רקע
פישל לחובר
הוּגוֹ פוֹן הוֹפמאנסתּאל

הוא לא היה המשורר של תקופת ההריסה. הופמאנסתאל היה המשורר של תקופה אחרת, תקופה שבה הלכו וגדלו, הלכו ורבו הניגודים. המיתרים היו מתוחים עד להיבקע, והוא אשר ניגן על המיתרים האלה, העביר עליהם בחן רב את ידו הענוגה והאמיצה גם יחד. החיים ביצירותיו מלאים עסיס, כענב אשר בשל וגמל, אך הם מלאים גם תסיסה, אי־מנוחה. מלאים הם כולם תנועה, תנודה ורתיחה פנימית. הם מתלהטים ומתנוצצים בצבעים מאליפים, משתפכים בקולות רבים ובנות־קולות. והכל זורם ומשתפך יחד, מתלכד כמו בכוח רב להרמוניה אחת. החיים הולכים ושוטפים עד לגבול המוות, אולם המוות גם הוא אינו לפרקים אלא מעין גמר אחרון של החיים האלה. ‘עד אשר העלה נושר ויורד לארץ הוא יונק עד תום את כל הליח’. מרווה כל צמאונו לחיים ולשדם.

החיים מלאים שכרון. משתכרים בהם ובכל אשר נמצא בתוכם, בפנימיותם. לא רק הנגלה הרב מושך את הלב, משכר, אלא גם הנסתר. הכוס המלאה, המסתירה מה שבתוכה, על קרקעיתה, היא המעוררת את הדמיון. החיים אינם רק מראה־עינים בלבד, אלא גם הלך־נפש. הם אינם רק ציור ודמות, אלא גם זה שאין לו כל דמות וכל ציור, זה העולה ובא רק ברגעים נעלים ומיוחדים, עולה ובא רק ממעמקים, מתנשא ועולה כמו על כנפי־רוח, בא כמו בכוח איזה קסם. הופמאנסתאל היה הקוסם, שהעלה את הרגעים הנעלים האלה בקסמיו, אותם ואת מתקם המיוחד, הרחוק והזר. הוא העלה אותם בשיריו וביצירותיו, העלה אותם כמעט עד הגבול של מראה־עינים, עשה אותם כמעט ציוריים ובולטים. את ‘החווייה’, כמו שקרא לאחד משיריו הטובים ביותר, הביא כמעט עד גבול החיים.

האמנות שלו, שיש לה קרבה ידועה עם זו של מטרלינק, היא גם ציורית. היא כמעט ציורית ביותר. הציור עם המוסיקה יחד – בזה היה כוחו. השטח עם מה שמרחף עליו, עם מה שמתלווה אליו, עם מה שהוא מעורר בלב, בדמיון האדם. יש באמנות שלו מן האמנות האימפרסיוניסטית של הדור. אך אמנות זו שלו עמוקה יותר. היא חושפת עמוק יותר, מגלה יותר עמוקות. עמוקה יותר היא ההרמוניה שלה, כמו שעמוקים יותר הם גם הניגודים שלה.

גם מחוץ לתרבות שלו הגדולה היה הופמאנסתאל בן תקופות רבות, אך יותר מכל היה בן שתי תקופות – אלה שבהן משחקות לרוב דראמותיו: תקופה הריניסאנס ותקופת הרומאנטיקה. משתי אלה ינק בעיקר. הוא ינק מן החלום, מן הפלא, אך גם אותו כאילו ראה בהקיץ, ראה אותו מוצף אור. גם בו מצא תמיד את הציור היפה והבהיר, קשר אותו תמיד עם הדמות והצורה.

חוש הצורה שלו, המפותח מאוד, והדראמה הקלאסית, העתיקה, שהוא ניסה לעבד על־פי דרכו, נתנו מקום לדַבר על־דבר מחַדש של הקלאסיות, על־דבר קלאסיות חדשה, שהופמאנסתאל הוא בא־כוחה בתקופתנו, שר ומזמר ומדבר בשמה. אך הופמאנסתאל היה פחות מכל קלאסיקן. הוא היה נותן צורה, אבל לא יוצר דמויות. את הדמות הגדולה, הבולטת, השלימה – את זו לא נתן. הוא לא יצר את זו, החיה כבר כולה לעצמה, כאילו בלי כל קשר וחיבור עם היוצר. אדרבה, דמויותיו הן כולן ‘ליריות’, מביעות ראשית־כל וקודם־כל ‘מצב רוח’. גיבוריו אינם ‘גיבורים’ במובן הקלאסי. אדרבה, גם הגיבורים הקלאסיים – אלה שהוא עיבד אותם על־פי דרכו – עשה יותר מודרניים. ניטל חלק מן המונומנטאליות שלהם, מן ה’נצחי' שבהם, וניתן לרגעי, לציור החולף או למצב־הרוח.

הקו המתוח ביותר שבדראמותיו הוא לא זה שבין רצון האדם וגורלו, או רצונו הפנימי וחייו או חיי סביבתו. האדם אינו מתנגש ביותר, אינו נאבק ביותר עם אחרים. הוא נאבק עם עצמו, נאבק בפנימיותו, מתאבק בעפר רגליו הוא. הוא אינו יכול להתמכר בשלימות, להתמסר בשלימות אל רצונו, רצון החיים שבו, מחלתו היא מחלת הזכרון. אין בכוחו לחיות את החיים בתמימותם ולשכוח את אשר היה או אשר יהיה. מציץ תּמיד אליו ה’אתמול', מציץ המחר, שיש לאחר זמן: מציץ המוות.

