¹

(בצרון כרך א' עמי 455 עד עמ' 468; כרך ב' עמ' 6 עד עמ' 19 ועמ' 121 עד עמ' 134)

זיגמונד פרויד הוא אחד מגאוני חכמי העולם בעל שכל פורה ומפריא, איש אשר יצר את שיטת נתוח־הנפש (פסיכואנאליזה), מדע שלם אשר היה ענין למאות חכמים וחוקרים, ואשר המציא וממציא תרופה ומרפא לאלפי בני אדם בכל קצוי תבל. חכם זה העומד בשנת השמונים ושלש לימי חייו, רכש לו כבר לפני חמשים שנה, שם גדול בין החוקרים. וזה כחמשים שנה שהוא הולך ומנצח על מקהלות תלמידי חכמים ההולכים בעקבותיו ומפיצים תורתו וישועתו בעולם.

כמו הרבה מגדולי בני עמנו אשר התבוללו בגוים לא לקח שום חלק בחיינו הרוחניים ואף לא בכל מה שנוגע ליהדות ולתורתה, כמוהם – כמוהו חשב שפּתשגן־השחרור (האמנציפּציה) פתר את שאלת היהודים בתור עם או קהלה וכמו מחזיקי התבוללות לפני אלפים ומאות בשנים – משומרון בימי ירבעם ועד טולידו של טורקווימאדה – כך האמינו גם הם בצדקן של מלכויות העולם וביושר שלטונות הגויים. ועוד יתרון נתנו לתורותיהם ומעלת־מוסרם על תורתנו ומוסרנו שלא ידעו ושלא הבינו וכמו הרבה מהם חשב גם הוא כי כנעשתה בימים שעברו במדינות הגולה לא תעשה עוד בדורותינו. וכך חי בחלום נעים שנמשך עשרות בשנים ושהיה יכול לשמש לו עכשיו, אחרי שהקיץ מחלומו בעטיו של היטלר, לנושא הרבה יותר ממשי מספרו Die Religion ist Illusion שכתב להוכיח שהדת אינה אלא חלום־שוא.

 

יחסו של פרויד לאמונות ודתות    🔗

פרויד גודל וחונך בתקופה של ה“אויפקלערונג” אשר באוסטריה הקתולית התבטאה הרבה יותר נגד הדת והאמונה מאשר בגרמניה הפרוטסטנטית שהיתה כבר יותר חפשנית. אותותיה נראו ביחוד בקלות ראש נגד מחזיקי הדת וכהניה, ו“המשכילים” הנאורים מצאו שותפים נלהבים בין הצעירים היהודים אשר התאמצו להשתחרר מלחץ האדיקות הדתית אשר שלטה ברחוב היהודים, וכמו שהחסיד עם פאותיו הארוכות וזקנו המגודל לבלי מסרק ובלי מספריים. היה ללעג וקלס לבחור שיצא לתרבות רעה, ככה היה גם הכומר הגלוח וקרחה בראשו לצחוק בעיני המשכיל האוסטרי, ואם נודע לו שאיזה פרופיסור היה הולך לכנסיה לתפלת השחר, או לודוי לפני הכומר, אז היה מביט עליו כעל צבוע ונוכל שאינו ראוי לשמש בהיכל המדע. הרוח אשר שררה בסביבה זו השפיעה על פרויד ביחסו ליהדות ומסורותיה, אם גם מעולם לא התנכר לצור מחצבתו, ותמיד התגאה על מוצאו מעם ישראל.

בתור מלומד וחוקר־הטבע שיטתו וחקירותיו הביאוהו לתת אמון אך ורק במה שאפשר להוכיח ממה שמלמד הנסיון למעשה, ולא לסמוך על השערה או על הלכה פּסוקה מתוך למוד. אי־לזאת בחל במסורה, ובפרט במסורה הדתית. ואמנם דוקא הוא נכשל בקבעו כמה הלכות אשר הסיק אך ורק מהוכחות המיוסדות על השערות קלושות ורעועות שכבר פּג כחן, כמו הרבה שיטות אשר השתלטו במשך שנים רבות, ועתה אין דורש להן ואין תומך בהן. המסורה הדתית היתה מעיקרה בטלה בעיניו, ועיקרי כל הדתות כשהן לעצמן, נראו לו כחבר (קומפלקס) השקפות של פראים וחצי פּראים ושל דעות בלתי־מבושלות, שמקורן באגדות של הבל שנולדו במוחות אנשים ראשונים (פּרימיטיביים) שלא הבשילו עדיין, ואשר רק התפּתחו במשך מאות בדורות, ומעט־מעט ספגו לתוכן כל מה שהמחשבה האנושית ושההשכלה והתרבות יצרו לטובת התקדמות האנושיות, ורק אז יכלו הדתות להשתרש עמוק עמוק באמונת בני האדם, ולהמשיך שלטונן בעולם ולהשתרר על החוגים היותר רחבים, ואפילו בדורות היותר מושכלים והיותר מחודשים שהשיגו תכלית השלמות.

הצד השלילי הזה אשר בדת היה אולי היחידי אשר משך את לב פרויד; ובכל פעם שהוכשרה לו השעה, גלה את דעותיו בנגוד לדתות ולאמונות, ומלחמה היתה לו באלהים כל הימים. ‏בהרבה ממאמריו וספריו התאמץ להוריד ערכן של הדתות והאמונות. לא האלהים קדם לאדם, אלא, אדרבא, האלהים הוא פּרי דמיונו של האדם. ובכן לא האלהים ברא את האדם, אלא האדם ברא את האלהים במחשבתו, והדת לא נגלתה על ידי האלהים ולא נאצלה מרוח האלהים על איזה נביא וחוזה – אלא היא תוצאת איזו מלחמה פנימית חשאית שהתלקחה בקרב האדם שלא מדעתו, בתחילת הויתו, נגד מרותו (אוטוריטט) ומוראו (רספּקט) של מי שחזק ממנו, עד שהוכרח להאמין בכח שלמעלה מכחו מתוך יראה ופחד ולהתמסר לו בגופו ונפשו כעבד לאדוניו.

אי־אפשר לומר שרצונו לקעקע את בירת הדתות. לבטל את האמונה בכח עליון ואלהי, ולהחליש את השפעת הדת, נבעה אצלו אך ורק מתוך התאוה לזלזל בקודש, או שיזמתו לחתור תחת דעות שנתקבלו כעיקרים שאין לערער אחריהם, באה לו מתוך התיאבון לפרסום רעשני וצעקני. לא! פרויד היה תמיד חוקר שנלחם לשם האמת, והוא מודה שסבל יסורים כשהוכרח להרוס כדי לבנות. גם בנוגע לאמונות ודתות חשב שהן במצב של מדרגה שניה בתרבות בני האדם, ושכל ערכה ושויה של הדת היא לתת לאדם הכח להתגבר על כל חולשות שמקרבות אותו לקראת המות, שהוא לפי דעתו המטרה הכללית והתכלית אמתית שהחיים שואפים אליה!

 

יחסו לדת משה ותורתו    🔗

כמובן שפרויד הפּסימיסתן הרואה במות את התכלית של החיים ומטרתם הסופית לא יכול למצוא כלל וכלל ספוק בדת כזו של היהדות שהיא אופטימיסתנית בעיקרה ואשר אחד מעיקריה היותר חשובים וחיוביים הוא האמונה בתחית המתים לחיי עולם. דת כזו שתולה את האושר הנצחי של האדם בשלמות המוסר, בקדושת המדות ובטהרת המחשבה בלי תאוה לחטא; דת כזו שחוללה את הרעיון המשיחי, המעודד את המאמינים בו להתכונן לקראת חיי נצח ועולם שכולו צדק ויושר ושבו ישור השלום האמתי לנצח־נצחים, לא יכלה להניח דעתו של פרויד הכופר במעלות הדתות ותועלתן. דוקא בדת כזו ראה פרויד נגוד מן הקצה אל הקצה להשקפתו, יען הרגיש בכח הגיונה וקיומה. בכל־זאת לא טפל, ביחוד, בתורה או בתנ"ך וגם לא בדת היהדות כשהיא לעצמה.

אולם בשנים האחרונות, אשר השנאה לעם ישראל גברה נוראות, וששאלת היהודים החלה שוב להעסיק את העולם בכל היקפה, נראה כאילו נזרקה גם בו התשוקה לפנות את מחשבתו ליהדות, ובהיות שהמקרה אינה לידו ספר שחבר בריסטיד על תחילת התעוררות המצפון² ואשר בו הוא מתאמץ להוכיח שהמצרים היו הראשונים בכל עמי העולם לעורר את המצפּון בלב האדם, נפל בהתלהבות גדולה על מציאה זו, וימלאו לבו לטפּל במשה ולקצץ בנטיעותיו בהסכם להשקפותיו השליליות על הדתות ומרצו להחליש את פּעולתן.

כאדם גדול הוא מתיחס למשה בכבוד ומכיר בגדולתו ובגאוניותו. אין בו אותו הזלזול השפל שישנו, למשל, ביהודים מסוגו של סאלאמון ריינאך לכל דבר קדוש ויקר שבדת אשר בגאותו הנפוחה וביהירותו הסורחת שפך קיתון של בוז על משה ועל הנביאים, בספרו “אורפיאוס” (Orpheus) על האמונות והדתות; גם לא מאותה השנאה של נקמה אשר העבירה את שפינוזה על דעתו לבעוט בתורת משה ומוסר היהדות ולהבדיל לטובה את הברית החדשה על חשבון התנ"ך. לפרויד אין שום נטיה פּרטית, ובתור יהודי, אם גם אינו נגרר אחרי תורת־הגזעים לפי שיטתם של שונאינו, הוא מתגאה במוצאו ומודה שהוא חייב הרבה מכשרונותיו והגיונותיו לעם ישראל. אם בכלל אפשר למצוא בו איזה רגש של שנאה, אז הוא יותר מתבטא נגד הנוצריות, ובפרט הקתוליות, מאשר נגד היהדות.

בחקירתו על משה ומסקנותיו על תורתו, הוא מבטיח לנו שהוא הולך ישר נכחו כחוקר בלי משוא־פּנים, אשר אינו נכנע לשום השפּעה אחרת מלבד זו של “המדעיות”, כמובן של זו השלטת בבתי־מדרשיהם של הגרמנים.

ואולם דוקא שיטה מדעית כזו שקובעת מסמרים בכל מה שהוכרז כמין מטבע שטבעה המדעיות, בלי להרהר אחריה, היא שהכשילה אותו. יען וביען נאחז בדיעותיהם של פרופיסורים לשפה המצרית ולחקירת המקרא שהוסמכו כראשי המדברים בכל מה שנוגע לקדמוניות המצרים והתנ“ך, אפילו בדברים שהם אינם מומחים להם, או בשאלות שהן חוץ מגבולות השגתם וידיעותיהם. בשביל פרויד כל מה שנאמר מהפּרופיסורים הללו הוא אמת ונכון ויציב וקיים בבחינת “ראה וקדש”, למרות שהוא אומר פּעם ושתים שאינו מומחה לדבריהם, ושאינו יכול ליטול עליו אחריות מסקנותיהם. ולעומת זה כל מה שכתוב בתורה טעון בדיקה זהירה וצריך להתיחס אליה בחשדנות גלויה, כמו לעדותם של עדים שאינם מוחזקים לכשרים. הכל כמו שנהגו בבית מדרשה של החקירה הפּרוטסטנטית על תנ”ך עם כל חסרונותיה ופגימותיה, ובאותה השיטה של שני פנים ושתי מדות, דהיינו להשתמש בתנ“ך כבמסורה עתיקה ומקורית בכל מה שיוכל להועיל למטרותיהם ומגמותיהם ולסייע לסברותיהם, אבל לפסול בתנ”ך כבדוי ולבטל כמאוחר כל מה שלא הוכשר בעיניהם.

 

נסיונו של פרויד להוכיח שמשה היה מצרי ולא עברי    🔗

ובכן, החל פרויד את דרכו בשני המאמרים בירחונו “אימאגו” בשנת 1937³ על האיש משה ולהוכיח לפי שיטת הפסיכואנאליזה שלא היה עברי כלל אלא מצרי, שהורתו ולידתו היו בטהרה מצרית, ושאת כל תורתו קבל ממצרים ויתנה לבני ישראל.

בראש וראשונה הוא מסתייע בעובדה שהשם משה, לפי סברת רוב חוקרי המקרא ויודעי השפה המצרית, הוא מצרי ולא עברי, אבל הקוטב המרכזי אשר עליו סובבת כל השקפתו היא חקירה של ראנק⁴, שפרסם לפני כשלשים שנה, כשהיה עדיין תחת השפּעת תורתו הפּסיכואנאליטית, לברר את הסימנים אשר בהם מצטיינות האגדות על חיי הגבורים אצל כל עם ועם. בין הסימנים היותר מובהקים שפרויד בעצמו מדגיש, הם: א) שהגבור הוא בן משפּחה אצילה ביותר, ועל פּי הרוב, בן־מלכים. ‏ב) שהולדתו באה אחרי מכשולים גדולים, כגון פּרישת דרך ארץ של ההורים, או העצר רחמה של האם או זווג ההורים בסתר, מחמת אסור אשר חל עליהם, או מפּני מכשולים אחרים. לפעמים באה הבשורה של לידתו קודם ההריון בחזון־לילה או על פּי בת־קול אלילים (אוראקעל) ומבשרת רעה וסכנה לאב הגבור. ג) בגלל זה מוצאים אנחנו שעל פי רוב האב, או מי שהוא במקומו, מתאמצים להמית את הילד תיכף אחרי הולדו, או להשליכו בתיבה קטנה המימה. ד) במקרה האחרון הילד נצל על ידי חיות או בני אדם ממדרגה נמוכה כגון רועי צאן וכיוצא בהם, ולפעמים הוא ניזון מחייה או מאשה פּשוטה. ה) משגדל ויצא לעולם ומלואו הוא מגלה בדרכים מסובכים ועקלקלים את הוריו האצילים, והוא מתנקם באביו על שפּשע נגדו, ועולה לגדולה לשם ולתפארת ולתהלה.

מאחר שאלה הם הסימנים הכי מובהקים שבהם נכר הגבור ואשר עליהם מסתמך פרויד, צריכים היינו להאמין שכל אחד מהם או רובם מציינים גם את הספּור על הולדתו וגדולו וגם גדולתו של הגבור משה. אבל פרויד בעצמו מודה שאינו כך, ושמלבד התבה הקטנה שבה הושם הילד משה, יתר הסימנים לא רק שהם חסרים לגמרה במשה, אלא הם דוקא ההיפוך מכל מה שמציין את יתר “הגבורים”. משה לא היה בן מלכים ואפילו לא בן אצילים. אמו לא היתה עקרה שהלא הולידה קודם את מרים, ולא נודע לנו שום מכשול שאביו פּגש עם בת־זוגתו ולא שמענו מאיזו “בשורה” כל שהיא לא בחלום ולא בהקיץ לא טובה ולא רעה, לא בנוגע להולדתו ולא בנוגע לאביו, ואפילו באותו הסימן המשותף בספּורו של משה ושל גבורים אחרים, לא רק שלא היתה שום כוונה להמית אותו, אלא אדרבא, אמו שמה אותו בתבת גומא כדי להציל אותו, ודוקא בת מלכים, ולא אשה פשוטה, משתה אותו מן המים; ולא חייה היניקה אותו, כי אם אמו בעצמה. ומכיון שאביו לא חשב להעבירו מן העולם, לא עלתה כמובן על דעתו של “הגבור” משה להתנקם בו.

פרויד אינו מתעלם מעובדה זו ובכל זאת הוא חושב שצריך לצרף אותם הסימנים לצורתו של משה. ואל תשאל האיך אפשר? כי אמנם הכל אפשר, אם מותר לכפור במה שכתוב ולהמציא מה שלא היה ולא נעשה, ולהשתמש בכח הדמיון וההזיה, תחת לסמוך על העובדות שנמסרו מאותם דורות שבהם קרו ונהיו. הנה כי כן מסביר לנו ההיסטוריון עדוארד מאייר שעיקר המעשה של משה היה אחר לגמרה ממה שמסופר לנו, ושהאמת היא שפרעה הותרה ע"י איזה נביא שראה במחזה לילה שבן יוולד לבתו אשר יתקומם נגדו ומגר אותו ואת ממלכתו לארץ; ופרעה מתוך פּחד צוה להשליך את הילד היולד לבתו היאורה, אלא שלרוע מזלו הצילו העברים את הילד כדי לקיים את חלומו של אותו נביא. אמנם היה אפשר לעברים לספּר את המעשה כמו שהיה, אלא שהם נמלכו ומצאו שהיה יותר מתאים לכבודם, מנקודת מבט לאומי, לשנות את העובדות ולהפוך את הסדר! זוהי תפיסתו ההיסטורית של כותב דברי ימי כל העמים הקדמונים היותר מפורסם והמוחזק להיות ראש המדברים בכל מה שנוגע לקדמוניות העמים והמדינות.

