רקע
אברהם שלום יהודה
שנת יציאת מצרים

1

(ב“ספר השנה ליהודי אמריקה” תש"ה, עמ' 35–126)


למרות העובדה המוחלטה, שכל התגליות שנעשו בחפירות אשור ובבל, בארם־נהרים, בארצות ארם (סוריה), במצרים ובארץ־ישראל אמתו וקיימו כל מה שהרסו מבקרי המקרא, בהטילם חשד בכל מה שלא היה רצוי לנטיותיהם ומגמותיהם בתנ“ך. הרי שאלת שנת יציאת מצרים משמשת עדיין סלע־מחלוקת אפילו בין החוקרים המודים באמתות יציאת מצרים. מובן, שגם פה משתמשים בתגליות להטות את הכף לצד חובה נגד הכתוב בתנ”ך, אם גם הטעמים שהם סומכים עליהם קלושים ורעועים הם לעומת הנימוקים המכריעים לצד זכות. כידוע, יש מבקרים הכופרים בכלל בכל המסופר על ישראל ומצרים, או המערבים את שבטי ישראל עם אותם השבטים האסיאתיים הידועים בשם היקשוס, אשר השתלטו על מצרים זמן רב עד שגורשו על־ידי פרעה יחמס בשנת 1580 לפה"נ, ימים רבים לפני יציאת מצרים2. אולם אין הטרחה לסתור הזיות כאלה שווה בנזק הזמן, ובפרט שמלומדים מסוג זה אינם רוצים ללמוד, וכל מגמתם היא אַך ללמד לאחרים מה שהם קולטים במוחם, ופולטים בעטם מאהבת החידוש, או לשם נטיות מתנגדות לעם ישראל ולדברי־ימיו. הצד השווה שבכולם הוא, שאינם יודעים את השפה העברית ואינם מבינים את רוח ישראל, ואהבת הסירוס והסילוף של המקרא גוברת בהם על אהבת האמת והצדק. גם בנוגע לדעות אשר הובעו בענין זה מחכמים שהם רק מומחים־לחצאין, דהיינו היודעים עברית ואינם מבינים מצרית, או מבינים מצרית ואינם יודעים עברית, אין אני רואה צורך להאריך את הדיבור, כי כבר דשו בהן בהרבה שפות השגורות על פי קוראינו. גם בשפתנו הופיעו מאמרים ממלומדים או סתם סופרים, אשר בהם קבלו המחברים את המסקנה המתנגדת לחשבון התורה ומלכים א', כאילו מושבעים הם אצלנו לאחוז דוקא במידות שחכמי הגויים דורשים בהן את דברי־ימינו ומסורותינו.

והנה ראשית כל צריך הקורא לשוות לנגד עיניו את הזמנים הללו לפני ספירת הנוצרים3 :

א) התקופה משנת 1580 לפני ספירת הנוצרים, אשר בה גורשו שבטי ההיקשוס ממצרים על־ידי יחמס עד 1447, אשר בה מת טחותמס השלישי, אשר כבש את ארץ כנען, ארצות ארם עד נהר פרת, והוא וודאי היה אחד המלכים מזמן שעבוד בני ישראל במצרים4.

אשי 13 (2).png

טחות־מס III, פרעה של השעבוד, מלך משנת 1501 עד שנת 1447 לפהנ"ו.


אשי 14 (2).png

אמונ־חותף II, מלך משנת 1448 עד שנת 1413 לפהנ"ו בערך. בימיו יצאו בני ישראל ממצרים בערך בשנת 1445.


ב) התקופה אשר בה מלכו המלכים הללו (לפני ספירת הנוצרים):

אמונחותף (אמנופיס) השני משנת 1448 עד 1420.

אמונחותף השלישי משנת 1413 עד 1375.


פרעה מרנפתח עמ 28 (2).png

תמונת פרעה מרנפתח אשר התפאר כי לא השאיר זרע לישראל.


פרעה אמונחותף עמד 28 (2).png

פסל פרעה אמונחותף (אמנופיס) הרביעי אחנאתון, אשר אליו הריץ נציב ירושלים אגרות על נצחונות ה“חבירים” (העברים), ובהן הוא מתרה בו שילכדו גם את ירושלים.


אמונחותף הרביעי, הוא אחנאתון5, משנת 1375 עד 1352,

רעמסס השני משנת 1292 עד 1225.

מרנפתח משנת 1225 עד 1215.

המקור היחיד שיש לנו בתנ“ך על שנת יציאת מצרים, הוא במלכים א‘, ו’, א'. שם נאמר, ששלמה החל לבנות את בית המקדש בשנת ארבע מאות ושמונים לצאת בני ישראל ממצרים, והיא השנה הרביעית למלכו על ישראל, והנה לפי מה שהוכח ונתברר מחשבון מלוך מלכי יהודה וישראל, ובהתאם לזה מחשבון ימי מלכי אשור ומצרים הנזכרים בתנ”ך, היתה השנה ההיא בערך שנת 965, ואם נצרף אליה 480 שנה, נמצא שיציאת מצרים היתה בשנת 1445 לפני ספירת הנוצרים, בערך, בשנת השלישית למלוך אמונחותף השני, וכחמשים שנה לפני מלוך אחנאתון.

