רקע
יעקב פיכמן
שלוֹם אש

ליובל החמישים


 

א    🔗

בפעם האחרונה, בפריס, באחד מבתי־הקפה של מוֹנפרנס, ששם נועדנו להיפגש, הסתכלתי בו מרחוק שעה קלה, והוא לא ראני. הוא ישב כפוף מעט על העתון שקרא, הסיגרה הלוחשת בפיו ופניו החומים־חיורים מרוכזים, עייפים מעט – היתה אותה הארשת האומרת: הנה קם הדבר והיה, ועתה מה? וביטוי זה, שהיה בו מרפיון אדם ומעצב אדם, היה כמעט חדש, זר בו; והוא שקירבני אליו בימים שעשיתי בפריס יותר מבשאר פגישותינו.

לפני שנים רבות, כשהיינו שותים את הקפה השמן במחלבה האפלה של קוֹטיק, ברחוב נלבקי, במקום שהעתונים היו קרועים ומרובבים מבעוד בוקר והעשן היה תלוי כערפל כל היום, לא ראיתי מעולם בפניו סימני עייפות. זוכר אני אותו ערב קיץ, כשהתהלך עמי בפעם הראשונה ברחובות ורשה. לא אדם התהלך על ידי, אלא דוד רותח. הצמאון היה בפיו החוּשני, בפניו, בעיניו השוקקות, התרות. צמאון אין חקר לחיים, ליצירה, למראות, לתהילה – כל היצרים הטובים והרעים היו דולקים בדמו. כחיה רעבה היה מריח את כל חמודות הכרך, מוכן לזנק על כל מה שלקח את עיניו, לכבוש את העולם, שהיה פרוש לפניו בכל צבעיו המגרים.

אכן זה היה לפני ימים רבים כל כך. זה עתה בא אז מן העיירה הפולנית. בא מזוין בחושים רעננים, שלא נפגמו עוד מעוני, מתלמוד תורה, מתגרת הסביבה. הוא הספיק להימלט בזמנו. דבר לא הביא עמו מקן ילדותו הנידח, הפתוח לשדה ויער ודרכים מלבינות, חוץ מבריאות ומרעבון – חוץ מידים

שלוחות אל יקר העולם. הוא לא הביא עמו הרבה תורה, אבל לחלוחית של שירת־עם ומסורת־עם היתה שמורה עמו כזכרונות ילדות מתוקים. בדמו היה כל זה יותר משהיה במוחו. את העיירה בהתנוונותה לא הכיר. כמו מבעד ערפל ראה את זוהר־הכסף של יחש יהודי, של כבוד התורה וצער התורה. על עושר זה לא ויתר, כשם שלא ויתר בכלל על שום דבר, ואל קסמי הגיטו צמא בה במידה שחרש מזימות להיחלץ מעניו.


 

ב    🔗

כזה היה הרושם הראשון של אַש. היה בו משהו מן הבטחון שבצמח בריא, היונק בכל שרשיו מליח האדמה. כמעט שהתקרבתי אליו בצמאוני לצל, לאיש הטבע, וכל פעם שהיינו נפגשים, היתה מושכת אותי חיוניות עזה זו שבתכונתו. עם אדם כזה – חשבתי – טוב להפליג למרחקים, לעבור ברגל ארצות־שמש עליזות ולנשוך בשינים חזקות לתוך החיים כלתוך תפוח מלא עסיס!

כזה היה הרושם הראשון, שעשה גם על אבות הספרות, ששכנו כבוד אז בבירת פולין. פרץ, פרישמן, סוקולוב – את לב כולם לקח בבריאותו, בשפעת נעוריו. אפילו את מיעוט התורה צירפו לזכותו. זהו ששמר עליו. על כן לא היה אכול כולו, כנומברג, שהיה ממולח ומעודן כתלמיד חכם יותר ממנו, ושלא היה עוד מתום בגופו ובנפשו. זה היה קנקן חזק, שיום־יום היה תוסס בו משהו חדש. הוא היה פתוח לכל הרוחות, לכל ההשפעות. כספוג היה סופג את הכל.

אכן צמאון נלהב זה ויתרון דם זה, שהיו מאז ועד עתה המניעים הראשיים ליצירתו, הם שהיו גם בעוכרי האמן. אַש תופס תמיד יותר משיש הכרח לתפוס, מביע יותר, מריק יותר משהותר למשורר. זהו זרם שאינו מתכנס, שאינו יודע מעצור לעולם. החרדה התמידית להבליט, להדגיש, להעמיד את הקורא על החשיבות שבאמור, פוגמת את העמודים המצוינים ביותר שביצירתו. איזה רעש לא טוב מלוה אותו תמיד, רצון לצעוק באזני הקורא על הכיבושים שכבש. אַש אינו מסיח את דעתו לעולם מזה שהוא כובש, – שהנה עלה הדבר בידו כל כך… שיכור תמיד מעצמו, משפע עצמו, מכוחותיו שהם באמת מרובים, הוא אינו מרגיש בצורך לרסן את עצמו, לכבוש את עצמו – אינו נרתע לעולם, כאַרטיסטן מובהק, מן הרפיון שאנו מגלים יום אחד בעצמנו, מן המורד המושך אותנו תמיד בשעה שאנו מוצאים חן בעיני עצמנו יותר מדי.

מצד זה הוא ההיפך מברגלסון, המקשיב תמיד לניבוֹ ותר אחריו ובודקו ובוחנו, וההיסוס תמיד בעיניו. אַש אינו בורר, אינו מרים; הוא תמיד פורק מעל עצמו. הוא אינו חותר; הוּא תמיד עם החוף. זה ענשו של בעל השפע – שאין עוד יראת מלאכתו על פניו.

אכן זהו אַש ביתרונותיו ובפגמיו. הוא המצליח הטיפוסי, הזוכה בגורל. רק כשרון זה העמיד אותו על רגליו. אנשים כאַש אינם משיגים דבר מתוך היסוס. הם היו כורעים תיכף תחתיו. כוחם בזה, שאינם מביטים לאחור, שאינם סופרים את צעדי עצמם. ואפשר, שדוקא יכולת זו לפסוח על התהומות. שלא לראותן, היא התנאי ההכרחי לכל כיבוש.


 

ג    🔗

אַש לא עמד, לא תהה על עצמו. לא היה סיפק בידו מעולם לעמוד. הוא היה עסוק תמיד במה שיבוא. הוא קלט הרבה והיה לו צורך תמידי להתפרק. את כל תהום מילא בעבודה חדשה, את כל ספק הפיג בשכרון חדש. רעיונות היצירה צמחו בלי הרף והכאיבו כעודף דם, כעודף כוח, שמוכרחים להשתחרר מהם ויהי מה.

שגשוג מהיר זה, אפשר לומר, הוא היסוד הטרגי בכשרונו הגדול של אַש. הוא שהביא לו אותם הנצחונות, שתמיד נטפל עליהם משהו, שהוא קשה מכל תבוסה. רעיונות פורים כשהם נלכדים זה בזה ואוחזים איש בעקב רעהו, באין הפסקה ביניהם, מעיקים על הרוח, אינם נותנים להיחלץ, לנשום לרוחה. פעמים הם הם המעכבים את קדמת האמן. גם השפע בא לפעמים מתוך איזה פגם סמוי מן העין.

ואף על פי כן – השפע הוא הנוטע תמיד חדוה בלב. אַש מכניע אותנו ביכולת זו של צמיחה שאינה פוסקת. יש לו לאַש תמיד במה לכפר על כל פגם בעשרו. הוא אינו חורז מרגליות כמנדלי, אינו מצרף את ניבו צירוף אחר צירוף כברגלסון. ואמנם סגנונו קשה לפעמים לאוזן מבחנת. אבל מטבעו של האֶשד שהוא מבליע בשפעת קולותיו וצבעיו גם את פגימות עצמו. חלקו של אַש לא יהיה לעולם בין נקיי־הניב, היקרים לנו כביטוי האצילות של נפש האדם, המכשיר אותנו לתפיסת עולם נקיה יותר, נעלה יותר. הוא לא עשה בשיִש (גם במחשבה יש עשיה בשיש), כמנדלי, כביאליק, כשופמן. לא בזה כוחו. כי אם בחמימות החיונית הגדולה, בתפיסה רבת הכוח, – בכל אותה המלאות הצבעוֹנית, החושנית, המשכרת. הוא, הנושא תמיד דליים מלאי הויה אדמומית, הקוצר כמו במגל חד את קמת יצירתו, יפייס אותנו בכל החוסר ובכל העודף שבכתבו. בפרוזה העממית שלו נמס הקרח האחרון. הוא הצהיל את הדור בקריאות הגיל שלו אל הבאֵרות הרוננות של החיים. לאחר מנדלי, פרץ ושלום־עליכם היה הוא, שהעביר רוחות אביב חדש בספרותנו, שהעלה על הבמה במקום הנוֹבלות של ההשכלה, של דור תלוי ברפיון, בלי חדות אהבה ובלי חדות יסורין, את אנשי־העם עליזי־הדם, את הנוער המלא אמונה, המזומן לחיים. הוא לא הציץ עוד בחרדה בעד חרכּי הגדר אל גן הטבע, כי־אם פרץ לתוכו ברננה, דבק באדמה החמה, מילא את האויר צהלת ירק והמית מים וביטל בבת אחת את התחום שבין העיירה המקוללה ובין השדה אשר ברכו ה'.

הוא, העֵר תמיד, היה מן הראשונים, שבשׂמי המולדת הטובים הגיעו אל אפם, ואם גם כאן אכלו הסיגים הרבה מן הזהב שבשירתו, הצליח בדפים בודדים להרעיף כגשם נדבות את בשורת האושר על לב הגולה. הוא הכיר מיד את כל כוח ההפראה שבבנין הארץ, וסיפורי המסע הראשונים אשר פירסם לפני ימים רבים, הרנינו לבבות כתפילת בוקר, כחזון ילדות. בכוחו לתפוס את הצומח, את המתהווה, היה דומה לו רק שלום־עליכם, מחונן כמוהו בעין טובה, בהומור שופע, בוִיטַליוּת בלתי רגילה – הוא בעצם יורשו הטבעי בספרות היהודית. אם גם מרחק רב, כמובן, בינו ובין יוצרם הגאוני של טוביה ומנחם־מנדל.

כשהייתי אצלו בפעם האחרונה בנוה־הכפר אשר לו בסביבת פריס, העלני אל חדר עבודתו והראני את השולחן, שאליו ישב ארבע שנים רצופות וכתב את הטרילוגיה הגדולה שלו (פטרבורג, וארשה. מוסקבה).

– לאחר עבודה של ארבע שנים – אמר לי – יש את נפשי לנוח, להפסיק. רצוני שלא לכתוב במשך שנתים…

לא פיללתי לשמוע זאת מפיו. זאת היתה מעין הודאה מסותרת באיזה פגם.

קשה להאמין שאַש יוכל להפסיק. כל טבעו מתנגד לכך. אבל אם יעמוד בדיבורו ואם לא, עצם העובדה, שהוא מרגיש עתה, בהגיעו אל פסגת פרסומו, צורך בהפסקה, סימן טוב הוא לו. 



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48815 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!