כמו כל חוקרי המקרא ככה גם פרויד מביא את הספּור של סרגון מלך אכד, אשר בנה את עיר בבל, בערך 2800 שנה לפסהנ"ו, ודורש סמוכין בינו ובין ספור משה, ומשתמש בו להוכיח ששני הספּורים האלה משולבים זה בזה באופן שהפּרטים המסופּרים על משה הם פשוט לקוחים מספורו של סרגון. והנה כבר הוכחתי במקום אחר⁵ שהצד היחידי השוה שביניהם הוא התיבה שבה הושם סרגון כמו משה. אבל בכל יתר הפּרטים אין שום דמיון ביניהם כי גם אצל סרגון היתה כוונת האם להאבידו בנגוד לאם משה שרצתה להצילו. סרגון נצל על ידי שואב מים אשר אמצו לו לבן וילמדהו עבודה בגנים עד אשר גדל אחר־כך ויתנשא למלוך, מה שאין מזה כלום אצל משה.

 

מקורו המצרי של השם משה    🔗

גם בהוכחתו שמקורו של השם משה הוא מצרי אין כחו של פרויד יותר משובח. הוא קובע כהלכה שהשם מורה על מוצאו של נושאו, ממש כמו ששמו של המשורר הגרמני שאמיסו מוכיח עליו שהיה צרפתי, ובונאפּארטי על נפוליון שהיה איטלקי, ודיזראילי על לורד ביקונספילד שהיה יהודי מאיטליה, כך גם השם המצרי של משה מוכיח עליו שמוצאו היה ממצרים. ונמוק זה הוא כ“כ ברור לו שהוא מתפלא על ששום היסטוריון, ואפילו לא בריסטיד, העלו על דעתם, אם גם לוא כהשערה גרידא, שמשה היה מצרי! אמנם בעיקרונים כאלה אפשר להוכיח שלמשל איינשטיין אינו יהודי כלל אלא גרמני טהור; וכדומה לזה, להוציא מכלל ישראל כל מי שהיה לו שם נכרי מימי אברהם הארמי מאור כשדים ועד פרויד היהודי מעיר ווינה. או להיפך אפשר יהיה להניח, שלמשל, לינקולן היה חציו יהודי בשמו אברהם וחציו אמריקני בשמו לינקולן; ושלהבדיל אלף הבדלות, גבלס הרשע הוא גם כן חו”ש חציו יהודי בשמו יוסף. ואם יש מקום להתפלא, הרי זה שאותו פרויד, הפוסק שהשם המצרי משה מכריח להסיק שהאיש משה היה מצרי תוך כדי דבור הוא אומר כי דיזראלי שהוא שם איטלקי מורה שנושאו היה יהודי מאיטליה. ובכאן אפשר לשאול: מדוע אי אפשר להאמין שגם משה, למרות שמו המצרי, היה עברי ממצרים? והלא שמו הגרמני של פרויד בעצמו מוכיח שנושאו הוא יהודי מווינה ולאו דוקא גרמני.

אבל גם בנוגע למקורו המצרי של השם משה בעצמו, נגרר פרויד אחרי הסברה המקובלת אצל כל המצריינים⁶, וזה שמשה הוא מלה שאולה ממצרית מס או מסס, שהוא חלק משמות כמו רע־מסס ודחוט־מס ויח־מס ועוד שמות כאלה, במובן יליד (האל) רע ויליד (האל) דחוט, ויליד (האל) יח וכו', אלא שאצל משה השמיטו את שם האלוה שהיה מחובר למס או מסס והשאירו רק מס או מסס, שהשתמש בו במובן ילד. ובכן מובנו של משה פּשוט הוא “ילד”. אבל כמו שהוכחתי בספרי הנ"ל, כל הפלפול הזה אין לו רגלים⁷. כי ממה נפשך אם מלת משה היא אותה המלה מסס שבשם רע־מסס או מס בדחוט־מס, אז השם רעמסס בתורה היה צריך להיות כתוב רע־משה ולא רעמסס. כי אי־אפשר להאמין שבאותו הספור של משה אותה המלה האחת המצרית תשמש בשתי צורות כל כך שונות זו מזו כמו מסס ומשה בשני שמות של מקור אחד. אבל מלבד הקושי שבצורת המלה משה, יש עוד נימוק המתנגד לביאור זה. בתורה נאמר בפירוש שבת פרעה קראה לו משה כי “מן המים משיתיהו”, ובכן מוכרח שיש איזו סמיכות בין שם משה והמים. כי אם גם הכתוב נותן טעם לשם זה מהפּועל משיתיהו, אין הדעת סובלת שבת פּרעה המצרית נתנה לו שם הנגזר מפּועל עברי ובודאי השם הוא מצרי. ומלבד זה אין צורת השם מתאימה לביאור מהפּועל “משה” כי לוא היה כן, אז השם היה צריך להיות משוי בבנין פעול, ולא משה בבנין פועל.

והנח באמת השם משה מתבאר יפה־יפה לפי השפה וגם לפי המאורע ממצרית, כי מלת “שה” מובנה ים והשתמשו בה גם ליאור, ומלת “מו” מובנה מים, ובכן מו־שה, מובנו מי־היאור ובזה מתישב היטב הטעם לשם זה: “כי מן המים משיתיהו” כלומר “מן היאור”, כי גם במצרית וגם בתורה (שמות ב' י‘; ז’ ט“ו; ח' ט”ז) מלת מים משמשת ליאור. צריך להעיר שלפי ההשקפה המצרית לא היה בשם זה איזו מגרעת או בזיון, ואדרבא אפשר לאמר שהיתה לו מעלה במובן ידוע, יען מי היאור היו קדושים בעיניהם. ובהיות שהפּועל “משה” בעברית מובנה “הוציא”, “משך” יפה שתף אותו הכתוב לשם המצרי משה. ובאופן זה יוצא השם מבואר גם לפי מובנו המצרי, שנתנה לו בת פרעה במצרית. וגם במובנו העברי המשותף לפועל משה⁸.

ועוד ראיה מצוינה הוא מביא שמשה היה מצרי והיא, שנאמר עליו שהיה ערל שפתים, ושאהרן היה לו לפה. בשבילו אין זה כי אם הוכחה ברורה שמשה לא הבין את השפה העברית ו“כבד פה” היה, ורק בעזרת ה“פה” כלו' מתורגמנו, אהרן העברי, אשר האגדה מצאה לנכון לעשות אותו לאח לו, יכול היה לנהל משא־ומתן עם העברים בשפתם הם, עד אשר למד לדבר אליהם בלשונם!

ומה עושה פרויד בכתוב שמשה היה ממטה לוי? הוא אומר לנו שיש סלוף ברור במסורה זו. אם כן, סלקא אדעתך, שהלויים היו עברים מכיון שמשה המצרי לא היה מהם. – אבל לא! גם הלויים היו מצרים, והראיה היא שאך ורק בין הלויים היו כאלה אשר נקראו בשמות מצריים⁹, ואם תשאל: ומי היו הלוים ההם? על זה עונה פרויד שהם היו “אנשי משה” אשר בחר בהם משה, כדי שישמרו על נפשו בסביבה הזרה של העברים פן יתנכלו להמיתו.

 

כשלונו של פרויד בנסיונו    🔗

כשאנו קוראים דברים כאלה השאלה מתעוררת בקרבנו אם יש לנו עסק עם בני אדם מחוסרי־דעת. או פּשוט עם ליצנים שעושים משחק להכעיס. אבל כשאנו מתחשבים עם העובדה שדברים כאלה נאמרים בכובד־ראש, כתוצאת חקירה עמוקה מזויינה בכל כליה של המדעיות היותר מוסמכה, ונכתבים על ידי מלומדים גדולים שקנו להם עטרה ושם טוב בהרבה מקצועות, אז מוכרחים אנו להאמין שלא רק אהבת החידוש בגו, אלא גם הנטיה לדרוש את ספּורי התורה, כמין חומר של אגדות ובדותות, וכשאין המסופּר בתורה מתאים לספּור דומה שהם מביאים מספרות הגויים, אז הם מסלפים ומסרסים, מוסיפים וגורעים ומכניסים כוונות זרות בכל הענין ככל הישר בעיניהם.

אין אני מומחה כלל בחכמת נתוח־הנפש (פסיכואנאליזה), אבל דבר אחד ברור לי, ומתברר לכל מי שקורא את ספרו של פרויד, וזהו: שהנתוח שהוא עושה אינו של אותו משה שלנו, אלא של איזה אדם שהוא בדה מלבו, ושלא היה ולא נמצא בשום מקום אחר אלא בדמיונו. ואם היה צריך באיזה משה אגדתי, שלא היה ולא נברא, אז משה של פרויד יובל לשמש לכל אותן ההזיות וההמצאות הממלאים חלק גדול מספרי מבקרי־המקרא. בו לא רק פרצופו של משה שלו הוא בריאה חדשה ומחודשה בכל וכל, אלא כמה וכמה שאלות וקושיות ופירכות ואבעיות, שלא עלו עוד על לב שום חוקר, חדש לנו פרויד. והוא מיישב ומתרץ אותן כיד ההזיה הטובה עליו.

בכלל, הרעיון להשתמש באמצעים של חכמה ספיקולאטיבית כמו זו של נתוח־הנפש (פּסיכואנאליזה) כדי לגלות מקורו הגזעי ופעולתו של אדם אשר חי לפני אלפים שנים, כבר רחוק מן השכל. אבל מגמה כזו עוד מעוררת תמיהה כשהחוקר בעצמו אינו יודע לא את שפתו של אותו האדם, ולא את התפּתחותו ותרבותו של העם שהוא מתיחש אליו, ולא של העם שהחוקר רוצה ליחשו אליו, ואין לו הבנה ישרה לא מהסביבה שבה חי, ולא מתנאי החיים שבהם גודל ולומד, ובפרט שאין לו מושג ברור מפעולתו הנודעת מכתביו, ומכל שכן שהוא בעצמו אינו מודה אפילו במקוריות האמתיות אותם הכתבים. הגע בעצמך: שאיזה מלומד יפּאני המזוין בכל כלי החכמה והמדע שבעולם, יקח על עצמו לחקור על מקורו הגזעי של ג’ון מילטון, על הלך־רוחו, על השקפותיו ועל פּעולתו היותר חשובה בחייו; וכל זאת בלי להבין את השפה האנגלית הבנה כל שהיא; בלי דעת לא את אנגליה ולא את תנאי החיים שבה; לא את השכלתה ולא את ספרותה ולא את מקורותיה וישאב את כל ידיעותיו מהשערות והנחות של סופרים וחוקרים שגם הם אינם אנגלים, ואשר קבלו ידיעותיהם מתוך למוד ולא ממגע ישר עם ארצו ועמו של מילטון וכל הקשור בהם. ואותו החכם היפּאני יחליט על פי מסקנותיו שמילטון לא היה אנגלי, למרות התיחשו אל העם הזה; ואפילו יחשוד בו שיש בו שמץ של יהדות, יען השם ג’ון אינו אנגלי, אלא ממקור עברי – יוחנן; ויען שספרו על גן־עדן, למשל, לקוח ממקור עברי, ועוד נמוקים כאלה – האם יעלה על דעת מי־שהוא לקבל השקפות כאלה למרות כל המדעיות והחקרנות שבהן?

אמנם כדי לכתוב על משה לא די להיות מושלם בנתוח־הנפש, ואפילו לא די להיות בקי בספרי התורה, כי קודם כל צריך להבין את השפה שבה נכתבו, ולא די להבין אותה הבנה פשוטה ורגילה, כי אם לחדור אל פנימיות רוחה של השפה ולדעת את התרקמותה והשתלשלותה; להבין את נפשה של השפה, כמו שצריך להבין את נפשו של מי שכתב באותה השפה. אין שום ספק שפרויד לא היה מרשה לשום חוקר לחוות דעתו על איזו שאלה בנתוח־הנפש בלי היותו מומחה גמור לכל פּרטי־פּרטיו של מדע זה, והיה מחמיר בכל חומרי הדין כלפּי כל מי שהיה מעיז לגשת אל חקירה כזו; ומן הדין שפרויד היה צריך להחמיר באותה הדיקנות והקפּדנות עצמה גם בנוגע לצד השני של החקירה והוא מצד הלשון והדעות והרעיונות של ספרי משה.

אבל דוקא בנידון זה הקל פרויד בלי גבול ויתפרץ לרחבה זו בלי הכנה ובלי הבנה כל שהיא, לא בחומר ולא בשפה; וזהו החסרון הגדול שבכל חקירתו, וזה מה שגוזל מפרויד את הזכות לעסוק בענין כזה ומבטל את מסקנותיו מעיקרן וממית את האפרוח בביצתו¹⁰.

 

מי היה מחולל האמונה באל אחד, משה או פרעה?    🔗

בעצם הענין השאלה אם משה היה במקורו מצרי או עברי אינה כל כך חשובה. כי לפי השקפתנו אנו לא הגזע במובן הגופני עיקר, – אלא עיקר העיקרים הוא להמנות על עם ישראל בתורתו ואמונתו ומוסרו. כי הרי משה לקח לו אשה כושית וגם לא הקפּיד שערב־רב נספּח אל יוצאי מצרים למרות היותם נכרים לישראל מפּאת מוצאם וגזעם. כי באמת, כל נכרי מכיון שנכנס בבריתו של אברהם הוא נקדש בקדושת ישראל¹¹.

ובכן מנקודת־מבטנו זה לא היה משה יורד ממעלתו בעינינו לו גם היה מצרי, כמו שאברהם לא נגרע חלקו מפני שהיה ארמי, אבל האמת היא שגם אצל פרויד שאלת הגזע אינה כל כך עיקרית, והיא רק משמשת לו כעין מעבר לשאלה הרבה יותר חמורה, ואשר בעיניו היא היא החשובה ביותר בתוצאותיה ומסקנותיה. הוא נצרך למצריותו של משה כדי להוכיח שהאמונה באל אחד (מונותיאיזם), אשר לפי תורתנו אברהם היה מחוללה ומשה משכללה, לא היתה כלל וכלל עברית אלא כלה מצרית, ושהראשון אשר קרא בשם אל אחד ויחיד היה פרעה מזמן יציאת מצרים, ושממנו קבל משה תורה זו בתור מצרי טהור מלידה ומבטן וינחילנה לישראל.

למסקנא מפליאה ונפלאה כזאת הגיע בדרך זו:

כמו שאמרנו קבל פרויד את הדחיפה הראשונה למאמריו מספרו של בריסטיד. והנה אם גם בריסטיד משתדל לתאר את ערך המוסר המצרי מנקודת־מבט התרבות המצרית, בכל זאת מתוך צדדו בזכותה מתבטאת התנגדותו לתורתנו. במקום הנאות לו הוא מדגיש את יתרון הרעיון המצרי על רעיונות התנ“ך, או הוא מתאמץ להראות שמה שנאמר בתנ”ך אינו רק מושפע אלא פשוט לקוח ממצרית, ואינו מפליא בין ההשקפה של רבוי־האלהות של המצרים ובין זו של יחוד־האלהים שבתורה; ואינו מבחין בין המוסר העברי המיוסד ברובו וכולו על טהרת הלב וטהרת המדות, על אהבת משפּט וצדק, לא להלכה בלבד אלא למעשה, ובין המוסר המצרי המיוסד על אהבת השלטון וממשלת הכוח, בהעריצם את מעללי הגבורה וכל מעשי האלמות, כמו אלה שהם מספּרים מאלוהי מצרים עם כל תחבלותיהם ומזמותיהם. והרבה עשה מלומד זה לגלות רק את הטוב והמובחר שבמצרים, אבל לכסות בשתי ידיו על כל הזוהמה והזמה באמונתם ובעבודתם, ועל כל “תועבות מצרים” אשר רשמיהם נשמרו עד היום בבתי מקדשיהם מאלפי שנים.

אמנם, בהקדמתו לספרו הוא מטעים את חבתו לשפה העברית ואת הוקרתו לתרבות ישראל, וצריך להודות שבספרו לא נמצא איזה קנטור כל־שהוא נגד היהדות, ואי־אפשר לחשוב אותו בין שונאינו, ואדרבא אין ספק שרחש חסד ורחמים לאלה שסובלים משנאת ישראל. אבל מאידך גיסא התיחס בקלות־ראש לכל מה שנוגע לתורתנו ודעותינו; ודי אם נזכיר את אמרתו “שהמצרים השיגו מדרגה הרבה יותר גבוהה במוסר מזו של עשרת הדברות עוד אלפי שנים קודם שנכתבו”. בכלל כל מגמתו לרומם, לגדל ולנשא ולהלל את התרבות המצרית, ובפרט את דתו של פרעה אחנאתון, כאשר נראה תיכף, היתה בכוונה תחילה, לתת הבכורה למצרים על ישראל בכל רעיון נשגב בדת ובמוסר, בשעה שבאמת יתרון תורת משה על תורת המצרים הוא כיתרון האמונה באל אחד על עבודת־האלילים.

 

המהפכה הדתית של פרעה אחנאתון    🔗

והנה אחת השאלות היותר חשובות שבריסטיד דן עליהן ושהמציאה לפרויד את החומר הנצרך לו למסקנותיו בנוגע ליחוד האל – היא המהפכה הדתית אשר נעשתה על ידי פרעה אמון חותף הוא אמונופיס הרביעי, אשר מלך משנת 1375 עד שנת 1338 לפסהנ"ו ואשר נודע יותר בשמו אחנאתון.

