[א] 🔗
עד היום הוא אזרח־העולם בספרות. בּכּול בן העולם הגדול. כללי הוא ביותר, לא סגור בתחומי ארץ אחת או תרבות אחת. הוא עובר כסדר ממקום למקום, מתרבות אחת לשניה. מַשווה הוא תמיד חזיון לחזיון, מודד דבר במידתו של חברו, כאדם שכבר ראה הכל ושמע הכל. טבעי הוא הדבר, שלבּראנדס חסרה כמעט תמיד ההתלהבות הגדולה; אין אצלו חיבה של אמת וחיבור אמיתי אל החזיון החדש, שהוא דן בו. גם החמימות שלו איננה לרוב אלא קרירה. יחסו החיובי אל חזיונות ספרותיים ידועים גם הוא יש בו עוד לרוב מן החשד במקצת, מן הפקפוק, מביט הוא ורואה יותר מדי מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור. רעיונות רבים הפיץ בּראנדס בעולם, היה היה לפה לכמה יצירות ויוצרים חדשים; אולם הוא לא נמשך אף פעם כולו אחריהם. לא הגיע אף פעם על־ידי אחרים לידי מצב של שכחה עצמית. הוא גם מבקר תמיד, מתקן תמיד, מגיה את הדברים. בּראנדס הוא שגילה כמעט את ניצשה, ובכל־זאת אין להגיד, שבּראנדס היה בזמן מן הזמנים ניצשיאַני. עוד בחיי ניצשה, לפני ה’משבר' בחייו, כותב בּראנדס אל סטרינדברג, כי טוב ‘לעבור’ על פני ניצשה ולא להישאר אצלו. הוא מרמז שם לסטרינדברג, כי מכיר הוא ויודע את המקורות של הניצשיאניוּת. דומה שגם שׁם הוא עומד כבר על גבי הניצשיאניוּת, למעלה ממנה. והן זה היה רק כעבור זמן קצר מאז בּראנדס היה כמעט ה’שליח' היחידי של ניצשה באירופה. וכך הדבר בכל מה שבּראנדס מפיץ ברבים. הוא מביט מיד ורואה יותר מדי, שטח שטוח ופתוח תמיד לפניו, בלי גבולים מסוימים. רואה הוא תמיד את הדרכים המוליכים ממקום למקום. הכל כאן סובב הולך, נפגש חד בחד, משפיע, מושפע; זה מושך כאן את זה או אחד דוחה את חברו, עולה עמו או יורד. לפנינו כאן התנועה והקצב של חיי העולם הגדול.
ולכן ספרו הראשי של בּראנדס נשאר עד היום ספר ה’זרמים‘, ‘ראשי הזרמים בספרות המאה הי"ט, ספר שחיבר אותו כמעט בימי נעוריו, התחיל אותו עוד קודם שהיה לבן שלושים וגמר אותו לפני שנת החמישים לחייו. גם שם הספר כשהוא לעצמו וכל אופן חיבורו, כרכים שונים שנתחברו יחד חיבור יפה, יש בהם כדי לציין הרבה את תכונתו של בּראנדס. ה’זרמים’ באים מכל עברים ומשתפכים יחד והיו לים גדול אחד. תרבות בתרבות נפגשת, באה עמה גם בסבכי קרב. הנה מתרוממים הגלים בקול שאון ורעש – והולכים ונשפכים יחד אל הים הגדול של תרבות העולם. סוף דבר הוא, כי הכל הולך למישרים, כמעט בד בבד, זה לעומת זה. רוח אחד בכל. הכל כמעט יונק ממקור אחד והולך למקום אחד. ובכל ספרות ובכל תרבות כמעט אותם הכוחות וגם אותם האופנים והצורות, אם כי מתחלפים הם ממקום למקום ושונים הם ממקום למקום, דומים הם בכל הבדליהם ושינוייהם. ה’רוח’ כאילו מתרומם והולך בעת ובעונה אחת בכל הארצות וגם יורד ונופל בזמן אחד. הנה אור בכל והכל בהיר ונהיר, והנה חושך והכל מכוסה ערפל, עלטה. לא בבת אחת הדברים נעשים והולכים, – בּראנדס הוא האדם הנאור והפיקח, בעל ה’התפתחות' – אולם הכל כמו הולך יחדיו, הכל הולך וזורם ב’ראשי הזרמים'.
