רקע
יעקב פיכמן
אורי ניסן גנסין

 

הפגישה    🔗

כשנכנס אלי, לפני שנים רבות, בפעם הראשונה, היוּ חופפים עוד על שנינו אותם ערפלי־הנוער החמים, הסוככים עלינו מפני עירום־הדברים האחרון. זה היה פרק־הזמן הקצר, כשגם הוא היה עדיין שוגה בשירים, והחשבון טרם היה ברור, וגם הגוף עמד עדיין בלבלוּבו. כמה מואר נראה לי בחוּר גבוה זה, שנשא עמו קסמים נסתרים והלב דבק בו מיד לאהבה, שעצם ביקורו אצלי היה לי מאורע של חג.

זה היה בוארשה – באותה וארשה של ראשית המאה, כשהיה הכל עוד רופף מסביב ושרוי בצל מתיקות וחרדה. בערב־שבת, עם אודם השקיעה, נכנס אלי עם גליון “הצופה”, שבו נדפס אחד משירי הראשונים – “בראשית הסתו”. השיר, מצא, כנראה, הד בלבבו, ועל שני חרוזים שלו היה חוזר פעם בפעם. לאחר זמן, כשקראתי את פסוקיו על חגזר, ש“היה רומס על העלים הנושרים בפראות של חדוה ובקדחת של אֶנרגיה פורצת” – הבינותי את התפעלותו מאותה שירה סתוית. היה בו בעצמו עדיין מנשיבת הסתיו הרעננה, ומי שראה אותו בימים ההם הרגיש “בפראות של חדוה” זו של האדם והמשורר, אשר כוחותיו שמורים עמו. עיני דבקו ב“בחור חיור ורם” זה, שהאציל איזה אור ואיזו דממת־חידות על סביביו. הורגשה תיכף מציאותו של משורר בקרבתך. הוּא לא הרבה לדבר, אבל ישוּתו מילאה את כל החדר, ועיניו, עיני האֵפר הנבונות, ביחד עם נרות השבת הדולקים, עשו את הרגעים ההם חרישים וחוגגים כאחד. התגלות האדם קדמה להתגלות המשורר. אי־אפשר היה שלא להרגיש מיד ביחידותו. מבטו היה נוקב, אבל החליק ועבר הלאה. הכל בו היה שונה מאלה, שנתקלתי אז בהם במטרופולין זו של ספרות ישראל החדשה – מאלה, שהרעב ללחם והרעב להצלחה נטל מחצית מזיו פניהם! הוא התלבט, ואיש לא ראה. הוא כבר אז הדביק את אזנו אל הסלע, והקשיב וציפה. הוא לא היה דומה כלל אלינו, הפולטים שבעתים משהם חיים. הוא הרבה לחיות בימיו המעטים. התבונן הרבה וספג הרבה, וירד ועלה ושוב ירד ושוב עלה. עד שטבל את עטו ואמר להביע. וגם אז – אימת ההבעה היתה עליו, כאשר תהיה על כל משורר אמיתי, כאשר תהיה על כל נפש יפה, הנושאת את חרדת העולם ואת חרדת היצירה בקרבה.

הזכרונות הראשונים קשורים בשירים אחדים, בנסיונות של ליריקה. זוכר אני שירת הסרנדה שלו, המתחילה בחרוזים התמימים והנוגנים:

שָׁלוֹם עַרְבַּיִם לָךְ, יָפָתִי!

מִנִּי שְׂפַת הַנַּחַל בָּאתִי…

שירת לילה ובדידות, שנדפסה ב“הדור”, שבועות מעטים בטרם שנתפרסם בו שירי הראשון. זה היה שיר רפה למדי. אבל מתוכו היתה מנגנת בכל זאת נפש צעירה ברוכת־יגון וכבדת־חלומות. ידעתי את השיר על־פה, ובאותם שדות־ערבה של האחוזה החרסונית שנקלעתי שמה בימים ההם, היה לי כמגע נפש קרובה. עתה, כשבא אל ביתי ואנחנו ישבנו על כוס תה ובחדר היו דולקים נרות השבת ודבר לא הפריע את פגישת החברים הראשונה, דבקה נפשי בו, ואף־על־פי שבחוברת הסיפורים הראשונה שלו, שיצאה בימים ההם, היה משהו זר לי בסגנון ובתוכן, חזקה בי, עם הפגישה, ההרגשה שמשורר לפני. הוא עצמו היה לי מלוֹדיה עצורה, ויותר משהביע במלים וממה שאפשר להביע במלים, היה מורגש בעצם הופעתו לכל מי שקרב אליו.

מאז עברו ימים רבים. לאחר שנים אחדות של פרישות ושתיקה, הגיש לנו את סיפורו הראשון, בירחון “הזמן”. והנה נדמה לנוּ, כי שירה זו ניחשנוּ בו, ולה ציפינוּ. “הצדה” השכיח מיד את “צללי החיים”, ואפילוּ את השירים הליריים. היה זה משהו חדש כוּלו, וּמשהוּ שכוּלו שלו. איך קפץ בבת אחת מן האפרורית של סיפוריו הראשונים לעולם צבעוני וזמרני זה, שהכל התנועע בו לפי צו אַשף, והדמויות והמראות צמחו בו כמו מאליהן – בלי נטל ביטוי, בלי אותו כובד של דברים שבכתב, שמשך אז למטה גם את בעלי־היכולת.

גנסין כבש את ניגונו. פרק את הכובד והדברים נעשו שמחים – קלחו כפלגים מאירים, פלגי רננה. נדודי היצירה תמו. אי־אפשר היה שגנסין יראה מעתה אחרת, יכתוב מעתה אחרת. עם התגלות עצמו, נתגלה העולם עד אפסי אפקיו. המלוֹדיה היתה מהות העולם ולצליליה התחיל דו־שיח זה – של הפייטן עם עצמו, של הפייטן עם אלהים. משהוּ דומה לזה – כל כמה שהשפעת השירה הסקנדינבית ניכרת – לא מצאנו בשום משורר אחר. יחד עם מתק המגע עם חמדת העולם והתרפקותו עליו, כאבה צרבת ההכרה, ואף היא ריננה – אש מלטפת ומרננת, שמש ותהומות יחד.

ככה שיחרר את עצמו בבת אחת, ובלי לגלגל בסממני רומנטיקה, הקשיב לעולם, הקשיב לנפשו, והפך את כאבו השורף לנגינה ממושכת.

