כרוז יצא בספרות חוץ: לא אימפרֶסיוֹניזם, כי אם אכּספּרסיוֹניזם; לא הרושם אלא הביטוי. האמנות היא אמנות של ביטוי, האמן מבטא את אשר בלבו. תהליך היצירה הוא לא מחוץ לפנים ־ מן העולם אל האדם, כי אם מפנים לחוץ ־ מן האדם אל העולם, האדם אינו רואה, אלא חוזה. כשעינו הפנימית פתוחה ־ הוא צופה באספקלריה המאירה, בלי כל מחיצה.

האמנות הזאת היא רוחנית. היא מחזירה פניה מן הסביבה, מטבע המקום או הזמן אל הטבע הפנימי, אל הנקודה הפנימית. ולכן היא נוטה אל הריכּוז: היא נוטה אל האֶכּזאלטאציה והאכּסטאזה. האדם מתלהב רגע ושובר את חרצובּותיו, האדם הזה הוא פאתיטי. האכּספרסיוניזם הֶחיה בספרות ובאמנות את הפאתּוס. לא היחסי, הצרופי, אי־השלם והבלתי־מלא, אלא המלא, השלם והמוחלט – הכל. לא האדם האסתיטי, המתנודד לכל רוח והספקן, כי אם התמים, המוסרי; לא האדם הפּאסיבי, המקבל את רשמיו מן העולם, כי אם האקטיבי, המחוקק לעולם את חוקיו. הצייר האכספּרסיוֹניסטי שב וקיבץ את האטוֹמים המפוזרים על־פני השטח הרחב של הציור האימפרסיוֹניסטי ועשה אותם תבנית. הוא הקשה ורידד את הנמצא במצב של רפיון והתפּוררות. האכספרסיוניזם שב במובן ידוע אל צורות הציור שיש להן קבע, אלה הקרובות אל הפּסלוּת. הצורה השלמה והעגולה של הכדור, האטומה והמלאה של המעוקב; קווי לינוליאום הכבדים והקשים או פיתוחי־העץ עם קוויהם הזקופים, החדים ־ אלה הן הצורות העיקריות של ציירי האכּספּרסיוֹניזם העיקריים. והמשורר האכּספּרסיוניסטי? בשירה שב האכּספרסיוניזם אל הדראמה, ואל הדראמה הזאת שב הגיבור. לא הגיבור החגור חרב של הדראמה הקאלדירונית ולא הגיבור הפועל של הדראמה השקספּירית' כי אם ‘הרוח הפועל’.

הרוח הפועל. הוא מלא התלהבות של פעולה, פּאתוֹס של עשייה, והוא פועל ועושה בחומר ונלחם בו. היחס שלו, של הרוח הפועל, אליו, אל החומר, הוא יחס של ניגוד. הוא נלחם עמו עד רדתו. הוא אינו רואה את העולם כי טוב הוא והכל עשוי בו יפה. ולכן הוא בטבעו מורד. הוא הקורא בכל מקום למרד, להתפרצות.

בני־אדם בוחלים עתה בחיים הטבעיים ובהרמוֹניה הטבעית. לא ההתאמה, כי אם הניגוד, לא ההרמוניה, כי אם הדיסהרמוניה. בצבעים בורר הצייר את העַזים ביותר, את העומדים לעצמם ונלחמים על־עצמם עם אחרים – אלה הדוקרים את העין בניגודם. הוא אינו נוטה אל האחדוּת, כי אם אל אי־האחדות, אל התוהו. הוא קורא, צועק, צווח. ‘האדם הצווח’ קרא משורר מודרני לספרו ( Der Schreinende Mensch, מאת אַלבּרט אֶרנשטיין).

ספרים כתומים־ירוקים נפתחים עתה ובהם אתה רואה עטלפים פורחים. מעשים עוברים לנגד עיניך והם זרים, מוזרים ומשונים. הם עוברים במהירות קדחתנית, ונדמה לך, כי העולם קוֹדח, משונה, זר. איזו מוסיקה פראית מרעישה, צועקת עד להחריש אזנים. ולאַפּך יגיעו ריחות משונים, ריח מלא טחב של מרתפים לחים וריח יובש של בתי־קהוה יבשים. שם בני־אדם מרקדים ריקוד שובב, פרא, כשהם לבושים צבעונים ירוקים, אדומים, שאינם מכסים את עירומם.

בני־אדם חולמים עתה חלומות ורואים חזיונות: רכב אש וסוסי אש. השמים נפתחים ומלאכי השרת עומדים וחרבם השלופה בידם. והשאול פתח את פיו ואת אשר לא ראה שם דאנטה בחזיונו רואה כל משורר ומשורר. לילה על־פני האדמה. קול יללת תנים. ארונות מתים, והם מחוללים. ‘המוות הוא המנצח בנגינות ונימי כנורו מֵעֵי בני־אדם’. ‘ים עטלפים’, ים שורץ עטלפים שחורים והם מכים גלים, רועשים, גועשים. הכל גועש־רועש, מורד, מתפרץ.

יש יחס ידוע בין תורת האכּספרסיוניזם, שהתפשטה הרבה בשנים האחרונות בחוגים האינטלקטואליים שבארצות אירופה, ובין תורה אחרת, פוליטית וסוציאלית, שהתפשטה גם היא הרבה באותם החוגים עצמם. תורה זו קיבלה כמעט בכל ארץ וארץ גוון מיוחד או גם צורה מיוחדה. אולם לנו. היושבים על גבול אירופה התיכונה, קרובה בייחוד צורה זו שקיבלה בחלק זה שבאירופה. באירופה תיכונה זו, כמו בצרפת, קיבלה אותה התורה בחוגים ספרותיים ידועים צורה רוחנית ביותר. הם קוראים למרד, להתקוממות, אולם בשם הרוח. לרוח המעשה והפעולה (‘רוח פועל’ קראו למאספם¹ בני החבורה הזאת).

נגד שני דברים נלחם בעיקר הרוח הפועל הזה, נגד ההיסטוריוּת וההתפתחות ־ נגד הנטייה לראות את כל הדברים שהיו והווים בעולם ואת כל המעשים שנעשו כאילו הם הולכים ובאים כמו ממילא בזה אחר זה, מתאימים זה לזה ומשלימים זה את זה, כחוליות של שלשלת אחת, כ’תהליך היסטורי' אחד. הרוח הפועל אינו רואה את השלשלת הזאת, ולכן הוא נוטה יותר מאחרים לפעול על־דעת־עצמו, לעשות את הפעולה העצמית, פעולת הרוח העצמי, האינדיווידואלי. עיקר.

התורה ה’רוחנית' הזאת אין בה באמת כלום מן האמונה בעצם רוחני, אפילו לא כעצם רחוק, מופשט של ה’תהליך ההיסטורי', ולכן אין בה באמת מיסוד הרוח. היא אינה בעצם רוחנית, כי אם אינטלקטוּאלית, ולכן היא בעיקרה פוליטית, זמנית. במקום המיתּוס הכללי, העולמי היא מעמידה את האדם הפרטי, הקונקרטי, החי לפנינו בהווה. היא רואה את כל העולם והחיים כאילו אינם ויש רק האדם, הכל יכול. היא עושה אותו אלוה. היא ביסודה ראציונאלית.

יסוד ראציונאלי זה אנו מוצאים גם באמנות הרוחנית. גם היא רואה את האדם הפרטי עיקר. הוא עומד וקיים לעצמו, ומכיר אף את הלא־מוכּר. הוא עומד וקיים בלי עזר העולם וכנגדו. גם האמנות הזאת בכל נטייתה אל ה’סוד', אל הנסתר, נטולה באמת מן המיתּוֹס העולמי, ולכן אין בכוחה לברוא מיתוס. לא מה שהאמנות הזאת איננה גלויה ומדויקה לפי מראה־העינים הפשוט עושה אותה בלתי־מובנת לרבים ־ הן האמנות המצרית הקדמונית כאמנות המזרח בכלל לא היתה גם־היא גלויה ומדוייקה, ובכל־זאת הניעה את לב הרבים, עד כי יש שגם הקדישו אותה וסגדו לה, – אלא מה שהיא עומדת לעצמה, לא־קשורה ומחובּרה ללב העולם, שהוא לב הכל. היא יונקת מעצמה. היא אינטלקטואלית, מוחית (לכן לוקחת בה חלק רב כל־כך ההמצאה, ובהמצאה שלה לוקחת חלק רב כל־כך הצורה החדה ־ סמל השכליות והחידוד), והמוח ־ כאשר היטיב להביע צ’מבּרליין ־ יושב בקליפתו הקשה: הוא אֶגוֹאיסט.

אמנם האמנות החדשה הזאת אומרת דווקא להיות מחבבת בני־אדם. כבזמן האפּוֹקַליפּסיס רבו עתה לא רק חולמי החלומות ורואי החזיונות, כי אם רבו גם המבשרים, המבשרים את דבר בוא ‘יום ה’ הגדול'. והיה ביום ההוא. מרבים כעת להינבא נבואת ‘היום ההוא’. חֶבר סופרים נאספים אל מקום אחד והם קוראים לזה ‘הבשורה’, ‘ברקאי’, ‘השחר’. שחרו של מי? שחרו של האדם. מן השדה, יפה־הנוף, שהאמנות האימפּרסיוניסטית התרפקה עליו וביקשה בו מפלט לנשמתה האובדת, עברה האמנות החדשה אל העיר ואל היושב בה: אל האדם. הוא עתה כתר היצירה. ‘הוי בן־אדם, מה־כמהה לך נפשי!’ שר לו המשורר. אולם הוא אומר בן־אדם וכאלו מכוון: לא אלהים, לא הכל. שחו כל בנות השיר. חי רק האדם. האדם החי לבדד, רחוק מן הכל ומתנגד לכל.

כזה הוא הפּאתוס החדש, ההתלהבות החדשה אל בן־האדם. ולכן הוא בא לרוב ריק, מצלצל, מדבּר גבוהה גבוהה. חסר לצורה העצם, והיא באה במקום העצם. נעשית לצורה כשהיא לעצמה. כן, האמנות הרוחנית, הבורחת מעצם הדברים מפני שהיא רואה עצם זה רק כקליפּה, כצוּרה חיצונה, הגיעה לידי־כך לתת חשיבות גדולה אל הצורה הנבובה, הריקה, אל הצורה כשהיא לעצמה. לא לחינם מדבּרים כוהני האכּספרסיוניזם ונביאיו על ‘הצבע כשהוא לעצמו’ ויוצרים צורות כשהן לעצמן (צורות גיאומטריות של מעוקבים, כּדוּרים וכדומה).

יש בכל התרבות ה’רוחנית' הזאת מן התרבות הכרכית המפותחה מאוד, מן התרבות של האדם חסר היניקה והשרשים. האדם הזה הוא ‘חפשי’, ‘רוחני’. בעולמו המופשט, חסר הממשיות והאמת של החיים, יש מקום לכל מינֵי ‘כימרוֹת’, לכל מיני דברים שאין בהם חיוב של מציאות וסוחרים את המציאות. הצריך אני עוד להגיד, כי יהודים נוטלים כאן חלק בראש?

תר”פ