רקע
פישל לחובר
מוּרִיץ הַיימאן

1

כתבי פּרוֹזה. פשטות ויוֹשר־מעגל. על פני הדרך הישרה אנו הולכים ואל היער העבות, יער־העַד אנו באים. לאט לאט אנו הולכים, הולכים ומעיינים. לכל צעד מצעדינו הֵד קשה ועמום, המנסר במרחקים, ואנו נושאים מדי פעם בפעם עין למעלה וצופים במרכבה…

רוחו של היימאן היא מן הרוחות הבלתי־מצויות בחיים הללו, שלנו עתה. היא אינה מכה גלים, אלא חודרת מצולות. איזו מתינות לו, להיימאן, מתינות גדולה ועליונה, שּכּוֹחה אִתה לעמוד מול נחשולי החיים, לעמוד בפניהם ולראות אל תוכם. לא זה בלבד שאינו נסחף עם הזרם, אלא שגם אינו רודף אחריו, אינו רודף אחריו – כדי להעבירו. על עמדתו הוא עומד תוך גלגולי הגלגלים והגלים ומתבונן אליהם. הוא עומד בתוך המים ורואה בהם, רואה וצופה ומסתכל.

יש בהיימאן מן הרואה. כאחד מן הרואים הקדמונים הוא מגלה עוד טמירין, ׳אמיתות נצחיות׳, ההולכות ונסחפות, הולכות ונשטפות עם זרם־העת השוטף. העת כאילו עומדת כאן לפעמים על עמדה ואנו רואים בה כבאספּקלריה מאירה; גלגל החיים כאילו עומד רגע דומם ויחיל ואנו צופים בעינו. בדבריו יש מן הקיים. במקום הממוזג הוא נותן את המזוקק, במקום המעורב הוא נותן את התמצית.

את התמצית. לה, לתמצית זו, יש להיימאן נטייה, וזאת היא הנטייה המובהקת שלו – אולי היותר מובהקה. המשל, הפתגם, האפוריזם, הסנטנצה – כזה הוא הבניין של מאמרו. בין מאמריו יש ׳דרך אפוריזם א׳ (І Aphoristisch), ׳דרך אַפוריזם ב׳ ((Aphoristisch ІІ וגם ׳אַפוֹריזמים על הפוליטיקה'. ובאמת כל מאמר ממאמריו של היימאן אינו אלא מעֵין קובץ של אפוֹריזמים. הכל מתגבש כאן, מצטמק ויפה לו. כל נוזל נעשה למוצק, מקבל צורה קבועה. על־ידי נחל חיינו אנו יושבים, יושבים ומלקטים, מלקטים ומקבצים את אשר פולטים הגלים, הגלים העולים ויורדים…

יש בהיימאן הרבה מן המסתכל, אולם הוא אינו קרוב ברוחו אל המסתכלים בעלי־המוסר, אלה אנשי העמידה המעמידים תמיד את העולם העובר מול העולם הקיים, את הרגע לעומת הנצח. אין לך באמת דבר שיהא זר כל־כך לטבע זה מטבע המוּ­סר – המוּסר הרגיל, עם כל הוויתור שלו, כל החשבון שבעולמו וכל ה׳תכלית׳ שבמהותו. אין בהיימאן מן הרוך שבבעל־המוּסר, מן ה׳יראה' ומן עיפות־החיים המתוקה שלו. הוא מחטט, חוקר, חותר. איזו כֵּנוּת – כנוּת חריפה, בלתי־מצויה – מציינת את אוֹפיוֹ, כּנוּת כזו שכל־חשבון מוטעה הוא לגבה וכל־תכלית הולכת וכלה ונפסדת כאן ממילא – אובדת תכליתה. אף המאמר שלו, הפתגם, האפוֹריזם וכו' אינם פֶּסל נסך אותו חָרש, אלא עשויים גילוּפים גילופים עמוקים וחדים; הם אינם בעלי תבנית יפה, אלא בעלי צורה.

המאמר, הפתגם, המשל וכו׳ של היימאן יש בהם מן החיתּוך ומן הגילוף של פסלים קטנים מימים קדמונים, ׳עצבים׳ מעשה ידי עמי־קדם, אשר קוֹרצוּ מחומר כבד וקשה ובכל חתך וחריץ שבהם חרוּת וחרוּש רעיון כבד וקשה. וזה הדבר שאין היימאן מן הנאֶה רואים ומן הנאֶה דורשים בחיים. הוא אינו מדבר, אינו מוכיח, אינו מטיף. אף כאן הוא מסתכל, מסתכל הרבה בדברי עצמו…

אין היימאן מן הממהרים להקיש היקשים ולהסיק מסקנות. המרכבה שלו אינה עולה למעלה בסערה. איזו ספקנות, ספקנות שאינה בעצם מהותה אלא מעֵין צניעות עמוקה וזהירות, מין חרדת הנפש, הבטה, לאחור ולפנים, ראייה למעלה ולמטה, מה למע­לה ומה למטה – כל מיני אפשרויות רבות ורחוקות – ספקנות כזו ממלאה את בתי־נפשו. הוא צועד והולך צעד אחר צעד, וכשהוא קרוב אל מטרתו הוא שב עוד פעם ללכת…

׳סוֹבב סוֹבב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח׳ – דברי הספ­קן הקדמוני בפי הקוהלת. והיימאן נותן דבריו בפי אחד מאנשי־שיחתו – באחת משיחותיו־דיאַלוֹגיו – לאמור: ׳מן המחשבה אני דורש נימוס, – מה עניין נימוס למחשבה? הכשרון לבלתי לכת עקֵב בצד אגודל. בני־אדם חושבים, זאת־אומרת, הולכים אחר קו ומדמים כי הוא ישר; אולם הוא אינו אלא עקלתון, וכשאין נוטים אחרי עקמומיותו המעטה ואין מפקקים את החוליות על־פני פרשת קדקדו, כי־אם הולכים אחרי העינים, אז גומרים בריק, בשדה השומם'.

כאלה הם דברי היימאן ומחשבותיו. המחשבות הנמרצות והפשוטות האלה אינן מובנות מעצמן, מובנות מאליהן. דרך שיחה ארוכה הוא בא לפעמים אל המאמר הקצר; עוברת הדרך הישרה על־פני מרחקים רבים, מתפתלת בין שדות ויערים, עד שהיא מגיעה למקום יִשוב. הדרך גם היא אינה שוממה, ובכל־זאת אנו לפעמים כמשתּוממים בהגיענו אל המטרה…

השיחה של היימאן והמאמר שלו יש שהם מעוררים זכרון שיחה של חכמי אתּוּנה באחת משיחותיו של אפלטון. יש שבמתינות הנעלה וברוח הטהורה והנאצלה השוררת כאן יש קצת מן המתינוּת הסוקראטית ומן הרוח הנעלה והנאצלה שלו. אכן, השמים שעל ראשנו אינם שׁמי הילאס, הימים וגם החיים שלנו אינם עוד חיי הילאס. איזו רוח צפונית קרה מנשבת גם היא כאן, רוח חדה וחריפה מאוד, הגוזרת בבשר, ויש אשר לפתע־פתאום הנפש גם היא, כמים השפוכים ארצה, קפוא תקפא.

בהיימאן אין כלום מן הגואל, מן הנביא, מן המנחם. ׳לחזות נכוחה ולדבר אמת, נדמה לי, כי אין זה אותו דבר עצמו', אומר הוא. ואמנם הוא, היימאן, אין חלקו עם החוזים נכוחה, כי אם עם המדברים אמת –

ובכל זאת יש שגם הוא מביא לנו גאולה, גם הוא גואל אותנו מחיי יום־יום; גואל אותנו לא על־ידי דברי הטפה ונחמה, דברי חזון והתלהבות, כי אם על־ידי הסתכלות, על־ידי הסתכלות נכונה ועמוקה. אנו מתקדשים על־ידי ראייה. עומדים אנו ורואים, עומדים ומסתכלים, ויש שהאדמה כאילו מתמוטטת כאן מעצמה ונשמטת מתחת רגלינו. עצמיותנו כמו הולכת ובטֵלה מפני עצם העולם, מפני עצם חידת־העולם – מפני חידה רבה זו, התובעת מאתנו כאן את הפתרון. או שאנו הולכים ונבלעים בים הגדול ונתיבותיו אין־קץ, הולכים ומתבטלים לגבי ההרים־גבנונים. הררי־עד. ׳הננו רק ככדור־המים הקט, אשר העלה הֶגֶה המַלח על־פני היאור – ותבל בל תּימוט׳.

זה אינו רק משחרר, גואל במובנו של שוֹפּנהואר, זה גם מרו­מם. האדם מתבטל ומתגדל על־ידי־כך. הוא פושט צורה ולובש צורה, פושט צורתו הזמנית ולובש צורה אחרת, יותר נעלה. הוא מתפשט על פני עולמות אין קץ, אובד בתור פרט ונמצא בתור כלל; אובד בתור בעל־תכלית ונמצא בתור בלתי בעל־תכלית. הוא כאילו נעשה כלי למעשה רב לא ידוע לו, סולל מסילה ומ­בקש דרך למטרה אין ראשית לה ותכלית. ׳אישיות היא לי גביע, לא המשקה; אני אוהב את העולם יותר מאשר את עצמי. זה שאני נמצא עורר את נפשי כל ימי־צבאי יותר ממה שאני נמצא׳—שׂח אחד מאנשי־שיחתו של היימאן (בשיחה ׳האור הכּהה׳). אף אלוהים בעצמו, אומר היימאן במקום אחר, הוא דרך ולא מטרה…

כאן המקור לאותה הרוממות, לאותה הטהרה האנושית, המת­גלה בכתבים האלה. מעֵין רוח של אצילוּת שורה עלינו פה פת­אום. דומה לנו לפעמים כאילו אנו רואים כאן עקבות ׳הוּמאניוּת׳ חדשה. לא שהאדם מבטל פה ענייני העולם, שואף שאיפות בעלמא, אלא שהוא מתעדן ומתרומם עליהם. הוא עומד מצורף ומטוֹהר הרבה מן הסיגים הזמניים והמקריים. טוּב רוממות האמת כאילו עבר פעם על פניו, ואם גם את פניה לא ראה, הנה כבוֹדה אתּו. הוא כאלו נושא את זיווה בלבו.

אין כהיימאן יודע, כי אמת ומציאות הן לא היינו־הך, כי הרי־הרים כאן ותהומות ביניהם. מי כמוהו יודע, כי הגשרים כולם כולם פה רעועים הם (הנה, למשל, מאמר היימאני טיפוסי על ההתקדמות: ׳לו היתה התקדמות תכלית חיי־האדם – מי גבר ויחיה עוד? ועוד רע מזה: מי גבר עוד וחפץ חיים? מי עוד יחיה ולא ימות מחמלתו לדורות אשר לפנינו ומקנאתו לדורות הבאים׳?) אולם הן אנו בונים מדי פעם בפעם גשר ועוד לא חדלנו לבנות (המחצית השנייה ממאמרו של היימאן: ׳ואם התקדמות איננה תכלית חיינו, מי גבר ויחיה עוד מפני השעמום? לא נוּכל להאמין, כי דור מן הדורות של בני־אדם חי רק לפי־שעה; ואין לנו להאמין, כי הדור שלנו איננו דור לפי־שעה׳). אמת זו אינה מתקיימת במציאות, אולם המציאות כאילו יודעת פה על קיומה. לאדם כאן זרועות עולם וידיו שלוחות למרחוק.

היימאן אינו תובע מאתנו הרבה, ובכל־זאת אנו כמו נתבעים כאן – נתבעים וגם נותנים. הוא אינו הודף ודוחף אותנו בצד וב­כתף – ואנו לא רק הולכים, אלא גם הולכים ומתרוממים. הוא אינו בא אלינו בדרישות, והדרישות האלה כמו יֶשנן. יש כאן מן ההחלטיות, מן המוחלט שבמחשבה, אף כי הוא איננו בקוּם ועשׂה. אולי זה גודלוֹ של מוחלט זה ובזה גודל השפעתו ופעולתו עלינו, שאינו ניתּן לעשה. הוא קיים לעצמו, קיים לא כמציאות, אלא כחיוב המציאות – כאלוֹה השוכן בלבבות.

המוחלט של היימאן אינו באמת המוחלט של המחשבה בלבד. בהחלטיות זו שלו יש הרבה מן ההחלטיות הדתית. אין כהיימאן יודע על־דבר הדת, על דבר הרגע המוחלט, רגע היצירה שבדתיוּת. אין הוא בעל־דעת במובן הרגיל של המלה הזאת, אולם הוא איש־הדת – יותר נכון: איש הדתיות במובן בלתי־רגיל. דב­ריו על הדתיות הם לא־רגילים כלל. יש כאן מחשבות בדברים, שלפי שרגילים בני־אדם לחשוב הם ׳מעֵבר לכל־מחשבה'.

׳מדברים על דבר בחירה על־ידי חנינה, אומר היימאן: יש גם בחירה של חנינה בנסיונות החיים; יש גם במחשבה׳. במחשבותיו של היימאן, במחשבותיו הבהירות והמזהירות, יש מן החנינה הזאת. היא כאילו ישנה גם בשעה שאינו מדבר ואינו מרמז עליה. אולם יש אצלו לפעמים גם דיבור וגם רמז. יש שהוא גם נושא את משָׁלו על החליל והרוח: הוא החליל והרוח נושף בו; הרוח נושף בו והוא שָׁר לו את שירו.

חשבונו של היימאן הוא בעיקר חשבונו של עולם. אין קץ למשׁלים ולנוסחאות הרבים בעניין זה בכתביו. האיכוּת של הא­דם, זאת היא הכמות העולמית שהוא נושא בקרבּו. ׳כל מה שהוא גאוני, כל מה שהוא חיובי הוא פלאי', בא ממקור לא ידוע ומוכר; הוא נובע, שופע. ׳וזה בעצם דבר הסנטימנטאליות – דבר עצמי: הנאת עצמו של האדם, הרווחת לב עצמו, הטלת המשא מעל עצ­מו, לטיפת עצמו, הרגשת עצמו. אם הם (הסנטימנטאליים) מצטערים בצערו של אדם, הם מרגישים את צערם ולא את צער האדם שמצטערים בצערו או צער האדם המצטער׳. ׳רק המחשבות שאנו סוברים או מקבלים בלי הכשרה אמיתית, רק אלה עושות אותנו לגֵאים ולמחוסרי־סבלנות׳. בעל הכשרון האמיתי לא יחזיק טובה לעצמו. הן לכך נוצר. הוא חלק ממעשה הטבע הגדול וכמוהו הוא אורג את אריגוֹתיו ויוצר את יצוריו – יוצר אותם בלי חשבון.

היוצר, לפי היימאן, אינו המתנשא על הכּוֹל, אלא הטוב והמיטיב לכּוֹל. הן בעצם היצירה כבר יש הרבה ממידת הטובה, מן התפיסה וההשגה של מה שמחוץ ומן הנתינה למה שמחוץ, וכל שהיוצר גדול יותר הוא תופס יותר ונותן יותר. אין יצירה בלי ויתּור, בלי ויתּוּר האדם על עצמו ובלי שחרור האדם מעצמו.ּ היא כברק היוצא מבין עבי־סתר, אש אוכלה על סביבותיה, ‘חרב מבַתּרת’. לפעמים היא באה גם מְלֵאֲתִי חסד וחנינה, באה ויורדת כצפּור־פלאים, באה ושוכנת על כפך ודופקת עליה. ‘תהי ידך פתוחה וצפור־הפלאים תשכוֹן בקרבה ותשיר; אולם במַהרך לסגרה בקרבה, הנה היא נעלמה מעיניך והַאמינה לי כי אינה עוד גם בידך הקמוצה’…

יש, כאמור, שגם ידו של היימאן פתוחה במקצת לפנינו ואנו רואים את צפור־הפלאים כאילו שוכנת בקרבּה. היא שוכנת בקרבה חרֵדה. היימאן חרד מפני הפלא, חרד מפני החסד שבו, מפני ההתחסדות. נדמה לנו לפעמים כאילו הוא סוגר מפניו את השער והוא, הפלא, דופק עליו (בהקדמתו לכתביו אומר היימאן: ׳הנה זה לי, כאילו בכל מה שאני כותב הנני מבקש רק רעיון אחד; אולי הוא גם מבקש אותי'). הוא כאילו דופק עליו ושובר את בריחיו. מתפרץ אליו וביד חזקה הוא שופך אליו מרוחו. יש שחלון נקרע כאן בבית־האופל ורגע אחד מבריק הברק, מבריק באור פלאי, מוזר, משונה. החזון שלו אינו דווקא חזון הטוב. הוא רואה גם את ׳חזון השדים׳. היצירה שלו אינה רק מְלֵאֳתִי־חסד, אלא היא – ואולי לרוב, – אם נדבר בלשונו, ׳חרב מבתרת׳…

׳לכל רוח אנושי, אומר היימאן, נקבע מקומו, על־ידי הטבע והבחירה, בין האידיאַליוּת והריאַליוּת; שתי הקצווֹת. רק למחשבה תפיסה בהן (היינו, אין למחשבה תפיסה בהן); דחיה קטנה של הרוח ביניהן לצד זה או לצד אחר וכל דמות העולם נשתנתה עד החוט האחרון. בדומה לזה עמידתו של האופי הרוחני בין האישיות ואי האישיות; הוא נוטה הרבה לצד זה והוא קו­פא; לצד אחר והוא מתנדף. עמידתו של גיתה בין הקצוות היא על הנקודה המדויקה ביותר מכּל האנשים הגדולים בעת החדשה שידענו. זה העושה אותו לדמוּת מיתּית׳. גם עמידתו של היימאן בין הקצוות, בין האידיאַליוּת והריאַליוּת, והעיקר עמיד­תו של אופיוֹ הרוחני בין האישיות ובין אי־האישיוּת, בין ההתנדפות באין־סוף ובין הקפאון במקום – גם היא מיוחדה במינה. הוא איננו דמות מיתּית, אבל יודע הרבה על־אודותיה. ידיעה כזו יש בה הרבה משום הווייה.

תרפ״א




  1. Prosaisch Schriften in drei Bünden von Moritz Heimann.S. Fischer Varlag, Berlin, 1918  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49944 יצירות מאת 2759 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!