בכל הפרוזה המאוחרת הזאת, שהלכה הלוך ועמוק, הלוך והתגבר על עצמה, ניכר המאבק בין הפרוזאיקן ובין המשורר הלירי. מן “הצדה” ואילך ניכר היה שיש לנו כאן עסק עם פייטן, שפרש מן החרוזים משום שלא ויתר על “ההויה הטורדת”, משום שנשא בלבו יותר מדי אירוניה אוכלת ולא־אמוּן ופצעי־מות נסתרים. המעבר משירה מוחרזת לפרוזה, לפרוזה מסוג נעלה זה של גנסין, מעיד תמיד על בגרוּת מוקדמת. השירה הלירית הטהורה, עם כל העמקות שבה, היא הבעת התום, הלבלוב, ההתמכרות להרמוני, והפרוזה של גנסין קרעה, נקבה, רמזה על ההתמוטטות, שהלב מוּעד לה. 

זה היה מה שהשאיר אחריו הסער הלילי בגני הסתיו: חרדה ושמש, חרדה ושמש…

בסיפור ראשון זה עוד לא נגעה בכל זאת הכמישה בכל. את עמודיו הנוגנים עוד מפעֵם נוער חם, פורח. ציורי־החורף שקויים רעננות של נפילת־שלג ראשונה, ועל שעשועי־האהבה הקלים רוקדים אורות־משובה עליזים. הוא יודע ומכיר, שהנהו רק עד לחיים, שמגעם הקל בא רק לנחם, אבל לא לתת, להדביק אל הנדבק. מכיר הוא, “כי לא אנשים כמוהו מסוגלים לקחת מאת החיים”. אך כל מצהלות האויר עוד אומרות אהבה ושלטון ויכולת לקחת – אם רק יהיה כדאי לקחת

הספור הגיע אלינו בימי הרבולוציה הרוסית של ראשית המאה. הימים היו ימי מבוכה לכולנו. כל הקשרים נפסקוּ אז מאליהם, אבל את גנסין לא שכחנוּ. ימים רבים עברו ואנחנו לא ראינו איש את רעהו; אבל חוט־זהב דק של ידידות וקרבת-נפש היה נמתח תמיד בינינו. מזמן לזמן היה פוקד אותי במכתביו הקצרים, בקטעי ליריקה אלה, חציָם סתוּמים וחצים מפורשים, שבהם היה מרמז לי מערי נדודיו על נגעי חייו הגלויים והנסתרים. המחלה, שהיתה מלוה אותו כצל נסתר, רדפה אחריו בכל אשר הלך, והרגשת הריקות מבית ומחוץ גירשה אותו ללונדון, במקום שקיוה לנוח מעט בצל ברנר, ואחר־כך לשוב לדרום־רוסיה, לארץ־ישראל, שגם היא לא קלטה צמח ענוג וחולני זה. את ריח אישיוּתו הדק השאיר אחריו בכל מקום. הוא עורר והדביק אל עצמו בכוח מיוּחד, כאילו הרגשנו כולנו ביופי זה, שניתן לנו רק לשעה. אבל את התולעת שבלב, שכירסמה אותו בלי חשך, לא יכלו לגרש גם חבריו הקרובים ביותר. רק החמימות של בית־אמא, נוף־המולדת של שדות הדניפר ויערותיו, היטיבו לו מעט. משם היו מתקבלים המכתבים המאירים ביותר. אבל גם שם לא מצא מנוח לימים רבים.

אז הגיע אלי סיפורו “בינתים” – זה שבין דפיו כבר מתהלך השממון. התהום פערה פיה. עוד יד הטבע הטובה סוככת לרגעים על יתומי החיים. נשימת הערבה המחלימה, שאינה פוסקת בכל שירת גנסין, אינה נותנת ליאוש האחרון שישפוך את ממשלתו על הכל. לעירומו הקר של ברנר אין כאן שליטה. אבל גם כאן אין נשימה.

אין אחיזה ואין קליטה בישימון זה, ונטפי האושר הגנובים מתבטלים מאליהם בריקות גדולה זו, האופפת אותנו מכל צד.

הנה זה היה גנסין – אחד מאותם השלושה שהטילו את צִלם על כל הפרוֹזה העברית הצעירה. עז־החרט שביניהם, שופמן, שהוא כולו מתיחוּת ובליטה, מביט בעינים קרות־פתוחות, כעיני הגורל, האורב לנו בכל. העולם לא נברא אלא כדי שישמש חומר לאמן – ערך אחר הרי אין לו בין כך וכך… ברנר – אותו לא ינחם גם זה. הוא נרתע לאחוריו מפני כל מראה. יודע הוּא מכבר שהאושר לא היה ולא נברא, והוּא חותר ממעמקים רק לנשמת האדם. לנשמת אדם זו שאין לה תקנה וצירוף אלא באש היאוש – שהיא מתחילה להאיר רק לאחר ויתור אחרון, ויתור על הכל… רק בגנסין, המשורר, הומים עוד געגוּעים גדולים על יפי העולם שישנו, ישנו בודאי, ולאיזה אושר מופלא שהיה מוּכן לנוּ ולא הוּשׂג רק באשמתנוּ, באשמתנוּ….

לא, היאוש האחרון אינו מאפיל כאן. אנוּ רואים אותם, נודדי עולם אלה, שהאושר דופק על חלונותיהם לחנם והם רודפים אחריו ומתחמקים מפניו. אכן אור גם ליתמותם. לא לחנם עברו במשעולי־הזוהר של החיים. נושאים הם את שלל אהבתם הכבד. עוד ציצי הכחול חריפי־הריח שבצדי־הדרכים בכפם, ובעיניהם – מדורות הערב העליזות. הם לא לקחוּ מאומה עמם, אבל הם השאירו אחריהם ברכת חייהם ואהבתם ויגונם. וּמהם, רק מהם, פרחה הארץ האבלה.

ככה שר לנו גנסין באמצע דרכו. לפני התחנה האחרונה את שירת “בטרם”. כאן עשה את ההתאמצות האחרונה להנצל, לצאת מתוך השממה. מורגשת התאבקות כבדה בשירה זו: היא נושאת את האימה במסתרים. יד המשחית נטויה מרחוק. והיא חותכת מתוך החיים רגעים בודדים. עוד פורח מה בסתר העולם, – נעזבהוּ! בכרם העזוב עוד נשארו עוללות, ואנחנו עייפנו ככה משממת הימים בנכר. מה צונן וטוב זה הצל של בית־אבא! מה רטובים עוד גני המולדת הנשכחים! אבל אותם הפרקים הנפלאים של “בטרם”, המציירים לנו את הגבור השב, כפליט מלחמה, אל המולדת, כבר מקרבים אותנוּ אל הסוף. כל־כך מתוקה צינת המנוחה האחרונה בצל המולדת. כל־כך רחמים ויגון שופעות פני אמא. ברוך כזה צוחקים החיים אלינו רק בטרם

ב“אצל” הגיע ההלך עד הגבול. כשקוראים אנו את כל יצירותיו של גנסין שלפני שירה גדולה זו, נדמה לנו, כי כל אלה אינם משעולי־עליה צרים ותלולים אל פסגת ההר, לעמדת הרגל האחרונה אשר משם שאף עוד פעם אחת אויר מלוא חזהו ושר לנו את שירת נפשו בטרם ילך מאתנו. מפסגת ערב זו נראים כל משעוליו הקודמים עוטי־אֵד. אך על כולם נופלת אדמומית רחבה זו – אותו צבע־הפלאים אשר יחבּר את צאת היום ובואו לנגינה אחת והעיר בפעם האחרונה את כל הגעגועים שנשתתקו למען שוב והַפסק אותם בבת אחת לעולמים. פואימה זו מעידה על שפע של חִיות כזה, על צמאון אושר בוער כזה, שכל מעיינות העולם לא היו מספיקים לכבות אותו. על כן אחז את גביע החיים בידו ולא גמע ממנו אף כמלוא טיפה; לא גמע מתוך בוּז, מתוך סילוד בקטנות, – משום שאת האש הגדולה מכבים רק בגדולה ממנה, הלא היא האש האוכלת אותנו עד היסוד וגואלת…

שירת גנסין הריהי כוּלה שירת היחיד, שירת עולמו הפרטי. אלמלא היה עולם זה נאה כל כך, נאה בעשרו ועמוק ביגונו, היה נחשב זה לפגם. הנפש הלירית הצרה מבליטה את דלותה יותר מכל סוג יוצר אחר. משום שאין לה בעולמה אלא חוּגה המצוּמצם. ליריות כזו מחניקה במידה שהאפוס מביא תמיד רוָחה עמו. ואולם גנסין הכניס לתוך חוג עולמו את “אחוזת מרעיו” – שורה שלמה של נפשות חיות, הומות ומפרפרות כמוהו, משום שכוּלן מסמלות ניגונים בודדים של חייו, של נפשו רבת־הצלילים. הוא רק מסקירה ראשונה נדמה לנו לפעמים מונוטוני במקצת. זה בא מתוך סילודו באמצעים ספרותיים בדוקים. זה היה יאור שוקט על גבי השטח שלו; ואולם במעמקיו היתה מתחוללת סערה שאינה פוסקת.

שירה זו לא נוצרה אלא למי שהוּא עלוּל לשתף את עצמו לעולם זה, לצער זה שאין לו ארשת־שׂפתים. זעקה חשאית היא לחיים, לאהבה, לטבע, – התרפקות והתרחקות בה כאחת. אין בה הכנעה ואין בה גם נצחון. יש בה רק מין שכרון של צער, ששוּם אושר לא ידמה אליו. יש כאן רוָחה של מתפרצים, של נמלטים, שהם בועטים ברוָחה זו, אינם רוצים בה. כעופות־ים אילמים מרפרפות נפשות על פני שטח־המים המעורפל, ואינן יכולות למצוא את הדרך אשה אל רעוּתה. על כן מנגן כאן תמיד כליון־הנפש לחיים בעוז כזה, שבו עולים גם הגעגוּעים הטמירים לכליון. משום זה נדמה, שיש בצלצוּל כנפיה של שירה זו מעין ילל כבוש. על גבוּל האושר והאבדון היא מסתופפת, וגעגועיה נאחזים אחיזה אחת בשניהם יחד.

הוא היה יודע, שהוא נפרד מעל החיים, וזה היה מותח אותו חוּט של יופי חם ועגום על שירתו, שאין דומה לה בספרותנוּ. גן הסתיו היה ריק ושקוף כולו, אך שעריו עמדו להנָעל, ועל כן נמשך אליו כל־כך, ובטרם יסָגר לפניו לעולמים, העלה בזכרונו את כל חמוּדות אביבו, התרפק על מראות החמדה וקבע במשבצת יצירתו ימים ורגעים בודדים מחייו כאבני־יְקָר. הרגשת הפרידה הורידה והעלתה כאחת את מחיר החיים, ועל-כן הכל כאן בולט ונבלע לרגעים. זוהר הפרידה מפזז על גלי הערב והם נוהרים ומאפילים כלמגע שרביט סמוי מן העין.

אי־מנוחה זו תחת מסוה השקט, היא היא שעושה את יצירתו יקרה לנו כל כך. זאת לא היתה אותה התפרצות עלובה של אנשים דלי־כוח המפילים את עצמם ברעש לתוך המעמקים רק בכדי להשמיע קול נפילתם. זהו הסער החבוי בתוך השקט החיצוני. שירת גנסין היא ההתאמצות הכי גדולה של שירתנו החדשה לצאת מתוך הקפאון, לסמן את שבילי התהומות, שבהם עובר האדם החדש בדרכו אל עצמו. שירה זו מקשיבה יותר משהיא מביעה; היא כאילו תופסת מרחוק את פעמי הבאות; היא מתרשמת מבת־קולן, מנגינתן העמומה. היא מצמידה את עצמה אל המתחולל במסתרים, אל זה שהולך וקרב כמו אל זה שהולך ומתרחק. ואולם היא סגורה ומסוגרת בפני הבולט כולו, משום שכל מה שהגיע לגמר בליטתו, אינו עוד בכלל הויה.

כוח הביטוי – ודאי שהיה לו כזה, הגם שלא תמיד מגיעה שירתו לידי הביטוי המקובל. כוחה היה ביכולת האצילית שלא להביע, להתעכב על סף ההבעה. אנחנו נדע פעם להעריך כוח זה, הבז לביטוי ואינו משתעבד לו גם כשהוא נכנע לו מקצתו. גדול כוחו של המוַתּר על הביטוי – גדול לפעמים גם מן המבטא. ושירת גנסין שהיתה כולה תהיה על העולם, לא יכלה למצוא את תיקונה בגושפנקה העוברת. ברם, היא ידעה לתת דמות וביטוי לעולם זה, ההולך ומתחמק, הקיים ואינו קיים – לזה שהוא צומח ונובל ואינו פוסק מהיות בכל זאת אף רגע.

ביצירת גנסין נרתע העולם החיצוני, שהתחיל מעיק מעט ביצירת מנדלי הגדולה. נרתע לאחור מפני בת־קולו. הכל עטה שוב צל בוקר. הכל נצטמצם לתוך עצמו, ואולם נעשה עשיר מעצמו. משהו נוסף לו מצמצום זה, מהתאפקות זו. העולם נעשה יותר משהוא מתגלה. – “עמוק מאשר חשב היום”. אותה המנגינה החשאית, שנחנקה ימים רבים מפני הכובד החיצוני, השמיע לנו שוב משורר זה, שנשא את היגון בלבו כאבוקה בוערת, זה שהיה חי על צערו יותר משחיים אחרים על אשרם. הוא שר כאיש, שהכל נשאר מאחוריו והכל חי וקיים בלבבו. הלב החולה הזה, שויתר על הכל, ידע רק לשיר, להעלות בשלהבת יפיו את העולם ולהשרף עמו יחד.

ונאה ומצורף שבעתים נעשה עולם זה כשנשרף בנגינתו.


 

הערצת גנסין    🔗

מתוך מכתבים על הספרות העברית


אין בכוונתי, ידידי, להעריך כאן את יצירת גנסין, – לכתוב “מאמר־זכרון” או “מאמר־יובל”. אוּלי צדק מי שגינה את המנהג אצלנוּ לדחות כל הערכה לימי חג וזכרון בלבד. הערכה כזו, חוּץ מהיותה, לפי אָפיה, חגיגית כולה ומשום כך חדצדדית, היא בהכרח גם בהוּלה ביותר, כללית ביותר, בעוד שהגיעה השעה לביקורת שלא להסתפק בכללוּת, כי אם סוף־סוף גם להקיף, ללמד – לחרוש כל “תשעת הטפחים”. אתה יודע, ידידי, כמה יקר לי בביקורת השרטוּט המצומצם, האמיץ, המבקיע את הקליפה ונוקב עד חדרי חדריה של היצירה, ופחות מכל נתכוונתי לגנות אותו או לגזור כליה עליו. אבל רשימת אמן לחוּד, וביקורת בונה לחוּד. אף היא יכולה וצריכה להיות מלאכת־אמן, אבל בהרכב־קוים מלא יותר, בנטית־קו רחבה יותר. ואם ההתעוררוּת אינה באה אלא עם ימי יובל וזכרון, טוב שהביקורת תביא, לפחות, משהו שיהא ראוּי לימים גדולים אלה.

ליצירת גנסין, בהיקפה השלם, הייתי חפץ עוד לשוּב, הגם שטיפלתי בה בזמנים שונים טיפוּל לשיעוּרין. אך הפעם מעסיק אותי החזיון גנסין – מעסיקה הערצת גנסין, שאנוּ עדים לה זה עשרים וחמש שנה. עצם העוּבדה, ששם זה נעשה לדור מעין סמל ליצירת פייטן מוּבדלת, מסוּייגת, כמעט מקוּדשת – עצם הדבר שיחד עם זה אינו עד היום ענין לרבים, מחייב לשוּב ולפקוד את צלו היקר. לא מעטים הם בספרותנו השמות היקרים, הנשׂוּאים על כל שפה, בעוד שיצירתם עזובה כשהיתה.

אכן, עם כל הבדידוּת שנפלה בחלקו, ולא רק בחייו – הוא לא נשכח. גם יום מלאות עשרים וחמש שנה להפרדו מעלינו עבר, כפי שאפשר היה לשער מראש, לא בלי סימני הערצה נוספים מצד בני דורו, גם מצד הדור הצעיר יותר, שיצירתו שימשה לו מעין דגל, מעין רמז מעודד למשעולי יצירה חדשים. ואמנם כל עשרים וחמש השנים האלה היו ימים של גידוּל להערצה זו, ואם כי יצירתו בכל אלה לא כבשה, כאמוּר, את הרבים ועד היום גם לא ניתנה לנוּ בשלמותה, – אין ספק שליחיד בישראל היה היתה נר מפרפר, שלהבת־זהב בערפל, אשר קראה מרחוק ואשר אחריה נמשכוּ בחרדת לב משכימים לבוקר. סמוך למותו קמה התעוררוּת זו. עם צאת הקובץ “הצדה” וקובץ הסיפורים הגדול שלו, קמוּ מיד משוררים־חברים ומבקרים־חברים ושקדו לעשות אזנים ליצירתו. ועד היום קסם לשמו והוא מעורר געגועים ומסמל חרישה חדשה, מפנה חדש בפרוזה העברית.

העשתה פרוזה זו בעשרים וחמש שנים של הערצה את שליחוּתה? אין ספק, שאת עקבותיה יש להבחין ביצירת הדור, אם כי במידה מצוּמצמת לעוּמת ההערצה הגדולה. כל־כך הרבה למדוּ אצלנוּ להעריץ, וכל־כך מעט – להכיר, לדבוק, להתמיד על האובייקט הנערץ. והרי גנסין לא הוכשר להפרות אלא את מי שנצמד אליו כולו, מי שמקשיב לו ארוכּות וּמטפח את ניגוּנו ימים רבים במעמקיו. גנסין טעוּן חיזוּק זה, הצטרפות זו. יש לשיר עמו. להחזיק אחריו. להמשיך את הקו אשר נסתמן בו אפס קצהו. 

אין לפקפק בדבר, שהדור, במיטב יחידיו, נלכד בקסמיו. אפשר שבהערצת גנסין היה גם משהו שבמוֹדה, ושיותר משקוראים אותו, מתגדרים בו, בצדם של טובי־טעם מעטים, גם הרבה סנוֹבּים ופטפטנים המרחיקים מעליו. אבל גם זה אינו אלא סימן לשירה שנחלה נצחון. היא נעשׂית מיד כוח המושך קרובים ורחוקים, זכאים ושאינם זכאים. ברם, אין ספק שיש מי שמתיחד עמו, מטה את אזנו אל מעיינו. הדור (לאמור: אותם המעטים, שבגללם כדאי בכלל לכתוב) תפס בשירתו אותו קול מיוחד, קרוב, אותו כוח נעלם שלא ניתן אלא לאצילוּת אמיתית. תפס נצנוּץ של גדלוּת זו, שבאה ולא באה ביצירתו לידי גילוּי שלם. אולי הוקיר דוקא מה שנרמז, מה שהוּחַל – הויה שהיתה יכולה להצליח, יצירה שהיתה יכולה לשגשג ולעלות: מה שמעריצים בעצם גם ברמח“ל, במיכ”ל, במאנה, בפייאֶרבּרג. אפשר שזהו המיחד בכלל את קליטתנוּ, – שאנו נתפסים ביותר ל“חן ראשון”, ללבלוּב ראשון, לצמיחה ראשונה. שופמן בלי ספק חזק יותר; הוא גם השפיע יותר. אבל הוא מבוגר יותר מכדי שנחונן אותו כגנסין, גם כשאנוּ מכירים בכוחו. יצירתו יותר מדי ודאית. גם במנדלי כאילו דוחה בגרותו. דוחה ודאוּתו, כל מה שמוּצק ביותר, כאילו מרחיק אותנו, מפחיד אותנוּ. כי ינץ הרוּח, חרוד נחרד בגילה לקראתו, וכי יבכּר את פריו, עזוב נעזבהוּ.

הערצת גנסין זו, כשהיא לעצמה, מהוה מה שקורין “פרוֹבּלימה”. דומה, שאינה חזיון ארעי. דומה, שיש בה משהוּ טיפוּסי מאד ומאלף מאד – אוּלי להבנת נפש הדור יותר מאשר להבנת משורריו. ברור, שבהערצה זו מעט מאד מהערצת אמן, מהערצת פרוזאיקן גדול – יוצר דמוּיות וצייר־חיים, כי אם של אדם מתודה, של נפש מרננת – של שׂיחה אינטימית בין אח לאח. בשעת פקפוּקים אנו תוהים ושואלים את עצמנוּ, אם העמידה התקוּפה החדשה סופרי־פרוזה מובהקים. וזה – לאחר מנדלי, ביאליק, ברדיצ’בסקי, פרץ, ש. בן־ציון, ברנר, שופמן, ברקוביץ, שניאור – אם להזכיר רק את שני הדורות הראשונים של יוצרי הפרוזה העברית החדשה.

אבל יש שאנו שואלים את עצמנוּ שאלה אחרת לגמרי: היש לנו זיקה אמיתית לפרוזה בכלל? היש לנו צורך אמיתי, צורך נפשי, בה? קמחי גזר פעם, שלא הוכשרנו לרומן וש“כלום לא יצא מכל זה”. והרי דוקא הרומן מתחיל להתפתח אצלנו וגם הרומן ההיסטורי קם לתחיה. אבל, כאמור, לא זוהי השאלה כאן, כי אם – היש בפרוזה, ב“פרוזה ממש”, כדי לכבוש אותנוּ כיבוּש שלם, כפרוזה הלירית של פייאֶרבּרג, ברדיצ’בסקי, גנסין? מבחינה רשמית, ודאי שמנדלי הוּא המכובד ביותר. אותו לומדים בבתי־הספר. על פיו ועל פי תלמידיו לומד הדור כולו את ההוי העברי, את האופי העברי, ובעיקר – את הסגנון העברי השלם. אבל – האם גם חיים עליו, כמו על “לאן”, על “מעבר לנהר”, על “אצל”, – צרור עלים אלה שהרנינו דור, שמילאו את לבו? כלוּם לא הם, שאינם “מוּצקים” כל עיקר, נסכו עלינו קסם של יגון אחרון, של יאוּש אחרון ביחד עם איזו הכרה עזה שהילחלה בדמנוּ ושחייבה מציאותו של עולם אחר, של חיים אחרים?

הייתי חפץ שתבין לי, ידידי, ולא תראה בדברי מעין קוּבלנה. גם נערוּתי בוֹרכה מעצבוּת טהורה זו של פייאֶרברג וברדיצ’בסקי. לא הייתי מחובשי בית־המדרש, אבל פרידה זו מעולם קרוב וחביב נשמה עלי בחמימות יהוּדית, ומכל שירת העולם לא נגע אולי בנפשי דבר ולא הניב את עולמי בימים ההם כ“הצללים”, כ“מעֵבר לנהר”. אבל אותה שעה העשירו את נפשי עושר רב גם “בימים ההם”, “ספר הקבצנים”, “בסתר רעם”: מהם למדתי יותר, הכרתי יותר. עולמי התרבוּתי נתבצר בהם ובמיטב דפי הפרוזה של ביאליק, ש. בן־ציון, ברקוביץ, שופמן. שם ניכר לבלוּב התקוּפה; כאן נתבגרה. משום כך עצרה בעד שטף רגשותיה, ידעה להסתירם – לשמור עליהם. העל כן נוקירם פחות?

ושוב אני מדגיש: אין כאן כונה להבליט סגנון אחד ולגנות את משנהו. בהיותי בן שש־עשרה או שבע־עשרה היה לי צורך ב“לאן” יותר מאשר ב“מסעות בנימין השלישי”, והפרוזה של פרישמן וברדיצ’בסקי היטיבה לנפשי יותר מזו של אחד־העם. לכל גיל קצב שלו, ואַל נא נראה בזה “סתירות”. אני מחזיק טובה לכל אלה שעליהם נשענה נפשי בנדודיה, אף שימי הבגרות הכריעו לצד אחד יותר. אבל כלום אין בזה משום צמצום הרוח, משום חולשה שבנערוּת, אם לא נראה גם במנדלי את הפייטן – את זה שגילה לנו יחד עם “עמק הבכא” גם זיווֹ של אדם וזיווֹ של עולם? האין להסיק מזה, שאולי לא הוכשר הדור לפרוזה גמורה, שלטת, שאינה זקוקה לחיזוק לירי מתמיד או שהליריזם אינו תופס בה מקום בראש?

חזיון זה עלינו למצוֹת עד תומו. האין הוא מוכיח, ידידי, שבדרך כלל אין פרוזה עברית יכולה לצאת בלי לואי שירי, – הוה אומר: שבדרך כלל לא הוכשרנו לפרוזה במשמעה האַבּסולוטי, ושכל מי שאינו אלא “פרוזאיקן בלבד”, לא יחזיק מעמד אצלנו. שכן אפילו בגנסין אין מעריצים את אמן הפרוזה, אלא את הליריזם השופע, את שיחת הנפש ויגון המתודה. ואולי זאת היא המסקנה – שחובת כולנו להיות משוררים… פחות מכל מצערת אותי מסקנה זו. אל שירה מסותרת בקפלי הפרוזה היתה תשוקתי תמיד, ומעודי לא האמנתי ב“מי שאינו משורר”, בגלוי או בסתר – בין שהוא כותב חרוזים, מספר סיפורים, ובין שאינו כותב אלא דברי מחשבה וביקורת. וחוזר אני: יתכן, כי כל בעית הפרוזה העברית העתידה היא הרכב חדש, לא “גויי”, של שירה ופרוזה, שמשהו ממנו הושג בפרוזה של גנסין. אבל – כלום רק בה בלבד? האין עורקי שירה חבויים אפילו בפרוזה הזעופה של ברנר, ולא כל שכן בזו של שופמן, של דבורה בארון, של יעקב שטיינברג, שלא לדבר על טובי המספרים החדשים? האין כל פרוזה טובה כוללת על כרחה יסודות שירה, שבלעדיהם אינה ולא כלום?

כן, אנו צמאים כולנו לשירה, אבל האין סכנה שמפני ה“שירה שבפרוזה” תתערער הפרוזה עצמה? צ’חוב היה פרוזאיקן גמור, ודוקא בגלל זה היה משורר גדול. פרוזה כזו היא “תחנת הכוח”, ולא הנוזל שברגשנוּת. גם גנסין היה קודם כל פרוזאיקן. בזכותה ובחסותה של הפרוזה שלו שגשגה גם שירתו. ואולי זה תפקידה של הביקורת כיום – להבליט את הפרוזאיקן שבגנסין. כמשורר לירי בלבד לא היה לו מעמד: צירוף הפרוזה הוא שעשהוּ למשורר.

ודומה שדוקא באמצעותה של יצירת גנסין יוּתן להבליט את מה שצומח כיום – ובאותו “הרכב חדש”, במיטב הפרוזה העברית הצעירה.


 

קטעים על גנסין    🔗

לצאת כתביו על־ידי “ספרית פועלים”


יצירת גנסין רכשה לה מאז עדת מעריצים – עדה אולי לא גדולה, אבל מסורה מאד, נאמנה מאד. שירה זו אינה ענין לרבים ושיעור קומתו של בעל “הצדה”, “בטרם”, “אצל” אוּלי גם לקרובים משוער יותר משהוא מוּכּר. הימצא לו עתה, בהופיעו בפעם הראשונה במלוא היקפו, את הקורא אשר ידבק בו? שירה זו, הנטויה כלפי פנים, מחייבת קרבה רבה, הקשבה רבה, ממושכת. לדור זה, שאזנים לו לדברים רבים ומאד נפלאים, קשה מאד להבחין ברקמה דקה זו של צבעים וקולות.

ואף על פי כן הוא הולך ומתרומם, כאנדרטה אורירית, ואין לשכוח אותו, את זה שבאורו ובצלו שרויים ימי נעורינו הטובים – הטובים והעגומים גם יחד. קסם לשם זה, וצלצוּלו חי, והוּא צרוף וצלול כוּלו. שם משורר. והוּא מאליו מצטרף אל הדומים לו. אָח הוא למיכ"ל, למאנה, לפייאֶרבּרג, – לכל אלה, שקול נגינתם עלה בלילה ולא הגיע אלא לעֵרים כמוהם; לאלה, שנהם רעבונם דוּכּא על ידי הויתור למפרע, על ידי ההכרה, שיש לצעוק ואין על מה, ואין בעצם למי.

כאורחים באו, כעוברי־אורח, ונטו את אהליהם בעיבורו של עולם. לכוּלם היו החיים רק חניה קצרה, ואיום היה לדעת, כי הגורל נחתך וכי אין במה להאָחז. אין לחלוּטין. ואף על פי כן היה מגע ארעי וקצר זה בשולי־ההויה מתוק לאין שיעור, ושַועת־הרעב, כרננת צפור אובדת, היתה מהדהדת ארוכות בחלל הריק.

ופעמים נדמה שהרעב עצמו מילא חלל ריק זה. נגינה זו לא היתה תחליף, כי אם עצם החיים באותו דור. עם תום הנגינה, תמוּ החיים. ואולם היא עדיין חופפת על בדידות חיינו, שנשתנו ולא נשתנו; טרם שׂבענו אותה – טרם תיקנה איזה פגם בנו, שרק היא בלבד עלוּלה לתקן גם בהויתנו החדשה.

כי בין שיצירה זו (כפי שהיא נגלית לכל מי שמעמיק בה) שלמה ומשוכללת עד היסוד, ובין שהיא (כפי שהיא נראית מבחוץ) מרוסקת־קול – הרי משהו ניתן כאן במסירות הנפש כוּלה, בהתאמצות הנפש האחרונה.

ליריקן לפי טבעו, לפי הסער הפנימי שאינו פוסק בתוך סיפוריו, הדומים יותר לפואימות, הוא גם אמן אֶפּי גדול – אוּלי אֶפּיקן יהוּדי מסוּג חדש, שביקש לו צוּרה מיוּחדת לסוג יצירתו המיוּחד, ורמז בהישׂגיו לאמנוּת בעלת הרכב צבעים וריתמוס, שהיא עתידה עוד להיוָצר. לא לחינם הוא מתקומם כל כך לש"י איש הורויץ שאינו גורס את שם “סיפור” לגבי “אצל”. מתוך הטעמתו (במכתבו לשמעונוביץ), שדוקא “אצל” ראוי להיקרא בשם סיפור, מורגשת ההתרסה נגד השיגרה, נגד מוּשׂגי השירה שהעלו חלודה. כלום מחרוזת של מעשים קטנים, סדוּרים לפי הנוסח, מהווה אמנות אֶפּית, ולא שפעת החיים, זעקת החיים – כל אותן עלילות האדם הגדולות המתרגשות עליו בהשארו עם עצמו, בנגן העולם אל נפשו את נגינת הויתו הנצחית?

אף הנוף, שאור השירה החזיונית עליו, שקוּי עלילות חיים. ארג הנפש והעולם בו. כל מה שהעולם מגלה עד הסוף לאדם, אינו דבר ארעי, כי אם מכוּון אליו, אל נפשו – רמז בו לחייו. ואולי גם צו כמוס, גזירה חשאית. בשירת גנסין, כמו בכל שירה גדולה, הנוף מתרקם בנפש־הרואה – גדל עם הרואה. זהו קו החיבור הראשון, וגם האחרון של האדם עם העולם.