אזרח־העולם ניכּר כאן בּכּול. הספר הגדול של תרבות אירופה פתוח לפניו. הוא אינו מבדיל הרבה בין גרמניה וצרפת, בין הרומאנטיזם פה ושם, בין שאיפת החירות והריאקציה פה ושם. גם אנגליה פה במחזה. היא כבר מעין רשות מיוחדת, דבר נבדל בפני עצמו. חיה היא על־פני אניות, על־פני איים בתוך ימים. היא חיה כמו לעצמה. ואמנם מושפעה היא פחות מאחרים, אולם תחת זאת היא משפיעה יותר, היא שולחת את הצי האדיר שלה לכל פינות העולם, ה’לוויתנים' שלה שטים בכל הימים. הנה מתרומם פתאום מבין הימים שלה נחשול גדול, מעין בּיירוֹן, או שׁלי, והוא עושה את כל ים התרבות האנושית כמרקחה. ארצות ומדינות תּוּכּו לרגליו. אין מקום ואין מדינה שלא הגיע שמה שֵׁמע החזיון הגדול, היחיד והמיוחד במינו. אכן גם אנגליה, אף התרבות האנגלית הגדולה, בכל התבודדותה, גם היא אינה עומדת רק לעצמה. גם היא מושפעה מאחרים. בלי חזיון רוּסוֹ לא יצויר החזיון בּיירוֹן. ורוּסוֹ גם הוא בא מז’יניבה. הוא שאף אל קרבו את האוויר ההרים והאגמים של שוויץ. גם הוא אינו דבר מיוחד לעצמו, סגור ומסוגר בתוך כותלי התרבות שלו המיוחדה, בתוך גבולי ארצו המיוחדה. משפיע הוא ומושפע, בולע ונבלע גם יחד. הוא אינו רק גורם גדול בלבד למהפכה הצרפתית ואחר־כך גם לריאקציה בצרפת, אלא משפיע הוא בּכּוֹל על המחשבה הגרמנית, על הפילוסופיה והשירה שבארץ אשכנז בסוף המאה הי“ח ותחילת המאה הי”ט.
הכל כאן מתחבר חיבור יפה כל־כך, הולך יחדיו ומתרועע יחד. אין כאן כל חיי בדידות. לכל הדברים כאן גם מצע פוליטי. גם בזה ניכר בּראנדס אזרח־העולם. זרמי הספרות והתרבות האמנתית אינם עניינים בפני עצמם. הכל גדל כאן על הקרקע המדיני. מארבעת הגורמים הראשיים בחיי התרבות, שמנה רבו של בּראנדס, היפּוֹליט טֶן, הגורמים של גזע, מקום, זמן והחיים המדיניים – מארבעת אלה כאילו טשטש ומחק קצת בּראנדס בספרו הראשי את הפרצוף של הגורם הראשון, גורם הגזע, ולעומת־זאת הבליט הרבה והדגיש את הגורם האחרון, הגורם של החיים האזרחיים והפוליטיים. הסוף והתכלית של ספר ה’זרמים' היא ‘גרמניה הצעירה’, המהפכה המדינית של שנת 1848.
[ב] 🔗
הרבה מידות בביקורת. לפי בּראנדס, הביקורת היא ‘הכשרון להתגבר על הגבולים של הטבע העצמי על־ידי נטיות בעלות צדדים שונים’. כך מציין בּראנדס את המושג ביקורת במאמרו על־דבר המבקר הצרפתי הנודע סנ־בּיוו, שהיה מעין מייסד של הביקורת החדשה. הביקורת היא לבּראנדס מעין השקפת־עולם. זאת היא השקפת־העולם לפרוץ גדרים ולהרחיב גבולים, להעיר ולהאיר. יש עוד כאן במקצת מן המושג הישן על־דבר הביקורת, מן המושג על־דבר הביקורת הנלחמת, מעין זו של לסינג, למשל. אבל בעצם מושג הביקורת אצל בּראנדס הוא אחר. המושג העיקרי הוא כאן לא לפרוץ סתם גדרים, אלא לפרוץ גדרי עצמו, להתגבּר על הגבולים של הטבע העצמי. הדבר נעשה לנו ברור ביותר כשבּראנדס בא לציין לנו את המושג של תולדות הספרות. תכונתן של תולדות הספרות היא, כפי שאמר בּראנדס במקום אחר, ‘לקרב אלינו את הזר לנו עד שנוכל להשיג אותו ולהתרחק כל־כך משלנו עד כדי שנוכל להשקיף עליו’.
פה לפנינו בּראנדס כולו, האזרח העולמי שבו – וגם היהודי שבקרבו. המוגבל, זה שנתון כולו בתוך עולמו המיוחד – לרוב הגרעיני ביותר – זהו הדוחה את בּראנדס מעליו. רק לעתים רחוקות מאוד הוא גם משיג אותו השגה נכונה. הנה בּראנדס הוא שהודיע בעולם טיב הספרות הסקנדינאבית המיוחדה; אולם ספריו ומאמריו ע”ד ספרות זו אינם שייכים למבחר כתביו. הצד המיוחד שבספרות זו, הצד הגזעי, נתגלה פה רק לעתים רחוקות מאוד – וגם זה לרוב באנשים ממדרגה פחות גבוהה. ספרו של בּראנדס על איבסן רפה הרבה ממאמריו על בּיירנסטֶרן־בּיירנסוֹן. כאן, באישיות זו, בעלת פרצוף הפנים המובהקים, שלא עברה בכל־זאת הרבה את גבול הבינוניות, בה, שהיו לה גם נטיות ציבוריות־מדיניות, הצליח יותר לתפוס את הצד המיוחד.
כדאי להעיר, כי בכלל מצליח בּראנדס יותר בדמויות קטנות – לרוב הן נעשות אפילו בולטות יותר מכפי שהן באמת. תחת זאת אין הוא נותן קומה מלאה, שלימה, לדמות הגדולה, האדם הגדול כאילו בטל פה בחברת הקטנים. הפרצוף המיוחד שלו ניטשטש במקצת. אף מאמריו על ניצשה, מיל, רינאן – כולם אנשים שבּראנדס היה קרוב אליהם – אינם הטובים שבמאמריו. הוא נותן לפנינו לפעמים תמונה יפה, מוצלחה מאוד, אבל רק לעתים רחוקות הוא נותן לנו צורה חזקה, בולטת; לעתים רחוקות מאוד הוא יוצר פסל. פולחן האישיות איננו אצל בּראנדס גדול כל־כך עד כדי להציב למי שהוא ציון עולמי, עד כדי לעשות מי שהוא לאלוהי־מסכה. כל חקיקה וחתירה בצורה כדי לעשות אותה בולטת ביותר, כל התייחדות עמה כדי ליצור אותה מעצמה יחידה ובודדה בעולם על בסיס ויסוד חזק שלה – כל זה יש בו עוד מעבודת־האלילים, מפולחן־הגיבורים שלפנים – ולבראנדס יש מעט מאוד מפולחן זה. לכך הוא בן העולם הגדול, החיצוני ביותר. בו אין הרבה מאיש הפולחן, מן העובד הדתי. ולכן בפוֹרטרֶט הספרותי שעל גבי השטח הוא לפעמים האמן האמיתי. אולם תחת־זאת הוא מצליח רק לעתים רחוקות מאוד במצבת־הכבוד, באנדרטה הגדולה.
שנים מספריו הגדולים של בּראנדס הם על שני ענקי הספרות, על שכּספּיר וגיתּה. אין להגיד כי הם מוצלחים ביותר. שניהם הם רק כעין פירוש וביאור רחב אל התוכן המלא ורב־העניין. יש כאן הערות קולעות אל העניין ונכונות מאוד. בּראנדס אסף וקבץ כאן הרבה, והרבה ראה בחכמה ובדעת. אולם חסרה כאן ההתייחדות עם הדמות הגדולה, עד כדי אי־היכולת במשך זמן ידוע לראות אחרת; חסרה כאן ההכנעה מפני מה שלמעלה – אין הפולחן הדתי ברגעים ידועים. רק באופן זה יש לראות דבר מבפנים, מעצם מקורו, ורק באופן כזה יש לעמוד על מקורו. היצירה מקבלת אז צורה אחת, נעשית חטיבה מיוחדה. באופן אחר היא מתפוררת, נשברת, כי חסר לה היסוד.
טֶן היה לכאורה איש־המדע בכל דרכיו. בקפדנות יתירה הוא מבקש תמיד את ההתחלה של האישיות, את המקור להשפעה הגדולה. הוא מבקש אותם בעומק הזמן והמקום כמו ברוחב של הסביבה. אולם האישיות עצמה נשארת תמיד חזקה וגדולה עד כדי להתגבר על כל הסביבה הרחבה הזאת ולנחול עליה גם ניצחון. כּשׁטֶן מגיע אל פרשת שכּספּיר או מילטוֹן – לפנינו שכּספּיר ומילטוֹן בכל קומתם וצביונם. הם אינם בטלים אפילו בכל השמות החשובים הרבים העולים עלינו מעל פני דפי ספר רב הכמות והאיכות כספר ‘תולדות הספרות האנגלית’ של טן. הם אינם בטלים כאן בכל הסביבה הגדולה. אדרבה, הסביבה הגדולה כמו מקבצת ואוספת הכל כדי ליצור אותם – את גיבורי הרוח, שׁטֶן כמו נכנע לפניהם בלי יודעים. בכל תורת הסביבה של טן הן נשאר הוא בכל־זאת בודד, סגור בתוך עצמו, ולכן הוא אשר כל־כך הבין את הסגור בפנים, המיוחד לעצמו.
בבחינה זו אופייניים מאוד ומלאים עניין מקומות אחדים בהקדמה של בראנדס לספרו על גיתּה. הוא מבאר שם מה ראה על ככה לחבר את הספר, מה משך אותו אל האישיות הזאת. משך אותו כאן הכללי ביותר, המגוון ביותר, מה שאיננו נתון בגבולות ידועים – משך אותו העולם הגדול בכל התנועה הרבה והקצב שלו.
בּראנדס חיבר בשנים האחרונות ספרים גדולים אחדים, המוקדשים לאנשים גדולים ומפורסמים. מלבד ספרו על גיתּה חיבר מימי פרוץ המלחמה כרכים גדולים על ווֹלטר, יוּליוּס קיסר ומיכל אנג’ילוֹ, ולאחרונה גם ספר לא־גדול ביותר על אגדת ישו – ובכל זאת קרוב הדבר כי שני ספריו הקטנים על שני אנשי־צורה מהעולם הציבורי־המדיני יישמרו – מספריו על האנשים החשובים ביותר. מכוון אני כאן לשני הספרים של בראנדס על פרדינאנד לאסאל ובנימין בּיקוֹנספילד. במשך הזמן מאז נכתבו שני הספרים האלה נתעשרנו בוודאי הרבה בידיעות מחיי האנשים האלה, מחייהם החיצוניים והפנימיים. ובכל־זאת לא נקל יהיה למצוא ספר העולה בערכו האמנותי והספרותי על ספרו של בּראנדס. בספרים אלה הצליח בּראנדס לרכז הכל, לעשות הכל מקשה אחת – דמות אחת גדולה ושלמה.
האין זאת כי גם פה לפנינו שני יהודים בורחים, יהודים הבורחים גם הם מעצמם אל תוך רחבי העולם הגדול?
תרפ"ו
[ג] 🔗
בארצות שמחוץ לדאניה, ערש מולדתו של בראנדס, ידועים רבים ממאמריו וספריו. אותו הירבו לתרגם בכל הלשונות. אולם בדאניה עצמה מצויים שמונה־עשר הכרכים הגדולים של מאמרי־ביקורת שלו. מַדף שלם הם ממלאים בספריות ובבתי־מסחר־הספרים, ויש בהם כדי גאלריה שלמה של פרצופי אנשים גדולים של כל העמים והמדינות, וזה רק חלק של רכושו. כל זה לקח כהן־בּראנדס (שמו של בּראנדס הוא: גיאורג מוריס כהן) בימי חייו תרומה מן הכְּרי הגדול של התרבות האנושית והעביר אותו על כל פני המעברה הצרה, ההולכת וחוזרת בין אירופה התיכונה וארצות סקנדינאביה.
אם גם קצרה היא הדרך הזאת, רק מהלך של שעות מעטות, בכל זאת לא תמיד נעימה ביותר נסיעה זו. הים סוער בין האיים בעיתותי־שנה רבות, ובראשית האביב הרי־הקרח מצפון שטים ובאים. בסקנדינאביה התבטאה הרוח הצפונית, היא ארץ המולדת של ווֹטאן, תוֹר, אוֹדין, האלים והגיבורים הצפוניים הפראים. רוח זועפת קשה, לפעמים – זעפו של בֶּרְזֶרְקֶר, זה שלפי האגדה ידע לחַלץ את נפשוֹ מגוו ולהתגלגל בדוב. והדובים הצפוניים האלה הם מצוּיים עוד גם בימינו. ורבים מגדולי סקנדינאביה מצצו כדובים כל היום את כפם, חלצו את נפשם מגוום, כאותו גיבור אגדי, וניתחו אותה לנתחיה. לפני בנין בית הספרים הגדול הממלכתי שבבירת דאניה עומדת כיום האנדרטה היפה של הסופר הדני הגדול, אחד מן הגדולים ביותר שבסופרי דאניה, סֶרִין קִירקֶגוֹר, שהיה מתבודד עוד יותר מניצשה והיה באמת ה’יחיד' בדורו. הוא נלחם כבן־המלך הדאני לפנים, האמלט, את נפשו, וגם הוא ממשפחת הדובים, מאלה שהיו לנפשם הם כדוב שכול.
בּראנדס היה אחר. הוא לא דיבר על נפשו, כי אם על נפש אחרים. הוא ראה בעיקר לא את עצמו כי אם את העולם. מדיני היה בטבעו, חברתי, לא בודד, וכאילו היה שמח להוציא גם את הבודדים הגדולים מבדידותם. בזהירות וזריזות ידועה, לפעמים גם בצעדי חרש על בהונות רגליו, היה ניגש אף אל מאורת ‘הדובים השכולים’, הנוהמים מתוך קופּתם, והיה לוקח אותם בציצת ראשם ומוציאם לרחבי תבל. הוא עשה הרבה גם לפרסומו של קירקגוֹר, בייחוד מחוץ לגבולות סקנדינאביה, ועוד יותר מזה עשה לפרסומם של ניצשה, איבּסן וכדומה. בהיות תכונתו אחרת מתכונת החושבים והמשוררים האלה, הבין לנפשם, כמו שהבין לנפש העולם.
הוא היה בעיקר בעל כוח תרבותי, אחד מנושאי התרבות הגדולים ביותר בדורנו, ואולי הגדול שבהם. מסגרת התרבות שלו היתה רחבה. היא לא היתה רק מדעית בלבד, או ספרותית בלבד, או מדינית וחברתית בלבד. כלוֹל כללה את כל הערכים האנושיים יחד. היא ביקשה את הקשר והחיבור שבין כל אלה יחד, את ההשפעה שמשפיעה או שצריכה להשפיע תרבות אחת על השנייה.
נראה לפעמים כאילו בּראנדס לא היה תובע מן האנשים כלום, כי היה רק מתבונן ומסתכל ורושם. ואכן תביעות חדשות לא תבע הוא, הוא לא הוציא לשוק שום מטבעות חדשות של מחשבה, אבל כמה מן המטבעות הישנות והחדשות גם יחד ניקה הוא וחרת בהן היטב את החותמת או נתן להן ברק. הוא היה מאסף מטבעות רבות של מחשבה מכל העמים והלשונות, והיה מחליף מטבעות במטבעות, מעביר אותן מרשות לרשות ונותן להן על־ידי־כך גם מַהלכים. הוא גם תבע מכל אחד מבעלי המטבעות שידע גם את צורת המטבע של אחר, – יסתכל בה ויכיר את פרצופה.
הוא היה בין הלוחמים הגדולים על החופש, בייחוד על חופש המחשבה והעיון. שנוֹא שנא מאוד את הגבולים, אשר גבלו ראשונים או אחרונים. בכל היותו אדם בעל יחסים חברתיים, לא די קיצוני בדעותיו, ועוד פחות מזה בהבעה של דעותיו, זו הזהירה, הדקה, האסתיטית והספרותית תמיד, לא היה ‘אֶסתּיטיקן’ לגבי המלחמה שלו על החופש. כאן נכונה גם ההגדרה, שגדר בה פעם את עצמו כדון קישוט. אפשר שלא היה בו מן ‘האביר’ במחשבה, אבל אביר היה במלחמה שנלחם כל ימים לשמה.
לפני שישים שנה, כשהחל בראנדס את מלחמתו לחופש־הרוח, היתה דאניה, וסקנדינאביה כולה, שקועה עוד הרבה בשינה של ימי העבר הטובים. היא חלמה עוד חלומות, והתהלכה בה עוד הרוח של ימי־הביניים. בּראנדס עורר את השחר בארץ הזאת. הוא קרע שם הרבה מקוּרי החלום. הוא היה עשוי לבלי חת נלחום נלחַם בכל האמצעים, אבל בייחוד באמצעים הספרותיים, בזה שהכניס אל הארץ הקטנה את הספרות האירופית הגדולה, העביר בלי הרף דרך המעברה הצרה, ההולכת וחוזרת מאירופה לסקנדינאביה, את הרכוש התרבותי של העולם הגדול.
לאט לאט התרחבו הגבולים – גם גבוליו. בימתו היתה לאט לאט לבימת העולם. מקופינהאגן החלה לצאת תורה. בעיר זו עם מגדליה הכחולים ובנייניה הרבים משנים קדמוניות, השוקטת עוד כיום קצת על שמריה, ישב אדם אשר ידו אחזה בדופק החי של העולם והקשיב למהלכו ונתן דין־וחשבון ממהלך זה. הוא נעשה לסופר האוניברסאלי באירופה.
האוניברסאליות היתה חביבה עליו בכל מקום ובכל זמן, ועוד באחד מספריו האחרונים, בספרו על גיתה, שר לה שיר־מזמור בהקדמה ובמבוא. הוא הביא שם את המשל היפה על־דבר דרכי הסגנון הרבים של גיתה, שיש דורשים זה לגנאי והוא דרש זה לשבח, ואמר שבעמדו פעם על פני כיכר סאן־מארקוֹ בוויניציה וראה לפניו את ארמון הדוגים בסגנון הגוֹטי־מאוּרי, העומד על שורת עמודים יוֹניים, למעלה מהם קשתות חדות ועליהן החומה הנשגבה של שיש אדום ולבן, אז קרא: גיתה.
הוא, בראנדס, היה בעל סגנון אוניברסאלי אחר. בו יש מזיגה של פֶלייטוֹניוּת אירופית, שיחת־חברה יפה, עם דרכי לימוד של יושב־אוהל, חריפות יהודית המקבלת לרוב את הצורה החלקה, רבת הטעם, של ה־pointe הצרפתית. יש בסגנון זה גם יסודות ריטוריים, מעין אלה, שאנו מוצאים אצל רינאן, אצל טן, אך ביחד עם זה יש בו יותר פשטות, יותר לבביות, מעין זו שאנו מוצאים הרבה אצל האשכנזים, או אצל הדנים ושאר הסקנדינאבים, שיותר מכל למד בראנדס בוודאי בבית־מדרשם.
בכל היות בראנדס אוניברסאלי אין עוד להגיד עליו, כי היה מחוסר בסיס, מחוסר קרקע עולם, כי היה נטול לגמרי מן המקורות הפשוטים, האלמנטרייים, של חיי הרוח. הוא לא היה תלוש, גם לא תלוש עוד לגמרי מקרקע היהדות. אף קרקע זה עוד העלה בלבו ספיח. כל הצמחים והפרחים עלו פה יחד וקיבלו פה צורה ביתית, חברתית, תרבותית. בגידולם הראשון, הטבעי, לא עמדו אצלו.
בשעה שהטבעיות הגיעה ברוב ארצות אירופה עד לידי פראות, הלך למנוחת־עולמים זה שנלחם הרבה בכוח תרבותו הגדולה בפראות זו. הוא היה כולו איש של מסורת אחרת.
האם לא היה במסורת יפה זו גם מן היפה שבמסורת שלנו?
תרפ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.