[א]    🔗

מכּל עברים צפים ועולים גלים, משבּרים אחרי משבּרים וים־החיים כמרקחה. לא סיפור־המעשה הוא למסַפּר ואסרמאן עיקר, אלא המעשה עצמו, הפעולה, התנועה; דבר מן החי או שלא מן החי שנע וזע פתאום, גוש של הווייה שניסח ממקומו ונעשה חי מתנועע. הרוח כאילו לא נכבש כאן על־ידי החומר, וה’חוק' אינו שולט בו. עולמות באים ועולמות עוברים, כגשרים הנתונים על אניות־שיט לצורך מַעבר. האדם נפרש כאן מן הסביבה ונבדל ממנה, כסוס־הים הגדול, המוציא ראשו ורוּבו מבּין הגלים כפורש מן הים. דומה, גורלו הוא, גורלו הפרטי, הוא הקברניט של אניתו, מנהיג חייו.

המראה של ואסרמאן אינו אלא מראה־חזיון, חזון של נפש, הזייה שלבשה בשר. יש שהבשר פורח, נעשה כבד, עם יוֹתרת, והוא אינו אלא לבוש, גילוי חיצוני, גלוי ביותר, ל’רוּח' הפנימית. דומה, ביד הרוח הזאת להטות אותו, את הבשר, לפי חפצה. יש שבּריחי־עולם ניתקים ודלתות־נצח נפתחות ברעש; הרים ימושו ממקומם וגבעות תמוטינה. מעלות ומורדות בכל מקום, מעלות ומוֹרדוֹת לפני אדם.¹

והרעיון – זה כוּר־המצרף של האדם, המצרף אותו ובוחן את לבבו. הוא החומר התוסס שבּו, השאוֹר המפעפע בכל העיסה. עוד בטרם יוולד האדם כבר נולד הוא, הרעיון החי בקרבּו, ונטיותיו והטיותיו של האדם הן רק נטיות והטיות מדרך הרעיון. הנפשות של ואסרמאן, שעשה בסיפוריו, הן נפשות תועות, מתרחקות מן המטרה, מדלגות צוּרים, כצעירי היעלים, ונחבאות, כפֵיות היפות, בסתר היערות, אולם כמו קול קורא להן תמיד: ‘איֵכן?’

בין המשוררים והאמנים היהודים הרבּים שבספרות האשכנזית של היום ואסרמאן הוא היהודי ביותר. עולמו הוא עולם נע ותוסס ביותר. הווייתו היא הוויה בלי מנוחה, מלאה תמיהה והתפרצות. הבריות שבעולם זה כּולם שואפים, מתרחקים ממקום שׁבתּם, מתרוממים מעל פני האדמה.

עולמו של ואסרמאן הוא עולם המצַפּה תמיד להיגאל. מואס הוא בהווה ומלא חרדת־ציפיה אל העתיד. האנשים כמו נישאים פה בּיעָף, כאילו הם קוראים תמיד: ‘צר לנו המקום!’ בכל אשר נפנה נפגוש אנשים המואסים בסדרי העולם, בקנייניו ועניניו, החפצים באיזה עולם רחוק, נפלא מהם, השואפים לאיזה חדש ומצפּים לגאוּלה…

בפתיחה לספרו החשוב הראשון, הוא סיפורו ‘היהודים מצירנדורף’, תיאר לנו ואסרמאן את ‘חבלי המשיח’, את מכאובי הרוח ‘לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא'. הוא מחייה לפנינו שם את ‘ימי שבתי צבי’² עם כל המצב החזיוני שלהם, הנבוּאי, האֶפּילפּסי. עולם שלם חרג ממסגרותיו. כנחל איתן נשפכו פתאום החיים, ואין סכר, אין תקומה, אין מעמד. לַבּה של תשוקת־עולם, של תאוות־עד, התפרצה, ולב בן־המזרח בוער כּוּלו. אין חוק ואין גבול. הרוח נשפך על כל בשר. הזקנים כולם חולמים חלומות והבחורים והבתולות כולם חוזים חזיונות. דם ואש בכל מקום, אש ודם. אנשי הוֹוה פשוטים פניהם כל היום את העתיד, וכבר צרורותיהם על שכמם ומקלם בידם, ללכת באשר ילכו; תושבים יהודים שלווים, הנושאים בעול הפרנסה והחוקים, נהפכו לסוערים ומתקוממים. הם נעשו פתאום גלויי־עינים, נופלים ערומים כל היום וכל הלילה… ואסרמאן מראה לנו שם עולם סוער כולו, מתקומם ומתפרץ מגבוליו לגבול עולם לא־נודע.

אַגאתּון גייאר, הגיבור הראשי של הסיפור, הוא בן היהדות החרדית המערבית, החנוטה כגוף בלי נשמה והיבשה כקליפה בלי פרי. והוא כמחאה חיה נגד עולם־מוות זה; הוא מלא כוח ועוז, רצון ותשוקה בלי גבול. כוחו רב מאוד, אך אינו מוצא לו כר נרחב לעבוד את עבודתו הגדולה, ועל כן הוא אובד ומגיע עד לשערי היאוש. הוא, שכולו חיים ורעננות החיים, מתקומם לכל מה שחדל להיות לו אורח בחיים, לכל מה שחי מפני שאינו יכול למות, לכל מה שאין לו לא פירות ולא פרחים, אלא קליפה בלבד. דומה, בלב חי חלום גאולת ישראל, שהיא גם גאולת העולם, אבל החלום הזה אינו מוצא לו כל אחיזה בחיים, והוא נוטה ממהלכו ומבקש לגאול את העולם כולו מיד ישראל… כשאגאתּון רואה כי אביו וקרוביו, החלשים והרפויים, נרמסים ברגל על־ידי החזקים והתקיפים, לבו מתמלא רחמים ונפשו יוצאת אליהם; אולם כשהוא רואה אותם מנשקים את הרגל הרומסת אותם ומקבלים את המכות בפנים מסבירות ובבת־צחוק של חולשה, הוא מתחיל לשנוא אותם, את אביו ואחיו וכל קרוביו, ושופך עליהם את מרֵרתו. מוות וקיפאון הוא רואה אצל בני ישראל בכל אשר הוא פונה, וכל חייהם הם פעוטים בעיניו ולא־כדאים. ‘הדת העתיקה הזאת של היהודים יש בה דבר־מה מת, דבר־מה שאין להחיותו עוד, דבר־מה חנוּט, דבר־מה שהיה לדמיון מבהיל’. בני־אדם שמדור דור הם ניצבים כסלעים מול גלי החיים השוטפים – נעשים נוקשים וסלעיים ברוחם ובכל הווייתם. ‘מלאים הם אכזריות שנאה, התמרמרות וקנאת־אמונה של קנאים’. ובקנאי־אמונה אלה הוא רואה ‘דבר־מה בלתי טהור, והריח הנודף מהם הוא כריחו של מאכל שנפסל מאכילה’. הוא רואה את הפנים העדינים של העלמות העבריות, והנה הם ‘מלאים אותה כבדות־הרוח בלי יסוד’; רואה הוא את עיניהן השחורות, ‘שאין להן כל עומק’. ובכלל הוא רואה, כי רק מועט של בני־ישראל הם ‘כנבחרים לכל מה שהוא טוב, גדול, נבואי’; אולם הרוב… הם ‘תולעים, נחשים, סחי’. ויש שהוא רואה אפילו אותו המועט, הטוב והנבחר, כיסוד זר בגוף האנושיות, כיסוד תוסס ורותת, שאינו יכול לחיות חיי בני־אדם, והוא מודה אז, כי ‘כל מחלת התרבות שלנו שמה יהדות’, והוא מתפלל, יחד עם שונאי ישראל, כי העולם יינצל וייגאל ממחלה זו…

אַגאתּון הוא, לפי שמו ולפי הפירוש שנתן ואסרמאן לשמו, ‘הטוב’; אולם על שם זה הוסיף ואסרמאן כינוי של דורס, של עוף דורס. הטוב שבו אינו טוב נח, השוכן בקרבו ומפרנס אותו ואת הוויתו. הוא גם מתפרץ מתוכו, עובר את גבוליו ומשתפך על סביבותיו. אין הוא קרקע־עולם בלבד, אין הוא רק מצמיח ומגדל ונושא־בחיק, אלא גם עוקר, נותץ והורס. כל מקום שבא שמה הוא ‘גואל’.

אגאתּון איננו איש אמונה, איננו נושא עיניו אל השמים הרחוקים. הוא איש־האדמה, בן־החיים, מין ‘אֶרוס’ קדוש מלא תנובה ופריחה. והוא נעשה ל’נביא' הקדושה הזאת, קדושת התנובה והפריחה, קדושת החיים האלה, חיי האדמה. לא זֵר של פרחים ודפנה על ראשו, כי־אם עטרת־קוצים, והוא אינו משתעשע בגן־אלהים, בתבל ארצו, אלא כנביא לפני ה' הוא הולך ערום ויחף וכולו כמטיף לאמונה חדשה – לאמונת החיים.

הוא כמקוּדש כולו בקדושה חדשה, בקדושת החיים: הפלא שבו איננו מפלאי השמים, כי־אם מפלאי האדמה. מפתחות החיים בידו והוא פותח בהם שערים. רב־מג הוא, והחיים והטבע כמו נשמעים עוד לקול־מלַחשים. – אך הוא אינו רק מלחש,אלא גם דורש בחזקה, תובע, נלחם, מטיל מוּמים, צורב ושורף (כשאש אלהים כבר נשמעת לו ויורדת כעיט על הפגרים בבית־התפילה, שבו נאספו האנשים שברק־הזהב של האלכימיקן [בפרק י"ד של ‘היהודים מצירנדורף’] עיוור את עיניהם וטמטם את כל חושיהם, הוא כאילו אומר להביא ולהוסיף עוד אש מן ההדיוט. ‘תנו אותו לבעור, לבית־התפילה!’ קרא לכל הנאספים, הנופלים לפניו בבית האלוהים).

אגאתּון הוא סמל פשטות החיים, החיים הנובעים מאליהם ומתמלאים ממעינם, של הטוב הטבעי, שאינו בא מן החוץ, על־פי צו ופקודה או על־פי דרישה ותביעה. – והוא דורש ותובע זאת כל היום. הוא אומר: ‘את כל היהודים צריך להשמיד, לא את הגוף, אלא את הרוח, כי כל אמונה היא יהדות. תמיד יביאו היהודים – גם הנוצרים הם יהודים – תמיד יביאו אֵלים חדשים. תמיד יביאו איזה מין חדש של מושיע’, והוא גופו מין חדש של מושיע, של מושיע יהודי.

הגיבור של ואסרמאן הוא תמיד פועל ועושה, מתאבק ונלחם עם רבים, לפעמים עם עולם שלם, או ניצב כּצר כנגדם. הכל כאן בקוּם ועשה. אין כאן יסוד נח ונוֹח, מסתכל בעלמא. יסוד אחרון זה הוא אצלו תמיד זָר, מעין צד עכור של הבריאה, לא בחינת יש, אלא בחינת אָין.

אצל ואסרמאן הכל מצוּוה ועושה. הכל נעים ונדים – לאו דווקא למטרה מסוימת, אבל המטרה תמיד כאילו ישנה. יש איזה חוף שאליו תגיע ותתקרב האניה. השגת־העולם של ואסרמאן איננה השגת־העולם של הרומאניסט בלבד, הרואה את החיים כיחסים אין־קץ וכשהשפעה חוזרת בלי סוף ובלי תכלית. אין כאן רק עלול ועילה, סיבה ומסובב. באמת לא זה אחר זה רואה ואסרמאן את הדברים, אלא זה על־יד זה וזה בתוך זה. שלשלת המאורעות אצלו אינה נמשכת דווקא ב’דרך הטבע'. דרכו היא הדרך של גיבוריו, לקפוץ לתוך המאורעות, לדלג מעניין לעניין. בטובים שבספריו אין הוא נותן לפנינו אלא מצבים שונים, שבהם הנפש נתונה. כעין גלים הם, המתרוממים על־פני השטח, והאדם רק קופץ ונדחף מגל אל גל. הוא עובר את הים על־פני גלים.

מתוך שטף הגלים של הנהר, אשר גאו מימיו, מתנשא אלינו ראשונה (בפרק הראשון של ‘היהודים מצירנדורף’) הגיבור הראשי של ואסרמאן אגאתּון גייאר. וכך באים אלינו אחר־כך בסיפּוריו החיים והמאורעות, מבול של מאורעות. גלים גלים המעלים גם קצף הרבה. כל המאורעות ו’הקורות של רינאטה פוּכּס הצעירה', הרומאן השני של ואסרמאן, זה שמשך את הלבבות ביותר בחילופי־הצבעים והפרצופים הרבים ופירסם את ואסרמאן ביותר, הגיבורה הראשית של אותו סיפור רינאטה פוכּס הצעירה והעשירה, שפָּרשה מדרך־ארץ של בית אביה העשיר והמכובד וכמו קפצה פתאום אל תוך קלחת החיים. היא אדם שיודע לפרש ארבות ידיו ולהילחם עם הגלים. יודעת היא בעיקר לשׂחות בתוך מים רבים. מימינה ומשמאלה טובעים ונופלים רבבות – והיא שרק כוחה אתה, כוח בן־אדם חי ושואף אל החיים, הולכת בכוחה זה וניצלת. היא כמו נופלת וקמה, נופלת וקמה. תעבור במוֹ רפש ולא תטבע בו; באש זרה, וגם תיכּווה בה, ולא תישרף. היא מתקיימת בכוח הפעולה שבה, בכוחה של תנועה זו, שאינה פוסקת אצלה לעולם. היא איננה כאחרות וכאחרים. ‘חומר עכור’ בלבד, והיא איננה שוקעת וטובעת.

הניגודים אצל ואסרמאן הם חזקים. הערכתו יש בה מן ההערכה של טוב ורע. הוא בורר בצבעים את העַזים ביותר. דומה, הצבע האָדוֹם והשחור הם הצבעים היסודיים שלו, ושניהם אינם מתמזגים אצלו. הם כמו נלחמים ביניהם את המלחמה הגדולה של אור וצל. האור הוא אצלו דבר של ממש, והצל – מתגלה תמיד, שעל צד האמת אין הוא ולא־כלום.

צלו של האדם הפועל, האדם האקטיבי, הוא האדם הפּאסיבי, המסתכל בעלמא. והוא הנסחף תמיד בזרם הגדול של סיפורי ואסרמאן. את הטיפוס הזה מעביר ואסרמאן לנגד עינינו כמעט בכל סיפור מסיפוריו, והיחס אליו הוא בכל סיפור אחד – שלילה גמורה. עוד ב’היהודים מצירנדורף' אנו פוגשים אותו, צל זה ההולך על יד־ימינו של הגיבור הראשי שם, של אגאתּון גייאר. שם הוא ‘סופר’, סטיפן גוּטסטיקֶר הסופר, שהכל בשבילו רק סלסול יפה ומליצה נאה. כל החיים אינם בשבילו אלא עניין להיות נכתב בספר. הוא אינדיבידואליסטי ואֶגואיסטי, משום שאינו חי את החיים, אלא את עצמו, לא את העולם והחברה, אלא את אישיותו הקטנה והמצומצמה. אדם כזה מעיד עצמו במרכזו של עולם, וטבעי הוא הדבר, שהוא מפאר את עצמו, מגזים על עצמו, מקשט את סגנונו ומבריק ב’עושר רוח'. דומה, הוא עומד בכל נסיונות הרוח, אבל בניסיון חיים לא יעמוד. היעדר המוסר ואי־האחריות שבטבעו מתבלטים מיד.

בסיפורו הגדול השני, ‘קורות רינאטה פוּכּס הצעירה’, בחוג התיאטרון והבימה, שעליה עולה מדי פעם בפעם רינאטה פוּכּס הצעירה, מופיע שוב הסופר, אותו סטיפן גוּטסטיקר הסופר. כאן הוא נעשה אחד האנשים הפועלים, ונראה מיד, כי בעצם אין הוא פועל כלום, שזיופו בתוכו, שהוא רק מצופה שכבה דקה של עדינות הרגש ורוך אנושי, הקולט ותופס בנקל את הרשמים מחוץ, אבל אין לו מה לתת מבפנים. גם ברומאן השלישי ‘המוֹלֶך’, אנו פוגשים שני אנשים מן הטיפוס הזה. הד“ר בּוֹרוֹמיאוֹ ועורך־הדין אלכסנדר הֵנקה. הם שניהם אנשי־תרבות ‘דקים’ ו’יפים', שאינם יוצרים בחיים, אלא מסתכלים בהם, ולשניהם מתייחס ואסרמאן כשם שהוא מתייחס למסתכלים. הוא נותן גם את הדברים בפי כתביו של הד”ר בורומיאו, שנשארו אחרי מותו: ‘כל מעשה שלא צמח ולא גדל כמו ניטע על קרקע הלב ואין לו שרשים בתוך המעין החתום של הטוב האלוהי, אין בו לא אמת ולא תוקף ואף קיום אין לו’. גם ארידיאוּס, אחיו של אלכסנדר הגדול ברומאן הרביעי של ואסרמאן, שקרא אותו בשם ‘אלכסנדר בבבל’, הוא טיפוס מעין זה. גם הוא אינו אלא מסתכל בחיים וחושב עליהם. גם בו גילם ואסרמאן הרבה מטיפוס האדם שאינו פועל, שלגבי ואסרמאן הוא זהה עם האדם שאינו יוצר. גם אותו, את החולם היפה בעל הנטיה המובהקה והיפה לגבי הסטוֹאיוּת, הוא רואה רק כצל, כצל על־יד אלכסנדר הגדול, הגדול תמיד מפני שהוא פועל תמיד, יוצר תמיד. הוא יוצר מתוך רצון בלתי־פוסק, מתוך ציווי פנימי מוחלט לקיים, לפעול ולעשות.

הפעולה והיצירה הן אצל ואסרמאן כשני צדדים של דבר אחד. האדם פועל משום שהוא יוצר. הפעולה, כמו היצירה, היא מין שכרון חושים, מין התרוממות, התלהבות. אין לפעולה כמעט כל עניין כאן להתבוננות והסתכלות, למטרה ותכלית. דומה, היא מעֵבר לכל טוב ורע וכאילו אינה בגדר של שכר ועונש. כעין כוח פנימי, מיתּי הוא, כוח אלוהי. היא באה על האדם כמראה, כרוח נבואה, כחזיון־לילה; על־כורחו היא מחזיקה בו, צונפת אותו צנפה, מוציאה אותו מעולמו ואומרת לו: לך פעל! פעולה כזאת אנו מוצאים בחיי האנשים הפועלים בסיפורי ואסרמאן, וגם בחיי גיבורו הגדול, הכובש הגדול, אלכּסנדר מוקדון. גם הגיבור הזה, תלמידם של הפילוסופים היוונים, אינו כובש את יצרו, אדרבה, הוא נותן ליֵצר הזה דרור ונישא על־גבו בסערה כמו על־גבי הנשר הגדול. הוא ימריא אתו למרום, הוא ינשא אותו על פני כל. אנו פוגשים כאן ראשונה את אלכסנדר במדבר, וכמוהו הוא מלא מרי ומרד. מלחמת־עולם לו; מלחמה לו גם בטבע וביסודות הטבע. הוא והמדבר הגדול, אשר סגר עליו ועל חיל־צבאו, עומדים כשני גיבורי־מלחמה זה מול זה. לא עצה וגבורה ביקש אלכסנדר להשלים את החוקים בל־ימוטו, להיכנע להם ולהכניעם, אלא ניצב לקראתם. הוא הראה ‘אי־סבלנות לגבי צרת השעה ודמיונו היה כענק מחרף ורוקע ברגליו ויחד עם זה כילד המגמגם ואינו מציית’ – וכך אנו רואים אותו בכל הסיפור. אין הוא ‘צועד בטוּחות, אף לא יחפוז’. אלא כמו נרדף הוא על־ידי הכוחות הסוערים בקרבו. ‘העת עוברת לפניו ככדור נחפז והוא רץ אחריה כמשוגע’, הוא יוצר מתוך תמהון לב ופועל מתוך סערת חושים, יוצר ופועל כל זמן שאינו חושב מחשבות על־דבר היצירה והפעולה.