חשבון זה רוצים לסתור במה שנאמר בשמות א', י"א, שבני ישראל בנו את פיתום ואת רעמסס ערי מסכנות לפרעה, ולפי החפירות והכתובות במצרים נבנתה העיר רעמסס בימי רעמסס השני ונקראה על שמו. ואם כך הדבר, סימן הוא, שבני ישראל עוד היו משועבדים לפרעה בימי רעמסס זה, ואיך אפשר לקבוע זמן יציאת מצרים כמאה וחמשים שנה לפני מלכו? והנה בכדי להרבות את המבוכה באות עוד שתי עובדות מדברי ימי מלכי מצרים, החוסמות את הדרך לפתור את השאלה בהחלט:

א) בין המכתבים שנגלו במצרים בתל־אל־עמארנה לפני ששים שנה, כתובים על לוחות חרס בכתב אשורי, שנשלחו מנציבי ארץ כנען לאחנאתון, נמצאים גם מכתבים של נציב ירושלים, עבד־חיבא, אשר בהם הוא מתאונן קשה לפני אחנאתון על אי־יכלתו להדוף את החבירים אשר התפרצו בארץ ואשר התכוננו להתנפל על ירושלים; והוא מתרה במלך, שאם לא ישלח תיכף ומיד צבא גדול לעזרתו, תפול ירושלים בידי החבירים.

כמעט כל החוקרים מסכימים שהחבירים האלה הם העברים, וכמובן, המכתבים מדברים על הזמן אשר החלו בני ישראל להתנחל בארץ6. אם כך הדבר, מחייב השכל, שיציאת מצרים קדמה לאחנאתון, וזה יכול היה להתאים עם חשבון מלכים א', אבל מתנגד למה שנאמר בנוגע לעיר רעמסס.


אבן מצבה עמ 29 (2).png

המצבה אשר בה יספר מרנפּתח את פרשת נצחונותיו ובה יזכיר גם את שם ישראל באמצע השורה השניה מלמטה.


ב) על מצבה שהקים מרנפתח בן רעמסס השני לזכרון מלחמותיו ונצחונותיו הוא מונה בין העמים והארצות אשר “האביד והשמיד” לנצח את ארץ כנען, את אשקלון ואת גזר ואת ינועם וגם את ישראל בדברים כאלה:

כנען היתה לבז והיא בכל רע;

אשקלון הלכה בשבי,

וגזר נלכדה;

ינועם כלא היתה,

וישראל נחלש

וזרעו אינו עוד.

זוהי הפעם היחידה ששם ישראל נזכר על מצבה מצרית, וזה נתן מקום לכמה מחוקרי קדמוניותינו ובעלי הבקורת להכריז, שביציאת מצרים המצבה מדברת, ומכאן הביאו ראיה שזמנה היה אחרי רעמסס, כלומר בימי מלוך מרנפּתח, כלו' בין שנת 1225 ושנת 1215 לפני ספירת הנוצרים.

אולם יש עוד הצעה אחרת של אדוארד אליהו מאהלר, המומחה בחשבון התקופות והלוחות ובמידה ידועה גם במצרית. כרבים ממלומדינו הוא נאחז בסבך מבקרי המקרא וגם בשאלה זו אין הוא מתחשב כלל עם חשבון מלכים א' ושם רעמסס הוא שמכריע גם אצלו את הכף. במאמרו על יציאת מצרים, “דביר”, שנה א‘, תרפ"ג, חוברת א’, עמודים 1–13, שהוא המאַסף לכל מאמריו הקודמים על שאלה זו, הוא בא לידי החלטה, שיציאת מצרים היתה לא בימי מרנפּתח, אלא בימי רעמסס עצמו. ולא זו בלבד, אלא שהוא מחשב חשבונות ומוצא בדיוק שיציאת מצרים היתה ביום השבעה ועשרים לחודש מארס בשנת 1335 לפני ספירת הנוצרים. הוא מוצא אפילו שמכת החושך היתה בדיוק ביום השלשה־עשר במארס, אשר בו היה ליקוי חמה אשר הגיע במלואו דוקא בלב הדלתא, במצרים התחתונה, ואולם בגושן הליקוי היותר מלא היה חסר חלק משנים עשר באפן שנשאר כעין מגל בשפת כדור השמש, ומגל זה למרות היותו צר בתכלית, הזהיר במידה כל־כך מספיקה עד שהיה אפשר לומר, כי בניגוד למצרים “לכל בני ישראל היה אור במושבותם”! ואם תמצא לומר: איך אפשר שליקוי חמה יארך שלשה ימים, כי הלא כתוב: “ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים, לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים”? הוא מבאר, שצריך לחלק את הכתוב באופן כזה:

ויהי חושך בארץ מצרים;

שלשת ימים לא ראו איש את אחיו

ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים.

ובכן, הכתוב לא בא ללמד על אורך זמן החושך, אלא לתת מושג מהרושם הנורא שעשה ליקוי החמה על המצרים והפחד העצום אשר הביא עליהם שלא ראו איש את אחיו שלשת ימים ושלא קמו איש מתחתיו שלשת ימים.