שירת גנסין תופסת רמזי עולם אלו, מדובבת אותם, – שבה ומרנינה את אֵלם היקום. פרישות זו מן הרעש אינה מדלדלת, כי אם נעשית מקור כאב ומקור עושר. ואולי אין העולם מתחדש במלוא עמקו אלא למי שויתר עליו.

זהו האֶפּוֹס המיוחד של גנסין. הוא מספר על עלבון ההויה ועל יקר ההויה בנשימה אחת. נזירוּת היא מרוב צמאון, מרוב חמדה – מתוך איזו ציפיה טמירה, שאולי יש עוד אי־שם מקלט אחרון, מקום שאין הכליון הגמור שולט בו. היתה זאת האמוּנה בלב העולם, בלב האשה, הנושאת לנו את האושר ועלינו להתאזר התאזרות אחרונה, כדי לזכות בו. כל כמה שנחנק, כרוב בני דורו, בתוך הכיעוּר שעמד עליו כנחשול, רמז לו היופי השמוּר שבשירה – חוף ההצלה האחרון.

מבחינה זו היה גנסין המשורר שבחבורה, הוא היה פחות אכזרי מברנר ואפילוּ משופמן, שבקצב הפרוזה שלו עצור ליריזם עמוק כל כך. יחד עם הראִיה הנוקבת חלחל בקרבו רעבון עז כזה אל מתק האדמה, שנפשו התעטפה עליו – שהדביק את אונו לכל מעין, שנקרה לפניו בדרכו. הרינה לא נפסקה. היא עלתה מקרבו. גל מלוֹדי זה שהציף פעם את הלב החולה הוא שנטל מן העולם גם ברגעי הזועה את הבלהות שממנו.ּ

נודד־עולם זה, שהיה מהלך כל ימיו מעיר לעיר וממדינה למדינה, נרדף מחליו ונרדף מרעבון החיים, ולא מצא מקום לעצמו, היה בודד מכל בני דורו ולא היה אוּלי איש שהתהומות נגלוּ לפניו יותר משנגלו לו. ואף על פי כן השאיר אחריו הד של נוער, הד מעודד ומרנין, כמו משירת מיכ"ל ופייאֶרבּרג (שהוא בעצם היה ממשיכו) עולה כאן ילל העולם האביבי, כאב הולדתו החדשה.

1946.


 

בנות ישראל בשירת גנסין    🔗

מתוך מסה


ארבעת הסיפורים, שבהם נתגלה גנסין בכל קסמיו כמשורר, מצטרפים בעצם לפואימה אחת, לשירת חיים רבי-צמאון ורבי־ויתוּר כאחד. אדם מקשיב אל שיר לבו – לב זה שלקה ושאין לו תקנה; ורק שירת הפרידה מפיגה עוד כלשהו את בלהת החדלון, שאין מנוס ממנה.

כמה שמות לגברים העושים בפואימה בת ארבעת החלקים. אבל כולם הם שמות נרדפים לגנסין עצמו. אף שאפשר לגלות כמה ניוּאַנסוֹת, ואין זה כי אם משום שבאבטוביוגרפיה שירית זו יסופר על מה שקרה בזמנים שונים. וכל כמה שהאדם אחד הוא תמיד, הוא גם צומח תמיד ומתגלה כל פעם בצירוף־גוונים אחר. הרי בזה קסם הגידול שבמשורר ובאדם. ב“הצדה” מנצנצת הדמות, ולכאורה, ניתנו בה כבר כל הסימנים, אבל ב“בינתים” היא כאילו שוקעת קמעה. המחנק כאן גדול משהיה. אבל ההויה כאן לא עמקה. ב“בטרם” שוב הוטלה בה רעננות חדשה. הוּטל ההוּמור הגנסיני, בצדן של הבלהות שנתרחשו שם באפלולית עם פרפורי הגסיסה של הנערה בחבלי אהבתה. רק ב“אצל” הדמות החוזרת הושלמה – הושלמה הסימפוניה של הלב, הרננה האחרונה.

מגוונות יותר הן דמוּיות הנשים – בנות־ישראל שבשירת גנסין. לבבות פצועים אלה המפרפרים בגלוי ומפרפרים בחשאי. חן חידות לנערות אוהבות אלה גם כשהן אומרות לקרוע עד הסוף את מעטה סודן, כי חידות הן גם לעצמן נערות כאובות, מעונות אלה, – בנות דור שהתעורר לחיים ולאהבה, ועין משורר ראתה אותן במכאוביהן, ב“חבלי אהבה לא באה”, ושר את הלבבות האלה העולים על המוקד עמו וכמוהו. והוא את לבן ידע בעוד שהן לא ידעו כי הוא רק עובר על פניהן, שוהה ושר בטרם ילך.

בנות תקופה גדולה, תקופה עולה, שעת יקיצה ושעת מבוכה הן. כעופות סער שהטילו את עצמן לחיק המרחב הסתום, הקורא להן לצאת, לעזוב את הקן בו גדלו, מגלמות הן את הצמאון ליופי, לאושר, לוּ גם לאסון, ובלבד לשבור את כלא עצמן. הן, שפרצוּ את הגדר, הוטלו לתוך עולם, שנפתח לפניהן אפס קצהו – שלא פתח לפניהן את שירי התפארת, אשר את חלומה נשאו בדמן ההומה. והאיש אשר נקרה להן בדרכן, שמשך אותן בחבלי סוד: זה האיש אשר “לו המשפט לגאול”, – לא גאל. סחוף מכאובי סתריו ומנחש את קצו, לא ידע אלא לשיר את ענין ואת עני עצמו. אכן שירת פרפורים זו, בה הרנין את נפשו הנפרדת מאור העולם, עלה באזניהן כקריאות אושר. וכאילוּ בה הטביעוּ גם ענוּת עצמן.


 

אורי ניסן גנסין    🔗

לכ"ז באדר


מדי שנה בשנה, בחודש זה של אביב מוקדם, שבו הובל לקברות בעיר היהודית הגדולה ביותר שבאירופה בלוית קומץ חברים נדהמים, אי־אפשר שלא לזכור אותו, את בן הרב מפוצ’יפ – את הצפור הכי־פלאית שקיננה בגן הפרוזה העברית הצעירה. משנכנס חודש זה של אביב מוקדם, היה מתעורר תמיד מחלוּדת השממון של הכרכים הגדולים, שבהם היה הולך ונודד בימות־הגשמים, והגעגועים על כתלי בית אבא, מקושטים בידי אחות עדינה, על קרבת אמא הטובה שהיתה מטגנת לבנה השב את הריבּה שאין מתוק ממנה, על חדר־הספרים הצונן של אבא, שהיה זר וקרוב במידה אחת – היו מתגברים בו ביותר. אותה שעה היה נסוּך אור זה שבכליון-הנפש גם על אגרותיו החמודות אלינו. כחוטי־זהב היו נמתחות השורות החביבות והמחוכמות שהיו מתרפקות עלינו ומתחטאות ומסתירות את הכאב ומגלות משהו הימנו ושואלות אהבה ושואלות חנינה לזה, שלבו הוּכה זה כבר ושאין לו עוד תקנה…

שנה שנה נזכרהו. כזכרנו את מיכ"ל ואת פייאֶרברג, שגורל אחד היה להם, הפיל אחריו אור של געגועים, של חמלה ויגון על יופי זה שבלה באדמת נכר. כמוהם יצר והשאיר אחריו צמאון ליצירה – מין ניגון המלווה אותו ושהוא גדול אולי גם מן היצירה שהנחילנו.

אנחנו לא נשכחהו. מדי תפול העין על דפי יצירותיו, ודבקה בשורות מלבלבות אלה, אשר בהן קולחים אפיקי שירה ויגון כה צרופים. ככוס־אבל נשתה יין מזוקק זה, שכאשר יזקן, כן יחזק – ולא נשבע אותו. ככל שירה גדולה, היא חיה משנה־חיים ומוסיפה לגדול בלבנו מיום ליום, משנה לשנה. כל פעם, מדי שובנו אליה, מצוא נמצא בה תמיד את אשר שיערנו ויותר מאשר שיערנו. היא שלחה זה כבר את יונקותיה אל מעבר לגבולותיה.

זה היה משום ששירתו היתה התמצית. האֶקסטראקט הנקי של פיוט וחיים. הוא לא היה מפזר, כרוֹב בני הדור, שהיו מוכרחים מקוֹצר רוח לשלוח את ידם בכל. הוא הידק את עטו אל עולם אחד. ממעמקי עולם זה דלה את נטפי־הבדוֹלח המשכרים האלה. בזה שנבדל כל הימים לנפשו ועוד בחייו

עמד מעבר לגבולין, יכול היה לגלות בסביבה מקוללה זו של אנשים חדלי־הויה את הנפשות החיות, המפרפרות מרוב חרדה לחיים, את היצורים מלאי־החן שהתלבטו כפרפרים בין אור וצל ולא מצאו מנוֹח מעצמן.

הוא יצר לנו את דמויות הנשים החמודות ביותר שבשירתנו. את אלה, שנפשן שופעת אהבה וחסדי אהבה ורחמים לאין־קץ. שבסתר לבן לוהטת העדנה כשלהבת־יה; אלה שנולדו לזרוע אושר בכל אשר תדרוך כף־רגלן – ואשר הן הן שנידונו לקבור את כל העושר הרב הזה בקרבן ועין איש לא תשזפהו לעולם. על פניו עברו כולן, כעבור צליינים על פני בית־מקדש סגור, אכן כולן עילעו את דם נפשו, לכולן חלק בשריפת חייו. והעצב בא משום שלא היה בכל זאת איש, שהיה כדאי לתת לו בבת אחת את הכל, – את מעט הלב שנשאר עוד לפליטה.

הוא ידע להחניק בקרבו את הזעקה הגדולה. הוא לא היה שוקט כלל, כפי שהראה את עצמו מעל לשטח. הוא עשה זאת כאמן אשר ישמור על גחלתו מפני הרוחות המצויות, ברם אותו שקט שהיה רובץ כנחש שרוע על חרבוני החיים, היה מכביד עליו לפעמים ומעורר אותו להרס הקן האחרון. ויש שנקוֹט בעצמו וחפץ לקום ולצרוח צריחת־פראים כילדים קטנים בהתגוללם מראש גבעה דשוּאה, לפשוט את עצמו משתיקה זו כנחש משפופרת עורו הנקשה ולשבת כאדם קדמוני על אחד העצים ולשתות את יין השמש בעודו תוסס על מתקו ועל שמריו. מעל לדממתו פרש את כנפיו עוף־סער זה. בכל אשר יפנה ילווהו רגש־מרד זה, והוא הוא אשר יתהלך גם כגל זומם מתחת לשורותיו הרוגעות ומזדעזעות כאחת…

כמה היה צמא לתוֹם, לפשטות, לאותו חוט־חיים המתוח מעולם ועד עולם! כמה היה חפץ לבלתי הבדל מ“ההם”, מאותם הסמויים שהברכה שרויה במחיצתם, מאלה המרכינים ראש ומקבלים את חסד האלוהים הגדול! אכן הוא לא העלים עין מגורלו והיה נאמן לבדידוּת, אשר האירה את השארית בקסמים האחרונים. הוא לא שכח, שהוא עובר, ובזרוח לפניו בין גבעות־הסתיו הציץ האדמוני בדמות אידה הפלאית, או רוחמה הקטנה, ויופי זה, שרק בו יכול למצוא תקנה, זעק אליו מכליון נפש של אשה־ילדה, שאין ערוֹך לתוֹם עשרה ולחמדת האהבה השמוּרים עמה – גם אז רק שח על ציץ מאוּחר זה ברחמים ויבך עליו, ויבך על עצמו, שאושר־פלאים זה שנזדמן לו עם ערב לא לו הוא…

על כן ידע לשיר במלוא קולו על חיים שנצטללו, על חיים שויתרו על הכל ונושאים עמם את הכרת הבדידות האחרונה. על־כן שר על המות ועל קרבת בואו בחדוָה כזו, כעופות אלו המרגישים בעופם את קרבת המולדת. על־כן ידע כל־כך לחשוף בדפי שירתו את הרגעים הגדולים, שהחיים שקוּפים בהם מסוֹף הימים ועד סופם, ושכל כאב אָדם ימוֹג ויתבטל באוֹרם.

לא אי־היכולת ליהנות, כי אם הבוז לקטנוֹת, הויתוּר מתוך נדיבוּת, ברכת העוֹבר לסמוּכים על שולחן החיים – מאירים מתוך שירתו. על־כן יש, למרות כל היגון השפוּך עליה, בריתמוּס היסודי שלה משהו מרעש גנים מטולטלים ברוח אביב; על־כן אין עייפות מדכאָה ברחש הנפשות האלה, העוברות על פּנינו עם סבל חייהן ויפין יאיר ימים רבים אחריהן…



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות