לאור החפירות במצרים ושפת המצרים

(הדואר, ניו־יורק, תש“א, גליונות כ”א, ‏ כ“ג וכ”ד)

 

תעתועי בקורת המקרא    🔗

מיום שהחלה הבקורת התנ“כית בבתי־המדרש של חוקרי התנ”ך התרכזה השאלה היותר חשובה וחמורה בחיבור ספרי התורה, על עתיקותם ומקוריותם, ר"ל: אם הם חיבור אחד ממחבר אחד ומזמן אחד בתקופת יציאת ישראל ממצרים, או חיבור של פרשיות בודדות ומפוזרות שחוברו במשך מאות בשנים בידי מחברים שונים ובזמנים הרבה יותר מאוחרים מימי משה.

בעקב ניגודים או שינויי נוסחאות בתורה וכפולים בפרטי הסיפורים, או דברים שאינם מתאימים עם זמנו של משה, כמו, למשל, “והכנעני אָז באָרץ”, או פרשת מלכי אדום “לפני מלוך מלך בישראל”, ובפרט מפני שבהרבה פרשיות נקרא שם “אלהים” ובפרשיות אחרות שם “יהוה” ובגלל עוד נימוקים וטעמים, שרובם ידועים לכל מי שעוסק במחקרי התנ"ך, באו מבקרי המקרא לידי מסקנה, אשר נהיתה לצור מוצק של המדעיות המוסכמה שאין כל הרוחות שבעולם יכולות לזעזעה, והיא שספרי התורה לא נכתבו לא על־ידי משה, ולא בזמנו של משה, אלא בתקופות שונות ורחוקות זו מזו. אפילו ספר דברים, הנושא עליו חותם של מחבר המדבר בעדו, בסגנון מלא חיים ממאורעות שקרו בימיו, הוא לפי דעתם חיבור מאוחר שיחסו למשה, או לאיזה “משה”, בקחתם איזה פירורים בודדים, שאולי נמסרו מפּי משה ויעשו מהם ספר שלם ממקורות שונים, הרבה מאות בשנים אחרי משה. וחשבו ומצאו, שזה היה דוקא בימי המלך יאשיהו. נמצאו אפילו חוקרים שהחליטו כגזר דין שאין להרהר עליו, שדוקא חלקיהו הכהן בדה את הספר מלבו אַך ורק יען כתוב (מ“ב, כ”ב, ח') שמצא את ספר התורה בבית־המקדש בשעת הבדק וספר התורה הלא הוא ספר דברים. כי איך אפשר שמצאו ספר כזה אם היה כבר ישן נושן? אלא אמור המציאו אותו וזייפו אותו כדי להטיל אימה על המלך הירא והחלש, למען יבער אַחרי הגילולים והבעלים, והשמיד את כהני האלילים וימסור את הממשלה לכהנים הנאמנים לה'. הנה כי כן אין התורה אלא ספר מזויף אשר התחילו לחברו כשמלכות ישראל כבר הגיעה למרום פסגתה בימי שלמה והבאים אַחריו, וגמרו אותו בגלות בבל בימי יחזקאל. ורבו אפילו האומרים שיחזקאל בעצמו חיבר את ספר ויקרא וכי עזרא הסופר הוא אשר הביא את התורה לגמירה וחתימה.

ובכן, מעט־מעט, במשך ימי חקירת המקרא נעשה התנ“ך לחומה פרוצה, לשדה הפקר. כל המרבה לחשוד באמתיותו הרי זה משובח. כל המרבה לסרס את דברי המקרא, להפוך את סדר פרשיותיו, להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם, הרי זה זוכה לחכמה, וכבוד מבקרים ינחל לו. סירוס דברי התנ”ך נהיה למדע מיוחד. ואנשים אשר לא הבינו את השפה העברית כל צרכה, שלא חדרו אל רוחה, שלא טעמו את טעמה, ושלא תפשו במוחם את תכונתה ואת צביונה הפנימי, הנפשי, נהיו למתקני שפת התנ“ך. הם לקחו עטרה לעצמם להראות ולהורות שהתנ”ך, כפי שהוא מקובל אצלנו מדורי־דורות, ‏ מלא שיבושים וטעויות ושגיאות וסירוסים וסתירות והגהות של סופרים בוערים שלא ידעו ולא הבינו את אשר לפניהם. ועמי־ארצות אלה הכריזו על עצמם כי הם הם קנו להם חכמה ותבונה לתקן את כל השגיאות והשיבושים ולהחזיר את הדברים אל מקורם: ממש כמו שסופרי התנ“ך, משוררי התנ”ך, נביאי התנ“ך, כותבי דברי הימים שבתנ”ך, כתבו בעצם ידם. וככה הפכו את התנ"ך למין עיסה משונה אשר לשו אותה מכל מיני לשונות ושפות משפות שונות. הרבה פעמים עיינתי בפּירושים הרחבים והארוכים של חכמים אלו באורך רוח ובנפש שוקטה, בלי משפט מוקדם ובלי חשד כל־שהוא. אבל תמיד יצאתי וידי על ראשי מלא השתוממות וזוועה. כי אַחרי העבירי לפני את כל התיקונים שעשו ואת כל השינויים שהציעו, נתגלה לי שהנוסח החדש המתוקן בכל תכסיסי המדעיות, אינו עברי כלל, אלא מעין תרגום מקולקל ומעוות משפות זרות ושונות מן הקצה אל הקצה, זרות ושונות מהעברית שלנו, שאנחנו ירשנו מאבותינו, מימי משה ועד הנה! ויוצא מזה שישעיהו, למשל, כתב עברית, שהוא תרגום גרוע ומשובש מגרמנית. איוב כתוב מין עברית שחציה אנגלית וחציה הולאנדית, הכל לפי שפתו של החכם המבקר והבלשן המתקן. זאת אומרת, שאם הוא גרמני וכתב פּירוש על יהושע, הרי נהיה יהושע לגרמני שכתב עברית; ואם המבקר הוא אנגלי וכתב ביאור על תהלים, תיכף נכנסה נשמה אנגלית במשוררי ישראל, כמין דיבוק, ובלי דעת גבבו מלים עבריות ברוח השפה האַנגלית היותר חדשה והיותר שגורה. ואם קרה שהמבקר הוא הולאנדי וכתב ביאור על התורה, הרי וודאי נהפך משה להולאנדי שכתב עברית, אבל חשב בהולאנדית כאחד המתגוררים באַמשטרדאם שלושת אלפים וחמש מאות שנה אַחרי זמנו של משה.

אבל הבקורת הרימה ידה גם על תוכן ספרי התנ“ך, ובפרט על סיפּורי התורה, לשבר ולנתץ, לעקור ולהרוס ולהחריב את כל הבא תחת ידה, התחילה להטיל חשד באמיתות המסורה וספקות במאורעות המסופּרים בתנ”ך. סיפּורי האבות הוצגו כסיפורים בדויים ואגדות בדויות והזיות שאין להן שחר. בכלל לא היה אַברהם בנמצא, יצחק ויעקב וראובן ושמעון וכל אחיהם לא היו שמות של אנשים ממש, אלא שמות כוללים לשבטים שלמים בזמנים שונים ובמקומות שונים. משה כמובן היא דמות של אָדם שאולי חי באיזה זמן מן הזמנים, אבל לא חיבר את התורה7 ולא ידע את התורה. ותקופת ישראל במצרים היא אגדה שקשטו אותה בכל מיני “מעשיות” ופרטים בזמן מאוחר הרבה, לתכלית ידועה ומטרה מסוימה, להמציא היסטוריה לעם שלא היה אז, ולא נברא עוד, אלא שהיה עוד ערב־רב של נודדים ואספסוף של שבטים פראים־למחצה, אשר באו במאָה דרכים לארץ כנען וישמידו באכזריות נוראה את העמים המסכנים אשר חיו בה ואשר עמדו על מדרגה הרבה יותר גבוהה מהם בהשכלה ובדעת ויירשו את אַרצם ויבלעו את השכלתם ושפתם אל תוכם, כאילו היתה שלהם מקדם קדמתה, ממש כמו שעשו כמה וכמה גויים גדולים וקטנים בכבשם ארצות לא־להם ויאבדו את יושביהן עד חרמה.

שכבר בימי יציאת מצרים היה אפשר לחבר תורה כזו; שכבר אָז היתה השכלה גבוהה בישראל; שכבר אָז יכלו לכתוב בשפה משוכללה ועשירה כזו, – זהו מן הנמנע, זהו דבר שאינו עולה על מחשבת בר־דעת, בפרט של חכם וחוקר ומבקר ומנקר ויורד לעומק עמקי תהום החכמה והתבונה. כי הלא אָז, לפי דעתם, היתה התקופה היותר שפלה של ישראל ללא השכלה, ללא תרבות ללא שפה וללא ספרות. גם בנוגע לשלטון יוסף ושעבוד ישראל במצרים הפכו את הקערה על פיה ויגבבו השערות על גבי השערות, וסוף כל הסופין הוא, שכל הסיפור הוא מין אגדה בדויה, או איזה מין רומאן חיקויי שאיזה מספּר־מעשיות חיבר בזמן הרבה יותר מאוחר מתקופת מצרים.

כדאי להביא בכאן דוגמה בהירה המפיצה אור על שיטת המבקרים הללו. ההיסטוריון המהולל אדואַרד מאייר חקר ומצא אפילו את המקור לסיפּור יוסף במעשיה מצרית של שני אחים אכרים, באטה ואינפו. בה יסופר שאשתו של באטה התאהבה באינפו ויום מיומים התעגבה עליו ותמשכהו ברשת אהבתה. ויהי כי מאן למלאות חשקה, ותתחל ותשכב ותתגודד ותשרט פּניה ותרם צעקה גדולה כאשר בא בעלה מן השדה ותאשים את אָחיו על אָמרו לענותה ולצחק בה. האם אפשר שתהיה מעשיה כזו בנמצא בספרות המצרית ולא תהיה המקור האמתי לסיפּור יוסף? האם אינו מוכח וברור כשמש בצהרים שכל הסיפור גנוב הוא את המספר העברי?

אבל שכוח שכח החכם הגדול הזה, כי כל השקפתו על סיפּורי יוסף וישראל במצרים, שהם מאוחרים, מיוסדה על טענתו, שהמספּר לא ידע כלום מכל מה שנעשה במצרים; שלא ידע כלום מדרכי חייהם, מדעותיהם, השקפותיהם ומנהגיהם, ושכל הפרטים המסופרים בתורה בנוגע למצרים מראים רק את בערותו של המספר, ודוקא זה מוכיח בבירור שסיפורים כאלה נכתבו לא מתוך ידיעה, אלא מתוך הזיה, ושאי־אפשר להאמין שהמספּר היה במצרים או באותה תקופה, ושוודאי אין לסמוך עליו בשום דבר. הנה כי כן הורה לנו, שמחבר סיפּורי יוסף ומצרים היה רחוק ממצרים מרחק מאות בשנים ושהיה עם־הארץ גמור בכל מה שנוגע למצרים. אבל פתע פתאום נעלם ממנו כל זה וברגע שגילה אותה מעשיה של באטה ואינפו כבר נהפך המחבר של סיפּור יוסף לידען גדול ובקי מומחה בספרות המצרית, השולט בכל מכמניה ואוצרותיה, וממילא ידע גם את המעשיה של שני האחים ובלי שום ספק בדה את כל הסיפּור של יוסף מתחילתו ועד סופו עם כל המאורעות והמקרים המציינים כל־כך את כל מהלך הסיפור מחלומו וממכירתו ועלותו מעבדות לגדולה וכל הגדולות והנפלאות אשר עשה במצרים! הנה כי כן נראה בעין את תהפוכות מבקרי המקרא ותעתועיהם בהוציאם משפט לפי טעמם ורוחם כעולה על לבם, פעם בכה ופעם בכה כאשר יעלה המזלג מסיר תבשילם.

בכלל הלכה קבועה היא בבית מדרשם של חוקרי מצרים, שכל מה שנאמר בסיפּורי יוסף ושעבוד ישראל במצרים הוא כל־כך זר לכל מה שנודע ממצרים, שאי־אפשר להאמין אַף רגע שסיפּורים כאלה נכתבו על־ידי אנשים שידעו עד מה מכל הנוגע למצרים ולמצרים. ובכן, קיימו וקבלו את דעתם של מבקרי המקרא, שהתורה נכתבה הרבה דורות אחרי תקופת מצרים. ערמאן, אחד המצרינים היותר מצוינים והיותר בקיאים בעניני מצרים, אבל גם מהיותר מצוינים בבערותם בשפה העברית ובכל הנוגע לתורה ולדברי ימי ישראל, החליט שאין להאמין כלל וכלל לכל מה שמסופר על יוסף ועל שעבוד ישראל במצרים, יען וביען המחבר לא היה לו שום מושג מחיי המצרים, ועוד הוסיף לאמר, שוודאי קבל איזו ידיעות קלושות מאיזה עברי שהיה זמן־מה במצרים, או מאיזה חייל שעבד בצבא המצרים וקלט איזו ידיעות קלות ממצרית והמצרים. ומצרינים אחרים, שהלכו בעקבותיו, חידשו חידוש נפלא בהחליטם, שהמחבר בעצמו נסע למצרים לאיזו שבועות, ממש כמו תייר בימינו, ובשובו לאַרצו השתמש במה שראָה כלאַחר־יד ובאותה השטחיות של תייר, לחבר את סיפּוריו. וכמובן, זה יכול להיות רק בתקופה מאוחרה, לא קודם לתקופת הנביאים והממלכה בישראל, כשהיו העברים הולכים למצרים והמצרים היו מתנפלים על ארץ יהודה וישראל.

והנה בספרי “שפת החומש ויחסיה אל השפה המצרית ותרבותה”¹, וגם בספרי היותר עממי על “אמתות ספרי המקרא”² ובמאמרי והרצאותי הרבות שלא נתפרסמו עדיין, דנתי בפרטיות על כל השאלות האלה ובפרט על השאלה היסודית: מתי התחילה השפה שאַנו קוראים “עברית” לשמש בתור שפה ספרותית ומי היה יוצרה ובאיזו תקופה נוצרה? ואוכיח ששפה זו בצורתה ושימושה ודקדוקה ובנינה ורוחה היא בריאָה חדשה, יצירה כבירה של רוחו וכוחו הלשוני של עם ישראל ושהיוצר האמתי של השפה המשוכללה כמו שהיא בתורה היה משה עצמו, ושתורתו היא בהחלט היסוד המוסד של השפה העברית ושבה התבטאה בפעם הראשונה השפה הספרותית בעברית, בסגנון חדש, ברוח חדשה ובעושר נפלא ומפליא אשר כמוהו לא נמצא בשום שפה מהתקופות הקודמות למושב ישראל במצרים, לא בשפות אַשור, ארם ובבל ולא בשפה המצרית עצמה אשר השפּיעה הרבה על התרקמותה והתפתחותה של שפת התורה, כאשר נראה תיכף.

ככה גם דנתי על סיפורי יוסף ושעבוד ישראל במצרים מנקודת מבט היסטורי ואוכיח שמספר השנים אשר נמסרו לנו בתורה ובספר מלכים א‘, ו’, א', הם נכונים וקיימים בניגוד לכל מסקנות החוקרים ודעותיהם המבוססות על השערות קלות ונימוקים קלושים ורעועים.

מכל זה יצא בבירור, שכל אותה הבערות שחכמי הבקורת מייחסים למחבר הסיפּורים הללו מורה רק על בערותם הם ועל חסרון כשרונם לראות איך מקבילים ומתאימים הם כל הפּרטים המסופּרים בתורה על חיי המצרים ומנהגיהם ודתיהם לכל מה שידוע לנו מהם.

אולם הדבר היותר חשוב שהוכחתי הוא, שהשפה העברית התפתחה תחת השפּעת השפה המצרית. הוכחתי בראיות מרובות, שאי־אפשר לחשוב ששפה כזו כמו שהיא בתורה היתה בנמצא לפני תקופת מצרים ושהשפעה עמוקה כזו מצד השפה המצרית לא היתה אפשרית אלא בימי מושב ישראל במצרים, וממילא מוכח שהתורה לא נכתבה אלא באותה תקופה עצמה.

כמובן, קצר פה המצע מהשתרע, אבל רוצה אני להביא דוגמה המראה עד כמה עמוקה ונפוצה השפּעת השפה המצרית על העברית. הנה בפסוק אחד, שמות ב‘, ג’, המספּר על תיבת משה ובת פּרעה נמצאות לא פּחות מאַרבע מלים שהן מצריות, והן: תיבה, גומא, סוף ויאור. אילו חי המחבר בסביבה אַחרת, היה משתמש במלים אחרות והיה יכול לומר: אָרון תחת תיבה, סבך קנים תחת סוף ונהר תחת יאור. אבל הוא דוקא השתמש במושגים המצרים, כי היו טיפוסיים לחיי מצרים ולסביבה המצרית. התיבה היתה לפי צורתה ומלאכתה מצרית; הגומא היא שם של עץ מצרי, אשר ממנו מוציאים את הדבק שקוראים גומי; הסוף הוא סבך של קנים מיוחד הגדל על שפת הנילוס, ויאור, שמובנו במצרית נהר, היה השם שבו נודע הנילוס. אבל דיבור המורה עוד יותר על מקוריותו של הסיפור ועל בקיאותו של המחבר בביטוי השפה המצרית היא שמלת יאור היא דוקא במבטא ההמוני ולא הספרותי, ומזה אָנו למדים, שדוקא איש שחי בסביבה המצרית ושלשון המצרים היתה שגורה על פּיו ידע את אופן שימושה.

דמו לכם למשל פּיסקה כזו:

“און ער האָט געמאַכט אַ באַקס פון טימבער און האָט אריינגעלעגט אַ מאַנוסקריפּט און פאַרשלאָססען מיט אַ לאָק און אָבגעשיקט ביי ספּעשעל דעליווערי אַלס אַ פּאַרסל פּוסט צו די פּובליק לייברערי”.

האם היה אפשר לשער, שפּיסקה כזו נכתבה ברוסיה, בפולניה, בגרמניה, בצרפת או באיטליה, אם לא באמריקה? האם היינו מסופקים אַף רגע שהאיש הזה חי במדינה זו וידע את שפת המדינה ורצה דוקא להבליט את האופי המקומי? ולא רק זאת, תיאור כזה אפשרי רק בסופר שכותב בשביל אנשים שידעו גם הם את החיים באמריקה ואותם הביטויים עצמם, כי בלי זה איך אפשר שהיה יכול להשתמש בהם? ככה הוא הדבר גם בנדון שלנו: המחבר שכתב אותו הסיפור מן ההכרח הוא שהיה חי בסביבה מצרית ושכתב את סיפּורו בשביל קהל שהבין אותן המלים המצריות.

מלים כאלה, שאולות ממצרית, נמצאות עוד בסיפּור יוסף ומצרים כמו: אָחו, אָסון, התמהמה, חרטומים, מצה. משארת, צפרדע, שחין, שבר, תועבה; או מלים מורכבות כמו: אב־רך, צפנת־פּענח, או שמות כמו: און, אָסנת, פּרעה, פּוטיפר, פּוטיפרע; ככה גם ביטויים מכוונים למושגים מצריים, כאשר נראה להלן. כל אלה אותות ומופתים חותכים שרק בסביבה מצרית היה אפשר לכתוב סיפּורים כאלה ורק באותה התקופה שהעברים חיו באותה סביבה, כלומר, לפני צאתם ממצרים, ולא מאות בשנים אַחר כך ובמרחק מאות מלין ממצרים.

אבל לא רק בשפה, כ אם גם בכל הסיפור עצמו ובכל תכנו לפרטי־פרטיו משתקפים תנאי החיים של מצרים ומראים שהמחבר הקיף בידיעותיו את כל המתהלך באותה הסביבה, וידע והכיר את כל מנהגי המצרים, חוקיהם ודיניהם ועבודתם והשקפותיהם למראה־עינים, ולא על־פּי השמועה, ומה גם שמועה רחוקה, כמו שמחליטים המצרינים התומכים בידי מבקרי המקרא.

ראשית כל בענין בית־הסוהר, טעו כל המבארים מלת סוהר במובן משמר, או בית־אסורים, כי אין למלה זו שום מקור בשום שפה שמית. באמת זה שם מקום או שם מבצר שהיה נודע כבר בזמן קדום, ונזכר הרבה פּעמים בספרות המצרית מימי משה ובפרט תחת ממשלתו של טחותמס השלישי, שהיה אחד ממלכי השעבוד (מלך משנת 1501 עד שנת 1447 לפני ספירת הנוצרים), ולכן היה מפורסם באותה תקופה שסיפורי יוסף נכתבו בצורתם וסגנונם כמו שהם לפנינו בתורה, כלומר, בימי משה.

המבצר הזה היה על הגבול והיה בית משמר לאסירים פּוליטיים, או כמו שנאמר בסיפור יוסף: מקום אשר אסירי המלך אסורים שם, ובזה מתאמת אל נכון שזהו אותו המבצר, וסוהר מכוון לשם המצרי סאר.

את שר המשקים ואת שר האופים נוכל לראות בתמונות שנמצאו בחפירות מצרים. באחת מהן שר המשקה אוחו בקבוק היין בידו למלאות את הכוס על כף פרעה אחנאתון (מלך משנת 1375 עד 1350 לפני ספירת הנוצרים), ולעומתו יושבת השגל אשתו, ומשקה אַחר משרת את תיי אשת המשנה איי אורח פּרעה. בתמונה אחרת המשקה מוסך יין על יד נסיכה בשעה שמשרתותיה עושות את שערותיה. תמונה אַחרת מראה אופים נושאים סלי לחם על ראשם כמו שר האופים שנשא סלי חורי על ראשו. כדאי להעיר, שהמצרים היו אמנים גדולים בכל מעשה מאפה במינים ממינים שונים של חלות לחם ומחבות ותופינים ורקיקים ומצות וככרים ולביבות ומרחשת, שהיא מלה שאולה ממצרית. בתמונה אחרת אָנו רואים כושי ומצרי נושאים סלי לחם להביא לבתי לקוחותיהם וזביניהם (ראה התמונות בספרי).

“שר המשקים” נותן את הכוס על כף פרעה אחנאתון (לצד שמאל) ולעומתו יושבת השגל אשתו

אופים נושאים על ראשם ועל שכמיהם סלי לחם, האופים מכינים כל מעשה מאפה

גם חלום פּרעה ושבע הפּרות יבוארו רק מתוך השקפה מצרית. טבעי הוא, שאם פּרעה מלך מצרים היה החולם, שגם חלומו יהיה מצרי. ‏ כדי להבין זאת צריך לדעת שהמצרים האליהו את חת־חור אלילת המזון והמכולת בדמות פרה ובהיות שארץ מצרים נחלקה לשבעה מְצָרִים ולכל מצר היתה פּרה מיוחדה הממונה על המזון, היו שבע פּרות חברות לאלילה חת־חור. מכאן מבואר המספּר של שבע פּרות בכיוון לכל ארץ מצרים.

הנה בתמונה אחת נראה את חת־חור בדמות פּרה נשקפה מבין קנה וסוף על שפת היאור בתור סמל המשפיע מזון ומחיה. בקברה של נפרת־אמרי אשת רעמסס נראה שבע פּרות הולכות חגיגית בסך ועמהן שור־הפּר אפיס, שהוא סמל היאור המשקה בזרעו את הפּרות הנותנות מחיה לארץ.

שבע פרות הולכות חגיגית בסך ואתן שור הפר אפיס שהוא סמל היאור המשקה את הפרות הנותנות מחיה לארץ

שבע פרות רועות באחו

בקבר אַחר נוכל לראות שבע הפּרות רובצות זו בצד זו וכהני חת־חור מקריבים קטורה לאפּיהן. ובמקדשה של חת־שפסות, בתו של טחותמס השלישי, בדיר אלבחרי מול קארנאק נראה שבע פרות רועות באחו, ותמונה זו מעבירה לפנינו ממש אותו המחזה אשר ראָה פּרעה בחלומו: שבע פרות רועות באָחו! האם אפשר למצוא ציור יותר מתאים לחלומו מתמונה זו?

ועתה נראה במה עלתה חכמת יוסף על שאָר חכמי מצרים וחרטומיה באותה מידה שפּרעה התלהב ויאמר אל עבדיו: הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו.

אפשר להניח, שכאשר הגיד פּרעה לחרטומים את חלומו על שבע פרות חשבו שיש איזה קשר לחלומו עם חת־חור ושלטונה על שבעת מצרי הארץ ויתאַמצו לפתור אותו על־ידי כל מיני השערות בנוגע להתייחסות שבע הפּרות למצרים והשפּעתן על כל חלק וחלק ממנה וכדומה. ומכאן למדו כל מיני רמזים וסימנים בנוגע לאלהים ולפרעה ולכל המתרחש בעולם של אלים ובני אלים וכדומה, בדברים שלא השביעו את נפש פּרעה, התאב לדעת פּתרונים ממשיים לחלומו. כי בכל חכמתם לא מצאו פתרונים לפּרות דקות הבשר ובלען את הפּרות בריאות הבשר. גם לא יכלו להבין איזה קשר היה לשבלים עם הפּרות ולא היה מגיד לו את טעם השנות החלום באותו המספּר של הפּרות ושל השבלים ושל בליעת השבלים המלאות על ידי הדקות כסדר בליעת הפּרות השמנות על ידי הצנומות.

והנה בכאן נגלה כשרונו של יוסף בפתרונו. הוא ראה את הקשר בין הפרות, שהן המשפּיעות מחיה למצרים, עם השבלים שהן תבואַת הארץ, ובכל מחזה החלום ופרטיו ראה סימן למה שהיה כל־כך טיפוסי למצרים: שובע לרוב ורעב המשכיח כל שפע הברכה הקודמת לו. וככה השכיל לבאר לפרעה את הצפוי לבוא בקרוב עם כל הטוב והרע הצפון בעתיד, ולזרז אותו לקדם את פּני הרעה בשיתו איש נבון וחכם על האָרץ.

גם בסדר ההרצאָה והסגנון מוצאים אָנו השפעה מצרית. הנה, למשל, המושג “שנות רעב” מכוון למצרית רנפות־חקרת. הביטוי “שמע” במובן “הבין” בפסוק: “תשמע חלום לפתור אותו” מתאים לשימוש “שמוע” במצרית במובן זה. כשהמצרי היה שואל לאָדם אם הוא מבין שפת מצרים, היה אומר: סדמך רא־נ־כמת: התשמע שפת מצרים? וככה מוצאים אנו אצל אחי יוסף בדברם בינם שפת כנען: והם לא ידעו כי שומע יוסף, כי המליץ בינותם, כלומר, שהוא מבין שפתם, כי לולא זאת לא היה נחוץ להשתמש במליץ. בכלל כל השיחה נושאת חותם מצרי אפילו בפרטים קטנים. כמו, למשל, “לפּני פרעה”, “מלפני פרעה”, כי לפי המנהג בחצר פרעה לא היו אומרים לבוא אל פרעה, או לדבר אל פרעה, או יצא מאת פרעה, אלא בלשון כבוד: לבוא לפני פרעה, לדבר לפני פרעה, להציג לפני פרעה, לצאת מלפני פרעה (מ־חר, חתף־חר), וככה נעשה ביטוי זה שגור בעברית בכל מקום.

יש גם פּרטים וקוים קלים שאָנו עוברים עליהם בלי שים לב אליהם ובלי תת להם ערך כל־שהוא או להבין את יחסם לאותה התקופה, אבל חשובים הם ביותר למקוריות הסיפּור. הנה, למשל, נאמר על יוסף: וישלח פּרעה ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבוא אל פרעה. הגלוח היה אצל המצרים מנהג של בעלי עליה ושררה. המורמים בעם וכל אָדם יקר ונכבד היה מתגלח, ובפרט המלכים והכהנים והשרים רמי המעלה. וכנגד זה היו מגדלים שער ופרע דוקא בימי אבלות וצרה ורעה, וזה בניגוד לדרכי העמים השמיים, כי אצלם היה גידול הזקן והפאות לאות כבוד ושררה ולגדל פרע היה סימן לגבורה, ואנשי חיל היו מגדלים תלתלים וגדילים והיו מתפארים בהם. והגלוח וקצוץ השערות היה דוקא סימן לאבלות, וכשהיו רוצים לבזות את השבויים מרמי המעלה היו מגלחים אותם, וזה היה סימן לשביה וגולה וחרפה (שמואל ב', י). הנה כי כן רואים אנו שגלוח יוסף התאים דוקא למנהגי המצרים.

כמה התקשו המפרשים בפּסוק ועל פּיך ישק כל עמי? אפילו לפי אלה שמחברים אותו למשק היה צריך לומר “יושק”. אבל ממצרית אָנו למדים שמושג “נשק” היה לשון כבוד לאכילה. ככה אָמרו, למשל, שנשקו את הבשר או נשקו איזה מין חלות־לחם. ופרעה בדברו אל יוסף אמר לו שעל־פיו יאכל כל עמו, כלומר, שהוא, יוסף, יזין את כל העם.

ועתה אָנו נכנסים לתוך פּרטי אופן השלטתו של יוסף על ארץ מצרים וקבלו מידי פּרעה את התפקידים היותר חשובים אשר עשו אותו לשליט על כל הארץ, אשר בלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים (בראשית מ“א, מ”א–מ"ד).

בן פרעה מקבל את הטבעת “על כף ידו”

נאמר שם: ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, לא נאמר על אצבע יוסף, אלא על יד יוסף. מתמונה אחת אָנו רואים איך בן המלך, נציב כוש, קבל את הטבעת על כף ידו, כי זה היה מנהג מלכות והמספר כיוון בדיוק לזה באמרו על יד יוסף. בגדי שש שהלבישו את יוסף היו מלבושי מלכים ומשנים ושרים ראשונים במלכות ושש בעצמה היא מלה מצרית המציינת ארג לבן של משי דק ושקוף. “וישם רביד הזהב על צוארו”. רביד זה לא היה מתנה בעלמא, אלא סמל השררה וסימן כבוד ומעלה לאיש שפּרעה חפץ ביקרו. תשומת הרביד היתה טקס רשמי בחגיגיות מיוחדה כמין הלבשת אותות־מלכות בחצרות המלכים בימינו. בקברי המשנים למלכי מצרים נשמרו תמונות המפיצות אור בהיר על כל מהלך הטקס. בתמונה אחת אנו רואים את סתי הראשון (אביו של רעמסס הנזכר בתורה), שמלך משנת 1313 עד 1292, לפני ספירת הנוצרים, יושב על כסאו ברפידתו תחת אַפּריונו וכתר מלכות בראשו ובידיו שבט ושוט לאות שלטון ושררה. מאחוריו עומדת האלילה מאעת הממונה על האמת והצדק. לפניו עומד המשנה הכהן הגדול ושר האוצרות שם רבידי זהב על צוארו בפקודת פרעה מאלה המונחים משני צדדיו. המשנה אוחז בידו האחת שבט ונוצה שהם אותות כבוד ואת השניה הוא מושיט לפני פרעה לאות שלום וברכה³.

פרעה יושב על כסאו. מאחורי מאעת אלילת האמת. לפניו המשנה, הכהן הגדול, ושר האוצרות שם רבידי זהב על צוארו

בתמונה אחרת מימי אחנאתון הנזכר למעלה, הטקס יותר מגוון והוא נותן לנו ציור מפורט מתשומת רביד הזהב. פרעה עומד על אכסדרת היכלו ולפניו למטה עומד משנהו איי ואשתו תיי והמלך משליך עליו רבידי זהב וגם אשת המלך ובנותיו העומדות לאחוריו עושות כמעשהו. פּה פּרעה בעצמו נותן רבידים למשנהו. וכך אנו רואים אצל יוסף שמעלה גדולה ניתנה לו, שפרעה שם את הרביד על צוארו לא על־ידי שליח ולא מגבוה, אלא בידיו, בעצמו ובכבודו.

פרעה עומד על אכסדרת היכלו ולפניו למטה עומדים משנהו ואשתו ופרעה משליך עליו רבידי הזהב בעצם ידו. על יתר הפרטים עין בתוך הספר.

בשורה אַחת מול תמונת המלך נראות המרכבות אשר בהן הובלו המשנה ואשתו ובשורה אַחרת סופרים רבים הרושמים את מספּר הרבידים והתכשיטים המושלכים למשנה ולאשתו וכותבים מה שהם שומעים מפּי המלך בשבח המשנה ומפּי המשנה דברי הודאָה ותהילה למלך, ממש כמו העתונאים של ימינו והם הם מזכירי המלך וכותבי דברי הימים למלכי מצרים וכל פּרשת גדולתם ותפארתם. למטה מהם שרים ורבי המלוכה לבושים בגדי הדר ונושאים נוצות ודגלים ומברכים את המלך ומהללים אותו, ובשורות התחתונות עבדי המשנה נושאים בכיסים את משאות המלך ומתנותיו ואחרים קופצים ורוקדים משמחה וגיל על כל הכבוד שנחל המשנה ולמראה הזהב הרב המושלך על כל עבריו.

מרכבות פּרעה מקושטות היו בכל מיני תכשיטי כסף וזהב וסוסיהן חבושים בבגדי תפארת ויקר. בתמונות רבות נראה פּרעה כשהוא שב כמנצח משדה המלחמה בלבוש מלכות ובכל אותות מלוכה וכל כלי מלחמתו, בחרבו וקשתותיו וחציו באַשפּותיהם, לפניו שבויי מלחמה אסורים בכבלי ברזל. ובתמונות אחרות הוא יוצא במרכבתו לחוצות העיר בימי שלום ושקט והרצים לפניו, כמו שמסופר על יוסף. אבל מסיפּור יוסף אָנוּ למדים מה שהיו הרצים הללו קוראים ברוצם. נאמר שם: וירכב אותו במרכבת המשנה ויקראו לפניו אַבּרך, מלה שבה התחבטו כל הפּרשנים מדורי דורות, מלה מצרית היא: אַב־רך, כלומר לב־לך, במובן שים לבך! הזהר לך! סורה הצדה! המלך בא! או המשנה או השר בא!

מרכבת פרעה והרצים לפניו

ונפלא הדבר שהרבה מנהגים ישנים נושנים נשמרו במצרים עד ימינו. כשהייתי במצרים לפני כשלשים שנה, בעת שהיה לורד קיטשנר השליט על הארץ, ראיתי רצים לפני מרכבתו וקוראים: באלך! ימינך! שמאלך! כלומר, שים דעתך! לימינך! לשמאלך! ומלת באלך היא ממש תרגום המצרית אב־רך במובנה ומשמעותה.

ישנו עוד קו אחר המציין את שימוש הלשון המשותף לעברית ומצרית בסיפּור יוסף, אם גם רגילים אָנו לעבור עליו בלי תשומת־לב, בחשבנו אותו לדבר רגיל שאינו טעון עיון כל־שהוא. נאמר: ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פּרעה. עמידה זו מה היא אומרת? למה לא “בבואו אל פרעה” או “בהתיצבו לפני פרעה”? אבל “עמד” (עחע במצרית) הוא הביטוי המיוחד לבוא לפני המלך דרך רשמי (audience) עם כל ההכנות של כבוד ויקר שהיו שגורות בבית פרעה. אחת התמונות שנגלו בקברו של תות־ענח־אמון, שנתפּרסם ביחוד בשנים האַחרונות, נותנת לנו מושג מ“עמידה” חגיגית כזו. פרעה יושב ברפידתו תחת אַפּריונו על כסא מלכותו לבוש בגדי שש, כתר מלכות בראשו, שבט ושוט בידו האַחת לאות שלטון, ובידו השנית סמל החיים, המבטיח לו כמו לכל מלכי מצרים חיי נצח “לאלף אַלפי שנים, לדורי דורות ולעולמי עד”, כרגיל בפי המצרים. לפניו נצב השר “אשר על בית פּרעה” ונוצה גדולה מושטה בפני המלך לאות תהלה והרמה, והוא מבשר למלך את ביאַת השרים אשר יעמדו לפניו.‏ מאחוריו המליץ ולמעלה שר כנעני לבוש רקמות בשלל צבעים נותן אות שלום וברכה בהרמת יד, ולפניו שר מצרי לבוש בגדי שש מגיש מנחת הכנעני המועמד למלך. ככה היתה גם עמידת יוסף לפני פּרעה, עמידתו הרשמית החגיגית, כאשר ניתן לו השלטון על כל ארץ מצרים.

פרעה יושב על כסא מלכותו שבט ושוט בידו האחת, וסמל החיים בידו השנית. לפניו נצב השר “אשר על הבית” המבשר למלך את ביאת השרים אשר “יעמדו” לפניו ו“המליץ” מאחוריו.

אבל יוסף היה עברי, ואם הלבישוהו בגדים מצרים היה צריך גם לתת לו שם מצרי, אשר ישמש לו גם כתואַר כבוד, כמו שהיה נהוג אצל מלכי מצרים ומשניהם להוסיף תואַר כזה על שמם ביום עלותם למלוכה ולגדולה. ולפיכך נאמר: ויקרא פּרעה שם יוסף צפנת פּענח. שם זה היה כבר מקדם קדמתה חומר שטפּלו בו המפרשים וחוקרי לשונות, ומוסכם היה שמקורו מצרי. ורק חז"ל דרשוהו לפי ענינו בקשר עם יוסף פּותר חלומות, במובן “מגלה צפונות” מבלי שום סמך או ראיה שמלת פּענח משמשת במובן זה באיזו שפה שתהיה. אבל גם אלה שהכירו בשם זה מקור מצרי נתנו לו ביאורים שונים ולא קלעו אל המטרה, יען לא השכילו להבין ששם זה ניתן ליוסף עקב תפקידו והמנותו לכלכל את ארץ מצרים. והנה בספרי הנזכר דנתי בזה ארוכות והוכחתי, שהוא מחובר ממלים מצריות צפ־נ־ת פּ־ענח, שמובנן: מזון־הארץ־הוא־החי, כלומר, האיש הזה הוא מיועד להיות מזון ארץ מצרים. שם כזה מתאים לתפקיד יוסף ומכוון בדיוק למלת משביר שאינה אלא תרגום עברי לצפנת פענח, שכותב הסיפּור ידע והבין אל נכון⁴.

המשנים למלך מצרים ושרי המלכות הקרובים לפרעה היו גם נושאי כהונה, המשנה היה אחד הכהנים הגדולים ומשרת כהונה היתה קשורה במשרת המשנה. לפיכך נאמר: ויתן לו את אָסנת בת פּוטיפרע כהן און לאשה.

כהן און היה הגדול בכהנים ואון היתה המטרופולין של עבודת כל אלהי מצרים, ובכן כבוד גדול ומעלה יתירה חלק פּרעה ליוסף משנהו בתתו לו בת הכהן הגדול.

אבל עוד רשמים ופרטים חשובים נשמרו בפרשה קצרה וקמוצה זו של יוסף, שיובנו לכל בכל היקפם מכתובות המצרים. כתוב לאמר: אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי, רק הכסא אגדל ממך. ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים. פה נמנו כל תפקידיו של המשנה בקיצור נמרץ כזה. שהיה מובן רק לבני אותו הזמן, וזה לפי מה שנודע לנו מכתובת אחת ארוכה בקברו של רח־מי־רע, המשנה של טחותמס השלישי, שמלך משנת 1501 עד 1447 לפני ספירת הנוצרים, ובה מבוארים כל חוקי המשנה וכל תפקידיו וחובותיו, מעלותיו ויתרונותיו על שרי הממשלה. ובכן, ממנה אָנו למדים, שהמשנה היה הממונה על בית־פּרעה שהוא תרגום מדויק ממצרית פּר־ (= בית) פּר־עה, שהיה מציין את ההיכל בכל היקפו עם כל חצרותיו ומוצאָיו ומבואָיו, וממונה על כל פּקידיו ושריו ועבדיו ועל בית נשיו ופלגשיו, וזהו “אתה תהיה על ביתי”.

והמשנה היה ממונה גם על הכנסות הארץ והוצאותיה, על התבואה ועל התנובה ועל המזון והמחיה של כל הארץ ועל פּיהו היו מחלקים את ההכנסות מיבול הארץ, וזהו “ועל פּיך ישק כל עמי”, כלומר יהיה נזון, כאשר ביאַרתי.

והמשנה היה גם השופט העליון ולפניו הובא משפט כל השרים והפקידים. וממשפּטים אשר בין אָדם לרעהו רק הדבר הגדול הובא לפניו והוא הורה את החוק ואת הדין אשר יעשה, לחסד או לשבט, הכל לפי ספרי המשפּטים אשר היו מונחים לפניו. ובכן הוא היה שני למלכות בכל דבר, ולכן נאמר “רק הכסא אגדל ממך”. זאת לא היתה מליצה של כבוד, אלא תעודה רשמית הממלאה את יד המשנה להיות השליט על כל הארץ כבא־כוחו של המלך.

ישנו עוד קו טיפּוסי בכל פּרשת יוסף שיש להבליטו, דוקא משום שאיש לא ראה בו דבר בלתי־רגיל, אבל הוא חשוב מאד ומראה עד כמה התכוון המספר להטעים עובדה שהיתה ידועה לו ושאנחנו למדים עתה מדברי ימי מצרים ותנאי ממשלתה ודתיה. בכל פּעם נאמר: על כל ארץ מצרים. נתתי אותך על כל ארץ מצרים. ועוד הפעם: ונתון אותו על כל ארץ מצרים, ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים, ויעבר בכל ארץ מצרים, ועוד כזאת וכזאת. הדגשה והטעמה זו משום מה היא באה כפולה ומכופלת?

קודם כל צריך אני לבאר את מובן השם מצרים בבנין השניי ומקורו. דבר ידוע הוא לכל מי שלמד מצרית ששם הארץ הוא תאוי, בנין שניי ממלת תא, שמובנה ארץ, כלומר, שתי ארצות, או פּשוט: ארצותים, בכל זאת לא זכיתי למצוא שאיזה מלומד מצריני יגלה לנו ששם מצרים הוא שניי ממלת מצר במובן מחוז, ושהוא תרגום מדויק מהשם תאוי, כלומר “שני מחוזים”. זאת אומרת, שמי שברא את השם הזה עשה בכוונה להתאים אותו למקורו המצרי. ובכן, המצרים קראו לארצם תאוי = מצרים, כלומר, שני מצרים או מחוזים, יען שהיתה חלוקה לשתי ארצות: הארץ העליונה בדרום, והתחתונה בצפון אשר הגיעה עד ים התיכון. בימים קדמונים ובמשך אַלפי שנים היו שתי הארצות נפרדות ולכל אַחת מלך מיוחד וממשלה בלתי־תלויה. בממשלה של השניה. אך מאָז באו שתי הארצות תחת ממשלת מלך אחד, החלו המלכים לקרוא לעצמם נב־תאוי, כלומר “אדון שתי הארצות” או “אדון מצרים” בתור כינוי רשמי, המבליט את זכותם על שתי הארצות. כמובן, היו קודם גם שני משנים לשתי הארצות, אבל משטר זה נשאַר גם אַחרי איחוד שתי הארצות והיה משנה למחוז הדרומי, ומשנה למחוז הצפוני. והנה מחבר פּרשת יוסף, שהיה בקי במשטר זה, רצה להדגיש שפּרעה, ברצותו לקדם את פּני שנות הרעב חשב לנחוץ לרכז את ההנהלה של שתי הארצות ביד משנה אחד, ולכן הטעים תמיד שמינויו למשנה היה על כל ארץ מצרים ושבידו ניתנו המשרות של שני המשנים גם יחד,

את בקיאות המספר במשטר הממשלה והנהלתה אנו רואים גם מפרטים וקוים אחרים שאין אנו משגיחים בהם ושיובנו לנו רק מתוך ידיעה של דתי מצרים וכינויי פקידיה. הנה נאמר (בראשית מ“ג, י”א): ויאמר אליהם ישראל אביהם זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה. אין אָנו מרגישים שלאיש בכאן יש מובן מיוחד ובאמת כך הוא, כי תואר המשנה במצרית היה סאאת, כלומר, האיש. וככה משמש האיש בסיפּור יוסף פּעמים אחדות בהתאָמה למשנה. אבל כבר ראינו שהמשנה היה גם השופט העליון, ולפיכך היה נושא גם את התואַר סאב, כלומר, שופט, ושני הכינויים הללו היו באים יחדיו: סאאת סאב, כלומר, “האיש והשופט”. ועתה נבין היטב גם מה שאָמר העברי למשה בהרגו את המצרי: "מי שמך לאיש ושופט, כלומר האם תחת פּרעה אַתה. כאילו אַתה משנהו, שלקחת לעצמך שררת האיש והשופט גם יחד.

עוד אנחנו קוראים שיוסף אמר לאחיו: וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים. כמה התקשו בביאור אב זה לפרעה! אבל המצרית מורה לנו, כי איתף־נתר, כלומר, אב־האלהים היה תואַר כהונה לכל שר ושר וגם של המשנה, ובהיות שפרעה קרא לעצמו נתר, כלומר, אלהים, ובכן אב לפרעה מדויק בהתאָמתו לתואר המצרי איתף־נתר ואינו אלא תרגום ממצרית. ככה גם “אדון לכל ביתו” מכוון לתואר המשנה אַדן־פּר, כלומר, אדון־הבית, הוא היכל המלך, כאשר ראינו.

ועוד דבר המציין את בקיאות מחבר הסיפּור בכל הענינים היותר פּנימיים וביחסם של המצרים לנכרים אָנו רואים מזה שהוא מוסר לנו מה שאָמר פּרעה ליוסף: ואתה צווית זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם. אפשר לשאול, מדוע היה בכלל צריך שפּרעה יצווה כזאת, ומדוע דווקא עגלות מארץ מצרים? אבל אם נדע שכל עמי הערבה, ארץ כנען וכל הארצות ההן היו בעיני המצרים כחצי־פּראים והיו מציירים אותם כשהם רוכבים על חמורים וגמלים, ונשותיהם הולכות רגליות אַחריהם ונושאות טפיהן על גביהן, אָז נבין שפרעה חשש שמא לא ידקדק יוסף בכך והוא לא רצה שאחיו וכל בית אָביו יבואו מצרימה ככל אורחות המדינים והישמעאלים והכנענים עם בעיריהם וחמוריהם ונשותיהם כמנהגם, לכן אמר לו בפירוש “ואתה צווית”. וגם הטיל עליו לשלוח עגלות ממצרים שהיו יותר יפות מעגלות כנען הפּשוטות, וכל זה לכבוד המשנה, כיאות לשליט על כל ארץ מצרים.

עוד הרבה פרטים כאלה נמצאים בפרשת יוסף. שאפשר לבאר בדיוק על־פי השקפת המצרים ומנהגיהם, וגם עוד ביטויים ומלים שהם מכוונים למצרית. ככה כל המסופּר על אודות מות יעקב, חניטתו וימי אבלו ולויתו לארץ כנען, מתאים בכל נקודה ונקודה לדרכי מצרים ומנהגיהם. הנה, למשל, ארבעים ימי חניטה ושבעים “ימי בכיה” היו מיוחדים לאנשי המעלה והגדולים במלכות וכהונה, ופחות מזה לזולתם. גם הביטוי “ימי בכיה” הוא ביטוי מצרי, הרו־נ־רמי, ולא נמצא במקום אחר במקרא. ועוד קו אחד מציין מנהג כבוד שנהג יוסף עם אביו בצוותו את הרופאים לחנוט את יעקב. וגם דבר זה היה מיוחד ליקרי דשכבי אצל המצרים, שלא היו נותנים לחונטים רגילים לעסוק במתיהם, אלא לרופאים שיעשו מלאכתם בידיעה והבנה עם כל דקדוקי החניטה.

כל מה שנאמר למעלה מראה בהוכחות ברורות וחותכות עד כמה טעו והטעו מבקרי המקרא וחכמי קדמוניות המצרים באמרם שמחבר סיפּור יוסף לא ידע עד מה מכל שנוגע למצרים, ללשונם ולהשקפותיהם, כדי להוכיח שהוא חי בסביבה זרה ובזמן מאוחר, וכתב מה שכתב על־פי מה שקלטה אָזנו דברים אחדים מאיזה אָדם שהיה במצרים ושלא היה לו מושג שלם ומקיף מכל המתהלך שם. ואולם היוצא לנו מכל הנאמר, שהאמת היא דוקא ההיפך ממה שאמרו, ושכל המסופר בפרשת יוסף יכול היה להכתב אַך ורק בתקופת מצרים, כמו שנמסר לנו בתורה.