המחשבה, כוח החשבון והתפיסה מתוך הסתכלות אנושית, היא אצל ואסרמאן כעין דרגה נמוכה. לא עלייה היא לאדם, אלא מעין ירידה בה. האדם הראשון הוא פועל־כפיו של אלוהים ונברא בצלם ודמות, וכשעבר על מצוות אלוהים ואכל מעץ־הדעת כאילו הוּסר ממנו הצלם הזה. כוחו של האדם הוא ב’אי הידוע‘. בממלכת החלומות והחזיונות – שם השורש והעיקר, וכשהוא ניטל משם הוא כאילו ניטל ממקור חיותו. החִיות היא בפשטות הזאת של הטבע. שם המוּסר ושם היופי. אחרי ששבעו גיבוריו החביבים עליו, אגאתּון גייאר ורינאטה פוּכּס, הרבה נדודי גו ורוח, הם באים להתיישב בכפר שוקט ובוטח. שניהם מוצאים זה את זה ודבקים זה בזה, מהם נולד אחר־כך, אחרי מותו של אַגאתּון גייאר, ביאַטוּס (המאושר). הילד הזה חי בכפר. הוא דבק באדמה הפשוטה וינק מן הפשטות של האדמה. זהו “המאושר” הראשון בסיפוריו של ואסרמאן. הוא בעיניו מין ‘נוֹח’, לאמר: זה ינחמנו! הוא אינו מספר לנו על־אודותיו הרבה (את הסיפור על ביאטוס זה הוא מבטיח שם לשוב ולספר לנו), אלא שופך עליו אור מיוחד, מאוֹצר מיוחד המזוּמן אצל כל אמן ל’צדיקים’ שלו.

ביאטוּס איננו עוד טיפּוס האדם הפשוט והטבעי. הוא רק סמל אידיאלי, רוחני, חזון מרומם ומזמור שיר לעתיד לבוא. את האדם הפשוט והטבעי, השלם ובלתי־מורכּב, החי חיים פשוטים וטבעיים, כטיפּוס של אדם החי ופועל בחיים, הראה לנו ואסרמאן ראשונה ב’המוֹלך‘. הגיבור הראשי בסיפור ההוא, ארנוֹלד אנזוֹרגי, הוא בנה של אשה, שישבה באחוזתה בכפר שבמדינת מוֹראביה. לפנים היתה אשתו של אחד מבעלי מכרות־הפחמים הגדולים וחיתה אתוֹ חיים טובים ועשירים. ירחים אחדים בשנה היו יושבים בעיר הקרובה למכרות־הפחמים, אבל את רוב ימות השנה היו מבלים בוינה או בין ההרים, או שהיו נוסעים ורואים את העולם. פעם אחת, בשובם מנסיעה כזאת, התנגש המסע, שבּו נסעו האיש והאשה עם ילדם, במסע אחר שבא לנגדם, ואותם חלקי הקרון, שפוצצו את מוחו של האיש, היו לסתרה לאשה ולילד, והם ניצלו ממוות. המשבר החיצוני הזה לא עבר על האשה בלי משבר פנימי. רושם הרגע, שבו היתה נתונה בין החיים ובין המות, נחרת עמוק בזכרונה, והיא היתה לרצינית מאד, לבעלת תנועה כבדה ובטוחה מאד. ‘היא שנאה עתה את כל הנמהר והמהיר, את כל הקופץ, רץ ומדלג’. היא קנתה לה אחוזת־כפר והתיישבה שם עם ילדה. הילד הזה גדל באורח טבעי, פשוט, ‘כנחל היודע את מקומו ומוליך בו את מימיו, כן שטפו חייו במנוחה דרך השנים. לבו היה נקי מכל שאיפות, וכן לא היה בו כלום מפרעות־המידות, הבאה מתוך התחברות אל אנשים החיים חיים לא מסודרים ומתוך קנאת איש מרעהו. הוא התהלך בהשקט ובמנוחה תחת עינו הצופיה של אלוהים’. אדם פשוט וטבעי הוא, שיש בו שלמות טבעית ופשטות נפשית. אין הוא אלא הוא ואינו יודע את האחרים ואת שאיפותיהם ואינו נמשך אליהן. אדם מוחלט הוא, אדם שלם, שאין בו כלום מן ההרכבה והמזיגה. אין הוא רוחני ביותר. אדרבה, הוא מוצא עונג בעבודה גשמית, בעבודת הגו. את האדם הזה מראה לנו ואסרמאן כסמל של צדק ויושר, רואים אנו אצלו גם הכרת גדולה וחוש יופי, לא לגבי היופי המעודן והדק של הכרך – ה’מולך’ של ואסרמאן, – אלא לגבי היופי הטבעי בכל מקום שהוא מתגלה.

את אַרנולד זה, שאיננו יהודי, שׂם ואסרמאן למגינם של היהודים וללוחם בעד צדקת משפטם. כי בצאת ארנולד ראשונה אל החיים ובלבו רגש הצדק והיושר הטבעי, שאינו יודע את הגבולות שבין עם לעם ואינו שׂם פדות בין אדם לאדם, ראה מיד עברי מוּכּה. הוא מציל את המוּכּה מיד המכּה. לא ארכו הימים והוא רואה את כל העם הזה מוּכּה ומעוּנה. בעיר הקרובה אל הכפר, שבו ישב אַרנולד, לקחו ילדה עבריה מידי הוריה, הצפינו אותה במנזר ומסרוּה לשמד. מכל אנשי הסביבה, הקרובים והרחוקים, היה ארנולד היחידי, שהרגיש בעוול הגדול הזה. הוא השתתף בצערו של היהודי ובאסונו, עמד לימינו כל ימי המשפט ורב את ריבו. הוא, האדם הפשוט והטבעי, יודע רק את הציווי המוסרי, הפשוט והטבעי, החרות על לוח לבו: ‘אין לגזול ילד מידי הוריו’.

כשמוע ארנולד מפי היהודי, אבי הילדה, את התשובה, שהשיב לו המיניסטר: ‘על סף המנזר הושם גבול ליכלתנו’, היה כמשוגע ולא ידע נפשו. התחיל לרוץ ולא ידע לאן. ‘צעדיו נעשו מהירים, אחר־כך איטיים, אחר־כך שוב מהירים’. ‘בלי דעת בעצמו את דרכו, בא אל היער, נפל מלוא־קומתו על האדמה הלחה, ובזעפו הגדול נשך בשיניו את האזוב. הוא הרגיש טעם מר בפיו, במוחו, בגרונו, בעיניו ובלבו’. הוא קם והתחיל לרוץ. ‘מהר מהר! קראו אליו אבני השדה. מהר! זירזו אותו עבי מרומים. מהר! נשב באזניו הרוח’. כל העולם נראה לו כחוזר לתוהו־ובוהו. ‘האם זהו עולם? חשב בלבו; איפה אני חי? האפשר הדבר? לא, הוא ממהר, והראשון, שיפגוש בדרכו, אם יספר לו מה קרהו, הן יפול מלוא־קומתו ארצה, ישא בשרו בשיניו ויסגור את פיו מכל מאכל אשר ייאָכל. אף לא יצטרך לספר לו לאדם זה הרבה ממה שקרה: הוא רק ירמוז לו, ישמיע את הדברים במאמר אחד, ומיד יישמעו מכל העברים קולות הקוראים: צדק! הן בלעדי זה אי־אפשר כלל לחיות בעולם’.

כה אידיאלי הוא האדם הפשוט והטבעי. רגש הצדק והיושר חי ומדבר בקרבו תמיד ולא דֳמי לו. כל זה כשהוא נמצא במצב הפשוט והטבעי, כל־זמן שהוא בכפר, רחוק מן החברה וחיי החברה המורכבים והסבוּכים. אולם הרוח מתעוררת פתאום, באה ועוקרת את האילן ממקום־מולדתו הטבעי והופכתו על פניו. הרוח הזאת היא רוח החברה המושחתה, רוח הכרך, שעליו, על האדם הראשון, האדם הטבעי, להילחם בו. הוא יצא כשליח האמת להפיץ את תורת האמת והצדק ולהילחם מלחמת היושר. ארנולד יוצא את כפרו, בא לעיר הגדולה, להילחם בחברה הגדולה. הוא בא ללַמד שם ונמצא למד. הולך הוא הלוך והיבלע בתוך שטף־החיים הגדול וטובע בתוך הגלים.

האנשים הפשוטים, השוקטים, של ואסרמאן נבלעים תמיד בים־החיים הרועש. ‘האדם הטבעי’, זה שאיננו בעצם אדם חדש בספרות, נעקר כאן תמיד מאדמת הטבע. יש כאן דבר, שאינו מניח לטבע הנח להיות נח; אינו מניח למחובר להיות מחובר ונהנה מחיבורו.

האדם אינו נעשה כאן לעולם צמח מצמחי השדה. הוא תמיד כעין צמח־נוד. דומה, גם שורשו איננו השורש הנאמן. האדם הזה איננו גדל לעולם עם גידולי־קרקע אחרים, אלא כוח הוא, כוח מלא רצון, חֵפץ לעצמו, התעוררות, דרישה, ציווי. לפעמים נדמה, כי הטבעיות שלו גם היא כאילו יצאה רק מתוך איזה פּאתוס טבעי.

דבר זה מציין את האנשים הטבעיים האלה, כי הם באו לידי כך בכוחה של התעוררות פנימית של מישהו או על־ידי איזו החלטה של מישהו בתוקף איזה רצון. גם כאן הם כמו מצוּוים ועושים. גם הילד ה’מאושר‘, הסמל של האדם הטבעי שב’יהודים מצירנדורף’ ו’רינאטה‘, גם האדם הטבעי כשהוא לעצמו שב’מוֹלך’, שניהם יש בהם מעין מטרה. דווקא כאן כשהם מגיעים אל הטבעיות והפשטות, הם כעין מגמת־חיים ומטרת־חיים לאנשים מן החוץ, לאבות או לאמהות. לא פרי־אדמה בלבד הם, אלא היה כאן מעין בורא פרי־אדמה. הגרעין הראשון, שהוטל בחיק האדמה, כמו הוטל בכוונה מסוימת.

האנשים בסיפורי ואסרמאן יש בלבם חפץ אדיר להידבק באדמה, למצוא אחיזה בחומר; אולם הם כמקוללים בקללת הרוח. אין פה שלום בין עליונים ותחתונים. במקום הטבעיות והפשטות עצמן יש כאן מן התשוקה אליהן.

תשוקה גדולה זו יש שהיא מקבלת גם צורה של פחד. על רבים מאנשיו של ואסרמאן נופל מעין פחד החיים. הם מפריזים יותר מדי בערך החיים, ויראים מפני ממשיותם וקיומם (ב’היהודים מצירנדורף' רואה ואסרמאן בחזונו נערה עבריה מלאה כיסופים המסגפת את גופה בכוונה, כדי לטהרו ו’לרוממו'. גם אח יש לה, החפץ ביחסי־אהבה ‘טהורים’ ומתנה עם אהובתו, שלא ידורו אחרי חתונתם זה עם זה כאורח כל האנשים).

דומה, מן הפחד הזה לא ניצל אצלו אף אחד. האנשים לפעמים פועלים גם מפני שיראים את אי הפעולה, את המנוחה, את החיים ההולכים לאט, בזרימתם הרגילה. אף אלכסנדר הגדול, הפועל הגדול, אף בו יש כאן מפעולת הפחד הזה, מן היראה התתּאית. גם הוא, שפעולתו יסודית היא, מיתּית, עילאית, גם הוא משהו מבעיתוֹ, לפני הפעולה הגדולה ולאחריה. דומה מבעית אותו היש, הממש, העולם הקיים כמו שהוא ויוסיף להתקיים גם אחרי פעולתו הגדולה. הוא הולך מניצחון לניצחון גם משום שהוא כיָרא את החיים שמעבר לכל ניצחון.

פחדו של אלכסנדר הוא מסוּתּר בקרב פחד אחר, הפחד מפני המוות, הנורא כל־כך בעיני בן־האלים. הבשר־ודם שבו רובץ תמיד לפתחו ומבעיתו. האלוהי שבו, הנצח שבגבורה, אין בכוחו להכניע את אי־האלוהי, את הזמני והחולף, לא להכניעו וגם לא לכבשו. ‘מנוסה נוראה היא זו, שאדם נס ונמלט מעצמו, בלי שיוכל לנוח ולשאוף רוח’. כך רואה לפעמים אלכסנדר בעצמו את כל חיי הכיבוש שלו, את כל הקניין והבניין. אולם ארידֵיאוס, המשקיף עליהם מן הצד, מצד העיון והמחשבה, רואה אותם ראייה אחרת, ‘אלה היראים את האדמה בונים בניינים גבוהים’, אומר הוא על החיים המלאים והעשירים.

החיים המלאים והעשירים שבסיפורי ואסרמאן מספרים לנו הרבה גם על חיים בלי יסוד, בלי קרקע עולם. יש כאן תמיד מהרגשת החיים האלה והדגשתם. ואין תימה בדבר, שהרי ואסרמאן הוא סופרו של היהודי המערבי התלוש למחצה, של האדם בן־הגבול. יהדות זו של הגבול יוצרת בסיפוריו לא את הסביבה בלבד – הסביבה לא תמיד היא יהודית, – אלא יש בה גם משום עצמות. ואף אלה מגיבוריו שאינם יהודים, יש בהם מעצמות זו (במחברתו ‘דרכי בתור אשכנזי ויהודי’ מודה ואסרמאן, שהוא גילה גם בלב גרמני מובהק, בלב אחד מגיבוריו הראשונים, רשמים של יהודי). היהדות כמו מוטלת כאן באמצע – ולבה חלל. דומה לפעמים, שעל יסוד זה של ה’אין' נבנים כאן בניינים גבוהים.

יסוד ה’אין' הוא יסוד גדול בסיפורי ואסרמאן, המלאים כל־כך יֵש. באחד מספרי הנובילות הנבחרים שלו, בספר ‘האחיות’,³ הוא מספר לנו על חיים רבים ורחוקים ועשירים, שיסודם בטעות, בדמיון־שוא, בחזון מתעה. במקום חיי־המציאות באה מציאות־חיים אחרת, וגם היא מלאה מעשה, תכונה רבה ופעולה כבּירה (כל שלוש ‘האחיות’ מתות על קדושת הטעות שלהן, מתות וגם ממיתות; רגליהן עומדות כל היום בתוך רשת גדולה ורחבה של אֵין כבתוך מציאות ודאית, וכוודאי הוא להן ולאחרים לגבּי כל דבר), אלא שיסודה בשוא. יש כאן אהבה, אמונה בלי גבול, מסירות נפש, התמכּרות גדולה; חסר רק היסוד של אמת, הקרקע, הממש. האנשים בספר הזה רודפים כּוּלם אחרי איזה ‘רוח’, איזה חלום שלא היה. הם מלאים כולם תמימות, שיסודה בערמה גדולה. מערימים הם על ממשוּת־החיים, נמלטים ממנה כמתרוממים עליה.

ב’ראי הזהב' – ספר־נובילות אחר של ואסרמאן, שמסגרתו עשויה קצת בטעם בּוֹקצ’ו – אנו באים לארצות נפלאות ולפנינו מתגלים בלי־הרף מראות פלא שאינם רגילים במציאות. באים אנו להיכלות מלאים כל מיני אבני־חן ופנינים וצבעים לרוב, כהיכלו של כַּליף מזרחי; באים אנו לארצות השתיקה הנוראה והבדידות העולמית, למקום הקרח הנורא, מקום יום ולילה שבתו שם את שבַתּם הגדולה, שבּת של ירחים; כוכבים רחוקים, כמו של עולמות אחרים, מתגלים פה ונראים; הם מבריקים לפנינו באור פלא, שופעים עלינו את יפעתם הזרה, הקרה. צמחים צומחים לעינינו, שעל מציאותם וקיומם שמענו רק שמועה רחוקה מפי ספרים. כמו באגדה אנו רואים שוב עופות הדומים לבני־אדם, ובני־אדם פה – דומה, כולם נפלאים. לכל אחד איזה חסר או יתיר, איזה דמיון נוסף או איזה חזון מתעה, המרומם אותו מקרקע החיים, ועליו מתרוממים בנטיות והטיות שונות, בקשתות וגשרים של מגדל, דמיונות, חזיונות, חלומות והזיות, ואלה הרוקמים כאן את רקמת החיים.

כמו ב’האחיות' כן פה אין האדם אחראי למעשיו בלבד, אלא – ובעיקר – לדברי חלומותיו והזיותיו. יש שהאדם פולט מפיו מימרה או מלה בלי כוונה יתירה וה’רוחות' הסובבים אותו באים וחוטפים ממנו מלה זו ורוקמים לו ממנה עטרה, שהיא לו גם עטרת־קוצים. מתוך שלא לשמה בא האדם לשמה. מעמידים אותו על כוונת דבריו. החיים נעשים לראי של רצון פנימי או גם מקרי, הם הולכים אחרי הפה.

חוסר־יסוד זה הוא נושא רב צדדים בסיפורי ואסרמאן. בשבעה דרכים נעלמים הוא שב אליו. כמו שהוא שב תמיד אחרי הפשטות והטבעיות, כן הוא מבקש את השורש. באופנים מאופנים שונים הוא אומר לגדור בעד האין, לתפסו, להגיע עמו לידי איזה יש. תמיד־תמיד הוא שב ומתבונן ומסתכל בין העמודים השניים האלה של יצירה.

ב’מסיכות של אֶרוין ריינר‘, רומאן פשוט ויבש במקצת, שנכתב אחרי ‘האחיות’, לפנינו שוב האדם ה’תלוש’ (באותו פרק כתב ואסרמאן גם את מחברתו המצוינה על ‘הסופר’ [Der Literat, oder Mythos und Persoenlichkeit, Insel־Verlag, 1910], על ‘האדם הפרודוקטיבי, שניתק מן המיתוס’, הוא איש בעל מסיכות שונות – הסופר כדרשן, הסופר כיפה־רוח, הסופר כשליח, האשה כסופרת – אבל חסר הוא את כוח־הפעולה והיצירה הפנימית. האדם הזה הוא אצלו יהודי, וגם ארווין ריינר בעל ה’מסיכות' הוא יהודי בן אחד העשירים היהודים בעיר גדולה), בעל ההסתכלות, שכאן הוא אדם ‘יפה’.

