פרידריך גונדולף, ההיסטוריון של הספרות בגרמניה, יהודי מצד האב – היה גם אפוסטול. במשך עשרים וחמש שנה היה אחד האפוסטולים של המשורר סטיפאן גיאורגי עם ה׳חוג׳ ו׳העולם לאמנות', ומן החשובים והגדולים שבהם, מן הקרובים ביותר לאמן. את האמנות המיוחדת של סטיפאן גיאורגי תפס גונדולף כהוויה בתוך הזרם הבלתי־פוסק של ההתהוות. בגיאורגי חזר הרוח והיה לבשר, הצורה החדשה המרחפת ומרפרפת כולה חזרה והיתה לדמות. בתקופה החדשה הכל הוא התהוות, התקד­מות, שואף לפזר, ושירת גיאורגי שואפת לכנס. היא שואפת לקפל את העולם כולו תחתיה, לחיות את חיי הנצח ברגע אחד. ואין היא בעצם גם שואפת, מכיוון ששאיפה זו היא גם קיום, הווייה, דמות שלימה של שירת העולם וקסמו.

כך תפס גונדולף את שירת גיאורגי, תפס אותה כולה מצד ההווייה. והוא, גונדולף עצמו, היה כולו איש ההתהוות, היסטור­יון לפי עיקר מהותו. ולא זה בלבד, אלא שבניגוד לגיאורגי הצר צורות היה גונדולף בעל כוח של אמירה, של דיבור, במובנה הנעלה של המלה הזאת. הוא היה המפרש האמיתי, המעמיק בדברי היוצר, סולל מסילה בהם ונותן ניב לכל הנתון בחביון. כאמורא שלנו הוא דורש במה שלפניו, מוצא בו טעמים ונימוקים, מגלה את הרמזים ואת הסודות, נותן הגדרות רבות, מבדיל הבדלות דקות, ׳אלפי הבדלות׳ ממש. הכוח המתגלה כאן, שיש בו אמנם גם מן הארוס, קרוב בכל־זאת יותר אל הלוגוס. היה בגונדולף גם מן הנואם נאום, והוא היה גם מאריך בנאומיו. לא תמיד יש בספריו מאותו גיבוש הצורה, מן התבי­עות היסודיות בבית־המדרש של גיאורגי. והצורה של ספריו איננה גם אותה צורת הפסילים, הצורה האלילית החדשה. קרו­בה צורה זו יותר אל הצורה המוסיקאלית: על־פי רוב מוטיב אחד, יסודי, חוזר בכל ספר, חוזר ונשנה בו באופנים מאופנים שונים, בהרכבות מהרכבות שונות, בצירופים מצירופים שונים. לרוב אין הדברים מצטרפים לתמונה גדולה, רבת און, אלא להיפך, הם כאילו פושטים צורה ולובשים צורה, נמצאים תמיד כמו במצב של התהוות, במצב של תנועה נצחית. מהתנועה הנצחית הזאת, הבלתי־פוסקת, כאילו יצר גונדולף בספריו את יריעת ההווייה.

היחס המיוחד הזה שבין ההווייה וההתהוות ברוחו של גונדולף וביצירתו, השפיע הרבה על בירור החומר לספריו ההיסטוריים. גונדולף שואב לרוב חומר מן המוצג, גוש גדול של הוויה. אולם הוויה זו הוא מוליך דרך כל מיני מדרגות של התהוות, עד כי המוצג נמצא בלי הרף בתוך הזרם של השוטף. והוא נשאר בכל זאת גם מוצג, הוויה מיוחדת, המשנה את הגוונים והלבושים, ומשנה לא מעט גם את העצם, אלא שעצם ידוע נשאר תמיד קיים, והוא נלחם על עצמו, על עצמיותו, המתגלית בסוף בכל הווייתה, ודומה כאילו אין היא מתגלית בכל שלימותה אלא בדרך הארוכה והגדולה של ההתהוות. שניים מספריו הראשיים של גונדולף הם אופייניים בייחוד לכך: ספרו על ׳שקספיר והרוח הגרמני' וספרו על יוליוס קיסר, המתחלק לשני ספרים: ׳קיסר, דברי ימי תהילתו׳ ו׳קיסר במאה התשע־עשרה׳. ספרו על ׳שקספיר והרוח הגרמני׳ הוא גם ראשון לספריו, ואין הוא דן בו על שקספיר כשהוא לעצמו, גם לא על שקספיר בצורה שקיבל בספרות הגרמנית, בהתלכד רוחו עם הרוח הגרמני, אלא על התהוותו של שקספיר בספרות הגרמנית. שקספיר הוא ׳גוש׳ של הווייה, אבל הוא גם ההווייה החיה ביותר, הוא החיים שנהפכו ליצירה ושירה, והוא עד מאין כמוהו על זרם החיים המתגבר בלב עם ונהפך ליצירה ושירה, עד כדי להשיג השגה שלמה את זרם היצירה והשירה שלו, של שקספיר, ולקלוט אותו קליטה שלימה. התהוותו של שקספיר בספרות הגרמנית, התהוות ההשגה והקליטה של שקספיר בספרות זו, היא התהוותה של ספרות זו. וכך מתהווה הכל, מתהווה ה׳רוח׳ של הספרות האשכנזית, בדרך התהוותה של השגת שקספיר וקליטתה בספרות זו. ההווייה שקספיר עומדת כאן בתווך, באמצע כל התהליך של השירה והספרות, אולם גם הווייה זו עצמה כולה היא התהוות: כולה היא תנועה, תהליך־החיים שנהפך ליצירה ושירה, והיא גם מתגלית בדרך ההתהוות, נוחלת בדרך זו את נצחון הווייתה. כך מלוכדים ומחוברים בספר זה בכול שני יסודות־העולם, או יסודות הרוח, השונים כל־כך זה מזה: ההווייה וההתהוות.

בדומה לזה הוא גם ספרו של גונדולף על קיסר. לא על קיסר כשהוא לעצמו הוא דן בספרו, אלא על התהוות ההכרה של קיסר, ההכרה של גיבור היודע מידה וקצב לגבורתו, השליט ביצ­רו וביצר האדם, המבורך ומחונן, בתוך התרבות האנושית – בעולם העתיק, בימי־הביניים, בעת החדשה וגם בתקופה החדשה. קיסר בתור גוש של הווייה עומד כאן באמצע, בתוך עולם שכולו שוטף, מתנועע, מתהווה; ועמו, עם עולם מתהווה זה, גם קיסר עצמו נעשה לדבר של התהוות, של שטף ושל תנועה, ודומה כאילו על־ידי התהוות זו עצמה הוא נעשה להווייה זו הגדולה, לגוש זה של הווייה.

יש בכל ספריו של גונדולף, ויותר מאשר בכל ספריו בספר זה על קיסר, מהערצת הגיבורים בהיסטוריה, אבל הגיבור איננו זה ההווה וקיים אלא זה המתהווה, הולך וגדל בהיסטוריה, הולך וצומח בהכרה האנושית. הוא איננו בבחינת עבר בלבד, אלא גם בבחינת עתיד. הוא איננו בבחינת פסל ומסכה, אלא בבחינת חי וצומח ומתהווה בכל שעה ושעה. הוא איננו דמות שלימה בלבד, אחת ואין בלתה, גמורה וקפואה ונצחית. אלא הוא שופע תמיד תמימות וחיים. וחיים נצחיים אלה, שאינם נפסקים כלל, הם הם הנצח. על כן יש גם יחס מיוחד בספריו ההיסטוריים של גונדולף לעובדה ההיסטורית. בתקופה שעבו­דת החומר ההיסטורי, העובדה ההיסטורית, עלתה למרום פסגתה והיתה לעבודה זרה ממש, בייחוד בעבודה ההיסטורית של הגרמנים, הרים גונדולף על נס את הפירוש ההיסטורי והפירוש האנושי לעובדה, את התהוות העובדה בתוך ההכרה האנושית, בתוך יצירת הרוח האנושי. ולא העובדה עצמה היא עיקר, אלא מה שהתהווה ממנה, מה שצמח ועלה מקרקעה. לקורא העברי ידועים דברי אחד־העם, שהבדיל בפתיחה למאמרו ׳משה׳ בין ׳אמת ארכיאולוגית׳ ל׳אמת היסטורית׳ ודרש ואמר, כי ׳כל שפ­עולתו בחיים ניכרת, אף אם מצד עצמו אינו אלא ציור דמיו­ני, הרי הוא כוח היסטורי ממשי ומציאותו היא אמת היסטורית; וכל שאין רישומו ניכר במהלך החיים הכלליים, אף אם מצד עצמו אין מציאותו המוחשית בזמן מן הזמנים מוטלת בספק, אינו אלא אחד מאלפי רבבות הנמצאים שמציאותו של כל אחד מהם לעצמו בוודאי אמת במובן המוחשי, אבל – אמת שאינה מוסיפה ואינה גורעת כלום, ולכן היא כאילו אינה, במובן הסטורי׳. אחד־העם רצה על ידי כך להוסיף כוח לאמת של הכלל על האמת של הפרט ולאמת הכללית, ההיסטורית, על האמת הפרטית. זה התאים לרוח הכללי, שהוא גם הרוח של הכלל, אשר במאמריו של אחד־העם ובדבריו. רוח זה דרש הכנעה של הפרט לטובת הכלל, ולתכלית זו – גם הכנעת ה׳עובדה', האמת הפרטית, בפני האמת הכללית, הלאומית, בפני ההיסטוריה. גונדולף אינו מבטל את העובדה, אלא שהוא מוסיף עליה גם את הפירוש החי, את כל מה שחי מכוחה וכוח כוחה. מה שצמח מן העובדה, זהו חלק מן העובדה עצמה, כמו שזה הצומח ועולה מן השורש הוא חלק מן העץ הצומח כמו השורש עצמו, והפרי, שטעם עצי מיוחד בו ושונה הוא מן העץ עצמו, קשור ומחובר גם הוא עם השורש של העץ, ואדרבה, הוא נראה לנו בתוך חלקי העץ השונים כמו סוף־דבר ותכלית הכול. בדרך מעין זו יסד גונדולף במדע הספרות האשכנזית את ערך הפירוש המדעי והאסתיטי, את ערכה של היצירה המדעית־האסתיטית, הנבנית כעין עלייה על יסוד היצירה עצמה.

אין להגיד, ששיטה זו אינה פותחת פתח לסובייקטיביות, ליצירה ׳חפשית', דמיונית, במדע, אבל כאן באה לעזרה לשיטה זו מצד אחד שיטת היצירה השלטת בבית־המדרש של גיאורגי, אשר על פיה אין טעם אחר לכל ההווייה מלבד היצירה – בית המדרש של גיאורגי ממשיך בזה, כמו בכמה דברים, את הקו מבית־מדרשו של ניצשה, – ומצד שני אין היצירה בבית־מדרש זה אלא כיבוש של יצר פרטי, והחוק העליון של היצירה הוא חוק הצורה, הגבול והמידה. וכך הוצב גבול אמיץ וחזק לסובייקטיביות, לדמיוניות החפשית, לזה שאינו מצטרף ומתחבר לצורה טהורה ונקיה, אינו נכבש בתוכה, בעוד שאם הוא מצטרף לצורה טהורה ונקיה כזו הרי בהכרח האמת של הצורה והיצירה בתוכו.

בבית־מדרש זה, שגונדולף היה אחד מבאי־שעריו, אחד מן המצויינים ביותר שבבעלי־הלכה שבו, יש לצורה פירוש המתקרב אל פירושה של הצורה האפלטונית, היינו – צורה שהיא ׳אידי­אה', צורה הכוללת את ההווייה הפנימית, הנצחית, או את המו­שג הפנימי, הנצחי. ההסתכלות בצורה נצחית זו, באידיאה של היוצר, והדבקות בה הן כאן עיקר ויסוד בביקורת ובעבודות מדעיות־ביקורתיות. בעולם של צורה כזה אין ערך מיוחד לעובדה כשהיא לעצמה, למקרה הבודד, היחידי, כשהוא לעצמו, אולם ערכה של העובדה הוא בזה, שהיא פותחת לנו פתח להס­תכל בכבשונו של עולם. על־כן יש כאן מקום לדרוש את העוב­דה ולפרש אותה ברוחה של האידיאה הפנימית, הנצחית, אם זו של אדם יוצר או של יצירתו.

אכן בעיקר הדבר היוצר והיצירה אינם כאן אלא הווייה אחת, כי היצירה מגלה את האידיאה של היוצר, ורק בדרך היצירה היא מתגלית. היא ההווייה העצמית, הפנימית, ההווייה ׳על צד האמת׳ שבו, והשאר אינו אלא מקרה שקרה לו. על־כן בכל הערצת הגיבורים והיוצרים שבבית־מדרש זה אין כאן מקום לביאוגראפיה, לסוג ספרותי זה שהתרחב והתפשט מאוד בשנים האחרונות והיה מעין מדרש מיוחד, מדרש של חיי גיבורים, חיי אנשים היוצאים מן הכלל, העשירים במאורעות ובהרפתקאות, פנימיים וחיצוניים, המושכים את לבם של מבקשי־ההרפתקאות הרבים שבימינו. סוג ספרותי זה נעשה עכשיו למין טפילות של חיי הגבורה, וחייהם של הגיבורים נחשפים ומתגלים לעיני הסקרנים הרבים בהמון פרטים, אמיתיים ובדויים, באניקדוטות רבות, שאין ביניהן ובין היצירות של היוצר ולא כלום. סוג זה של ביאוגראפיה התרחב והתפשט בעת ובעונה אחת עם הסוג של יומנים, שברובם לא נועדו לפרסום, עם ספרי־זכרונות שונים, שהקורא הסקרן יוכל לרוות בהם את צמאונו לדעת מחיי הגיבור־היוצר הכל, מלבד מעשי־הגבורה ומעשי־היצירה שלו. גונדולף בספריו על גיבורים ויוצרים הוא האנטיפּוֹד הגמור של הביאוגראפיה המודרנית הזאת. לא זה בלבד שאין הוא דורש הרבה בספריו את חיי היוצר שמחוץ ליצירה, אלא שהוא מוציא כמעט מן הכלל של ספריו את חיי־היוצר האלה, את החיים שלו מחוץ ליצירה. אין יוצר אלא ליצירה ובה הוא מתגלה, כמו שגיבור המעשה מתגלה במעשיו. רק חיי היוצרים הגדולים ביותר נתונים־נתונים הם כולם לאותו הרוח השליט ביצירתם, לכוח של מעלה זה, שנתגלם ושנתגשם בהם במידה כזו, עד כי אין מקום פנוי ממנו, ורק חיי יצירתם וחייהם הם מעין דבר אחד, אשר כוכב אחד, או מזל, מלווה אותם ומאיר להם. אבל גם כאן, ביוצרים ראשונים במעלה, המתגלים בעולם אחת לכמה תקופות, ומתגלים בלוויית כוכב או מזל, המאיר לפניהם – גם כאן חיי־היצירה הם עיקר, והשאר הוא רק פירוש לכך. ולא זה בלבד אלא שיוצרים כאלה עושים את חייהם עצמם יצירה והם נעשים להם מקור ראשון לצורות ודמויות, וצורות החיים שביצירתם הן הן צורות־החיים האמיתיות. הן אמיתיות במובן ה׳אידיאה׳ של החיים האלה, הצורה הפנימית שלהם או המושג הפנימי.

אם האידיאה של היוצר היא הכל, הרי אין לכאורה מקום לחקירה, אין מקום להתעמק בפרטים, להראות על כל דרך ההתפתחות וההתהוות. ואכן פתח גונדולף פתח לאסתיטיקנים שונים, לבעלי הסתכלות יפה ונוחה, בעלי נגיעה קלה בחומר התפיסה שלהם. אבל גונדולף עצמו, מלבד שהיה חוקר, היסטוריון על־פי מהותו, וראה תמיד יחד עם ההווייה גם את דרך ההתהוות וההתפתחות, היה גם איש הדבקות וההתלהבות, והוא ידע כי אין תפיסה אמיתית בלי דבקות אמיתית ואין דבקות אמיתית אלא דבקות בכל, דבקות בפרטים ובכללים גם יחד.

דבקות זו היא שהביאה אותו לידי כך להקדיש את כל כוח התפיסה שלו הגדולה והעשירה ליוצרים וגיבורים אחדים. ובזה כבר ניכר ההבדל הרב אשר בינו ובין האסתיטיקנים, האורחים־הפורחים מגיבור לגיבור, מיוצר ליוצר, ומוצצים ממנו את מעט המיץ האסתיטי והספרותי ועוברים הלאה לדרכם. יצירתו סובבת תמיד והולכת מסביב לגיבורים־יוצרים אחדים, אשר אותם הסביר, פירש, והעמיק בהם, בהווייתם ובהתהוותם הפנימית. בַּקש ביקש ביצירות ראשונות של יוצרי־העולם – ביוצרים כשקספיר, גיתּה וכו' – את הצורות הראשוניות, המקוריות, של הוויית העולם, ודרכה ומהלכה־התהוותה, ודבק בצורות הראשוניות האלה, כמו שדבק בכלל בצורות ראשוניות, באידיאות.

וכך יצר גונדולף את המונוגראפיות שלו, שהן מונוגראפיות מסוג חדש, מכיוון שבכל הפרטים הרבים שבהן הן פונות לנדודות מעטות, לצורות־הווייה מעטות, ראשוניות, עליוניות, אשר אותן הוא מבהיר, מבאר. במונוגראפיות אלה התאחדו האסתיטיקן והחוקר, המיטאפיסיקן וההיסטוריון, והם שיצרו יחד בניינים, שבכל התרחבותם והסתעפותם מתקיים גם כל אחד ואחד מהם בכוחה של נקודה אחת פנימית, בכוחה של אידיאה אחת, אשר הכל מתייחס כפרטים לכלל אחד גדול. מעין בניין־אב לסוג זה של מונוגראפיה יש למצוא אצל וילהלם דילטיי בקובץ־מאמריו ‘החווייה והשירה’ (Das Erlebnis und die Dichtung) ומעין ‘גזרה שוה’ להם בספריו ובמאמריו של גיאוֹרג זימל (בספריו על גיתה, רמבּראנדט ובמאמרים רבים). בריבוי־צדדים ובעמקות לא היה גונדולף נופל הרבה משני הפילוסופים־החוקרים העמקנים האלה, ועלה עליהם בכוח ההסברה ובכוח של ביטוי, המגיע אמנם לפעמים לידי מדרגה הגובלת עם וירטוּאוזיות. על־ידי וירטוּאוזיות זו, קנה, כנראה, גם את לבות הרבים, אשר קראו בספריו, אם כי לא היה על־פי עומק טבעו סופר ומסביר לרבים.

דומה, כי בתור היסטוריון של הספרות היה גונדולף מתייחד יותר מדי עם יוצרים מעטים, אבל כמו שהמעטים ההם היו כמ­עט כולם אנשי קוֹסמוֹס, אנשים אשר מתוך נקודתם הם צפו אל ה׳כל׳ ושאפו לתפוס אותו ולהגשימו ביצירתם, כך גם הוא היה צופה מתוך נקודת הגיבורים והיוצרים המעטים שלו אל ה’כל' של החיים והספרות. וכך יש למצוא בספריו, שהם בעיקר ספרים על־דבר נקודות קוֹסמיוֹת ידועות של הספרות והתר­בות, תיאורים של שמשות אחדות, על התהוותן, הווייתן ומסלולן בעולם – ׳מחזורם׳ הקטן והגדול – גם היסטוריה שלמה של הספרות והתרבות, בייחוד של מהלכי הספרות והתרבות, וגם ׳אסתיטיקה׳ שלמה.

תרצ״א