בין משוררי דור אחרון – העז, החד, זקוף־הקומה ומלא־הצוקים, אדם יודע סערה ומרדף עננים. איש־השמש.

בתוך קמטי פניו נשא את כל סבל זמנו. את כל הפקפוקים והתהפוכות של דור מפקפק, דור מלא־תהפוכות. אולם הוא יצק עליהם אור, אור רב. יצק אותם בתוך הלהבה.

Ich habe mit inbruensten jeder Art mich zwischen Gott und Tier herumgeschlagen.

‘בין האלוהים והחיה’ התחבט, התלבט. לוּציפר עמד כל הימים למראשותיו – לוּציפר, כמו שראה אותו בחזון. לוּציפר ולפיד־כסף משובּץ כוכבי־זהב בימינו, הניצב קוממיות ובוער בתכלתו. ה’אני', השריד היפה של בן דורנו – שטן משחית זה, היושב על צוקי הרים שוממים ובתוך חרבות מקדשים, היה יוצא ונכנס בביתו, שהיה בנוי תמיד צוק למעלה מצוק. אולם הוא ידע את סודו, סוד זה שכה ידעו המשורר הגרמני הגדול, אשר היה לפניו, כי

חֵלֶק מִן הַכֹּחַ הַהוּא הוּא אוֹצֵר,

הֶחָפֵץ תָּמִיד בָּרַע וְתָמִיד אֶת הַטּוֹב יוֹצֵר.

סוד זה של לוּציפר לא ידעוֹ איש בדורנו, כאשר ידע אותו דֵיהמֶל, ולכן לא היה איש אשר ידע כמוהו להבליג עליו ולנצחו. הוא עלה עם לוּציפר לראש הפסגה, ומשם השקיף על־פני כל הארץ. שם ראה אותו כחלק מן הכל הגדול, כטיפה מן האין־סוף. הוא ראה אותו שם כמשועבד אל אֶרוֹס.

אֶרוֹס יָכִיל אֶת כֻּלָּם.

הכל בו, באלוהי האהבה. הוא מותח את ה’אני' עד לקצה גבול יכולתו, דורך אותו גבורה ועוז כדרוך קשת, ואז הוא מבקש לו את דרכו ללב אחרים. הוא מפזר אז את עשרו שאסף: משפיע, מוליד, בונה.

Was es bedeutet, sich ganz ausleben:

ganz in ein andres Leben hin!

הנה דרכו של דיהמל: ‘לחיות עד תום בחיי אחר’. דיהמל מן ‘מלא הוייתך’, הוויה זו שהוא נראה בה כתלמידו של ניצשה – אל ה’אנושות' שלו. זה הדרך גם של המשורר דיהמל מן ה’אני' האמנותי – אל העולם. הנה גם דרך הגבר הזה באשה.

‘לְחָבֵּק תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ בָּאִשָּׁה’, אִמִּי

אִיזִיס‘, ‘אֵם כֹּל’ – זאת אשר ראה דיהמל באשה. כיוצר גדול, ששורשי יצירתו חזקים ומעמיקים, העמיק לרדת ולחדור אל ה’אמוֹת’, אל אִמוֹת העולם, וראה את ארג מלאכתן. ולכן לא נבהל מפני כל מה שנראה בחיים רע. לא בחל בחיים. הוא לא ראה גם בחיי התאווה, תאוות־ הבשׂרים, של האדם את אשר ראו בהם מי שהיו חבריו לפנים: סטרינדבּרג ופּשיבּישבסקי. הוא לא ראה באשה את ה’ערפד' מוצץ־הדמים, כי אם מיסטריית־נצח, המיסטרייה של ‘האחדות היוצרת דרך שניוּת’. ומיסטריה זו, מיסטריית החיים, ראה בכול, ולכן שר שירת החיים לכּוֹל. בדור עייפי־חיים שר עוד שירת־חיים גדולה, שירה רבּתי שלא נשמעה כמוה זה כמה, שירה מלאה תרועת הוד וצליל רב וסוד ועומק.

הוא העמיק כל־כך לחדור בשורשיו החזקים למעמקים, עד שהגיע ברבים משיריו אל המעין העמוק והזך, הטמיר והנעלם, העובר בכל הלבבות לפנַי ולפנים. הגיע אל השיש הטהור של הטון העממי עם כל החמימות הנפשית, העוברת קרבו ומחממת את קרָתו. הוא – היחיד־הגיבור, הפּאתּיטי.

לא נפלא כלל, כי איש־הגבורה שר בימי המלחמה¹ שירי ‘גבורה’, כי יצא בצבא ועמד בראש גדוד. הוא, חובב בני־אדם ואיש־הגזע, ראה עתה את דרך ה’אנושות' עובר את ארצו (רעיון זה יש למצוא בשירים רבים משירי־המלחמה שלו), ראה את מסירות־הנפש, את המיסטריה של ההקרבה־העצמית לדורות רחוקים.

Saat is alles Leben; gib’s nur hin!

כנראה משיריו, לא נוּצח גם בשובו משדה־המלחמה אל ארץ מלאה כולה מבוסה ומבוכה, עד אשר בא וניצחהו – המוות.