים את צער גלוּתנוּ. אבל היתה בּקוֹלוֹ של מחבּר “הצללים” נעימה מיוּחדת, שנגעה עד צפוֹר נפשנוּ. למשמע להקת זמרים הננוּ נרעשים בּיוֹתר מן ה“אַלטוֹ” של הילד, הזעירא דמן חַבריא. קוֹל טהוֹר, חף מנסיוֹן – וּפגעי תבל מקוּפּלים בּתוֹכוֹ. משל הוּא צוֹפה באיצטגנינוּתוֹ משבּרים, העוֹברים על ראשיהם של אלה אשר כּבר הפליגוּ בּים החיים הזוֹעף. רק בּדמוּת תינוֹק נגלה אלינוּ קלסתרוֹ של פייארבּרג, תינוֹק עזוּב, שכּל קרוֹביו הרחיקוּ נדוֹד לאחר שנהרס עליהם קינם המשפּחתי. ואילוּ הוּא, השׂריד היחידי מבּית האב החרב, יוֹשב צמוּד אל עיי המפּולת וּמתנה בּניגוּן מחיה נפשוֹת את קוֹרוֹת החוּרבּן האָיום הזה. לא פּילל אוֹתוֹ תינוֹק, כּי כּל זמן שכּמוֹתוֹ יש בּמקוֹם לא גלה משם כּבוֹד וכי מתוֹך שהוּא משמיע קינה כּה נאמנה על סילוּק התפארת עשׂוּיה אוֹתה קינה גוּפה לשמש טל של תחיה. וכך נעשׂה ספרוֹ של פייארבּרג – זוֹ מגילת משפּחתנוּ הדווּיה – דף מספר החיים של לאוּמיוּתנוּ. כּסבוּר היה שהנהוּ מבכּה את היהדוּת הגוֹססת, אבל קוֹל בּכיוֹ סימן כּוֹח היה ליהדוּת, תו של אהבה לקניניה ולערכיה הצרוּפים, תרוּעת עוֹז והוֹדעה: אנוּ רוֹצים להיוֹת יהוּדים גם בּדוֹרוֹת הבּאים, אין אנוּ רוֹצים בּעוֹלם שאין בּוֹ מקוֹם ליהוּדים, לא תהיה אנוֹשוּת אם זוֹ תגזוֹר חנק על היהדוּת.

הכּתבים האלה שׂוּרטטוּ בּעצם בּיד נער העוֹמד על סף החיים הן לפי פּשטה של עוּבדת גילוֹ והן דרך השאָלה למצבוֹ של הציבּוּר היהוּדי, שהוּא היה שליחוֹ. נער נבעת ונרגש, שהשתוֹחחה עליו נפשוֹ למראה עזוּבה גדוֹלה מסביבוֹ, למראה בּית־עלמין גדוֹל המכוּנה חיים יהוּדיים, למראה איזה קפּאון אַיוֹם ונוֹרא שנחרת בּחלל הדוֹרוֹת של עמוֹ, פּרץ בּצוָחה מאימת הישימון: הוֹשענא! האם לנפשוֹ השמיע את השוועה הזאת? האם שלח את אנקתוֹ לאזני הבּורא? הנתכּוון להכּות בּקוֹל קריאתוֹ על לב בּני סביבתוֹ המתשוֹטטים כּצללים? מכּל מקוֹם זוֹ היתה זעקת אסיר מתוֹך כּלאוֹ על שוּם המחנק אשר נגרם לוֹ על ידי מקוֹם מוֹשבוֹ. כּל קריאת אמת בּוֹקעת ועוֹלה מתוֹך לב חם הדוֹפק בּקצבּה של שעה אחת מסוּימה בּתוֹלדה. אין מוֹצצים כּאב נכוֹן וישר מתוֹך מרחקים ריקים אלא מתוֹך תנאים אנוֹשיים בּעלי צוּרה מפוֹרשת. יכוֹל כּל פייטן לוֹמר על עצמוֹ: רק מבּשׂרי אֶחזה אלוֹה ורק מתוֹך החתך שבּבשׂרי הנני מרגיש את כּלל הכּאבים. אף פייארבּרג תיאר את ד' אמוֹת של עיירתוֹ, עליהן שר וּבכה. אבל לעוֹלם אל תהא דן את הפּייטן רק לפי מידת הקרקע שהוּא נאחז בּה אלא גם לפי עוֹצם המרחק של מעוּפוֹ משם. ד' האמוֹת של פייארבּרג עלוּ למעלת סמל. קינתוֹ על העזוּבה אינה אלא משל לעזיבוּת האנוֹשית בּכל מקוֹם וּבכל זמן. הּוא תיאר אֵלם של חוּרבּן, אפיסת חיים, חזוֹן תוּגה קוֹדרת, אנקת נפשוֹת, אשר כּל ימי חייהם הם להם גסיסה אריכתא, אימה ופחד התוֹקפים ילד אחד בּשמעו את הצו: “לך לך מארצך וּממוֹלדתך!” בּשעת לילה אפלה, הוּא אמר בּתכלית הפּשטוּת, שהעוֹלם מלא זאבים, הוּא ראה לעיניו סגריר, סגריר, סגריר, – וּכלוּם לא השחירה תמוּנת־עֹלם זוֹ כּפלי כּפליים בּימינו וּלעינינוּ? הרי העיירה היהוּדית, לפי צביוֹנה שניתן לה בּמַכחוֹלוֹ של פייארבּרג – הראשוֹן בּין מסַפּרינו, שבּיקש לצייר את דמוּת דיוֹקנה של העיירה שלנוּ – מעין מחנה הסגר בּלשוֹן תקוּפתנוּ, ותוֹשביה כּעדת אסירים. בּמלכוּת זוֹ אין שמש של בּת־צחוֹק עוֹלה, כּמדוּמה, לעוֹלם. כּאן ממשמשים בּחוּש את היגוֹן והאנחה. כּאן אין הגיהינוֹם איזוֹ אגדה רחוֹקה, ציור־בּדים, מכוֹן קליטה לעתיד הרחוֹק, אלא מציאוּת קרוֹבה, הוּא אויר נשימה. בּיקש חפני בּעל דמיוֹן, בּן דמוּתוֹ של מרדכי זאב, להבין את הגיהינוֹם “שיעוּרוֹ, תכנוֹ, גדלוֹ וּמידתוֹ” (“לאָן”). והאם לא מיליוֹני בּני־אדם בּזמננוּ, פּליטי חרב וחוּרבּנוֹת, מוֹדדים כּכה את העוֹלם כּאילוּ הוּא גיהינוֹם? שוּב אנוּ שוֹמעים בּשעה זוֹ שוועת המיליוֹנים, עליהם סח בּיטהוֹבן בּגעש צליליו, שנגזלוּ מהם אוֹר ואויר, שהתמוֹטטה האדמה תחת רגליהם והשמים התקדרוּ על ראשיהם, המשוֹטטים בּרחבי ארצוֹת כּצללים. האם אין זה חוּרבּן האנוֹשוּת לאחר חוּרבּן היהדוּת? כּמה ילדים בּעוֹלם בּוֹכים כּעת כּחפני בּעל דמיוֹן על הצו “לך לך!” תמוּנת הצלמות, שנישׂרטטה לפנים בּיד עלם רך בּישׂראל, הפכה כּעת לצלם תבניתוֹ של חלק גדוֹל מהאנוֹשוֹת. דוֹמה, כּי רק בּדוֹר הזה נתפּרשוּ גם להמוֹן אוּמוֹת העוֹלם מַשמעה הפּשוּט בּיוֹתר של גלוּת זוֹ, מוּשׂג הגיטוֹ, אוֹתוֹ קיוּם צלָליי, שעיצב בּמשך דוֹרי דוֹרוֹת את דיוֹקנה של היהדוּת. רוּבּן של הבּריוֹת בּזמננוּ התחילוּ לטעוֹם טעמה של עריכת גלוּת, היינו‚ טעמה של יהדוּת. תחוּם המוֹשב, שהיה לשעבר מצבם הטבעי של בּני ישׂראל, התחיל להתפּשט בּרוֹב ארצוֹת. האם אין שעה כּזאת מחדשת עלינוּ את קוֹלוֹ של חפני בּעל דמיוֹן ונוֹסכת לתוֹכוֹ יתר צליליוּת ועוֹז?


 

ב    🔗

מעלתוֹ היתירה של משוֹרר “לאָן”, שבּוֹ נתמזגוּ חזוֹן האימים ועדנת בּיטוּיוֹ. צירוּף הניגוּדים הזה בּתחוּמיה של האישיוּת היוֹצרת מרעישנוּ בּיוֹתר. מקוֹננים אוֹמרים גם תוֹכחוֹת, חוֹשׂפי הנגעים בּאים דרך הטבע בּטענה, ואלה, שנפקחוּ עיניהם לראוֹת את הצער בּמיצוּיוֹ, מבקשים כּשמשוֹן למוֹטט עמוּדים. מי ששדי המר לוֹ אינוֹ יכוֹל להיוֹת עוֹד בּבחינת נעמי. אוּלם רך וענוֹג מרדכי זאב גם כּשהוּא מגיע לדכדוּכה של נפש. הוּא רוֹאה דינים מסביב, ואילוּ הוּא גוּפוֹ אינוֹ בּעל דין, הוּא אינוֹ מדבּר רתת, אינוֹ זוֹעם, כּל שכּן שאינוֹ מקלל ואינוֹ אוֹמר נוֹאָש. אף פּעם אינוֹ פּוֹרש בּשמוֹ של היאוּש. סיבּתוֹ של דבר: טוּב לבּוֹ וטוּב טעמוֹ. מי שהוּא טוֹב מעצם טבעוֹ אינוֹ יכוֹל לראוֹת את הבּריאה כּמפלצת מעיקרה. בּעל הנפש הזכּה חש וּמרגיש אפילוּ בּשעוֹת האפלוֹת בּיוֹתר, שאֵי שם אוֹר גנוּז ושהעוֹלם לא היה יכוֹל להתקיים אילוּלא יסוֹד הזוֹך שבּוֹ. אמנם, השמים התקדרוּ. משמע: יש שמים. עננים פּוֹסעים על ראשינוּ, וּבכן, יש רקיע תכלת שהעננים האלה מכסים אוֹתוֹ. החוּש הנכוֹן והישר מבדיל בּין השמים וּבין העננים ואינוֹ עלוּל לטשטש את התחוּמים שבּיניהם אפילוּ בעת צרה. הרע כּראי, כּטעוּת, כּמקרה לא טהוֹר, אף הוּא רע הנהוּ ויש בּוֹ כּדי לצער וּלהכאיב. אבל לא מן הדין שיביא נפש עד דכּא. שוֹרש “עד דכּא” הוא גוּפוֹ סוּרוֹ רע. אין הוּא הוֹלם את צלם האדם, על אחת כּמה את צלם היוֹצר. שירה על היאוּש יש בּה משוּם חוֹסר טעם וּמשוּם זיוּף. עצם כּשרון הבּיטוּי גוֹרם לאדם נחת, משחררוֹ במידה מרוּבה מן הדכּאוֹן וּמדליק כּוֹכבים בשמי חייו. יהא כּל שיר – כּוֹכב, כּל סיפּוּר מעשה כּתוּב בחן – שמש קטנה, כּל סיכּוי להביא מלאכת מחשבת חדשה לעוֹלם – עוֹגן הצלה. אֵי כּאן מקוֹם לשירת יאוּש? צוּרתה היפה של השירה עוֹשה פלסתר את תכנה, אם הוּא סח על כּיעוּר שאין ממנוּ מוֹצא. טעמוֹ הטוֹב של פייארבּרג עמד לוֹ, שהפליג לתוֹך הצללים וגילה בּמחבוֹאיהם אבוּקוֹת אוֹר, אף חוּש האמת אוֹמר לנוּ, כּי כּל בריה מוֹצאת לה את קב הנחת משלה בּכל מקוֹם שהיא שרוּיה שם, אפילוּ בעמק הצלמות. כּמה יונֹקים מן הטחב, המַדמנה והאַשמנים! וכמה מרוּבּים הבּרוּאים המשׂיגים את מרחביה דוקא בּתוֹך המיצר! וּבכן, יש גן־עדן גם בּגיהינוֹם. הוּא הדין מוֹצא אתה קברים שאנוּ פּוֹתחים אוֹתם והם מלאים רחשי חיים. אכן, לגבּי פייארבּרג אפילוּ המתים חיים. העוֹלם נראה לוֹ כּבית־עלמין, אבל בּבית־עלמין זה הכּל שוֹקק ורוֹגש וּבעצלתים שמסביב נסוּך הלָך־נפש. חשקה נפשוֹ בּקוֹרטוֹב הוֹוה, בּמעט הוָי נכוֹן, שיש בּוֹ טעם הויה אמיתית, אבל בּניגוּד לכמה ממבקריה של היהדוּת החנוּטה אין הוּא בּוֹעט כּלל וּכלל בּעבר, ולא עוֹד אלא אין הוּא רוֹאה את מה שהיה כּהתרחשות שכּבר עבר זמנה. תבוּנה יתירה יש בּוֹ לראוֹת את העבר כּענין המתחוֹלל גם לעת עתה. כּל עבר כּך, עברה של היהדוּת על אחת כּמה שהוּא עוֹמד תמיד בּעין. כּלום אין עלבּוֹן צוֹרב מלפנים מחלחל בּבשׂרנו גם בּשעה הוֹוה? כּלוּם אין רסיסי אוֹשר קדוּם מנעימים את הנפש בּזמן הזה? המסוֹרה חיה בּדמנוּ. אנוּ מעוֹרים בּנחלת אבוֹת. כּל קוֹרוֹתיו של הכּלל זוֹרמוֹת דרך נפשוֹ של הפּרט. עבר חי הוּא, כּמדוּמה, תגליתה של היהדוּת. בּוֹ שוֹרש מקוֹריוּתוֹ של עמנוּ, שפּסק, כּי כּל דוֹר חייב לראוֹת את עצמוֹ כּאילוּ הוּא יצא ממצרים אוֹ כּאילוּ רגליו עמדוּ על הר סיני. ואם כּן היה פייארבּרג יהוּדי גזעי בּיוֹתר, יהוּדי שבּיהוּדים. וקדם למנדלי בּתפיסת עוֹלם יהדוּתית אמיתית. המתים, לפי פייארבּרג, הם אזרחי שאוֹל, מעין ציבּוּר כּזה, העוֹסק על פּי דרכּוֹ בּישוּבוֹ של עוֹלם וטוֹרח בעסקי עוֹלם. וכן מתים מתפּללים מעוּטפים בּטליתוֹתיהם ועוֹלים לתורֹה בּבתי־כּנסיוֹת. וּמה תימַה שכּשהם מוֹצאים ילד יהוּדי, שנרדם ללינת לילה בּבית־הכּנסת, הריהם מזמינים אוֹתוֹ לעלוֹת עמהם לתוֹרה?

אַתה לָמד על פי פייארבּרג פּרק בהשגת־עוֹלם של היהדוּת, שיש בּה צמצוּם מצד אחד והרחבה מצד שני, עוֹני ששׂכרוֹ יוֹצא בּמנת עוֹשר. הוֹוה קצר – וּכנגדוֹ עבר ארוֹך, גסיסה גדוֹלה, שיש בּה גם משוּם חבלי לידה, שטחי עלבּוֹן, שבּעמקיהם שוֹקקים כוֹחוֹת של עידוּד, שקיעה, האוֹצרת בּחוּבּה נגוֹהוֹת עוֹלים. כּיון שאין חיים בּלי בּרכּת השמש וכיון שצללים עוֹטים אוֹתנוּ ואנחנוּ הרי אף על פּי כן חיים היאך שהוּא, מכּלל ששמש שוֹכנת בּתוֹך מחבוֹא הצל וכי גם הצללים עשׂוּיים לשמש מקוֹר חיים. “וּבכל העוֹלם הגדוֹל והרחב עם שעשוּעיו הרבּים והנחמדים, בּכל החיים המלאים המוֹן מחזוֹת ותענוּגוֹת לא לקח אוֹתי דבר זוֹלתי הצל” – פּתח חפני בּעל דמיוֹן את רשימתוֹ “הצללים”. ו“רבּים המה האנשים האוֹהבים את היוֹם ואת האוֹר, ואני הנני אוֹהב את הלילה ואת הצל”. אין דיבּורים אלה אלא מעין פּיוּס עצמי בּעקיפין של מי, שנסיבּוֹת שללוּ ממנוּ חמדת האוֹר והשמש. תחת להכריז על עלבּוֹנוֹ הריהוּ מכריז ומוֹדיע, שאַדרבּא צדקה נעשׂתה לוֹ, שניטלה ממנוּ השמש וניתן לוֹ הצל. חכם זה מאמץ לוֹ את הצל לשמש – והרי יש לוֹ אוֹתה מנת שמש שבּלעדיה אין חיים. ומה עצוּב מן הדמעה? אוּלם חפני, איש גם־זוֹ, שחיפּש וּמצא גם בּדמעה טעם מתוֹק, אוֹמר: “ואפילוּ דמעת אוּמלל אחד מפיקה חיים וּתנוּעה יוֹתר משל מחוֹלוֹתיכם ושעשוּעיכם הבל”. ונחמן, גיבּוֹר, “לאָן”, המוֹרד הגדוֹל בּעבר, התוֹבע את עלבּוֹנם של החיים, מצהיר, שגם בּספרים הקדוֹשים אשר בּתוֹך הארוֹנוֹת “אין אני רוֹאה ספרים כּל עיקר”, “אך המוֹן אנשים וּשׂדרוֹת דוֹרוֹת והאנשים מה גבוֹהים וּמה רמים וּמה קרן עוֹר פּניהם”. ואם כּי “מתחת רגלי האנשים האלה ינהרוּ נהרי נחלי דם”, בּכל זאת נדמה לוֹ, כּי “רבבוֹת האוּמללים האלה חיים וקיימים, חיים וקיימים עוֹד יוֹתר מאלה אשר בּנוּ חרבוֹת למוֹ”.

המעיין בפייארבּרג והמאזין לקוֹלוֹ לא יראה אלא כּמדרש פּליאה אוֹתם מוֹניטין, שהוּצאוּ לוֹ כּמקוֹנן ובעל־בּכי. קל להעלוֹת מאיזה מחבּר כּמה פּסוּקים, שיש בהם משוּם קוּבלנה על סדר העוֹלם אוֹ על צער העוֹלם, בשביל לייחד את מקוֹמוֹ בין האבלים. אוּלם פייארבּרג היה לפי שוֹרש נשמתוֹ מן החתנים. בּתנאי מצוּקה קיצוֹנית שר הימנוֹן לחיים. מתוֹך עמקוֹ של דכדוּך השכיל להעלוֹת ניצוֹצוֹת של בּטחוֹן ואמוּנה. ואוּלי יסוֹד ושוֹרש בּהשׂגת עוֹלמוֹ היא האמוּנה בּתוֹרת הניצוֹצוֹת. אפשר ללקט ניצוֹצוֹת בּכל מקוֹם וּמתוֹך כּל מצב. שירת המעמקים פּירוּשה שאיפה למרוֹמים. אין הצל אלא בּבוּאָה וּמראה־מקוֹם לשמש. הרע משמש מרכּבה לטוֹב. וּמהיכן בּא הכּיעוּר אם לא שהוּא עוית הצער של הנפש, ששקעה עליה תפארתה? כּל האבילוּת היהוּדית אינה אלא בּיטוּי לגעגוּעים על השׂמחה שגלתה מעמנוּ. וּלפי גדלם של הגעגוּעים על מה שהיה הננוּ מוֹדדים את מציאוּתוֹ של זה בּהוֹוה. הרבּה רגש שוֹפע ניבוֹ של פייארבּרג. אוּלם רגש בּלבדוֹ אינוֹ עוֹשׂה עדיין את הפּייטן אלא אם כּן מצטרף אליו דמיוֹן היוֹצר. ולא דרך מקרה זיהה עצמוֹ פייארבּרג עם האישיוּת הבּדוּיה, המכוּנה בּפיו בּשם חפני בּעל דמיוֹן. הסתכּלוּתוֹ בּיהדוּת ההוֹוה שרשה בּדמיוֹן עשיר, בּראיה המקיפה קוֹרוֹת עבר כּמעשׂי־יוֹם, המשווה לאיצטבּאוֹת של ספרים צביוֹן של שׂדרת דוֹרוֹת. אם כן גם העוֹני שבּעין, הרוֹבץ בּסביבתוֹ הקרוֹבה, אינוֹ אלא עוֹשר מחופּשׂ. ותחת ההרגל לוֹמר “קינת פייארבּרג” עלינוּ לגרוֹס “רינת פייארבּרג”. אנוּ, בּני הדוֹר, קבּלה עלינוּ: כּל הנאנח אינוֹ אלא מן הנחשלים. אבל כּלל זה אינוֹ אלא משפּט קדוּם. יש אנחה ויש אנחה. יש אנחה היוֹצאת מתוֹך לב שבוּר וּמשבּרת לב. ויש אנחה שאינה אלא מעין צוּרת גילוּי של שירה חזקה, של תרוּעת עוֹז, של קריאה להללוּיה. אנחתוֹ של פייארבּרג היא מן הסוּג המהלל.


 

ג    🔗

כּנגד זה לא נראה אוֹ לא הוּדגש כראוּי שוֹרש מצוּקתוֹ הנפשית, ממנוּ נוֹבע צקוּן לחשוֹ, הרווּי חיל וּרתת, והוּא: תהייתוֹ על הבּריאה ועל בּוֹראָה. חפני הוּא נער בּתחוּם המוֹשב היהוּדי, חינוּכוֹ וגידוּלוֹ בּתנאי תוֹרה וּמסוֹרה, הוּא חי ונוֹשם בּתוֹך אוירם של החדר וּבית־המדרש וכל מחשבוֹתיו, הגיגיו וּלבטיו נשתקעוּ ממילא לתוֹך דפוּסי הבּיטוּי המסרתיים של סביבה יהוּדית בּתקוּפה מסוּימה. אבל מתחת לקליפּוֹת הזמניוֹת פּוֹעם יצר לב אנוֹש להכּיר את קוֹנוֹ ולעמוֹד על טיב עוֹלמוֹ. פייארבּרג שוֹאל לנתיבוֹת עוֹלם ואלוֹהים, שוֹאל ואינוֹ פּוֹסק, שוֹאל ואינוֹ נענה, שוֹאל וחוֹבט את ראשוֹ בּקיר הנצחים. וּגדוּלתוֹ שהבּיע את הבּעיה האנוֹשית הנצחית בּפסוּקי הגיוֹן של נער מ“החדר”. הוי אוֹמר: הוּא לא שאָבה מתוֹך המוּפשט אלא מדם התמצית של נפשוֹ. הוּא מנסח את השאלה בּאוֹפן תמים וּפשוּט: האם אלוֹהים הוּא טוֹב אוֹ לא? תאמר: הוּא טוֹב! למה ברא עוֹלם נוֹרא כּזה? והכיצד נוֹצר גיהינוֹם על ידוֹ? וּמדוּע נתן בּלב האדם יצר הרע להכשילוֹ? אשר לעוֹלם – הרי מי פּתי יכחיש שהוּא מלא צנים וּפחים. צאוּ וּראוּ – אוֹמר נחמן בּן הרב – ירח יפה, כּוֹכבים יפים, שמי תכלת, גגוֹת מבריקים לאוֹר הירח, אילנוֹת – הכּל לכאוֹרה נאה וּפשוּט. אבל הוֹי, כּמה רבבוֹת מחַבּלים, מזיקים, מלאכים רעים, שדים, רוּחוֹת, ולילין וּנשמוֹת ערטילאין אוֹרבים לך על כּל צעד ושעל. והגדוֹל שבּין המזיקים הוּא, מובן, יצר הרע, שאינוֹ אוֹרב לנוּ מבּחוּץ אלא מתוֹכנוּ. נתרגם טרוּניה זוֹ לשפת זמננוּ. נשתנוּ המוּשׂגים, אבל כּלוּם נשתנוּ אוֹ אפילוּ נתרכּכוּ הפּחדים? בּיחס לגיהינוֹם טוֹען פייארבּרג ממה נפשך: יש גיהינוֹם אוֹ לאו? אם יש – הרי רע, רע מאד, אָיוֹם ונוֹרא. בּאִשוֹ של גיהינוֹם נפשוֹת חיוֹת נצלוֹת, ואף נפשוֹת של ילדים קטנים, של נערים עוֹברי עבירוֹת. תמצא לוֹמר: אין גיהינוֹם! משמע ש“ראשית חכמה” משקר. ראשית חכמה – רצה לוֹמר: דוֹרי־דוֹרוֹת של יהוּדים, שעמדוּ וצווחוּ: קיים גיהינוֹם! וּכלוּם יש לך גיהינוֹם אָיוֹם ונוֹרא מזה, שהנה השׂכל אוֹמר לך כּי אבוֹתיך ואבוֹת אבוֹתיך היוּ בּמחילה שקרנים, הבל נחלת דוֹרוֹת, תוֹהוּ הנחילוּך מוֹריך, כּל אמוּנת האבוֹת הן גל של הבאי. מתוֹך מחשבה זוֹ כּשלעצמה מזדעזעת נפשוֹ הרכּה של חפני, נוֹפל לתוֹך שגעוֹן נחמן בּן הרב. הרי זוֹ היא תמצית הטרגיוּת של הקיוּם האנוֹשי עלי אדמוֹת. אין אנוּ אלא חוּליה בּשלשלת האבוֹת ואיננוּ מבינים את שׂפת האבוֹת. אין אנוּ יכוֹלים לחיוֹת בּלי כּיבּוּד אבוֹת ואיננוּ יכוֹלים שלא לראוֹת את משוּגוֹתיהם וטעוּיוֹתיהם. החיים בּלי אלוֹהים הם אימה גדוֹלה וחשכה ואת אלוֹהים אין אנוּ משׂיגים. “הוּא בּרא לוֹ אדם חלש ודל וּמבקש ממנוּ כּוֹח אלוֹהים” – קוֹבל נחמן בן הרב.

כּבר ציינו: פייארבּרג אינוֹ מן המתיאשים, מכּל מקום אינוֹ אץ להתיאש. אין הוּא מנסח בּעיוֹת חמוּרוֹת לשם מתן היתר לרפיוֹנוֹ של עצמוֹ. כּשם שהוּא מעמיס על כּתפיו הדלוֹת של הנער חפני סבל כּל הדוֹרוֹת ואחריוּת כּלפּי מעשׂי הדוֹרוֹת והשׂגוֹתיהם כּך אינוֹ נרתע מלטעוֹן על גבּוֹ משׂא העוֹלם על כּל בּעיוֹתיו וחוּמרוֹתיו. קודם כּל הוּא רוֹצה להבין את העוֹלם, להבין את הגיהינוֹם, להבין את יצר הרע. אינוֹ מזלזל חלילה בּכוֹחוֹ של יצר הרע. ולא עוֹד אלא שיוֹדע הוּא, כּי אף על פּי שיצר רע הוּא הנהוּ בּכל זאת מלאך. ועם מלאך יש להיאָבק. כן, החיים הם עבוֹדה קשה, שרשרת של היאָבקוּיוֹת, מלחמה ללא סוֹף. בשביל לחיות דרוש כּוֹח. בּשביל להיוֹת אפילוֹ יהוֹדי פּשוּט צריך להיוֹת גיבּוֹר. גיבּוֹר כּשמש, אוֹמר, כּמדוּמה, פייארבּרג. נחמן בּנוֹ של הרב חש עצמוֹ מחוּיב להיוֹת גיבּוֹר בּפני איתני היקוּם. בּעמדוֹ על שן סלע גבוֹה, כּאילוּ משכמוֹ וּלמעלה גבוֹה מיתר הבּריוֹת, הריהוּ מכריז בּמעמד האיתנים: שמש, שמים, עוֹלם, הנני גיבּוֹר! נער החדר מתכּוון לגבוּרה בּמלחמתוֹ עם היצר הרע, לגבוּרה של קדושת השם, להישחט כּאחד עם כּל דוֹרוֹת המעוּנים, אבל גבוּרה מכּל מקוֹם. על הגבוּרה מדבּר על פּי דרכּוֹ גם אביו הרב. “בּני, בּוַדאי כּל העוֹלם צריכים להיוֹת אנשי צבא, מי שרוֹצה לעבוֹד את ה', מי שרוֹצה לבוֹא אל התכלית הנרצה, אל יסוֹד הכּוונה בּבריאת העולם, צריך בּוַדאי להיוֹת איש צבא. ואוּלם מלכוּתא דרקיע כּעין מלכוּתה דארעא; כּל בּני המדינה אינם חפצים ואינם יכוֹלים להיוֹת אנשי צבא, לכן בּוֹחרים בּמיטב בּני הנעוּרים, שיעבדוּ הם בּצבא בּעד כּל העם”. והוּא מוֹסיף: “גם אוֹתנוּ, בּני, בּחר ה' להיוֹת אנשי צבא שלוֹ”. וכך אין הרגשת הטרגיוּת מוֹלידה אצל פייארבּרג את רגש החוּלשה, אלא, להיפך, מעוֹררת כּוֹחוֹת להעז וּלהעפּיל. וּכשם שהשׂגת הסתירה מַעמידתוֹ על חוּדן של הבּעיוֹת המטפיסיוֹת כּך ישוּבן של הבּעיוֹת מביאוֹ לידי הבנה וצידוּק. העוֹלם אפל בּשביל שנזרע עליו את אוֹר לבּנוּ, העוֹלם מלא דינים שנמתיקם וּנביאוֹ לידי תיקוּן. לא בּא הגיהינוֹם אלא שנצננוֹ והחיים לא ניתנוּ לנוּ אלא כּדי שנשנס את מתנינוּ לחיוֹת אוֹתם כּראוּי וּבכבוֹד, שנהיה בני חיל, אוֹ בּלשוֹנוֹ של נחמן: אנשי צבא. קיצוְרוֹ של דבר, העוֹלם טעוּן תיקוּן, הקליפּה מחייבת אוֹתנוּ לעמוֹד על נפשנוּ, הגלוּת דוֹרשת שנביא את המשיח. וּבידוּע, שאין משיח בּא מעצמוֹ אלא צריך להביאוֹ. משיח כּביכוֹל מחכּה לנוּ יוֹתר ממה שאנוּ מחכּים לוֹ. העוֹלם כּוּלוֹ עוֹמד וּמצפּה שנתקן אותו. שכּן אין העוֹלם יכוֹל להיוֹת ריק. כּל טפח המתפּנה מהקדוּשה מיד נתפּס על ידי הקליפּה.

לב חלש זה, שבּוֹ נלחמים, לפי הכּרתוֹ של פייארבּרג, כּל היקר והקדוֹש לוֹ עם כּל היקר והקדוֹש לוֹ, אינוֹ כּוֹשל מפּאַת כּוֹבד הסבל, על אחת כּמה שאינוֹ נשבּר עם שבירת הקו, אלא הוּא משתפּך בּעצבוּתוֹ מרוֹב חמלתוֹ על בּני סביבתוֹ הקרוֹבה, שאינם מבינים לרוּחוֹ ודנים אוֹתוֹ דין פּוֹשע וכוֹפר. נפשוֹ קשוּרה בּנפשם, אבל קטנוּת המוֹחין גוֹרמת להקים חַיץ בּינו וּביניהם. דלי שׂכל הם בּמחילה. כּסבוּרים הם שהוּא בּגד בּאלוֹהי האבוֹת וּברח ממערכת הצבא. והוּא מהם בּרח אליהם וּבחביוֹן הגיוֹנוֹתיו חיפּשׂ סתרה מהגיוֹנוֹ. הוּא הטעין על גבּי נפשוֹ מעמסה כפוּלה ואף את הקרע הוּא מקבּל על עצמוֹ בּאהבה. אין הוּא אוֹמר כּבּרדיצ’בסקי חברוֹ, למשל: ארבּעים שנה אקוּט בּדוֹר! אין הוא מתקוֹטט בּדוֹרוֹ ולא בּדוֹרותֹ. הוּא אינוֹ אלא שוֹאל. ואף שוֹאל איננוּ, אלא נפשוֹ הוֹמיה בּקרבּוֹ: “בּמה שוֹוה הוּא העוֹלם האפל הזה, המלא בּיצה ורפש, להלחם עליו ולסבּוֹל עליו כּל כּך?” אבל בּת־קוֹל העוֹלה אלינוּ מן ההמיה הזאת היא: "העוֹלם שוֹוה כּל יסוּרינוּ. כּדאי לסבּוֹל למען המשיח. כּל אימת שהנער חפני פּוֹתח את פיו אנוּ שוֹמעים מעין דיבּוּר זה ממנוּ: אני אשׂא ואני אסבּוֹל כּדרך שנשׂאוּ וסבלוּ אבוֹתי ואבוֹת אבוֹתי! ואפילוּ בּשעה שפיו קוֹרא מעצמת סבלוֹ: רע, רע! אנוּ שוֹמעים את ניגוּן הלוַאי שלוֹ: כּי טוב! אלוֹהים טוֹב! העוֹלם טוֹב! “תבל כּוּלה מלאה קדוּשה וחסד אלוֹהים”.


 

ד    🔗

פייארבּרג זכה לקבּלת פּנים חמה ונלבּבה ביותר מצד בּני דוֹרוֹ לא על שוּם שהיה כּוּלוֹ מוּבן להם אלא בּעיקר בּשל ניגוּנוֹ המלא־טעם שכּבש את לבּוֹתיהם. בּשׂכל לא השיגוּהוּ כּל צרכם, אוּלם הלבבוֹת היוּ מוּכשרים לקראתוֹ. אמנם, מחבּרוֹ של “לאָן” היה חזן להפליא, אבל גילוּיוֹ בּשעתוֹ היה כּשל בּעל­־תפילה. וכך נוֹלדה בּת שירתוֹ בּשעה טוֹבה וּבמזל טוֹב. קוֹראיו היוּ רוּבּם חוֹבשי בּית־המדרש אוֹ שנוּ וּפרשוּ, כּולם בּני תוֹרה. אם כּי צמאי דעת, הריהם כּנערים להתרשמוּת, נוֹהים אחרי רגשוֹת ונכספים לשפּוךֹ שׂיח. בּימים ההם היתה השתפּכוּת נפש סוּג ספרוּתי המחוּבּב בּיוֹתר. פייארבּרג שפע נפש. אשרי קוֹראי הדוֹר ההוּא. הם לא קראוּ ספר אלא למדוּ אוֹתוּ אוֹ עיינוּ בּוֹ, ועם כך היוּ שרים את הכּתוּב ואת המסוּפּר בּאוֹתוֹ ניגוּן מסרתי הנהוּג בשעת לימוּד הגמרא. נמצא כּל תוֹכן חדש נסחף על גלי ים של נגינה. ניגוּן עתיק יוֹמין מבליע לתוך הנפש גם את החדש והמתפּרץ. כּשבּיטא הקוֹרא בּישׂראל מלים, כּגוֹן “זה העוֹלם רחב הידיים” בּניגוּן בּית־המדרש היה העוֹלם הזה סוֹפג לתוֹכוֹ את כּל הרעד והקדוּשה שבּבית־המדרש. הריוח היה כּפּול. מצד אחד נתרחב חללוֹ של בּית־המדרש עד כדי לקלוֹט לתוֹכוֹ מרחבי תבל, וּמצד שני נאצלוּ הוֹד היגוֹן וחן השכינה על אוֹתוֹ עוֹלם גדוֹל וּממשי, העלוּל בּמחילה להיוֹת חוּלין שבּחוּלין. הלב נוֹקף משהננוּ בּאים להסבּיר לבן הדוֹר את טיבה של אוֹתה הרגשה בּית־מדרשית ואת ראיית היקוּם בּאַספּקלריה של מקוֹם קדוֹש לישׂראל, שמא לא יהיה הסבּרנוּ מוּסבּר כּלל וכלל. וזה אשר לא יבין מה זאת ראיית עוֹלם בּעד חלוֹן בּית־המדרש הכיצד נטעים לחכּוֹ שירת עוֹלם זוֹ השוֹפעת מתוֹך ניגוּן של תלמוּד תוֹרה? עצוּב הניגוּן, אבל כּוֹח שוֹקק בּוֹ. יש בּוֹ קוּבלנה מהוּלה בהתרפּקוּת על רבּוֹנוֹ של עוֹלם. בּוֹ הוֹמה בּן שגלה מעל שוּלחן אביו ונפש בּוֹדדה שאינה בּוֹדדה כּל עיקר, שכּן מעוֹרה היא בּנשמוֹת כּלל ישׂראל, משתפּכת לתוֹך חיק קוֹנה. הוּא כּוּלוֹ לכאוֹרה פּרי השראה של זה הרגע, מעשׂה משזר מהמצאוֹת פּרטיוֹת וסלסוּלים של שרירוּת רצוֹן, אוּלם כּל בּבה וּבבה שבּוֹ חוֹתם מסרתי טבוּע עליה. הוּא חליל הרוֹעים בּישׂראל. אלא שהלוֹמד המסלסל אוֹתוֹ אינוֹ משקיף אוֹתה שעה על מראוֹת היקוּם ועל הגוּפים היפים אלא על ערבוֹת הש"ס והפּוֹסקים ועדר צאנוֹ הוּא צאן קדשים של אוֹתיוֹת התוֹרה. זה סוּלם הקוֹלוֹת, שכּל בּחוּר וטוֹב מישׂראל מטפּס ועוֹלה עליו כּעל סוּלם הדוֹרוֹת, טוֹעם בּוֹ אלפי טעמים מתוּקים, שנקלטוּ לתוֹכוֹ מאז הימים, ועם כּך משקיע בּוֹ משיר היחוּד של נפשוֹ. בּניגוּן זה כּתב פייארבּרג את שוּרוֹתיו וּבוֹ בניגוּן קראוּ אוֹתוֹ קוֹראיו. לכאוֹרה שירת פייארבּרג היא שירת היחיד, והוּא שליח ציבּור לאמיתוֹ, אינטימי מאד וּכללי בּיוֹתר. הוּא נמנה בּין סוֹפרי החוֹל, אבל דבריו הם מעין המשך של ספרוּת הקוֹדש. חוֹם הנעוּרים שבּהם לא הפיג את טעם הזקנים שבּהגיוֹנוֹ. כּך נזדרזף בּאמצעוּת פייארבּרג ניגוּן הנשמה הישׂראלית לתוֹך הפּרוֹזה העברית החדישה. בּוֹ נגוֹהוֹת עוֹלם שוֹקע ואוֹר הזוֹרח של הצפירה נשקוּ. נשמת עם עוֹלם וקוֹל דפקוֹ של העוֹלם בּאו בּתחוּמי יצירתוֹ לידי ראיוֹן. האוֹזן יפה לניביו ותרגיש כּי כּאן עוֹלם הנשיקוֹת, דכי של גלים. תפיסת עוֹלמוֹ יש בּה משוֹרש נשיקה. הוּא מגיע אור בּצל, ישן בּחדש, עבר בּהוֹוה, נוֹער בּזקנה, גיהינוֹם בּגן־עדן. וּכדרך שפּה יהוּדי מנשק את ספר התוֹרה כּך אָצל נשיקוֹת לעוֹלם של הקדוֹש בּרוּך הוּא וחיבּק את הבּריאה בּיסוֹדא דילה. אמריו נשיקוֹת, אנחוֹתיו על אחת כּמה. שכּן כּל גניחה שלוֹ פּירושה: וי על העוֹלם שהוּא של הגוֹיים. אי אז בּעבר הרחוֹק היה גם מעמדם של היהוּדים איתן בּעוֹלם, אבל בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים חרב הבּית היהוּדי. והננוּ מרגישים, כּאביו של חפני, “כּי העוֹלם הזה לא לנוּ הוּא עוֹד, והחיים האלה לא שלנוּ הם”. וּכהד לאבי חפני יען שמעיה המקוּבּל: “אוֹי לנוּ, אוֹי לנוּ, אין לנוּ תפיסה בּעוֹלם הזה, אין לנוּ מקוֹם בּוֹ”.

אף אוֹתוֹ “אוֹי לנוּ” החוֹזר ונשנה בּפי פייארבּרג, ראוּי שלא יוּבן שלא כּהלכה, היינוּ כּסימן חוּלשה, כּהוֹדאה בּנחיתוּת, אלא הוּא מעין הכּרה מקוּבלת מבּית־אבּא, לא שיגרא דלישנא אלא סיסמה להתעוֹררוּת, התכּוֹננוּת לקבּל על עצמוֹ עוֹל מלכוּת, בּין עוֹל מלכוּת שמים ובין עוֹל מלכוּת החיים. כּך מנהגם של יהוּדים: לפני שהם מבצעים איזה מעשׂה גבוּרה הם גוֹנחים מקצת וּבשביל למסוֹך עוֹז הבּטחוֹן לתוֹך הלב הם מספּרים תחילה בּצרוֹת. ועם כּך הכּל בּפייארבּרג מלא רצינוּת ויוֹצא אצלוֹ מעוּמקא דליבּא, ברעד וּבלהט. כּשהוּא בּוֹכה הריהוּ עוֹשה זאת בּפשטוּת כּילד והוּא מתחטא בּתוֹם זקנים. בּינה יתירה לחשה לוֹ, כּי נשמה עמוּקה שוֹאבת חוֹסן גם מתוֹך הכּבלים שעל ידיה. לפיכך השׂכּיל לקפּל בּקוֹבץ סיפּוריו צרוֹר גדוֹל מפּרשת חייה של האוּמה: צרוֹר יסוּרים וּצרוֹר תקווֹת, להב אש דת ויקוֹד הכּיסוּפים לדעת וּלהשׂגת עוֹלם. ואם אמנם לא הרבּה ניתן על ידוֹ מתיאוּרי העוֹלם, אבל עוֹז קסם היה לתרוּעה שבּפיו: “בּני ישׂראל, פּקחוּ עינים וּראוּ: יש עוֹלם! והחיים טוֹבים וּמתוּקים על מלוֹא יסוּריהם!” הימנוֹן החיים בּפי מי שהוּא גוּפוֹ אינוֹ שוּתף לחמוּדוֹתיהם מרעישנוּ בּיוֹתר, שכּן בּודאי יוֹצא מתוֹך לב טהוֹר, משוֹלל פּניות, העוֹבד את אלוֹהי החיים מאהבה ולא מתאוה. מתוֹך חשכת יגוֹנוֹ טוֹוה חפני שׂלמת אוֹרה וּבערימת השלכת של עלוּמים בּישׂראל לקט פייארבּרג עלים לתרוּפה. וכשם שהוּא קוֹשר כּתרים לחיים לשמם כך הסתערוּתוֹ על הישן אינוֹ ניכּר בּה אף קוֹרטוֹב של קנטוּר. כּבר ציינוּ, שעם כּל קרבת הרוּח שבּינו וּבין בּרדיצ’בסקי, חברוֹ ורבּו, נבדל הוּא ממנוּ בּדרכי הנחת שלוֹ. אין פייארבּרג נרתע ממלחמה, אבל סבוּר הוּא, שיש להלחם רק עם כּוֹחוֹת רעים, עם הקליפּה והטוּמאה כּביכוֹל, ולא עם צוּרוֹת, נכסים או כּלים. אין הוּא רוֹצה להפוֹך את הקערה, אף לא לשנוֹת ערכין בּמידה שיש בּה כּדי לצער וּלהכאיב. אף קוֹרטוֹב לעג לקדשים ולמסוֹרוֹת לא עבר על שׂפתיו. אין הוּא בּז לחלקה העניה והשדוּפה של בּת עמוֹ. הוּא רוֹפא ולא מוֹכיח. שוֹחר טוֹב ולא נרגן, שוֹאל ולא נוֹזף. אף פעם אינוֹ קוֹבל על חייו האבוּדים אלא כּוֹאב את החיים האבוּדים דרך כּלל. אפילו אוּדים עשנים הוּא חוֹבק בּאהבה וּברחמים וּבצללים ישתעשע. כּל נטף רעל שלוֹ ניתן רק בּמידה הדרוּשה לסם מרפּא. ולא די שאינוֹ בּא בּטענה על קיפּוּחוֹ שלוֹ, אלא, להיפך, מוֹצא נחמה לעצמוֹ בּכך, שאינוֹ רוֹדף אחרי הבלי העוֹלם הזה. נחמה יהוּדית נדוֹשה בּמקצת, הסוֹפגת חן מיוּחד וכוֹח משכנע מחוּדש בּפי אוֹתוֹ עלם רך והוֹזה, שכּל העויה שבּוֹ מעידה על כּיסוּפיו הלוֹהטים בּאהבת חיים. “הכּרתיך, הנזיר!” יאמר המעיין בדיוֹקנו של זה. אבל אין זה הנזיר בּכוֹח הדת, הנזיר מפּאַת מוֹראוֹ של גיהינוֹם, אלא נזיר על שוּם שהוּא בּעל נפש יפה, הסוֹלדת ממעשׂיהם של בּעלי הנאה, המתנפּלים על העוֹלם הזה וּמבקשים לחתוֹך ממנוּ פּרוּסוֹת שמנוֹת. נפש בּת טוֹבים משהיא רוֹאה תבל, נוֹשׂא אהבתה וגעגוּעיה, נחטפת ונבלעת על ידי גרגרנים וּבעלי תאווֹת, מה תימה שהיא פּוֹרשת לה לקרן־זוית מבוּישה ואף הרגשה של מיאוּס מחלחלת בּה לגבּי האהוּבה המחוּללה? והרי זוֹ היא מַשמעוּתה של אוֹתה קריאה נוֹאשת, שהיהדוּת זרקה בפי הבּריאה, “תבל, אַת לי נדה”. היהדוּת התנַזרה מן העוֹלם מתוֹך הרגשה של בּרוֹגז עליו, שנתן עצמוֹ לכתוֹת של שוֹדדים, לחיוֹת מני יער. בּיטוּי להפליא לרוֹגז זה נתן פייארבּרג, שבּניגוּד לכל עדת המשׂכּילים הבין כּהלכה היכן נעוּצה הסיבּה ליחסי המתיחוּת, שנתהווּ בּין אדם מישׂראל וּבין החברה האנוֹשית, וּכלפּי איזוֹ נקוּדה יש לכוון את איזמל הבּיקוֹרת. לא הלב היהוּדי נתיבּש אלא העוֹלם הפך לו מַעין אכזב, לא האמוּנוֹת התפלוֹת אלא התנאים המרים הפכוּ את בּית ישׂראל לחוּרבה שוֹממה. ולא על ידי הצלפוֹת מוּסר והדגשת חוּלשוֹת אפשר לעוֹרר את רצוֹן העם להיגאל, אלא, להיפך, על ידי הבלטת המאוֹר הגנוּז בּנפשוֹ גם בּתוֹך חשכת חייו וחישׂוּף מַעינוֹת הכּוֹח המפכּים בּתוֹך חוּלשתוֹ החיצוֹנית. “יוֹדע אני, אוֹמר מחבּר “הצללים”, כּי העוֹלם רוֹאה את בּית־מדרשי הישן, המט לנפּוֹל, כּראוֹת כּל חוּרבה ישנה ושוֹממה המטה לנפּוֹל”, אבל אני, הוֹי, מה אמוּלה לבּתי. העוֹלם כּוּלוֹ הוּא אך נקוּדה אחת בּלבבי, וּלבבי כּוּלוֹ אך נקוּדה אחת קטנה בּבית־מדרשי הישן, וּכשתקדר השמש הן תחשך גם הארץ. ואני רוֹאה את בּית־מדרשי בּנוּי בּמרכּזוֹ של עוֹלם וּמשם קוי אוֹרה יוֹצאים אל כּל היקוּם".

בּפסוּקים אלה ניתנה תמצית השקפתוֹ של משוֹרר היהדוּת על העוֹלם ותמצית דברוֹ אל העוֹלם. אין טעם לחיי אוּמתנוּ כּשאין מקוֹם בּעוֹלם זה למקוֹם־קוֹדש שלה. כּשהגוֹיים גוֹזרים על בּתי־כּנסיוֹתיה וּבתי־מדרשיה העוֹלם נעשׂה שמם למענה. “הוֹי, מה אמוּלה לבּתי!” – פּסוּק זה מגרוֹנה של כּנסת ישׂראל יצא, שאף חוּרבּנה המדיני מסתמל לה בּחוּרבן בּית־מקדשה. בּית־המדרש היהוּדי בּנוּי בּמרכּזוֹ של עוֹלם – דוֹמה, שוּם הוֹגה דעוֹת וּפייטן בּישׂראל לא בּיטא בּיתר תוֹקף וּביתר צמצוּם את הרעיוֹן הזה, שגלש מעל קוּלמוֹסוֹ של העלם הרך, כּבן כ' בּערך, מחבּר “הצללים”. “הוֹי” זה כּמה מצעוֹת רוֹך ועידוּן, ריצוּי וּפיוּס, הוצעוּ תחתיו. אף אמוּנה וּבטחוֹן. מה גדוֹל כּוֹחוֹ של עם, שאפילוּ מחוּרבה שלוֹ יוֹצאוֹת קרנים והיכל הרוּס הוּא לב עוֹלמוֹ. עם כּזה שוּם אסוֹן אינוֹ יכוֹל להביאוֹ עד דכּא. משוּל אוֹר ההיכל ההרוּס לאוֹר השוֹפע מתוֹך פּנימיוּתה של נפש. אוֹר כּזה אין לעוֹלם חוּץ שליטה עליו. חוּרבה שכּזאת היא גּופה משמשת מצוּדה. אלוֹן בּכות הוֹפך לעץ החיים. הנה מה קא מַשמע לָן פייארבּרג. בּכוֹס הקידוּש של ספרוּתנוּ מהווה פייארבּרג את הדמעה הזכּה, דמעת הגיל.


 

ה    🔗

כּך הצמיחה קינתוֹ של חפני בּעל דמיוֹן פּרק שירה מזהיר בּספרוּת ישׂראל וכך נשתכללה בּגרוֹנוֹ של אחד יוֹדע נגן האנחה הישׂראלית כמין מיתר רך כּמשי. מתוֹך הדלוּת היהוּדית עלה יוֹנק זה, שלא הביא עמוֹ כּלוּם מריחה של הדלוּת וּמן הטחב שלה. הוּא לא שר לנוּ שיר של נכאים אשר לעוֹני. חוּש חזק של איש צבא אוֹ טוּב טעם של פּייטן אציל שמר עליו מלהתמַכּר אל ילדי יוֹם ואל קטנוֹת החיים. הוּא נמנע מלהטיל מרה־שחוֹרה וחס היה מלהשרוֹת את הדכּאון. בּצעקוֹ לא אמר נוֹאָש. את לבּוֹ שפך, אבל לא בּשפך כּעס וזעם. בּדוֹבבוֹ את המצוּקה היהוּדית לא עשׂה עצמוֹ שליחה של הדלוּת השחוֹרה. דיבּוֹרו היה ניגוּן וּנעימתוֹ – חסד. כּנאמן בּית האוּמה תיאר בּנאמנוּת את מציאוּת חייה וחן אגדה שרוּי על כּל ניביו. ואם תמצא לוֹמר הרי מגילת הצער שלוֹ מבוּשמה בּריחה של אידיליה. אין הוּא פּוֹסק “בּרוּך דיין אמת”, אינוֹ משלים עם הויה חנוּטה ואינוֹ מעמיד פּנים כּאילוּ די לה לאוּמה בּיין של קידוש והבדלה וּבמעט אמוּנה תפלה בּ“אתה בּחרתנוּ”, כּל שכּן שאינוֹ מתעלם ממראוֹת הנגעים וּמראִיה חדה ונוֹקבת בּיסוֹדם של הדברים, אבל עינוֹ היפה מפיצה אוֹר מסביבה וקוֹלוֹ החזק והצלוּל, המתנה את האימים, מפיג ממילא את חוּמרתם, מעוֹדד וּמפייס. כּיון שהוּא טוֹב הריהוּ מיטיב גם שרשן של הצרוֹת. האם לא נתפּלל תמיד לדבר האדם: קוּמה ויפוּצוּ אוֹיביך וינוּסוֹ משׂנאיך מפּניך! ניב המשוֹרר מניס ענני יגוֹן ואנחה. בּ“קמיע” מספּר הילד בּמתיקוּת להפליא על גוֹדל פּחדיו, שנראוּ לוֹ בּחלוֹמוֹ, כּאילוּ לא פּחדים היוּ הללוּ אלא מחזוֹת שדי. כּל שנחזה לחפני בּעל דמיוֹן כּתענוּגוֹת נחזה לוֹ. כּל אימת שפייארבּרג מגיע לפרשת קידוּש השם – והוּא, כּמדוּמה, אינוֹ מגיע כּלל אליה אלא אינוֹ זז הימנה כּל עיקר, הוֹאיל והיא ציר כּל הגיגיו – הריהוּ מתמלא רגש רב וכיסוּפי דביקוּת מתרגשים עליו. משל אנוּ שוֹמעים את חפני־פייארבּרג לוֹחש לנוּ בּהתלהבוּת דקדוּשה: כּמה טוֹב ונחמד לפשוֹט את הצואר וּלקדש את השם. הוּא מדבּר בּדחילוּ וּרחימוּ על הדוֹרוֹת הראשוֹנים שזכוּ לכך. וּבספרוֹ על אוֹדוֹת הרבּי, הקוֹרא לפני הזבח “שמע ישׂראל” עם תלמידיו, נוֹצרת בּנוּ הרגשה, כּאילוּ אוֹתה שעה בּמקוֹם פּלוֹני התקדש חג גדוֹל ולהקת שנאנים, ילדים מלאכיים, התרוֹממוּ אל על בּשיר לריבּוֹן העוֹלמים. אשרי הטוֹבים, שזכוּ לגמוֹע לתוֹכם בּחד רגע נעלה ונאצל את מלוֹא זיו העוֹלם, את הדר יפיוֹ של היקוּם. הם עלוּ לספירוֹת רום. לא זוֹ בּלבד שקידשוּ את אלוֹהי העוֹלם אלא טעמוּ בּבת רגע של יציאת הנשמה מנה גדוֹלה של חיים. זכוּ ואת הנצח צפוּ בּמוֹ עיניהם. הוי אוֹמר: יש מות המַטעים חיי עוֹלמים.

אילו השׂכּילה היהדוּת החרדית היתה מאַמצת את פייארבּרג כּבן יקר לה. גם יראיה וּשלוּמי אמוּניה לא שרוּ לנוּ כּמוֹהוּ בּקוֹל טהוֹר כּזה את הקידוּש. וכל הקוֹרא כּתבי פייארבּרג בּעיוּן לב מרגיש, כּי כּאן מדבּר אליו אחד נין לנשׂרפים על קדוּשת השם, פּייטן אשר טבל את קוּלמוֹסוֹ בּדם “הקדוש”. אמנם, חוּשוֹ הענוותני, ששמר עליו מכּל הגזמה, מנעוֹ מהטעמת הנוֹשׂא, ששימש כּמין חוֹמר לסוֹפרים רבּים בּישׂראל. יש הלל לקידוּש השם הנהפּך לתביעה לשׂנאת חיים. הרי זה מעין פּוּלחן הכּוֹח וּשמד הגוּף המכוּון מצד החלש כּלפּי עצמוֹ, שיש בּוֹ משוּם הוֹדאה בּעקיפין לשלטוֹנוֹ של מלאך המות. לא באלה חלק פייארבּרג. הוּא לא הטיף להתאַבּדוּת, כּשם שלא גרם טשטוּש הצלם היהוּדי וּמרד בּיחוּדוֹ הרוּחני של עם ישׂראל. כּנגד אלה שקראוּ תגָר על עוֹדף הרוּחניוּת ועל שלטוֹנוֹ המדכּא של הספר, ענה בּטענה ניצחת, הנשמעת כּעת בּאזנינוּ כּנבוּאה שנזרקה מפּיו, כּי גם ההגזמה בּשבחוֹ של הגשמי וּתהילת החרב עלוּלוֹת להמיט אסוֹנוֹת וחוּרבּנוֹת. ואם נגזר עלינוּ להיוֹת שטוּפים בּחוֹמר אוֹ כּוֹרעים וּמשתחוים לרוּח מוּטב לנוּ לקבּל את חלקה השני של הבּרירה. טעם זקנים שנתיחד בּצעיר תוֹסס זה, צלילוּת הדעת ויוֹשר השיפּוּט, שנתלווּ לעוֹמק רגשוֹ וּלסערת דמיוֹנוֹ, הנחוּהוּ, אמנם, לא בּשביל הזהב אלא בּנתיב הישר. הבין כּי אם אמנם בּית־המדרש הישן עוֹמד לנפּוֹל הרי כּלוּם אין בּתי־המדרש החדשים, הצצים מתוֹך קצף הימים, רעוּעים בּיוֹתר? המוֹרד בּהלכוֹת מאוּששוֹת וּמקוּבּלוֹת מדוֹרוֹת מוּתר לוֹ להתיחס בּהיסוּס גם אל מה שתלמידים ותיקים מחדשים בּימינוּ. מכּיון שאנוּ פּוֹסלים פּלפּוּלים תוֹרניים יש להסתייג גם כּלפּי פּלפּוּלים חוּשניים, הסוֹללים את הדרך לניווּן ולפּריצוּת. על דלדוּלוֹ של המערב ועל התפּרקוּתוֹ מדבּר בּקוֹל צלוּל וּבוֹטח עלם זה מתחוּם המוֹשב היהוּדי. הוּא שלא יצא כּמעט מגבוּלוֹת עיירתוֹ נוֹשא את דברוֹ על אירופּה וּמקראיה בּבטחוֹן מדהים. אין זאת אלא כּי מבּשׂרוֹ, היינוּ, מבּשר אבוֹתיו ואבוֹת אבוֹתיו הנשחטים, חזה מה משמע המַערב הגוֹיי וּבדמוֹ היהוּדי הריח את ערכּה של תרבּוּתוֹ. מפּעם לפעם הוּא מעמיד את הוֹללות הבּשׂרים לעוּמת ההוֹללוּת הרוּחנית, את תאות הסיגוּפים כנגד הסיגוּפים שבּתאוה, את האמוּנה התפלה בּצדה של האפּיקוֹרסות הזוֹלה. הוּא הציץ ולא נפגע, יצא מבּית־המדרש, אבל בּית־המדרש הלך אחריו לתוֹך החוּץ וּפרשׂ את כּנפיו על רחבי הבּריאה. וּביוֹתר שׂנא חיים נוֹחים. שירתוֹ היא קוֹל מחאה עזה כנגד תיפלוּת הנוֹחיוּת והלהיטוּת אחריה. התינח אפּיקוֹרס שמשלם בּעד כּפירתוֹ בּשלוֹם נפשוֹ, אבל מאוּס מי שסתם בּהפקרוּת ניחא לוֹ – פּתגם זה השגוּר בּפי כּל יהוּדי תוֹרני מחכמי בּית־המדרש משמש קו מַנחה בּתפיסת החיים שלוֹ.

וּכלוּם צריך להדגיש, שגינוּי הנוֹחיוּת שבּחיים אין מַשמעוֹ התרסה כּלפּי מעלת החיים אוֹ משוּם צמצוּם ענינם? להיפך, החיים מתרחבים בּמידה שהננוּ מכניסים לתוֹך תחוּמיהם שטחים, הנראים, לפי התפיסה השטחית, מחוּץ להם, כגוֹן היסוּרים, הפּרישוּת, האבילוּת, כּשם שהדעת מתעשרת על ידי הספיקוֹת, השאלוֹת והלבטים. מצד זה היתה תפיסת עוֹלמוֹ של פייארבּרג חתירה מעמיקה מתחת ליסוֹדוֹת עוֹלמה של ההשכּלה וכן סטיה מרוּבּה מן התפיסה החילוֹנית של הלאוּמיוּת, שהתחילה להיוֹת רוֹוַחת בּימיו ואף מן ההשקפה המוּסרית מיסוֹד הרוּחני של אחד העם, המכוון כּלפּי אָשרה של האוּמה כּתמצית האוֹשר של יחידיה… ממעמקיו של יהוּדי הדוֹרוֹת זה דיבּר הבּוּז למַנעמי החיים, אם כּי לא לחיים עצמם. אין הוּא תוֹבע להביא את הגוּף קרבּן על מזבּח הרוּח אלא לשם הרגשה מלאה וּרחבה יוֹתר של החיים, לשם העמקת הרגשת ההוָיה. אין הוּא מחייב את הרעב, אבל מוֹאס הוּא בּשׂוֹבע. הלא למען האדרת כּוֹח דרוּש לא רק חשבּוֹן הנפש אלא גם חשבּוֹן הגוּף, התאפּקוּת, הסתפּקוּת בּמוּעט. וּגדוֹלה הנאה שבּריסוּן עצמי לא פּחוֹת מחדוַת הסיפּוּקים. אם כּך, אין לראוֹת את חיי עם ישׂראל בּגוֹלה כּחלקה זעוּמה בּיוֹתר. אף בּגוֹלה דווּיה זוֹ יש קב נחת ואוֹרוֹת מנצנצים בּאוֹפל זה. אמנם, לא ניתנה ליהוּדי הנוֹדד מרחביה, אבל עשיר הוּא בּהלך־נפש. לא נפלוּ בּחלקוֹ רוֹב תענוּגוֹת, שנתיחדוּ לאדוֹני העוֹלם הזה, אבל הוּא חי את הקיוּם האנוֹשי על פּי דרכּוֹ בּעוֹז וּבסערה ואף בּהמוֹן שׂמחוֹת, זר לא יבין אוֹתן. כּללוֹ של דבר: אין מנוּדי עוֹלם וּנשוּיי חיים. אפילוּ נידחים אינם אוֹבדים ואף מתוֹך חביוֹן הצל זוֹרח אוֹר לישרים.

אפשר שפייארבּרג בּא לידי השׂגוֹת הללוּ לא דרך צינוֹרוֹת החקירה אלא מתוֹך איצטגנינוּתוֹ של פּייטן, אבל דפּי הפּיוּט שלוֹ משפיעים עלינוּ גם כּפרקי מחקר. כּל משפּטיו של מסַפר צעיר זה מעידים עליו, שהיה מחוֹנן לא רק בּרגש נבוֹן אלא גם בּשׂכל טוֹב וּבדעה רחבה. זכה ונגלתה לוֹ בּשחר נעוּריו אמת האוּמה. רבּים נידוֹנים לחיבּוּטים ולתעיוֹת עד שהם מגיעים לאוּרחא דמהימנוּתא, והוּא בּלי גלגוּל מחילוֹת וּבירוּרי עקיפין תפס את העיקר, בּיטא את הנקוּדה, העלה את הנעימה הנכוֹנה. הוּא לא עקר הרים בּהגיוֹן חריף, הוֹאיל והרים לא הפסיקוּ בּינוֹ וּבין תמצית האמת שלוֹ. הוּא לא צריך היה להתרחק הרבּה מתחוּם עמוֹ בּשביל לראוֹת נכוֹחה בּחסד הריחוּק, הוֹאיל וגם בּשבתוֹ בּתוֹך עמוֹ הצליח להתגבּר על המניעוֹת הנוֹבעוֹת מתוֹך הקרבה היתירה. עמד מקרוֹב והרחיק ראוֹת. משל נוֹלד בּן־חוֹרין מחוּלשת העניים, המציצים בּעיני קנאה גדוֹלוֹת על כּל מי אשר שמן חלקוֹ והם מיחסים לוֹ מידת אוֹשר כּמידת נכסיו. הפּייטן בּעל הלב החם השׂכּיל לשפּוֹט בּשׂכל קר הפסד ההנאוֹת כּנגד שׂכרן וּבעין חוֹדרת ראה את סימני ההתקהוּת שבּלהיטוּת החוּשים. ואילוּ את היהדוּת, המוּדרת הנאה ממשמני העוֹלם הזה, פּירש לא כּאוֹרח חיים של נרדפים ומקוּפּחים בּעל כּרחם אלא כּקבלת משמעת מרצוֹן, כּפרי הבּרירה. הוי אוֹמר: היהדוּת אינה רק מוֹרשה, לא שלשלת היוֹחסין ושלשלת הקבּלה בּלבד, אלא גם מפעל עצמי, יזמת היחיד, התנדבוּת לא פּחוֹת מהתגייסוּת. מיטב בּני הנעוּרים שבּכל דוֹר ודוֹר נתבּעים לגיוּס הזה. פייארבּרג פּתח בּבכי על השעבוּד, על החיים החנוּטים, על הקפּאוֹן, אבל חוּש האמת שבּוֹ, העוֹלה על הרוֹב בּד בּבד עם חוּש המציאוּת, הביאוֹ לגלוֹת בּיהדוּת זוֹ כּמוֹת שהיא צד של כּוֹח וּמַעין נעוּרים. נמצא הוּא שר שירת הגבוּרה בישׂראל.


 

ו    🔗

התיגענוּ עד עכשיו לגלוֹת את גרעין הגבוּרה והנחמה החבוּי במגילת פייארבּרג, שבּרכה יתירה צפוּיה מגרעין זה לתנוּבת זמננוּ, אבל דין הוּא שלא נתעלם גם מפּשטה של מסכת פייארבּרג כּפי שזוֹ נתפּרשה לקוֹראיו בּני דוֹרוֹ: כּתביו הם אנחה ארוּכּה, קוֹלוֹ קוֹל בּכי, ענינוֹ צער האוּמה וצער היחיד שבּאוּמה, ואין לך ניב משלוֹ שכּאב אינוֹ מקוּפל בּתוֹכוֹ. כּן, הוּא מן הכּוֹאבים, אבל אין בוֹ שוּם סימן של חוֹלניוּת. אף כּאבים יש שבּריוּת הגוּף והנפש שוֹפעת מתוֹכם ויש מיחוּשים מנוּוָנים. פייארבּרג דיבּר צחוֹת ואף מַכאוֹביו היה בּהם מן הצחוּת. כּל דמעה שלוֹ פּנינה: שקוּפה וּטהוֹרה. לא על נפשוֹ בּכה אלא על הנפש אשר אוֹתה היה מבכּה כּל בּית ישׂראל. מתוֹך גרוֹנוֹ דיבּר יגוֹן העם לאמיתוֹ. בּכתביו נתקפּלו היגוֹן והאנחה של בּני דוֹרוֹ, כּל המית געגוּעיהם לאנוֹשוּת טוֹבה וּבריאה וכיסוּפי טוֹבי בּני הנעוּרים שבּדוֹר לא לאוֹר העוֹלם אלא לזיווֹ.

בּניגוּד לרבּים אין הוּא הוֹפך את אסוֹננוּ הלאוּמי לחטאנוּ הלאוּמי ואין הוּא גוֹער בּאוּמללים, כּיל"ג וּמנדלי, למשל, על שוּם שאוּמללים הם, אלא מרחם הוּא לאין שיעוּר את הנתוּנים בּשפל המדרגה. ואוּלי משוּם כּן ביטוּיי הצער שלוֹ דוֹקרים אוֹתנוּ כּחרבוֹת. אוּמלל שאינוֹ נאשם הרי גוֹרלוֹ נוֹגע בּלבּנוּ שבעתים. רוֹך אמהי בּניגוּנוֹ של פייארבּרג – וּכלוּם אֵם רוֹאה אָון בּעת צרה לבנה? כּאֵם המתנה תמצית שכוֹל וכשלוֹן יִזל שׂיחוֹ. ואילוּ מבּטי הרחמנוּת של האם חוֹתכים את הנפש. פּתח בּקריאת פייארבּרג ודע לך, שהנך יוֹרד לתוֹך כּוּר של יסוּרים. אין בּרירה שלא לקרוֹא משהתחַלת לעיין בּוֹ. הוּא מוֹשך ממך את הנשמה. הוּא הוֹמה וּפוֹרט על נימים דקוֹת. כּל פּסוּק שלוֹ משוּח רעל החמלה, ספוּג מתיקוּת מרירה, מוּאר בּמפוּלש וקוֹרע חלוֹנוֹת הלב. הוּא חוֹנקך ואַתה מנַשקוֹ. וּבסך הכּל: בּא בּוֹ לידי בּיטוי כּאב הילדוּת והעלוּמים ההוֹלכים לאיבּוּד בּישׂראל, שמנדלי פּירש אוֹתוֹ לאחר מכּן בּיתר הרחבה והסבּרה, אבל לא בּמידה זוֹ של רוֹך ועידוּן.

וּלפי ששירה זוֹ היא קינה על האביב האבוּד עתידה היא לזכּוֹת לחיים ארוכּים כּכל מה שמסוּפר בּוֹ בּתמימוּת על צרה תהוֹמית. כּי מה צער עמוֹק מן הצער על אבדן האביב וּמה עלבּוֹן כּעלבּוֹנה של ילדוּת שנבלה בּאִבּה? הרי כּך דרכּן של יצירוֹת הנלוֹשוֹת בּדמעוֹת אמת שליחן אינוֹ נס לעוֹלם. אפילוּ משתנים הטעמים הספרוּתיים והתביעוֹת האמנוּתיוֹת מתעמקוֹת מה שהיה פּעם תוֹך הוּא תוֹך לעוֹלם. בּוַדאי תרבּוּת הטעם דבר הוּא, זיקוּק אמנוּתי הוּא ענין נכבּד, הבּגרוּת וליטוּש ממוּשך הם תנאים מוּקדמים להתהווּתה של מלאכת מחשבת. אבל ראשית חכמה לב ישר, רוּח טהוֹרה, הגיוֹן צוֹדק, אישיוּת אמיצה. וכל מה שטבוּע בּגוּשפּנקה של אישיוּת כּזוֹ חוֹתמוֹ אמת. וּמה שהיה אמת פּעם הוּא אמת לעוֹלם ועד. “אַל תשאף לשלימוּת של בּטלה – סח לנו דאֶלאַקרוּאַ – יש ליקוּיים, לפי השׂגת ההדיוֹטוֹת, הנוֹתנים חיים לתמוּנה”. אף הליקוּיים שבּהרצאַת פייארבּרג מוֹסיפים חיים לתמוּנה המצוּירת על ידוֹ. אפשר כּי ליקוּייו פּעלוּ לא מעט לקרבוֹ אל השׂגת בּני דוֹרוֹ. אבל גם עוּבדה זוֹ אינה גוֹרעת הרבּה ממעלתוֹ. הפּחת שיש בּוֹ מצד האמנוּתיוּת הצרוּפה מוֹצא את כּיסוּיוֹ בּאוֹתם היחסים הלבביים, האינטימיים, שנוֹצרוּ בּינו לבין קוֹראוֹ. הרי זה הישׂג רב־ערך, שזוֹכים לוֹ רק יחידי סגוּלה מבּין הסוֹפרים: לדבּר אל ציבּוּר ועם כּך אל כּל יחיד ויחיד שבּוֹ. הוּא לא יהיה האדוֹן הסוֹפר אלא חבר. יש סוֹפרים הפּוֹתחים בּתיאוּריהם את מַרתפי הלבבוֹת, יש מפתחים את החוּשים ויש מוֹרים וּמדריכים, המכוונים את הצעדים ושרים לבני־אדם שירי־לכת. ויש סוֹפרים – פייארבּרג בּכללם – המבצרים עצמם בּתוֹך שׂרעפּי בּני הדוֹר כּאוֹרלוֹגין המוֹדיעים את השעה. פייארבּרג בּתקוּפתוֹ היה שעוֹן לבני הנעוּרים ורבּים מהם כּיונוּ עצמם על פּיו. מתוֹכם השמיע את צליליו. וּלפי שהיה אוֹרלוֹגין טיפּס ועלה למרוֹמי שן־הסלע, כּנחמן בּן הרב, שם חשב את מחשבוֹתיו הרמוֹת וּמשם הוֹרה לרבּים את השעה. דוֹרוֹ היה שן־הסלע, מעליו השקיף על משכּנוֹת ישׂראל. מתוֹך דוֹרוֹ צמח ועליו התרוֹמם. זכה פייארבּרג וז' ציוּריו נתעלוּ לז' נרוֹת דוֹלקים בּארון ספרוּתנוּ. השערה: נרוֹת־תמיד. משל לכמה מן הסיפּוּרים, שחמרי עלוּמים מוּשקעים בּהם, כּגוֹן “דפניס וּכלוֹיה”, “יסוּרי ורטר הצעיר”, שליחם אינוֹ נס, כּך נשתמרה חיוּניוּתם של “בּערב”, “לאָן”, ו“הצללים”.


 

ז    🔗

יש לציין דרך הפלאה את שפע הרעיוֹנוֹת המשוּבּצים בּכתבי פייארבּרג, מהם מוּבּעים בּהבלעה לתוֹך שׂיחת הנפשוֹת וּמהם שנתיחדוּ להם דיוּנים לעצמם, כּגוֹן בּ“מכתבוֹ הגלוּי למר בּרדיצ’בסקי” וּבמאמרוֹ “ספרוּתנוּ היפה וחוֹבוֹתיה”. וחשיבוּת יתירה לנאוּם, אוֹ, נכוֹן יוֹתר, למשׂא, אשר נשׂא נחמן המשוּגע, גיבּוֹר ה“לאָן” בּאסיפת צעירי העיר, המקפּל בּתוֹכוֹ רוֹב מחשבוֹת וּשאיפוֹת שהסעירוּ את הלבבוֹת מאחרי מוֹת פייארבּרג ועד זמננוּ. הרבּה למד פייארבּרג בּבית־מדרשוֹ של אחד העם וכן הוּשפּע מדרך הגיוֹנוֹ של רנ“ק וּמהשקפת עוֹלמוֹ המוּסרית של שד”ל, אבל הדעוֹת אינן רק קנינים של אלה שהרוּ והגוּ אוֹתן, אלא גם של אלה שצרוּ להן צוּרה אוֹ שהכניסוּ לתוֹך הבּעתן חוֹם הלב וּבטחון השׂכל משלהם. עוֹז ההוֹכחה לפייארבּרג בּנשׂאוֹ את מידבּרוֹתיו וּמעוּף חזוֹני חוֹפף על ניביו. תמהים אנוּ לאין שיעוּר לשמוֹע אוֹתוֹ דן לפני נ' שנה בּענינים, המעסיקים אוֹתנוּ גם כּעת והשנוּיים עוֹד בּימינוּ בּמחלוֹקת, מתוֹך דעה רחבה וּראית נוֹלדוֹת, הנוֹתנת בּוֹ סימני הנשר. לא רק רגשוֹ אלא גם הגיוֹנוֹ עף למרחקים. נוֹשׂאי דיוּנוֹ: דרכי תחיתנוּ הלאוּמית ויניקתה מכּוֹחוֹת־חוּץ או מכּוֹחוֹת־פּנים, השפּעוֹת הגוֹמלין שבּין המדינה והרוּח, נקוּדוֹת המגע שבּין תקוּמת ישׂראל וּבין התעוֹררוּתוֹ של המזרח, רקבוֹנוֹ של המערב וחוּרבּנה הקרוֹב של אירוֹפּה, גירוּש הגלוּת לא רק מן הגוֹלה אלא גם מארץ־ישׂראל. בּעיוֹת המנסרוֹת עד היוֹם בּעוֹלמנוּ נחזוּ לו לפייארבּרג בּאַספּקלריה מאירה. “חלילה לוֹ להעם – אוֹמר נחמן המשוּגע – לשוּב אל ארצנוּ חוֹלה ומדוּכּא, מקוּלל וּבעל מוּם, ולחיוֹת שמה אוֹתם החיים שחי פּה בּגוֹלה… העם העברי צריך לשוּב אל ארצוֹ לא בּשביל להמלט מן השוֹט והרעב, אך בּשביל להניח שם יסוֹד לחברה חדשה וּלחיים חדשים”. ואין הוּא חוֹשש גם לנסח פּסוּק הטבוּע בּרעיוֹן התעוּדה, בּאמרוֹ: “חברה שתהיה למוֹפת עוֹד הפּעם לכל התבל, כּמוֹ שהיתה בּשעתה החברה העתיקה של היהדוּת”, זה הרעיוֹן שלא רבּוּ תוֹמכיו הנלהבים בּשעה ההיא, שעה של פּרץ וסער בּמחנה הצעירים, שעה של עקירת הישן והפיכת הקערה על פּיה וּמרד בּחיי הגיטוֹ, שעה בּה ניסח בּרדיצבסקי את תביעת הצעירים, לאמוֹר: “את הכּל אבדנוּ, הכּל אבד לנוּ והכּל עלינוּ להמציא משל אחרים”. בּרדיצ’בסקי המערבי, בלשוֹן הימים ההם, וחבריו ראוּ בּמערב את דמוּת המוֹפת לתחית לאוּמיוּתינוּ. אוּלם פייארבּרג, המתנצח עמוֹ בּסוּגיה זוֹ, שׂם בּפי גיבּוֹרוֹ נחמן את דעתוֹ על המערב, שעוֹז אמיתה נתחשל בּלהבוֹת שתי המלחמוֹת שבּאוֹ לאחריה: “אירוֹפּה חוֹלה עתה. הכּל מרגישים כּי החברה מתמוֹטטת וכי אָשיוֹתיה כּבר נרקבוּ. החברה האנוֹשית היא עייפה ויגעה מאד, היא צמאה לדבר אלוֹהים, לנביא, למחוֹקק. הנביאים הקטנים הקמים בּקרבּה נוֹתנים בּה כּוֹח לזמן קטן וּלפי שעה. מאה שנה החיה קאנט את החברה, מאה שנה אוּלי יעסיק דארוין את המוֹחוֹת, אך נביא גדוֹל וּמחוֹקק אשר ישמיע את דבר אלוֹהים לעייפים ולכּוֹשלים ואשר יתן בּוֹ כּוֹח להחברה ללכת הלאה – אין לנוּ עתה”. משפּטים נוֹקבים אלה נכתבו כּמה שמיטוֹת לפני הצעקה על “שקיעת המערב”, בּימים שבּהם היתה אירוֹפּה שיכּוֹרה מאָשרה וּצעירי ישׂראל, פּליטי תחוּם המוֹשב, נהרוּ אליה כּאל הארץ הבּרוכה להתחמם לאוֹרה, להתאַבּק בּעפר חכמיה וּלהידבּק בּנימוסיה. ואם אמנם לא נתאַמתה השערתוֹ של נחמן, “כּי לא רק אנחנוּ פּנינוּ מוּעדוּת אל המזרח, אך גם המערב כּוּלוֹ נוֹסע זה כּבר מזרחה”, מי מאתנוּ יכוֹל כּעת, לאחר חוּרבּן היהדוּת בּאירוֹפּה, לחלוֹק על השקפתוֹ של נחמן, שנתנַסחה בּקיצוּר מדהים: “השׂוֹנא היוֹתר גדוֹל של היהדוּת הוּא המערב”? וּמי נבוֹן אינוֹ מוּכן לחזוֹר בּפה מלא על אַזהרתוֹ של נחמן: “לכן, אַחי, בּנסעכם מזרחה אַל תסעוּ כּאוֹיבי המזרח, אך כּאוֹהביו וּבניו הנאמנים. התחזקוּ נא להחיוֹת אוֹתוֹ ולא להמיתוֹ”. אמנם, יתכן כי בּפסוּקים אלה טבוּעה השפּעתוֹ של בּיקוֹנספילד, אבל צביוֹנם מעיד עליהם, כּי תכנם נהפּך בּרוֹחוֹ ההוֹגה של פייארבּרג לקנינוֹ האישי.

בּ“מכתב גלוּי למר בּרדיצבסקי” מבסס מחבּר ה“לאָן” את עיקרי השׂגוֹתיו על דעוֹתיו המהפּכניוֹת של ראש המהלך החדש. הפּייטן הרך והמעוּדן מוֹפיע כּאן לפנינוּ כּבעל הגיוֹן חד, המצרף עוֹז רגש לחריפוּת סברה. כּמעט כּל שוּרה בּמכתב הזה דנה בּענין, שלא ירד עד היוֹם מעל הפּרק. האם רשאית המהפּכה בּחיי הלאוֹם לפגוֹע גם בּשרשים כּשהיא בּאה לקצץ בּנטיעוֹת? האם ניתנוּ חיי ישׂראל להתבּסס על יסוֹדוֹתיה של התרבּוּת הכּללית בּלבד? מה היא הדמוּת ההוֹלמת את החברה היהוּדית העתידה להיבּנוֹת בּארץ־ישׂראל החדשה: דמוּת לוֹעזית אוֹ צלם תבניתנוּ המיוּחדה בּגוֹיים? וכן: מה עדיף: מדינה אוֹ רוּח? הספר או הסייף? פּקעת שאלוֹת שהננוּ תקוּעים לתוֹכה עד היוֹם, סוּגיה חמוּרה, שאיננוּ פּוֹסקים להתלבּט בּה. בּקוֹל ענוֹת בּטחוֹן, שיש לקנא בּוֹ, מחווה המסַפּר הצעיר את דעוֹתיו על הנוֹשאים האלה. אין הוּא גוֹרס הרס ועקירה, אלא התפּתחוּת אטית וּזהירה. וּמקוֹריוּתוֹ לא בּעצם הדגילה על רעיוֹן ההתפּתחוּת, אלא בּנוֹפך זה, שהוּא מוֹסיף משלוֹ לביסוּסוֹ. הוּא טוֹען כלפי בּרדיצ’בסקי: “ראה נא, אדוֹני, הנך משוֹרר וּבעל סוֹד, חוֹדר וּמבּיט לתוֹך פּנימיוּת החיים, וּבכל זאת הנך מעליב נפש אוּמה שלימה בּאוֹפן גס כּזה!” טענה ניצחת! הכיצד משוֹרר מתנהג בּגסוּת? וכי אין הפּייטן זה שמקדש את החיים? והיכי תמצא שיחלל קדשי האוּמה? הרי זוֹ בּעיה, הנוֹגעת בּכבשוֹני החיים והשירה.

וּכשם שהוּא בּא על בּעל הסוֹד בּטענת הסוֹד, כּך הוּא מגין על יחוּדוֹ של עמנוּ כּנגד החוֹלקים עליו מטעם כּוֹחוֹת החיים. מתוֹך שאף הוּא מבסס את דעתוֹ על כּוֹחוֹת החיים המיוּחדים הפּוֹעמים בּעמנוּ. בּניגוּד לבּרדיצ’בסקי סבוּר הוּא, שאין עם מתעשר על ידי לקיחה מבּחוּץ אלא מתבּרך בּעיקר ממקוֹרוֹ. הוּא שוֹאל שאלת תם: אתה אוֹמר, שאנוּ צריכים ללמוֹד הכּל מבּחוּץ – וּמה נעשה עם את אשר למדנוּ כּבר מבּפנים? והוּא הוֹלך וּמפרש: “עם הערכים, המחשבוֹת והיחוּסים אל האחרים, שכּבר נקלטוּ בּדמנוּ וּבלבּנוּ, אוֹ יוֹתר טוֹב, שהמה הנם דמנוּ וּלבבנוּ?” העבוֹדה, בּשאלת תם זוֹ מתנפּצים הרבה מפּסוּקי הסער של בּרדיצ’בסקי וחבריו, שבּאוּ להפוֹך את הקערה. כּסבוּרים היוּ חכמי הסער, שהקערה מלאה מחשבוֹת, אמוּנוֹת, דעוֹת בּלבד, ושדעוֹת, אמוּנוֹת וּמחשבוֹת הן מיני דברים שבּמוּפשט בּלבד. אוּלם הפּוּלמסן הצעיר רוֹמז להם, שהקערה מכילה גם דם ולב ושאמוּנוֹתיו ודעוֹתיו של עם הן בּשׂרוֹ ודמוֹ. אין עם יכוֹל להפוֹך את בּשׂרוֹ ודמוֹ, אין הוּא יכוֹל להפוֹך את עצמוֹ. והוּא לוֹחש לבּרדיצ’בסקי: “הנך חפץ למחוֹק הכּל וּלהחריב את הלב שלנוּ בּשביל שאחרי כך תבנה את הכּל על יסוֹד הערכים החדשים שלך? כּמה מגוּחכה ומסוֹרסה הדעה הזאת כּשהיא לעצמה!”

לזכוּת הבּכוֹרה של עצמיוּתנוּ היהוּדית טוֹען פייארבּרג מתוֹך הבנה רחבה בּמאמרוֹ: “ספרוּתנו היפה וחוֹבוֹתיה”, הדן גם כּן בּנוֹשא שאינוֹ מתבּלה עוֹלמית. יש קוֹבלים: אנחנוּ היהוּדים מה אנוּ וּמה חיינוּ. דלים אנוּ, ריקים אנוּ מתכנים אנושיים כּלליים. היהוּדי הגלוּתי הדווּי והסחוּף הוּא בּריה משוּנה שאינוֹ כּלל בּכדי שיתוֹאר. אין הדר, אין בּרק, אין סימני נוֹי בּחשכת חיינוּ. פייארבּרג חוֹלק על דעה זוֹ בּאוֹמץ. חיינוּ, אוֹמר הוּא, יש להם צוּרה משלהם וענין רב בּהם. אמן עשוּי לגלוֹת בּהם תכנים אנוֹשיים מרוּבּים. היהוּדי אדם גמוּר הוּא. אם הגוֹיים טוֹענים שיש בּנוּ הרבּה רעל – הרי הם שהרעילוּנוּ ועלינוּ לזרוֹק להם בּפניהם טיפּוֹת הרעל מדמנוּ. לא לנו הבּוּז אלא למענינוּ. כּוֹח עצוּם צפוּן גם בּעניֵנוּ, וּבשפלוּתנוּ – גבוּרתנוּ. ירכּז הפּייטן העברי את כּל מַעיניו בּמנת גוֹרלוֹ של עמנוּ וישאב משם אוֹצרוֹת חזוֹן. יטבֹּול בּכל הרמ"ח שלוֹ בּתוֹך ים היגוֹנים של ישׂראל ויצא משם מטוֹהר וּמחוּזק. ועל הכּל תוֹבע פייארבּרג יראת הכּבוֹד בּפני צרוֹת ישׂראל ואהבה גם למגילת הפּוּרענוּיוֹת שלוֹ. ואשר לספר העברי הריהוּ מנבּא לוֹ טוֹבוֹת. “כּשאני לעצמי הנני רוֹאה עתידוֹת גדולות להספר, כּי בּהתפּתח עמנוּ יתפּתח גם הספר עמוֹ. הנצחוֹן העברי הוּא נצחוֹן הספר בּתבל”…

תקצר היריעה למנוֹת את כּל סגוּלוֹת הרעיוֹנוֹת האצוּרוֹת בּספר הקטן הזה, שסגוּלת הלב היקר הוּא אוֹצרוֹ העיקרי. לפיכך ראוּי ספר זה להינתן גם בּימינוּ לידי כּל קוֹרא עברי, הן המבוּגר והן הנער והנערה, המשחרים דעת עמנוּ ודעת עצמנוּ. אין פייארבּרג עוֹמד בּארוֹן ספרוּתנוּ כּאחד משברי הלוּחוֹת, בּעל חשיבוּת היסטוֹרית־מחקרית, אלא כּתעוּדה חיה, המדבּרת אלינוּ בּשׂפה חיה, גם בּשׂפת המציאוּת של זמננוּ.




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35598 יצירות מאת 1819 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!