אֶרווין ריינר הוא איש־תּואר שקיבל את החינוך המצוין ביותר, אף הביא מבית אביו את כל הנימוסים היפים ואת הטעם המצוחצח. הוא למד הרבה וראה הרבה ממה שבעולם ובחיים. הוא יושב בבירה גדולה ועוסק במדע ובאמנות. על שעריו דופקים כל אנשי החברה ה’גבוהה' וביתו הוא בית־ועד לכל כלי יפה ומעשה אמנות דקה. מרבדים פרסיים אמיתיים שטוחים על רצפתו, ושותה הוא את יינו המשובח בגביע ביזאנטי. הכרים, הכוסות והקערות אשר לו עשויים מעשה־אמנות וכולם עתיקים, שיש, ברונזה וענבר, גם כסף וזהב ממלאים את כל חדריו, וכל מיני משבצת אבנים טובות ומרגליות – את ארגזיו וארונותיו. קירותיו עדוּיים תמונות וציורים מן הנבחרים ביותר, מעשה ידי האמנים הגדולים שהיו מעולם, וכל רהיטיו, מעמד ביתו ומאכל שולחנו הוא כבהיכל מלך. כל הבא אל פיו זך וטהור, וכל היוצא מפיו יפה ומעודן. דעתו מיושבה ולשונו שנונה. הנשים כולן הוגות לו אהבה, וגם בחברת גברים דעתו נשמעת. הוא גם אב למשוררים ופטרון לאמנים. בקצרה: כולו צח ודק ודבר אין לו עם החיים הגסים והפשוטים; אינדיבידואליסטן קיצוני הוא וחי רק בעולם ה’יפה'. מכל האנשים הסובבים אותו רק רֵע אחד לו: רופא צעיר, העוסק במדע לשמו, לשם המדע. והנה קרה מקרה, והרופא הזה חלה מחלה קשה וצריך היה לעזוב את אירופה למשך שנתיים. לרופא הזה לא היה רכוש רב כמו לאֶרווין ריינר, אף לא אוצרות של אמנות, אבל ארוּסה יפה היתה לו ונפשו קשורה בנפשה. את ארוסתו זו, שהיתה יתומה מאביה וישבה בבית אמה, לא חפץ להשאיר זמן רב כל כך בלי אפיטרופוס ופטרון, ומסר את האפיטרופסות עליה לרעהו ארוין ריינר. ארוין ריינר קיבל את האפיטרופּסות בבת־צחוק קלה, ולא עלתה על דעתו כל מחשבה רעה. רעהו תאר לו את כל יופיה ותום־דרכה של ארוסתו, אולם ארוין ריינר ראה באנשים כמו שרואים במעשה־אמנות. הוא ידע, שאין שלימוּת בטבע. ובצחוק קל של פיקחות עבר על דברי חברו, על חלומותיו ועל דבריו. הוא בא אל התחנה ללוותו, ושמה באה גם ארוסת חברו. הלה הציג אותו לפניה וסיפר לה על האפיטרופוס, שהוא ממנה לה, והיא קיבלה את ‘מרותו’ בצחוק־רצון וענוות־חן. רושם העלמה לא היה רב על ארווין ריינר. אמנם עלמה יפה, אבל כמעט פשוטה, והליכותיה ישרות ותמוֹת. רק כשנפרדה מאת ארוּסה וגחנה לנשק לו, ראה בה איזה קו, איזה שרטוט דק של כתפיה, וזה מצא חן בעיניו. הוא ליווה אותה עד שער ביתה וביקש ממנה רשות לבקר בבית אמה. לכתחילה ביקר אותה רק לפעמים רחוקות והביקורים היו קצרים מאוד, אבל לאט־לאט התקרב אליה, בלי שחפץ בכך, והתחיל לבקרה לעתים תּכוּפוֹת, והביקורים נעשו ארוכים יותר. הוא גם התקרב אל אמה והתחיל לנהל אותה בעצותיו, איך לפאר את בתה, לרוממה ולייפותה בלבושים נאים, איך להגדיל ולהאדיר גם את תּפוּסת־הבית. כשהאשה התאוננה לפניו, כי אין לה האמצעים לכך וסיפרה לו, כי כל הונה עולה רק לעשרים אלף מארק, ומן הפירות השנתיים, שהון זה מביא בבית־הבאנק, היא מתפרנסת, הציע לפניה, שתיקח מן הסכום הזה חמשת אלפים מארק ותיתן לו, והוא יעשה בהם עסקים, שיכניסו הרבה יותר מזה. וכעבור זמן מה השיב לה את חמשת האלפים ונתן לה במקומם עשרת אלפים. כה הגדיל ורומם לאט־לאט את ביתה ופיאר וייפה את בתה. היא כבר היתה לבושה במלבושים של אטוּן פאריזי דק והיתה באה כבר בחברת ‘גדולים’. עוד מעט וקנה גם ענק של צוואר, ששוויו היה יותר ממאת אלף מארק. אולם את הענק הזה לא חפצה לשים על צווארה. היא ראתה בזה חטא כלפי ארוּסה. אבל אֶרווין ריינר שיקר וסיפר לה, כי קיבל מכתב מארוסה, המרשה לו לתת לה מתנה כזו. איש־הנימוס הזה הולך ולוכד ברשתו את ארוסת חברו היחידי, שהאמין בו ושָׂמהו אפיטרופוס לה. אף אינו מונע את עצמו משקר, הוא, שכל מלה ומלה שלו היתה כמחוטבה משַׁיש וכל פסוק ופסוק שלו כעשוי מתכת יקרה. אף אינו מונע את־עצמו אחר־כך מלבקש אמצעי פיתוי על־ידי אשה אחת מן הקרובות אליו. וכשכל זה היה ללא־הואיל והעלמה הפשוטה שמרה אהבתה לארוסה, אף כי התנודדה לא מעט, וכמעט שנמשכה אליו ונפלה ברשתו, אז לא מנע את עצמו גם מן התחבולות השפלות ביותר. אולם בזה סגר את לבה לגמרי, וירגינה, הפשוטה במקצת, החזיקה מעמד, בעוד שאֶרווין ריינר, הצח והמצוחצח כולו, נפל ולא הוסיף קוּם.

בחימה כבושה קורע ואסרמאן את המסיכות מעל פניו ה’יפים' של ארווין ריינר. הוא משתמש לגביו בכל מיני אמצעים להציגו לפנינו כלי ריק ולהראותנו, כי אדם זה יוֹפיוֹ מכסה על כיעוּרו הפנימי וכל נימוסיותו הרבה אין בה כלום מן האמת המוסרית, אדרבה, מלאה היא שקר על שקר. במקום שאין טבעיות ופשטות טבעית ה’תלוש' הוא רק ‘מסכה’ של אדם. כמסיכה הוא יכול להיות מצויר ‘יפה’ ו’דק', אבל אין הוא בכל־זאת אדם. הוא שוב ‘אין’.

טבעי הוא לגבי ואסרמאן, שגיבוריו חוזרים אצלו מסיפור לסיפור, לפעמים אותם האנשים עצמם (כאַגאתון וגוֹטסטיקר מ’היהודים מצירנדורף' ב’רינאטה פוּכּס' – בסיפוריו הראשונים; בסיפוריו האחרונים – חוה סוֹרל מן ה’גנזימינכן' ב’ואהנשאפה‘. ואל ה’גנזימינכן’ הביא גם את סילויה מן הרומאן ‘האיש בן הארבעים’, וכיוצא באלה), ולפעמים צלליהם או בצלמם ובדמותם. הוא מעביר את האנשים תמיד ממצב למצב. המצבים חולפים, והם אינם חולפים.

את האדם אמר ואסרמאן שוב לחפש בדמות האדם הטבעי – ברומאן אחר שפרסם בימים ההם, רומאן, שכיתר הרומאנים החשובים שלו, הוא ‘היסטורי’ באיזו מידה, יונק מאיזה עָבר, נמשך אחר איזו אגדה. ‘קאספּאר האודזר או עצלוּת הלב’ קרא לרומאן הזה, שיסודו במעשה שהיה בשנת 1828, בעיר נירנבּרג. נמצא שם נער בן שבע־עשרה, שהיה כל השנים מופרש ומובדל מחיי החברה והסביבה. בתוך פינה קרה, החסרה אפילו מקום לשכיבה, ישב מימי ילדותו ושם קיבל את לחם־חוקו ואת מאכל־יומו, ולא ראה כל הימים פני אדם ואף לא פני השמש. כאן כאילו מצא ואסרמאן את טיפוס האדם הטהור, האדם הגדול בדמות ילד, הנקי מכל התערובת והסיגים של החברה. הוא, בעיניו הנפתחות לרווחה לקראת העולם, נעשה לו סמל השלימות והתוֹם, תּוֹם שבכוחו לעמוד מול עולם מלא אי־תמימות, שקר שבמתכּוון ושלא־במתכּוון, סלף ועוולה. עולם מלא עומד על הילד התמים הזה כל היום, לטשטשו, להרכיב בו את הרכבותיו הטובות או הרעות, ליתן בו מיראתו או מחלאתו. העולם הזה אמנם מצליח במעשיו ועולה בידו לטשטש את המראה הטהור ולהאבידו; אבל הוא, בעינו הטהורה שנתעוורה וחשכה אך עודנה פתוחה, נשאר כסֵמל הרשעת העולם.

סמל כזה. סמל כּבד, של הטחה כלפי העולם הוא גם דניאל נוטהאפט ב’גנזימינכן' שיצא לאור בשעת המלחמה. דניאל שוב ‘חתיכת’ טבע, והטבע טבע קרוב ללב ואסרמאן, טבע של משורר־יוצר, של מוסיקאי גדול. כאן, ברומאן הזה, הגיע ואסרמאן ביצירתו לאחת המדריגות הגבוהות ביותר. הוא גילה כאן הרבה מן הנוף הפנימי של הנשמה הפּרוֹמתיאית, המלאה רצון בלתי־נשבר, מאוויים, נשמה המתלבטת בכל ספריו ולא תמצא לה מנוח. כאן נתן ואסרמאן מן הטוב שבו, מן הנפשי, הכבד, והאמיתי ביותר. אנו רואים כאן שוב צבעים לרוב ושומעים קולות רבים הבאים ממרחק, הדים רבים. החיים נשפכים לפנינו בכל גודלם ורוהבם, בכל כובד־משאם וצבא־חליפותיהם.

דניאל איננו כקאספאר האוזר, מופרש ומובדל מן החיים ומבני־אדם. אדרבה, אין כמוהו חי את חייהם, תקוותם, משוֹשם ומאווייהם, אבל הוא חי אותם יותר מדי, יותר משחיים אותם שאר בני־אדם. הוא כמעין מפכּה תמיד, כולו תנועה, רצון, מאוויים בלי סוף. מרוב תנודה ותנועה אין כאן מקום לכל פירורים נקשים, לכל זיהום מצטבר לקליפה עבה. אולם אין כאן מקום גם לכל דבר קיים ועומד, אין כאן קיום לשום דבר. הכל צף, עובר; הכל רק שביל, דרך. העולם, בני־האדם – הכּל כאן רק כלי לרצון טהור בלתי־נשבר, לשירה רבתי של התפרצות, לתשוקה גדולה של אין־סוף. והנה לבסוף אבדה גם השירה ונשאר רק הדרך, השביל, נשארו רק היסורים והסבל, צער־העד והעצבון שהביאה זו לבני העולם.

כקאספאר האוזר כאילו נוצר אף הוא, דניאל נוֹטהאפט, לשבר את הלבבות הערלים, להוקיע לעיני השמש ולהראות כמה העוו בני־אדם את דרכיהם והרעו את מעשיהם, כמה דבקו בקליפות, במימרות נוקשות, כמה אין מקום עוד לטבע טהור ותמים. אולם פה, ברומאן הזה, התרומם ואסרמאן למדרגה כזו, שהוא רואה כי גם הטבע בעצמו העווה את דרכו והֵרע את מעשיו. לא זה בלבד שדניאל סובל בידי שמים לא פחות מאשר בידי אדם, אלא שדניאל, הכלי השלם, שיצר הטבע, איננו עוד כלי שלם. הוא, הטבעי והאמיתי ביותר, היוצר, איננו יוצר בלבד, הוא גם מהרס את אשר הוא דבק בו, את אשר הוא אוהב. הוא שובר את הכּלים כדי להוציא מתוכם את הצליל. לפעמים דומה שהוא, החי ביותר, חי כל ימיו בבית־קברות; השפתיים כאילו דובבות באזניו יותר כשהן בקבר. הוא ניזון מן הצער, מסבלם של בני־אדם; אך אינו יודע למלא את חובותיו הקטנות להם, אינו יודע לחיות בתוכם.

הפרשה שבה באה השיחה הדמיונית בין ‘איש־האווזים’, זה העומד על הבאר ושני אווזים תחת אצילות ידיו, ובין דניאל, כשהלז ירד מכל נכסיו ועומד ריק על גחליו, היא אחת הפרשיות היפות ביותר שכתב ואסרמאן מימיו. בה הביע את הטהור, האנושי ביותר. האדם מן השוק, השומר על מעט רכושו שרכש לו ברוב עמל, מזכיר ליוצר את חובתו לחיים, לחיי בני־אדם. אין לעבור את עמק הבכא רק כדי לשמוע את קול הבכי, לשמוע אותו ולהשמיעו שוב. אל לאדם להיות רק כלי, לוּ גם כלי טהור, עליו גם להיות. ‘אם היצירה בולעת אל קרבה את כל האהבה, היכן נשאר האדם? איך יכול אדם להיות יוצר, אם האנושיות שבו אינה שלימה והיא מרומה? לא היכולת היא העיקר, דניאל נוֹטהאפט, אלא ההווייה’…

היכולת לא היתה לואסרמאן מעולם עיקר, על כל פנים, לא העיקר. תמיד היה בדבריו גם משום הווייה. לא המראה, הצלם והדמוּת, הוא החשוב לו ביותר, אלא יש כאן תמיד עוד משהו שאינו פחות חשוב. זוהי ההווייה, הוויית העולם, הוויית האדם. לא רק לצייר ולתאר ביקש ואסרמאן, אלא גם לפעול, להבקיע איזו קליפה קשה לשברה ולנפצה. החומר השטוח כשהוא לעצמו לא היה די לו מעולם. כאילו אמר תמיד לרדת גם אל תוכו ולרדות ממנו עוד משהו. תמיד ביקש גם להרעיש את הלבבות, להחרידם. וכשהגיע הזמן שהלבבות בנו נרעשים ממילא, כשהגענו אל ‘עיגול ההיפּוּך’, כמו שהוא קורא לשוּרת הנוֹבילוֹת והסיפּוּרים שלו האחרונה, כאילו אמר גם הוא להיות אחד מנביאי הזמן. הוא אמר לתאר הפעם את הפרץ הגדול והניגוד העז, את החרדה והתנודה הרבה בתוך המסיכה הקפואה. המשברים באים הפעם מכּל עֵבר, הגלים כאילו מתרוממים גם על־פני היבשה, עולים גם מתוך החול היבש – האם לא נקל לאסוף בחפניים את הרוח הזה, המנשב גם מעל פני השפיים? דומה, הפעם הלך ואסרמאן ברגליים מהירות מדי. הוא נראה הפעם כנישא בתוקף הרוח החזק. ‘כריסטיאַן ואנשאפה’, היצירה העיקרית של התקופה הזאת, לא עלתה, כמדומני, יפה. דווקא ספר זה, שכולו חרדת־הלבבות, כולו בחינה, תשובה, דווקא הוא אינו מחריד. היופי שבו הוא יופי קופא. יש שם עולם מלא, עולם מאיר לרגעים, מלא ברק־יופי, מלא נוגה־עושר, רחבוּת וזוהר; יש שם גם עולם מלא עוני ויסורים – יש שם כעין צעקת יסורים, – מלא חלאה, עולם מתפלש בחטאו – אולם מעבר אין ביניהם. יש רק איזה חיבור, אבל אין שביל ואין דרך. השער נשאר סגור, אף כי ואסרמאן דפק עליו בחזקה. מזה ומזה נישאים אלינו קולות, קולות־חרדה, קולות תהייה ותחינה, אבל הקולות אינם מתחברים ואינם עולים למנגינה גדולה. החרדה תופסת את הלבבות. הרבה לבבות חיים, מלאים תהייה ותמיהה, מפרכּסים לעינינו כב’עיגול־ההיפוך‘, – אבל היא לא ניפצה אותם. הגיבור הראשי, כּריסטיאַן וַאנשאפה בעצמו, זה ה’בעל ־תשובה’, נשאר קופא, רק יופי נשבר. הפעולה הגדולה לא נהיתה. העולם לא נגאל.

תרפ"ג

 

[ב]    🔗

'דרכו כאשכנזי וכיהודי נגמר. וזה, שהוא נגמר בימים שדרך החיבור הכללי בין האשכנזיות והיהדות, שנמשך תקופה שלימה, הגיע אף הוא לידי גמר, כאילו נותן בו סימן מיוחד, מקשר ומחבר את הפרט שבו, שהיה חשוב גם כשהוא לעצמו, באופן מיוחד עם הכלל. מיתת פתאום זו של המספּר האשכנזי־היהודי המהולל (עם סיום תקופה אחרת, התקופה הליבראלית כביכול הקצרה בחיי יהודי אשכנז בחצי השני של המאה שעברה, באה מיתתו הפתאומית של המספר האשכנזי־היהודי ברתּוֹלד אוּאֶרבּאך, שהיה גם הוא מהולל מאוד בשעתו) כמעט שיש לראות בה אות השגחה או סימן גורל – ושניהם הן גם היו יסודות חשובים, מן החשובים ביותר, שביצירתו של המספר החשוב.

כי הנה גם בזה כבר היו ניכרים סימני האשכנזיות והיהדות שבו, שסיפוריו כולם הם שדה־מלחמה גדול אחד, שבו נלחמים ומתנגשים יחד ‘עצלוּת הלב’ – ובנוסח עברי טהור ונקי יותר: ‘ערלוּת הלב’ – עם העין הצופיה, שעבּוּד יסודי ושרשי בצורות מצורות שונות: בצורה הטבעית של בשר ושל דם (תיזכר־נא כאן המלחמה ב’רוח' של המחשבה ה’פאטריוטית' האשכנזית עוד לפני המהפכה האחרונה – והיא שהקדימה את בואה והכינה הרבה את בואה – ושיר השירים שלה ל’דם‘: ליצר, ל’גזע’ וכו'), בצורה של ‘חוק’ וכו', עם רוח ער, הצופה וחודר למכמני העתיד, מביט למרחקים: לא לנקודה אחת שבעיגול, אלא בינות לגלגל הגדול. אנשיו של ואסרמאן, שיצר בסיפוריו, הם אנשי העתיד, צופים ורואים לאיזה מרחק; רוצים הם להשתחרר מן החוק הטבעי, המשעבד אותם למקום ולזמן, לסביבה ולגורל של חיים: חורגים הם ממסגרותם, וזהו החופש שבהם, החופש של אידיאה ואידיאל, החופש הרעיוני, המגיע ובא לידי ניגוד והתנגשות עם ההווייתי והגורלי – ולא אחת גם עם האמיתי והאמנותי. ומכאן הפאתוס השולט בו, בואסרמאן, שהוא בעצם מהותו ‘פאתוס של אידיאה’ – ניכר בו יסוד של רצון, של ‘כוונה’, – אלא שמתערב ועולה עמו יחד יסוד אחר, שהוא כניגוד לו, יסוד כהה ובלתי־שקוף, מעין אד של משהו ‘אדמתי’, שהרוח לא חדר עדיין אליו ולא זיקק אותו, והוא בא ומתערב עם היסוד הרצוני והרעיוני, מקיף אותו הפאתוס של הרעיון, מעין קרום עבה, בלתי־חדיר, כמו ענני אופל כבדים, מעין ענני בראשית, עולים אלינו ובאים שוב לכסות את העולם, זה שהוא נראה לנו מסיפוריו ונשקף משם אלינו.

מה היא התמונה בסיפוריו של ואסרמאן? מה ערך לתמונת החיים בסיפוריו – אם תמונות החיים בכלל ואם תמונות בני־האדם, הנפשות הרבות העושות בסיפוריו, ובייחוד הנפשות הראשיות, הגדולות, בסיפוריו הגדולים, למן אגאתון גייאר ברומאנו הגדול הראשון, ב’היהודים מצירנדורף‘, ועד לאֶטְצֶל אַנְדֶרגאסט ברומאניו האחרונים? האם התמונות האלה הן תמונות של גיבוש ושל גילום – של יצירת תבניות ודמויות? האם זאת היא תכליתו האחרונה של המשורר־המספר ליצור עולם כנגד עולם, עולם גלום ומגובש ומרוכז – עולם של תבנית – לעומת העולם המתנועע ושופע וחי? לא כן הדבר. ואדרבה, עולמו של המספר־המשורר הוא העולם הנע ביותר, עולם המזדעזע, המתפלץ לקראת עולם של גלמים חיים, של גבישים מגובשים, של תבניות. בזה ניכר ואסרמאן ביותר כיהודי – גם כיהודי המושרש הרבה בקרקעו של הגזע שלו, עם העבר שלו, שלגבי מי שאינו חי את חיי ההווה של עמו, של גזעו, כאילו אינו מתהווה ואינו משתנה (על־כן יש שדווקא יהודים מתבוללים נושאים עליהם את סבל הירושה – נושאים אותו עליהם כמשא), וגם כיהודי שאינו מושרש בחיי החומר של עם אחר, ולוא גם לא היה החומר של עם אחר זה ‘כבד’, בעל טבע ‘אלילי’ מיוחד, של שיעבוד מיוחד. ולכן גם הנפשות הראשיות שיצר ואסרמאן בסיפוריו הן אלה שחרדת העולם היא חרדתן. לב העולם דופק בהן והוא נסער וכאילו ניתר ממקומו. או שנפשות אלה מתרחקות ממקומן, ‘עוקרות’ מן העולם הממשי והוזות וחוזות בעינים סגורות או פקוחות, והן המשתחררות ביותר מן ההווי וההווייה, מן הטבע, מן ה’גורל’; הן חיות בעולם שכולו נאצל, פושטות מעל עצמן, ולוא גם לשעה, את ה’לבוש' הגופני, והרי הן כולן חזיון רוחני, שאין כל חומרי שליט בהן. נפשות כאלה מצויות בייחוד בנובילות של ואסרמאן, והן בודאי מן השלימות ביותר שביצירותיו (מן הנובילות הנפלאות ביותר שלו הן ‘האחיות’, ספר שתורגם גם עברית בידי א. ל. יעקבוביץ, וכמה מן הנובילות שב’ראי הזהב', ספר שחלק ממנו תורגם גם הוא עברית, בידי יעקב קופּליביץ). ואולי הגיע דווקא כאן ואסרמאן לידי שלימות, מפני שכאן השתחרר מן הסתירה שבין עולם העומד על טבע הדם – עולם ששרידי התהומיות שמבראשית עוד עולים אליו מדי פעם בפעם לכסות אותו – ועולם שיש בטבעו לשאוף אל המרחב, לרדוף אחרי זה הנראה רק בעיני הרוח (ולעתים לא רחוקות לרדוף גם אחרי ‘רוח’), כי כאן, במקום שהנפשות נעשות נאצלות, נעקרות מן היסוד האדמתי ודבקוֹת ב’שורש' העליון – כאן האשכנזיוּת והיהדוּת, לכל הפחות באחת מצורות התגלותה, זו הנראית לנו גם כמזרחית וכאגדית ביותר, כאילו רק ממלאות ומשלימות זו את זו. העולם של המחשבה הנאצלה מזה זו שכיווּן ידוע שלה אומר להפרישה ולהבדילה מעולם הפעולה והמעשה, והעולם של הרצון הנאצל מזה, כאילו מתקרבים ומתחברים זה עם זה, ושניהם יחד יוצרים אותו עולם נסתר, פנימי, עולם לעצמו, שאינו משועבד אל כל חוץ, שבמידה שהוא נאצל הוא גם מלא דמיון, מלא רוח חזיון, שהוא מעין התלבשות אחרת של כוח הרצון, או התפשטות אחרת שלו, הסתערות של חיל צבאו הרב בגבולות אין־גבולות.

התמונה הגדולה של ואסרמאן היא או מרכבה לאידיאל ואידיאה, או שהיא אידיאה בלבד, דבר שבצורה טהורה וברוח דמיוני טהור. ההתגלמות: מתן צורה של שלימות לחומר, עיטור החומר ומילואו והשלמתו – דבר זה לא היה בכל אופן בטבעו. ואדרבה, טבעו כאילו היה סותר כל התגלמות כזו. דומה, כי טבע זה היה כולו מוֹטוֹרי – אם להשתמש בביטוי של בּוּבּר לגבי הטבע המזרחי־היהודי, – כולו שואף אל תנועה, ואל תנועה מפנים לחוץ, ולא להתכנסוּת בעולם של פָּנים ופְנים. צורתו המובהקה, הקבועה, לא היתה הצורה של התגלמות, אלא להיפך, של התפשטות:התפשטות בתוך חלל העולם, הפיכת עולם זה, שיש בו יבּשה בעלת גבולים מסוימים, למין ים של חיים, המכה כולו גלים. ועל־כן הפאבּוּלה הדמיונית – לא היה אמן בימינו אשר ישווה לו בדבר הזה. התשוקה לבדות דברים, שיש ורואים בה את עיקרו ויסודו של המספר, לא היה בימינו הפרוזיים מספר המלא תשוקה זו כמוהו. כאן הראה ואסרמאן יכולת, הגובלת בזו של גאוני הסיפור. ועוד דבר: האַטמוֹספירה של הסיפור, שגם היא עומדת הרבה על התנועה, על העניין הבא אחר עניין ואינו מרפה מאתנו – כמה ידע ואסרמאן ליצור אוירה זו. וכמה ידע ליצור תמונות אַטמוֹספיריות, כוללות, שבהן לא צבע אחד הוא העיקר, ולא כל אחד ואחד לחוד, אלא הצבעים כולם, כשהם משתפכים ומפכים יחד, כנובעים כולם ממעין אחד, כשהם שרים יחד שירה אחת, שירת מרחב אחד. אמנם אמנות זו היא אמנות הדור של ואסרמאן, האמנות של ‘האויר החפשי’ ושל הלך־נפש; אבל מי ידע ליצור אותה באמצעים הנובעים כל־כך מטבע פנימי, עצמי, כמוהו. תמונות כוללות, אטמוספיריות, כאלה מרובות מאוד בספריו של ואסרמאן, ובלתי־נשכחת לנו בייחוד תמונה אחת, זו התמונה הגדולה של ‘ימי שבתי צבי’ שבפתיחה ל’היהודים מצירנדוֹרף', כשעולם שלם חורג ממסגרותיו, עובר את גבוליו, ניתק לעינינו מכל מה שהוא מחובר אליו ונשפך לעינינו כנחל איתן או כלבּה מתפרצת.

שירת המרחבים הגדולים, או הצבעים הרבים, צבעי החיים והעולם, שאין בהם נטייה יתירה להיות לגוש, לעצם – הן הממלאות את ספריו הגדולים והטובים של ואסרמאן, ולכן הריתמוס הגדול, הרחב, הוא האמצעי האמנותי הראשי שלו, ורק במקום שהוא עמו שירתו ואמנותו עמו. ריתמוס רחב זה שליט בכל הקונצפציה של סיפורי ואסרמאן: במעלות ומורדות הרבים שלהם, בחילופים ובתמורות הרבים, במאורעות הרבים שבסיפורים ובנפשות הרבות שלהם ומעשיהן הרבים, ובייחוד הוא שליט בלשון התיאורים שלו⁴, שעל־ידיה הוא מחייה את הדומם, מנענע ומזעזע ממקומו את הנח.

