רקע
פישל לחובר
פְרִידרִיך נִיצְשֶׁה

 

[א]    🔗

שלושים שנה אחרי מותו, אין לבנו הולך אחרי הברק הגדול של מחשבותיו. אדרבה, הברקים והחצצים הרבים כאילו גם חוצצים. היכולת הגדולה הזאת, שכמעט אין משלה, לעמוד מול פני השמים הבוערים ולמשוך משם את הרעמים ולשחק בהם כבכדור, יכולת זו יש שמראה לנו גם חולשה. המדלג שוּר לא תמיד הוא גם ממיטיבי צעד. האפוריזם של ניצשה הן ׳רוח׳ הוא, ולא בשר, שלד מחשבתי הוא המרקד לפנינו, כשהוא מכוסה כולו לבוש שבכחו לקסום לנו ולהעלות לפנינו דמות, שהיא ׳רוּחית׳, שׁדית. והן מניצשה למדנו לבלי ללכת אחרי שדים ו׳רוחות׳. מפניהם הן ברח תמיד, בייחוד בתקופה האחרונה שלו, זו של ה׳החלמה‘, של ה׳הבלגה׳ על עצמו, כמו שמהם היה נרדף תמיד, גם, או בייחוד, בתקופת ׳החלמה׳ זו. לא לחינם נפרדו ממנו ידידיו הקרובים ביותר על סף התקופה הזאת, ואף יעקב בּוּרקהארט לא הלך עמו עד הסוף. לא יתכן הדבר, כי בּוּרקהארט נבהל מפני דעותיו של ניצשה, דעות אלה שבּוּרקהארט היה אחד המעוררים הראשיים לעורר אותן בלבו, אולם צורת דבריו של ניצשה – מי יודע אם לא צורה זו, הססגונית, המלאה סמלים רבים, צבעים, קולות ובנות־קולות, מן ההארמוניים ביותר עד הפרועים ביותר, שגם הם נכנסים ובאים כאן לכלל הארמוניה, אבל חסרה היא את הצורה, זו הבשרית, האלילית, הריניסאנסית, מי יודע אם לא היא שהרחיקה את בּוּרקהארט, בעל ׳תרבות הריניסאנס באיטליה׳ ואיש התרבות של הריניסאנס, מניצשה. בּוּרקהארט שתק הרבה בתקופת חייו האחרונה ולא גילה הרבה את סודו, אבל אם היה נוהג גם הוא, כניצשה, לעיין תמיד בפרשת נפשו ולרשום כל הנאה ואי־הנאה, כל רצון ואי־רצון – מי יודע אם לא היה מכניס גם הוא את ספרי־ניצשה האחרונים, הגאוניים, לתוך הרוּבּריקה של Meine Unmoglichen, זו שניצשה הכניס אליה את הספרים של גאונים אחרים, של גאונים כדאנטה, כרוּסוֹ, כקאנט, כשילר, כקארלייל, כוויקטור הוּגו וכו’.

