רקע
פישל לחובר
תוֹמאס קארלייל

׳אם תשאל את האנגלי, בייחוד את אחד מאלה שלא הגיעו עוד לשנת הארבעים, מי הם הוגי הדעות שלהם, יקרא ראשו­נה בשם קארלייל; אולם עם זה יעוּץ לנו עצה לא לקרוא את דבריו, בהעירו את אזננו כי לא נבין בהם מאומה‘. בדברים האלה פתח היפּוֹליט טֶן ב׳תולדות הספרות האנגלית׳ את פרקו על קארלייל. ׳כנהוג’, מוסיף הצרפתי על דברי האנגלי, ׳הנך ממהר לקחת את עשרים הכרכים של קארלייל, את דברי הביקורת, פרקי דברי־הימים וכו׳ וכו', אתה קורא בהם ורגשות נפל­אים מאוד יתעוררו בלבך. הדבר מגיע לידי כך, כי בבוקר תכזיב את אשר היה בדעתך עליו בערב. בסוף אתה בא לידי גילוי, כי לפניך בּריה נפלאה במאוד־מאוד, אחד משנהבי־בראשית, שתעה מעולמו ובא אל עולם שלא נברא למענו׳.

נפלא מאוד הוא סגנונו של קארלייל ודרך הרצאתו. אין סגנו­נו סגנון חכם ומלומד, אף לא סגנון משורר ופייטן; אין הוא מרצה דעות ואין הוא מבקר וחוקר בהן, ואף לא שׁר ועושה כּוונים ליופי. הוא מטיף לקח, ובכוח רב וכביר. דבריו אינם נוזלים כטל, אלא יורדים בזעף כמטרות עוז. הם נופלים על הלבבות כנטפי השׂרף הכבדים, והם גם חוצבים להבות אש. הוא אינו הולך לאט־לאט ואינו עושה את דרכו עמנו מתוּן־מתוּן, אלא לוקח אותנו בציצת ראשנו ומעבירנו הלאה־הלאה, כשהוא צונף אותנו צניפה כסערה, ויש שנתוּנים נתוּנים אנו ימים רבים בין השמים ובין הארץ, או כי אנו נישאים על־פני גלי הים בלי אשר נדע כל חוף. דבריו איתנים ונמרצים, ויש שהם גם פרועים וקשים, פרועים כגידולי הפרא הסבוכים וקשים כסלעים המוצקים. כרוב גיבוריו, שהוא מדבר עליהם בספרו ׳גיבורים ועבודת גי­בורים׳ וביתר ספריו, כן גם הוא אינו מֵקל את ראשו ואינו משתעשע שעשועים של רוח ושל חן: הוא אינו מתעסק בדברים ומעשים לשם התעסקות בעלמא. אף צחוקו אין בו מן הצחוק הקל, אלא הוא פרוע קצת או הרבה, קודר ונפלא תמיד ומשונה מאוד.

קארלייל ידוע כהיסטוריון, כמי שכתב את דברי ימי קרוֹמוול, ׳תולדות המהפכה הצרפתית׳ ו׳תולדות פרידריך השני׳. אולם גם בספריו אלה אינו רק מרצה לפנינו על המאורעות שקרו בעולם וקושר את שלשלת ההיסטוריה קשר נכון וקיים, אלא הוא נכנס בעצמו אל תוך דברי ההיסטוריה, אם לא כשופט גמור ומכריע, הנה כמטיף מוּסר ולקח. תוך כדי הרצאת המאורעות של המהפכה הצרפתית ושקדמו לה ומניית שרשיה ועיקריה, הוא עומד רגע אחד או גם רגעים רבים ומתבונן אל ׳כוח ההרגל הרב בחיינו; איך שכל הידיעות וכל המעשים תלויים בנס על־פני תהומות אין־חקר של אי־הידוע, של הלא־סלול, ואיך שכל קיומנו הוא תהום אין־חקר, אשר ההרגל נטוי עליו מלמעלה כקליפת עפר דקה, שנכבשה בעמל רב׳. וכל זה למה? כדי לבוא בתוכחות מוסר אל ׳המתלהב הנמהר׳, כי ׳ייזהר בחדש!'1

יש אשר כאן נעשים פני המתבונן גם סרים וזועפים ומלאים מרירות ואירוֹניה. שבט המוסר נעשה לשבט־אף והוא מכה ועושה את מעשיו בעֶברת זדון. בעמדו לפני מיטת הגוסס לואי החמישה־עשר לא זה בלבד שהוא קורא לפניו ׳על חטא׳ נורא ופורש לו את כל מוראי המוות, אלא גם צוחק כנגדו צחוק של שטן: ׳מה עשיתי, כי כה ישנאוני?' – ׳לא עשית מאומה, לואי האומלל! אכן זאת חטאתך׳ כי לא עשית מאומה׳2.

העיקר בקארלייל הוא הכוח המוסרי הגדול. ׳כוח מוסרי בעל חשיבות גדולה׳, כאשר אמר עליו גיתה. העיקר כאן הכוונה הטובה תמיד להועיל, להיטיב, להדריך: ללמד תועים בינה ולהוסיף לקח וידיעת האמת גם לחכמים ומבינים מדעתם. הוא אינו עוסק בדברים ומעשים לשם הנאה, לוּ גם לשם הנאה של לימוד, כי אם לשם האמת, להעמיד את ממלכת האמת על מכונה. לא שאלות של חשבון ושל חידוד השכל הן לו שאלות העו­לם וההוויה, כי אם שאלות של חיים. הוא מבקש בכל דבר את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. במה יאמין האדם ולא יאמין, מה הן מצוות־עשה שלו ומצוות לא־תעשה, הנה השאלה הרבה, היחידה, אשר הוא שואל, ולה הוא מבקש תמיד את הפתרון. הנה החוף אשר אליו הוא חותר להשיב את ספינתו ואת ספינתנו, שאבדו לה קברניטיה.

אין כקארלייל שונא את כל המצפצפים והמַהגים, את כל המתווכחים והמתפלפלים לשם ויכוח ופלפול או לשם חידוד ושינון. ׳הרוח הוא באנוש לא להתווכח ולהתפלפל, כי אם לדרוש ולתוּר בדבר־מה, להקנות לנו אמונה זכה ושכל ובינה בדבר־מה, ועל פיהם עלינו לקרבה אחרי־כן אל המעשה׳ – קורא קארלייל בטון הפאתיטי שלו. אין הוא אומר לנו למנוע את עצמנו מן השאלה ומן החקירה והדרישה בכל מופלא. אדרבה, הוא חושב את כל ספק וכל שאלה וכל ספקנות לפעולה המסתורית של הרוח בד­בר, שהוא מתחיל לדעתו ולהאמין בו. ׳האמונה צומחת ועולה מכל־אלה כמו האילן משרשיו, הטמונים בעפר׳. אולם השורש איננו עוד האילן. אל לנו לעשות את האמצעי תכלית. ׳למה הדבר דומה, כאילו הפכו את האילן על פניו, ובמקום ענפים, עלים ופירות רעננים, חפצו להראות לנו, כי הוא שולח באוויר שרשים לא תואר ולא הדר להם,3.

יש בקארלייל מן המעשיות של עם־המעשה, העם האנגלי. אין האנגלי אוהב מטבעו את הניצוח בדבר הלכה, אם אין זאת הלכה למעשה. עוד ביקוֹן בשעתו העמיד את הדברים בעיקר על המעשה והתווה בזה דרך לכל חושבי מחשבות באנגליה, עד כי כותב דברי ימי חייו, המבקר האנגלי מֶקוֹלי, פסק בזה את פסוקו: ׳טוב צמד שדה במידלסֶקְס (אחד הפלכים הקטנים ביותר באנגליה) מנסיכוּת בעולם־החלומות,4. הדעת, לפי ביקוֹן, היא כוח, וכוחו בזה, שהוא כובש את הטבע לפני האדם. הוא סר למשמעתו של הטבע ואל חוקיו בל־ימוטו, למען השׂתרר עליו. בדומה לזה אומר גם קארלייל: ׳האור הוא הדבר האחד, שהעולם צריך לו. הָבֵא אור בלב העולם, והעולם יילחם מלחמתו וינחל ניצחון ויהיה הטוב שבעולמות׳5. ולכן גדול ורב הוא גם הערך של העבודה בהשקפת־עולמו של קארלייל, כי הן גם כיבוש על־ידי עבודה שמו כיבוש. ׳עבודה היא תעודת כל אדם עלי־אדמות׳6. ׳עבודה זו תפילה׳. ׳כל עבודת אמת היא דת׳. ׳כל עבודת אמת היא קדו­שה; בכל עבודת אמת, לו גם תהיה עבודת ידים, העובדות באמונה, יש דבר־מה אלוהי. העבודה, רחבה כרחבי הארץ, הנה ראשה בשמים. זיעת־אפיים, ומזו עד זיעת־המוח, עד זיעת־הלב, שבה כלולים יחד כל החשבונות של קֶפלר, כל ההסתכלויות של ניוטון, כל המדעים, כל שירי הגיבורים, כל מעשי הגבורה, כל יסורי הקדושים, עד לזיעה זו של אימת־המוות, שכל בני־האדם קראו לה קדושה! הו אחי, אם אין זה ׳פולחן׳, הנה יש להצט­ער על כל פולחן, כי אין לך דבר נעלה מזה בכל אשר גילו בני־האדם תחת שמי אלהים׳.

העבודה היא ׳פולחן', עניין של קדושה ורוממות, זה יסוד־המעשה של קארלייל ויסוד־ההבדל בינו ובין מעשיים אחרים. הוא רואה את האדם שיודע לעבוד כ׳שליט בחסד־עליון על דבר־מה; הוא עומד בקשר עם הטבע, הוא אמן בדבר אחד או הרבה, והוא כוהן ומלך־הטבע׳7. בשעת עבודה עומד האדם פנים אל פנים עם הטבע הנצחי, עם החיים, חיי הממש, שהם חיי העד; הוא כורת אז ברית־אמת עמהם ונכנס לפנֵי ולִפנים, אל תוך חדרי חדריהם הכמוסים. כשאדם שם פניו אל המעשה, רוח הרצינות המעשית שורה עליו, והוא מתרחק מכל דבר־שקר ומכל אונאת דברים ומכַוון את לבו אל האמת.

הנה הנוסף העיקרי, שהוסיף קארלייל על המעשיים האנגליים האחרים. המעשה אצלו הוא מעשה רב, שיוצא ללמד, להגיע לידי חקר פעולת העולם ולהבין את פליאותיו. כי מלבד האופי המע­שי הקבוע של השקפת עולמו ודעותיו של קארלייל, חותמן הוא חותם מיטאפיסי מובהק. אפילו אחרי ההתבוננות היותר קלה בספריו אנו מגלים בנפשו של קארלייל מעין זה שגילה הוא בעצמו בנשמת גיבורו טוֹיפֶלְסְדְרֶק: 8 טראנסצינדנטאליזם עמוק, דומם ונעלה, נוסף על דרך מחשבתו המעשית. הוא רואה את העולם מלא פליאות ופלאים, וכולו רק לְבוש לרעיון אחד פנימי או רעיונות פנימיים רבים. ׳כל הדברים הנראים הם רק משָׁלים. כל מה שאתה רואה, איננו קיים רק לעצמו; כן, אם נכוון היטב בדבר, איננו קיים כלל. כל היש הוא בעל טבע רוחני, תעודת כל גופני היא להיות דמות לאידיאה ולגלם אותה׳9. ׳כל דבר, לו גם דל־ערך לעצמו, הוא רוח, התגלות הרוח׳10. כהֵגֶל האשכנזי מחליט גם הוא, כי ׳הרוחני הוא תחילת החילוני'11. ׳הכל בא מן הנצח, ואליו הוא שב ללכת. – חזון הוא הכל׳12. כמיטאפיסיקן אמיתי הוא רואה, כי ׳חלום, פאנטאסיה הוא כל מה שאנו על־פני האדמה קוראים חיים; רוב האנשים עוברים את דרך החיים, כמו לוּ ידעו ימין ושמאל, וכל ספק אין בלבם, אולם חכמים שם רק אלה, היודעים, כי – אינם יודעים מאומה׳13. הפילוסופיה המיוחדה של קארלייל היא הפילוסופיה של הבגדים אשר לטויפלסדרק, כי עשוי האדם לכסות את מערומיו, לא למען יֵחם לו, כי אם למען לא יראה את גופו ערום. נוטה האדם לתפור לו עלה־תאנה או עלים אחרים, להתנאות ולהתייפות כיודע טוב ורע, בעוד שאינו יודע, כי אינו יודע מאומה. כל מה שהאדם קורא טבע הוא למעלה מן הטבע, וכל מושגיו של האדם על־דבר החיים והעולם הם רק לבוש, המכסה על התוכן הפנימי.

כטויפלסדרק הנפלא כן קארלייל גם הוא איש, ׳המחבב את הפלא ומבקש את הפלא'. בפשטותו הגדולה, פשטות של אדם, שאינו מקבל עליו את מרות התרבות עם כל הגיהוץ והקליפה היפה שלה, והוא עוד קשה וכבד ועז ומגושם ורציני עד מאוד כאחד מבני־האדם הקדמונים, אינו אלא מבקש על דעת עצמו את פתרון החיים. חפצו הוא, לעמוד בעצמו על חידת העולם בלי אשר יקבל כל עזרה מן החוץ, מן הסבור והמקובל – הסבור, שסוף־סוף אינו גם הוא אלא מקובל. ובזה הערך הגדול שהוא נותן לעבודה, המעמידה את האדם פנים אל פנים עם החיים, עם הטבע, והחשיבות הרבה שהוא מחשיב את המעשיות בכלל, המשרה על האדם רוח של רצינות ושל רדיפה אחרי האמת הערומה.

ולכן קארלייל אינו רק נותן ערך גדול לעבודה ומחשיב הרבה את התכלית המעשית, אלא שהוא בונה את כל בניינו על יסוד המעשה: על הניסיון, על המציאות. אין לך דבר העומד אצלו בפני המציאות, ומלה זו היא, כמדומני, המצויה ביותר בכתביו. מידת הגיבור היא גדולה, יען ׳כי הוא שב אל המציאות׳14, ׳מציאות־החיים הגדולה חשובה לו, הוא גדול בעצם וראשונה על־ידי כך׳15. מוּחמד ולוּתּר היו גדולים על־ידי כך, וזה גודלם של קרוֹמוול ונאפּוֹליון ויתר הגיבורים למיניהם. רוב בני־אדם רגילים כל־כך במימרות, בנוסחאות, בלבושים ריקים של דברים, עד כי על האדם להיות גיבור כדי לראות את הדברים ראייה של ממש. וכל הרואה את הדברים ראייה של ממש קרוב לראות גם את עצם הדברים.

רואים אנו פה כמה יש בקארלייל מן האמונה הגדולה בפלא העולמי וביופי הפלאי של פלא זה. על האדם רק לפקוח את עיניו לרווחה וכבר הוא רואה; עליו רק לבלי תת כל רמאות וכל שקר להיות השליטים בו, והנה הוא גלוי־עיניים. אם גם ׳חלום, פאנטאסיה הוא כל מה שאנו על־פני האדמה קוראים חיים׳, הנה יפה הוא גם החלום הזה וטוב הוא ויש בו גם מן הממש. אם יסוד העולם הוא ממשי, וטוב ממש, הן אי־אפשר שתהיה בו כוונה רעה לשׂוּם מכשולים לפני האדם ולאַחז את עיניו. אלוהים הוא אל מסתתר, כדי שהאדם יבוא לחפש אחריו ויגלהו. גדול דיבור, שמביא את המחשבה לידי גילוי, וגדולה ממנו שתיקה שמביאה לידי מחשבה. העולם כולו סוד אחד או סודות רבים, הוא כולו מלא סמלים, אולם זה כוחו של הסמל, שהוא מכסה ומגלה גם יחד. ׳בסמל מתאחדים יחד התעלומה והגילוי; ומכאן שהוא שותק ומדבר בעונה אחת, לכן חשוב הוא כפליים׳16. כל מה שעשה אלוהים בעולמו הוא טוב, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. כל האומר ׳לגאול׳ את העולם אינו אלא צריך בעצמו ׳גאולה׳17. על האדם רק לפקח על גאולת עצמו, למען לא יפול ברע.

קארלייל הוא מן הקיצוניים שבבעלי ׳ההן הנצחי׳. כל המצוי בעולם אינו, לפי דעתו, אלא ראוי להיות. כל מה שהיה, היה ראוי לשעתו, ואין לך דבר שלא היתה לו שעה. רק כשעברה שעתו, עליו לפנות מקומו. כל מה שיש, יש בו מן הטוב, כי אלמ­לא כן, לא היה מתקיים. אם רואה אתה דבר שהצליח, אות הוא כי דבר־אמת יצוּק בו18. על־פי זה יש שבא קארלייל אף לנשא למעלה את הכוח, כי ׳מי שהכוח בידו, לוֹ גם המשפט׳19, ׳כי הכוח, במובנו הנכון, הוא מידת כל דבר־ערך׳20. אולם לכוח בפי קארלייל יש מובן אחר, שהוא חושבו למובן הנכון. הכוח בפי קארלייל איננו הכוח הגשמי, כוח האגרוף, שקארלייל בטוח בו, כי אינו מצליח לעולם, אלא הכוח הרוחני, המוסרי, כוח הטוב, שנותן קיום לכל דבר. אין לך דבר שהצליח, שמתקיים או שהתקיים ימים רבים, שאין בו מן הכוח הזה. ׳כוח ומשפט שונים מאוד משעה לשעה; אולם תנו להם מאות שנים לנסות בהן את יכולתם ותמצאו, כי שקול זה כנגד זה׳21. כאחד מרֵעי איוב בטוח קארלייל, כי רק ׳מספר שנים נצפנו לעריץ׳, והאֵל לא ימאס־תם ולא יחזיק ביד־מרֵעים.

באמת־המידה הזאת של דבר שהצליח מודד קארלייל את כל חזיונות ההיסטוריה, ואף את חזיונות האמונה והדת. אם רואים אנו בני־אדם מאמינים באמת, אי אפשר שיאמינו בדבר־שקר או כזב. ׳דתו של כל אדם הוא הדבר העיקרי שבו׳22. אחת היא, אם האדם מחזיק בדת של כנסייה ומודה בעיקרים ידועים או אינו מחזיק בכל דת וכופר בעיקר. אין לך אדם שהוא בן־בלי־דת. אמנם יש שהדת שלו היא הספקנות בלבד או העדר־האמונה, אולם גם אז הוא ׳מרגיש את עצמו בקוּרבה רוחנית לעולם הבלתי־מוחשי או לאי־העולם׳. גם אז חשבון עולם לפניו, שהוא מוצא אותו חסר או יתר. האדם הוא יציר עליון, ׳קורץ מאותו החומר שהחלומות קורצו ממנו׳, וזה העיקר בו. יש בעולם שעות שוממות, המלאות לא־אמוּן ומבוכה עם אנשיהן השוממים, המפקפקים – כל זה ממשיל קארלייל ׳לחומרי ההסקה היבשים והדוממים, המחכים לברק מן השמים, אשר יבוא ויבעיר אותם׳. והברק הזה, אשר בא ומבעיר חומרי הסקה יבשים ודוממים, לבבות רבים מפקפקים ושוממים, הוא ברק מן השמים. דורות של מאמינים, מאמינים באמת. בכל אופן יש גרעין של אמת באמונתם. קארלייל מתמרמר מאוד על ההשערה השגורה על־דבר מוחמד, כי היה נוכל ורמאי במזיד. ׳הדבר אשר השמיע האיש הזה זה אלף ומאתיים שנה היה לאורח־חיים למאה ושמו­נים מיליון נפש אדם – הנעלה על

אדם – הנעלה על דעתנו, כי מקסם כזב של מאחז־עינים רוחני היה הדבר הזה, אשר מספר רב כל־כך של ברואי האל הכל־יכול חיו ומתו על־פיו?23 ׳אדם כוזב ייסד דת? אדם כוזב לא יוכל לבנות גם בית־לבנים!׳ וכן גדולה התמר­מרותו על אלה מן החוקרים, שאינם מבקשים חשבונות רבים לבאר את פשר דבר האלילות. הם אומרים, כי אין זאת אלא כחש ומרמה, ערמת כמרים ותעתועים. אולם קארלייל בטוח, כי ה׳רמאות אינה יוצרת מאומה; היא ממיתה הכל׳, והוא מחליט, כי כל מיני אלילות ׳הכילו בקרבם אמיתות, שאילולי כן, לא היו בני־אדם מקבלים אותם׳. קארלייל בא גם לבקש ולמצוא את האמיתות האלה של האלילות, בייחוד ביקש ומצא את האמת שבאלילות הסקאנדינאווית.

במשנה זו של האלילות, של האלילות בכלל ושל האלילות הסקאנדינאווית בפרט, עוסק תומאס קארלייל בתחילת הספר שבו הוא דן ׳על גיבורים, עבודת גיבורים ומידת הגבורה בדברי הימים׳. יש כאן סדר למשנה זו, אבל, כנראה, גם מפני שחביבה על קארלייל שְׁנָאָה ראשונה. כשהוא מדבר על בן האדם הפרא, העז, מוצק הגרמים והאמת, הננו מרגישים, כי הוא הק­רוב ביותר אל לבו. יש קירבה רוחנית בינו ובין אוֹדִין, ׳הגאון הצפוני הראשון׳, ודומה כי אף תּוֹר, ׳הקומט גבות עיניו המזרות חמה׳, חביב עליו. האדם הקדמון, הפרא, הוא הוא אשר ראה את העולם ערום, ׳לא מכוסה בצעיף של שמות ונוסחאות׳. הנה הא­דם הקשה, הכבד, אולם הרציני ׳עם העמקות והעצמה של האיש׳. הן הוא היה תמים מן האדם המודרני, יותר ישר ופשוט וממילא אפילו טראנסצינדנטאלי יותר. ׳הוא עוד לא כלל בשם אחד את שפעת המראות, הקולות, הצורות והתנועות, שאנו מכנים בשם הכולל ׳העולם׳, ׳התולדה׳ וכדומה, ובזה אנו משלחים אותם מעל פנינו׳. הוא ידע עוד לשאול ולהתפלא ולראות את הפלא. ׳הברי­אה היתה לאדם זה מה שהיא תמיד לחושב ולנביא, למעלה מן הטבע׳, ולכן יחסו אליה היה יחס של יראת־הכבוד, הכנעה וכריעת ברך.

ביחסו של קארלייל אל האלילוּת יש הרבה מן האלילוּת של גדול המשוררים הגרמנים גיתּה. האלהת העולם, האלהת הטבע, וגם – האלהת האדם. ׳העולם, שהוא היום אלוהי רק לאנשים אשר שאר־רוח להם, היה אז אלוהי לכל אדם, אשר פקח עליו את עיניו׳ – נותן קארלייל שבח לדורות האלילים. ודורות הללו, לפי דבריו, גם ׳הרגישו יותר מה שיש מן האלהות באדם׳, ולכן העריצו את האדם הגדול, האדם הגיבור, ועבדו אותו עבודת גיבורים.

פה היסוד לפולחן הגיבורים של קארלייל, פולחן הגדול וה­נפלא, שקיבל את ביטויו היותר נעלה בספר ׳גיבורים ועבודת גיבורים׳ עם ביטוייו הנמרצים, כי ׳ההיסטוריה הכללית, דברי כל המעשים אשר האדם פעל ועשה בארץ, הם בעיקרם דברי ימי האנשים הגדולים אשר פעלו בה; האנשים הגדולים ההם היו מנהיגי בני־האדם וכו׳, יוצרי כל מה שהאנושות כולה הוצי­אה לפעולות׳.

אמנם יש שפולחן הגיבורים של קארלייל נראה לנו כעין עבודה נוצרית, כ׳הכנעה נלהבה לאין־גבול לצורת אדם נאצלה'. הוא בא גם לא פעם אחת לפאר ולשבח את המידות הנוצריות וגם מציין את דברי אחד ממשוררי הנצרות על־דבר הגילוי שבבשר, כי ׳אנו נוגעים בשמים כשאנו נוגעים בבשר אדם׳. אכן יש שצורת דבריו של קארלייל היא ׳צורת האדם הנאצל׳ של הנצרות, אבל באמת אין חיבה יתירה נודעת מקארלייל לצורת האדם הזאת. אף כאן בעניין הנצרות, לא האצילות היא לו עיקר, כי אם הגבורה. לוּתֶּר, נוֹקס והפּוּריטאנים הם לו גיבורי הנצרות האמיתיים. אף כאן הוא מוקיר בעיקר את איש הגבורה, מין אדם קדמון נוצרי, את ׳אוֹדין הנוצרי׳ כמו שהוא אומר על לוּתֶר. שוב אדם חדש מקורי, ׳פרא׳ עז ומוצק, הנלחם בכוח רב עם כל העולם; שוב תּוֹר אמיתי, אשר בהלמות רעמו הוא מפוצץ יֶטוּנים מתועבים וענקים איומים׳24. לא לחינם בחר קארלייל במוּחמד כטופס של ׳גיבור בתור נביא׳, כאדם גדול למופת מבין הנביאים.

קארלייל קורא לאדם גדול, לכל אדם גדול סתם, גיבור, ולפולחן הזה של האנשים הגדולים פולחן הגיבורים, עבודת גיבורים – בלשונו. בזה הוא פותח לנו פתח, שבעדו אנו רואים, כי יש בפולחן הזה מן הפולחן של העמים הגרמנים ומן השקפת־העולם שלהם על־דבר אומץ־הלב, עוז־הרוח, שהיא המעלה היותר גדולה לאדם המעלה25. גם האדם בעל המחשבות, הפייטן, החודר אל מסתרי העולם, גם הנביא, העמל להשיג את תעלומת ההווייה, גם הכוהן, השוקד להורות את העם משפט אלוהים וכו', הם בעיקרם בעלי עוז־נפש (בזה יובנו דברי קארלייל, כי כל הגיבורים ׳קורצו בעצם וראשונה מחומר אחד, ורק לפי הדרך שקיבלו אותם בני־אדם והצורות המיוחדות ֺשלבשו הם שונים זה מזה׳. על הדברים האלה הוא חוזר26 כמה וכמה פעמים). כולם הם גיבורי כוח, וזהו חלק־אלוה־ממעל שבהם, נשמת הפלאים, שעל כל אדם להיות משׁתאה לה ולהיות נאמן ומסור לעבודתה.

גם נאמנות־הלב הזאת ומסירות־הנפש אינן בעיקר אלא המידה הגרמנית הטובה השנייה27, להיות שומר אמונים לכל מה שראוי לכך, להיות עובד מאהבה לכל מה שהוא גדול ונשגב. קארלייל אומר, כי ׳רגש יותר עדין מאשר התפלא על גבוה ממנו אינו מפעם בלב האדם׳28 והוא היה מתייאש לגמרי מן העולם, לו היה הדבר כן, כי ׳כל גיבור־מושל, כל משמעת אמונים של האדם לאדם בדברי חול כבדברי רוח, עברו ובטלו לנצח מן העולם׳29.

גדול וקטן בעולם – ולָעֶבֶד, לפי קארלייל, לא טוב להיות חפשי מאדוניו. אולם גם האדון אינו חפשי. האדם הגדול של קארלייל אינו האדם העליון, הגיבור של הפילוסוף הפייטן פרידריך ניצשה. גיבורו של קארלייל איננו רק גיבור יוצר, איננו יוצר חפשי בעולם. הוא ׳מתהלך את האלהים', כאשר קורא לזה קארלייל. האדם הגדול, לפי מבטאו של קארלייל, הוא ׳אדם יותר ממנו׳. הוא נכנע יותר מפני תעלומת־העולם הגדולה, מפני המציאות, מפני ההווייה, מפני האדם בכלל. כאדם הפשוט, הנאמן אל הגיבור ומסור לעבודתו, כן גם הגיבור נאמן לעולם ומסור לעבודת העולם. הוא המנהיג את בני־האדם והמדריך אותם בדרך טובה, בדרך שהאלוהים רוצה, כי הוא יוליך את בני־האדם. הוא שלוח ממרום, שליח ההווייה. ׳הוא מביע על־פי דרכו את הרוח ממרום, המפעמת אותו׳30. ׳חייו הם חטיבה מלב הטבע הנצחי׳; ׳הוא האיש החי בתוך חוג ההווייה פנימה, בתוך האמיתי, האלוהי; זה האיש אשר שׁאָר־רוח לו באמת, ו׳הוא גם נדיב־רוח׳ תם וישר, חובב־אדם ואמיץ־לב גם יחד׳31. ׳באמת אומץ־הלב הוא גם מקור החמלה־האמת וכל מה שיש באדם מן הגדול והטוב׳32. מי שהוא בעל אומץ־לב הוא אמיץ לראות את האמת והנכון בכל דבר, והוא בעיקרו רק אדם תם־לבב מאוד. ׳סימנו המובהק של הגיבור, כי הוא תמים־לב׳33, וכל אחד מאתנו יהיה גיבור, אם יהיה תמים־לב34.

כך בונה קארלייל גשר בין האדם הגדול ויתר בני־האדם, בין הגיבור והעם אשר לרגליו. והגשר הוא גשר של תמימות. תמימות הלב היא לו הרפואה לכל מכה. על האדם להתהלך בעולם לפני האלוהים ולהיות תמים. עליו לעשות בתום־לב את אשר הוטל עליו, ׳את הדבר הראוי לכשרונו'35, את אשר הוא נמשך אחריו בלב ונפש. אין לך אדם, שאין לו כשרון ויתרון למלאכת איזה מעשה. זכות היא לו הדבר, וגם חובה למלא אחריו. עליו לשמוע לקול הטבע, לקול אלוהים, המתהלך בלבו. קארלייל מתמרמר וחוזר ומתמרמר על כל תורה של תועלת, שהוא קורא לה שם ׳החיה הנוראה תועלת׳36, ועל כל רדיפה של האדם אחרי אושר. ברשימה משנת 1838 הוא כותב: ׳אין לאדם הזכות, לבקש לו סם של אושר, הוא יכול להתקיים גם בלי אושר; יש בעולם טוב מזה… אהבת האושר היא באופן היותר טוב רק מין רעב, חפץ באדם ללא־משפט, יען כי לא קיבל חלקו דַיו במנעמי תבל‘. אהבת האושר והרדיפה אחריו היא מחלה, מחלת אוון. אין למצוא את האושר. אין למצוא אותו במרחקים, בכל מלוא תבל. לא לזה באנו הנה, לבקש פה את אושרנו. האדם אינו עמל בחיים לפיו, אלא ׳במה ולמה שמעבר לחיים’37. אם יבוא מדי פעם בפ­עם לקחת עצה מפי החיים, ׳אז הוא יכול גם לבלי לעשות את העסק׳. אין אנו יודעים מאין ולאן, למה באנו הנה ואי מחוז־חפץ לנו. טבע האדם השלם אינו יודע לעולם את עצמו, ׳בעוד שכל מה שיודע את עצמו איננו שלם פחות או יותר׳38. על האדם רק לפעול כרצון הטבע, למלא אחרי חפץ אלוהים, שהוא אלוהים הטוב. עליו רק ללכת בדרך שהתווה לו טבעו, לעבוד את העולם על־פי כשרונותיו, לעשות דומם את אשר הוטל עליו. ובזה גם ימצא את אושרו האמיתי ואת שלוותו.

קארלייל מוצא, כי הדרך הזאת היא היחידה לפתור את שאלת החברה הסבוכה. אם האדם לא ירדוף אחרי התועלת ולא יהיה עושה מלאכה לעצמו, לא יהיה עושק ולא־לו. הוא לא יבקש שכר מאת בן־אדם חברו, כי אם יבקש את קרבתו הנפשית. היחס אליו יהיה יחס נפשי, לבבי. בני האדם יהיו אז בני משפחה אחת, שאחד כפוף לחברו ונשמעים זה לזה בכל דבר הראוי להישמע. הגדול יהיה הגדול באמת, בעל הכשרונות הגדולים, היכול והיודע, ובני האדם הקטנים ממנו יהיו נכנעים אליו ויסורו למשמעתו. הכל תלוי בתמימותו של האדם ובאמונתו39. לפנים, כשבני האדם עוד היו תמימים ומאמינים, לא היה מצב החברה ברע כל־כך. בני האדם היו קשורים זה אל זה קשר נכון ומחוברים אל מלאכתם, אדמתם ומקומם. עתה הכל מתנודד ומתרוֹעע עד היסוד. כשחסרה התמימות והאמונה – חסר הכל. ׳מקום מושב הרע הוא באי־האמונה, היא מרכז הסרטן החברתי, שממנו נשקפת סכנה של מוות לכל הדברים׳40. הספקנות היא מחלת כל המחלות, ׳היא רזון ממושך וחולי בנפש כולה׳41, כמו ש׳האמונה היא פעולה בריאה של נפש האדם, פעולה טמירה בלתי־ מתוארת בדברים ככל הפעולות החיוניות של הנפש׳. העבר וההווה (The Past and the Present – השם שקרא קארלייל לאחד מספריו הראשיים) – הכף המכריעה לצד העבר. הימים הראשו­נים היו טובים מאלה.

הימים הראשונים היו טובים מאלה – הננו שומעים מדי פעם בפעם את הקול הפנימי היוצא מדבריו של קארלייל. לעובדי־האלילים הצפוניים היה מושג יותר אמיתי על עולם אלהים משל הספקנים בדור האחרון, מחליט קארלייל ואומר גם בספר ׳גיבו­רים ועבודת גיבורים׳42. הדורות האחרונים שלנו הם דורות ללא אמונה פנימית, ללא גבורה. ׳שטחיות, נוסחאות ומימרות שגורות נאחזו במקומה׳43. דרכי מחשבותם של בני־אדם במאה השמונה־עשרה הן דלות ושפלות לעומת דרכי המחשבות של הסקאלדים, עובדי־האלילים הקדמונים. כשאנו מקשיבים לקח מפי קארלייל בשעת השיעורים שלו, שהקדיש לגיבורי בני־האדם, הננו יורדים באמת אתו ירידה אחר ירידה. מידת הגבורה פוחתת והולכת כאן לפנינו. מן ׳הגיבור בתור אלוהות׳ אנו באים אל ׳הגיבור בתור מלך׳; מן הנביא אנו באים אל הכוהן, מן המשורר אל הסופר. ובכל־זאת קארלייל בטוח, כי ׳הכל מוסיף והולך, ואין דבר פוחת והולך׳, והוא עמל בכל שעה למצוא לו ראיות ותשובות, שאין להן יסוד נכון בדבריו העיקריים, כי הכל הולך ומתעלה, הולך הלוך וטוב.

אכן, אמונתו של קארלייל במידת הטוב, כאמונה שלו בכלל, אינה פוחתת והולכת. גדולה היא מידת הגבוּרה שלו, שאינה נרתעת לאחור גם מפני עולם מלא ספקות וספקנות. יודע קארלייל להיות עומד ונלחם על דעתו עם עולם שלם. גם הוא אחד מגיבורי הרוח, אשר היו מאז מעולם.

תרע״ט




  1. תולדות המהפכה הצרפתית, ספר שני, פרק ג.  ↩

  2. שם, ספר ראשון, פרק ד.  ↩

  3. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור ה.  ↩

  4. Macaulay, Essays Critical and Miscellaneous, 1853, p. 278.  ↩

  5. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור ה.  ↩

  6. Chartism, ch. 3  ↩

  7. שם.  ↩

  8. טויפלסדרק הוא הגיבור הנפלא וה׳משונה׳ של קארלייל בספרו Sartor Resartus. מאחורי שם זה הסתתרו קארלייל ודעותיו בספרו זה, קודם שיצאו להם מוניטין בעולם. כדאי להעיר בזה, כי קארלייל גילה בנשמת טויפלסדרק ׳על־יד הטראנסצינדנטאליזם העמוק, הדומם והנעלה, דרך מחשבה מעשית׳ (ספר א, פרק ג). היינו, שהוא ראה את הטראנסצינדנטאליזם כיסוד ועיקר בנשמתו.  ↩

  9. Sartor Resartus, I, ch. 11  ↩

  10. שם, פרק י.  ↩

  11. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור ד.  ↩

  12. Sartor Resartus, I, ch. 3  ↩

  13. שם, פרק ח.  ↩

  14. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור ד.  ↩

  15. שם, שיעור ב.  ↩

  16. 3. Sartor Resartus, ІІІ, ch  ↩

  17. עיין גיבורים ועבודת גיבורים, עמ' 182.  ↩

  18. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור ד.  ↩

  19. 8. Chartism, ch  ↩

  20. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור ד.  ↩

  21. 8.Chartism, ch  ↩

  22. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור א.  ↩

  23. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור ב.  ↩

  24. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור ד.  ↩

  25. שם, עמי 34; עיין בספרו של צימברליין: Die Grundlagen des neunzehnten Jahrhunderts, S, 503  ↩

  26. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור ב, בהתחלה, וכן בתחילת שיעור ג ושיעור ד, ועוד בכמה מקומות מספריו.  ↩

  27. עיין בספרו הנזכר של צימברליין, בעמוד הנ״ל.  ↩

  28. גיבורים ועבודת גיבורים, שיעור א.  ↩

  29. שם, שיעור ד.  ↩

  30. שם, שיעור ה.  ↩

  31. שם, עמ' 175.  ↩

  32. שם, שיעור א.  ↩

  33. שם, שיעור ד.  ↩

  34. שם, עמ' 132.  ↩

  35. שם, עמ' 234. קארלייל מגדיר שם את תכלית חיי האדם עלי אדמות: ׳לפתח את עצמוּתו, לעשות את הדבר הראוי לכשרונו׳. מובן, שלפי כל מה­לך המחשבה של קארלייל, אין לראות את התכלית הזאת של חיי האדם כתכלית העולם בכלל, במובנו של ניצשה, לגדל אנשים גדולים, גיבורים. התכלית הזאת של האדם כאן היא כמו תעודת האדם, החוק הקבוע שלו וחובתו האחרונה, העיקרית, שעליו לעשות.  ↩

  36. 5 Sartor Resartus, ІІІ, ch.  ↩

  37. 1.1.Past and Present, ІІІ, ch  ↩

  38. 227.Characteristics, p  ↩

  39. תיאור מפורט של דעות קארלייל הסוציאליות והשפעתן הגדולה על העולם הסוציאלי באנגליה נתן הסוציולוג האשכנזי שוּלצה־גיוורניץ, בספ­רו הגדול בן שני חלקים, ׳השלום החברתי‘ (Zum socialen Frieden Leipzig 1890 ). בקצרה תיאר אותן גיבּינס האנגלי בספרו על ׳הריפורמאטורים האנגלים’.  ↩

  40. 338.Miscellaneous Essays, ІІ, p  ↩

  41. גיבורים ועבודת גיבורים, עמ' 180.  ↩

  42. שם, עמ' 177.  ↩

  43. שם, עמ' 176.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 43045 יצירות מאת 2370 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־29 שפות. העלינו גם 18143 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!