פרעה זה הוא אחד המלכים היותר מענינים מנקודת־מבט התרבות וההשכלה המצרית. מהכתובות והתמונות שנגלו במקום שהערבים קוראים תל־אל־עמרנה, יכולים אנו להבין את ערך השנוי אשר הביא פּרעה זה גם בתרבות וגם בפולחן המצרי. הוא הוריד ממרומו את האל הגדול אמון־רע, אשר לו עבדו המצרים אלפי שנים כאלוה־השמש, את היכלו הגדול בנוא אמון¹² הזניח ואת כהניו הסיר וימח את שמו מעל כתלי מקדשו וישם תחתיו את השם החדש אתון, שמובנו “פּני השמש”. ואף את שמו הוא אמון־חותף אשר מובנו “לרצונו של אמון”, או: “אמון הרצוי” או “המרוצה”, לאח־נ־אתון, כלו' “זוהרו של אתון”. ולתת יותר אומץ וכח לפולחן החדש בנה לו עיר חדשה הרחק מנא־אמון ויקרא לה בשם אחת־אתון, כלו' “חוג השמים של אתון”, ממזרח שמש עד מבואו, היא העיר אשר חרבותיה נגלו בתל־אל־עמרנה.

כמובן, לא עברה מהפּכה זו בלי מלחמה נועזה נגד כהני אמון. והנה, אם גם אין לנו ידיעות מפורטות, בכל זאת יודעים אנו שהמלך המחדש הזה היה לתועבה בעיני כהני אמון ולכופר מנודה, ושעירו אשר בנה הוכרזה מהם כעיר נידחת. גם יודעים אנו שממשלת אתון לא ארכה ימיה אחרי מות אחנאתון, וכבר בשנים הראשונות למלוך חתנו תות־ענח־אמון, נעזבה עיר הממלכה. אתון חדל להיות אלוה־השמש, היכליו הושמו וכהניו חלפו ועברו ואמון־רע שב – למרומו, ולנוא אמון הושבו כל הדרה ועוזה.

גם מתוכן הפּולחן החדש אין לנו ידיעות מסוימות וברורות. אבל בכתובות הגדולות המכילות תפלות ותהלות שנשארו בתל־אל־עמרנה, ישנם פּרטים המפיצים אור על ההשקפה החדשה.

זה מתברר לנו ביחוד ממזמור תהלה לאתון שמיחסים לאחנאתון בעצמו. כי לא רק בסגנונו כי אם גם בהרבה דברים שבמזמור זה. נכרת רוח חדשה וזרה לכל מה שקדם בפולחן המצרי¹³.

 

המלחמה נגד אלוה השמש אמון והעבודה לאתון    🔗

והנה, כדי להבין כראוי את אופי המהפכה הזאת בכל חשיבותה ותוצאותיה, רואה אני לנכון לתת סקירה על מהלכה. מראשה ועד סופה, לבאר את איכותה ואת טעמה ואת הרוח אשר שלטה בה, ולברר על פּי זה, אם יש אמת בכל מה שהמצריינים, ובפרט בריסטיד, מיחסים לאחנאתון, ואם אין מגמות מסוימות במסקנותיהם, להציג אותו בתור מחולל רעיון יחוד האל, דבר שהכשיל לא רק את פרויד, כי אם גם חכמים אחרים שקבלו את דעותיהם.

ובכן, הבה נראה קודם כל איך החלה מהפכה זו.

אם נעבור על כל המקרים של התקופה ההיא מראש ומתחילה בעין פקוחה ונתבונן בשים־לב אל המצב בעיר נא־אמון וסביבותיה במקומות אשר מקדשי אמון ופתאח עמדו בכל גדולתם ותפארתם, אז נווכח שכל המהפכה היתה מכוונה נגד ממשלת הכהונה ושלטונה, ולא נגד האלים אמון או פּתאח או איזה אלוה אחר בעצמם. התנועה היתה מתחילתה פּוליטית ולא דתית. אבל בהיות והממשלה במצרים היתה מיוסדה על הדת, ושלטון המלכים היה קשור בשלטון האלהים, באופן שזכות הממשלה נתנה למלכים אך ורק בזכות הכריזם על עצמם שהם בני האלהים מעצמם ובשרם, כמובן שכל מהפכה פוליטית היתה צריכה להיות דתית בעיקרה¹⁴. והנה. כל זמן שהמלכים נשארו קשורים באלוה זה או זה, אם היה האל רע או אמון, פתאח, או אתום, והיו בדעה אחת עם כהניו של אותו אלוה. שלטה אחדות בין הכהונה והמלוכה, והמלך היה הכהן הגדול של אותו האלוה העליון והוא היה הכהן המקריב בקדשי הקדשים במועדים ובחגים היותר קדושים. אבל כשנתעוררה איזו תגרה בין הכהונה והמלוכה, אז היה אופי המלחמה דתית אם המתפרצים היו כהנים, אבל פוליטית אם רבי המלוכה והממשלה ושרי בית־המלך התקוממו נגד שלטון הכהנים וידם היתה על העליונה.

אין לנו ידיעות פּרטיות ממה שעבר במשך כל התקופות הארוכות של דברי ימי מצרים, אבל יודעים אנחנו שבימים הרבים ההם קרו לפעמים תגרות ומלחמות אשר התלקחו סביב למריבה על שם האלוה, כלומר אם אלוה זה או זה צריך היה להחשב כמו האלוה העליון על כל האלהים, וזה היה כאשר התקוממה כתה חדשה לקרוע את ממשלת הכת השלטת ותאמר להשתרר בהכריזה על האלוה שלה שהוא יהיה העליון על כל האלהים, ולא זה של יריביה, אז חלו שנויי שם, של אלוהי מצרים בדרך פּשרה, באופן זה ששם האלוה החדש, אשר לא היה שולט בכפּה, נספּח אל שם האלוה שהיה עליון על כל האלהים, ויצא מזה שם מורכב של שני אלים.

כמקרה זה קרה שבזמן מן הזמנים הקדמונים ספחו שם אמון לאלוה רע, אחרי שזה היה זמן רב האלוה העליון, ויצא מזה השם המורכב אמון־רע, שנחשב מאז והלאה לאלוה־האלהים. מקרה שני לזה קרה גם בנוגע לאתום שנספח אליו שם האלוה פתאח, ויצא מזה השם המורכב פתאח־אתום, ופתאח ירש מקומו של אתום, בבחינת אלוה ראשון, ואתום נעשה כעין שני לו. קשה להעלות על הדעת ששנוי ערכים כאלה במערכות האלים נהיה בין לילה, – אלא מוכרח שבא בעקב מלחמה ארוכה וכבדה שהתלקחה נגד כהני רע, למשל במקרה של אמון־רע מצד כהני אמון, שהיו קודם כפויים להם עד שהתחזקו במידה שיכלו להתגרות בכהני רע ולכוף אותם להכיר בכחם, ואז השתוו בינם לספח את שם אלוהם אמון לשם רע ולהעביר את השלטון לאמון כראשון לרע.

ככה נבאר לנו ספּוח השם אתום לשם פתאח כאשר גברה יד כהני פתאח על כהני אתום ובאו לעמק השוה להכיר את פתאח כאלוה ראשון ואתום שני לו. בשני המקרים האלה היתה המהפּכה דתית וכהנית בעיקרה וכמובן לא יכלה להתנהל ולהגמר בלי שהתערבו בה גם השלטונות של המלוכה. מלחמות מעין אלה קרו בודאי בכל פעם אשר החליפו אלוה באלוה במשך כל התקופות של ההיסטוריה הדתית שארכו כשלשת אלפים שנה ויותר לפי זמנו של אחנאתון.

 

טיבה ואפיה של מהפכת אחנאתון    🔗

והנה לפי מה שהתברר לי, מהפכה מעין זו היתה גם זו אשר חולל אחנאתון, אלא שבמקורה ובאפיה היתה יותר פוליטית מדתית. כבר תחת ממשלת אמון־חותף השלישי, אביו של אחנאתון, התחילה תסיסה חזקה נגד ממשלת הכהנים, כי כבר אז אנו מרגישים נגודים בין המלוכה והכהונה של אמון־רע ופתאח שהיו שני האלהים השליטים ביותר בנוא־אמון ובאון, בהיות שלהם היו המקדשים היותר גדולים והיותר מפוארים. התנגדות זו הלכה הלוך והתגבר ונעשתה חריפה ביותר באחרית ימי מלכותו ונראה שבנו ויורש כסאו, והוא מי שהיה עתיד להקרא בשם אחנאתון, נספּח אל המתקהלים על הכהנים והוא העמיק עוד יותר את השוחה שהפרידה בינם ובין אביו, וככה הכין כבר אז הקרקע ל“כפירה הגדולה”.

עובדה חשובה המפיצה אור על אותה תקופה, היא שאמון־חותף זה לקח לו לאשה את תיה בת אויה ותויה מאחת הארצות בגבולות כנען וארם, דבר אשר לא יתכן לפרעה, “בן האלהים” לעשות. כי כפי השקפת המצרים לא יאה היה לפרעה לקחת נשים נכריות ולהעלות על כסאו אשה אשר לא נולדה בקדושה מזרע בני אלהים כמוהו. דבר זה כשהוא לעצמו כבר מראה עד כמה הרחיק פרעה זה ללכת בנטותו מחוקי מצרים, ונוסף על זה לקח לו לאשה גם את בת מלך מיתאני בגבולות ארם, אשר הובלה אליו עם שלש מאות ושבע עשרה נערותיה.

ובאמת שום דבר אחר לא היה יכול להרעים ככה את כהני נוא ואון, ואם הרשה לעצמו לעשותו, אות הוא כי השפּעתם התרופפה כבר בימיו. אבל מה שמפתיע ביותר הוא שאמון־חותף זה כבר החל לבנות לו בסוף ימיו בית מקדש בקרנק, אשר אצל נוא־אמון.

מכל זה נראה שהמהפכה התחילה כבר בימי אמון־חותף השלישי, וכי רק תחת ממשלת בנו אחנאתון הגיעה אל תכליתה. אמנם בראשית ממלכתו עוד לא מלאו לבו לפנות עורף לחוקי נוא אמון ביד רמה. עוד היה הוא הכהן הגדול לאלהיו, והתואר “יחידו של רע” אשר בו התפארו מלכי מצרים נוסס גם עליו; עוד לא נראו אז אותות שנאה לאמון, אשר חלק כבודו עם רע, מאז נקרא אמון־רע; ואפילו אחנאתון זה, שהיה עוד שמו אמון־חותף חופיע אז ככהן לאל אמון, גם אחרי אשר שם אתון ניתן לאלוה השמש. ככה עברו השנים הראשונות למלכותו בשלום עם אמון וכהניו. אבל פּתע פּתאום, מפּני סבות שלא נודעו לנו עוד, קמה סערה גדולה בין היריבים ושם אמון היה לנאצה ולזרא למלך החדש ותומכיו וכהני אמון ואליהם נחלו מפּלה נוראה. אז החלו למחות את שם אמון באיבה גלויה, לא רק במקדשים הגדולים והקטנים, כי אם גם מעל כל המצבות והקברים, ובכל מקום אשר שמו נזכר מחו אותו לבל יפקד ובל יזכר בכל ארץ מצרים. וזה היה הרגע אשר המלך תעב להקרא עוד בשם אמון־חותף וישנה את שמו לאחנאתון ומאז והלאה היה שמו החדש לכבוד ולתפארת לאלוה אתון.

יד אחנאתון הלכה הלוך וגבור ובשנה החמשית למלכותו החליט להעתיק את מושבו מנוא־אמון, ויעבור לעיר החדשה אשר בנה הרחק ממנה בערבות חול, אשר על גדות היאור מזרחה ואשר גם עליה קרא את שם אתון בתתו לה את שמה אחת־אתון, כאשר הזכרנו. שם בנה בית מקדש גדול לאתון אשר לא נפל בהדרו ממקדשי פתאח ואמון באון ונוא, ובה הקים היכלי תפארת לו ולאשתו המלכה, ואליה משך את כל רבי המלוכה ושרי הממשלה וירבה עשרה וחסנה ותהי לעיר גדולה מלאה כל טוב. ואת העיר הזאת כלה עם גבעותיה ובקעותיה, מדבריה ושדותיה, כפריה ומגרשיה, אנשיה ועדרי בקריה עם כל אשר “ברא אתון”, הקדיש אחנאתון “לאביו ואלוהיו אתון”.

ורבים מבני העם כאשר ראו את המלך “המושיע” פּונה ערפּו לכהנים אשר משלו מדורי דורות בנוא ובאון, ואיך הוריד שרים מגדולתם ואחרים שם תחתם מדלת העם, התאמצו לעשות כמעשהו, ובחמה שפוכה ובזעף וזעם נתנו גם הם את ידם לאבד את שמות האלהים הרבים ממקדשיהם. וימחו גם את שמות פתאח מבית מקדשו הגדול בקרנק, וגם את שם האלילה חת־חור (Hathor) ועוד שמות אלהים אחרים כמו את שם אוסיר (Osiris) ואת שם אשת (Isis) מלכת השמים, את שמות חור (Horus) ואתום, מונת (Month) או קב (Keb) ועוד שמות אלים כאלה וכאלה מחו מתוך כתובותיהם לבל יפקדו ובל יזכרו עוד.

כל התהלות והתשבחות שפּזרו לו עבדיו ופקידיו וגמולי חסדיו אשר בחר לו בבירת מלכותו, מאשרות ומקיימות את הרושם שהמהפכה היתה נגד השדרות הגבוהות ומשפחות הכהנים השליטות בארץ. ומכיון שאמון היה האל הגדול בנוא, לקה הוא בראש, ועמו כהניו וראשי העם המחזיקים בידם. הממשלה החדשה היתה, איפוא, יותר עממית שנשענה על ההמונים וידם הם היתה על העליונה, והיא היא שהביאה בעקבה את מפלת אמון והכהנים והשרים הנוהים אחריהם.

האופי העממי של ממשלתו מתבטא בהרבה דברים, ומהם גם שחרור מלאכת הפּסול מעבותות המסורה העתיקה אשר אסרה לעבור על ההלכות הקבועות, בפרט בנוגע לצורתם של פּסלי המלכים והאלהים. בימיו של אחנאתון התפּתחה אמנות חפשית אשר התירה לעצמה להציג אפילו את המלך ואת המלכה כבני אדם פּשוטים, ולא בדמות אלהים כמעשה הפּסלים שקדמו להם..

גם בחופש תהלוכותיו בקרב ביתו בחיי יום־יום, ובמנהגו עם אשתו ובניו הצטיין בפשטות משפחתית אשר לא יאתה כלל וכלל לבני אלים¹⁵. ויען נטה מנתיבות קדמונים ויסר מדרכיהם בכל אשר חפץ, רחקו מעליו כל הגדולים אשר התיחסו למשפּחות רמות־המעלה, ובעירו החדשה עלו בני השדרות הנמוכות למדרגת ראשי־עם ורבי ממלכה. אבל, למרות כל זאת לא נשתנו בעיקר ההשקפות הישנות של ממשלת־כהנים (הירארכיה), אלא שהעליונים מקודם ירדו למטה, ואת מקומם לקחו ההמונים אשר לא היה להם חלק בנחלת בעלי השררה.

כל זה מראה שמלחמתו של אחנאתון נגד אמון לא היתה מכוונה בעיקרה נגד הפּולחן, כי אם נגד המשטר, זאת אומרת שהמהפכה היתה פוליטית, כאמור, ולא דתית. מגמתו בהאליהו את אתון, לא היתה להכחיד את העבודה לאלהי השמש ואלהים אחרים, כי אם להעביר מן הארץ את שלטון בעלי השררה ורבי הכהונה אשר החזיקו במוסרות המלוכה תחת דגלו של אמון. אתון‏ היה רק שנוי שם לאלוה השמש, אבל לא שנוי העבודה לאלהי השמש. כמו אלפי שנים קודם, ככה גם בממלכתו של אחנאתון נשאר אלוה השמש במרום מעלתו בתור האלוה העליון בורא־הכל והכל־יכול.

 

אחנאתון ויחוד האלהים    🔗

זוהי דמות התמונה אשר תתיצב לנגד עינינו מהמהפכה האחנאתונית אם נביט על העובדות בלי מגמות ונטיות, והעובדות הללו אינן נעלמות מהמצריינים, ואדרבא מפורטות הן מספריהם. אבל למרות זאת, הן משמשות להם לתת לנו מושג אחר לגמרה ממהפכה זו ומכוונותיו של אחנאתון. מתחלה וראש נמנו וגמרו שהכח המניע בכל המהפכה היה רעיון יחוד האל אשר נולד במוחו של אחנאתון. פה אחד הכריזו עליו שהוא היה המונותיאיסתן הראש והראשון ושהאמונה באל אחד ומיוחד, היא בריאתו המקורית של אחנאתון. כל מה שמסופּר בתורה על אברהם ובריתו עם האלהים; כל מה שנאמר מבורר ומפורש ממשה על “ה' אלהינו ה' אחד” אינו מכריע כלל וכלל, מפני שהוסכם אצלם מכבר שכל זה נכתב הרבה מאות בשנים אחרי זמנו של משה, ואם בכלל היה משה בעולם, אז לא הוא אמר כל התורה הזאת, כי אם שומה היא בפיו מדורות מאוחרים. אבל מה שמכריע בלי שום צל של ספק הוא מה שהם גלו באיזה רמזים שנמצאו בתהלות לאתון, המיוחסות לאחנאתון. בתהלות הללו ובעוד פּרטים מאלה שהזכרנו למעלה, מצאו הם ראיות חותכות המוכיחות אמתיות השקפתם על אחנאתון שהוא היה יוצר האמונה באל אחד ויחיד אשר אין שני לו.

ועל כולם עלה בריסטיד כמנצח במזמוריו על אחנאתון בתור מחדש תקופה גדולה ונפלאה בתולדות בני־ האדם. לו, ורק לו, הוא נותן הזכות להיות הראשון במין האנושי אשר פּעמתהו רוח האלהים להכריז יחוד האל לעולם. בריסטיד הרחיק ללכת הרבה יותר מכל חבריו המצריינים לגדל ולהלל את אחנאתון בתור המחדש היותר גדול במחוקקי הדתות שקדמו לו, וגם פּזר בנדיבות מופרזה את שבחיו לאחנאתון וירומם את ערך פּעולתו עשר מעלות על כל מה שאמרו אחרים. ומקטעי פּסוקים של מזמורים ותהלות לאתון אשר לקט והוציא מתוך המשך הדברים, חבר לרצונו את התורה החדשה אשר ייחס לאחנאתון.

אפס כי כל מאמצי המצריינים, ובריסטיד בראשם, לעשות את אחנאתון למייחד ותיק אשר היה הראשון לקרוא אך ורק בשם אתון ולגרש כל אלהים אחרים מעל פּניו, הם מוגזמים ומופרכים ואינם עומדים בפני הבקורת.

ועתה אנו באים אל הנקודה המרכזית אשר עליה סובבת השאלה העיקרית.

כמו שאנו יודעים, משה הורה יחוד האל בלי שום הגבלה: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”, או: “ה' הוא האלהים”,לא יהיה לך אלהים אחרים". והוא חוזר וחוזר על הדברים האלה ומזהיר בכל לשון של אזהרה לבלתי לכת אחרי אלהים אחרים. כל זה היה בנגוד גמור לאליליות של המצרים ושל כל העמים אשר היו אז. אולם אצל אחנאתון אין אף סימן קל ליחוד כזה. כל מה שאנו לומדים ממה שאמר בכתובותיו, וממה שהובע במזמור הגדול שמייחסים לו, הוא שאתון, אלהי השמש, הוא האלוה הגדול שבאלהי מצרים ושהוא מזין ומכלכל כל העולם באורו ובחומו. תהלות כאלו נאמרו לפניו גם מאלהים אחרים. ועוד גם זאת: כל תארי האלהות, שאתון מתואר בהם, הם אותם התוארים שבהם תיארו כל אחד ואחד מהאלהים הגדולים במצרים. המצריינים טוענים שבמזמור לאתון חסרות כל אותן התהלות לכתרי מלכים ולשרביטיהם ולמרכבותיהם וליתר סימני מלכות ותשמישי מלכות וסמלי אלהות כאלה, הממלאים את המזמורים לאמון ולרע, ומוציאים ראיה מזה, שאחנאתון כפר בכח האלהות שבהם, וגם בזה מצאו רמז ליחוד האלהות. אבל, באמת, העדר תהלות כאלה אינו מוכיח כלל וכלל שאחנאתון לא האמין במעלות הסימנים והסמלים והתשמישים הללו, אלא מראה שרוח שירה יותר גבוהה פּעמה את מחבר המזמור הזה, ותחונן אותו בכשרון יותר נשגב לשיר את יופי הבריאה הניזונית מהשמש ונהנית מזיוה, תחת לחקות את משוררי אמון ורע ולהכנס בפרטים שאינם עומדים על מרומי פּסגת השירה, – ואמנם אין לך ראיה יותר ברורה נגד טענתם מהעובדה, שאחנאתון בעצמו התקשט בכל אותם הסימנים והסמלים, דוקא בכוונה להדמות לאלהים כאשר נראה להלן.

ההוכחה היותר חזקה שהם מביאים לטענתם שיחוד האל של אחנאתון היה בהחלט זך וטהור, היא שבאחד המזמורים לאתון נאמר בפירוש “אתה הוא האל האחד אשר אין אלוה זולתו”, אבל דוקא טענה זו גרועה וקלושה היא, יען שהרבה מאות בשנים לפני אתון נאמרו דברים הללו גם מאלהים אחרים שקדמו לו. ככה, למשל, במזמור שחובר כמאתים שנה לפני אחנאתון לאמון רע נאמר עליו: “אתה הוא האחד אשר ברא את היש, האחד היחיד אשר עשה את הנמצא… אתה הוא אבי אבות כל האלהים, שר האלהים וראשם”. גם על מצבה מאותה תקופה, שנמצאה במוזיאון בברלין, נאמר עליו שהוא “אחד ואין דומה לו”, ועל אותה המצבה בעצמה נאמר מהאלילה מות, אם האלהים, שהיא “האחת בשמים ואין דומה לה”. במזמור אחר לאמון נאמר מכל שלשת האלהים, אמון, רע ופתאח, שהם “כל האלהים ושאין דומה להם”¹⁶. ועוד אפשר להביא דוגמאות אחרות כאלה המוכיחות שבו בזמן שהיו עובדים לאלהים רבים היו אומרים מכל אלוה שהוא אחד ויחיד. זו היתה מין מליצה מוגזמה שהללו בה את כל אלוה ואלוה, כמו שאמרו מכל פּרעה ופרעה “שהוא יחיד ואין שני לו”. כבר עובדה זו כשהיא לעצמה מציינת את עמדת המצריינים ונטיותיהם; ועוד רע מזה הוא שבדבריהם על אחנותון הם מעלימים עין ממה שמתנגד להם; ואם כבר הם מוכרחים להזכיר איזה דבר שאינו מתאים להשקפתם, לבלי יתפשו כרמאים, אז הם עושים זאת כלאחר־יד, ובדרך־אגב, באיזה מקום שאינו כל כך חשוב. ומנסים הם להקטין את ערך העובדות המטפּחות על פניהם. עד היכן הגיעה, למשל, נטיתו של בריסטיד לטהר את עירו של אחנאתון מאלהים אחרים, חוץ מאתון, נראה מזה שהוא אומר¹⁷ שהאל אוסיר חלף ועבר ובטל מעולמו של אחנאתון, ושלא נזכר שמו בשום כתובת של אחנאתון, ועל שום מצבה בעיר אחת־אתון. והאמת היא שנזכר פעמים אחדות בבתי־קברות אחת־אתון.

 

שתוף אלהים אחרים לאתון    🔗

בכלל מרבים הם להביא הוכחות ממה שלא נאמר במזמוריו, וממה שלא נמצא בעירו וממה שלא נעשה בזמנו. ככה, למשל, יען לא נזכר בתהלה לאתון, כמו שנאמר במזמורים אחרים, שהשמש סובבת בלילה בשאול תחתית להאיר לישני עפר, מוכיחים שאחנאתון חדל להאמין באוסיר אלוה השאול. ועוד טוענים הם שגם העדר שמות אלהים אחרים בעיר זו, מלמד שזה היה תוצאה ישרה מיחוד האל. אבל הבה נסורה־נא אל אחת־אתון, ונראה נא ממה שנשאר עדיין, עד כמה יש מן האמת בראיות שמביאים על יחודו של אתון.

קודם כל אנו מוצאים בקברים דוקא את שם אוסיר, שהיה האלוה היותר חשוב והיותר אהוב מכל האלהים, יען אשר לו נתנה מלכות השאול והוא היה אדון לכל מתי מצרים, ובדברו נחלו חיי נצח, או ירדו לתהום נשיה לבלי שוב לתחיה לעולמי־עד. הוא נזכר שם בשמו ותארו “אוסיר האל הגדול מלך הנצח”, כמו בכל התקופות הקודמות. בקבר אחד אנו קוראים שאלמנת אותו המת “נתנה תהלה לאוסיר, המלך האדון לנצח, ונשקה עפרו”. עוד נשארו גם הפּסלים אשר יציגו את המלך אחנאתון בעצמו בדמות אוסיר, עם שרביטו ושבטו וסימני מלכות בידו ועל ראשו; ובקבר אחר אנו רואים את מלך אחנאתון בעצמו ואתו המלכה נושאים כתרי אוסיר על ראשיהם ומתפללים לפני אתון. שם נזכר גם האל אנפו, (Anubis) האל אשר חנט את אוסיר ואשר על כן נועד להיות חונט לכל המתים. הוא נזכר בשמו ותארו, כמו אחנאתון, בתור “אדון הארץ הבחירה”, שהוא התואר שהמצרים נתנו לשאול. גם שמות חור (Horus) בן אוסיר “אלוה המלכים”, ואחיו סוטה (Set) האל הנתעב מלך השחת, וגב (Geb) אלוה האדמה, ואף גם שמות אתום ופתאח נזכרים שם, גם חנום (Chnum) יוצר האדם מן העפר, נזכר בשמו ותארו “האל הגדול אדון השמים”. שם אנו מוצאים גם את דחוט (Thoth) שהיה אלוה החכמה והתבונה, מזכיר האלים וכותב דברי־ימיהם, והוא אחד האלהים הגדולים, והוא גם הקובע מספר השנים לכל חי על הארץ, והוא הנותן בינה לאנוש והוא האדון לכל מחשבות בני האדם.

למרות כל המהפּכה וכל השנאה אשר הראה אחנאתון לאמון, אנו רואים אותו על מצבה מביא קרבן לאמון אשר נזכר שם בשמו “אמון־רע מלך האלהים”. במקום אחר המלכה נושאת את שתי הנוצות שעל ראש אמון ושהן סימן אלהותו. ובמקום אחר היא נושאת יחד עם הנוצות של אמון גם את דמות פּני השמש של אתון! חשוב מאוד להעיר שכמעט בכל המקומות שהזכרנו נמצא את המימרא השגורה בהקריבם לזבחי מתים: “זה הקרבן אשר המלך נתן” לאל כך וכך פלוני אלמוני, למשל, לאוסיר, לרע, לאמון או לאחר. גם מאעת (Maat) אלילת האמת, נזכרה באחד הקברים בשמה: “מאעת בת רע, גברת השמים, אשת האלהים”. בקבר אחר אנו מוצאים שהמשנה למלך אשר נקבר שם היה “חם־נתר־מאעת”, כלומר כהן לאלילת מאעת. כל זה קרה בעיר החדשה אחת־אתון, אשר בנה אחנאתון, אחרי שעזב את נוא־אמון ואחרי שאתון הוכרז לאל האלהים!

הנה כי כן, הדברים האלה עדים קיימים ונאמנים הם, שגם האלהים האחרים משותפים הם בעבודה לאתון בעירו של אחנאתון, ומכאן ראיה ברורה שאין אמת באותו יחוד האל “הזך והטהור” שמייחסים לאחנאתון, וכי עיקר כל המהפכה היתה, שהחליף את אמון בשם אתון, למען קחת את הממשלה מידי כהני אמון ולתתה לכהניו אשר הלכו אחריו.

ועתה, אם נשוה לנגד עינינו את כל השנאה והמשטמה אשר שלטה במהפּכה האחנאתונית נגד יריביו ומתנגדיו, ואת כל התוקף אשר שרר במשטר החדש לקרוא בשם אתון תחת אמון, אי אפשר להניח שאחנאתון היה סובל שיזכירו בעירו החדשה שם אלהים אחרים על פּני אתון, ושיאמרו ממנו בעצמו שהוא מקריב על מזבחות אלהים אחרים מלבד אתון, אם לא היה גם הוא מאמין בהם ומשתף אותם אל אתון כמו ששתפו אותם קודם אל אמון ואל רע ואלהים אחרים.

 

אחנאתון בעצמו שותף לאתון באלוהות    🔗

כל זה היה אפשר לראות כבר ממה שנודע לנו מאחנאתון ואחת־אתון. אבל החפירות של השנים האחרונות, שנעשו בתל־אל־עמרנה, על ידי החפרן הידוע דייוויס¹⁸, מוסיפות הוכחות ברורות שאמונת היחוד של אחנאתון לא היתה כל כך בתכלית השלמות, כמו שהכריזו עליה חסידי ההשקפה הזאת ונושאי־דגלה. אפילו ערמאן, אשר שר גם הוא שיר היחוד על אחנאתון בספרו¹⁹ הנה במהדורה החדשה של ספרו זה (1934, עמ 123־4) כבר מנסה לחזור אחורנית במקצת ומודה שאמנם היחוד של אחנאתון לא יכול להתפּתח כהוגן, מפּני שאחנאתון נפל מגובה רעיונו בחלקו את אתון לשתי רשויות, או דמויות, האחת – בתואר אלוה כל העולם “אלוה השמש השולט בעולם כולו, האל הטוב אשר יגיל במדת האמת, אדון השמים והארץ, החי הגדול אתון המאיר לארצות מצרים”, והשני – בתור אלוה המיוחד למקום אחד²⁰, המצטמצם בגבולות עירו הנושאת את שמו, באופן שבאתון זה נכללו שני אלהים, אשר לכל אחד מהם תעודה מיוחדה וממשלה מסוימה. ולא זאת בלבד, אלא שאחנאתון ספח עוד רשות שלישית בשתפו את עצמו לאלוהותו של אתון, כי כמו כל המלכים אשר היו לפניו חשב גם הוא את עצמו כחלק מגוף האלהים, ממש עצם מעצמם ובשר מבשרם, אבל הוא הרחיק ללכת כי דרוש דרש שיתנו לו כבוד אלהים במדה יותר גדולה מאשר הסכינו לו כל מלכי מצרים אשר היו לפניו²¹, כי אם אלהות המלכים אשר לפניו היתה מעט או יותר מן השפה ולחוץ (פורמאלית), בלי ערך פנימי ועיקרי, הנה אחנאתון התנשא להיות לאל במלוא מובן המושג ולהדמות לאתון בעצמו לכל תאריו ולכל פּעולותיו. כי הוא לא הסתפּק שידמוהו לשמש ושיכנוהו “בן השמש הטוב, בן הנצח אשר בא מעצם השמש” אלא שיאליהו אותו כשמש עצמה. והדבר הגיע לכך שעבדיו ועובדיו העמידוהו במדרגה אחת עם השמש, וכמו שאמרו מהשמש שהיא “הולידה עצמה בכל יום ויום מחדש”, ככה אמרו עליו שהיא “מולידה אותו, את בנה הנהדר, יום יום מחדש, ותמיד בלי הפסק תאציל עליו מהוד אלהותה”, ועוד נוסף על כל זה העמידו אותו בשורה אחת עם אתון עצמו בנשאם את תפילותיהם בעד המתים אליו ולאתון יחדיו (ערמאן שם, עמ' 124²²) ובהללם אותו ממש כאלהים בכל אותם התיאורים והכנויים המיוחדים לאלהים. ככה יאמר האחד עליו שהוא “האלוה, יוצר האדם, העושה אנשים לגדולים, שפלים ירומם ודלים יעשיר”; ואחר ישבחהו באמרו שהוא: “האור לכל האדם והמשביע לכולם”, או שהוא, “האם אשר ילדה את כלם ואשר רבבות יכלכל במזונו”. והנה אם כזאת היתה מעלתו בתוך עמיו, בעירו החדשה, ואם הוא דרש שישתפוהו באמונתו החדשה ובקש לנפשו כבוד אלהים ומעלת שוכן מרומים, איה איפא אמונתו באל אחד? ואיככה יתכן לאמר עליו שהוא חולל את יחוד האל וידח מעל פּניו כל אלהים אחרים, כמו שעשה משה?

מכל זה נוכל לראות עד היכן טעו והטעו, אם במתכוון או שלא בדעת, כל אלה אשר תארו לנו את אחנאתון כמיחד אמתי, ואת מהפכתו כתנועה שמטרתה היתה להשליט במצרים את האמונה באל אחד. –

ראוי עוד להוסיף: שאחנאתון נשא גם הוא כמו כל מלכי מצרים לפניו ולאחריו את שם־הלואי סא־רע־מ־צ’ס־ף, כלומר “בן רע מעצמו ובשרו”; זאת אומרת שהכיר גם הוא את רע כאלוה חוץ מאתון, וזה מוכח גם מהעובדה שקרא לעצמו יע־מ־רע “היחיד של רע”, כלומר “בנו יחידו של רע”, עד סוף ימיו. ותואר זה היה צד בצד עם שמו אחנאתון “זהרו של אתון”! ובכן כמו שאתון היה “האל האחד” כך היה גם רע “האל האחד” ותרי “חד בהדדי” היו שם.