כן, הצורה של מחשבותיו, זו שמשכה הרבה את הלבבות בדור הקרוב לדורו של ניצשה, אין בכוחה למשוך עוד במידה כזו את לבות בני דורנו. בצורת דבריו נשאר ניצשה תקוע הרבה ב׳רומאנטיקה׳, זו שרצה להבליג עליה. סימנים רבים של הרומאנ­טיקה נמצאים בסגנון של ניצשה, שכנגדם הוא בוחר תמיד בסממנים אחרים, כדי לבטל אותם. המוּסיקאליות היא יסוד ראשי, היסוד הראשי, בסגנונו של ניצשה, והנה הוא בוחר בח­רב – קול צחצוח חרבות ינעם לאזניו – ובפטיש – הוא חושב ׳עם הפטיש ביד‘, – להחריש את הקול המוסיקאלי, את ה׳חולשה׳ המוסיקאלית של הרומאנטיקה. המשחק עם ה׳רוח׳, תכונה רו­מאנטית זו גם היא נמצאת הרבה בסגנון מחשבתו ובסגנון דב­ריו של ניצשה, כמו הנטייה אל ׳המראה’, אל החזיון הדמיוני. ונגד כל החולשה הרומאנטית שיש בכל אלה ביקש תמיד סממ­נים. המראה שלו איננו מראה של כשפים לאור הירח – את השמש אהב בגבורתו – והמשחק שלו גם הוא משחק הוא בחרב, בפטיש. ובכל־זאת הרבה מן החולשה הרומאנטית עוד נשאר בסגנון דבריו ובסגנון מחשבתו של ניצשה, בייחוד בזה, שלא מצא דרך לאחד ולחבר את היסוד הרומאנטי שבנשמתו עם השאיפה הגדולה שלו אל הקלאסיות, ולכן גם שאיפה זו קיבלה צורה ׳רומאנטית׳, מוגזמה, רגשנית, ׳רכרוכית׳ בתוכה, בפנימיותה, עם כל השנאה והבוז שלו אל ה׳רכרוכיות׳ ואל ׳חולשת הנשים׳. לפעמים נדמה לנו, כי אחדים מן ההולכים בעקבותיו מצאו יותר ממנו את הדרך הזאת בין הרומאנטיקה ובין הקלאסיות, בין השאיפה הרחבה ביותר אל כל מה שהוא אנושי ובין ההגשמה של האנושיות הזאת לפחות בצורה, בדמות שלימה.

דמות המחשבה שלו אולי אין בכוחה עוד למשוך את לבנו כמי שמשכה אותו לפנים, וגם התוכן של המחשבה איננו עוד חדש לנו ומקורי כמו שהיה לפנים. כמה ׳מקורות׳ נמצאו לתורותיו של ניצשה במשך הזמן: ל׳תשובת הנצח׳ נמצא המקור אצל הרקליטוס, ל׳אדם העליון׳ – אצל גיתּה ואצל אֶמפּדוקלס, ועוד ועוד; אולם הדמות של ניצשה – כמה היא עוד מקורית לנו וכמה עוד בכוחה למשוך את לבנו! ואדרבה, עכשיו היא מושכת את לבנו עוד יותר. רואים אנו לפנינו את האיש, שבשעת הפריחה של התרבות האנושית ראה הוא את המשבר הגדול שלה, שאנו עדים לו עתה. הוא ראה את המשבר הגדול של כל האידיאלים האנושיים בשעה שהאידיאלים האלה היו נישאים על שפת כל לשון. הוא ראה את ׳האדם האחרון׳ בבואו, בלי דת ובלי מורשה, ׳פרא׳ בלי כוח של פראים, קטן, הולך על גחון, חי על ערמתו ועל תאוות־חייו הקטנה. הוא ראה עד עומק עומקה את הצדקה הקטנה, שהיא רק ערמה, ואת הצביעות הגדולה ההולכת ומכסה ארץ ושמים. הוא ראה, כי מת אלוהים בלבות בני־האדם והם נושאים בלבם רק שארית קטנה של אלוהים מתים, והוא, הכופר־׳הדתי׳ הגדול, ביקש לתת להם אלוהים חדשים, אלוהים אשר ילכו גם הם לפניהם – וימשכו אותם אל מה שמחוצה להם ולמעלה מהם.

