רקע
אברהם שלום יהודה
שעבוד ישראל במצרים

לאור החפירות במצרים והשפה המצרית1

(ב“ספר השנה ליהודי אמריקה”, שנת תש"ב, עמוד 74 עד 81)


 

השפעת המצרית על העברית    🔗

בשורה של שלושה מאמרים על “ספורי יוסף ושלטונו”, שנדפסו ב“הדואר”, תש“א, גליונות כ”א, כ“ג וכ”ד, הראיתי עד כמה מתאימים הפרטים המסופּרים בפרשת יוסף לחיי המצרים, למנהגיהם, להשקפותיהם ודרכיהם, ומה רבה התועלת אשר הביאו לנו החפירות במצרים, בגלותן לנו כמה וכמה קוים שנעלמו ממנו עד כה. במאמרי זה, שהוא כעין המשך לאותם המאמרים, אני רוצה לבאר איזה פּסוקים וביטויים שהם טיפוסיים לפרשה זו ושמקורם ושימושם יובנו לנו כל־צרכם על־פי השפה המצרית, משום שהם דומים לביטויים מצרים. גם אָעיר על מושגים אחדים שאינם מחוורים דיים, או שיש להם מובן אַחר לגמרי ממה שהוא מקובל מדורי־דורות, או מהביאורים החדשים שנותנים להם חוקרי זמננו. אבל באמת הם לקוחים ממצרית ומשמשים במובן אותם המושגים המצרים שהיו ידועים לעברים בשבתם במצרים, בכלל כל תיאור השעבוד נותן לנו תמונה כל־כך בהירה מכל הנעשה במצרים באותה התקופה, שאי־אפשר להאמין שהסיפור נכתב בזמן אחר מאותו הזמן שהעברים חיו בסביבה מצרית כשהלשון המצרית היתה עדיין שגורה בפיהם במידה כזו, שיכלה להשפּיע בהרבה פּנים על התפּתחות השפה העברית ולהשליט בה את רוחה. אבל לא רק הלשון המצרית וסגנונה היו ידועים למי שכתב פּרשת מצרים, אלא בקי היה גם בכל דרכי המצרים, בנימוסיהם, בעבודתם ובכל תהלוכותיהם ואמונותיהם בכל שדרות העם למפלגותיו ולמושבותיו, החל בנכבדיהם וכלה בנקליהם, ממש “מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הריחים”.

עובדות אלה סותרות את סברת מבקרי המקרא הקובעים זמן חיבור פּרשת מצרים הרבה מאות שנה אַחרי הזמן המקובל על־פּי התורה ודברי ימי מלכי ישראל. מסתייעים הם בנימוקים בנויים על השערות קלושות, שהם מחזיקים כעובדות קיימות, ועל השקפות רעועות, ‏שהם מכריזים עליהן כהלכות קבועות במסמרי ה“מדעיות” שאין לפקפק ביושר השגתה ובאמתיות מסקנותיה.

דברים אחדים כבר נודעו על־ידי חוקרים שקדמו לי, אם גם לא הסיקו מהם את המסקנות הנכונות. הנה ידוע, למשל, שפּיתום, אַחת משתי “ערי מסכנות לפרעה” כבר נתגלתה לפני הרבה שנים על־ידי המצריין (אגיפטולוג) אדוארד נאוויל, עם אוצרות הבר אשר בנו בני ישראל בחומר ובלבנים. גם ציורים שלמים ומפורטים ממסכנות כאלה, שהיו אוצרים בהן את יבול מצרים, וגם ציורים ממעשה הלבנים על־ידי העבדים המשועבדים יחד עם הנוגשים והשוטרים נגלו בקברי מלכי מצרים. הם מראים לנו עד כמה מתאימים הם לכל המסופר בפרשת מצרים, ועד כמה נכונים כל התיאורים המובאים בה. שם אנו רואים איך מררו המצרים את חיי עבדיהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, ואת שרי המסים המענים את העובדים בשדה ומכים את גובי המסים בכפרים, כמו שמררו את חיי העברים בעבודת פּרך והכו את שוטרי בני ישראל.

ועתה אל עצם פּרשת מצרים.


אשי 10 (2).png

אוצרות בר לפרעה. משמאל לימין: השוטרים (הסופרים) שוקלים את הבר ורושמים את המשקל. עבדים אוספים את הבר אל השקים ומעלים אותם להריק את הבר אל תוך האוצר. שוטרים רושמים את מספרם, נוגשים במקליהם עומדים על העבדים, ולמעלה נותן הנוגש את מספר השקים המובאים לאוצר.


אשי 11 (2).png

הנוגשים ושרי המסים מכים את האכרים גובי המסים ומביאים אותם לפני השוטרים.


ביטויים ומושגים מבוארים על־פי המצרית:    🔗

א. ועלה מן הארץ

מפי פרעה אנו שומעים (שמות א‘, י’): “הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן האָרץ”. בפירוש עלייה זו נתחבטו המפרשים מכל הדורות, וחדשים מקרוב באו והוסיפו על המבוכה בהמצאות חדשות, והדבר אמנם פשוט. המצרי היושב בבקעת היאור בלי הרים וגבעות, כשהיה רוצה לומר ללכת לארץ כנען, היה אומר לעלות לארץ כנען, או לעלות מארץ מצרים; ולעומת זאת מארץ כנען היו יורדים מצרימה, וככה משמשות עלייה וירידה גם בתורה (עיין. למשל, בראשית ג‘, ה’–ט’; י“ב, י'; מ”ב, ג' ועוד). ובכן גם פרעה התכוון לעליית בני ישראל ממצרים לארץ כנען. ולדבר הזה חשיבות גדולה בדברי ימינו ונכנס היטב לתוך המסגרת של המאורעות מאותו זמן בין מצרים וארץ כנען. המלך החדש אשר לא ידע את יוסף היה מבית המלכים אשר מלכו אַחרי יחמס שהשמיד את שלטון מלכי הרועים (היקשוס) מבני שם, אשר מלכו במצרים כמאתים שנה, ויגרש אותם מן הארץ בלי השאיר להם שריד ופליט. מני אָז היתה מלחמה למצרים עם ארץ כנען וכל הארצות אשר בגבוליה במשך מאות בשנים, וצבאות פרעה היו מתנפלים מפעם לפעם על הארצות ההן ויכבשו אותן. אין אנו יודעים בבירור את מאורעות הדורות ההם. אבל ברור הדבר שארץ כנען וחלקים אחדים ממנה היו תחת שלטון המצרים. אפס, לא תמיד היתה ממשלתם חזקה בארץ, ומקרים של תגרות מלחמה מצד יושבי הארץ או עמים אחרים מחוצה לה, הפריעו מדי פעם בפעם את מנוחת המצרים ויאלצו אותם להחזיק מצב צבא חזק בארץ, ולפעמים קרובות לשלוח צבא נוסף למגר את המתקוממים נגדם.

בתנאים כאלה נמצא גם “המלך החדש אשר לא ידע את יוסף”. ובהיות שגם בגבולות ארץ מצרים, ימה וקדמה, היו העמים השכנים תמיד במצב של מלחמה והתפרצות נגד המצרים, היתה מצרים מוקפת אויבים מפּנים ואָחור וצריכה היתה לשמור בעין פּקוחה על אויביה.

והנה מכל מה שנאמר בפרשת יוסף ומצרים מוכח, שהעברים חיו כעם נפרד במצרים “במושבותיהם” בארץ גושן הסמוכה לחבל החול (איסטמוס), המפריד בין ארצות בני חם (אפריקה) וארצות בני שם (אסיה). למרות חיותם בין המצרים והתבוללם בהם. במידה ידועה. לא וויתרו על לשונם שדיברו בארץ כנען, והחזיקו בכמה ממנהגיהם ועבודתם ואמונתם שהיו שונים מאלה של המצרים2. ויהי כאשר “פּרו בני ישראל וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם”, וידאג מלך מצרים לשלטונו, ויירא “פּן ירבה” עוד יותר “עם ישראל הרב והעצום” ושאף לגדולות וגבורות. והיה כאשר תקרה מלחמה בארץ או בגבולותיה, ונוסף על שונאי מצרים ונלחם גם הוא בה, ואָז תמצא לו השעה המוכשרת לבעוט במצרים “ועלה מן האָרץ” אל ארץ כנען לכבוש אותה, ולקרוע אותה מעל ממשלת מצרים ולהאָחז בה שוב כבימים מקדם. זוהי העלייה אשר הפּילה פּחדה על פּרעה, והטענה הזאת בעצמה אשר שימשה לו לענות את בני ישראל ולהעבידם מוכיחה שהמצרים ידעו שבני ישראל לא וויתרו על אַרצם אשר כבשו האָבות בחרבם ובקשתם, וחשודים היו בעיניהם שיבקשו להם שעת־כושר “לעלות מן הארץ” אל ארץ אחוזתם מכבר. דוקא טענה זו מפיצה אור בהיר על סיבת השעבוד ומחשבתו של פּרעה לאַבד את זרע בני ישראל, ואַף כאשר כלה כוחו ולא יכול להם, הקשה את לבו וימאן לשלח אותם ולתת להם לעלות מן האָרץ.

הנה כי כן אָנו רואים, שדוקא הביטוי “ועלה מן הארץ”, המכוון לאותו הביטוי המצרי כמו שיצא מפי פרעה בדברו אל עמו, בא ללמד גם על מקוריות הסיפור וזמנו וגם על הקשר אשר נשאַר קיים בין בני ישראל ואַרצם אַף אחרי היותם זמן רב בנכר.


ב. בימים הרבים ההם

בהמשך הסיפּור אָנו קוראים “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים” (שמות ב', כ"ג). לפי מהלך הדברים, “הימים הרבים ההם” מוסבים על אותן השנים המעטות אשר גר משה בבית חותנו במדין, וכל המפרשים הרגישו בקושי שלזמן קצר כזה יקרא הכתוב “ימים רבים”. כמובן, ביטוי זה נתן יד למבקרי המקרא לראות בו “מקור” חדש, מפּני שאי־אפשר לסמוך את הכתוב הזה כמו המשך אל מה שקדם לו. ובכן החליטו שיש ערבוביה במקורות הסיפור, וכי מי שכתב “ויִהי בימים הרבים ההם” לא ידע ממעשה מדין וגם לא ממה שנכתב אחרי כן “כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך” (שמות ד', י"ט) ושבכלל פרשה זו נכתבה ימים רבים אחרי הזמן שבו נכתבו המאורעות שהובאו לפניה ולאַחריה. והנה באָה המצרית להורות ההיפך מזה. הביטוי “בימים הרבים ההם” מכוון לביטוי מצרי שהיה שגור בסיפורים עממיים בראשי פרשיות, לא לסמן את הזמן הרב אשר עבר מן המסופר בפרשה הקודמת אלא לציין את המאורע החדש שקרה אחרי מה שקדם לו, אפילו אם הזמן בינותם היה קצר מאוד. והדבר המפתיע ביותר הוא שבסיפור המצרי של שני האַחים אשר בו יסופּר מעשה דומה לזה של יוסף ואשת פּוטיפר, ושנכתב במאה החמש־עשרה לפני ספירת הנוצרים, כלומר, ממש בזמן שהיו עוד בני ישראל במצרים, נשנה ונכפּל הביטוי הזה הרבה פעמים בראש כל פיסקה ופיסקה, אף שכל המעשים המסופרים שם קרו זה אחר זה בלי הפסק, וזה באופן כל־כך ברור, שבפיסקה אחת “הימים הרבים ההם” מוסבים לחדשים האחדים של הריונה של הנסיכה הנזכרת שם. ככה גם “הימים הרבים ההם” במעשה משה מוסבים על השנים האחדות אשר עברו מיום שברח ממצרים, והזמן שבו מת מלך מצרים וכל האנשים אשר ביקשו את נפשו. דוקא שימוש הביטוי הזה בספרות המצרית בימי מושב ישראל במצרים ובסיפּור משה, מוכיח על קירוב הזמן שבו נכתבו הדברים האלה ושגם בעברית, כמו במצרית, השתמשו בביטוי זה במובן “ויהי אַחרי כן” או “אחרי הדברים ההם”. וראוי להעיר, שגם הביטויים האלה שגורים היו בסיפּורי מצרים מאותו זמן.

הנה כי כן כל הבנין שהקימו מבקרי המקרא על יסוד “הימים הרבים ההם” להוכיח שפּרשה זו ממקורות שונים נבעה ושכל הסיפּור מחובר מפּיסקות־פּיסקות שנכתבו בזמנים שונים מסופרים שונים, נופל תחתיו כסוכה פרוצה אשר נרקבו קורותיה ואין תקומה לה.


ג. לשונות מצריות של הגזמה

בפרשת מצרים יש דברים של הגזמה והפרזה המובנים בלי שום קושי, אבל מקורם בלשון המצרית, וחשיבותם אינה ניכרת כל־צרכה אם לא נדע שהשתמש בהם משה בכוונה מיוחדה להרעים את פּרעה. דברי הפרזה אלה מיוסדים על אמונת המצרים שהם היו הראשונים בבני־אָדם ושתחילת ממשלת מצרים היתה ממשלת אלים, ושמלכי מצרים היו הראשונים בעולם לקבל את זכות שלטונם כבני אלהים “מעצמם ובשרם”.

על מכת ברד אומר משה לפרעה (שמות ט, י"ח): “הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו במצרים למן־היום הוסדה ועד עתה”. בלשון כזו היו משתמשים המצרים כשהיו רוצים לומר שדבר זה וזה לא היה כמוהו מעולם. הנה, למשל, מתפּאר פּרעה טחותמס השלישי (מזמן שעבוד ישראל): אמון האל ישמח עלי יותר מאשר על כל הדברים אשר היו בארץ (מצרים) מאָז הווסדה (חפרו מ־תמ־צ’ר וחעתו־ף) ועוד כמו זה בהרבה כתובים מצרים.

אַחר כך נאמר (ט', כ"ד): “ויהי ברד… כבד מאד אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאָז היתה לגוי”. לפי השקפת המצרים היתה מצרים הראשונה בגויים ומלכיה היו הראשונים בעולם אשר קבלו את המשרה מידי מלכי האלהים שקדמו להם בממשלתם על העולם. ובכן לא התחילו חיי בני־האָדם בתור קיבוץ מסודר אלא מיום היות מצרים לממלכה והשלטון על העולם ניתן ביד מלכיה. שעה זו היתה תחילה למעשי בני־האָדם וככה היו אומרים שדבר זה וזה לא היה, או לא נראה, או לא נעשה, כמוהו מאז היות מצרים לממלכה (נ־צ’ר נשות). למשל, נאמר על רעמסס השלישי (מזמן שלמה) שהביאו לו אבנים יקרות “אשר כמוהן לא נראו מאָז נהיתה הממלכה”; או נאמר על באר חפרוה במדבר על־פי מצות רעמסס השני “אשר כמוה לא נעשה מימי המלכים”, ועוד כאלה.

על מכת ארבה אומר משה לפרעה (שמות י‘, ו’): “ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה”. בדברים אלה תקע משה חרב בלבו של פּרעה; כי הלא פּרעה היה “בן האלהים מעצמם ובשרם”; אבותיו היו רע ואמון ופתח וכל אלהי מצרים; ואבות אבותיו היו אלהי האלהים מימי הבריאָה וקודם לה; והמלכים אשר מלכו לפניו “על האדמה” גם הם היו בני אלים כמוהו. ואם עברי שאינו מאמין באלהות פּרעה ובאלהות אבותיו ואבות אבותיו, אומר לו כדברים האלה, הרי היה בזה חילול הקודש וחוצפה יתירה כלפי האלהות, ושום דבר לא היה יכול להרגיז את “בן האלהים” כדברים האלה.

כל מי שמבין מצרית יכול לשמוּע בדברים אלה את המלים המצריות כפי שיצאו מפי משה, ואין אדם בעל תבונה היסטורית והגיון ישר יכול להעלות על הדעת שדברים כאלה היו יכולים להאָמר ולהכתב בזמן אחר מזה שבו היו בני ישראל במצרים, כשהלשון ‏ המצרית היתה שגורה בפיהם ואמונות המצרים והשקפותיהם היו ידועות להם בעצם אותו הזמן.


ד. משה אלהים לפרעה ואהרן לו לפה ולנביא

הרבה התקשו המפרשים בכתוב (שמות ז‘, א’): “ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך”. וכדומה (שמות ד', ט"ז): “הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים”.

אבל באמת אין שם “אלהים” משמש כאן במובנו העברי; מכוון הוא לשם נתר “אלהים” במצרית, שהיה פּרעה מכנה בו את עצמו כאלהים ובן אלהים. אָמנם נתר הוא אחד הכינויים היותר שגורים והיותר משותפים לפרעה. והוא היה נתר בחייו וגם נתר אחרי מותו. כשהמצרים היו מדברים על פרעה בלשון הערצה היו אומרים שהוא “האלהים הטוב” (נתר נפר), או “האלהים אשר אין שני לו” (נתר־נ־סנ־ף). לפרעה המת היו אומרים שהוא “האלהים הגדול” (נתר עא) או “האלהים הנעים” (נתר מנח) או האלהים המהולל" (נתר שפש) ולכל מצרי היה פרעה נתר סתם.

מהשקפה זו נבין היטב את הכתוב: ה' אמר אל משה שהוא יהיה נתר לפרעה, אם פרעה מתפאר להיות נתר “אלהים” לעמו, הנה הוא, משה יהיה מעתה נתר “אלהים” לפרעה, כלומר: למעלה ממנו.

גם ביחס משה לאהרן משמש “אלהים” במובנו המצרי. בתנאים שבני ישראל חיו בהם במצרים, אפשר לשער שמפני אימתא דמלכותא או מאהבת החיקוי היו גם העברים מדברים על פרעה באותו כינוי כמו המצרים. ולכן נאמר למשה, שהוא יהיה הנתר, האלהים, לאהרן ולא פרעה, וככה הועמד משה למעלה מאהרן באותה מדרגה שהיה פרעה למעלה מכל שאר בני עמו3.

גם מלת “פה” בנוגע לאהרן אינה לשון מליצה במובן מתורגמן, כי אם תרגום מדויק ממלת רא, “פּה” במצרית, שהיה התואר הרשמי של הפּקיד העליון אשר היה עושה דברו של פרעה וממונה להוציא לפועל את אשר יצווה עליו לעשותו. ה“רא”, הפה, או רא חרי, “הפה העליון”, של פרעה, היה אחד הפקידים היותר גבוהים והיותר קרובים לפרעה. הנה, למשל, יחמס שר צבאו של פּרעה מתפּאר לאמר: “אני הייתי הפּה (לפרעה) אשר הביא מנוחה ושלווה לכל הארץ”. במקום אחר נאמר “והוא (פרעה) שם אותי לפה עליון לביתו”. תפקיד “הפּה העליון” היה כל־כך חשוב, שלִפעמים היה יורש העצר נמנה ל“פה עליון” לפרעה. הנה כי כן היה חרמחב, בעודנו יורש עצר “הפּה העליון” לפרעה; וכן גם רעמסס השני בהיותו בן עשר שנים נתכבד בתואר “פּה עליון” וראש צבא לפרעה, ורעמסס השלישי היה לפני עלותו למלוכה “הפה העליון הגדול על ארצות מצרים” (רא חרי עא תאו כמת).

מכל זה אָנו רואים בבירור, שגם מלת “פּה” בכאן משמשת במובנה המצרי, כלומר, שאהרן יהיה “עושה דברו” של משה, הממונה אשר ימלא אַחרי מצוות משה, וממילא יהיה הוא במדרגת שני למשה באותה מדרגה של ה“רא” לפרעה. כמובן, היה תפקיד ה“רא” גם לאמר את הדברים אשר ישים פרעה בפיו, וככה גם אהרן היה לפעמים עומד על־יד משה לדבר אל פרעה (שמות ז‘, ב’) בשם משה.

בני ישראל שהיו מצויים אצל השפה המצרית הכירו מיד בשני הביטויים אלהים ופה בסמיכות לפרעה ולאהרן, שהם מכוונים לתארים המצרים הידועים להם, והבינו אותם לפי משמעותם הנכונה.


ה. נרפים אתם נרפים על כן אתם אומרים נלכה נזבחה ליהוה

בדברים האלה דחה פרעה את בקשת משה לזבוח לה' במדבר. לכאורה אין צורך לבקש ביאורים לקצפו וחרונו של פרעה ולתואנתו להכביד את העבודה על בני ישראל. בכל זאת אפשר לשאול: הלא פרעה לא התנגד לעצם הבקשה לזבוח לה‘, וכל טענתו היתה שזוהי רק אַמתלה להפּטר מעבודה וכי “שועים הם בדברי שקר”, שאלמלא כך לא היה חס ושלום מונע אותם ממצוה וחובה קדושה כזו – ובכן, מה ראָה לחשוד בהם שאין כוונתם נכונה? אָמנם יש כתובת מצרית במוזיאון הבריטי, המפיצה אור על טענתו זו. אותה כתובת מכילה רשימות של שוטר או נוגש אשר רשם את העובדים ששבתו מעבודתם והטעם שכל אחד נתן. על־פי רוב היתה הסיבה מחלת העובד או מחלת אשתו או בניו. במקרה אחד היתה עקיצת עקרב הסיבה. אולם במקרים שונים פּגרו העובדים מבוא ימים מספּר לעבודתם יען הלכו לזבוח לאלהיהם. כמובן, המצרים המתחסדים, הדבוקים באלהיהם והלהוטים אַחרי כהניהם, לא יכלו לדחות טעם כזה, והרבה עצלים השתמשו בו כדי לשבות מעבודה, ואי־אפשר היה להאשים אותם בעצלות ורפיון. אולם כשבא משה בבקשתו: "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה’ אלהינו", נמלא פרעה חימה, כאילו רצה לומר: הכמעשה העצלים והנרפּים שלי אַתם רוצים לעשות? ומכיון שלא יכול לעשות כלום נגד העצלים שלו, אם גם ידע כי נרפים הם ושועים הם בדברי שקר, מצא מקום לקחת נקמה מבני ישראל, כדי שהם ימלאו את אשר נגרע על־ידי עבדיו המצרים. ובכן, באָה גזירתו: "תכבד העבודה על האנשים ואַל ישעו בדברי שקר. כי נרפים הם, על כן הם צועקים לאמר: “נלכה ונזבחה לאלהינו”.


אשי 12 (2).png

מעשה הלבנים: “הנוגשים” ו“הרודים” ומקלות בידיהם. למטה בצד שמאל שורת הלבנים והשוטר מודד את שיעור הלבנים.


ו. מתכונת הלבנים

לפי הענין אין שום ספק בדבר, שהכתוב מתכוון לסכום הלבנים שהוטל על כל אחד לעשות “דבר יום ביומו”, ואם כך – הלא היה צריך לומר “ומספּר הלבנים”, כי “מתכונת” משמעה מידה ולא מספר, ומה ענין מידה ללבנים? אולם דוקא מזה נראה עד כמה מדויק ומתאים הביטוי “מתכונת” למעשה הלבנים במצרים. בתמונה מצרית המציגה עבודת הלבנים, החל מהכנת החמר עד כלות הלבנים, רואים אָנו איך היו מסדרים את הלבנים שורות־שורות זו על גבי זו עד גובה מסוים, ולעומת השורות יושב אחד השוטרים או הנוגשים ומודד את שיעור הלבנים אשר לפניו. מזה ראייה שלא היו מונים את הלבנים, אלא מודדים אותם, ולפיכך יפה אָמר הכתוב “ומתכונת הלבנים”, כלו' שעור מדת הלבנים,


ז. קולות אלהים

במכת ברד משמשת מלת “קולות” במקום “רעמים”, שאינה נמצאה בתורה, והקולות הם קולות ה‘, וכך כתוב: "וה’ נתן קולות וברד" (שמות ט', כ"ג). רק המצרים קראו לרעם “קול אלהים”, בסיפור אחד כהן מצרי מאיים על מלך גבל באָמרו: “ראה, הנה אמון יתן קול בשמים”, וגם במצרית הפועל “נתן” משמש בקשר עם “הקול” ולפעמים אמרו גם: “עשות קול”. וכשהכתוב שם בפי פרעה “קולות אלהים” (ט, כ"ח) הוא נותן תרגום מדויק מהביטוי המצרי: חרו–מ נתרו, “קולות האלהים” (בריבוי), כמו שיצא מפי פרעה במצרית.

עלי להעיר, ש“קול” לרעם משמש רק כביטוי פּיוטי ביתר כתובי המקרא, כמו בתהלים י“ח י”ד (שמואל ב', כ“ב, י”ד), “קול עליון”; כ“ט, ג' וגו' “קול ה' “; יחזקאל א', כ”ד, וי' ה' “קול שדי”. כך גם באיוב כ”ח, כ”ו, ול“א, כ”ה, “קולות” הם רעמים, ובתהלים ע“ז, י”ח, “קול נתנו שחקים” גם כן מתאים לביטוי הגיפטי חרומפה, שמקורו במצרית חרו־מ־פת, “קול־משמים”.


ח. עין הארץ

על האַרבה נאמר: “ויעל הארבה על כל ארץ מצרים… ויכס את עין כל האַרץ ותחשך האָרץ” (שמות י', ט"ו). הביאור שהסכימו עליו כל המפרשים מני אָז ועד היום, הוא שמובנו כמו “פני הארץ”, אם גם לא מצאו טעם נכון לשימוש העין תחת הפנים; ואם פני הארץ כוסו, מה לה לשמש להחשיך? אולם גם כאן המצרית עוזרת לצאת מן המבוכה. לפי אמונת המצרים היתה השמש עינו של האלוה רע והיא סובבת את הארץ לא רק להאיר עליה, אלא גם לתור אותה ולראות את כל הנעשה בעולם. ובכן, השמש היתה העין הפּתוחה אשר דרך בה נפוץ האור על פני הארץ וכשהיתה סגורה או מכוסה, אָז החשיכו פּני האָרץ. וזה מה שנאמר בכתוב: האַרבה היה כל־כך כבד, שכיסה את השמש בעלותו לעוף לאלפי רבבותיו, “ותחשך הארץ”. ואמנם מחזה כזה אינו מוגזם, ועתוני ארץ־ישראל בתארם את הארבה כאשר עלה על הארץ בשנת תרע"ו, כתבו שחילי האַרבה עלו כעננים כבדים על פני השמים "ויחשיכו את אור השמש. ואותו דבר קרה גם באנגולה ביוני 1931 וכל העתונים הודיעו, שהאַרבה “כיסה את השמש במשך שעות אחדות וחושך היה על הארץ”.

כמובן, העברים ששאלו את המליצה הזאת מהמצרים החליפו את עין־רע בעין־הארץ מפני חשש ע"ז, ועין הארץ נקבעה בשפתנו לשמש ולאורה על פּני האָרץ, וככה השתמשו במליצה זו לכל דבר מרובה ומופרז במספריו וגדודיו, ולכן נאמר גם מאלפי ישראל שהיו כל־כך מרובים, שכיסו את עין הארץ (במד' כ"ב, ה)4.


ט. מכות מצרים

כל אחת ואחת מהמכות שהוכו המצרים מכוונות היו כלפי אלהי מצרים וכהניהם ופרעה שהתפּאר להיות בן אלהים. וזהו מה שנאמר “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים” (שמות י“ב, י”ב).

כבר דיברתי על פרק זה ארוכות בשני ספרי שהזכרתי למעלה ובהם הוכחתי, שכל מה שנאמר בפרשת המכות מקויים ומאומת מכל מה שנתגלה לנו על־ידי החפירות, ושבכלל כל השיחה שהיתה בין משה ופרעה היא כל־כך מתאימה לרוח השפה המצרית וטעמה, שאפשר להכיר בכמה וכמה ביטויים את מקורם המצרי ואת אופן הדיבור והשיחה במצרית. אבל דוקא מי שיכול לשמוע את המצרית מן העברית ישתומם על כוח היצירה של השפה העברית, על יתרונה ביפיה ובמעלת התפּתחותה. כי באמת השפּעת המצרית עליה לא עשתה אותה לשפחתה, אלא עזרה לה להשתכלל ולהשתפר עד שהיתה לגבירה בין השפות הספרותיות. והשפיעה על התפתחות השפות היותר עשירות בימינו, וביחוד על האנגלית והגרמנית.

ועתה אָביאָה־נא פרטים אחדים אשר יבררו את האופי והכוונה של חלק מן המכות.


י. מכת דם

מכה זו מכוונה היתה נגד אלוה היאור חאפּי, הוא האלוה המפריא והמזריע את הארץ בהעלותו עליה מימי היאור. הוא המשקה והמזין לכל מצרים ומכלכל חיים בשפע ברכותיו. ומשה בא להראות כי אָפס כוחו להגן על עצמו. הוא יוצא לראות את פּרעה כשהוא יוצא המימה, שהוא היאור, כמו שנקרא בפי המצרים וגם העברים, השכם בבוקר, כדי לערוך תפילה לאלהי היאור. הוא מתרה בו בשם אלהי העברים, שישלח את עמו לעַבוד לו, לא על־יד היאור, אלא במדבר, ללמד, שאין ה' מיוחד ומצומצם בכוח אחד כמו חאפי וכל אחד מאלהי מצרים, ושאינו זקוק לשתף עצמו לאיזה משפּיע שיהיה, כי הוא לבדו בכל האָרץ. אבל פּרעה ממאן לשלח את העם ומשה מכה את חאפי עם יאורו והופך אותו לרפש אָדום כדם. הדגה אשר בו, שהוא המזון היותר נפוץ והיותר חשוב להמוני העם, מתה, והיאור נבאש ומצרים נלאו לשתות מים מן היאור.

מכת דם היתה, איפוא, קולעת אל המטרה להרוס את האמונה בשלטון חאפי על היאור וכוחו.


יא. מכת צפרדע

מכה זו היא טיפוסית בשביל מצרים ומכוונה נגד רשעות פּרעה ואלהיו. כי בין אלילות מצרים היתה גם אלילה שהיתה ממונה על המיילדות ומגינה עליהן. שמה היה חקת בדמות אשה וראש צפרדע לה. כי בהיות שהצפרדעים פרים ורבים במידה יתירה, שימש השרץ הזה אות למספר “עשר רבבות” 100.000) ואותו עשו המצרים לסמל אותה האלילה כסימן לברכה, וקמיעות היו עושים למיילדות עם תמונתה. ובכן מכיון שפּרעה אָמר להשמיד את ישראל בצוותו את המיילדות להשליך ליאור את כל הבן הילוד לעברים, באָה מכה זו לענוש אותו ואת עמו על־ידי אותו השרץ שיצא מן היאור ושהיה סמל אלילת המיילדות, והפטרון המגין עליהן.


יב. מכת כנים

מכה זו למה באָה, ואיך זה חשב משה שתטיל אימתה על פּרעה במידה כזו, שירך לבו ושלח את ישראל ממצרים? הלא הכינה נמצאה באָדם ובבהמה במצרים בכל עת ובכל זמן. ולמה זה דוקא התישה מכה זו כוחם של החרטומים שלא יכלו לעשות אותה בלהטיהם כמו במכות שקדמו לה? ומה מובן “אצבע אלהים”? כי מכיון שמפּי חרטומי מצרים יצא ביטוי זה, אפשר לחשוב שיש לו מובן מיוחד במצרית. ואמנם כך הוא. כאשר נלחם בראשית ימי עולם האל סותח (Set) נגד חור (Horus) בן האל אוסיר (Osiris), לכבוש את הממלכה על כל הארץ, לבש צורת חזיר ויתגנב אליו בלאט ויעוור את אחת מעיניו באצבעו5. מני אז היה “אצבע סותח” לשנינה בפי המצרים. ויהי בכל מקרה של מכה ופגע רע הבא מאיזה צד נעלם, בלי דעת איך ועל־ידי מי בא, ואָמרו “אצבע סותח הוא”. במשך הימים החליפו את סותח באלהים אחרים והיו אומרים גם כן “זה אצבע (האל) דחות” או “זה אצבע (האל) אתום” לציין את המאורע כמקרה איום הבא ממסתרים מבלתי יכולת לגלות מקורו ולהעביר את הרעה.

והנה אם כי היתה הכינה מצויה באָדם ובבהמה, לא היתה מצויה לא בכהנים ובמשרתי הקדשים וגם לא בשוורים הקדושים לאלוה אַפּיס (Apis) וגם לא בפרות הקדושות של האלילה חת־חור ‏ (Hat-Hor), וכל החרטומים והמכשפים גם הם כהנים היו. כל אלה נשמרו מכל משמר להיות נקיים לבלי תדבק כינה בבשרם. ולשם כך היו מגלחים את שערם מראש ועד כף רגל, והיו טובלים טבילות רבות בכל פּעם אשר נגשו אל העבודה במקדשיהם, וחצי ערומים היו בהקריבם על מזבחות אלהיהם, ובכן הנקיות בתכלית וטהרת הגוף היו תנאי ראשון לכל עבודה. והנה בא משה והשליט את הכינה הטמאָה בכל אָדם ובכל בהמה, לרבות הכהנים והבהמות הקדושות, וכל עפר הארץ מלא כנים. זו היתה מכה שלא עלתה בדמיונם, ושלא יכלו למצוא מקורה בעולם הנסתר שלהם. ולהרבות המבוכה לא יכלו החרטומים להוציא גם את הכנים בלהטיהם. ובכן, זה היה “אצבע אלהים”, מעשה שאין אדם יכול להתגדר בו ולהתחרות עם האלהים.

מכה זו היתה מהתלה מרה ונוראה נגד הכהנים ונגד פּרעה, הכהן הגדול בכהנים, יען שכל מאמציהם לשמור על נקיותם לא הועילה להם. ולא זה בלבד, אלא שגם אלהיהם קצרה ידם להושיע, כי לא אַפּיס ולא חת־חור יכלו להגן על עצמם. כי על כן ראו יד נעלמה של אלוה נסתר והבינו שאלהיו של משה יש לו דרכים ותכסיסים בלתי־ידועים להם, ולכן לא ניסו עוד הפעם לעשות בלהטיהם כמעשהו. אצבע אלהים הוא!

ועוד דבר אָנו למדים מזה, והוא שהמסורה שלנו צודקת בביאור הכינה ולא אותם החוקרים שבאו מחדש לבקש את הכינה בכל מיני חיות קטנות ורמשים ורק לא באותה החיה הנמאָסה שהיתה מעולם בת־לוויה של כל מטונף ונאלח.

גם במכת שחין נגע משה בבשרם של הכהנים, בהביאו מחלה מאוסה בעורם, ולכן הדגיש הכתוב, כי היה השחין גם בחרטומים, לאמר לך, שלא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפּני השחין, כי לא רק מכאובים הסבה להם המכה, אלא גם בושת פּנים ומפּח נפש, בהיותם מוכרחים להתרחק מעל מקדשיהם ואלהיהם מחמת טומאָתם וחלאָתם.

אפשר היה לבאר גם מכות אחרות במובן זה, המכוון “לעשות שפטים באלהיהם”, כגון מכת חשך שבאה להראות למצרים ביטול־היש של אלוה השמש רע, שהיה האלוה היותר גדול למצרים, אבל נעברה־נא למכת בכורות, שהיתה היותר נוראָה למצרים.


יג. מכת בכורות

מכה זו היתה בכל בכורי מצרים, “מבכור פּרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אַחר הריחים וכל בכור בהמה” (שמות י"א, ה'). בכאן ניתן מקום לשאול: מדוע דוקא בכור פּרעה ולא כל בניו? ומדוע גם בכורי כל מצרים ואפילו בכור הבהמה? על זה יש להשיב, שכל פרעה ופרעה היה בן האלהים רע “מעצמו ומבשרו”, וכך היה תוארו סא־רע־מ־חת־ף, כלומר “בן רע מעצמו ומבשרו”. בבחינה זו היה הוא בעצמו אלוה, ובאמת היתה אלהותו מוסכמת ומקובלת עד כדי כך שהוא עצמו היה משתחווה לדמותו כאלהות. הוא היה מדמה עצמו לא רק לרע, כי אם גם לכל אלוה ואלוה. וכל אלהי מצרים היו מעורים בו, והוא היה ככל אחד מהם, כי הלא רק בזכות זאת ניתן בידו שלטון על כל הארץ לדור דורים. ככה היה גם בכור פרעה היושב על כסאו: בן אלהים בהוולדו, ואלהים בעלותו למלוכה. ובכן, הכוונה היתה במכת הבכור להכות לא אותו בלבד, אלא גם את רע ואת כל אלוה ואלוה שבו. ולכן הדגיש דוקא בכאן: “ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים” (י“ב, י”ב), להודיעך שבמכת הבכור הוכו כל אלהי מצרים.

זהו הטעם שרק הבכור לקה. אבל לוא היה רק בכור פרעה לוקה, אז היו יכולים לומר: מקרה הוא! לכן נגזרה גזירה על כל בכורי מצרים, בלי הפלות בין בן פּרעה לבן השפחה, כדי שכל אחד ידע שהכוונה היתה לבכור פרעה. למען תת עוד ראיה לדבר לקו גם בכורות הבהמה, והבהמות הקדושות למצרים שעבדו להן כאלהים בכלל. וכשם שמת בכורו של פּרעה האלהים, כך מתו גם בכורי הבהמות האלוהיות, כי גם הן בכלל אלהי מצרים אשר עשה בהם שפטים.

* * *

כל מה שנאמר למעלה הוא אַך חלק מכל החומר האצור אצלי גם בנוגע להשוואת לשונות בעברית ובמצרית, גם בנוגע להשקפות ומנהגים וחוקים מצרים אשר נרמזו בתורה. היוצא מכל זה הוא, כמו שנאמר בתחילת המאמר, שאי־אפשר להאמין שפרשת יוסף ופרשת מצרים נכתבו בזמן אחר מזה שקבלנו לפי התורה, ולא בסביבה אחרת מזו שבה חיו העברים יחד עם המצרים, כשעוד היתה המצרית שגורה בפיהם. וכשעוד היו דרכי המצרים, תנאי חייהם, מנהגיהם, נימוסיהם וכל אמונותיהם ועבודתם לאלהיהם ידועים לעברים לכל פּרטיהם.‏ כל זה בניגוד מן הקצה אל הקצה למה שקבעו מבקרי המקרא בבתי־מדרשיהם שהפּרשיות הללו נכתבו מאות בשנים אַחרי זמנו של משה על־ידי מחבר שלא היה במצרים ולא ידע ממצרים אלא המעט שהם ידעו ושהם גלו, דרך אגב ועל־פי מקרה. ויוציאו משפט מעוקל או מחסרון דעת המקרא והעברית, או מבלי דעת את שפת מצרים ותרבותה, או כולם יחד. ורעה כפולה היא שגם רבים מחכמי ישראל נמשכים אַחריהם כבהמה בבקעה, ועוד מוסיפים עליהם משלהם. על מסקנות כאלה וכל תעתועי מבקרי המקרא אפשר לומר מה שאָמר רבי יהודה הלוי על חכמה יוונית בחקרי אלוה:

שְׁמַע דִּבְרֵי נְבוֹנֶיהָ נְבֻכִים,

בְּנוּיִים עַל־יְסוֹד תֹּהוּ וְטוּחִים,6

וְתָשׁוּב לָךְ בְּלֵב רֵיקָם וְנָעוּר,

וּפֶה מָלֵא בְּרֹב שִׂיגִים וְשִׂיחִים.

וְלָמָּה־זֶה אֲבַקֶּשׁ־לִי אֳרָחוֹת

עֲקַלְקַלּוֹת, וְאֶעְזֹב אֵם אֳרָחִים?


  1. כדי שלא להכביד על הקוראים בהזכרת שמות ספרים ומקורות מצרים שאינם שגורים אצל כל קורא, נמנעתי מעשות זאת. אולם מי שרוצה לדעת אותם ועוד פרטים שלא הבאתי במאמרי, יוכל למצוא מאוויו בספרי על אמתות סיפּורי המקרא The Accuracy of the Bible, ניו־יורק, 1935, ובספרי היותר מקיף על שפת התורה ויחסה אל השפה המצרית ותרבותה, The Language of the Pentateuch in its Relations to Egyptian, Oxford, 1932  ↩

  2. דוגמה טיפּוסית לתערובת מנהגי כנען ומצרים הוא האבל על יעקב במצרים כמו שהיה נהוג שם, ובגורן האטד כדרכי ארץ כנען, כאשר ביארתי בספרי הנזכר על אמתות סיפּורי התורה מעמוד 37 ולהלן.  ↩

  3. כדאי להעיר, שהיו בין חז“ל שהבינו את ”אלהים" כמשמעו, אלא, שפירשו את הכתוב: אמר הקדוש־ברוך־הוא למשה, אַף־על־פי שעשיתיך אלוהו של פרעה וכו', הזהר להיות אלוהותו עליך, שלא עשיתיך אלוה אלא לפרעה לבדו (במדבר רבה י“ד, י”ז).  ↩

  4. בתרגומו של אונקלוס “עין שמשא” נשמרה מסורה עתיקה ונכונה.  ↩

  5. דרך אגב אעיר שהשמות חור ופינחס הנזכרים בתורה הם שמות מצרים שהיו שגורים במצרים. [בנוגע לשם אסיר בתורה אני מסופק אם הוא אוסיר]  ↩

  6. [כך הוא נכון ולא טיחים כמו בכל המהדורות של שירי הריה"ל.]  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37187 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!