¹

‘העולם בדראמה’ – עולם־עשייה זה הוא עולמו של המבקר אַלפרד קר. הוא חובב פעולה, תנועה.

‘למשוך אחריו, לשיר, להבעיר, לרחף’ – זו תעודתו של המבקר והסופר. צחצוח חרבות, ‘ריב שׂכּינים חריפים’. כל מלה ומלה ממורטה וחדה, כל מאמר שנוּן ומלוטש; כל משפט ומשפט כחרב־פיפיוֹת – והוא בא ויורד ונופל פתאום ומידרדר עלינו כקול רעם.

מדרכו של קֶר להיות קופץ ותופס את המשורר או הסופר. אין הוא הולך אליו אט ומאזין אל נפשו, אלא תוקפו ותופסו בבת־אחת, כמו תוך כדי קפיצה אחת. יש שנשמות של בני־אדם תלויות אצלו במאמר אחד. אולם אז הוא צונף אותן צנֵפה, מרקד אתן את ריקודיו ושופך עליהן את משנתו, משנת השבח והתהילה או משנת הבוז והלעג – או גם שופך סתם את נפשו.

קֶר משבר וממגר את ‘אויבו’. הוא שולח את חציו השׁנונים אל לבו, וגם משפילו ומכניעו ומגנה אותו ככל אשר יוכל. וכמידת־פורענות, כן גם מידת הטובה שלו: הוא מגדיל ומפריז. מפריז על דברי עצמו. דומה, את כוח ההפרזה הוא יונק מדברי עצמו, וההתלהבות באה לו אחרי שהתלהב מדבריו שדיבר בעצמו. הוא מתלהב להנאתו; מתלהב ויפה לו. הוא מוצא לו סמוכין בדבריו; וכיוון שהגיד, שוב הוא חוזר ומגיד. הקול כאילו בא עם הצליל, והיניקה כמו נמשכת מן המלים. מלה אחת מכַתפת לשניה וקופצת עליה ועוברת ממנה והלאה; מאמר אחד הוא דרגה לשני, והוא עולה עליו ועוברו. מדרגות מדרגות של מאמרים ומלים ניתנו פה החיים, והמדרגות מהלכות וקופצות אחת מול חברתה, אשה לקראת רעותה.

‘כצליל, כקרן, ככוכב, כחפץ, כמעונה, כרצון’ – מוסיף, למשל, שילֶר להשמיענו את קולו (הדברים נכתבו למלאות מאה וחמישים שנה ליום־הולדתו של שילר), והקול הוא קולו של קר, המתגבר ועולה על־פי הדיבור. כיוון שנעקרה הספינה ממקומה, היא הולכת ומיטלטלת כמו בכוח־עצמה מגל אל גל.

הליכה, קפיצה, התקדמות – זה הציווי המוחלט כאן. הביקורת, לפי ההגדרה העיקרית של קֶר, אמנם הגדרות רבות לה, אבל זו הנראית לפעמים כעיקרית ביותר היא, כי הביקורת היא לו רק אמנות ההבעה, הטלת צורה (שאיננה מושג אחד עם הטלת נשמה). היוצר איננו בראש וראשונה הרואה, כי־אם הנותן צורה (וזה איננו עוד הצָר צורה). הוא היכול (קר מדגיש וחוזר ומדגיש יכולת זו), היודע לעשות נפשות, המשפיע, המעורר. הוא המושך אחריו רוב או מועט בני־אדם – במועט של בניין יש לפעמים יותר מברוב של מניין, המוציא אותם מיוֵן הסתכלוּת והעבדוּת למשפטים קדומים, לדברים מקובלים. הוא ההודף והדוחף את העולם הלאה, קדימה. ‘המבקר רואה את עצמו כאדם שלא כתב מעולם שוּרה אחת בספר, – לו גם דיבר את דבריו על־אודות החזיון היותר אווילי של הדיוט יוצר, – שורה אשר לא היתה בה משום אמתלה להיות שוט שוטף של איזו התפתחות’. שוט שוטף. דומה שהכהן לאֵל־היופי קר מניף גם עליו, על אלילו, אליל היופי, את שוטו, לא די לו ליפה שהוא יפה; עליו להיות גם עושה, פועל, מהַלך.

יופי פועל, מהלך. היפה, כל היפה, יש בו מזיו־איקוֹנין של מעלה, מצחצוח הוֹדוֹ של העולם הנעלה והנעלם. ואם איננו כולו עולם הנעלם, הוא נאצל תמיד ונבדל ופרוּש מיתר העולמות, מעולם העשייה והיצירה; הוא עולם הנתון בתוך עצמו והסגור ומסוגר בגבוליו, כעיגול זה שאין ממנו מוצא. וקֶר אינו נתון לעולם זה, ולכן הוא מבקש הרבה את המוצָא ממנו. הוא סובב הולך ומכַוון לפרוץ לו דרך לחוץ. ואם לא תמיד הדבר הזה עולה בידו, הוא קופץ תמיד כנגד הכותל שלמולו, כנגד החיץ המבדיל. הנה מגע עולם בעולם. זה מביא לידי התנגשות, מוליד תנודה, גורם תנועה…

אין קר חפץ בתנועה מסוימת, אין בו החפץ אל כוח פלוני או אל פעולה אלמונית, כי־אם יש בו חפץ עז אל סתם כוח, סתם פעולה. התועה הוא קר? המבקש ומחפש הוא דבר? היש בו מן התעייה של תועי־עולמים או מן החיפוש התמידי של מבקשי נתיבות עולמים? לא. באמת אין לך סופר, שדרכו ברוּר לפניו, כמו סופר זה. כשהוא מדבר על חזיונות שירה וספרות – ולפעמים גם על חזיונות ציבוריים – הוא יודע ברור, כי דבר זה צריך להיות כך וכך וזה צריך להיעשות כך וכך. הוא דן כדַיין גמור. בכל נפתולי הסגנון שלו, קיצוריו ושבריריו, הוא בהיר ונהיר כאדם שהדבר שהוא דן בו בהיר ונהיר לו. אינו תוהה לעולם על הדבר שהוא עומד עליו בשעה זו, אינו מפקפק. ‘הן’ שלו הוא לרוב הן גמור, והלאו – לאו גמור. אלא שבכלל אין אתה יודע לא את טיב ה’הן' שלו ולא את טיב ה’לאו' שלו. ניצוצות ניתזים מכל עבר, על ימין ועל שמאל נופלים חצים, רצים ברקים. לאן? אל המטרה?

יש מבקר המלמד את הסופר או את המשורר דעה. אך אין גם להעלות על הדעת, כי קר מחבב את המבקר ה’מלמד‘; יש מבקר המבאר את דברי המשורר או הסופר – אין קר מחבב את המבארים וביאוריהם הארוכים: ‘הצמצום הוא צורת העתיד’ (מקרא מפורש בכתביו של קר); יש מבקר בעל־מוסר, ‘מגיד אמת’ – קֶר נוטה לפעמים למבקר זה, אולם לרוב הוא בטוח, כי ‘מבקר העתיד יעמוד בכלל על כך, כי שיטות הן מגדלים פורחים באויר; קיום רב יש למה שנאמר יפה’. יש עוד כמה וכמה מידות בביקורת – ביניהן, מידת המבקר המסתכל; הבודק, המחפש, המנתח והרואה וכו’. בקֶר יש בוודאי ממידת מבקר כזה. אולם גם מידה זו בידו היא מידה ואינה מידה. הוא עובר ממנה אל מידות אחרות ותמיד אל הצד שכנגד, אל המידה המתנגדת לה מן הקצה אל הקצה. לעומת המסתכל הוא מציג את בעל־הרצון, ולעומת הרואה את איש־המאוויים. ‘לא ההסתכלות היא הנקודה האמצעית – מעיד הוא על עצמו, – כי אם הרצון’. רצון למה?

אנו רצים כאן ואין אנו יודעים אנה רצים, קופצים ואין אנו יודעים קפיצה זו למה באה.

אומרים: בחדרי לב האדם יש חדר אחד ו’מסתָּרים' שמו. מן החדר הזה יוצאות סוּפות, מתגלגלים רעמים, ויש אשר תבוא משם אף קָרָה. קראו לזה ‘נשמה’. רצון, צו עליון, כוח – או שם אחר מן השמות הקדושים או בלתי־קדושים. הן יש דבר באדם המכריע את הכף. גם מי שהוא מסתכּל בלבד בעולם איננו בכל־זאת מסתכל בלבד. הוא רואה מה שמראים לו ובורר לו מכל החזיונות השונים שבעולם מה שעליו לראות. הוא הדיין הפנימי שבלבו. ניכר הדבר בכל אדם, וביותר באדם הרושם דברים בספר או על גבי לוח, יריעה וכדומה. לכל משורר או סופר או אמן הראוי לשם זה יש איזה צל ההולך על יד ימינו – ויש שהצל מתפשט על פני האדם ומכסה את כולו. יש לו לאדם הסופר רצון או נטיה מסוימת לאיזה דבר, לאיזה צד – ולפעמים גם לדברים רבים, לצדדים שונים. אולם אצל סופר מטיפוסו של קֶר – וקֶר הוא טיפוס, טיפוס בולט של סופר המצוּי הרבה בין בני הגזע שלנו – כאילו יש רצון סתם. סתם חפץ. איזה מין חפץ נבוב, מין נבוב־לוחות: התקדמות, תנודה, תנועה. מאיזה מדבר תצא הרוח ותיגע בארבע פינות הבית. יתרעם האופן, יתרעש הגלגל ויתרגש הכסא.

‘המחפשים והמאושרים’, כך קורא קֶר לקבוצת אנשים, שהוא מדבר עליהם בכרך אחד מכתביו. והוא בעצמו אין בו לא מיסורי המחפשים והתועים ולא מן השלווה העליונה ומן האושר של אלה שמצאו או מצאו שאין מה למצוא. עולמו הוא עולם של תנועה בלתי־פוסקת, ובמקום שאין תנועה – של העווייה בלתי־פוסקת: Das Mimenreich, כמו שקרא לכרך האחרון של כתביו. עוברים עלינו אנשים, פרצופים, חזיונות, עוברים כמו ביעף, עוברים ושבים. הנה איבּסן, הנה האוּפטמאן, הנה סטרינדבּרג, הנה והנה; והנה גם שקספיר, גיתּה, שילר, לסינג ועוד ועוד, וכולם עוברים בחיפזון גדול, עוברים וגם שבים. כמעט שלא התייחד אף עם אחד מהם. יש משוררים או הוזים, שהוא קרוב אליהם יותר מאשר לאחרים – לאלה התקרב יותר, ואת אלה הצליח להבין יותר. כאן קלע, כמובן, יותר אל המטרה. אולם אין כמעט אחד (אולי איבּסן יוצא מכלל זה) שישמש לו מטרה של קבע.

בכל דברי הביקורת הרבים שכתב קֶר, אין אף דבר אחד שלם ועומד לעצמו. הוא לא עשה נפשות בספרות, לא יצר טיפוסים. כמעט שלא חשב חשבון אחד שלם של משורר או חוזה. אחת מעשרת הנוסחאות שלו בעניין הביקורת: ביקורת פירושה יצירה – אך הוא לא יצר שום יצירה שלימה. גרוטאות יקרות, שברי־כלים חשובים מתגוללים בכל פינה. יש שאנו מוצאים כאן אף גביע יקר מאוד, שסימני קדקוד גדול של בן־אדם ניכרים בו, אולם מה נתפלא, שקֶר מוזג לנו את יינו בגביע זה!

בביקורתו הוא אמן הקו, הקובע צורה. אולם את הקו הוא רק מתחיל ואינו ממשיכוֹ הלאה ואינו נותן לו מה שנאה לו: את הצורה עצמה. הוא אינו ממלא לעולם את השטח, אינו מוסיף את הצבע, וגם קו זה יש שהוא נשבר באמצע, נפסק ואובד פתאום, ובמקומו באה שירת־החיים של קֶר, שירה של פּאתּוס, מזמור־שיר לאלוהי החיים: הללויה!

בדרך הציור של קֶר, ציור של שידרה בלי גוף, עצם בלי עור ובשר, יש מפרישוּת ידועה של מי שכוחו יפה במחשבה. מידת הביקורת שלו יש לה בכלל סימנים רבים הדומים לסימנים של מידת־ההגיון, אין לה לביקורת זו בעצם עניין אל אנשים, אלא אל דברים, אל מינים, סוגים. אין היא לפי מהותה פסיכולוגית־אישית, כי אם דומה להיות מדרשית־עניינית. אין נקודת מוצאה הפרט, האדם היוצר, הנפש היוצרת, אלא הכלל, מין היצירה. אחד מדרכיה המובהקים של ביקורת זו הוא הדימוי – הדימוי השכלי של דבר לדבר, חזיון לחזיון, ואפילו אדם לאדם. המשורר או הסופר איננו חזיון יחיד, בודד ונבדל בעולם, אלא יגיד עליו רעוֹ, בא זה ומלמד על זה. רוב דברי הביקורת של קר אף נֶאמרו על דברים ולא על אנשים. רק כשהוא עומד לפני יוצרים, שהוא מייחס להם חשיבות מרובה, או לפני אנשים שהוא קרוב אליהם הרבה, אז הוא עומד וצופה רגע בעינו של האיש ומבקש שם את הנקודה הפנימית, את ה’תוֹך‘, את ה’גרעין’. ‘מה הוא הגרעין של בּרנארד שׁאוּ?’ הוא שואל בראשית מאמרו על שׁאוּ, ולשאלה הזאת הוא מבקש פתרונים. ‘הנה הקו העיקרי במהותו של גרהארט האוּפטמאן’; ‘ערכו של אדם זה הבלתי־שכיח (של הנריק איבּסן) הוא בשלושה דברים’. אף כאן הוא מוצא תמיד כלל גדול, מעמיד את כל עולמו של יוצר על דבר אחד או דברים אחדים ומבקש את היסוד האחדותי. אחר־כך הוא עובר אל הדברים, אל היצירות, שהוא דן עליהם לאו דווקא מתוך הנקודה הפנימית של היוצר.

ואף־על־פי־כן כל האומר שהביקורת של קֶר עניינית היא ולא אישית (טוֹלסטוֹי אינו זכאי בעיניו, אלא גוֹרקי ואַנדרייב; לגיתּה הוא מגלה מומיו, ואת שילר הוא מנשׂא ומרומם) – אינו אלא טועה. לא לחינם צורת דבריו היא תמיד צורה אישית, מדברת־בעדה. רואים בדבריו תמיד את החַיץ המבדיל בין הנוֹשׂא ובין הנשׂוּא. אין חיבורו עם הנידון שלפניו חיבור יפה, ולכן אינו שוכח לעולם את עצמו. אין ההתפעלות שהוא מתפעל על־ידי הדברים התפעלות אמת, ולכן אינו שוכח לעולם את המתפעל עצמו. הוא מתווכח, בעל היקשים שכליים, חריף, התופס ומעמיד את הדברים על חודה של מחט, קולע אל השערה. מכאן גם דרך התיאור שלו, שניתן קווים־קווים חקוקים בעומק ואינם מתחברים; חיתוך־הדיבור המדגיש הרבה ובכל זאת כאילו רק מרמז. לכן הוא נראה כהגיוני וענייני.

הצד האישי שבביקורתו של קֶר יוצא לפעמים לאיזו גאוותנות, שקשה למצוא דוגמתה בספרות. וכן הוא כותב בהקדמת כתביו, כי כתביו אלה ‘דומים להיכלי־תפילה נשגבים’, כי השפה שבפי עטו לא הגיע אליה כל חוזה (במקום אחר, כי ‘השפה האשכנזית שבפיו לא הגיע אליה כל טיבטוֹני’, ובעמדו בשערי ירושלים – הדברים הללו הם בכתבי המסע שלו – מצא לו גם העוז להגיד, כי מימות נעים־זמירות־ישראל לא ניגן עוד איש כמוהו בכינור דוד). ההתהללות בעושר ודאי אינה הסימן המובהק ביותר לעשיר. אולם סימן היא לאותו החפץ של קֶר ‘להרתיח מצולה’, להכות גלים לנַשׂא ולהרים, להשפיל ולהפיל.

יש אומרים שמימוֹת ניצשה לא קם באשכנז סופר כּקֶר. ואין זה בוודאי גם סימן טוב לניצשה, שבסגנונו נתן יד לסופרים כּקֶר להיות דומים לו. ואולי הצדק עם מי שאמר, כי גם אצל ניצשה עוד רב הרבה הרצון על היכולת ושיר־השכרון ומחול־השכּרוֹן רבים גם אצלו על השירה. ‘העולם בדראמה’ עדיין אינו עולם־האמת. אף לא תמיד הוא העולם שבחזון.

תרפ"א