 

משה ואחנאתון, “הגדה” חדשה על יציאת מצרים    🔗

עתה נשוב אל פרויד לראות את המטעמים אשר הוא עושה מכל מה שהכינו המצריינים לכבודו ולתפארתו של אחנאתון. והנה בהיות שבריסטיד היה המשפיע הראשון עליו, כמו שאמרנו, פרויד מיסד את רובי חקירותיו על מסקנות בריסטיד ומקבל אותן כעובדות אמתיות שאין להשיב עליהן. הגם שהוא מתחמק מקבל אחריותן עליו בכל זאת אינו מהסס להעמיד את כל בנינו עליהן. כמובן, גם אצלו כל מה שכתוב פּשוט ומפורש בתורה הוא חשוד, ואך מה שאפשר ללמוד על פּי הרמז או הדרוש מכתובות אחנאתון הוא אמת וקיים.

פרויד מחבר בשבילנו “מעשיה” חדשה ונפלאה על חיי משה, ובתור “מוסף” גם “הגדה” חדשה על יציאת מצרים. לפי זה היתה יציאת מצרים תיכף אחרי מות אחנאתון, בשנת 1358 ולפני 1350 לפסהנ"ו, אשר בה קם מלך חדש, הוא פּרעה הרמחב, אשר השיב את שלטון כהני אמון־רע בנוא־אמון על כנו, וישמיד את זכר אחנאתון ואת תורתו. הוא משער שמשה, שהיה כמובן מצרי, עלה לגדולה תחת ממשלת אחנאתון, ועל יסוד רשמי אגדות שנשתמרו בספורי יוסיפוס ובמדרשים!! הוא מוסיף לשער שהיה אחד מראשי צבאות פּרעה. וכאשר עזב אחנאתון בראשית ממלכתו את נוא־אמון ואת כהניה, נלוה משה אל מחנהו. וכל כך התלהב משה מתורתו שנהיה לאחד מהיותר אדוקים בדתו החדשה. אבל גבורתו ומרצו ואמונתו בכח עצמו, דחפו אותו לשאוף לגדולות, ואפשר שחלם אפילו לכבוש את כל ארץ מצרים ולשלוט על עמו המצרי ברוח הדת החלשה. אפס, כי מותו של אחנאתון ונצחון שונאיו נפצו את כל תקוותיו להציל את נפש עמו המצרי, וכך בא בין המצרים והיה עליו להחליט, או להסתפּח אל המנצחים ולכפור באותה הדת אשר אהב בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, או להלחם בעדה בכל כחו. אולם משה שפּקח היה וידע שלא יוכל להחזיק מעמד נגד עדת המתקוממים על תורת אחנאתון, נפל על מציאה גדולה: בגושן גרו איזה שבטים מבני שם שבאו לשם מזמן רב, ופרויד מוסיף עוד לשער, שמשה היה מושל או נציב באותו מחוז, תחת ממשלת אחנאתון, וכך הכיר לדעת את מעלתם ואת תכונתם, ולכן בחר בשבטים ההם להיות לו לעם סגולה, ואותם הפלה מכל יתר השבטים הזרים אשר היו במצרים, לתת להם את תורת אחנאתון. אבל מכיון שארץ מצרים בגדה במלך הנערץ ההוא, צר לו למשה המקום להפיץ שם את המורשה אשר קבל ממלכו ורבו, ולכן אמר לצאת את הארץ יחד עם אותם השבטים מקטנם ועד גדולם, אל הארץ היחידה אשר היתה מוכנה אז בשבילו, והיא ארץ כנען. ולמה דוקא ארץ כנען? פּשוט, יען שכבר בימי אחנאתון גדלה המהומה והמבוכה בארץ ההיא, ושבטים עזים וגבורים התפּרצו מארם ויעברו בכל הארץ לארכה ולרחבה ויחריבו את עריה ואת תושביה השמידו וכל אשר מצאו בזזו – הלא המה שבטי החבירים הנזכרים בכתבי תל־אל־עמרנה, ושהם העברים, לפי רוב דיעות החוקרים. שם חשב משה למצוא את המקום להתגדר בו, כדי להראות את כחו ואת גבורתו כאיש חיל ומצביא גדול, ולשם החליט להוביל את העם אשר לקח לו לצאן מרעיתו. בלי התמהמה עמד משה בראשם ויוציאם מארץ מצרים ככתוב: “ביד חזקה ובזרוע נטויה”, לא, חס־ושלום, נגד פרעה וחילו, אלא משמעו כפשוטו כלומר בעוז וגבורה, כי להיפך ממה שכתוב בתורה, פרויד סבור שלא קרתה שום מלחמה בצאת ישראל ממצרים, ושום אדם לא התיצב כלל וכלל נגד משה בדרכו. והדעת נותנת לו שכך היה, כי הלא המצרים היו עסוקים אז במריבותיהם בעקב מותו של אחנאתון, והיו טרודים לסדר את עניניהם הם, ולכן לא שמו לב למאורע כל כך קטן ופעוט כזה של איזה אדם מצרי, שלקח על עצמו להוציא ממצרים איזה מין ערב־רב של זרים, שהמצרים לא אהבו ביותר.

וכמובן, לא נזרקה בשום מצרי אחר, זולתי במשה, אפילו נבואה קטנה כל שהיא, שאותו המאורע הפעוט עתיד היה להביא מהפכה דתית ותרבותית של אלפי שנים מסוף העולם ועוד סופו. ממש כמו שקרה גם באותו המקרה הפעוט של ישו הנוצרי אשר הרומאים לא נתנו לו שום חשיבות; וככה נתנו המצרים למשה ולצבאותיו לעזוב את הארץ בשלום ובשלוה; איש לא הגיע ידו או רגלו, ואף כלב לא חרץ לשונו…

ומשה המצרי שעזב את ארצו ואת מולדתו האהובה, מצא לו נוחם על אבדן עמו בעם החדש, אשר אמץ לו לבן, וילד־שעשועים זה היה לו לנחלה תחת עמו אשר עזב בשברון לב ובנפש נכאה; ויען וביען חפץ משה שהעם אשר בחר בו לא יגרע חלקו מחלק עמו המצרי, הכניס אותם בברית־המילה, אשר בה צוין העם המצרי מכל העמים! ובתתו לעם ישראל את המתנה היקרה הזאת, עשה אותו לגוי קדוש וטהור; ובקדושה זו הבדיל אותו מכל הגויים אשר היו בארץ אשר התנחלו בה.

הוא אינו מאמין שאברהם היה הראשון שנכנס בברית מילה, אלא משה, למה? יען שהמצרים היו נמולים והוא מדגיש על יסוד ההיסטוריון הירודוטוס ששום עם מעמי הקדם לא החזיק במנהג זה חוץ מן המצרים. וכדי שלא נחשוב. חס וחלילה, שהעברים לקחו מנהג זה מן הכנענים, הוא מסתייע במעשה דינה להראות שהכנענים לא היו נמולים, ואינו מרגיש שאם הוא מודה שבני יעקב היו נמולים, שמע־מיניה שברית מילה היתה כבר אצל העברים לפני משה. וככה הוא בעצמו שבר את הכד על המבוע של מקור־ראיותיו, שהוא מביא ממצרים ומהירודוטוס.

כל העובדות הללו, לפי הבטחת פרויד, היו ידועות לכל בני ישראל בימי משה, אבל הדורות שבאו אחריהם לא רצו להודות בהן מפּני טעמים שהוא מגלה רק למחצה; ובפרט לא רצו להודות שהמילה באה להם בירושה מהמצרים, כי הודאה כזו היתה שוה להודאה שכל דתם לקוחה היא ממצרים. ולזה לא יכלו להסכים, ולכן כסו על האמת. ויהפכו את הסדר ביחסם את ברית־המילה לאברהם, ובהכניסם מקרים ומקורות בדברי־ימיהם שלא נהיו, ממש כמו שהוא עשה בסמכו על השערות וסלופים שאין להם שום יסוד אחר מבלעדי דמיונו.

 

רצח משה במדבר    🔗

ועוד יתרה עשו בני־ישראל לפי דבריו; הם לא יכלו לסבול זמן רב את מרותו של משה המצרי ואת ידו הקשה, ויהי כאשר רבו המריבות, הלכה השטנה הלוך והתגבר בעם קשה־העורף נגד המחוקק הגדול, עד שבסוף מרדו בו ויקשרו עליו קשר וירצחוהו, ואת תורתו עזבו.

ככה מצא פרויד מפורש בספרו של פרופיסור סעלין “על משה וערכו בנוגע לדת ישראל” שפרסם בשנת 1922²³, כי מלומד זה גלה רמז ברור בדברי הושע (ב‘, ה’; וד‘, ד’) שהוכיח את עם ישראל על רצחם את הנביא אשר הוציא אותם ממצרים. סעלין ידע אפילו, שהמקום שבו קרה הרצח הנתעב והמגואל ההוא היה בשטים, אשר שם החלו לזנות אל בנות מואב (במדבר כ"ה, א'), הגם שמאורע זה לא נזכר בהושע!

והוא, פרויד, מאמין באמונה שלמה שכך היה ומוסיף שלא רק בהושע נמצא מעשה אותו הרצח הנורא, אלא שנזכר גם ברוב ספרי הנביאים, מבלי גלות לנו איה ואיפה נזכר זה… ולא זה בלבד. אלא הוא מבטיח לנו שהעברים המציאו משה אחר תחת אותו משה המצרי, וזהו משה המזויף, והוא הוא זה משה העברי של התורה אשר לפנינו.

התגלייה העצומה של מעשה הרצח באה לפרויד כעין סיעתא דשמיא, או בלשונו הוא “מבלי שיקוה לו” (אונערוואַרטעטער ווייזע). והיא אמנם חשובה ונחוצה לו כאבן פנה לכל בנינו. וזה הדבר, בקיצור: עדוארד מאייר שהיה גדול בהיסטוריה, אבל גאון בפלפול, ומבט חד לו כנשר לראות ממרומי השקפתו ההיסטורית מאורעות שלא נודעו לשום היסטוריון לפניו ושלא היו ולא באו כלל לעולם, – הוציא מחשכת ההיסטוריה גם בדברי־ימינו הרבה מקרים חשובים, אשר אך ורק הוא השכיל לגלות בעיניו המשוטטות בכל מסתרי התנ“ך שהוא דורש לרצונו: עוקר פסוקים ומסרס פּרשיות ומתקן לשונות המקרא, כמובן, לפי רוח השפה הגרמנית בכל טהרתה, באופן שכמה מדברי משה והנביאים נשמעים כתרגום עברי, אם גם מקולקל ברובו, מהשפה הגרמנית. והנה עדוארד מאייר זה קבע מסמרים חזקים בהשערות שאחרים הביעו כבר קודם בנוגע למשה ולמתן תורה, וברר וקיים בכל תכסיסי המדעיות הגרמנית האמתית, כמעשה היסטורי, דהיינו שהתורה שנתנה לבני־ישראל, לא במצרים ולא בסיני נתנה כי אם במריבת־קדש, אבל גם שם לא עשרת הדברות, חס ושלום, או החוקים והמשפטים הכתובים בתורה נתנו, אלא תורה אחרת שלא נגלתה אפילו לעדוארד מאייר ולחבריו במדע המקרא וההיסטוריה. אבל דבר אחד הוא ברור לו: ששם החלו לעבוד לאל אחד ששמו האמתי היה יהוה (Yahweh) ולא במבטא שנמסר לנו; ויהוה זה אשר חכמי הבקורת המקראית בדו מלבם, היה אלוה של איזה שבטים אשר חנו בערבות מדין. האלוה הזה לפי דבריהם בחר למעונו הררי־געש ולכן בסופה ובסערה היתה דרכו. ועוד מדה יותר עזה גלו עדוארד מאייר וחבריו ביהוה זה, והיא שהיה מין שד נורא השואף לדם ואשר התהלך רק בלילות במעבי מחשכים, יען פחד מאור יומם וקרני השמש היו לשכים בעיניו! ויהוה זה הוא הוא אשר נגלה למשה, ומשה היה נביאו. אבל לא למשה זה שאנו מכירים מיציאת מצרים, אלא למשה אחר שונה ומשונה ממנו. ומאייר הולך ומונה כמה וכמה ראיות מפרשיות אשר מבקרי המקרא סרסו ועקרו ממקומן כדי לברר את פרצופו של משה החדש הזה של מדין ומריבת־קדש, בנגוד לאותו משה שהיה במצרים, שהיה מקורב למלכות ושאליו ייחסו את הקוים האגדיים בנוגע ללידתו ולהצלתו. כי משה זה של מריבת־קדש היה “רועה־צאן” פשוט, ואליו נגלה ה”יהוה" ההוא במדבר ואותו חונן אלוה זה בכח גדול לעשות “מופתים ונפלאות”, ועליו האציל מרוחו להיות לו לנביא; והוא כמובן, משה אחר לגמרי.

 

משה האמתי ומשה המזויף    🔗

כל זה טוב וישר וכשר בעיני פרויד. אבל דא עקא. עדוארד מאיור בכל גאוניותו לא יכול לפתור את השאלה, איך זה נעלם משה של מצרים, ומי זה ואיזה הוא משה של מדין וקדש, ומהיכן בא להם לישראל משה זה. והנה נפלה לו לפרויד תגלייתו של סעלין כברק מתוך הערפל של המבוכה, ותפיץ אור בהיר במוחו, וכארכימדס בשעתו הוא קופץ קפיצה כבירה משמחת נצחונו וקורא: מצאתי את פתרון החידה! מצאתי! כי הלא עתה הדבר פּשוט: משה ממצרים היה אותו המצרי של אחנאתון והוא נעלם, יען שהרגו אותו בני ישראל במדבר, ואת תורתו החרימו; ומשה של מדין ומדיבת קדש הוא הוא משה החדש עם תורתו החדשה. ובכאן מתחילה עוד “מעשיה” חדשה דהיינו: בתנאים, שפרויד אינו מבאר לנו, קם לפי דבריו איש אחר עברי אשר הורה את ישראל דת בשם אותו האל שקראו יהוה, ושהיתה עבודה אלילית, ובכן משונה לגמרי מזו של יהוד האל של משה האמיתי שקבל מרבו אחנאתון. ועוד מפּני טעמים אחרים, שגם כן אינו מגלה לנו, מניח פרויד שקראו לו לאותו העברי בשם משה, בכוונה לתת לתורתו חשיבות יתירה, כאילו היא התורה אשר נתן להם משה המקורי המצרי. למרות הזיוף הזה, פרויד מגיד לנו, אור תורתו העיקרית של משה האמיתי. המצרי, לא כבה, והיא המשיכה קיומה בסתר, והאל אתון החזיק מעמד במשך מאות בשנים, נגד הרדיפות של כהני האליל יהוה, עד שבאו הנביאים והוציאו את תורת משה והאחנתונית ממחבואה. אבל מכיון שהשם יהוה כבר קנה לו זכות קיומו במשך דורות הרבה, הסכימו למחול על השם אתון אשר היה אלוהיו של משה המצרי, ולהחזיק בשם יהוה אלוהיו של משה המזויף, העברי, ויכריזו עליו שהוא הוא האלהים אשר גלה משה לבני ישראל כאל אחד שאין אחר זולתו, ואשר צוה אותם לעבדו, לאהבה אותו וליראה את שמו לבדו, כי הוא האלהים ואין אלהים בלעדיו.

הנה כי כן, רואים אנו עד כמה עזרה תגלייתו של סילין לפרויד לבסס ברוב עוז את צדקת תגלייתו הוא של משה המצרי ושל משה המזויף העברי. וכל כך החזיק בה שלא רצה להרפות ממנה, אף על פי שסילין בעצמו כבר בטל דעתו וחזר בו בתשובה שלמה וגמורה מתגלייתו.

ומעשה שהיה כך הוא: ההמצאה הנפלאה מרציחת משה במדבר, אשר הזכרנו למעלה, אבל ששום איש לא ידע ולא שמע ממציאותה, נגלתה לסעלין אחרי שנסה זמן רב להבין את הפסוק הסתום והקשה בהושע ב‘, ה’ ולא הצליח. והנה פתאום בבוקר לא עבות אחד נזרקה בו נבואה קטנה לדרוש אותו בדרך רמז, שהנביא רצה להזכיר לשומעיו את אשמת דור המדבר על מרדם במשה ושחטם אותו!! דרוש זה שהיה מיוסד על אי הבנת הלשון והסגנון של המקרא, ושהיה בו יותר מקורטוב של תיאבון לרעשנות, היה לענין של משא ומתן באחת מועידות המזרחנים בגרמניה, וסעלין נדחק כל כך על ידי המתנגדים להמצאתו, שנאלץ בסוף לוותר על תגלייתו ולהודות בטעותו ולבטל את כל השערתו מראשה ועד סופה.

והנה לאסונו של פרויד, אמנם נודע לו רק מה שסעלין סבר בראשונה, בשנת 1922, ונעלם ממנו שאחר כך בשנת 1929 הרס בעצמו את אשר בנה תחילה. ובכן תמך פרויד בשתי ידיו בתורתו הראשונה של סעלין וקבע בה מסמרים, לעשות אותה דבר של קימא שאין להזיז אותה ממקומה. כי הלא מרד כזה ומעשה של רציחה עולים יפה בד בבד עם ההשערה שלו, שמשה היה זר ונכרי לאותו העם שהשתרר עליו, ודבר טבעי הוא שעריץ כזה יפּול סוף סוף בחרב אשר חופפה על ראש הכפויים תחתיו שלא מרצונם.