מקובל הדבר לחלק את חייו של ניצשה לשלוש תקופות. התקופה הראשונה היא תקופת האמנות, זו שהסימן החיצוני שלה הוא הידידות שבין ניצשה ובין וגנר. התקופה השנייה היא הפוזיטיביסטית־רציונאליסטית, זו של הערצת המדע, ההכרה, וה­תקופה השלישית היא זו של הדת החדשה, דת ׳צאראטוסטרה‘, עם שינויי כל הערכים שבה ועם ׳האדם העליון’ בתור הערך העליון, אולם בכל שלוש התקופות גם יחד ניצשה הוא היוצר של דת חדשה. בתקופה הראשונה האמנות היא לו דת חדשה, ובתקופה השנייה גם המדע, ההכרה. כל אחד ואחד מאלה ׳גואל׳ את האדם מעבדותו ומוציא אותו לחרות משיעבודו הקטן אל עצמיותו הקטנה. לא לחינם נגרר בתקופה הראשונה אחרי שופנהוֹאר והשקפתו על האמנות, שהיא הגואלת את האדם מן השיעבוד אל ההווייה העולמית. ו׳גאולה׳ יש גם בהכרה, כפי שרואה אותה ניצשה. גם היא, כהאמנות של שופנהוֹאר, מוציאה, לפי ניצשה, את האדם מחוץ לגלגלי הרצון לחיות, והוא מתבונן, מסתכל, נגאל מן העולם הזה ועובר לעולם אחר, לעולם שכולו אורה. דת היא איפוא גם ההכרה של ניצשה, כמו שדת היא גם האמנות שלו.

האדם זקוק לגאולה חדשה – זאת היא הקריאה הגדולה שקרא הנביא החדש הזה. על האדם להתחיל שוב מחדש. זהו שהביא את ניצשה לידי כך להתנגד לכל ישן בכל ההבנה הגדולה והנש­גבה שהראה לגבי ישן זה. הכופר הדתי הגדול של התקופה הוא שהיה גם ה׳גאון׳ הדתי שלה. הדת שלו היא הדת של התקופה, הדת של ׳החיים׳, של ׳האדם׳; אולם החיים האלה גם הם מבקשים את נקודת המשען שלהם ב’מה שמעבר לחיים׳, והאדם, הנה האידיאל של האדם הוא – ׳האדם העליון׳!

 

[ב]    🔗

ניצשה והיהדות – זאת היא פרשה גדולה ורחבה, חלק מפרשת המלחמה הגדולה והרחבה של ניצשה בערכי הדורות ומוסר הדורות. היהדות היא יסוד לנצרות, ולניצשה היא הנצרות בכוח, זו שהיא לניצשה החולשה המלאה ערמה, הצדקה המלאה נקמה, הירידה, ההתנוונות, ה׳דיקאדנס‘. מלחמתו של ניצשה בנצרות היא מלחמת חייו הגדולה, והיהדות נמצאת ממילא בגבול מלחמה זו. בכל־זאת יש שניצשה מבדיל כאן בין היהדות ובין הנצרות ומציב גבולים ביניהן. היהדות היא לגבי הנצרות – העתיקה, הקדמוניה, ובפני העתיק עומד ניצשה תמיד ביראת־הרוממות. ועוד דבר: היהדות היא יצירה של גזע, והרגשת הגזע והדגשתו גדולות הן ורבות־ערך בהשקפת עולמו של ניצשה. הן גם זה הוא אחד המומים הגדולים שרואה ניצשה בנצרות, שהיא בלבלה את הגזעים והעמים, הכניסה אותם תחת כנפי דת אחת, ׳כללית׳, אוניברסאלית; היא הנמיכה את שי­עור קומתם של העמים, לא נתנה אותם לפרוח ולצמוח לפי טבעם העצמי ולעשות פרי אשר ישווה להם ולרוחם. אמנם גם היהדות שלפני ׳היהדות׳ היא אחרת, וזו האחרונה גם היא יש בה משום ׳דיקאדנס’ כלפי הראשונה, גם בה אין עוד מאותה הגזעיות הראשונה – ׳אלוהי־ישראל׳ היו בה לאלוהי־עולם, ­­­– אבל מכוח הגזעיות יש גם בה, ולכן ניצשה מעריץ את התנ"ך ורואה את כל המרחק הפנימי הרב שבינו, בין ׳הברית הישנה', ובין ׳הברית החדשה׳.