הופמאנסתּאל אף התחיל את יצירותיו עם ה’אתמול' (הדראמה שלו Gestern). יצירת־נעורים זו כבר מסתובבת כולה על הציר שבין האתמול והיום. ב’בסומי עד דלא ידע' רוצה הגיבור, רוצה הוא בחולף ויודע הוא כי יחלוף, ויען כי יודע הוא זאת, לכן הוא מתדבק בו הרבה ורוצה בו הרבה; אולם ‘הווה הוא גם מה שהיה, כל עוד שנדע כי היה’, אומר גיבור זה. ה’מה שהיה' בא ומופיע, בא ומשׂטין, בא וחוצץ. הוא הצל הנראה גם עם אור השמש בגבורתו.

האור הרב ביצירותיו של הופמאנסתאל תמיד מבליח, קופץ הנה והנה, מזהיר ביותר, מתפזר, כחרד ורועד לגורלו. ולכן זמן הריניסאנס האחרון, זמן עלות האור ושקיעתו, זמן שבירת האור הרב של התקופה הגדולה, הוא המתאים ביותר ליצירות אלה. הכל מופז, יצוק זהב, זרוע אור רב; אך הנה כבר הולך ובא החושך, הולכת ומגיעה עת נטות הצללים. ב’אתמול' אנו שומעים את צעדי הנזירים העוברים, הננו מקשיבים לקול יללותיהם, לקול ‘בעלי התשובה’ המתייפחים ומתופפים על לבביהם. קול יללה זה הוא היוצר, כניגוד לו, גם את קול החדווה שבדראמה, את שאיפת החדווה הגדולה, השאיפה לגמוע ולשתות מכוס החיים המלאה על גדותיה, לשתות ממנה עד כדי שכרון החושים, עד לידי שכחה עצמית.

‘מות טיציאַן’, שבא תיכף אחרי ‘אתמול’, עבר גם כן באַתמוספירה זו. האמן הגדול, שחי תשעים ותשע שנה, הגיע עד לימי־הירידה של האמנות הגדולה. אמנם הוא לא כהתה עינו ולא נס ליחו, אבל החיים שמסביב לו הולכים ומשתנים, ולכן הסביבה הקרובה של טיציאן כרוכה כולה אחרי האמן וחייו, דבקה בהם עד לבלי הפריד ביניהם. היא כאילו אוחזת בשולי שַׂלמתו של היוצר ומרימה עיניה אליו ברחמים ובהערצה, רוצה לעכב אותו לרגע או לשעה. קול הדראמה הזאת כולו הוא קול ההערצה של האמנות הגדולה, זו שחיה את רגעיה האחרונים עם חיי טיציאַן האחרונים. ‘יחי הפּאן הגדול’, קורא האמן הגדול ברגעיו האחרונים ותלמידיו קוראים זאת אחריו בכל דראמה, אך הנה הולך ומגיע הקיץ אל קצו והפּאן הגדול ימות. תלמידי טיציאַן, אלה שמרוממים על לשונם את הפּאן הגדול וכוחו ושלטונו, הם המבכים בזה את מותו. הם המרגישים כבר במוות הזה.

מות האמנות הגדולה, זו היונקת תמיד מן החיים הגדולים, המלאים והשלמים הבלתי־אמצעיים – זוהי ההרגשה שהביע אותה הופמאנסתאל ב’פראגמנט דראמתי' זה, שמכל דבריו ויצירותיו הוא כמעט הקרוב ביותר אל האמנות הגדולה. כאן פרש לפנינו הוֹפמאנסתּאל את היריעה הגדולה, המלאה פאר רב והוד רב ותפארת, עד שלפעמם אנו מדמים, כי הנה לפנינו האמנות הגדולה עצמה. טבעי הוא הדבר, שהיצירה הזאת לא נגמרה ונשארה רק פראגמנט.

לדורו של הופמאנסתאל האמנות הגדולה היא רק ‘פראגמנט’. חיים לא עם הגדלות בעלת הצד האחד, כי־אם עם הניגודים הרבים, עם המעברים השונים. את המעברים האלה כבש הוֹפמאנסתאל מאין כמוהו. חזיונותיו ויצירותיו מלאים את המעברים האלה, המעברים הרבים שבין קצה החיים, החיים בקיצוניותם, עד קצה המוות, המעברים הרבים שבין הנגלה שבחיים ובין הנסתר. הוא כבש גם את המעברים הרבים שבין אמנות ואמנות: הפּיסול שלו הוא כיוּר דק, יש בו יותר חיקוּק מאשר חיצוּב, והציור שלו נותן ידו לריח ולטעם, לכל החושים הדקים, ולתפיסה הדקה ביותר, הרוחנית ביותר, התפיסה הניגונית, כמו שהניגון שלו גם הוא נוסף לו כאן תמיד יסוד אחר, יותר ממשי, יותר בעל גבולות ובעל גדרים.

הוא היה מאלה, שהרחיבו הרבה את גבוי האמנות החדשה ושמר עם זה עליהם. כובש גדול היה, שכבש גם את יצרו.


תרפ"ט




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48626 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!