עד כאן אפשר היה לפרויד להחזיק בבר־סמכא שלו. אבל קרה מעשה שבאחת מפּגישותי אתו אחרי בואו ללנדון, בהתוכחי אתו על משה שלו, גליתי לו שסעלין זה היה לו לקנה רצוץ שאין להשען עליו, מכיון שהוא בעצמו הודה שכל המעשה של רציחת משה לא היה ולא נברא, אלא סברה של שטות היתה. אז הציץ בי הישיש בעינים פקוחות והשיב בקול של אדם המדבר מתוך אמונה: אף על פּי שסעלין חזר בו, יתכן להחזיק בסברתו כאילו היא אמתית, למרות חרטתו, יען שרציחת משה נכנסה היטב במסגרת הפּסיכואנאליזה ומתאימה יפה עם כל מהלך החקירה המביאה לידי מסקנה שמשה היה מצרי ולא עברי.

בזאת שם פרויד את הכותרת על ראש פלפולו ובטענתו: “דאַס קענטע טראָצדעם וואַהר זיין” הראה עד כמה התעקש לקיים מה שעלה בדעתו, למרות שהיסוד שבנה עליו נתקעקע.

אבל גם מטעם אחר הוא להוט כל כך אחרי בדותא זו של רציחת משה, למרות שנפסלה על ידי סעלין בעצמו. הוא נצרך לה לבסס סברה אחרת שלו, שהיא אחת מעיקרי תורתו המסובכה של הטוטימיזם, וגם לבאר את הטעם היסודי של צליבת ישוע הנוצרי, שלפי הנחותיו ודוגמאות מחוסרות ראיות שהוא מביא בספרו, יש לה קשר ישר עם רציחת משה!

הוא מגלה לנו עוד סוד שלא נודע קודם, והוא שמעשה הרצח הזה נשמר בסודי־סודות אצל היהודים עד שבא “פאולוס הקדוש” והודה בו בפרשו את טעם מותו של ישו משיחו כמו כפרה על “העוון הראשון” אשר עוו היהודים נגד משה, והבטיח גאולה והצלה לכל אלה שיחזרו בתשובה ויבקשו סליחה מעון זה לנפשם!

הוא אפילו מאמין שכל “הטרגדיה” הנוראה של עם ישראל יסודה בהסתירם אשמה זו, וזהו מה שגרם לישראל שישאר בודד בין העמים, נרדף וניתן למשיסה ולמרמס כל הימים. נדמה לנו כאלו היינו שומעים מתוך דברים הללו, קולו של אחד הנוצרים היותר אדוקים בשנאתם לישראל, ולא את קולו של פרויד אשר שנא ותעב אדיקות כזו בכל נפשו ובכל מאודו.

 

פרויד קובע זמן חדש ליציאת מצרים    🔗

פרויד נותן לנו גם זמן חדש ליציאת מצרים. אין להתפלא על שאינו מתחשב כלל וכל עם מה שכתוב במלכים א' פּרק ו‘, א’, כי בודאי לא ידע כלום מזה. ואפילו אם היה יודע לא היה שם לבו אל מה שכתוב שם, כי הלא גזרה יצאה מלפני השליטים בבקורת המקרא, שאין לתת שום ערך למה שנאמר בתנ“ך על דברים כאלה²⁴, אבל פרויד אינו מסכים גם לזמן יציאת מצרים המקובל אצל חכמי בקורת המקרא, שלפי זה היה סמוך לשנת 1225 לפסה”נ, תחת ממשלת מרנפתח בנו של רעמסס השני, והוא קובע אותו בהתאם לחשבונו של פרופיסור מאהליר, כמו שראינו למעלה, בין שנת 1358 אחרי מותו של אחנאתון, ובין שנת 1350, לפני מלוך פּרעה חרמחב אשר השיב את האמונה הישנה על תילה, והארץ שקטה מכל תהפּוכות “העוכר והפּושע”. כמובן, אין לו לפרויד שום סמך אחר להנחה זו מלבד רצונו לעשות את משה למצרי, להכניסו בבית־מדרשו של אחנאתון, ולהוציאו ממצרים בראש שבטי ישראל, בזמן שעוד לא כבתה עדיין אש תורתו של אחנאתון בכל וכל, וקודם שבערו מן הארץ את שמו וזכרו לעד תחת שלטונו של חרמחב. הוא, לא איכפּת לו אם חשבון זה של יציאת מצרים נכון או לא, ואינו אפילו עושה הנסיון היותר קל לבסס את חשבונו הוא בהתאם לאיזה מקור היסטורי. הוא מסדר הכל בכיוון למטרתו הוא, והעיקר הוא שהכל יעלה יפה בד בבד עם המצאתו שמשה היה מצרי, שאחנאתון היה הראשון לקרוא בשם אל אחד, ושמשה היה תלמידו שהציל את תורתו בתתו אותה לעם זר ונכרי. בדרך כלל הוא סומך רק על אותם החכמים ואך ורק על אותן המקורות וההשקפות שמסייעות לו, אפילו אם אין בהן ממש, והוא זורק הלאה כל מה שאינו מתאים לו, אם גם יש בו צד של זכות להשמע.

אבל פרויד אינו עושה מנהג של עריץ הכופה הר על שומעיו ואומר להם, תפח רוחכם אם לא תקבלו דעתי. אדרבא, בכל פעם שהוא מביע לך סברה, שבשמעך אותה תזנק ממקומך בבהילה, או שעלולה היא לעורר בך צחוק של ליצנות, הוא מניח את דעתך בענוה גדולה, באמרו: הראיה שהוא מביא אינה ברורה כל צרכה, או שאינה מתקבלת על הדעת בלי קושי, או שמותר לך להתנגד לה. אבל תוך כדי דבור הוא מתעלם ממה שאמר וממשיך להסיק מסקנותיו, כאילו הכל ישר שריר וברור וקיים. כי הלא המסקנה היא כל כך גדולה וחשובה שאין הפרש באיזו דרך אפשר להגיע אליה.

הנה זהו הנוסח החדש של ספּור משה, כאשר חבר ותקן פרויד אחרי חקירה עמוקה, ואחרי התבוננות רבה בכל המקורות אשר יכול היה למצוא בתורה שלנו, ובכל מה שנאמר בכתובות מצרים, ובמה שאמרו בעלי בקורת המקרא, ואחרי בקרו את הכל על פי מה שנגלה לו לעצמו מחכמת הפסיכואנאליזה.

ואחרי ההזיה הזאת אשר בדה מלבו מראש ועד סוף, הוא אומר שספּור יציאת מצרים, כמו שהוא כתוב בתורה, וכל מה שנאמר בה על משה, הם דברים שאין שום היסטריון יכול להתחשב עמם, יותר מאשר עם בדותא שנעשתה בכוונה טובה (פרומע דיכטוני), שמקורה במסורה קדומה שאבדה ושאין אנו יודעים עוד את פּרטיה, יען כי שנו את פּניה האמתיים והמקוריים בהתאם לנטיות מאוחרות. ובכן ספּורי התורה הם דברים בדויים שאין להם יסוד היסטורי, כי חסרה בהם אותה המדעיות ואותה המקוריות אשר עמדו לו לפרויד להחזיר את עטרת האמת ההיסטורית לעיקרה, ולהציג לפנינו את משה האמתי העיקרי, וגם למסור לנו את מעשה יציאת מצרים ומתן־תורה, ממש כמו שהיו ונהיו, לפי המסקנות המדעיות של פרויד בעצמו.

בכלל מצטיין פרויד כמו החכמים שהוא סומך עליהם, לדעת הרבה דברים ששום אָדם לא ידע קודם, וכנגד זה להפחית את ערך כל אותם הדברים שנכתבו על ידי אנשים, שידעו מכל אשר התהלך בימיהם, הרבה יותר טוב מבעלי הסברות וההשערות, המחשבים הרבה חשבונות איך לברוא יש מאין, דברים שלא היו מעולם, אך ורק יען אינם רוצים להאמין במה שנכתב ומה שנמסר, מאותם הדורות לבאים אחריהם, ומתאמצים להרביץ תורות אשר צצו וצמחו רק במוחם הם.

במשך השקלא והטריא הוא מפנה מרחב גדול לויכוחים על דת מריבת־קדש, ועל השמות יהוה ואדני ואלהים, שהם לפי סברתו שמות לאלים שונים, והוא הולך וממשיך הלאָה את חוטי מטוה המצאותיו להתאים אותן עם המסקנות הכרוכות במקורות התורה השונות המיוחסות אל ה“יהוה”סתן וה“אלוהיסטן” הידועים לנו היטב מבקורת־המקרא.‏ כמובן שגם בכאן הוא מגלה רזין טמירין ומעלה פּנינים יקרות מנבכי תהומות עמוקים. בודאי אפשר לסתור את כל ראיותיו ונימוקיו לפרטי פרטיהם אבל אין זה שוה באבדן הזמן. ועל כגון זה צריך לאמר שהרבה יותר עמל ועבודה דרושים לסתור ראיות וטעמים מחוסרים הגיון ושכל, מלהתוכח על דברים מושכלים, שאפשר לקבל אותם או לחלק עליהם. אבל פרויד בעצמו מהסס כמעט על כל שעל וצעד, בכל פּעם שהוא משמיע השערה חדשה, באותו רגע הוא מתרה שצריך להתיחס אליה בזהירות, יעך מרגיש הוא בחולשתה, וככה הוא מקעקע את אשיותיו קודם שהוא מעמיד עליהן את בנינו, ועוד טרם בססו את ראיותיו, הוא מתיש את כחן. הוא בונה וסותר ושוב בונה וסותר. אבל רק מטרה אחת לו, והיא להוכיח מה שהוא רוצה ולא מה שיכול להוכיח.

יש פּעמים אשר אני מפנה את לבי לעיין בעניני דרוש ופלפול. ואני עושה כך יותר לבדח את דעתי מאשר ללמוד תורה מהם. והנאה יתירה אני מרגיש כשהדרשן או הלמדן משכיל לכוון, איזה פסוק או איזו אמרה שאין להם שום יחס לענינו, דווקא לאותו המאורע או הרעיון שהוא עוסק בו; או כשהמתפּלפּל מביא אותך לקבל דבר שאינו מתישב על הדעת כלל וכלל בהעבירו לפניך נימוקים סופיסטיים שנראים כאילו הם הגיוניים. ‏ אבל בקראי את דברי פרויד בספרו על משה אני מוצא שלא ההסברה שלו מתקבלת על הלב, ולא נימוקיו מתישבים על הדעת, ואפילו כח הפלפול הולך ומתנדף, ואחרי כל השקלא וטרייא אתה מוכרח לבוא לידי מסקנה שהוא טובע בבוץ של סלופים וסירוסים ונגודים שהוא מלביש באיצטלא של משא ומתן מדעי. ואתה מניח את הספר מידך ומצטער על מזלו הרע של ישראל, שיבוא איש גדול וחכם מפורסם כפרויד, שהנחיל כבוד ויקר לעמנו בחן אישיותו הגדולה ובמחקריו הרבים, ויטפל בענין שאינו שלו! ובאמת יש להצטער על הופעה כזו, מפני שתורותיהם של אלה מחכמי הגויים שאינם לא מומחים בתנ"ך ולא בדברי ימינו, ולא חובבים אותנו ביותר, בוקעות ועולות במוחם של חכמינו וגדולינו, לא רק כפרויד שהוא רחוק מחכמת ישראל כרחוק תורתו מתורת משה, אלא גם קונים להם מהלכים אפילו אצל סופרים וחוקרים מתוכנו, שמאצילים לנו ברכה בספרים ומאמרים בגרמנית, באנגלית ואפילו בלשוננו, ולא רק בארצות הגולה, אלא גם בארץ אבותינו ונביאינו²⁵.

ואָמנם קלקלה זו שרבים מבינינו שותים מן המים המרים המאררים האלה, היא המכריחה אותי להלחם בדיעות כמו אלה שפרויד מפיץ בספרו, ועל אחת כמה וכמה משום דבהאי פלוגתא שמא גרמא – שם המחבר שנותן חשיבות מיוחדה לסברותיו. אבל לא די היה להשיב עליו בלבד, אלא צריך היה לטפל בטענותיו כדי לערות את היסודות אשר עליהם בנה את כל בירתו, ולהראות טיבם ושוים של אותם החוקרים אשר קנו להם שם של “בר־סמכא” למרות בערותם או כוונתם הרעה.

 

המטרה לבטל ערכה הדתי וכחה המוסרי של התורה    🔗

כבר הוכחנו למעלה שכל המהפּכה האחנאתונית היתה פּוליטית בעיקרה ודתית בצורתה. גם הראיתי שאמונתו של אחנאתון היתה רחוקה מרחק רב מיחוד האל, ושנשארה אלילית רבת־האלהים. ועתה מן הראוי לבאר גם את המגמה הכרוכה בהמצאה שהמציאו חוקרי התרבות המצרית, שאחנאתון היה המחולל האמתי של רעיון יחוד האל, ומדוע תפשה המצאה זו מקום איתן גם אצל חכמי בקורת־המקרא.

החידוש בכל זה הוא שרוצים להפּוך את הסדר עוד הפּעם ולקפּח עוד הפּעם את זכות עם ישראל. עד עתה החזיקו בדיעה שתורת משה לא יכלה להיות במציאות בזמן כל כך קדום כמו זמן יציאת מצרים. ולכן היה מן הצורך לחתור מתחת לאמתת תורת משה עד שהגיעו לנתח אותה לנתחים ולחלק אותה למקורות שונים. ועל הכל היתה המטרה שיחוד האל בכל טהרתו, כמו שהוא גלוי וידוע בדברי התורה, הוא מאוחר, ושהפרשיות היותר משוכללות. הן היותר מאוחרות. וכך שללו ממנו את זכותנו שאנחנו החילונו לקרוא בשם אל אחד ויחיד, אלוה כל העולם, אשר אין בלעדו אלהים, בזמן כל כך קדום, עוד בימי יציאת מצרים.

אולם בהיות שהחפירות שנעשו בשנים האחרונות בארץ־ישראל וגם בארם מאמתות ומקיימות את עתיקות התנ“ך במדה כזו, שאף היותר אדוקים שבין מבקרי המקרא רואים את בנינם הולך הלוך ונפול, ומוכרחים הם להוכח שהרבה מספורי התנ”ך שבטלו אותם עד כאן כאגדות והזיות או בדותות – מקבלים עתה, לאור החפירות, צורה של עובדות היסטוריות, שוב מתחילה הנטיה לקפּח זכויותינו בדרך אחרת, או מאיבה חבויה לדת ישראל ולמסורותיו ואם גם לא משנאה לנו בעצמנו, או סתם כדי לחזק עוד הפּעם את ה“עובדה המדעית” של בקורת־המקרא; – איך שיהיה, נטיה זו מבצבצת ועולה בשיטה חדשה להפוך עוד הפעם את הסדר, אבל בכיוון אחר, דהיינו, להוכיח בכלל שאין בתורת משה, ואפילו בחלקים היותר עתיקים של התנ“ך מה שלא היה כבר ידוע הרבה קודם עונת משה ויציאת מצרים. וכך פתח נפתחה להודות שאָמנם אפשר שתורת משה אינה מאוחרה כל כך מזמן יציאת מצרים, אפס שאין בה חידוש גדול שבזכותו יכול ישראל לתבוע הכרת־טובה מעמי העולם בגלל תורותיו וידיעותיו כי “אין חדש” בהם. זוהי הנטיה המתגלה בבירור בכל המסקנות שמוציאים מתורתו של אחנאתון²⁶ והיא נכרת בפרט בספרו של בריסטיד שהזכרנו ואשר בו הוא רוצה להראות שעקרוני הדת והמוסר שנכללו בתנ”ך, כבר היו נפוצים במצרים מאות בשנים לפני אותו זמן²⁷. אבל מה שעלול ביותר לבלבל את המוחות ולתת מקום לכל מי שירצה לנשל אותנו ממורשתנו, היא התורה החדשה שהם בדו לכבודו של אחאנתון. ולא די שאין להם ראיות חותכות ועובדות שאין לכחד אותן, אלא שהם עוברים בשתיקה על כל תארי האלהות שמשה ציין בהם את ה‘, והם סחים סתם על “מונותיאיזם” של אחנאתון. כאילו הוא כולל בתוכו כל אותם התארים וכל אותן המידות אשר כינה בהם משה את ה’. וככה יחשוב מי שיחשוב שייחוד ה' וייחודו של אתון היינו הך, ואין בין משה ואחנאתון ולא כלום. וכה נמצא אחנאתון נשכר על חשבונו של משה ויד מצרים על העליונה.

 

אתון בתור אלוה כל העולם    🔗

הם רוצים לשכנע אותנו שאחנתון הרים את אתון למעלה של “אלוה כל העולם”, או כמו שהם אומרים של “אל אוניברסאלי”, אבל באמת אין שום ראיה לזה, כי גם את רע וגם את פתאח וגם את אמון וגם את אתום כינו ב“אלהי הכלל” ולא אָמרו המצרינים שהם היו “אוניברסאליים”. ואיך הם מסבירים לנו את האוניברסאליות של אתון, ומדוע דווקא אתון נעלה למרומי האוניברסאליות?

אומרים הם שבאותם הימים החלו המצרים לצאת מחוג ממשלתם, שהתרכזה אלפי שנים על חופי יאור מצרים בלבד, ויצאו לכבוש ארצות וממלכות בכנען ודמשק וארם־נהרים וירחיבו גבולותיהם עד הנהר הגדול פּרת. ובכן הנטיה “האימפּריאליסטית” הזאת לשפוך את ממשלתם על ארצות וממלכות אחרות, ממילא משכה אחריה גם את הנטיה להרחיב גבולות האלהות, וככה נהיה אתון לאל־הכל. אבל מלבד חסרון כל ראיה לכל־אלהותו של אתון, כאשר אמרנו, הנה העובדות ההיסטוריות מתנגדות לסברה זו. לו היה בה אף קורטוב של אמת, אז היתה נטיה כזו מתחילה כמאה שנה קודם, תחת ממשלת דחוט־מס השלישי, שהיה אותו פרעה אשר יצא לכבוש את כל הארצות שהזכרנו, אבל אין רושם לנטיה כזו. ועוד יותר: דוקא בימי אחנאתון היתה ממשלת מצרים הולכת ומתמוטטת בכנען וארם, כאשר אנו רואים ממכתבי תל־אל־עמרנה, ודווקא אחנאתון לא השגיח כלל וכלל בבקשות התכופות והנמרצות של נציבי כנען לעזור להם נגד צבאות החבירים (או העברים) ולא דאג כלל להם, ולא הראה אף הרושם היותר קל של נטיה “אימפּריאליסטית”, ואיך זה יתכן להאמין שדווקא הוא הרגיש הצורך להרחיב ממשלת האלוה אתון חוץ לגבולות מצרים? ועוד דבר: לו היתה כל אלוהותו תלויה בנטיות “אימפּריאליסטיות”, אָז, לפי הגיונם הם, משה לא היה נותן לאלוהיו את כל העולם ומלואו, אלא היה מצמצם אלהותו בתוך גבולות הארץ היחידה אשר בה בחר מכל יתר הארצות באשר היו טמאות בעיניו. אבל, בכלל, האמת ההיסטורית היא ששום מושל או שליט בעולם הגביל את חוג האלהות של אלהיו או הרחיב גבוליה לפי המצב המדיני. ואדרבא, מוצאים אנו שרומא שמלכה על כל המדינות והארצות, לא הקפידה להאליה אל אחד, אלוה־הכל, אלא, אדרבא, היו לרומאים הרבה אלהים מקומיים, ואפילו האלהים היותר גדולים שלהם לא היו “אוניברסאליים”, במובן האל האחד שלנו. אבל כשחכמי הגויים אינם יכולים לכפּור במציאות איזה רעיון נשגב, או איזו דעה מושלמה ונעלה אצלנו, אז הם שוללים אותה ממנו ומייחסים אותה לאחרים, ובנידון שלנו הם חולקים את הכינויים שנתן משה לה', לאלהים אחרים בל־ידעום.

 

שיטת הסרוס והסלוף בתורה    🔗

אולם פרויד עוד הרחיק ללכת באהבתו לאתון: הוא מחזיק בהשקפתם של חכמי בקורת המקרא, אשר החליטו החלטה גמורה, שהאמונה באל אחד כמו שנאמרה ונשנתה בתורה, לא היתה כלל וכלל בנמצא אצל העברים לפני תקופת הנביאים. והוא מציג לנו את אתון שהוא היה אותו האל האחד המתואר בתורה, והוא הוא אותו האלהים אשר קרא בשמו אותו משה האמתי, כלומר: המצרי, בצוותו את בני־ישראל: “שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד”, וכדומה מדברות כאלה. וככה קושר פרויד כתרים לראשו של אתון בהושיבו אותו על כסא האלהים שלנו, כמו שאנחנו מבינים אותו בתורת משה שלנו, אבל כופר הוא בעיקר שזה הוא המושג אשר היה לעברים באותו זמן מהאלהים, והוא משפּיל את ה“יהוה” שהם עבדו לו, למדרגת איזה אליל פראי “מדברי” בדמות אותם השדים והשעירים אשר היו לתועבה בעיני משה, ואשר הזהיר מהם ומעבודתם בשצף קצף ולעג ובוז.

ובדברו על “שמע ישראל” פרויד מפתיע אותנו בחריפות בלשנית המזכירה לנו דרושי סמוכין בהשואות כגון “דלוג רב” עם “תלגרף” ו“ונחלה” עם “נאכלאסס” וכדומה. הוא סובר שהשם אדני הוא השם אתון בעצמו, והוא אומר, שאם השערתו היא נכונה. אז אפשר להניח שעיקר העיקרים של אמונת ישראל המתבטאת בפּסוק “שמע ישראל אדני אלהינו אדני אחד” היה במקורו, כלו' לפני שהעברים זייפו את הכתוב המקורי "שמע ישראל “אתון אלהינו אתון אחד”! אפשר לשער שפסוק זה הוא היחידי שנודע לפרויד בבטויו העברי, אבל ברור הוא שלא ידע ששם ההויה כתוב יהוה ולא אדני שצלצל באזנו כמלה דומה לאתון!

אבל לא רק לאלוהו של אחנאתון בלבד, כי אם גם למשה המצרי אשר הוא הואיל להמציא לנו, עצמה אהבת פרויד במדה כזו, שהוא מייחס למשה זה מעלה הרבה יותר גדולה מאשר למשה המזויף העברי ממריבת קדש ומדין. וכך הוא אומר, למשל, שמשה ההוא שעשה את נחש־נחושת היה משה העברי ולא משה המצרי של אחנאתון, כי משה זה בניגוד למשה העברי תעבה נפשו במעוננים ומכשפים ואסור אסר כל מיני קסמים! והוא מעיר עוד שמשה המצרי היה רחוק ממשה העברי כמו שאתון האל האחד ואלוה כל העולם רחוק היה מאותו “הרוח” יהוה אשר אוה הר געש לזבול לו!

אָמנם קשה להעלות על הדמיון, דוגמה יותר בהירה של שיטת הסרוסים והסלופים במקורות היסטוריים שלנו, השלטת אצל מבקרי המקרא, שפרויד הולך בעקבותיהם. והמראה איך הם מהפּכים את הסדר במהלך המעשים מן הקצה אל הקצה, כמו נסיונו זה של פרויד ליחס את כל הטוב ואת כל הנשגב שבתורה למשה המצרי, ולתלות את כל ההזיות והבדותות המגוחכות שלו במשה העברי.

כמה מצחיק ומכאיב גם יחד הדבר הזה: זמן רב היו חוקרים רבים כופרים במציאותו של משה בכלל, והיו אומרים שמשה כזה שנתן תורה לישראל, לא היה ולא נברא, אלא אגדה היה; והחכמים ביותר אמרו, שהיה איש מסתורי שתלו בו חוקים ומשפּטים שהתפּתחו במשך הרבה דורות כדי לקדש אותם בקדושת נביאותו. עכשיו שהנטיה מתגברת לתת יותר אמון במסורות קדמונים, והרעיון שאולי גם המסורה שמשה היה אָדם בשר ודם, איש חי ורב פּעלים, מתחיל לכבוש אפילו את לב הספקנים, צריך שמשה זה יהיה מצרי ולא עברי! ואם אין כל המסופּר בתורה על משה מתאים לטפּוסו המצרי, אָז צריך להסיק שהיו שני משה: הגדול, היוצר והנשגב, כמו שהוא נצב חי לפנינו בתורה, היה מצרי, והשני הבדאי והמחקה למעשה הראשון היה העברי! והדבר המעציב ביותר הוא שדווקא חכם יהודי נפל על המצאָה כזו. עד כמה גדול כח ההתבוללות המשחיתה כל חלקה טובה, שהיא מזריעה בלב חכמים גדולים שבנו, זרע של שנאה למורשת אבות. ולאידך גיסא מה טוב מזלם של אומות העולם: כשכבר קבלו מחכם יהודי משה חדש במתנה גמורה, בלי שיחלמו אפילו עליו, צריך שדוקא משה זה יהיה הרבה יותר מעולה ומושלם ממשה שלנו, ולו היו הגויים מצווים במאָה ברכות בכל יום כמונו, אפשר שכמה מאלה שפרויד סומך עליהם היו מברכים על חכם כזה: ברוך שחלק מחכמתו לבשר־ודם…

אבל האמת נתנה להאָמר שאַף אַחד מחכמי הגויים שכתבו דברי בקורת על ספרו, לא הביע שמחתו על מתנה זו, ואדרבא רובם תקפו אותו בגלל זאת, והביעו תמהונם ומיאונם לקבל השקפות זרות ומוזרות כאלה.

הוא בעצמו מרגיש את חולשתו זו, והוא מצטדק בתחילת ספרו באמרו, שלמרות התיחסו אל העם העברי, הוא נדחק, בבקשו את האמת, להוכיח שהאיש היותר גדול והיותר מעולה שבעברים – ממקור זר יצא ונכרי היה לעמו. והוא טוען שאינו מן הראוי להמנע מלבקש את האמת, אם גם זה מתנגד לתועלת הלאום, ובפרט אם על ידי כך יתבררו כמה ענינים הכרוכים עם שאלה זו. אָמנם קשה להטיל ספק בטהרת כוונתו, ואפילו אפשר להניח שאהבת האמת, שבה הצטיין פרויד במחקריו, היא אחת המדות היותר משובחות שנחל מעם ישראל, אבל אי אפשר לכחד שכבר נשרשה כמין מחלה ממארת בו ובהרבה מחכמינו ומנהיגינו שבין המתבוללים, להחמיר בזהירותם לקיים מצוה זו דווקא כשהכף נוטה לחובתנו; ואילו כשיש צורך להטות את הכף לזכותנו – אינם כל כך זריזים לצאת ממחיצתם ולרדוף אחרי האמת ולחפּש אותה ממטמונים. ועוד יש כאלה שמוותרים על זכויותינו בנדיבות גדולה, כדי להראות לעולם מה עניו ונדיב הגוי הגדול הזה, אפילו כלפי מאשימיו, למרות היותו עשוק ורצוץ ונתון למרמס לכל צרוע ולכל זב ולכל מי שהוא היותר גרוע והיותר נתעב בכל עם ועם.

 

התנגדות משה לעבודת השמש    🔗

לו היה פרויד מזדקק לכל השאלה של משה באותו החוש החד של בקורת המציין אותו, ולולא נכשל בשיטתם של מבקרי המקרא לקבל ממה שכתוב בתורת משה רק זה שמתאים לדעותיהם ומסייע להזיותיהם, אבל לזרוק הלאה כל מה שמתנגד להם, אָז היה אולי דוחה את השקפתם על תורתו של אחנאתון. כי כל מי שמתבונן בהגיון בהשתלשלות האמונות והדתות אינו יכול להסכים להם.

כי אמנם, אפשר היה להניח שאחנאתון נהיה לפתע־פתאום למאמין באל אחד, או בעקב מחזה אשר בו נגלה אליו האל, או על פּי הנבואָה, וכדומה. אבל אין אף הרושם היותר קל, או זכר כל שהוא לדבר כזה בכל כתובותיו. ואדרבא, הנה מצאנו שלא רק הודה גם באלהים אחרים, אלא שהאמין באלהות עצמו. אולם מה שקשה עוד יותר להעלות על הדעת, הוא: שהאל של אחנאתון, שהוא השמש במילואה, היה יכול להיות אותו האל שקבל משה לאלוה בשעה שאנו רואים דוקא ההיפך: שמשה מזהיר מעבודת השמש ושהאלהים שנגלה אליו דבר אליו דוקא מתוך הענן. הנה פרט זה, כשהוא לעצמו, כבר מראה את הנגוד הגדול שיש בין השקפתו של משה וזו של המצרים עובדי השמש²⁸. ובשעה שאָנו רואים בהרבה תמונות איך אחנאתון יושב ומתענג לחזות בפני השמש אלוהיו באלף שמחות בכל יום, משה מוכרח היה לוותר על זכותו לחזות בפני אלהים כי “לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האָדם וחי” (שמות ל“ג,י”ז). ובאמת אם היינו באים להשוות את תורת משה והאמונה באל אחד, ואמונת המצרים בשמש בכלל, אז היינו מוצאים נגודים על כל צעד ושעל.

כי אך ורק בדעתנו את מצרים ואת אלוהיהם ואת עבודתם ומנהגיהם ודתיהם, נוכל לראות עד כמה הם דברי משה מכוונים נגדם ונגד תועבותיהם ודרכיהם. בכל פּעם אשר הוא זוכר את מצרים, דבריו כחרבות וכאש לפּידות נגדם; וכאשר ידבר מישראל וממצרים, כמה וכמה פּעמים הוא מזהירם נגד המצרים, נגד אלהיהם ותועבותיהם. אך בראותינו בעין את מקדשי מצרים ואת פּסליהם ואת אלהיהם ואת תמונות כל הברואים אשר השתחוו להם, נוכל להרגיש את כל הבוז אשר רחש משה “למעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון” (דברים ד', כ"ח). רק במצרים נמצאו למאות ולאלפים תמונות מכל “אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ” (שם ה‘, ח’). "תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה, תבנית כל בהמה אשר בארץ, תבנית כל צפור כנף אשר תעוף בשמים, תבנית כל רומש באדמה, תבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ (שם, ד', ט“ו–י”ח).

ובכל זאת אחנאתון לא שנה כלום. אם היה משה מושפע מאחנתון ומהמצרים בכלל איך זה אפשר שהיה כולל גם את השמש בין כל צבא השמים אשר הזהיר את ישראל לבלי לעבדם ולבלי השתחוות להם? באופן מיוחד בכל תוקף התנגד משה לעבודת השמש וצבא השמים. ודוקא מנקודת־מבט זה נתברר לי הטעם שנתן בהזהירו את ישראל לבלי יעבדו לשמש ולירח ולכוכבים ולכל צבא השמים יען ה' אלהיך חלק אותם לכל העמים תחת כל השמים" (שם ד', י"ט). ואָמנם תמיד הייתי מתקשה בפּסוק זה, והייתי מבקש להבין את הנימוק שבו, ורק כאשר למדתי לדעת את כל הכבוד ואת כל התארים והמדות אשר ייחסו המצרים לאלוהי השמש רע ואמון־רע, וגם אחנאתון לאתון, הבינותי שמשה רצה לאמר: שלא יאמינו למצרים החושבים את השמש לאלהי האלהים, כי לו היה כך, איך זה אפשר להבין שהשמש זורחת על כל העולם ומאירה לארץ ולכל הדרים עליה בלי הבדל? אם היה אמת בפי המצרים שהשמש היא אלהי האלהים ושמצרים היא הארץ הבחירה של אלוהי השמש, והארץ היחידה אשר בחר בה לממלכתו אז היתה מונעת אורה מכל אלה שאינם עובדים לה ואינם נכנעים אליה. אבל העובדה שכל העולם נהנה מאור השמש וכל צבא השמים, מוכיחה שהם משועבדים לרצון אחר, זהו ה' האלהים בורא הכל, המושל בכל והנותן חיים לכל, ואשר חלק גם את צבא השמים חלק כחלק לכל העמים בלי הפרש, ובלי תת יתרון לזה או לגרוע חלקו של הלזה. ואמנם אין לך נגוד יותר גדול מזה, שבשעה שהשמש היא היוצרת ובוראת כל, בעיני המצרים ואחנאתון בכלל, אצל משה היא פשוט בריאה שאינה נבדלת בשום דבר מכל צבא השמים ומיתר הברואים אשר בארץ מתחת לשמים²⁹.

 

איך דנים את ישראל לזכות ולחובה    🔗

ועכשיו רוצה אני להעיר על עוד קו אחד המציין את הדרך שבה דנים אותנו. פרויד, כמו הרבה מהיהודים המתבוללים, הולך גם הוא בעקבותיהם של חכמי הגוים הדנים את עמנו מנקודת־מבטם על מנהגיהם ודעותיהם הם; אבל רק כשזה מתאים לנטיותיהם. כך טוענים הם, למשל, איך זה אפשר שהעברים יכלו להתפּתח לא כדרך כל העמים? איך אפשר שדתם לא עברה דרך כל אותן הדרגות עד שהגיעה למעלת השתלמותה כדרך כל הדתות? איך יתכן שההיסטוריה שלהם היתה שונה ומשונה מהיסטורית כל העמים? ובכן כמו אצל “כל העמים” ספּורי האבות בתורה הם דברי אגדה או אפילו בדותות מיתולוגיות שאין להתחשב עמהן כמקור נאמן להיסטוריה; ככה אי־אפשר שישראל היה כבר “עם חכם ונבון” כשבא לארץ כנען, אלא היה ערב־רב של חצי פּראי מדבר ללא תורה וללא דת משוכללה, וממילא אמונתם היתה על שפל המדרגות כי על כן הלכו אחרי איזה אליל מדברי של סופה וסערה, או סתם איזו רוח־נושבת, שקראו לו בשם “יהוה”, דווקא לפי המבטא‏ Ῡahweh שחכמים אלה בדו מלבם. ויוצא מזה שתורת משה לא יכלה להיות במציאות לפני תקופת הנביאים, ושאי־אפשר שתורת־כהנים קדמה לדברים, ושאפילו משה בעצמו היה רק איזה מין של צורה אגדית, ועוד מסקנות כאלה וכאלה.