כמובן, שלא כדאי להכנס בויכוח על כל ההמצאה הזאת ודי להבליט, כי לפי דבריו הוא עצמו, ליקוי חמה זה היה אחד מהרבה. ואם לב המון העם נמוג מפחד מ“חושך” כזה, איך היה אפשר הדבר בנוגע לאיצטגניני מצרים שידעו היטב לחשוב תקופות וליקויים, ופרעה לא היה כל־כך מתרעם ומתרגז ממכה זו

עד כדי לקרוא למשה ולומר לו: "לכו עבדו את ה' ".

וזה פלא: כשהוא נצרך לבסס איזו דעה זרה ומוזרה לתנ“ך, ואם גם מתנגדת לכל מה שנאמר בתנ”ך, כמו, למשל, שהשבת מקורה בעבודה זרה של אשור ובבל, ושבעיקר היה יום אבל ובכיה כיום “שאבאתום”, הוא מעקם ומסרס את הכתובים וקורא בהם מה שאין בהם, ואז אינו מאמין במה שנאמר בתנ“ך7. אבל כשהוא רוצה לבסס את המצאתו על חושך מצרים, הוא מסתייע במשנה ובתלמוד ובמדרש ובפסיקתא ואפילו ברש”י ובתוספות כדי לחשב את היום שבו חל אותו ליקוי חמה להביא חושך על מצרים (“דביר”, שם, עמוד 7); אמנם מה נפלאו דרכי מבקרי המקרא גם ברצותם לסתור דברי התנ"ך, וגם ברצותם לאשר ולקיים את אמתותם.

ואמנם דעתו זו לא נתקבלה והמסקנה השלטת בדרך כלל בין רוב חכמי המקרא היא, ששנת יציאת מצרים היתה בימי מרנפתח כששים שנה אחרי חשבונו של מאהלר. ובמה שנוגע ל“חבירים” בימי אחנאתון, ישנם האומרים שאינם העברים, ויש אחרים שסוברים שאלה היו אמנם שבטים עברים, אבל שונים מאלה שהיו במצרים; ונמצאים גם כן שמיישבים את הניגודים האלה בהמצאה חדשה, שהיו שתי יציאות ממצרים בזמנים שונים. ובכן לא הצליחו מבקרי המקרא לפתור את השאלה, ונימוקיהם נגד חשבון מלכים א' אינם יותר מכריעים מהטעמים שהם נגד מסקנותם, ובאמת הם יותר חלשים מאלה, יען שממלכים א' אנו למדים, כי יציאת מצרים היתה ספירה מקובלת אצל ישראל, ואין שום יסוד הגיוני או היסטורי להניח שבדו אותה מלבם, ולפיכך אין כוח ספירה זו יותר חלש מהספירות של המצרים והאשורים והבבלים שאינן חשודות בעיני מבקרי המקרא, יען שבנוגע להן אין להם אותן הנטיות של הגנה־דתית (אפולוגיטיקה) או שנאה לישראל.

במצב כזה עומדות שתי דעות זו כנגד זו בלי האפשרות לפסוק בוודאות איזוהי הצודקת, אם לא תמצא עובדה חותכת שתכריע את הכף לצד אחת מהן בהחלט. ועובדה כזאת אמנם הביאו לנו החפירות האחרונות שנעשו ביריחו לפני שנים אחדות על־ידי גרסטאנג והיא־היא המכרעת.

מחפירות אלה אנו למדים:

א) שחומת יריחו נחרבה בעקב רעש ושהעיר נשרפה באש. לזה מתאים מה שמסופר ביהושע ו‘, כ’ וכ"ד: “ותפול החומה תחתיה.. והעיר שרפו באש”, ומראה איך דייק הכתוב בסיפור המאורע בנאמר “ותפול החומה תחתיה”, כלומר: שנטבעה ונטמנה ‏תחת לקרקע במעבה האדמה באופן שהעם הנלחם ביריחו “עלה העירה איש נגדו” בלי מכשול ומעצור, מעל לחורבות החומה. מאורע כזה אי־אפשרי היה אלא ברעש שקרה באותו זמן שהיו מקיפים את העיר בפעם האחרונה. ואמנם מאותם הגושים של שברי החומה שנשארו עדיין. אפשר לראות שהיתה כל־כך חזקה ועצומה, ששום בריה בעולם לא היתה יכולה להחריב אותה, וממפלתה ניכר שיד רעש היתה בה.

ב) שכלי־החרס שנמצאו שם במספר מרובה, הם בדיוק מהתקופה של המאה השבע־עשרה עד החמש־עשרה לפני ספירת נוצרים. כי אחד הסימנים היותר מובהקים להבחין תקופה לתקופה בקדמוניות החפירות, הוא דמות כלי־החרס שבהם השתמשו לצרכי האכילה והשתיה והמשיחה והתבשיל וכיוצא באלה מצרכי הבית והשדה, ומראיהם היה שונה בכל תקופה ומיוחד לכל אחת ואחת, באופן כזה שאפשר להכיר מתכניתם ותבניתם את הזמנים שהם שייכים להם.

ג) ששם אמונחותף השלישי שעלה למלוכה בשנת 1413 לפני ספירת הנוצרים הוא השם האחרון של מלכי מצרים מאותה תקופה אשר היה חרות על הסקרביאים (scarabs) הנושאים שמות מלכי מצרים שנמצאו ביריחו. הסקרביאים הם כעין חותמות בתמונת חיפושית ‏ (black beetle) והיו מפתחים עליהם את שם כל מלך ומלך בעלותו על כסאו, ועל־פי הרוב היו המצרים נושאים אותם חרוזים בענקות על הצואר. סקרביאים כאלה נמצאו לאלפים במצרים, ורבים מהם גם במדינות שהיו כפויות למצרים. מציאות סקרביאים כאלה בחפירות מעידה על הזמנים שאותם המקומות היו עדיין קיימים, והעובדה שלא נמצאו מאותה התקופה סקרביאים יותר מאוחרים מאלה הנושאים שם אמונחותף השלישי, מוכיחה שהעיר חדלה אז מהיות נושבת. לפי חשבון גרסטאנג חל הרעש בראשית ממלכתו בין שנת 1413 ושנת 1405 לפני ספירת הנוצרים ועל כל פנים לא מאוחר משנת 1400.

ד) ועוד דבר אנו למדים מחפירות יריחו: בשכבות יותר מאוחרות מהמאה החמש־עשרה נמצאו כלי־חרס וסקרביאים השייכים למאה העשירית לפני ספירת הנוצרים, זאת אומרת כארבע מאות שנה אחרי שנלכדה העיר על ידי יהושע, ועובדה זו מוכיחה שהעיר נשארה בחורבנה במשך כל הזמן ההוא, כמו שנאמר במלכים א', ט“ז, ל”ד8.

היוצא מכל מה שאמרנו הוא, שסיפור חומת יריחו הוא מאושר ומאומת כמקרה היסטורי ושמפלת העיר לא יכלה להיות כי אם באותה התקופה. ובכן מן ההכרח לקבוע זמנה בימי אמנחותף השלישי, מכיון שלא נמצאו סקרביאים מאוחרים לזמנו. וכך אנו באים לשנת 1405 שקדמה לבנין מקדש שלמה בארבע מאות וארבעים שנה, זאת אומרת ארבעים שנה אחרי יציאת מצרים, כלומר אחרי תום דור המדבר במשך ארבעים שנה. וכן אנו מגיעים לשנת 1445, דהיינו 480 שנה לפני בנין המקדש ובזה מתאמת חשבון ספר מלכים למעלה מכל ספק.

ועתה מתיישב גם מה שמסופר במכתבי עבד־חיבא, נציב ירושלים, לאמונחותף הרביעי, כי זה מתאים למה שנאמר בשופטים א‘, ח’: “וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה”, וזה היה הנסיון הראשון לכבוש אותה. ויפה מתיישב הזמן של אחנאתון שהוא כשלושים וחמש שנה או ארבעים שנה אחרי הכנסם לארץ, כלומר, זמן־מה אחרי מות יהושע, כמבואר בשופטים9.

ובנוגע למצבת מרנפּתח צריך להדגיש, שלפי מהלך מלחמותיו אנו רואים בבירור שהוא נלחם בארץ כנען דרך פלשתים, כי הוא מזכיר בסדר את אשקלון בראשונה ואחר כך את גזר ואת ינועם ואת ישראל, זאת אומרת שצבאותיו השתרעו מדרום לצפון, ושישראל היה אז בצפונה של ארץ כנען. וזה מתאים למה שאנו יודעים מימי דבורה שהיו באמת באותה סביבה, במקום שהכנענים שלטו אז ומרנפתח נלחם בהם וגם בישראל באותו מקום ובאותו זמן, וזה היה כמאה ושמונים שנה אחרי הכנסם לארץ, בתחילת תקופת השופטים בימי דבורה.

נשאר עתה ליישב את הקושי שבשם עיר רעמסס. צריך להעיר, ששם רעמסס נזכר גם במעשה יוסף (בראשית מ“ז, י”א), שקדם הרבה דורות למשה. כמובן. בעלי הבקורת המקראית וכותבי דברי ימי מצרים, משתמשים בזה לנמק את השקפתם שכל הסיפור בדוי הוא, ושחובר הרבה דורות אחרי רעְמסס, על־ידי איש אשר לא ידע הרבה מדברי ימי מצרים ומחיי המצרים והשקפותיהם. והנה לפי מה שהוכחתי בספרי The Accuracy of the Bible, גדלה טעותם. שם הראיתי שמחבר הסיפור ידע הרבה יותר את דברי ימי מצרים וחיי המצרים מהחכמים הללו למרות כל חקירותיהם, שאין שום אדם מסופק בתועלתן, וגם הוכחתי על־פי השפה המצרית והעברית, שאי־אפשר להאמין שהסיפור נכתב זמן רב לאחר יציאת מצרים, כמו שמחליטים מבקרי המקרא. הניגוד בין חשבון מלכים א' של שנת יציאת מצרים ובין הזכרת שם רעמסס מתפרש באופן פשוט, שהמלים “בארץ רעמסס” (בראשית מ“ז, י”א) היא הערת מעתיק מאוחר שכתב אותה לעומת “במיטב הארץ”, כדי לציין את מקום גושן, כשהעיר רעמסס היתה עדיין עומדת על תלה בכל הדרה ותפארתה והיתה מפורסמה וידועה לכל אדם בכל הארצות הסמוכות למצרים, ולכן רצה שכל קוראי הספר ידעו שהמקום ההוא היה בחבל הארץ שבה היתה העיר המהוללה והידועה לכל. רק אחר כך באו מעתיקים שחשבו שאותה הערה שייכת לגוף הכתוב והכניסוה לתוך המקרא. זאת אומרת, שהזכרת שם רעמסס אינה מורה על הזמן שבו חיברו את סיפור יוסף, אלא על הזמן שבו נעתק כתב־היד של הסיפור מכתב־יד קודם לו אשר לא נמצאה בו עוד הערה נוספת זו.

באופן כזה אפשר לבאר את הזכרת שם רעמסס בפרשת שמות א', י“א. גם כאן המלים “ואת רעמסס” הן הערת מעתיק מאוחר שחי בימי רעמסס או אחריו, ואולי הוא אותו האדם שהכניס הערתו על ארץ גושן בסיפור יוסף, בראשית מ”ז, י“א. הוא ידע על־פי מסורה קדומה שהעיר השניה לפיתום היתה עומדת במקום אשר בנה רעמסס את העיר החדשה אשר קרא בשמו, ואפשר שבכתב־יד שהיה לפניו נזכר השם הישן של העיר, והוא שינה אותו בשם החדש, יען שזה היה יותר ידוע בימיו. מציאות עיר בשם רעמסס אינה אומרת שלא עמדה במקומה עיר אחרת קודמת לה, ושרעמסס בנה אותה מחדש וישכללה ויקרא את שמו עליה. אל נשכח שמעתיקי תורת משה בימים מקדם, עוד טרם קבלה חותמה האחרון על־ידי עזרא לבלי הוסיף עליה ולבלי גרוע ממנה, לא היו כל־כך זהירים במלאכתם ולא פקפקו להכניס הערות והוספות שלא היו מתאימות כלל לזמן שבו נכתבה התורה, כמו, למשל, “והכנעני אז בארץ” (בראשית י"ב, ו'), שהיא הערת מעתיק שחי אחרי שהכנעני לא היה עוד בארץ; ופרשת מלכי אדום “לפני מלוך מלך לבני ישראל” (בראשית ל“ו, ל”א) היא הוספת מעתיק שחי כאשר כבר נוסדה המלוכה בישראל. מסוג הערות והוספות כאלה הן גם ההערות “בארץ רעמסס” בסיפור יוסף. “ואת רעמסס” בפרשת שמות”. וכל אלה, כמו שאמרנו, אינן מכריעות כלל וכלל בנוגע לחיבור הסיפורים, אלא מלמדות על הזמן שבו הוכנסו על־ידי המעתיקים.

ובכן, אין להביא ראיה משם רעמסס בפרשת שמות שבני ישראל היו עוד משועבדים לרעמסס, ושיציאת מצרים היתה מן ההכרח בזמנו או בזמן בנו מרנפּתח.

אבל יש עוד שאלה הדורשת פתרון: במצבה אחת של רעמסס השני אשר נמצאה בבית־שאן, נאמר שרעמסס הגלה חלק מתושביה למצרים לשעבד אותם שם בבניניו, והוא קרא להם בשם עפירו, כלומר עפירים. הרבה מחוקרי התנ"ך חושבים שהם העברים ומביאים מכאן ראיה שבימי רעמסס היו עוד עברים במצרים וממילא היה שעבוד ישראל עדיין קיים בימיו.

והנה קודם כל אין שום ראיה שהעפירו הם העברים. שנית, העפירו נזכרים כבר בכתובות מצריות יותר עתיקות וקודמות בזמן למושב ישראל במצרים, וגם בכתובות מאוחרות לזו של רעמסס. לפיכך אין מצבה זו יכולה להכריע במשהו בנוגע לשנת יציאת מצרים. אדרבה, אם באמת נקבל את ההשערה שהעפירו הם העברים, הרי יצא לנו מזה שבימי רעמסס כבר היו עברים בבית־שאן, ולהסתייע מכאן שזה היה אחרי יציאת מצרים וכניסת בני ישראל לארץ כנען (עיין בספרי הנ"ל, עמוד 122, והערה 38, עמוד 224),

מכל הנאמר אנו רואים, שהחפירות ביריחו גלו את המסך אשר כיסה על שאלת שנת יציאת מצרים, והן הוכיחו לדעת, כי השנה שנקבעה ליציאת מצרים על־ידי סופרי דברי ימי ישראל במלכים א', היא־היא הנכונה והיא בערך שנת 1445 לפני ספירת הנוצרים, וארבע מאות ושמונים שנה לפני בנין בית המקדש על־ידי שלמה.