יש שניצשה, המעריץ את רוח יוון ורומא, רואה את ספרי התנ״ך כנעלים ונשגבים אף מספרי גדולי יוון הקדמונים (לשם השוואה כדאי להזכיר מה שכתב באותה תקופה מאכּס נוֹרדאו ב׳השקרים המוסכמים׳, כי לפי ערכם הפיוטי אין ספרי־התנ״ך מגיעים אפילו לספרים של משוררים ממדרגה שנייה, ורק קנאי יוכל להעלות על דעתו שערכם אינו קטן מזה של ספרי הוֹמירוס, סוֹפוּקלס וכו'). בספרו ׳מעבר לטוב ולרע׳ הוא אומר: ׳ב׳ברית הישנה׳ היהודית, הספר של הצדק האלוהי, יש אנשים, דברים ואמרים בסגנון גדול כזה, שאין למצוא בדומה לו בספ­רות יוון והודו. האדם עומד בפחד וביראת־הכבוד בפני השא­ריות הענקיות האלה של מה שהאדם היה לפנים, ומחשבות־עצב באות אל לבו על־דבר אסיה הישנה וחצי־האי הקטן שלו, שנקרא בשם אירופה, הרוצה שערכו לגבי אסיה יהיה כערכו של מי שהביא את ׳ההתקדמות׳ לאדם. אכן: מי שהגיע למדרגת חית־בית חלשה בעלת־תרבות ויודע רק את צורכי חית־הבית אין לו להשתומם ומכל שכן שאין לו להתעצב בראותו את החרבות הללו – הטעם שהאדם מוצא ב׳ברית־הישנה׳ הוא אבן־בוחן לגבי מה שהוא ׳גדול׳ אצלו ומה שהוא ׳קטן׳ –: הוא אולי ימצא, ש׳הברית החדשה׳ הספר של החסד, הוא יותר לפי רוחו. לכרוך יחד בספר אחד את ה׳ברית החדשה׳ הזאת, שיש בה מעין רוֹקוֹקוֹ של הטעם בכל המובנים, עם ה׳ברית הישנה', בתור ׳ביבליה׳, בתור ׳הספר׳ – זאת היא אולי ההעזה הגדולה ביותר ו׳חטא נגד הרוח׳ של אירופה הספרותית׳.

ברוח זה מדבר ניצשה על התנ"ך גם במקום אחר, בספרו ׳לתולדות המוסר׳: ׳הברית הישנה – כן, זאת היא אחרת לגמרי [מהברית החדשה]: כל הכבוד בפני הברית הישנה! בה אתה מוצא אנשים גדולים, נוף של גבוּרה ומשהו מן היקר ביותר במציאותו על פני האדמה, התמימות אשר אין דומה לה של הלב האמיץ: ולא זה בלבד, אלא שאני מוצא בה עָם'.

את הגזע, את העם, מבקש ניצשה ומוצא בכל מקום. ולכן את עם־היהודים מכבד ניצשה יותר מאשר את היהדות. ביהודים הוא רואה את כוח־הגזע ואת כוח־החיים, וזה מעורר בלבו תמיד השתוממות, אף בשעה שהוא מתנגד – והוא מתנגד לזה כמעט בכל שעה – לתוצאות התרבותיות של כוח־הגזע הזה ושל כוח־החיים הזה. ׳היהודים הם העם הנפלא ביותר בדברי ימי העולם', אומר ניצשה בספרו ׳האנטיכריסטוס׳, ׳כי כשעמדה לפניהם השאלה להיות או לחדול בחרו בלי מורא ובהכרה שלמה להיות בכל מחיר: המחיר הזה היה הזיוף הקיצוני של כל הטבע, כל הטבעי, כל המציאותי, של כל העולם הפנימי כמו של החיצוני. הם הגבילו את עצמם נגד כל התנאים, שעם מן העמים היה יכול לחיות בהם עד עכשיו, היה רשאי לחיות בהם; הם יצרו מתוך עצמם מושג ניגודי לתנאים טבעיים׳.