טפוסיות הן גם המסקנות שמסיקים חכמים כאלה בנוגע לענינים אחרים, כגון אלה; מכיון שמשה הטעים כל כך את האמונה באל אחד, שמע־מיניה שהעברים היו עובדי עבודה זרה. ומכיון, שלמשל, בתהלים מטעימים בהדגשה מעולה את אהבת הצדק והיושר, הענוה והתמימות, יראת האלהים ולכת בדרכיו, אפשר להסיק מכאן, לפי סברת וילהוזן, אבי־אביהם של מבקרי־המקרא, שכל המדות הללו חסרו לישראל באותה תקופה. ומכיון שהללו את הטוב, מוכח שרק רעים ונתעבים היו דרכיהם.

גם בנידון זה הם חושבים אותנו בבחינת “ככל העמים”. וכנראה, שלומדים הם עלינו גזרת־שוה ממנהגם הם כמו להטעים, למשל, בלי הרף את עיקרונם “ואהבת לרעך כמוך” דוקא יען שלא קיימו אותו מעולם אתנו; או להתהלל בעיקרון של צדק ויושר שהם שוללים ממנו בכל עת ובכל שעה, ובכל מדינה ומדינה.

אבל לא תמיד חולקים לנו את הכבוד הגדול הזה להיות “ככל העמים”. ואדרבא, בדרך כלל, פּתגמו של המן שאנחנו “עם זר ומוזר ושונה מכל העמים” הוא אצלם יסוד מוסד שאין לקעקע אותו; על פּיו הם דנים אותנו ברותחין ובו מצדיקים הם עלינו את כל הרדיפות והפרעות והצרות והפּגעים שרשעי העמים פּוגעים בנו. הנה, אלו הן שתי השיטות שבהן הולכים פּעם בכה ופּעם בכה, אבל תמיד לאותו צד שמביא אותם לקצץ בנטיעותינו ולקפח זכויותינו בעבר ובהוה. וגם לעתיד, אם אפשר.

הקדמתי את כל הדברים האלה כדי להראות ששיטה כזו נקבעה גם במוחו של פרויד כשהוא דן בענינינו, מסוג זה טיפּוסית היא גם טענתו, שאי אפשר להאמין שמשה האמתי היה עברי, מפני הטעם הפשוט שאם היה כך, אז איך יתכן שהכניס למחנה העברים מנהג המילה שהיתה מצויה אך ורק אצל המצרים? כי אם נניח שאותו משה שהוציא אותם מעבדות מצרים לחירות, היה עברי ולא מצרי, הלא מן הטבע הוא שהיה עושה כל מה שאפשר, לאבד ולהכרית זכר מצרים מתוכם, ולא לשעבד אותם למנהג שהיה מיוחד למצרים?

והנה בנידון זה פרויד נותן כבוד לעמנו להיות “ככל העמים”, כי כך היתה דרך הרבה עמים לאבד ולהכרית ולהשמיד זכר האויב לבל יראה ולבל ימצא לעד ולעולם.

אבל החכם הגדול הזה לא ידע שדווקא בנקודה זו עם ישראל שונה מכל העמים. כי לא פּעם אחת, אלא הרבה פּעמים, הזהיר אותנו משה “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים”, וזכרת… וזכרת… – ושכל תפילותינו של יום־יום ושל כל חגינו ומועדינו מלאות “זכר מצרים”. הוא לא ידע זאת, בנוגע לזה. אבל כשהוא בא לעסוק באופי המיוחד של עם ישראל, ולברר את הטעמים אשר בגללם אינו כל כך אהוב על הגויים, אז – עוד הפּעם. אותו עיקרון של המן מבצבץ ועולה, וישראל הוא שוב בבחינת “עם זר ומוזר ושונה מכל העמים”. אמנם, כמה קלקלה חכמת מתנגדינו מבין הגוים את מדת־ההגיון של חכמינו וגדולינו, עד שהם באים כמסייעים. להם, ואם בשגיה או במזיד, הם מוסיפים נגעים על פּצעינו, ופגעים רעים על כל דרכינו.

 

העלילה שהיהדות אשמה בקנאה הדתית    🔗

אבל בספרו של פרויד ישנו עוד משפּט יותר גרוע שפרויד הפליט מפּיו נגדנו ושצריך להתריז נגדו בכל תוקף. הוא מאשים את רעיון יחוד האל בחוסר סבלנות דתית, ואומר שמדה זו לא היתה מצויה קודם בין אומות־העולם ושגם אחרי כן לא היתה נפוצה כל כך ביניהן, ולא באה לעולם אלא מתוך האדיקות הדתית של היהדות. זוהי מין עלילה וסילוף ושקר מוחלט שאין לו רגלים, וזה מתברר בבהירות יתירה שהעובדה שכל עם ועם בראשית ימי ההיסטוריה והלאה נלחמו באלהי יריביהם. ועוד יותר בולטת הקנאה הדתית של הגויים מכל המסופר בהגדות המיתולוגיה שלהם, ממלחמות אלוהיהם בעצמם, שהתנפלו זה על זה בעריצות נוראה, בקנאה ושנאה מדהימה, ובגבורה אכזרית ופראית ובכל מיני ערמות ומזימות אשר נהיו לקו ולמשקולת לעובדיהם. לעשות עם אויביהם על האדמה, כמעשים שייחסו לאלוהיהם בשמים ממעל ובשאול מתחת.

רק מהשקפה זו נקבעה הדיעה בעמים שקדמו הרבה לעם ישראל, או שלא באו כלל במגע עמו, להכרית את אלוהי הארצות שהיו כובשים, כי באבדן עם אָז גם אלוהיו נפלו כנפלו, ולכן היה צריך לאבד זכרם כזכר עובדיהם. ודוקא יוון ורומא שמתבוללינו מרימים על נס, הראו רשעות אכזרית במלחמותיהם נגד כל עם חלש ושקט עוד טרם הכירו את ישראל. ומאנטיוכוס ופלאקוס ומאניטו, וכל ה“המן’ים” שעמדו עלינו בכל דור ודור, לכלותינו‏ עד היטלר וגיבילס הרשעים, לא היו צריכים לקנאת אדוקי ישראל – כדי לשפּוך את כל חמתם הפראית על עמנו ודתנו וכל היקר והקדוש לנו.

צריך להעיר שדיעה מזויפה כזו הובעה כבר מסאלומון ריינאך ביותר עוז, בספרו “אורפיאוס” על הדתות והאמונות. בדברו על רדיפות יון ורומא והעמידן שקוץ בבית המקדש: הוא מסביר לקוראיו שקנאתן באָה להן תחת השפּעת היהדות, שהיתה הראשונה באמונות להביא רוח קנאה דתית לעולם ושבאשמה זו עוררו היהודים שטנה ושנאה לדתם בין יתר העמים!

טענות כאלה הן טיפּוסיות לרוח המתבוללים החושבים שהיהודים צריכים לוותר על זכויותיהם, כדי לתת היכולת לשונאיהם לרמוס אותם ברגל ולהעבירם על דעותיהם ורגשותיהם היותר יקרים וקדושים להם. כמה מעליב הוא שאיש כריינאך שהיה מתברך להיות למגן ומחסה לישראל נגד שוטניו, בתור אחד מיושבי־ראש האַליאַנס בפּאריז, רשאי היה להבליט יותר מפּעם ושתים את שנאתו לתורת ישראל ובזיונו לנביאיו ומוריו, ובחוצפּה מגולה ולעג גאיוני טפל כל מיני אשמות על היהדות: את משה הציג כמכשף; את ירמיהו – כמזייף, ושמירת השבת באירופה הנאורה היתה בעיניו הכתם הכי שחור בתרבות האירופּית(!) הגבוהה והנהדרה של זמננו, ושהיה צריך לעקור מן העולם! זכורני כשנפגשתי אתו לפני כשלשים שנה בברלין, והוכחתי אותו על הטיחו שקרים כאלה נגד היהדות, נסה לפטרני בליצנות ריקה. אולם כשדחקתי אותו ובקשתי שיוכיח צדקו, החל לחרף ולגדף את תורת משה, ומתוך כעס אָמר לי: האיך תוכל להגין על תורה שדנה לשרפה אשה שנבעלה בנידתה! השתוממו המסובים, שרובם היו גויים, לשמוע אכזריות כזו. אבל אני אצתי בעגלה חשמלית לביתי והבאתי לו תנ"ך וקונקורדציה באַנגלית ואחרי שבקש את כל הפּסוקים המדברים על הנדה ולא מצא מה שאָמר, שאלני במבוכה אם לא חסרו איזה פּסוקים בקונקורדציה. החזרתי לו: אָמנם חסר רק אותו פּסוק שבדית מלבך. צחקה כל המסבה ונסתם פּי מלשין. אחרי זמן־שמעתי בפּאריז שאָמר עלי שאני מאותם הקנאים היהודים שהרבה אנטישמיים יכולים ללמוד ממני הלכה בקנאה ושנאה! לעומת זה סח לי יוליוס אופרט, האשוריני המפורסם, שנים אחדות לפני שהכרתי את ריינאך שהאיש הזה, שהיה מלומד גדול אבל גם עקשן ועז־פּנים גדול, היה מעורר לעג, ולפּעמים גם גועל־נפש, בחוגי הצרפתים כשהיה מרבה בשבחה של התרבות הצרפתית בלכחנות יתירה, ומגנה את היהודים בשחצנות מוגזמה. ופעם אחת אמר לו אקדמאי צרפתי: אתם תמהים שיש בינינו שונאים לישראל, בשעה שיש ביניכם ריינאכים כסאלומון ותיאודור אחיו!

כדאי וכדאי להוקיע ריינאכים כאלה ברבים כדי להראות כמה מגונה היא מדה של וותרנות ממין זה מצד המתבוללים שבנו, ועוד יותר מגונה היא מצד צבורינו לסבול שאנשים כאלה יתפשו מקומות חשובים בהנהלת קהלותינו וחברותינו.

 

האפשרות שמשה והעברים השפיעו על אחנאתון ולא להיפך    🔗

אפשר היה להרחיב עוד את הויכוח על אודות אחנאתון ועל חידושיו בתרבות ובדת. אבל דבר אחד רוצה אני להבליט, והוא שהמהפּכה שלו לא יכלה להתקיים, דווקא מפּני שהיתה זרה ומוזרה למצרים. כל השינויים אשר הכניס בשלטון ובאלהות, בחייו הפּרטיים ובחיי הצבור, באמנות ובעוד מלאכות, לא היו תוצאת התפּתחות טבעית, כי אם הופעה פּתאומית, אשר חלפה ועברה כלעומת שבאָה. וזוהי הסבה האמתית אשר השניאָה אותו על המצרים כי כל רוח נכריה היתה לתועבה ולזרא למצרים. אפילו יחסו לעבודת־השמש בהכניסו את השם החדש אתון, והפלותו אותו לטובה מכל יתר האלהים וחלקו לו מעלה גבוהה מעל כולם, לא היה יכול להקניטם במידה כל כך גדולה, אם לא היה משתמש בשנוי הזה לחזק ולאמץ את שאיפותיו המיוחדות בחייו ובהנהלת המדינה והכהונה בדרך אחרת מזו שהיתה מקובלה מדורי דורות בנא־אמון ובאון, מרכזי העבודה והקדושה של מצרים.

ואם הדבר הוא כך, הלא השאלה עולה על הדעת אם אחנאתון לא הגיע להשקפה כזו תחת השפּעה זרה שבאָה מחוץ לסביבה המצרית. ואם היתה בכלל השפּעה כזו אפשרית במצרים בימים ההם, אז באיזה מקום ומאיזו סביבה היתה יכולה לחדור אל הסביבה המצרית?

והנה בהוכחנו לדעת, שהזרים היחידים אשר הורשו להשאר במצרים, אחרי ששבטי ההיקשוס גורשו על ידי יאחמס (Yachmes) בשנת 1580 לפסה"נ, היו העברים, הלא קרוב לשער שהשפּעה כזו היתה אפשרית אך ורק מצדם. כי מכל מה שנאמר בפּרשת מצרים עליהם אנו למדים שלמרות שבתם מאות בשנים בין המצרים, לא התערבו בהם, ודתם היתה שונה מדת המצרים. ועתה צא ולמד אם באמת אפשר היה למצוא איזה יסוד להשקפה שאחנאתון היה נוטה לאמונה באל אחד כמו שמבטיחים לנו המצרינים, הלא רק מהעברים יכול היה לקבל תורה כזו. כי רק להם היתה אמונה מיוסדה על יחוד האל כבר מימי אברהם, ואם גם לא בשם יהוה, כי אם בשם אל שדי נודע להם אלהי אבותיהם (שמות ו‘, ג’).

ואם נוסיף על זה שלפי החשבון של מלכים ו‘, א’ (עיין למעלה הערה 23) היתה יציאת מצרים סביב לשנת 1445 בימי פרעה אמון־חותף השני (מלך משנת 1448 עד 1413) אבי־אביו של אחנאתון, הלא אפשר להניח שמקרה יציאת ישראל ממצרים, אחרי שבתם שם כארבע מאות שנה לא נשכח במהרה; ואפשר שהאיש משה ופעולתו היו ידועים גם לאחנאתון. ואם באמת היתה כוונתו להתקרב להשקפה שהיא יותר קרובה ליחוד הבורא, אָז ההנחה שאחנאתון הושפע ממשה היתה מתקבלת על הדעת הרבה יותר מהנחותיו של פרויד שמשה הושפּע מאחנאתון. אבל כבר הוכחנו שכל הדעה הזאת מופרכה מעיקרה ושאין לה יסוד באמונתו של אחנאתון וגם לא מתאימה היא לחשבון יציאת מצרים ולמאורעות בדברי ימי המצרים בעצמם.

 

סוף דבר    🔗

סוף דבר ראיתי לנכון לצאת מגדר שגדרו לבקורת־ספרים ולדון בפּרטיות על הנושא שלנו. כי לא הספר אלא הנושא שפרויד וכל אלה שהוא סומך עליהם דנים בו עיקר בעיני. ובאמת לא מפאת חשיבות שיטתו ולא מפני ערכו המדעי שווה היה ספרו של פרויד לטפּל בו במדה כזו, אבל מלבד הטעם שאמרתי ראיתי שגדלה החרדה במחנה ישראל ומכל צד סבבוני, ודווקא מצד שומרי תורה ודת אפפוני ויאיצו בי, לפוצץ ראש לויתן ולהציל כבודו המחולל של משה. לכן חשבתי שהרבה יותר נחוץ להוכיח את טעותם של חכמי התרבות המצרית בנשאם את אחנאתון למעלת מחולל האמונה באל אחד, מאשר לצאת למלחמה רק נגד פרויד. גם חפצתי להראות על פי דוגמאות אחדות כמה יכולים אנו ללמוד מהתרבות המצרית לזכותנו בשעה שהמצרינים משתמשים בה דווקא לחובתנו.

וטרם גמרי עלי לאמר מלים אחדות על האופן אשר בו בחר פרויד להזכיר את ספרי על “שפת התורה וקשריה אל שפת המצרים ותרבותם”³⁰. הוא מזכיר אותו בכל ספרו אך פעמיים בהערה, ובדרך־אגב, ורק באותו מקום שיכולים לחשוב שספרי הוא כמסייע לו. כי מכיון שאני מראה השפּעה מצרית על השפה העברית, שמע מיניה שאפשר לחשוב שמשה היה מצרי. אבל האמת היא להיפך: כי הלא כל מטרת חקירתי היא דוקא להוכיח שהשפה העברית היא יצירה של עברים, ואך ורק של העברים, ושלא היתה בנמצא קודם שבאו העברים למצרים וכי שם, תחת השפּעת השפה המצרית, הרחיבו ויפתחו את הדבור הכנעני שהיה שגור בפיהם כשירדו מכנען למצרים, ויבראו את השפה העברית בכל שכלולה והדרה בתור שפה ספרותית בצורתה וסגנונה כמו שהיא בתורה. ובהיות שהספרים הראשונים שנכתבו בעברית היו ספרי משה, הרי יוצא לנו שהיוצר העיקרי של אותה השפה הספרותית היה משה בעצמו ושהוא כתב את ספרי התורה. ואם זה כך איך אפשר להניח אף רגע אחד שמשה לא היה עברי במקורו וכוחו ובכל נפשו ורוחו?

איני יודע מה יהיה סופה של הפסיכואנאליזה שפרויד ברא בכשרונו. אבל איך שידונו אותו הדורות הבאים על מפעליו המדעיים, אם לחסד או לשבט, דבר אחד אינו מוטל אצלי בספק. וזה: ששום אָדם היודע איזה דבר מתורתנו יחזיק לו טובה על ספרו על משה ורק יצטער שחכם כמותו, אשר הקים דור חדש של חוקרים ואשר הרחיב את חוגי המדע בהשקפותיו ומסקנותיו, נכשל בסוף ימיו בענין שאינו ממקצועו ויראה באופן היותר ברור עד כמה שוגים ומשגים חכמים שיוצאים מגדר מומחיותם ואינם נזהרים בדבריהם.