אין לומר שרק כיהודי היה ואסרמאן נוטה לאמנות־חיים זו, לשירה זו של המרחבים. היה בוודאי מן האמת בדבריו של ואסרמאן עצמו, שהדגיש את שייכותו לנוף מולדתו (הוא הדגיש יחד עם זה את שייכותו לנוף הפנימי של המולדת האחרת, של היהדות שלו, ותלה את אמנותו ויצירתו הרבה בה, וגם קבע את הכלל, שהוא לכל הפחות כלל גדול לגבי עצמו, כי ‘כל נוף פנימי יש בו חלקים אַטביסטיים’ – ‘דרכי כאשכנזי וכיהודי’, פרק ד', – יש בו מירושת אבות: ‘אדם ממשמש בדרך לשם, מרגיש לאחור’), לארץ הפראנקים. ארץ זו מציין אותה מי שבא לציין את קורות הספרות האשכנזית לפי שבטיה ונפותיה – יוסף נאדלר, מנביאי הלאומיות הגרמנית החדשה בתולדות הספרות הגרמנית – כארץ הנחלים, הנהרות הגדולים, המוליכים את מימיהם אל הנהר הגדול, אל הריינוס, שנעשה לסמל לאותו שבט ועם של הפראנקים, שאצר בקרבו אוצרות רבים, שבאו גם ממרחק. דרך ארץ זו זרמו גם זרמי ספרות אחרים, זרים, לארץ אשכנז, זרמים חמים יותר, קלי רתיחה והתעוררות יותר, זרמים שבאו מצרפת והתנגשו על פני אדמה זו, במשך מאות שנים, עם הזרמים שבאו מבפנים. מכאן יצאה התעוררות לכל ארץ אשכנז, ‘כאן נולדו מנהיגים של תנועות ספרותיות, מעוררים גדולים’, מבצעים פעולות ספרותיות גדולות. כאן השער הגרמני לחוץ, לעולם הגדול, למרחב. וכאן גם מקום היסטוריה גרמנית עתיקה (ואיזה היסטוריה יהודית עתיקה!), עם אגדות עתיקות ומשלים מיתולוגיים וחידות. ואסרמאן נולד על גבול אדמה זו – בפירט, היא פיוֹרדא' שלנו – ונמשך מיד אל מעבר לגבול. גם משם הביא הרבה מן ההתעוררות המיוחדת שלו, מן השאיפה הדמיונית שלו הרבה, מן הנטייה אל הצבעים הרבים ואל שפע החיים וזמרת החיים, המשתפכים בסיוריו וקולם כקול הנהרות הגדולים. אולי באה משם גם הנטייה לשטוף ולזרום, לסחוף עם הזרם העז גם גושים רבים של חומר – אף חומר זר – לסחוב ולגרוף אותו עם השטף וההילוך ולהפוך גם אותו לרצי גלים.

מה היתה הסכנה שנשקפה תמיד למשורר ולאמן הזה? היא נשקפה אליו קודם כל מצד השטף הרב. לעומת התנועה הגדולה שבעולמו לא היה בעולם זה די מנוחת ההסתכלות, די תפיסת הדברים בהווייה המיוחדת שלהם. דבריו יש שעברו עלינו עם זרמם הסוחף, עם שטפּם העז, ולא השאירו אחריהם את צלם דמותם, את חוֹתם האמת, הטבועה וקבועה, שלהם. כאילו שרו את שירם ופסקו מיד. ומה שקשור בסכנה הקודמת – זו הסכנה הגדולה של הספרותיות היתירה; יצירת דברים גם מתוך בהילוּת ספרותית, לא מתוך התעוררות חיים בלבד, אלא גם מתוך התעוררויוֹת אחרות, צדדיות: מתוך רצון של פעולה ועשייה, מתוך סקרנות פסיכולוגית, מתוך כיווּן רעיוני ומגמה חיצונית, מתוך הרגל, וכו'. כי אמנות שאינה קשורה למדי בראיית החיים היא גם נטולה ממילא ראייה: ראשית כל ראייה והוכחה של אמת כלפי עצמה. היא אינה משקיפה את עצמה בראי המראה לה את פני עצמה: אם אמת בהם, או רק תנועה והעווייה של אמת. אמנות כזו, אם אינה גדולה מאוד, אם אינה כולה חזון ומראה, מעין חזון נבואי, יכולה בנקל להיהפך גם למלאכה, למלאכת מחשבת פחות או יותר, למין ‘טכניקה’ אמנותית, ואפילו זולה לפרקים.

אין לומר, שהיוצר והאמן ואסרמאן ניצל מן הסכנות הגדולות האלה; אין לומר, שאין בכרכיו הרבים גם כרכים שלמים, שיותר משיש בהם אמנות יש בהם מלאכה אמנותית, יותר משיש בהם שירה יש בהם רצון לשיר – אמנם רצון לרוב טהור, מוסרי: להוכיח, לייסר וכו‘. גם מן המוסר הטהור, גם מן האמנות הטהורה, אמנות האמת, של ראיית האמת, שבו, שהוא השקיף תמיד אל פני תהומותיו, ואף הביט תמיד אל תוכן. בפרצוף פניו של ‘הסופר’ הביט תמיד וכמה וכמה ציורים צייר מפרצוף זה, בצורותיו השונות, בסיפוריו הרבים, וביחוד חישב את חשבונו עמו במסה היפה שלו ‘הסופר או מיתוס ואישיות’ (הוצאת ‘אינזל’, לייפציג, 1910), שבה הוא מציין את הטיפוס הזה כטיפוסו של ‘האדם הפרודוקטיבי, שניתק מן המיתוס’, השרשים של ההווייה, והריהו מתגלה במסכות שונות: כ’חובב’, כפסיכולוג, כנושא ‘משא’, כיפה־רוח, כאפוסטול, וכן בצורה של האשה הסופרת. את הצורות האלה של הסופר הוא רואה במסה זו כאילו הן בעיקר צורות של היהודי המנותק מן המיתוס של עמו וכן מזה של עמים אחרים. הוא מוריד את הטיפוס הזה, יורד עמו לחייו בכל גילוייו, מייסר אותו קשה ומעמיד אותו לדין קשה – אלא שהוא מוצא בכל־זאת בסוף הצלה לעצמו כיוצר, כיוון שיש גם ‘יהודי כבן־המזרח’ – בניגוד ליהודי כבן־המערב. ‘כאירופאי, כקוֹסמוֹפּוֹליט’. ‘בן־מזרח’ זה – ‘לא במובן האֶתנוגראפי’, מוסיף ואסרמאן, ‘אלא במובן המיתי’ – יכול להיות גם יוצר. הוא ‘השוכן בחיק התולדה והמסורת והנישא על כנפי סמלים נצחיים’, הוא ‘שזרמי־דם נצחיים מביאים אל לבו הכרת אצילותו וממזגים עמו מזיגה אורגאנית גם כל אשר רכש לעצמו מתוך מלחמה וכל אשר קנה לעצמו’ הוא ‘יוכל למצוא את הדרך אל האלוהי אף ביתר קלות מבן־אדם אחר’.

כך הוא ניצל בסוף, לכל הפחות לגבי עצמו, אחרי היאבקות קשה – מן המלחמה שהוא נלחם בנפשו עם ה’סופר' שבו. ומעין זה יש למצוא אצל ואסרמאן גם ביחסו אל הסכנה של השטף הגדול יותר מדי, זה המסכּן את האמת האמנותית, את אמת ההווייה. גם ביחס לזה יש למצוא סמוכין בסיפוריו – יש למצוא סימוכין לכך ביראת הריקות, פחד האֵין שביצירתו, שדווקא על ידי־כך הוא בא לבנות קומות על קומות, בניינים גבוהים, פאנטאסטיים, שראשם בשמים. במסה שלו על ‘אמנות הסיפור’ הוא דן בפרובלימה זו. המסה הזאת, שתורגמה, כנזכר, גם עברית נכתבה עוד על יד ואסרמאן הצעיר, והוא נאבק שם עם הזקן – המסה נכתבה בצורת דיאַלוג בין סופר זקן וסופר צעיר, – הדורש ומבקש ממנו את שלוות היוצר, את מנוחת ההווייה הקשורה באמת ההווייה. גם שם רואה ואסרמאן לפניו את כל התהום והוא מביט לתוכה, אלא שלבסוף (התרגום העברי חסר את הסוף הזה, הנוגע רק לאמנות של ואסרמאן עצמו ולא ל’אמנות הספור') הוא מנסה גם שם למצוא הצלה לנפשו וכאילו הוא נמלט על נפשו.

מן הסכנות הגדולות ביותר, שהיו נשקפות למשורר ואמן כוואסרמאן, היא גם הסכּנה ‘הרוּסית’. הכאוֹס של הרוּסיות הוא שמשך הרבה את לבו, לב אדם המבקש אפשרויות רחוקות, הרגשות רחוקות, דמיונות רחוקים. סכנה זו אינה מיוחדת לו. לא אחד מסופרי הדור בארץ אכנז כבר הלך אל הערבה הרוסית הגדולה, לבקש שם את ‘הדוּבּים הלבנים’ או יצורי דמיון אחרים. וגם ואסרמאן יש שהלך בדרך זו – ונכשל. הכשיל אותו בעיקר ‘הדוב הלבן’ דוֹסטוֹייבסקי, שפחות מכל דוב לבן אחר הוא ניתן לליכוד, ואפילו לתפיסה, לבן מערב אירופה. כל ניסיון של חיקוי לדוֹסטוֹייבסקי בסיפוריו של ואסרמאן – וזה נמצא בעיקר בסיפוריו של התקופה האחרונה, מ’כריסטיאן ואנשאפֶה' ואילך, – הוא ניסיון שלא הצליח, אם לא למטה מזה.

אבל ואסרמאן ניסה תמיד, מכל צד. ניסה תמיד מחדש. העֵרנוּת בכלל ועֵרנוּת היצירה בפרט הן היתה בו בבחינת יסוד, יסוד נפשי שאינו פוסק ואינו בטל. וזה שייך לאותו ‘גורל’, שואסרמאן ניחש בו תמיד דרך יצירה, ונלחם בו תמיד דרך יצירה זו, כי הוא נפסק כמו בכוח מן החוץ, על־ידי אותה ‘עצלות־הלב’, או ‘ערלוּת־הלב’, שגברה על הלב הער. אותה הווייה זרה, שעקב אחריה תמיד ועקף עליה, בדרך זו או בדרך אחרת, לתפסה, וגםלכבשה, היא שיכלה לו לבסוף. היא שנחלה עליו את הנצחון האחרון.

תרצ"ד