אבל עוד דבר גדול ונכבד אנו למדים מהמציאה הנפלאה בגילוי חומות יריחו, כי ממנו אנו רואים עד כמה דייקו סופרי דברי ימינו בלשונם, ועד כמה נכונו דבריהם. ביהושע לא נאמר שחומת יריחו נחרבה על־ידי יהושע וצבאותיו, כי אם נפלה תחתיה אחרי ההקפות. זאת אומרת, שאיזה מקרה בלתי־רגיל קרה אז, אשר הביטו עליו כנס מן השמים, כמופת שהאלהים נלחם להם ויתן בידם את העיר הסגורה והמסוגרת בחומות ענקיות. והנה מתברר עתה, שהנס והמופת ההוא היה הרעש שהתחולל אחרי שבעת ימי ההקפות10.

נשווה לנגד עינינו מה שקרה אז: כל מחנה ישראל עומד לפני העיר הבצורה; כל מאמציהם לפרוץ בחומותיה עולים בתוהו; לא גבורת גבוריהם ולא כל צבאותיהם וגם לא כל כלי־מלחמתם מצעידים אותם אף צעד אחד קדימה. אבל אמונתם בכל המופתים הגדולים והאותות הנפלאים שנעשו להם בצאתם ממצרים, וכל נצחונותיהם על אויביהם הרבים בדרכם לארץ כנען חזקו את לבם ואת בטחונם, ויאמינו באלהים כי יפיל בידיהם גם את יריחו, את העיר הראשונה שנפגשו בה בבואם לארץ, ושהיתה אולי היותר חזקה והיותר בצורה מכל הערים. ובכן חשבו ומצאו כי הדבר היותר קרוב לתשועה הוא להשתמש בתכסיס אשר יפיל אימתם ופחדם על שומרי החומות ובעלי החצים הנלחמים ממרומיה. התחילו מקיפים את העיר בכל יום במחנה כבד עם שופרות ולפידים וארון האלהים בתוכם, מחזה אשר תושבי יריחו לא ראו מעולם, ושאון והמולה אשר לא שמעו מימיהם. ויום הולך ויום בא. והכהנים והעם מריעים בחצוצרות ובשופרות וצועקים אל האלהים בקול גדול, והם חגים ונעים, קופצים ומרקדים בהתלהבות איומה, וחרבותיהם שלופות ורמחיהם מבריקים וחניתותיהם נוצצות ופניהם להבים… והנה פתע פתאום מתחילה הארץ להתנועע, נראה כאילו ההרים רועדים, הגבעות מתחוללות, סלעים מתנפצים ומי הירדן כאילו נסוגים אחור, וים־המלח, זה הים אשר כמראה מוצק הוא עומד, נחמד למראה, שקט, וכולו מנוחה, כאילו אימה וחרדה תקפה אותו, והוא מתחיל לנוס; וקול הרעש עונה מן השמים לעומת קול השופרות, והארץ רועדת, והבתים מתחילים ליפול, ואנשי העיר רצים כמשוגעים, והצעקה גדולה והמהומה נוראה, והנה המבצרים נבקעים והמגדלים מתמוטטים, והנה גם החומות החזקות והנשגבות מזדעזעות ונופלות תחתיהן, וכאילו נבלעות הן באדמה… האם פלא הוא שהאמינו, כי האלהים ירד מן השמים להלחם להם, שהארץ רעשה נגד ה' בצאתם נגד אויביהם?

והנה זהו מה שמתאר לנו המזמור הנפלא, בצאת ישראל ממצרים; ועתה, רק עתה נגלה לפנינו, כי המזמור הזה מוסב לאותו המאורע ביריחו; ועתה, רק עתה נבין, כי המשורר האלהי אשר חיבר אותו לא במליצות ידבר, כי אם דבר אשר נהיה הוא ‏ מתאר, מקרה אשר קרה לעיני כל ישראל ויספרו עליו מדור לדור ואבות לבניהם הגידוהו.

בוודאי רק שרידים אחדים נשארו לנו מהמזמור הזה, אשר בו נזכרו בלי ספק המוצאות את ישראל מצאתו ממצרים עד בוא יהושע ומחנהו ליריחו, ובו היה מסופר על מצור העיר עד התפרץ הרעש. אבל גם בדברים המעטים, אשר נשארו לפליטה, מעביר המשורר לנגד עינינו כמו חי את המראה האיום והנורא אשר החריד את כל רואיו, ובמלים אחדות בסגנון נשגב ומפליא הוא נותן לנו ציור בהיר ממה שעבר, כאשר רעשה הארץ וההרים התמוטטו:

הים ראה וינס,

הירדן יסוב לאחור;

ההרים רקדו כאלים,

גבעות כבני צאן,


והוא עומד נדהם ונרעש והוא שואל:

מה לך הים כי תנוס,

הירדן תסוב לאחור;

ההרים תרקדו כאלים,

גבעות כבני צאן?


וכאילו הוא רואה את ה' יורד משמים להלחם באויבי ישראל והוא קורא ברגש:

מלפני אדון חולי ארץ,

מלפני אלוה יעקב;

ההופכי הצור אגם מים,

חלמיש למעינו מים.


רק אם נייחס את המזמור הזה למאורע הרעש אשר התחולל אז על גדות הירדן ושפת ים־המלח, ואשר היה ידוע בדברי ימי ישראל, נוכל להבין אותו בכל הדרו ועוזו. אפשר שחובר בזמן אחרי אותו הרעש, והמשורר תאר אותו לפי רעש אחר שראה באותו החלק מארץ־ישראל, בהיות שמקרי רעש היו שם חזיון נפרץ מזמן לזמן עד ימינו אלה. אבל אפשר גם כן שהמשורר היה בימי יהושע ועמד בין צבאות כובשי יריחו ובעיניו ראה את מפלת יריחו בתוך הרעש. מובן, שמבקרי המקרא לא יודו בכך, ובלא אומר ובלא דברים, כי אם בתנועת כתפים ובעקימת שפתים ידחו השערות כאלה. ובאותה שעה שהם מאמינים באמונה שלמה שאחנאתון המצרי, למשל, היה יכול לחבר את מזמורו לשמש באותה תקופה, לא יאבו להאמין שמשורר עברי היה יכול לחבר מזמור “בצאת ישראל” בימי יהושע. והאמת הוא, שאם היו מנתחים את שירת אחנאתון ויתר השירות מימים קדמונים ועמים אחרים, באותו איזמל שהם מנתחים בו את התנ"ך, והיו בונים דעותיהם בנוגע להן על יסודות תוהו ואבני בוהו כמו שהם בונים מסקנותיהם על ספרי התנ"ך, וודאי היו מוכיחים שלא חוברו בזמנן ולא מאותם המחברים. אבל המידה של “אבן ואבן איפה ואיפה” כבר נעשתה לשיטה קבועה בבית־מדרשם ואיך לשנות.

אולם אני מאמין, שהמזמור “בצאת ישראל” הוא אחת הפנינות היקרות מאותה הספרות העשירה אשר הגיעה כבר בימי יהושע והשופטים למרום שיאה והיא־היא אשר אצלה מרוחה על משוררים אחרים לספר את הגדולות ואת הנפלאות אשר מצאו את אבותינו בצאתם ממצרים ובהתנחלם בארץ אשר ניתנה להם ולבניהם אחריהם. אומרים מבקרי המקרא שאין שום ראיה שאף אחד ממזמורי תהלים חובר לפני גלות בבל, ואנן נעני אבתרייהון: אין שום ראיה שהרבה מזמורים לא חוברו בראשית דברי ימי ישראל בבואם לארץ.

ועתה, אחרי שגם בנוגע לחשבון שנת יציאת מצרים באו החפירות להוכיח עד כמה נכונו דברי התנ"ך, ונלוזו סתירות מבקריו, יש לקוות. שהעם יחדל מתת אמון במדעיותם של מבקרי המקרא, אם ממערכות הגוים ואם ממערכות. ישראל, הבאים להרוס את יסודות מסורותינו ולכפור באמתת דברי ימינו11.


  1. תיכף אחרי שנודעו מסקנות חפירותיו של גרסטנג ביריחו (עיין להלן), דנתי בשאלה זו בהרצאותי שנתתי באביב 1932 ביוניברסיטי קולליג' בלונדון, ואחר כך בספרי The Accuracy of the Bible, לונדון 1934, בפרק מיוחד.  ↩

  2. עיין ספרי: The Accuracy of the Bible, ניו־יורק, 1935, עמ' 117–119.  ↩

  3. חשבון השנים הוא רק בערך, כי מחשבי דברי ימי מלכי מצרים אינם בהסכם מוחלט במספר השנים של כל מלך ומלך, ויש מהם מקדימים או מאחרים, וההפרש בינם הוא בערך שלושים שנה בתקופה שאנו דנים בה. אבל לפי מה שנראה להלן, המספרים הנתונים בזה הם היותר מתאימים ונכונים.  ↩

  4. כאשר ביארתי בספרי הנ“ל, עמוד 73, ובמאמרי ”פרשת שעבוד ישראל במצרים“, פחד פרעה פן ישתמשו בני ישראל ”עם רב ועצום“ במקרה מלחמה במצרים ונוסף על שונאיו והיתה המלחמה במצרים מפנים ומאַחור ואז ”יעלה מן הארץ", כלומר מארץ מצרים לארץ כנען וכבשו אותה והוציאו אותה מתחת שלטונם. דבר זה היה אפשר רק אחרי שגורשו מלכי ההיקשוס ממצרים.  ↩

  5. ב“בצרון”, כרך א‘, עמוד 465 ואילך, וכרך ב’, עמוד 7 ואילך, דברתי באריכות על מלכות אחאנתון ועל המהפכה אשר חולל באמונת המצרים. עי‘ להלן עמ’ 50–46.  ↩

  6. האשוריוני יוליוס לוי מתאמץ להוכיח בספר השנה 1939 Hebrew Union College Annual עמודים 587–623, שהשם “חבירים” לא היה מיוחד לעברים, אלא שזה היה שם שנתנו בארצות ארם לנודדים ושודדים מעבר הנהר (פּרת), ומשער שגם העברים מבני ישראל נכללו בהם. הוא סומך על כתובות גוזו בארם מהמאה הט“ו והי”ד לפה"נ, אבל אין ביכלתו להביא שום ראיה חותכת שגם החבירים הנזכרים שם אינם העברים מבני אברהם העברי שבא מעבר הנהר או משבטים אחרים שהתיחסו לבני עבר שקדמו לאברהם. על כל פנים שאלה זו אינה מכרעת בנוגע לחבירים של תל־אל־עמרנה, כי גם לוי אינו מוציא אותם מכלל העברים.  ↩

  7. עיין מאמרי על “השבת שלנו והשבת של מבקרי המקרא”, עמ' 92.  ↩

  8. ראוי להעיר, שגם מה שנאמר כי בית רחב היה “בקיר החומה ובחומה היא יושבת” (יהושע ב', י"ד), הוא מנהג קיים עד היום, ובחומה העתיקה בדמשק אפשר עוד לראות בית כזה, אשר נשאר כשריד מבתים “בקיר החומה”, שהיו יושבים בהם אנשים מדלת העם ומהפחותים ממדרגה דומה לזו של רחב הזונה.  ↩

  9. A. Lucas במאמרו ברבעון Pal. Expl. Quaterly משנת 1941, עמוד 110 ואילך, הוא דן על שאלת יציאת מצרים ועל תקופת יוסף והוא בא לאותן המסקנות שפרסמתי בספרי The Accuracy of the Bible כנ"ל. הוא אינו מזכיר את ספרי כלל, אבל מהלך כל ההרצאה, נימוקיו וטעמיו וחשבונותיו הם כל־כך מתאימים עם כל הכתוב בספרי שאי־אפשר להאמין שלא השתמש בו. החידוש שבחשבונו הוא, שהוא מקדים את יציאת מצרים בשנה אחת!  ↩

  10. ההיסטוריון אולמסטיד משיקאגו משער בספרו History of Palestine and Syria, 1931, עמוד 197, שהשם ישויה או ושויה הנזכר באחד מלוחות תל־אל־עמרנה, הוא יהושע, ואין אני רואה טעם מתנגד לזה; ידוע שבכתבי היתדות אין אותיות הגרון אה"ע נבטאות, ולכן אפשר מאוד שהע' בשם יהושוע נבלעה ולא הובעה בכתב.  ↩

  11. חדשים אחדים אחרי שמאמרי זה כבר סודר בדפוס, הופיע ספרו של שמואל י. פייגין “מסתרי העבר” ובו פרק מיוחד ליציאת מצרים (עמוד 320 ואילך). כמו כל מבקרי המקרא החושדים באמתות המסופר בתנ“ך על קדמוניותינו, דוחה גם הוא את חשבון יציאת מצרים, אשר לפי מלכים א‘, ו’, א', היתה בשנת 1445 לפסה”נ, כמו שהוכחתי למעלה ובספרי The Accuracy of the Bible, והוא בא לידי מסקנה ‏שהיתה בשנת 1139! הוא בונה מסקנתו על יסוד שבושים שנכנסו במחשבה תחילה בלי היסוסים במספרי השנים שנזכרו בתורה בנוגע למושב ישראל במצרים (עמוד 330), ועל השערות והנחות דומות שאינן מבוססות (עמוד 332 ואילך). אמנם צריך להתפלא על תלמיד־חכם הגון זה המצטיין בידיעות רחבות ומתאמץ לחדור בתבונה נכונה לתוך קדמוניות עמנו, שבחר בדרכים עקלקלות לסתור מסורה ברורה וחשובה כמו זו של מלכים א', המורה בוודאות גמורה שכותבי דברי ימינו היו מונים שנותיהם “לצאת בני ישראל ממצרים”.

    גם בנוגע לספרי הנ“ל הוא עובר בשתיקה, כמו לוקאס (עיין למעלה, הערה 8), על העובדה לכל השאלות והאיבעיות שהוא דן בהן כבר הובררו לפרטי־פרטיהן בספרי (עמ' 116 עד 128) באותם הנימוקים והראיות שהוא משתמש בהם. אמנם הוא מזכיר את ספרי הנ”ל יחד עם ספרי על שפת החומש The Language of the Pentateuch (עמ‘ 414, הערה 118, א’), וגם את “הרצאותי ומאמרי על שעבוד ישראל במצרים ושנת היציאה” (עמ' 426, הערה 157, י"ג), אבל כל זה לא במקום הראוי, ורק דרך אגב, באופן שהקורא אינו מרגיש כלל שכל מה שנמצא במאמרו הוא ובמאמרו של לוקאס ואלה של אחרים, שהוא מתחשב עמהם בתשומת־לב כאילו הכל חדש אתם, כבר נאמרו קודם בספרי הנ"ל. גם אני הוא אשר הוכחתי בספרי הנ“ל (עמ' 46 ואילך) שאי־אפשר לקבוע זמן שלטונו של יוסף. בימי מלוך ההיקשוסים במצרים ולא לוקאס, כמו שאפשר להסיק מהערת פייגין 157, י”ז ע' 336.

    למרות רצוני הוכרחתי להעיר על פרטים הללו, כדי לגבול את התחומין והזמנים של מה שאני פרסמתי ומה שפרסמו אחרים, לבלי אהיה אני חשוד שלקחתי דברים מאחרים בהעלמת עין ואשים בכלי מה שאינו שלי.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37187 יצירות מאת 1905 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!