אפילו בשעה שניצשה מגנה את היהודים הוא מרומם אותם, מתפלא ומשתאה להם ולכוח־החיים שבהם, עד שיש והוא סולח להם גם את זה, שהם יצרו את מוסרם, את המוסר שבו הוא רואה את הירידה ואת ההתנוונות. גם בזה הוא רואה כוח בלתי־מצוי. ׳היהודים הם שהביאו לידי מעשה־פלאים זה של שינוי־ערכים, שעל־ידיו קיבלו החיים על פני האדמה לאלפי־שנים אחדים חן חדש ומסוכן׳ (׳מעבר לטוב ולרע׳). היהודים הם איפוא גם משני־הערכים הראשונים בהיסטוריה, וזה מוסיף להם חן חדש בעיני ניצשה, אם כי ׳מסוכן׳ לפי השקפתו על שינוי מסוכן זה בהיסטוריה – מן הטבעיות אל המוסר.

לפעמים נוטה ניצשה לראות, כי היהודים עשו זאת מחכמה. הם אמרו ׳לא׳ לחיים, שהם אהבו אותם ודבקו בהם, כדי להרעיל את בארות־החיים של שונאיהם ומדכאיהם, להנקם בהם וגם לשלוט בהם בכח החולשה הזאת. ׳היהודים הם הצד שכנגד לכל מתנוונים: עליהם היה להציג את המתנוונים עד כדי לאַחז את העינים, הם ידעו כמשחקים הגאונים להוציא יקר מזולל ולהתייצב בראש כל תנועה של התנוונות, כדי ליצור ממנה דבר, שהוא חזק מכל מפלגה בחיים של אומרי־הן, (׳האנטיכריסטוס').

לבו של ניצשה טוב ליהודים מפני שהם גזע חזק – ׳הגזע החזק, האמיץ והטהור ביותר מאלה שחיים באירופה‘, אומר ניצשה (׳מעבר לטוב ולרע') – אוהב חיים, וגם מפני שהם רואים את עצמם כ׳עם הנבחר’. דבר זה מתאים להשקפותיו האריס­טוקרטיות של ניצשה. ויש שהוא רואה אותם באמת כעם הנב­חר ומדבר עליהם נשגבות ונצורות. ׳לחזיונות שהמאה הבאה מזמינה אותנו לראותם, כותב ניצשה בספרו ׳מורְגֶנְרטָה׳ (1880–1881), שייך זה של ההכרעה בגורל היהודים באירופה. כי הם הטילו את הגורל, עברו גבולות־עולם, דבר זה יש למ­שש עכשיו בידיים: לא נשאר להם אלא דבר זה, או להיות לאדוני אירופה או לאבד את אירופה, כמו שאיבדו לפני ימים רבים את מצרים, שגם שם התייצבו לפני ׳או–או' כזה. אולם אירופה היתה להם לבית־ספר במשך אלף ושמונה מאות שנה, כמו שלא היתה לכל עם אחר, ואמנם לבית־ספר כזה, שלא הכלל בא כאן על שכרו, אלא כל יחיד ויחיד למד מן הנסיונות של ימי הבחינה הקשים האלה. בתור תוצאה מזה רבים הם מאוד אמצעי־העזר, הנפשיים והרוחניים, של יהודי זמננו; פחות הרבה משאר גרי אירופה הם שולחים את ידם בצר להם אל הגביע עם סם־המוות, כדי להימלט ממצוקה גדולה, דבר הקרוב מאוד אל לבו של מי שלא ניחן בכשרונות כמוהם. כל יהודי מוצא בקורות אבותיו ואבות־אבותיו אוצר רב עם דוגמאות של ישוב־הדעת ושל קשיות־עורף במצבים נוראים, של הערמה דקה עם האסון ועם המקרה, עד כדי להשתמש בהם לטובתם; אומץ־הלב שלהם תחת האדרת של ההכנעה הנוראה, הגבורה שלהם בזה, שהמבזה את האחרים מבזה את עצמו, עוברת את גבול המעשים הטובים של כל הקדושים. העמים רצו לבזותם בזה, שנהגו בהם מנהג בזיון במשך אלפיים שנה וגדרו בפניהם את הדרך המוליך לכל מה שיש בו מן הכבוד, לכל מה שיש בו מן המכובד, ולעומת זאת דחפו אותם אל האומנויות הנמבזות יותר, – ואכן הם לא נעשו על־ידי כך טהורים יותר. אבל ההיו גם לבזויים? הם לא פסקו אף פעם להאמין, כי נוצרו לשם הד­ברים הנעלים ביותר, וכן לא פסקו המידות הטובות של כל הסובלים לקשט אותם. הם מצטיינים מכל אנשי אירופה באופן שהם מכבדים את אבותיהם ואת יוצאי־חלציהם, בתבונה של הנשואים שלהם ובמידות שבחיי־הנשואים שלהם, ונוסף לזה הבינו ליצור לעצמם רגש של שלטון ושל נקמת־עולם גם על־ידי האומנויות האלה שהשאירו להם; עלינו להגיד לשם התנצלות, אפילו של הנשך שלהם, כי בלי היסורים האלה, שהיה בהם מן התועלת ויש שהיו גם נעימים להם, אשר גרמו למבזיהם, קשה היה להם להחזיק מעמד ולכבד את עצמם במשך זמן רב כל־כך. ויחד עם זה לא היתה הנקמה שלהם מרחיקה ללכת בנקל: כי יש לכולם אותו חופש־הרוח, גם חופש־הנפש, שהא­דם מתחזק בו על־ידי כך, שהוא מחליף לעתים קרובות את המקום, את האקלים, את מנהגי השכנים והמשעבדים; יש להם הניסיון הגדול ביותר בכל דרכי המשא ומתן שבין איש לאיש, וגם בשעת כעס וחימה הם יודעים עוד את הזהירות שלימד אותם הניסיון׳.

האריסטוקראטיות של ניצשה נכוותה רק בחוסר התהלוכות היפות של היהודים הסובלים במשך דורות רבים, אבל זאת הם לומדים וילמדו בעתיד ויהיו ׳אדונים׳ כאדונים עצמם. כי חסר עוד הדבר הזה להם – זאת הם יודעים בעצמם, לפי ניצשה, ולכן הם יודעים, כי מוקדם עוד הדבר לשלוח את ידם אל השלטון של אירופה; אולם גם זאת הם יודעים, כי ׳יבוא יום ואירופה תפול לידם כפרי אשר בָּשל בשלוח האדם אליו את ידו׳. וניצשה אינו דואג לעתידותיה של אירופה בידי היהודים. ואדרבה, הוא רואה בזה מעין שילומים ליסורים הרבים שלהם ולנסיונותיהם הקשים, שנתנסו בהם במשך דורות רבים. הם למדו הרבה במשך ההיסטוריה שלהם – אספו אוצרות יקרים של נסיונות, שנבלעו בהם ובדמם, ומדוע לא ילַמדו אחרים? ניצשה בחזונו רואה את היום הזה, שבו ישלטו היהודים באירופה, כיום שביעי חדש אחרי ששת ימי־המעשה של העולם, שאלוהי־ישראל ישוב וישמח בו במעשי־ידיו ובעמו בחירו, ׳והוא רשאי לשמוח בו׳, מוסיף ניצשה. וגם את זה הוא מוסיף, כי ׳אנו, אנו כולנו נשמח עמו׳.

הנשמח גם אנו כולנו לחזונו זה של ניצשה על היהודים?

תר׳׳ץ



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות