א    🔗

מיוֹם שדרך כּוֹכבוֹ של מנדלי דרכוּ עליו רבּים קשתם להטיל בּוֹ חצי גנאי וּביטוּל. היוּ שבּיקשוּ לפסלוֹ מפּאת היתוּלוֹ המר כּלפי חיי ישׂראל וּמידוֹתיו והיוּ שראוּ בּהוי של מנדלי עוֹלם קבּצנים עבר וּבטל, שאינוֹ ראוּי כּלל להציב לוֹ מצבה בּיד אמן. רבּים סלדוּ מנוֹסח מנדלי, מסגנוֹנוֹ החמוּר, העשוּי מטבּעוֹת עתיקוֹת והמקוּפּל לתוֹך צוּרוֹת לשוֹניוֹת ממוֹצא דפוּסים ישנים, שאינן הוֹלמוֹת לכאוֹרה מוּשׂגי זמננוּ ואף אינן משיירוֹת כּביכוֹל מרחב לחיתוּך־דיבּוּר אישי וליצירה לשוֹנית בּת־חוֹרין בּטעם הדוֹר. אין צוֹרך לוֹמר, שלא קשה היה לגלוֹת מוּם גלוּי שבּוֹ בּאוֹפן הסיפּוּר שלוֹ, שאינוֹ כּלל סיפּוּר, ואם תמצא לוֹמר מעין סיפּוּר, מכּל מקוֹם אין בּסיפּוּר שוּם מעשׂה – וּכבר נמנוּ וגמרוּ דיינים מוּמחים, שסיפּוּר מחוּסר עלילה מרתקת משוּל לנער רוֹעים שאבד לוֹ חלילוֹ. אבל כּלוּם נלך ונמנה את כּל פּגמיו וליקוּייו של מנדלי המספּר? הוּא מלא חסרוֹנוֹת כּחיים עצמם. ויתכן לוֹמר כּי כּל ההעוָיוֹת המשוּנוֹת המצוּיוֹת בּקלסתר פּניו של אדם מישׂראל בּתחוּם המוֹשב שפוּכוֹת גם כּן על גבּי הגוילין וּמוּבלעוֹת בּין השיטין של ספרי מנדלי. אלא שעל עצם הענין הזה מרוּבּים החוֹלקים, משוּם שלא ניחא לנוּ לראוֹת העויה מרקדת או מקוּפּאה שבּדיוֹקננוּ, כּשהיא משתקפת, אם כּי בּצוּרה מחוּכּמת וממוּתקת, בּראי אמנוּתי. ואף נשמעה טענה, שאין לזלזל בּמידת הגיוֹנה: כּן, ראי. אבל ראי זה שאתה לוֹטשוֹ הרבּה וּמשגרוֹ אל מוּל קלסתר הפּנים משפּיע מצדוֹ על פּריחה יתירה של אוֹתה ארשת משוּנה שנתכּוון זה להוֹקיעה. כּשאתה מתחבּר אפילוּ בּדמיון אל בּריוֹתיו של מנדלי בּעמק הבּכא צפויה לך סכּנה שתהא דבק בּחיי דלוּת וּבהשׂגוֹת דלוֹת אלה וּככל שאתה מעמיק בּספר הקבּצנים, הכּתוּב בּלשון חמה וּמתוּקה, שוֹפכת אוֹר הרחמים על הליכוֹתיהם של קרוּעים ובלוּיים אלה, אתה כּאילוּ מַשלים עם ההוָיה המנוּולת הזאת ורוֹאה את סדר מעשׂיה כסדר עוֹלם, שכּדאי לכתבוֹ בּספר ולשיר עליו. מנדלי, מנדלי, איזוֹ מלאכה ירוּדה בּידיו, איזוֹ חלקה מקוּללה נתיחדה לוֹ! איזה תבשיל משוּנה שׁפת לנוּ, חלקוֹ נוֹפת צוּפים, חלקוֹ מר כּלענה, דבש מטוּגן בּפלפּלא חריפא, כּפי הסימן שהוּא גוּפוֹ נתן בּעצמוֹ. לא די שטעמוֹ אינוֹ טעם, אלא ששוּם נפש יפה אינה יכוֹלה לעמוֹד בּריח הזה. ועל כּך אתם מצווים לחנך את ילדינוּ? – מוֹסיפים רבּים מן המוֹרים והמחנכים טענה ניצחת – מה טעם ושׂכל לתת את העוֹלם המנוּון הזה בּלב ילדינוּ? נניח שמנדלי השׂכּיל לתאר כּהלכה וּבדיוּק נמרץ את החיים בּעיירוֹת הנידחוֹת כּפי שנחזוּ והתרחשוּ בּתקופה מסוּימה וּבימים ההם. אבל התקוּפה ההיא חלפה משכּבר ולא הראי הדרוּש לימינוּ כּראי שהיה יפה בּשעתוֹ בּימים ההם? מה לנוּ וּלמנדלי? מה לוֹ ולנוּ? – מתרעמים מבקרים מתקדמים, קוֹראים משׂכּילים, מוֹרים אשר עליהם מוּטל הטוֹרח לפטם את תלמידיהם בּמגילת־עוֹני זוֹ שאינה נוֹחה לאכילתם של חניכי החיים החדשים. הקיצוּר, רוֹב מנין, אם כּי אוּלי לא רוֹב בּנין, של קוֹראים וּמבקרים, מאוּחדים בּדעה, שכּבר עבר זמנוֹ של מנדלי וּבטל חנוֹ. אין הוּא לפי טעמנוּ ואין הוּא ראוּי לשמש עוֹד לא חוֹמר קריאה ולא חוֹמר לימוּד. והסכּמה כּללית כּמעט, שמנדלי משעמם פּשוּטוֹ כּמשמעוֹ. ודוֹמה שאין לך נימוּק קטלני מזה לגבּי סוֹפר. אמרת שפּלוֹני הסוֹפר משעמם כּבר העברת אוֹתוֹ מן העוֹלם ולא יעמדוּ לוֹ עוֹד כּל זכוּיוֹתיו.

אוּלם מנדלי עצמוֹ עוֹמד בּעמידתוֹ הגאה והזקוּפה, בּטוּח בכוֹחוֹ כּי רב, כּאילוּ כּל הבּליסטראוֹת לא פגעו בֹּו כּלל ולא הפּילוּ אף צרוֹר ממנוּ. מנדלי, רצה לוֹמר: כּתבי מנדלי, כּל דף מכּתביו, כּל שוּרה מכּל דף שלוֹ. מה טעם להתוַכּח על מנדלי אם יש טעם מחיה נפשוֹת בּקריאה בּוֹ וּמהיכן שתקרא וּבכל עמוּד שתתן עינך בּוֹ? אין הוּא מספּר לנוּ כּלוּם? אבל מה מספרים השמים? מה עלילה מרתקת אתה רוֹאה בּכל רגע ורגע בּנוֹף? כּל שעת חיים רבּת תוֹכן כּלוּם אינה משעממת בּמקצת? חסר הדעה והקלוקל מלאים תחבּוּלוֹת וסיבּוּכים. כּבד הענין נראה כּבלתי מענין כּלל. אדם מרים עינוֹ כּלפּי מעלה ורוֹאה פּעמים עב קלה שטה, משפּיל עינוֹ לארץ ורוֹאה רמשׂ קטן – וּלפתע נגלה לוֹ עוֹלם שלם. הקטנים שבּילדי הטבע כּך – הארץ והשמש לא כּל שכּן שהם ממלאים את נפשנוּ ללא אוֹמר וּדברים בּעצם מראיהם. יצירה אמנוּתית שיש בּה מחן הטבע וּמן האמת שבּוֹ משוּלה לטבע גם בּכך, כּי בּתחוּמיה קטן וגדוֹל ישווּ. יש בּה אזוֹב וארז והכּל מדבּר אלינוּ. מוֹצא אתה פּרקים בּמנדלי גבוֹהים כּארזים. אבל גם כּל פּסוּק משלוֹ מלא טעם. בּמלכוּת חזוֹנוֹ משוֹטטוֹת נפשוֹת רצוּצוֹת, והנפש הפּוֹעלת בּמחזה הכּללי של יצירתוֹ היא נפש גדוֹלה, אמיצה, שלימה. כּל קוֹרא מבין חש אל נכוֹן, כּי מעל לחבריה של קבּצנים זו, מעל לבּריוֹת המדוּלדלוֹת הללוּ, עוֹמד וּמנצח הוּא, מנדלי, אדם מגיזרת הגיבּוֹרים והתקיפים, המתהלך בּגן ספריו. הוּא תמיד נוֹכח בּכּל. לא עם פישקה החיגר ועם אַלתר יכּנה"ז יש לנוּ עסק על הדפּים הללוּ, אלא תמיד עם מנדלי. ועם שכּמוֹתוֹ כּדאי הראיוֹן מכּל מקוֹם. כּל פּגישה עמוֹ תאַלפנוּ דבר. ידבּר אלינוּ על הדלוּת המנוולת – מה בּכך? הוּא לעוֹלם עשיר. ועם עשיר תתעשר. אף נגיד וּמצווה הוּא. כּל תרוּמה משלוֹ בּשׂדה ספרוּתנוּ היתה תרוּמה של נגיד גדוֹל. כּל אימת שהוּא מרים בּידוֹ את קוּלמוֹסוֹ אתה רוֹאה שהוּא אוֹחז בּידוֹ שרביט. אתם מגנים את ההעוָיה, אבל בּחנוּ היטב: מתחת לכל העויה שלוֹ יש תנוּעה רבּתי וּדמוּת דיוֹקנוֹ מעלה לפנינוּ מראה כּוֹהן גדוֹל אוֹ מצבּיא היוֹדע את דרכּוֹ והקוֹלע תמיד אל מטרתוֹ. העבוֹדה: הוּא, מחבּר ספר הקבּצנים בּכל הליכוֹתיו שלוֹ, ניכּר כּי מלך הוּא, ולא רק מלך הקבּצנים. את כּלל הנשמוֹת שבּעמוֹ יביא תמיד בּפיקוּדים. ואף משוּם כּך טבע כּל פּסוּק בּמטבּע משלוֹ כּראוּי לבית המלכוּת. מנדלי נוֹתן אוֹמר, אוֹ אפילוּ רמז, וּמבשׂר צבא רב. דוֹמה כּי כּל הישוּת המנדלאית, האמיצה והחריפה, בּמלוֹא שיעוּר קוֹמתה, כּפי שנתרשמה בּראִית עיני הבּשׂר של בּני דוֹרוֹ, שפוּכה על פּני ספריו. וכל הזוֹכר את מנדלי החי זוֹכר, כּי לא פּעם קרא עליו את הפּסוּק: ויהי בּישוּרוּן מלך הרוּח!

מכּלל הטענוֹת כּנגד מנדלי יש לציין במיוּחד מצד שטחיוּתה את טענת הנוּסח. הנוּסח מכשיל את מחַקיו, אבל אינוֹ משמש כּלל מפגע להמשך היצירה המקוֹרית בּסגנוֹן, כּשם שאין הנימוּס המקוּבּל, שהוּא חוֹבה על הכּל, מעכּב יחידי־סגוּלה מלשכלל את מידוֹתיהם התרוּמיוֹת המיוּחדוֹת להגיע למעלת האדם השלם. הדגישוּ יוֹתר מדי את מנדלי כּיוֹצר הנוּסח. אבל הוּא הרי יצר גם סגנוֹן משלוֹ, – וּבכך הוֹרה דרך לאלה הראוּיים ללכת בּעקבוֹתיו לטרוֹח על יצירת בּיטוּי משלהם. וּכשם שבּחיים אין הנוֹהג החברתי משמש אבן־נגף אלא אבן־הבּוֹחן למקוֹריוּת התנהגוּתוֹ של כּל פּרט, כּך עצמיוּתוֹ של האמן מבשילה דוקא בּתוֹך כּוּר המצרף של החוֹק השליט בּאסכּוֹלת הזמן. קוֹדם כּל חייב אדם לקיים הלכוֹת דרך־ארץ הנהוּגוֹת בּסביבתוֹ. ועד שאנוּ בּאים לחדש, למשל, בּלשוֹן, חוֹבה עלינוּ לדעת ידיעה גמוּרה את לשוֹן בּני־אדם של דוֹרנוּ ושל הדוֹרוֹת הקוֹדמים. רשאים אנוּ לחדש פּסוּק רק לאחר שלא מצאנוּ אוֹתוֹ מתוֹך חפשׂ מחוּפּשׂ אצל הקדמוֹנים ועל פּי כך יכוֹל אתה גם כּן לראוֹת את גדלוּתוֹ של מנדלי. כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ בּיצירה הלשוֹנית. א. הוּא יצר את הנוּסח העברי. ב. הוּא יצר אוֹתוֹ מתוֹך חפּשׂ מחוּפּשׂ בּכל המקוֹרוֹת – נמצא שהוּא היה לא רק סוֹפר הקבּצנים אלא הוּא גוּפוֹ המקבּציאל הגדוֹל של פּזוּרי לשוֹננוּ. ג. בּיצירת הנוּסח לימד אוֹתנוּ הלכוֹת דרך־ארץ בּדיבּוּר. ד. לאחר שהנהיג מידת דרך־ארץ הלך הוּא עצמוֹ וחידש לוֹ סגנוֹן עצמאי, שאף על פּי שכּל שוּרה משלוֹ שקוּיה תמצית מנדלאית אין היא עוֹמדת בּשוּם סתירה לנוּסח הדוֹרוֹת וכל מבין רוֹאה כּמה ערמה וּמזימה בּמַשמען המשוּבּח השקיע מנדלי בּהתלבּשוּת עצמוֹ בּטלית של כּנסת ישׂראל. ה. וּבכך סלל מסילה לכל מחפּשׂי הבּיטוּי לעשׂוֹת כּדוּגמתוֹ ולא כּמתכּוּנתוֹ, היינוּ, לפתח את עצמיוּתם מתחת למסוה הנוּסח המקוּבל, המכוּנה בּמידת־מה בּצדק והרבּה מתוֹך הגזמה, בּשם נוּסח מנדלי. ואין זה אלא נוּסח התלמוּד והמדרש, ההלכה והאגדה, ובעצם נוּסח ישׂראל. ואמנם, מימוֹת מנדלי ואילך, ואף מלפניו, לא היה בּעל סגנוֹן חי וּמקוֹרי, שלא ינק מן הניב היהוּדי, כּפי שבּא לידי בּיטוּי בּתוֹרה וּבתפילה, בּהלכה וּבאגדה. כּל שהתמרד כּביכול ויצא מתחוּם הבּיטוּי המסרתי לא די שלא הגיע לידי עצמיוּת, אלא לא הגיע כּלל למעלת בּר סגנוֹן. שמד בּלשוֹן אוֹ נישׂוּאי תערוֹבת בּה גוֹרמים לדלדוּל וּלחיורוֹן דם לאלתר. כּל האלים מאריכים אף. ואילוּ אלוֹהי הלשוֹן פּוֹקדים את העווֹן תוֹך כּדי פּליטת קוּלמוֹס. כּל שלא ינק ממנדלי וּמן המקוֹרוֹת, שמצאוּ את זיקוּקם הנעלה בּיוֹתר בּבית היוֹצר של מנדלי, לא זוֹ בּלבד שהתרחק ממקוֹר ישׂראל, אלא גם ממקוֹר עצמוֹ התרחק. קטיגוֹריה על מנדלי בּשל כּבלי הנוּסח שהטיל עלינו? אדרבּא, קטיגוֹריה זוֹ שבח גדוֹל היא לוֹ. אילוּ עשׂה רק זאת בּלבד להשיבנוּ אל מקוֹרוֹת הלשוֹן החיה כּבר ראוּי היה לכתר שם טוֹב לדוֹרוֹת. והוּא לא רק זאת עשׂה.

כּשם שבּלשוֹן חפר מנדלי שכבוֹת רבּות זוֹ בּתוך זוֹ וזוֹ למטה מזוֹ עד למעמקי הדוֹרוֹת, כּך גם תיאוּרוֹ חוֹדר ונוֹקב לתוֹך תקוּפוֹת רבּוֹת ושוֹנוֹת של חיי האוּמה. כּל מה שנאמר על מנדלי כּי הוּא תיאר את העיירה היהוּדית, ולא עוֹד אלא גם את העיירה הנידחת, בּמקוֹם זה וּבשעה פּלוֹנית, אינוֹ אלא בּדוּתה. הוּא לא תיאר עיירה אלא מקוֹם מוֹשב לבני ישׂראל ולא פּרצוּפי יהוּדים העלה לפנינוּ בּמַכחוֹלוֹ אלא את כּלל הפּרצוּף של היהוּדים. כּשהוּא אוֹמר גוּפוֹ של ראוּבן תנהו ענין גם לגוּפוֹ של שמעוֹן ושל לוי. וּבגוּף הוּא מתכּוון גם בּעיקר לנשמה. תאמר הגוּף משתנה מתקוּפה לתקוּפה, אבל נשמת־האדם – והכּתוּב מדבּר בּנשמת היהוּדי – אחת היא. יהודי פושט פּנים ולובש פּנים, אבל צביוֹנוֹ אחד כּמעט תמיד. וּמנדלי מתאר הצביוֹן. נכון: אין הוּא מספּר כּמעט כּלוּם. אין הוּא מספּר, אבל סוֹפר אוֹתיוֹת, קוים ותגים בּספר הנשמה של האוּמה. וּלפי שאינוֹ מספּר אינוֹ בּגדר סתם ספרוּת. ספרוּת נתוּנה למרוּתם של בּתי־המדרש. החלקים ממנה נפסלים בּלינה. שׂר האָפנה מפקח עליה. שינוּיים בּטעמים משמשים גוֹרמים למעלוֹת וּמוֹרדוֹת בּקרבּה. עתים דוֹר הוֹלך נוֹטל עמוֹ לתוֹך קברוֹ כּמה יצירוֹת שגמרוּ עליהן את ההלל בּשעתן ושאינן נדרשוֹת עוֹד לאיש כּעבוֹר זמנן. טבע מנדלי הוא טבע סוֹפרי הסגוּלה, שאינם נוֹסעים ועוֹברים עם דוֹרם, הוֹאיל וּמלכתחילה לא היוּ נעוּצים בּתוֹך דוֹרם וּזמנם דוקא. הוּא מעיקרוֹ יוֹצא־דוֹפן גם בּשעתוֹ וּמרגע עליתוֹ לדוּכן צעקוּ לוֹ: רד! ועכשיו שוּב גוֹערים בּוֹ: לך לך! לאן ילך? אף פּעם לא היה לוֹ זמן שלוֹ, לא היתה לו תקוּפה, שנשתבּץ בּה כּל צרכּוֹ.

מנדלי אינוֹ מספּר, אינוֹ ספרוּת מן המין המקוּבּל. קל וחוֹמר שאינוֹ זרם אוֹ מהלך ספרוּתי. הוּא כּוּלוֹ לעצמוֹ בּכּל וּמכּל. אין שוּם הגיוֹן לחזוֹר עליו אוֹ להיוֹת דוֹמה לוֹ. הוּא אָכּספּרוֹמט של שׂר ספרוּתנוּ, שאין לוֹ אח ואין לוֹ, ואף אין מן הצוֹרך שיהיוּ לוֹ, ממשיכים. תוֹאר השם סבא, שהכתירוּהוּ בּוֹ, היתה בּדיחה שהצליחה מין הצלחה שאוֹי ואבוֹי ממנה. כּיוֹצא בּזוֹ יש הרבּה הצלחוֹת אוּמללוֹת. פּלוֹני הפריח אִמרת־כּנף נאה לאמירה של פּעם אחת – ואחרים בּאוּ וגלגלוּ בּה. והסוֹף שנכנסה לתוֹך העצמוֹת ואין להיפּטר הימנה. סבא, לא סבא – מה דבר זה מוֹסיף? מה זה בּא להשמיענוּ? שאנוּ חייבים בּכבוֹדוֹ? אנוּ חייבים וחייבים! כי צמח לנוּ אילן יחשׂ גבוֹה, שכּבוד לנוּ להשתלשל הימנוּ? כּבוֹדוֹ של אילן גדוֹל זה בּמקוֹמוֹ מוּנח. אבל כּלוּם חסרים אנו חלילה ארזים בּישׂראל? תנ"ך, אגדה, סיפּוּרי החסידוּת, סיפּוּרי ר' נחמן מבּרסלב. יש לנוּ שרשים וּגזעים למכבּיר. ואין אנוּ מקפּחים את מנדלי אם אנוּ אוֹמרים עליו שהיה מה שהיה בּאמת: חכם חרשים יחיד וּמיוּחד בּמינוֹ, שגיבּש את כּלל הסגנוֹנוֹת שבּישׂראל למסכת אחת. ודי לנוּ אם נאמר עליו שהוּא אחד מאבוֹת השבט של ציירים בּישׂראל. וּכלל לא צייר את דמוּת דיוֹקנוֹ של ר' ישׂראל, אלא של כּלל ישׂראל, ואף לא ציין תכוּנוֹת של הבּריוֹת היהוּדיוֹת, אלא את התכוּנה היהוּדית. אף על פּי שהוּא מבליט הוַי הוּא מכוון כּלפּי ההויה הישׂראלית. מוֹקיע את הקבּצן היהוּדי ותוֹך כּדי דיבּוּר מוֹסיף: כּל ישׂראל קבּצן אחד. רבּים סבוּרים בּטעוּת, כי הוּא הטיל את הדגש החזק בּגלוּת המנוולת. אבל מנדלי היה דבק יוֹתר מדי בּמקוֹר ישׂראל הקדוּם, שלא יהא חוֹדר ונוֹקב בּהגיוֹנוֹ גם לתוֹך מה שעמוֹק מן הגלוּת עצמה, לקדמוֹן שבּגזע עמנוּ. כּל הכּרכּוּרים לקשר מנדלי בּגלוּת כּנר בּפּתילה, כּמסוֹבב לסיבּה, אינם מוֹבילים אוֹתנו לאמת. מנדלי הוּא גלוּת ועמוֹק ממנה ויוֹתר ממנה. רק קצרי־הבחנה אינם מבינים, שהגלוּת נוֹסף לכך שהיא גוֹרם לנגעים רבּים היא גוּפה היתה תוֹלדה מאיזה גוֹרם של ליקוּי. וּמנדלי החד והחריף, חוּשוֹ הנחהוּ למרחוֹק, לקדמוּת האוּמה, לשרשי הגזע, לגלוּת שקדמה לכּניסה לארץ הבּחירה, לגלוּת שבּתכוּנה. לא היתה בּדוֹרוֹת האחרוֹנים תוֹפעה רוּחנית גדוֹלה בּישׂראל, שלא ינקה בּבת אחת שתי יניקוֹת, אחת מנדוּדי עמנוּ ואחת מן היצר הקדמוֹן, שהוֹציא עם זה מכּליו המוֹלדתיים. הוי אוֹמר: אין מסתכּל עמקן כּמנדלי יכוֹל שלא לחדוֹר למקוֹרוֹתיה של הגלוּת. עיין היטב בּמנדלי ותבין, כּי הגלוּת כּתוּבה וחתוּמה בּנפש היהוּדי. אין היא, הגלוּת, זמוֹרת זר בּישׂראל, אלא מקוֹר.

מנדלי כּל עיקרוֹ מקוֹר, משוּם כּך חביב הוּא על אלה המבינים את יקר ערכּוֹ. וּמשוּם כּן חוֹבה עלינוּ לקרוֹא בּוֹ, ללמוֹד אוֹתוֹ וּללמדוֹ לדוֹר בּא. תדע את מנדלי – תדע מה הרה והגה חכם גדוֹל זה בּמחשבתוֹ לא רק על קוֹרוֹת עמוֹ ועל מראוֹת עמוֹ בּדוֹר שלוֹ וּבימים ההם אלא גם בּכלל הדוֹרוֹת. בּספרי מנדלי נכתב היהוּדי המקוּבּץ, הצבוּר מיהוּדים של כּלל התקוּפוֹת. תדע גם אתה, המוֹרה, מדוּע נקטה נפשך בּאספּקלריה זוֹ וּמה טעם מסרב תלמידך להקשיב ללקח זה, המראה לוֹ את דיוֹקנוֹ. מנדלי הוּא בּלי ספק אחד מגדוֹלי המטיפים. וכל מטיפי מוּסר משעממים. האמת משעממת והשקר עליז וּמבדח. דרך כּלל ספרוּת טוֹבה, קלסית, משעממת את הדרדקאוֹת. הוֹאיל ויש בּה ממשקע הדוֹרוֹת כּבדה היא מאד – וּמאז וּמעוֹלם טעוּ אפילוּ חכמים בּמדעים לייחס לספרוּת תפקיד של קלוּת ושעשוּעים. מנדלי אינוֹ משעשע ואינוֹ מוֹשך את התינוֹקוֹת ואף לא את אלה שהם כּתינוֹקוֹת להבנת ערכי־ספרוּת. אוּלם הוּא הקלסיקן שלנוּ בּהא הידיעה. ולא רק בּמוּבן סוֹפר המוֹפת, אלא בּמשמע יהוּדיי רחב יוֹתר, בּמוּבן אב בּספרוּת ישׂראל. ואַל תטעה לפרש אב שיש לוֹ בּנים וּבני בּנים – וּכבר קראתי תגַר על פּירוּש זה לעיל – אלא בּמוּבן זה, שכּל דיוֹקן של מנדלי הוּא דיוֹקן קדוּם וכל טיפּוס המתוֹאר על ידוֹ הוּא אב־טיפּוּס בּישׂראל. אם ניתנה הרשוּת להביא, מתוֹך אמירת להבדיל בּמידה הדרוּשה, משל מספר היצירה של הגניוּס הלאוּמי שאין דוֹמה לוֹ, התנ“ך, למלאכת־מחשבת של אמן אחד, שנגלה לנוּ בּצוּרת בּשר ודם, יש לוֹמר, כּי כּל נפש פּוֹעלת בּתנ”ך היא נפש אב. לא רק אברהם אב להמוֹן גוֹיים אלא כּל דמוּת המוֹפיעה על דפּי התנ“ך, המשמשת ציר לקוֹרוֹת, יצחק ויעקב, רחל ולאה, משה ואהרן, אמנוֹן ותמר, שאוּל ודוד, רוּת וּבוֹעז וכל האחרים, תו־בּראשית טבוּע בּהם. יש בּהם ראשית אדם וּבכוֹר אדם. כּל קו ותג בּהם סימן הוּא לכלל האדם. אפילוּ תאוּנוֹת קטנוֹת שלהם נראים לנוּ כּמאוֹרעוֹת, שכּן חוֹתם הגדלוּת שבּעוֹשׂים טוֹבע בּצוּרה זוֹ גם את המעשׂים. לפיכך טיפּוּסי אבוֹת אינם מתים לעוֹלם, הזמן לא יבלם וּבמשוֹך היוֹבל אוֹ יוֹבלוֹתים אין הם נמשכים ויוֹרדים לקבר. בּהם נתגלם האנוֹשי שמעל לכל התנאים הזמניים והמקוֹמיים ונתגבּש הכּללי, הענין המתמיד שבּחיים. הם בּני התמיד. האבוֹת האלוּ מהם משתלשלים טיפּוּסי תוֹלדוֹת הנתוּנים למרוּתוֹ של הזמן, אבל הם – לאו. הוֹד קדוּשה חוֹפף על הקוֹרוֹת בּתנ”ך. וּלהבדיל בּין הקוֹדש לחוֹל אפשר לוֹמר כי מצוּיים גם סוֹפרי חוֹל, שנתבּרכוּ בּתכוּנה זוֹ, שכּל היוֹצא מקוּלמוֹסם טבוּע בּחוֹתם האב. דוֹן קישוֹט אב. המלט אב. קרמַזוֹב אב. אף טיפּוּסי מנדלי ועצם מנדלי כּטיפּוּס הם מגזע האבוֹת.

ב    🔗

רצוֹנך לדעת דרך התיאוּר של מנדלי כּמה חוֹדר הוּא מבּעד לארעי לחשוֹף את צביוֹן התמיד של הדברים, טוֹל, דרך משל, את הבּטלה, נוֹשׂא שגוּר אצל מחבּר “עמק הבּכא”. לכאוֹרה מדוּבּר בּכתבי מנדלי על הבּטלן היהוּדי, תוֹשב העיירה בּטלוֹן או כּסלוֹן, וּביתר יחוּד על מין בּטלן בּצוּרת ר' אלתר יכּנהז בּמפוֹרש, היוֹשב על דוּכן עגלתוֹ עטוּף בּטלית וּבתפילין וּמוֹביל ספרי רוּמ"ל לעיירוֹת שבישׂראל. אבל עיין היטב ותמצא, כּי אפשר להפשיט מבּר־נש זה את הטלית והתפילין ואף לשנוֹת כּמה שרטוּטים בּקלסתר דיוֹקנוֹ עד כּדי עיבּוּד צוּרתוֹ החיצוֹנית ממש – ועדיין יהא זה מוּחזק ועוֹמד בּבטלנוּתוֹ, הקשוּרה בּעצם תכוּנתוֹ. לא הוּכח עדיין כּלל וּכלל, כי הבּטלה היא חמדה גנוּזה בּאָפיוֹ של עם אחד דוקא. כּל העמים וכל השכבוֹת המעמדיוֹת יש להם חלק בּה. מסתבּר כּי סוֹפר המתאר בּשׂפת עמוֹ את ליקוּיי בּני עמוֹ נוֹתן בּליקוּיים הללוּ סימנים לאוּמיים ואף פּוֹרשׂ מתחתם את הרקע ההוֹלם אוֹתם בּסביבתוֹ, הוֹאיל וכל אחד מכּיר כּל צרכּוֹ רק מה שקרוֹב אליו קירבה משפּחתית. אבל מצד שני יש ערך לחדירה משפּחתית זוֹ רק בּמידה שהיא מוֹבילה אוֹתנוּ לכלל אנוֹשי. הבּטלן של מנדלי מעוּטף בּבגדי המשפּחה, ושכן קרוֹב הוּא למעמד הבּטלני האחיד אצל כּל האוּמוֹת והגזעים, היוֹנק ממקוֹר העצלוּת או קלוּת־הדעת, מאהבת הנוֹחיות אוֹ הנטיה לרשלנוּת ואף מתאות ההרפּתקנוּת, לכשתרצוּ. שכּן ר' אלתר יכּנהז הרפּתקן הוּא לא פּחוֹת ממה שהוּא בטלן, צפּוֹר דרוֹר הוּא מעצם טבעוֹ, אינוֹ סוֹבל מרוּת ואוֹהב נדוּדים בּעגלתוֹ לשמם. הוּא הדין ר' בּנימין השלישי. וכיוֹצא בּזה כּל הוֹלכי־בּטל שנכתבוּ בּספרוֹ של מנדלי הם הוֹלכי־בּטל, רצה לוֹמר מתהלכים בּבטלתם, פּעילים בּבטלנוּתם. דרך כּלל הבּטלה וההזיה יוֹצאוֹת תמיד כּרוכוֹת זוֹ בּזוֹ – והרי ההזיה היא בּודאי מין פּעוּלה, פעוּלת המוֹח או הדמיוֹן. אף הבּטלה אינה בּמשמע דוקא אפס מעשׂה.

ראוּי ענין הבּטלה להסבּר מהותי יוֹתר לא רק משוּם הבהרה יתירה של הצטיירוּתה בּמכחוֹלוֹ של מנדלי, אלא גם לשם הגדרת טיבה ואוֹפן גילוּייה בּשטחי חיים שוֹנים בּכלל סדרי החיים בּכל זמן וּמקוֹם. לא בּרוּר אם הבּטלה היא הבּיצה והבּטלנוּת האפרוֹח אוֹ להיפך, מכּל מקוֹם בּיצה זוֹ ואפרוֹח זה הם נחלת כּל הגוֹיים וּזמנם תמיד. הבּטלן אינוֹ מצוּוה ועוֹמד להיוֹת חוֹבש ספסל בּבית־המדרש דוקא. אפשר שיהֶא חוֹבש ספסל בּבית־הנבחרים של מדינה קטנה אוֹ גדוֹלה. יתר על כּן, בּטלן זה כּלל לא נגזר עליו שיהא מתבּטל מכּל מלאכה, אפשר שבּטלנות תבוֹא לידי גילוּי בּכך דוקא, שהמנוּגע בּה אוֹחז בּאלפי מלאכוֹת ושקוּע תמיד בּעוֹדף עשׂיה. יש עסקן רב־פּעלים ויש בּטלן רב־פּעלים. ויתכן שאיזהוּ הגדוֹל שבּבּטלנים הלהוּט ביוּתר אחרי עשׂיה, סתם עשׂיה, עשׂיה לשמה. עוול עוֹשׂים לבּטלן מאחוֹרי התנוּר והכּירים שמיחדים לוֹ את כּל תשעת הקבּים של בּטלנוּת שירדוּ לעוֹלם. יש בּטלן היוֹשב על כּסא רם ונישׂא, היוֹשב בּ“מזרח”, והוּא המזרח עצמוֹ. נירוֹן, למשל, היה אחד מגדוֹלי הבּטלנים בּתוֹלדוֹת האדם, אם כּי תפס משׂרה רמה. קראוּ את תיאוּרוֹ של לוּדוֹביק הארבּעה־עשׂר אצל קרליל בּ“תוֹלדוֹת המהפּכה הצרפתית”, בּמיוּחד את הפּרטים מימי ישיבתוֹ בּכּלא, וּבמיוּחד שבּמיוּחד תיאוּר פּרוּסת הלחם שניתנה לוֹ למלך בּנדבה מאסיר אחד ושעוֹררה בּפּעם הראשוֹנה בּראש מוּכתר זה את הרעיוֹן על גוֹדל פּלאי הבּריאה המוֹציאה לחם מן הארץ – ותראוּ איזה בּטלן בּחסד עליוֹן היה נצר זה מן השוֹשלת. אף בּיוֹמנו של האחרוֹן בּקיסרי רוּסיה רוֹאים אנוּ כּמה עמוּקה תכוּנת הבּטלנוּת, שאינה פּוֹסחת לא על מלך ולא על אביוֹן, לא על שׂר ולא על הדיוֹט. וּמטבּע הלשוֹן מעיד: פּוֹעל בּטל! אפשר לפעוֹל ולפעוֹל לאין שיעוּר והסך הכּל: בּטלה. קיצוּרוֹ של דבר. אין הבּטלן בּטלן על שוּם שאינוֹ עוֹשה ולא כּלוּם אלא על שוּם שאינוֹ עוֹשׂה את הדרוּש מתוֹך שהוּא עוֹשׂה על הרוֹב יוֹתר מדי, אנוּס על ידי דיבּוּק של פּעלתנוּת. בּטלן פּעיל שכּזה – וּסתם בּטלן פּעיל – לא די שהוּא עוֹבד בּאוֹתם כּלי־גוּף הדרוּשים לעבוֹדה מסוּיימה, כּגון בּידים, בּרגלים אוֹ בּראש, אלא הוּא מעביד תוֹך כּדי כּך גם את כּל אבריו וכל עצמוֹתיו תאמרנה. הוּא רץ ואף שוּלי קפּוֹטתוֹ מתבּדרים ורצים עמוֹ. הוּא מדבּר לא רק בּחיתוּך שׂפתים אלא גם בּתנוּעוֹת וּבהעויוֹת. וקוֹדם למלאכה הוּא מזמין עצמוֹ אליה, עוֹשׂה הכנוֹת והעויוֹת, מכריז וּמוֹדיע, מזעיק את הבּריוֹת וּמקהיל קהילוֹת. “הוּא היה מוֹזג כּוֹס מים בּמאמצים כּאילוּ הוּטל עליו לפתוֹח שער של בּרזל” מעיד גוֹנצ’רוֹב, הסוֹפר הרוּסי, מחבּרוֹ של “אוֹבּלוֹמוֹב” על גיבּוֹרוֹ בּשם זה, הראוּי לפי כּל ענינוֹ לתוֹאר אלוּף הבּטלנוּת. וּמעלה יתירה לבּטלן, שלכל חיבּוּר קטן של עבוֹדה, שגדלוֹ כּכף איש, הוּא מקדים פּתיחה רבּתי של התכּוֹננוּת ושינוּס המתנים בּקוֹל שוֹפר וּתרוּעה וּמסירת מוֹדעה: הבה נירתם בּעוֹל! הבה נעבוֹדה! הבה נגילה!

אם נבוֹא לגוֹלל את עיקרי ענינה של הבּטלנוּת אין אנוּ מספּיקים. תוֹרה שלימה היא, עמוּקה וּרחבה וּכתוּבה היא על פּי דרכּה בּלשוֹן עם ועם. מי שיש בּוֹ ניצוֹץ ממנה אינוֹ מחוּיב כּלל לקבּוֹע את מוֹשבוֹ בּקרב עשׂרת הבּטלנים. להיפך יש שהוּא שקוּע ראשוֹ ורוּבּוֹ בּהויוֹת העוֹלם. עתים הוּא רוֹכב בּערבוֹת הדמיוֹן של מדיניוּת גדוֹלה, עתים הוּא ממציא, פּעמים סוֹחר בּעל מעוּף, הצוֹבר אוֹצרוֹת קוֹרח, מתקן נשמוֹת וגוֹאל או סתם מתכּן תכניוֹת החוֹבקוֹת זרוֹעוֹת עוֹלם. אף הגוֹרמים הנפשיים יש שהם עשׂוּיים להיוֹת נבדלים ושוֹנים זה מזה מן הקצה אל הקצה. יש בּטלן מחמת עצלוּת ויש מתוֹך חריצוּת יתירה. פּלוֹני הגיע לכך מתוֹך קלוּת־הדעת וּפלוֹני משוּם תאות הנוֹחיוּת אוֹ נטיה להרפּתקנוּת ואף מחמת שעני הוּא בּזמן. פּרט אחרוֹן זה נא להביאוֹ כּפשוּטוֹ. יש לך אדם שלעוֹלם אין לוֹ פּנאי לפי שמפחד הוּא תמיד שמא לא יהיה לוֹ פּנאי כּל צרכּוֹ. אין הוּא יכוֹל להשקיע עצמוֹ בּמלאכה זוֹ שמא לא תספּיק לוֹ השעה למלאכה שניה וּמלאכה שניה אינוֹ עוֹשׂה, שלא לדחוֹק את המלאכה השלישית העוֹמדת וּמצפה לוֹ. בּין כּך וכך הוּא יוֹשב בּטל ושרוּי תמיד בּפחד שמא יהיה לוֹ פּנאי הרבּה אוֹ שמא לא יהיה לוֹ פּנאי כּל עיקר. אוֹ שהוּא עוֹשׂה שתים־שלוֹש מלאכוֹת בּבת אחת והן יוֹצאוֹת אצלוֹ מדרך הטבע בּבלבּוּל וּבסירוּס וּמכּל מקוֹם שלא כּהלכה. וצא וּראה כּמה נכון חוּשוֹ האמנוּתי של מנדלי וּגדוֹלה פּקחוּתוֹ, שכּל פּעם שהוּא מצייר את הבּטלן הוּא מעלהוּ לפנינוּ בּגוֹדל ריתחוּתוֹ והפכפּכוּתוֹ וּמרוּצתוֹ וּבלבּוּל המוֹח וריבּוּי התנוּעה והשאוֹן שבּוֹ וענן האבק והסרק האוֹפף אוֹתוֹ ואת כּל הליכוֹתיו ועשׂיוֹתיו. ר' אלתר יכּנהז וכן כּל הבּטלוֹניים העשׂוּיים בּצלמוֹ טבע יש להם שהם תמיד כּגלגל החוֹזר. הגוּף רץ, הראש טס והנשמה פּוֹרחת. אפילוּ חטמוֹ של ר' אלתר הוּא מין שוֹפר, התוֹקע תקיעוֹת גדוֹלוֹת. תמצא לוֹמר ר' אלתר בּטלן גמוּר הוּא מאחוֹרי התנוּר והכּירים ושם משכּנוֹ? חס ושלוֹם. הריהוּ מצוּי תמיד בּדרכים וכל מעייניו בּעסק. ולא בּעסק אחד בּלבד, “לעסקים הייתי מתאוה, לעסקים חדשים” מעיד הוּא על עצמוֹ. אלא שמרוֹב פּעלתנוּת אינוֹ מקפּיד לברר תחילה, שעה שמזדמן לידוֹ עסק חדש והוּא של שדכנוּת, אם שני המחוּתנים, שהוּא נתן עינוֹ בּהם, יש להם בּני זוּג המשלימים זה את זה אוֹ ששניהם אבוֹת לבחוּרים. וכך הוּא הטיפּוּס הבּטלני בּמכחוֹלוֹ של מנדלי דרך כּלל. “בּהלה וערבּוּביה. שם רוֹאה אני יהוּדים רצים, אחד אחד, שנים שנים, מזיעים מאד, הכּוֹבע שמוּט לאחוֹרי הראש, היד עסקנית, מתנוֹעעת אילך ואילך”. וכי בּטלה יש כּאן? אף על פּי כן הבּטלנוּת מבצבּצת ועוֹלה גם מעצם התנוּעה והעויה. אוֹ שמא סבוּר אתה שהבּהלה לפרנסה מהווה הכּוֹח הדוֹחף מעיקרוֹ! מנדלי אינוֹ גוֹרס כּך, אם נרד לעוֹמק כּוונתוֹ. אין חוֹלקין על כּך שיהוּדי זקוּק לפרנסה משוּם שחכמים אמרוּ שחייב אדם לקצוֹב מזוֹנוֹת לבני בּיתוֹ. אבל יתכן כּי אף הריצה לפרנסה היא כּסוּת עינים לתאות הריצה לשמה. יהוּדי רץ משוּם שהעוֹלם נראה לוֹ כּיריד, משוּם שהכּל רצים וּמשוּם שבּעמידה אתה מאבּד זמן. ויהוּדי נוֹשא ונוֹתן בּשביל לקיים מצות משׂא וּמתן, על פּי מנדלי. הוּא סוֹחר וּמוֹכר אפילוּ בּהפסד וּבלבד לעסוֹק בּישוּבוֹ של עוֹלם. תאוה יש בוֹ שלא להיות בּטלן – משום כּן הוּא נוֹהג בּבטלנוּת. כּלוּם אוֹהב כּסף הוּא? הוּא אוֹהב את ענין הכּסף, שקוּלה אצלוֹ שׂיחה בּעניני ממוֹנוֹת כּממוֹן ממש. כּשאין לוֹ הוּא אוֹמד את עשרוֹ של חברוֹ או שכנוֹ, מעריך את המזוּמנים של הפּריץ אוֹ מפליג וּמסייר את נכסיו של רוֹטשילד. אבל כּלוּם רק היהוּדי רץ ולהוּט אחרי מראוֹת עיניו? כּלוּם רק הוּא חוֹבק צללים והוֹזה הזיוֹת ורוֹאה חלוֹמוֹת בּאספּמיה?

צריך ללמוֹד את מנדלי בּפירוּש מוּרחב יוֹתר, לרדת לתוֹך האנוֹשי של מה שנראה כּתוֹפעה יהוּדית מצוּמצמת. הבּטלן היהוּדי של מנדלי רץ משוּם שבּוֹרח הוּא מחייו המרוּדים. הבּטלנוּת דרך כּלל היא בּריחה מקשיוּתה של המציאוּת. שרשה בּאי־סיפּוּק האדם מעצמוֹ, מסביבתוֹ, מהכּל, היינוּ מגוֹרל האנוֹש עלי אדמוֹת. סממני מנדלי ריאליים בּיוֹתר, אוּלם כּוונוֹתיו האמנוּתיוֹת יוֹצאוֹת מעֵבר לד' אמוֹת של ריאליזם מצוּמצם. הוּא דרשן וגם חכם מסתוֹרין. כּל מחזוֹת ההוָי שלוֹ הם סמלים. תנוּעה גדוֹלה בּכתביו. הכּל נוֹשאים את רגליהם וּמהלכים ועוֹקרים מסביבתם. מסע של קבּצנים, מסע של נשׂרפים, מסע של קהילוֹת בּישׂראל. העינים משוֹטטוֹת בּמרחקים לתפּוֹשׂ מקוֹם תחת השמש. זוֹ היא בּטלנוּת שיש בּה יוֹתר משמינית של הרפּתקנוּת וּתשוּקה מסוּתרת לשנוֹת עוֹלם וּלהעתיק גבוּלוֹת. לפיכך רוֹב בּריוֹת אצל מנדלי נוֹתנים דעתם על עסקי איסטרטגיה וּפּוֹליטיקה. יהוּדי אוֹהב לטפּל בּענין שעל המדינוֹת בּוֹ ייאמר. אף כּאן עמדה לוֹ למנדלי בּינתוֹ היתירה לנחש, כּי אין לך מעיין המתגבּר של בּטלנוּת כּמדוֹר הפּוֹליטיקה. בּטלנים מדבּרים על פּוֹליטיקה, אבל גם בּטלנים עוֹשׂים אוֹתה. ואלא מה, אם לא חוֹסר כּל ענין ממשי בּחיים, דוֹחף רבּים מקברניטי האוּמוֹת לסכסך וּלנכּל נכלים וּלחרחר ריבי גבוּלין וּלקוֹטט עם בּעם וּממשלה בּממשלה וּלהשליט בּעוֹלם חרב, שסוֹף סוֹף אינה מביאה רווחים לשוּם צד? כּל המרקחת המדינית היא עסק של בּטלה, לפי עוֹמק הכּרתוֹ של היהוּדי המנדלאי. פּשוּט בּפשיטות, עסק שאינוֹ מכניס ושאין לוֹ שוּם תכלית, אלא שפיכת דמים והוֹצאת מרץ לבטלה. וכל היוֹצא לבטלה הוּא מעיקרוֹ בּטלה. תאמר: פּלוֹני נעשׂה שׂר וגדוֹל, הגיע ממש עד כּסא המלכוּת! מה אנוּ וּמה חיינוּ? ואם מלך – הרי זה מלך אביוֹן. פּירוּשוֹ של דבר: אף בּטלן שהצליח אינוֹ יוֹצא מכּלל בּטלן.

ר' אלתר יכּנהז אינוֹ אפילוּ מלך אביוֹן ולא הצליח בּשוּם דבר. יהוּדי עני הוּא, מטוּפּל בּצרוֹת, בּבת גיבּנת. השׁכּיל מנדלי להציגוֹ לפנינוּ כּבטלן ממין מעוּלה, חרוּץ, משוֹטט בּדרכים, קצת כעסן, אבל פּיקח וּבעל דברים. ואף הרפּתקן יוֹשב בּסתר היהוּדי הזה, ה“מסוּרבּל בּבשׂר וּמפוּטם וּכרסוֹ עבה וּפניו טוֹבעים בּים של שׂערוֹת, צהוּבּוֹת ועכוּרוֹת, שיש בּהן כּדי לספּק פּאוֹת וזקן ושׂפם גם לוֹ לעצמוֹ וגם לכמה וכמה יהוּדים”… מסתבּר כי יהוּדי כּזה בּהגיעוֹ לשׂיא תפקידוֹ בּחיים, בּכהנוֹ בּבטלנוּתוֹ בּעגלתוֹ המסיעתוֹ לקהילוֹת הקוֹדש, דין הוּא שיהא עטוּף מַדי הכּהוּנה. הטלית והתפילין עדוּת הם בּיעקב והם הוֹלמים בּטלן מישׂראל בּדרכים. משל מכריז וּמוֹדיע ר' אלתר מעל דוּכנוֹ: פּוֹעלים בּטלים של כּל העמים התאחדוּ, הקבצוּ וּבוֹאוּ אלי וּראוּני כּיצד אני עוֹשׂה את עבוֹדת הבּטלנוּת הקדוֹשה! ואילוּ לאוּמוֹת העוֹלם יש לתכלית זוֹ טוֹטפוֹת משלהן. זה מתהלך זקוּף בּמדי מצבּיא, כּאילוּ טוֹבה הוּא עוֹשה לבּריוֹת שהוּא נראה בּיניהם חגוּר חרבּוֹ על ירכוֹ ולאדמה – שהוּא צוֹעד עליה. פּלוֹני חוֹבש כּוֹבע ונוֹצה של בּת היענה נעוּצה בּוֹ. אלמוֹני מתהדר בּשערים בּסרט שענדוּ לוֹ בּעלי השררה החפצים בּיקרוֹ. ויש נוֹשׂא בּגאוֹן עטרת משוֹרר החצר אוֹ מנהיג הקריה. כּל הדברים האלה הם אוֹתוֹת הבּטלנוּת, הטבוּעה בּאדם כּתכוּנה ונגלית בּצוּרוֹת ההוֹלמוֹת תנאי הזמן והמקוֹם. עיקרוֹ של דבר, שכּל בּטלן רם המעלה אוֹ פּחוּת ערך מטיל סימן בּגוּפוֹ, בּלבוּשוֹ או בּתנוּעוֹתיו, שהכּל יכּירו בּוֹ אחד מגזע הבּטלנים, שמצוּדתוֹ פּרוּשׂה בּכל העתים וּבכל החברוֹת האנוֹשיוֹת. כּל בּטלן על מחנהוּ ועל דגלוֹ.

נחטא למנדלי אם נקרא אוֹתוֹ רק אחד מקרא בּלי אחד תרגוּם למציאוּתנוּ החדשה. היהוּדים שלוֹ הם בּני אדם גמוּרים. בּטלנים שלוֹ מגוּריהם בּתחוּם המוֹשב שברוּסיה בּמאה התשע־עשׂרה, אבל הם יוֹצאים מכּל תחוּם של מדינה, סביבה וּתקוּפה. הוּא איזן וחיקר ותיכּן את הבּטלנות כּיסוֹד שבּאדם הכּוֹלל, כּתכוּנה מששת ימי בּראשית. הוּא נתן את הלבוּש שלה ואת הנשמה שבּה. תפרש את מנדלי רק על פּי הפּשט אין לך בּוֹ אפילוּ פּשט. הוּא כּוּלוֹ ערמה, פּיקחוּת, רמז, עקיצה, משׂחק, דרש בּתוֹך דרש. הדברים עשׂוּיים אצלוֹ כּריכים־כּריכים, הממוּלאים כּל הסממנים שבּפּיטוּם הקטוֹרת. לא די שהפּסוּק שלוֹ הוּא חד וחלק וחריף ונוֹקב עד תהוֹמה של נפש, אלא כּתוּב אצלוֹ עוֹד דבר מה גם בּין פּסוּק לפסוק. מנדלי אינוֹ חוֹמר קריאה. הוּא חוֹמר לימוּד. יש בּוֹ אכין ורקין, קוים ותגים, קליפּה ותוֹך, וּבתוֹך כּל צוּרוֹתיו הזמניוֹת מוֹצא אתה תמיד את הענין המתמיד, שאמן גדוֹל זה אינוֹ מסיח דעתוֹ הימנוּ. “מה לנוּ וּלבטלני מנדלי?” – איזו שאלת תם! יש לנוּ ולהם. הם שלנוּ. הם רֹודפים אחרינוּ כּצללים בּרחוֹבוֹת ירוּשלים ותל־אביב, הם יוֹשבים בּסתר כּל אחד מאתנוּ. אתה מוֹצא אוֹתם בּכל דרכי ציוֹן וּבכל הירידים שבּציון, המכוּנים כּינוּסים, אספוֹת עם, מסיבּות חגיגיוֹת וּמוֹשבי רעים וּבכל העסק הגדוֹל של יצירה שיש עמה רעש וּבהלה וחפּזון וּפזיזוּת. כּמה קטנוּת המוֹחין יש בּדבר לוֹמר, כּי כּל מה שהיה שלילי בּחיינוּ – והבּטלנוּת היתה היסוֹד השלילי בּיוֹתר בּתכוּנתנוּ – עבר וּבטל מאתנוּ בּדוֹר הזה בּמקוֹם הזה. לפנים היוּ טיפּשים, היוּ צבוּעים, היוּ פּחדנים וּבטלנים – וכעת כּוּלנוּ חכמים, כּוּלנוּ עזי רוּח, כּוּלנו גלוּיי לב ואנשי מעשׂה. אהה, הזמנים משתנים, אבל ניצח הטיפּוּס. הוּא פּוֹשט צוּרה ולוֹבש צוּרה – והוּא הנהוּ הוּא. בּמה דברים אמוּרים, בּטיפּוּס לאמתוֹ, שהוּא בּבחינת אב מלאכה. מנדלי הנהוּ, כּאמוּר, סוֹפר מגזע האבוֹת. כּל שיצא מתחת קוּלמוֹסוֹ יש לוֹ דמוּת אב. הבּטלן הוּא אב־בּטלן. הקבּצן – אב־קבּצן. ר' אברהם בּעל הלב הטוֹב ש“בּעמק הבּכא” הוּא סמל של לב אב טוֹב. פישקה אבי אבוֹת הפישקים, ילדי ההפקר, ילדי הרחוֹב, ילדי בּית המרחץ, הגדלים ללא השגחה, בּיגוֹן וּבאנחה, סוֹפגים מילדוּתם מכּוֹת וּבזיוֹנוֹת, אוּלם פּגעי חייהם אינם מקשיחים את לבּם הרך והחוֹמל. החיים הרעוּ להם מאד והם טוֹבים. אהבה יש בּלבּם ורחמים, ממידת יוֹצרם יש בּהם. אף מנדלי מרחם על בּריוֹתיו החלכּאים מתחת לקליפּת ההיתוּל המר המכסה את דבריו. כּלל גדוֹל בּמנדלי: יפה תוֹכוֹ, יפה בּרוֹ, אבל אין תוֹכוֹ כּברוֹ. יש בוֹ שני מיני יוֹפי – ואוֹתם צריך להשׂיג וּלהבהיר בּדיוּננוּ עליו, בּקריאתנוּ בּכתביו, בּהוֹראתנוּ אוֹתוֹ לבני הנעוּרים. הוּא יִסר בּשבט פּיו את הבּטלנוּת הישׂראלית, אבל עיין היטב בּדבריו ותראה, כּי כוונתוֹ לוֹמר סדן כּל העמים אחד הוּא, אלא שעלינוּ לעשׂוֹת לבית ישׂראל ולהכּוֹת את אחינוּ בּשבט פּינוּ על שוּם שאחינוּ הם. חוֹבה ללמוֹד את מנדלי וללמוֹד ממנוּ לדבּר כּמוֹהוּ, אוּלם בּלשוֹן זמננוּ וּבטעם זמננוּ, על מראוֹת נגעינוּ, החוֹזרים ונשנים בּכל דוֹר וּבכל שעה. עוֹלם המראוֹת של מנדלי תלוּי על ההוָי העיירתי כּעל קוֹלב. אבל יכוֹלים אנוּ להוֹרידוֹ רוּבּוֹ אוֹ מקצתוֹ מעל הקוֹלב הישן ולתלוֹתוֹ על הקוֹלב של מציאוּתנוּ החדשה. הזמנים משתנים וניצח התוֹך שבּאדם ושבּיהוּדי שבּא לידי גילוּיוֹ בּתיאוּריו האמיצים של אמן בּעל שיעוּר קוֹמה כּמנדלי.

נפענח את ר' אלתר יכּנהז ונראה: אחינוּ הוּא, בּן מקוֹמנוּ וּזמננוּ. עוֹד הרף־עין והנה אזל אלתר, יליד תחוּם המוֹשב, ועוֹמד פּלוֹני האדם המבוֹהל, הרוֹכב תמיד על גלגלים, העשׂוּי קפיצים, הנידוֹן מרוֹב עשׂיה ליעשׂוֹת סרק, בּטלן כּהלכה.

ג    🔗

הסתכּל בּתיאוּרי מרחץ, התוֹפסים בּחיבּוּרי מנדלי יריעה רחבה וחיבּה יתירה נוֹדעת להם ממחבּרוֹ של “ספר הקבּצנים”, וּתקבּל עדוּת נוֹספת לכך כּמה עז ותוֹסס התוֹכן הרעיוֹני והסמלי שבּפרקי־הוי אלה, שאינוֹ יכוֹל עוֹד להיכּלא בּלבוּשיו הארעיים וּפוֹרץ ויוֹצא לחזוּת אנוֹשית־כּללית. הרבּה צווחוּ הצוֹוחים על מנדלי שהעמיד בֵּי־בַּנִי כּתל תלפּיוֹת של הנוֹף הגלוּתי ושהקדיש להויוֹת האיצטבּה העליוֹנה עמוּדים שלמים. מה הוּא מוֹשך אוֹתנוּ תמיד לבית המרחץ, כּאילו לא היה לוֹ לישׂראל בּעוֹלמוֹ גם בּתקוּפה ההיא וּבימים ההם כּלוּם חוּץ מחבילת זרדים בּיד האחת וּדלי של רוֹתחים בּיד השניה וגל החוֹם הנוֹדף ממרוֹמוֹ של הבּית הזה והגוֹבר חילים מרגע לרגע בּכוֹח היתזי המים שבּדלי? – שאלוּ רבּים בּקפידה מוּצדקת מבּחינת־מה, כּיוון ששקידתוֹ היתירה של מחבּר זה לתאר לפנינוּ את עוֹלם הרחצה על שפע הגוּפים היהוּדיים המצוּמקים והכּרסניים, הרוֹחשים חשׂוּפי־שת בּמחילה כּאן בּתוֹך תימרוֹת הערפל הזה וּמקשקשים אוֹתה שעה בּלשוֹנוֹת, עלוּלה היתה להתפּרש כּמגמה מפוֹרשת להתקלס בּעם זה, המבלה את חייו בּהבל והצוֹעק בּקוֹל ענוֹת התלהבוּת: הפיקוּ הבל, הגבּירוּ חוֹם והבל! מכּאן רק צעד לייחס כּוונת עוֹקצים למחבּר, שכּל עיקרוֹ הוּא טוֹרח לעשׂוֹת נקמוֹת בּיהוּדים. תהא הזיעה שוֹטפת מבּשׂרוֹ של יהוּדי שטוֹף והלוֹך! כּמה מקטנוּת המוֹחין והפרזה של רגישוּת יש בּטרוּניה זוֹ על מנדלי. ועד שמנדלי נידוֹן על ידי מבקריו אלה בּנטיה לחיטוּט קרתני יש רק להתפּלא על קרתניוּתה של השׂגה בּקרתית זוֹ. לאמתוֹ של דבר, הנקוּדה המרחצאית, שרבּים רוֹאים אוֹתה, ואף מרמזי מנדלי בּמקוֹמוֹת שוֹנים אפשר להסיק מסקנה זוֹ, כּנקוּדה היהוּדית, כּאילוּ אין יהוּדי בּא לידי עלית נשמה וּמצב של “בּגילופין” אלא משהוּא מגיע לטבילה בּמים, חוֹשׂפת לפנינוּ שכבת יסוֹד בּמחקר האדם שבּכל זמן וּבכל אוּמה. ואם נניח שמנדלי גוּפוֹ לא ירד לסוֹף כּוונת עצמוֹ בּדרש המרחץ שלוֹ הרי בּינתוֹ היתירה וחוּשוֹ האמנוּתי החוֹדר ונוֹקב הנחוּהוּ בּדרך הנאוֹתה בּמדרש פּסיכוֹלוֹגי זה. אין לנוּ אלא לתרגם את מוּנח המרחץ למלה הלוֹעזית החוֹפפת אוֹתוֹ – פּליאזשה – אוֹ חוֹפה, משכּב־מרגוֹע על שׂפת ים ונחל, והענין יסתבּר לנוּ בּאוֹר חדש וּבמשמעוֹ התכני לאמתוֹ. קוֹדם כּל יוֹציאוּ הנעלבים על כּבוֹד ישׂראל את מרירוּת הלואי, שספגוּ לתוֹכם מפּרשת המרחץ. מנדלי אמר: יעמוֹד ר' ישׂראל, שהרי סוֹפר היה בּישׂראל. אבל על בּרכּת המים וחמדת המים כּבר עמדוּ כּל הבּרוּאים האנוֹשיים. קוֹל האדם על המים אינוֹ קוֹל האדם על היבּשה. הבּא בּקרבת המים וּפוֹשט את בּגדיו דרך הטבע הוּא לוֹ שהוּא מתפּשט גם מרוֹב מנהגיו ונימוּסיו ואף יוֹצא לא מעט מכּליו. אפילוּ התינוֹקוֹת הללוּ כשהם מגיעים סמוּך לברכה אוֹ לאגם קולוֹתיהם מתרוֹממים מאליהם וּמשתקשקים כּזוּגים בּעינבּלים, בּצווחה מצווחים וּבצריחה מצטרחים. חדוָה גדוֹלה לראוֹת מים, חדוָה ששרשה מסתמא בּמסתוֹרין קדוּמים, בּקריאת ראשוֹני בּני אדם תוֹעי דרך בּישימוֹן למראה מעין: האח, בּא גד, מים, מים, ולא עוֹד יהא גרוֹננוּ ניחר מצמא! האם רק זאת? גדוֹלים חקרי הרגשוֹת בּלב אנוֹש. לא היין ישׂמח לב אנוֹש שׂמחה מפכּה מקרב לב, אלא דווקא המים, כּשהם נראים לנוּ בּשפע מראיה, בּעיים דכיים, מעוֹררים בּקרבּנוּ גלי עליצוּת וּכאילוּ מצמיחים כּנפים לדמיוֹננוּ. יש בּמראה מים משוּם רמזי שחרוּר והפּוּרקן מתבּקש מאליו. פּוּרקן ממשׂא הבּגדים, ממעמסת הדאגות, אף מסבל הירושה התרבּוּתית, ואוּלי גם האנוֹשית. לצרוֹח יחשק הלב, לרקוֹד, להשתוֹלל, לעשׂוֹת מעשׂי נערוּת, להרבּוֹת העויוֹת, לשוּב לאיזוֹ ראשית נשכּחה ונכספה, להיות פּרא אדם! ודוֹמה שמנצנצים משברירי הגלים, מנפצוּצי הרסיסים, ממחזוֹר הרץ ושב של מחוֹל הטיפּוֹת, רמזי כּיסוּפים לאיזוֹ דביקוּת־גוֹמלין חדשה של כּלל הגוּפים והנשמוֹת. אדם בּסמוּך למים נוֹטה להיוֹת מוּפקר וּפוֹרק עוֹל. מה תימה אם המקוֹם המוּכן להתערטלות נהפּך למקוֹם משכּן היצרים הקמאיים לכל העמים? משתזפים הגוּפים בּקרני החמה, שצינת המים מפיגה קימעה את שׂרפנוּתן, אף הנשמוֹת משתזפוֹת וּמיטגנוֹת וצוֹעדוֹת כּביכוֹל בּסך דרך כּוּר ההיתוּך של הכּוֹללוּת.

חכם גדוֹל היה מנדלי ושיקע כּל כּך הרבּה סממנים דשנים בּתיאוּר בּית המרחץ, ששימש לבני ישׂראל, המנוּתקים מים הטבע הגדוֹל, ממלא מקוֹם של פליאזשה לגוֹיים. כּאן בּתוֹך אגם סגוּר זה הרגיש גם היהוּדי טעם חירוּת, שכּמוֹהוּ כּטעם חיים. יצר החיים וּכלל היצרים הקמאיים, בּתוֹכם גם יצר השלטוֹן והשׂררה, יצר החברוּת והידידוּת ויצר הפּטפּוּט והקשקוּש, יצאוּ כּאן לפעלם. אדם מישׂראל אינוֹ עוֹרך נשפי חשק ואינוֹ נוֹטל חלק בּחגי מסכוֹת חוּץ מיוֹם אחד בּשנה והוּא פּוּרים. אוּלם כּאן בּמרחץ יש לוֹ חג פּוּרים כּל יוֹם ששי בּשבוּע. בּית המרחץ הוּא בּחזוֹנוֹ של מנדלי ליהוּדי “ארץ מוֹלדת וּמדינה חפשית”, “בּית הסרסרוּת הגדוֹל וזה שער משׂא וּמתן בּין השמים וּבין הארץ”. האיצטבּה העליוֹנה היא בּית ועד כּשם שהיא מקוֹם חוֹבטין. ואינוֹ ידוּע עדין מי נחבּט וּמיטגן וּמתכּווץ ויפה לוֹ יוֹתר כּאן: הגוּף או הנשמה. זה וזוֹ ניהנים מאד מן החבירוּת וּמן החירוּת, מן ההתפּנקוּת וההתפּרקוּת כּאחד. וכמה טוֹב וּמתוֹק השויוֹן האנוֹשי המתגשם כּאן בּמלוֹאוֹ. עשיר לא יוּכּר מפּני דל ותלמיד חכם לא יכוּבּד על עם הארץ. אין כּאן בּעלי כּרסין ובעלי תריסין, בּני עליה ודרי מטה, גבירים וקבּצנים. הכּל צריכים למר בּלָן והכּל נחזים כּפי שיצאוּ מבּטן אמם. הני גוּפין דאזלין ערטילאין וּממילא הני נשמוֹת דאזלן ערטילאן. וראיה לכך: הלשוֹנוֹת שהוּתרה להן הרצוּעה והצעקוֹת הגוֹברוֹת והוֹלכוֹת בּקוֹלוֹת שנשמעוֹת בּהם כּמה וכמה בּנוֹת קוֹלוֹת של נחת רוּח, של יוֹהרא, של אני ואפסי, של שׂישׂוּ בּני מעי, של יהוּדים, אַי טוֹב, אַי אַי, טוֹב, וסוֹף סוֹף אפשר להתקיים היאך שהוּא גם בּגלוּת המרה הזאת, והוּ הוּ, הנפש נשׂרפת בּלהבה מאהבה וּדביקוּת, וּלפיכך: “הבוּ הבלא, אפיקוּ הבלא”! ואם כּן מה התרעוֹמת הזאת על מנדלי שמצא ים המרחץ ורוּח היהוּדי נוֹחה הימנוּ ונעץ בּו קנה והעלה עליו שרטוֹן וייחד אוֹתוֹ לבית ועד ליהוּדים דווּיים וּמרוּדים, למקוֹם פּגישוֹת ולאי של נחמה. בּיקש מנדלי להיטיב לבני עמוֹ ולגרוֹם להם טיפּה של נחת רוּח והרבּה להם תיאוּרים מחיי בּית המרחץ – והנה בּאוּ קצרי דעה והוֹציאוּ עליו שם רע שמטיל מרה הוּא בּהוַי היהוּדי ואינוֹ מתכּוון אלא לגנוֹת וּלהשפּיל. פּתחוּ נא דף בּמנדלי על נוֹשא זה, איזה דף שהוּא, נאמר, למשל, מקוֹם זה שר' אלתר מסיח לפי תוּמוֹ ואוֹמר: “מחר, אם ירצה השם, אשכּים ואלך, בּלא נדר, למרחץ, אשהה שם כּמה וכמה שעוֹת ואשמע מה נעשׂה בּעוֹלם. המרחץ – הרי הוּא המקוֹם היחידי בּשביל יהוּדי לתהוֹת זה על קנקנוֹ של זה, להוֹציא לפני אחרים את כּל רוּחוֹ ולקבּל מה שהם מוֹציאים לוֹ. בּמקום זה מתגלים לוֹ לאדם דברים מכוּסים ונסתרוֹת הרבּה”.

דוֹמה, שלא נהא מן המתפּלפּלים אם נאמר, שמפּי ר' אלתר רמז לנוּ מנדלי בּמפוֹרש, כי פּרשת בּית המרחץ יש בּה סתרי דברים. צפה מנדלי בּרוּח חכמתוֹ שכּאן צפוּן סוֹד. וּמתחת לרעש שוֹקקת איזוֹ הסכּמה חרישית: חיי עדה בּגוון־בּראשית. הפּליאזשה העוֹלמית נתמשכה וּבאה לרחוֹב היהוּדי בּצוּרת בּית המרחץ ויוֹם השוּק של הגוּפים חל כּאן בּערב שבּת קוֹדש. לא, לא מנדלי משך אוֹתנוּ לבית המרחץ משוּם נטייתוֹ היתירה לראוָה שיש בּה קלסה, אלא דרכּה של האנוֹשוּת ללכת תמיד למרחץ. לשוא רגשוּ יפי טעם. לא היה מנדלי סוֹפרה של נשמת העם אילוּלא הוֹבילנוּ למקוֹם זה שבּוֹ משתכשכים גוּפים ואף הנפש נחה מרוּגזה וּמקבּלת מעט נחת. הרבּה ציירי פּליאזשוֹת קמוּ להן לאוּמוֹת העוֹלם. פּליאזשה בּאמנוּת מוּתרת וּמרחץ אסוּר? מי אמן המכחוֹל לא שׂרטט מפּלי גו נפתלים על שׂפת ים מתנחשל? יש תוֹם אנוֹש בּמסירת הגוּף הפקר לאיתני טבע: לקרני שמש, לרוּחוֹת שוֹרקוֹת, לגלי זעף המתנפּצים אל החוף. מסירת גוּף זוֹ יש שהיא מסמלת גם מסירוּת נפש, יציאת בּן הישוּב מכּל קלקוּלי הישוּב, מחיפּויי הבּגדים ומחיפּויי הערמה והפּיקחוּת היתירה. והרי היהוּדי של מנדלי הנהוּ לא רק פּיקח בּיותר, אלא גם תמים בּיוֹתר. ותם בּבית המרחץ הנהוּ כּפל תם.

כּבּטלנוּת וכמרחץ הוּא גם ענין הקבּצנוּת, המהווה עמוּד התיכוֹן בּהיכל האמנוּתי של מנדלי, שאף הוּא נתפּרש שלא כּהלכה. ראוּ הבּריוֹת, שמנדלי מגלגל בּמעשׂה הקבּצנוּת ואף פירש ואמר כּל יהוּדי קבּצן אחד, נכווּ מכּך קוֹדם כּל פּגיעה אישית ויצאוּ והוֹרוּ שאין הקבּצנוּת משמשת חוֹמר נאה למדרש אמנוּתי ועם זה שהוּא כּוּלוֹ גוּש קבּצני אחד אינוֹ ראוּי שהתיאוּרים על אוֹדוֹתיו יבוֹאוּ בּכלל ספרוּת הראוּיה לקריאה והטעוּנה לימוּד. ואף היוּ כּמדוּמה שאמרוּ, שאם אמנם העוֹני אינוֹ חרפּה הרי מכּל מקוֹם נזם זהב איננוּ ולא כּדאי לתלוֹתוֹ כּמלאכת מחשבת בּחטמה של אוּמה. אוּלם הטעוּת בּהערכה זוֹ, שמוּנחיה נטוּלים מתוֹך ספירה של כּלכּלה לאוּמית ונשתלים שלא בּדין בּמלכוּתה של האמנוּת, שאינה יוֹדעת צוּרת מטבּע בּמוּבן המשקי והקניני. לה יש מטבּעוֹת משלה שאינן עוֹברוֹת לסוֹחר בּעוֹלם העשׂייה. אמן שוֹפך את כּל שפע עוֹשר הצבעים שבּמכחוֹלוֹ על קלסתר פּניו של עני ואביוֹן ועל בּלוֹאי בּגדיו. הקבּצנוּת היא חוֹמר נאה כּמוֹ כּל חוֹמר ואוּלי הנאה שבּחמרים. רבוּתא לשעשע לבבוֹת בּסיפּוּרי מעשׂיוֹת על משתאוֹת עליזים? אבל קשה לגלוֹת את כּוֹח החיים הפּוֹעם כּמעיין המתגבּר בּילדי עוֹני, בּילדי הפקר, בּעלוּבים וּבמקוּפּחים שבּבּריוֹת. השׂכּיל מנדלי לגלוֹת פּרוּדוֹת חיים בּתוֹך אשפּת עוֹני ולחשׂוֹף את האוֹר הזרוּע בּמאוּרוֹת אוֹפל. לעוֹלם לב אנוֹש זוֹרח אצלוֹ מתוֹך החשכוּת שמסביב. יש קבּצנים משלוֹ, כּגוֹן פישקה, יוֹנטל, האשה מרת בּיילה, ואחרים, הראוּיים לעמוֹד בּמחיצתם של נדיבים. ומכּל מקוֹם תמוּה יוֹתר לשער, כּי מין הקבּצנים כּבר עבר וּבטל ויצא מן האפנה וּלפיכך אין אנוּ וּבנינוּ חייבים להגוֹת בּמשנה זוֹ ולחקוֹר את סוּגיוֹתיה החמוּרוֹת. ולא משוּם שאנוּ מסתמכים על לא יחדל אביוֹן מקרב הארץ – פּסוּק מן התוֹרה – אלא לפי שפּסוּקים רבּים מן החיים מעידים לנוּ, שקבּצנות אינה כּלל חזיוֹן משקי בלבד אלא קו בּטבע האנוֹשי. ושמא מוּתר לוֹמר, כּי חלקם של יהוּדים גדוֹל יוֹתר בּענין זה מאשר יתר אוּמוֹת העוֹלם. ואוּלי נתכּוון מנדלי בּאמת להוֹקיע את עניֵנוּ – מה עוול יש בּכך? עשיר בּמשפחה כּבוֹד גדוֹל הוּא מקוּפּה של אבוֹת ודוֹדים עניים מאחוֹרינוּ. אבל אין להתבּייש בּהוֹרים אפילוּ לא היוּ נגידים.

בּרם, יש לציין בּמסכת הקבּצנוּת של מנדלי פּרט אחד, הנוֹתן בּה תבלין מיוּחד, שאי אתה מוֹצא אצל רוֹב רוֹשמי רשוּמוֹתיו של העוֹני. הקבּצן של מנדלי אינוֹ בּריה עלוּבה, נכנעה, מוּכּה, שפלת בּרך וּמבקשת כּאחד עם הנדבה רחמים על עצמה. זהוּ דל גאה, הצוֹעד קוֹממיוּת ודוֹפק על דלת העשיר לא כּמחזר על הפּתחים אלא כּמי שבּא לגבוֹת את חוֹבוֹ. לא עבד עני לאיש עשיר, אלא הדברים נראים כּאילו להיפך: העשיר הוּא שנתבּע לקבּל מרוּת. העני יענה עזוֹת, כּל דיבּוּר שלוֹ דוֹקר כּמדקרוֹת חרב ונוֹתן הנדבה מחפּשׂ לוֹ דרכי התגוֹננוּת. מצד מנהגי דרך ארץ עני כּזה אינוֹ זוֹכה לחיבּה יתירה, אבל כּך הם קבּצניו של מנדלי: הם דוֹרכים בּעוֹז. כיוון שלא איבּדו אוֹמץ הרוּח לא איבּדו עדיין ולא כּלוּם. שטר יש לעני על העשיר בּעוֹלם הזה אוֹ על הריבּוֹנוֹ של עוֹלם אוֹ על שניהם כּאחד. כּל שכּן שאינוֹ מכבּד עשירים ואינוֹ מבקש למצוֹא חן וחסד לפניהם. מסתבּר שאינוֹ עוֹמד כּעני בּפּתח, אלא נכנס לאלתר וּללא שהיות, אם רק אין מעכּב בּידוֹ שוֹמר הסף, לפני ולפנים של הטרקלין, עם מקלוֹ ותרמילוֹ ואוֹמר לבעל הבּית: הנני! הרבּה דרשוּ בּקבּצנים של מנדלי ועיקר הדרש היה מכוּון לעשׂוֹתם סמל לר' ישׂראל ולכלל ישׂראל, אוּלם לא הדגישוּ כּמדוּמה כּכל הצוֹרך את מראה הקוֹממיוּת של הללוּ ואוֹפי המרדנוּת שבּהם. ודוקא צד זה שבּהם אוֹמר דרשני. דוֹק ותמצא שלא זוֹ בּלבד שאין עניוּתם מנוולתם, אלא רוֹב הבּריוֹת הללוּ לא הגיעוּ כּלל לענים בּשל גוֹרמי עוֹני נהוּגים ומקוּבּלים, אלא מתוֹך איזה יצר עוֹני. הם, אם אפשר לוֹמר כּך, עניים לתיאבוֹן, עניים להכעיס ועניים מתוֹך שהם מוּפקרים והרפּתקנים, צפּרי דרוֹר הם, טראֶמפּ בּלעז. אף בּכך יוֹעיל לנוּ התרגוּם למלה לוֹעזית לפרש הרבּה את המקוֹר. אתה אוֹמר קבּצן והרי זוֹ מחיה בּזוּיה, קרבּן אי הצדק הסוֹציאלי של סדרי הכּלכּלה המוּשחתים. אבל אתה אוֹמר טראֶמפ ויש לך דבר מה למעלה מזה, שאינוֹ תלוּי אוּלי בּשוּם משטר. טיפּוּס של נע ונד לתיאבוֹן אינוֹ בּן חלוֹף. הוּא נצחי כּמין האדם. וכל כּך היה מנדלי חריף וּבקי, עוֹקר הרים וסיני, בּמסכתא זוֹ, שלא נחה דעתוֹ עד שעשׂה את ענין הקבּצנוּת לאילן גדוֹל רב ענפים וּמפוּצל לכמה וכמה פּיצוּלים. ואם רב ענפים שמע מינה: גם רב שרשים. צא וּראה כּמה סוּגי קבּצנים מוֹנה מנדלי בּעל העין החדה: עוֹשר של גוונים, שלל צבעים. זוֹ היא עדה מגוּונת מאד. יש בּה רשעים, צדיקים וּבינוֹנים. יש בּה בּעלי־אגרוֹף ואניני־דעת, רוֹדפי בּצע וּשׂמחים בּחלקם, ראשי קהל וּמנהיגים מלידה ומבּטן. אוּלם נתן נא מעט קט רשוּת הדיבּוּר למנדלי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ למיין לפנינוּ בּלשוֹנוֹ הצבעוֹנית את עדת ענייו ואביוֹניו, איש על מחנהוּ ואיש על דגלוֹ, מפּי פישקה: “הקבּצנים אצלנוּ מתחלקים למיניהם אלה: קבּצנים רגילים, אלוּ המטיילים והמהלכים בּרגליהם, מהם קבּצני דניידי, ארחי פּרחי דאזלין בּעוֹלם תמיד, וקבּצני דלא ניידי, אלוּ קבּצני המקוֹם, קבּצני פּרשים, אלוּ קבּצני הקרוֹנוֹת, הנוֹסעים והמשוֹטטים בּעוֹלם בּעגלוֹת. הפּרשים מתחלקים לקבּצנים בּיתיים, אלוּ הנוֹלדים בּבּית, בּאחת העיירוֹת, ועל הרוֹב בּערי ליטא וּפּוֹלין ונמנים לאחת הקהילוֹת, ולקבּצני הבּר או מדבּריים, אלו הנוֹלדים בּשׂדה בּתוֹך העגלה ואבוֹת אבוֹתיהם היוּ נוֹדדים בּעגלוֹת מעוֹלם. הקבּצנים הללוּ כּצוֹענים הם בּיהוּדים. כּל ימיהם מתנוֹדדים הם בּעוֹלם ממקוֹם למקוֹם, נוֹלדים וּמתגדלים, מזדווגים וּפרים ורבים וּמתים בּדרך. הם בּני חוֹרין שאינם מקבּלים מרוּת כּצפּרי דרוֹר וחפשׁים מעוֹל דרך ארץ, ממסים וּמארנוּניוֹת וּפטוּרים גם מתפילה וּמכּל המצווֹת”. לאחר מכּן הוּא הוֹלך ומוֹנה את קבּצני המקוֹם, שבּהם אתה מוֹצא קבּצנים פּשוּטים וקבּצנים כּלי קוֹדש וקבּצנים לכבוֹד התוֹרה וקבּצנים צנוּעים וקבּצנים למחצה וקבּצני ימים טוֹבים וקבּצני גמילוּת חסדים, ועוֹד, ועוֹד. הקיצוּר עם גדוֹל ורב, עם נוֹעז ועז היצרים. ואף בּתחוּמי העם הזה מצוּי פּילוּג מעמדי, עדתי וכתתי, שהתקיף יוֹתר מתעמר בּחלש ממנוּ ועוֹשׂה אוֹתוֹ למס עוֹבד. הקבּצנים של מנדלי הם עוֹלם מלא ועוֹלם לעצמוֹ וכל מה שיש בּעוֹלמם של שאר הבּריוֹת, הטוֹב והרע, היפה והמכוֹער, הצדק והעוול, יש גם בּוֹ.

אתה נמצא למד שלא בּא כּלל מנדלי בּמסכת קבּצנים שלוֹ לוֹמר לך כּמה כּעוּרה אוֹ כּמה חלוּשה וּבזוּיה אוּמה זוֹ, המעמידה בּריוֹת שכּאלה, אלא, להיפך, כּמה כּוֹח חיים תוֹסס בּאוּמה זוֹ, שאף קבּצניה עזי נפש וּמלאי מרי הם. ספר הקבּצנים של מנדלי יוֹתר ממה שהוּא ספר החוּלשה של היהוּדי אוֹ של הציבּוּר היהוּדי הוּא מזמוֹר שיר לעוֹז גבוּרתוֹ של הטראֶמפ היהוּדי, שאפילוּ על סף הקבּצנוּת וּבתוֹך תהוֹמה ממש אינוֹ מאבּד את רגש הכּבוֹד לערכּוֹ האנוֹשי וכוֹח החיים אינוֹ תש בּקרבּוֹ. אדרבּא, עתים אתה משתאה ומשתוֹמם מניין תאווֹת סוֹערוֹת ויצרים כּה אי מבוּלמים לחלכּאים אלה? הללוּ נלחמים זה עם זה לאו דווקא על פּת לחם אלא גם על פּת הכּבוֹד, הגבּאוּת והשלטוֹן. אכן, קוֹרא כּל מעיין בּכוֹבד ראש בּספר הקבּצנים, גדוֹלים מעשׂיך אלוֹהים! מוֹדד אתה לכל יצוּר אנוֹשי את מנת החיים וּמנת הכּוֹח הדרוּשוֹת לוֹ בּתנאיו שלוֹ. כּוֹח החיים לא ינוּם ולא יישן גם בּבוֹא אנוֹש עד דכּא. כּאן, בּעמק הבּכא של מנדלי, יש מחסוֹר, אבל אין יאוּש, יש עייפוּת ולא ליאוּת, מצוּי החוֹלי ולא הניווּן. מרה שחוֹרה כּל שכּן שאיננה. יהוּדים עניים, אבל בּעלי תאווה, מנוּגעים בּמיחוּשים אבל לא נפגעים אף כּחוּט השׂערה בּבריוּת החוּשים, מנצלים אפילוּ את מקלם ותרמילם בּמלחמת קיוּמם. בּמקלם זה יעברוּ בּדרכים הקשוֹת והאבלוֹת. בּמקלם זה יתבּעוּ המקוּפחים צדק ואף יעמדוּ על נפשם בּמערכה. וגדוֹל תרמיל המלא כּאחד צרוֹת צרוּרוֹת וּצרוֹר תקווֹת לישוּעוֹת וּלנחמוֹת. אכן, הקריאה בּספרי מנדלי וּבעלילוֹת בּריוֹתיו אינה נוֹסכת רוּח נכאה כּלל וּכלל.

ד    🔗

מה שסתם מנדלי בר' אלתר, בּפישקה וּביתר הבּטלנים הקבּצנים פּירש לנוּ בּתיאורי ר' בּנימין השלישי וּבן לויתוֹ סנדריל, המתיחסים לכאוֹרה למשפּחת דוֹן קישוֹט וסנשה פּנסוֹ, וּלתוֹכוֹ של דבר הם שייכים לפי עיקרי מהוּתם לבית מנדלי, אוֹ לבית ישׂראל, כּפי שהוּא נחזה בּאיצטגנינוּתוֹ של מנדלי. אם לגבּי רוֹב סיפּוּריו של מנדלי יכוֹל הפּשטן לטעוֹן, שמחבּרם נתכּוון לצייר לפנינוּ הויה עלוּבה וּלהוֹקיע לחוּכא ואיטלוּלא מיני בּריוֹת שאינם אלא העויה מאוּסה, לא יתכן לוֹמר זאת על סיפּוּר המעשׂה בּר' בּנימין וּבסנדריל, שיוֹצרם השרה על כּל הליכוֹתיהם את בּת־צחוֹקוֹ הנדיבה ושפע חיבּתוֹ ורחמיו. דוֹמה, הוּא מלוום בּכל פּסיעה וּפסיעה כּמוֹ הצפּרים, שמסוּפּר בּראש פּרק ד' של הספר, ה“פּוֹתחוֹת את פּיהן בּשירה וּבזמרה בּאזני בּנימין, כּאילו הן מצפצפוֹת ואוֹמרוֹת: לכוּ נרננה לנפש אדם זה אצל הריחיים, וּבזמירוֹת נריע לוֹ, הלא הוּא בּנימין, הוּא בּעצמוֹ וּבכבוֹדוֹ, הוּא בּנימין הבּטלוֹני, אלכּסנדר מוּקדוֹן בּדוֹרוֹ”. כּאן רוֹאים בּחוּש, שאין מנדלי בּא כּלל בּטרוּניה עם בּריוֹתיו המשוּנוֹת והבּטלניוֹת ואינוֹ מתכּוון לדרשן לגנאי וּלבזיוֹן, לא כּל שכּן לחרוֹת על גבּי מצחן כּתוֹבת קעקע של יוֹצאי דוֹפן, שאינם אצל שוּם אוּמה ולשוֹן. אין בּכל המסכת הזאת כּלוּם ממעשה דוֹן קישוֹט וּפּנסוֹ, פּרט לאילוּ רמזי־דימוּיים חיצוֹניים. אבל קוי־הדימוּי הבּוֹדדים נבחרוּ כּאילוּ בּמתכּוון ללמדנוּ, שכּל הפּרשה הזאת שרשיה הם אנוֹשיים־כּלליים. הבּטלן היהוּדי הוּא דוֹן קישוֹט הלוֹעזי וּלהיפך. אחד השוֹרש לשניהם: אהבת המוּפלא והשאיפה למרחקים. “צר לוֹ המקוֹם בּעירוֹ מעיד מנדלי על ר' בּנימין – נפשוֹ היתה שוֹקקת וּמתגעגעת לשם… לשם, למרחבי ארץ. לבּוֹ היה נוֹשׂא את עצמוֹ למרחקים, כּתינוֹק זה שמתמשך בּפישוּט ידים כּנגד הלבנה”. וכך כּוֹתב גם ר' בּנימין בּספרוֹ: “לבּי היה שוֹאף לקצוי ארץ וראשי מהלך על כּנפי רוּח – רחוֹק, רחוֹק”. לא זוֹ שהבּטלן אינוֹ מבין את המציאוּת ואינוֹ מוֹצא את ידיו ואת רגליו בהויוֹת העוֹלם משוּם שהוּא גוֹלם בּמחילה וּביש־גדא, אלא הוּא גם אינוֹ רוֹצה לדעת את המציאוּת של מטה וּמטבעוֹ הוּא נעלה עליה לפי שנפשוֹ חצוּבה ממקוֹר הגעגוּעים וּכתינוֹק הוּא מתמשך לזיו, לזוֹהר, לחן שבּמוּפלא. אמת, שדברי מנדלי על בּעלי החלוֹמוֹת המרוּבּים בּישׂראל ניתנים להתפּרש לשני פּנים, אבל ראוּי תמיד שלא להסיח את הדעת אף לרגע שעה שאנוּ מדיינים בּמנדלי גם מן הפּנים השׂוֹחקוֹת שבּוֹ. עקיצתוֹ חדה ונוֹקבת, אבל כל עוֹקץ שבּוֹ נוֹטף גם דבש של אהבה, הבנה ומחילה. לכאוֹרה מצליף הוּא בּלעגוֹ המר על כּל לא־יצלח, אבל עיין היטב ותראה כּי לעוֹלם בּרוֹגז רחמים יזכּוֹר ואף פּיקחוּתוֹ היתירה עמדה לוֹ להבין כּי אי־ההצלחה על הרוֹב מפכּה ממקוֹר הטהרה שבּנפש.

דרך אגב הוּא מפרש לנו בּפי ר' בּנימין וסנדריל עיקרי השׂגתוֹ בּעניני הקבּצנוּת והבּטלנוּת. ר' בּנימין בּצאתוֹ למרחקים להשלים את מפעלוֹ הגדוֹל בּדוֹמה לאלכּסנדר מוּקדוֹן וּלקוֹלוּמבּוֹס וּלהגיע עד למקוֹם משכּנם של היהוּדים האדוּמים ועשׂרת השבטים, אינוֹ דוֹאג הרבּה לחסרוֹן כּיס להוֹצאוֹת הדרך וּלבעיוֹת המזוֹנוֹת, שנשאל עליהם מאת סנדריל המיוּשב והמעשׂי. לא כּן סנדריל המוֹרה על בּקשת נדבוֹת בּדרך. אבל בּאיזוֹ לשוֹן נקיה וּספוּגה הדרת כּבוֹד הוּא מבּיע זאת? “כּוונתי כּך היא – משיב סנדריל בּתמימוּת – כּיוון שיש בּתים בּדרך, אפשר לחזר אגב אוּרחא על הפּתחים. ומה שאר היהוּדים עוֹשׂים? היהוּדים מחזירים על פּתחי אחיהם זה אל זה. הללוּ היוֹם והללוּ מחר. ואין כּאן לא בּוּשה ולא כּלימה, חלילה. הרי מנהג ישׂראל הוּא ואין זה אלא גמילוּת חסד”. הם קבּצנים אגב אוּרחא ולא משוּם שהם עניים מטבע בּרייתם. וכך מתבּטלים הם מעשׂייה לא משוּם אהבת הבּטלה אלא מתוֹך חמדת המרחב וההשתוֹקקוּת לגדוֹלוֹת. ואם לא ירדנוּ לתוֹכוֹ של הענין לפי תיאוּרים מרוּמזים בּא המחבּר ומפרש לנוּ בּסוֹף הספר גוּפוֹ לוֹמר: ר' בּנימין היה בּטבעוֹ אחד ממיני העוֹפוֹת הידוּעים בּשם עוֹפוֹת נוֹדדים, שדרכּם להתעוֹפף שנה שנה בסוֹף הקיץ למדינוֹת החמוֹת וּלהשתקע שמה כּל ימוֹת הגשמים. העוֹף ממין זה טבעוֹ תוֹבע אוֹתוֹ למסעיו בּתוֹקף עוֹז, ואם סוֹגרים אוֹתוֹ אוֹתה שעה בּתוֹך הכּלוּב חייו אינם חיים, אינו אוֹכל ואינוֹ שוֹתה, מתרפּק על הכּתלים וּמבקש לוֹ פּתח להימלט על נפשוֹ. הנסיעה לשם – למקוֹמוֹת הרחוֹקים וכו' – היתה מנקרת כּיתוּש בּמוֹחוֹ מנהמת בּתוֹכוֹ, מכרזת ואוֹמרת: לך לך בּנימין, לך לך, לך לך!" וכי אין לתרגם טיפּוּס לך־לך זה ללשוֹן הלוֹעזית טראֶמפּ, תרגוּם העוֹלה יפה כּל צרכּוֹ? אם כּך אפשר שגם עם גוֹלה, נע ונד בּהמוֹניו, אנוּס על פּי יצר דוֹחף, ששמוֹ לך־לך, נגלה לוֹ לאיצטגנינוּתוֹ של מנדלי מבּחינת הטראֶמפּ הנצחי, הטעוּן, אמנם, הצלפוֹת בּשבט־מוּסר ועם כּך יש בּוֹ מראה דלוּת, הראוּי ליראת הכּבוֹד. נע ונד לתיאבוֹן, בּין יחיד בּין ציבּוּר, מן הסתם מרדן הוּא. הוּא פּרש מכּלל סדרי העוֹלם הוֹאיל וּמוֹאס הוּא בּסדרים המקוּלקלים. לאוֹת מחאה קם זה ועזב עוֹלם בּנוּי על תלוֹ לשוֹטט בּמרחקים.

אנוּ מרחיבים את יריעת מנדלי וּמעמיקים את תכניה לעשׂוֹתם ענין גם מחוּץ לד' האמוֹת של העיירה בּתחוּם של תקוּפה מסוּיימה על ידי שהננוּ מצרפים לכל בּטלן וקבּצן של מנדלי ניצוֹץ של דוֹן קישוֹט. ועל צד האמת כּך הוּא. אין אצל מנדלי סתם בּריוֹת מרוּדוֹת, אביוֹנים ארחי־פּרחי, טפּילים שאין להם בּעוֹלמם אלא כּרסם וּבקשת מזוֹנוֹת, התוֹלים להם תרמיל על שכמם משוּם שעליו פּרנסתם. אילו כּך היה עוֹלם מנדלי לאמתוֹ של דבר עוֹלם קבּצני צר וּמדוּלדל, עבר וּבטל משכּבר, שלא כּדאי לתת לוֹ השארת הנפש בּבית היוֹצר של אוּמתנוּ וּלהגישוֹ לקריאה אל הדוֹר החדש. אבל אינוֹ כּן. אין לך דיבּוּר של מנדלי שאינוֹ משתמע לכמה טעמים, אין לך אצלוֹ תיאוּר שאינוֹ מתרוֹמם למעלת סמל, ואין נפש מתהלכת בּמחזוֹתיו שאינה ראוּיה לשמש דמוּת לדוֹרוֹת. דוֹן קישוֹט אינוֹ, כּידוּע, תם גמוּר, אלא יש בּוֹ גם יוֹתר משמינית של ערמה. משוּל הוּא למחבּרוֹ. מה מחבּרוֹ נתכּוון מלכתחילה להצליף בּשוֹט לעגוֹ על בּטלנוּתם של בּעלי ההזיה, הלוֹחמים בּריחיים של רוּח, וּבדיעבד יצא שהוּא שר להם מזמוֹר תהילה, אף הוּא, דוֹן קישוֹט, שוֹאף לפעוּלוֹת רק למראית עין, וּלתוֹכוֹ של דבר שקוּד הוּא להוֹכיח לנוּ נביבוּתם של המעשׂים על ידי עוֹדף עשְייה והגזמה של פּעלתנוּת. דוֹמה כּאוֹמר לבּריוֹת: סבוּרים אתם שהבּטלה היא דבר של תוֹהוּ ורק המעשׂה הוּא הבּוֹנה – הנה אראה לכם שאהיה שטוּף בּעשׂיה שהיא סרק שבּסרק. אף מנדלי המלמדנוּ לבזוֹת את הבטלה על ידי תיאוּר הויתה העלוּבה מעתיר עלינוּ בּוֹ בּזמן סימנים וּרמזים, שיש בּטלה רבּת משמעוּת, שוֹקקת חיים ושבּמקוֹם שאתה מוֹצא את כּיעוּרוֹ של הבּטלן אתה מוֹצא בּוֹ גם כּן שהוּא יצוּר־חמד. הקיצוּר, אל תסתכּל בּקנקן. יש, אמר לנוּ מנדלי, שהוסיף בּינה כּכל שהעמיק להסתכּל בּעוֹלמוֹ הפּנימי של הבּטלן, תחכּמוֹני מלגו וכסלוֹני מלבר. שוּם דבר אין תוֹכוֹ כּברו – אף הוֹדעה זוֹ שמענוּ ממנדלי לא פּעם בּרמז אוֹ בּמפוֹרש.

תדע לך שלא דרך מקרה העלה לפנינוּ מנדלי בּחכּתוֹ את זה האיש ר' בּנימין. אמן גדוֹל אינוֹ נוֹתן עצמוֹ בּידי המקרה, אלא כּל דמוּת נחצבת מתוֹך מעמקי עצמוּתוֹ וּלעוֹלם יש לה קרבת משפּחה ליתר יצוּריו, שיצאוּ ממפסלתוֹ. אף אין זה מתקבּל על הדעת, שמנדלי נתפּתה על ידי הטוֹפס הלוֹעזי לעשׂוֹת סתם כּמתכּוּנתוֹ. לא איש מנדלי לעשׂוֹת מלאכה של חיקוּי. ואין כּמעט כּל סימני חיקוּי. הרי כּך דרכּם של אמנים גדוֹלים, שאינם נרתעים כּלל מלהשתמש בּנוֹשׂאים, שכּבר משמשוּ בּהם ידים רבּוֹת, הוֹאיל והנוֹשׂא לכשעצמוֹ מבּרייתו הפקר הוּא. פאוּסט אינוֹ פּסוּל משוּם קוֹרטוֹב השפּעה שיש בּוֹ מאיוֹב. פּוּשקין ולרמנטוֹב קיבּלו השראה מבּיירוֹן. אמנים לוֹוים זה מזה ואין מוּקדם ומאוּחר לגבּי סיפּוּר המעשׂה. מנדלי סיפּר את מעשׂה דוֹן קישוֹט שהוּא יהוּדי בּאוֹפן מקוֹרי בּהחלט. אבל כּל הסימנים מוֹכיחים שר' בּנימין וסנדריל יוֹתר ממה שתיאוּרם נצרך היה אצל מחבּרם לגוּפם נקראוּ לעלוֹת מתוֹך האין על מנת לשמש לפנינוּ מליצים ופרשנים לטיב מהוּתם של יתר אחיהם ממשפּחת מנדלי. דוֹמה, כּאילוּ נתקנא מנדלי בּיצירה זוֹ את קנאת יצירתנוּ העברית וּביקש לוֹמר: דוֹן קישוֹט זה גוּנב מארץ העברים ועלי להשיב את הגזילה לבעליה. פּעם היה כּבר מעשׂה שאמרוּ לוֹ שבחוֹ בּפניו שייהד את הטבע. רגז אוֹתוֹ זקן והכריז בּגוֹדל לבב: לא לי לייהד את הטבע, שיצא מתחילתוֹ מתחת יד הבּוֹרא בּצלם יהודי. בּראשית בּרא אלוֹהינוּ את השמים ואת הארץ וּלאחר מכּן בּאוּ הגוֹיים והוֹציאוּ לשמד את עוֹלמוֹ של הקדוֹש בּרוּך הוּא. מסתבּר שלא נתכּוון גם כּן לייהד את דוֹן קישוֹט אלא להחזירוֹ למקוֹר מחצבתוֹ. לפיכך פּיתת לתוֹכוֹ את כּל הסממנים שמהם נתהווּ יתר בּרוּאיו – קבּצנוּת, בּטלנוּת, מרחצנוּת – והלבּיש את תיאוּרוֹ ושׂיחוֹ אוֹתן המחלצוֹת המנדלאיוֹת – ההיתוּל המר, העקיצה השנוּנה, המית הרגש והסתכּלוּת מלאה חכמה ובינה בּיצוּרי התוֹלדה וּבמראוֹת היקוּם, – אלא שהוֹסיף לכך נוֹפך־מה בּמוּבלט, שבּא בּיתר כּתביו בּמעוּמעם, והוּא ראיית עצמוֹ של הטיפּוּס המתוֹאר, מעין התרוֹממוּת האישיוּת על חוּלשוֹת עצמה, שממנה ניזוֹן ההוּמוֹר לאמתוֹ. ר' בּנימין מסתכּל בּפני עצמוֹ וּמתחקה על טבעוֹ. הוּא רוֹשם בּספר. אין הוּא שוֹפט עצמוֹ, אבל הוּא רוֹאה עצמוֹ כּביכוֹל בּאיצטגנינוּת של זוּלת. ודומה כי בּר' בּנימין השלישי בּאים כּל טיפּוּסי מנדלי, הדוֹמים זה לזה בּשוֹרש נשמה, לידי עליה. לשם נוֹחיוּת הסיפּוּר פּילג, דרך משל, את ר' אלתר ואת מנדלי לשני אישים, שעגלוֹתיהם מסתבּכוֹת זוֹ בזוֹ ור' מנדלי סוֹקר את ר' אלתר. לאמתוֹ של דבר, ר' אלתר, פישקה וכל האחרים מבּית מנדלי, אינם מקוּפּלים לתוֹך ההוי שלהם כּתוֹלעים בּחזרת, אלא הם פּקוּחי עינים לראוֹת את דרכיהם הנלוֹזוֹת של עצמם.

בּמנדלי פּקח היהוּדי עינים לא רק לראוֹת את מעשׂי אלוֹהינוּ, את מפעלוֹת הבּריאה, את האילן הנאה והניר היפה, אלא גם להסתכּל בּחיי עצמוֹ. כּנסת ישׂראל כּביכול פּקחה עין להציץ בּמעלת עצמה וּבשפלוּת עצמה. כּי זוֹ וזוֹ מוֹצאים אנוּ בּכתבי מנדלי ולא עוֹד אלא זוֹ – היינוּ, הכּרת הערך של עצמה בּתוֹדעתה של כּנסת ישׂראל – מצוּיה שם הרבּה יוֹתר מאשר רגשי הכנעתה וּנמיכוּת רוּחה. וּמסתבּר כּי כּל דברי הקטגוֹריה הקשים שנאמרוּ מפּי מנדלי על כּנסת ישׂראל היוּ מעין הקדמה למזמוֹר של סניגוֹריה שעתיד היה להשמיע בּסוֹפוֹ ושהיה מחלחל תמיד בּדמוֹ. אילוּלא קוֹנן את האיכה הגדוֹלה על שבר בּת עמוֹ לא היה יכוֹל אוּלי לומר כּאחד עם הצפּרים “לכוּ נרננה!”, אילוּלא מילט משׂא נפשוֹ בּדברי כּיבוּשים שהשמיע בּאזני הסוּסה הדווּיה, המוּכּה והעלוּבה לא היה עשׂוּי להפנוֹת את דעתוֹ ולבּוֹ להשפּיע עליה את דברי האהבה והחן ואת פּרקי ההלל, שאיננוּ מוֹצאים כּמוֹתם אצל שוּם סוֹפר עברי. ואם לחָשך אדם לוֹמר: היכן מוֹצא אתה שׂוֹנא ישׂראל בּדוֹמה למנדלי? אף אתה ענה לו: וּמי לך אוֹהב ישׂראל כּמוֹתוֹ? דוֹמה, שכּך דרך האהבה הגדוֹלה שהיא בּאה תמיד מהוּלה בּסיגי השׂנאה משוּם שזקוּקה היא להם שיהיוּ מחזקים וּמשמרים אוֹתה, כּדרך כּל מטבּע שעשׂייתה היא על ידי שאתה מעביר אוֹתה בּאוֹר וּבצוֹנן. אהבה לעצמה עלוּלה להימס בּחוֹם עצמה ורק קוֹר השׂנאה המנשב עליה חליפוֹת עוֹשׂה אוֹתה מקשה. אהבה לעצמה יוֹנת אלם היא. מרוֹב טוּבה ותוּמה אינה יכוֹלה כּלל לפצוֹת פּה וּלדבּר את אוֹיביה בּשער. אפשר שתהא נדרסת בּרגל גאוה ולא תתבּע את עלבּוֹנה. אהבה שכּזוֹ חוֹתמה הבּטלנוּת, שהרי היא מגיעה מעוֹצם אהבת הזוּלת לידי בּיטוּל היש של עצמה. בּרם, מנדלי לא תיאר לנוּ כּמעט אוֹתוֹ טיפּוּס של בּטלן שהוּא בּהמה לוֹ, בּהמה גמוּרה, נכנעה וּמוּטלת בּעוֹל. רוֹב בּטלניו וקבּצניו הם אנשים קשים, סרבּנים, טרחנים, מרדנים, תוֹבעים לעצמם חלק, אפילוּ הרחמנים וגוֹמלי החסדים שבּיניהם אינם ותרנים כּלל אלא למראית עין. ואם הם שוֹמעים פּעמים את עלבּוֹנם ואינם משיבים משוּם שהם נצרכים לאוֹתה שעה לגבר אלים זה, הפּוֹסע על ראשי עניים ואביוֹנים, הרי כּניעתם היא רק מן השׂפה ולחוּץ. לבּם כּים נגרש. אפילוּ הדלפוֹן שבּאנשיו נוֹקם ונוֹטר, זוֹמם דבר, נוֹשׂא בּחוּבּוֹ את אגרוֹפוֹ המקוּמץ. כּל אנשיו כּך, ר' בּנימין על אחת כּמה המשמש פּה לכמה מנפשוֹתיו האילמוֹת של מנדלי. ר' בּנימין מבּיע את התלוּנה הגדוֹלה שהם הבליעוּ אוֹתה בּנעימה בּסוֹף הסיפּוּר בּמשׂא היוֹצא מפּיו בּהרמת קוֹל בּאזני הפּקידים הגבוֹהים הבּוֹדקים אוֹתוֹ מטעם הרשוּת. “כּבוֹד מעלתוֹ! – טוֹען הוּא – לחטוֹף בּני אדם וּלמכרם בּשוּק בּפרהסיה מוּתר? אם כן הרי העוֹלם הפקר ואיני מבין עוֹד מה מוּתר וּמה אסוּר!” הוּא עצמוֹ מדבּר ואף את סנדריל חברוֹ מזרז הוּא לפתוֹח את פּיו: “פּתח פּיך, סנדריל, ודבּר! למה אתה עוֹמד כּגוֹלם? בּטח בּה', ואמת תהגה לשוֹנך, בּלא פּחד. חזק, סנדריל, ונאמר להם פּה אחד: אנוּ מוֹסרים לכם מוֹדעה, שלא ידענוּ מתכסיסי מלחמה כּלוּם. לא ידענוּ ואין אנוּ רוֹצים לידע”.

דוֹמה שבּפיו של ר' בּנימין מדבּר מנדלי בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ לכל אחד מכּלל עדת הבּטלנים והקבּצנים שלו: חזק, אחא, פּתח פיך ודבּר אשר בּסתר הגיוֹנך, גוֹל את המשׂא מעל לבּך. אמוֹר להם, שלא זוֹ בּלבד שאין אתה יוֹדע את העוֹלם השפל הזה ואין לך שליטה בּחיי המציאוּת, אלא אי אתה רוֹצה כּלל לדעת אוֹתם וּלהשתלט עליהם. מוֹרד אתה בּמציאוּת מזוּהמה זוֹ, המלאה שקר, צביעוּת וחנוּפּה. העוֹלם כּוּלוֹ מלא שקר. והעוֹלם המדיני על אחת כּמה. ואמנם, כּל אימת שמנדלי נוֹגע בּפרשת המדיניוּת אין דעתוֹ מתקררת עליו עד שמוֹקיע את כּל הניווּל שבּה. הוּא בּמתכּוון מוֹסר ענין זה לשׂיחוֹת חוּלין של יוֹשבי קרנוֹת, קבּצנים ודלפוֹנים, שינוולוּהוּ כּל צרכּוֹ. וּכשבּיקש להראוֹת לנוּ כּיצד בּני אדם דלים וריקים, שאינם נלחמים כּלל זה עם זה על ענינים ממשיים עלוּלים בּכל זאת לירד איש לחיי חברוֹ וּלקפּח זה את זה בּקנטוּרים ללא שיעוּר, הוֹשיב בּ“מסעוֹת בּנימין השלישי” קבוּצת בּטלנים שלוֹ על מדוֹכת הפּוֹליטיקה לסדר את הענינים שבּין הגבירה ויטה, היא המלכּה ויקטוֹריה המפוּרסמת בּעוֹלם, לבין התוֹגר וראסיה דוֹדתנוּ. ועל כּל סברה שמביא חייקיל חקרן לטוֹבת המלכּה ויטה מביא לוֹ איציקל פּשטן כּמה וכמה ראיוֹת לסתוֹר לטוֹבת הצד שלוֹ, והיא ראסיה הגדוֹלה. בּנימין שלא היה בדעתוֹ כּלל להתערב בּריב זה נוֹפל על כּרחוֹ לתוֹך מריבת צדדים וּמביא צרוֹת על עצמוֹ על לא דבר. הוּא בּנימין מכריז וּמוֹדיע בּמפוֹרש, שאין לוֹ כּל ענין בּעסקי פּוֹליטיקה, שאינוֹ רוֹצה להכניס את ראשוֹ לתוֹכם, ואף אינוֹ מייחס להם כּל חשיבוּת. בּפי ר' בּנימין מדבּרים כּל בּריוֹתיו של מנדלי, מדבּר מנדלי עצמוֹ, מדבּרת כּביכול כּנסת ישׂראל. כּך דרכּוֹ של מנדלי לעשּוֹת קטני אדם שלוֹ שליחי־בּיטוּי לכבשוֹני דעוֹתיו על ענינים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם. לכאוֹרה כּל נפש משלוֹ היא בּריה חלכה – אבל פּתחה בּריה זוֹ את פּיה האזן לכל דיבּוּר שלה. כּל משפּטיו של מנדלי ראוּיים להישמע, להיחרת בּזכּרוֹן, להימסר לדוֹרוֹת. כּל יהוּדי של מנדלי אין לוֹ לכאוֹרה צביון פּרטי אלא הוּא מין כּנסת ישׂראל, אבל גם כּנסת ישׂראל כּוּלה נמשלה אצל מנדלי כּפרט אחד המנהם מתוֹך הלב האישי. ולפי שמנדלי השׂכּיל להעלוֹת פּרט כּסמל של כּלל וּלהשרוֹת את שכינת הכּלל על כּל פּרט, הנהוּ הסוֹפר המקוֹרי בּיוֹתר בּישׂראל. לא תמצאוּ אצלוֹ אף שוּרה מתוּרגמת, אוֹ אף שרטוּט עשׂוּי בּצלם גוֹיי. הוּא כּוּלוֹ פּנים. ואף מה שנכנס אצלוֹ מן החוּץ נעכּל ונהפּך לתמצית ישׂראלית.