(הדואר, ניו־יורק, גליון “השבת”, כ“ד אדר, תש”ב)

אמר לו הקדוש־ברוך־הוא למשה מתנה טובה יש לבבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם (שבת י').

 

א    🔗

יום השבת, כפי שהוא מתואר בתורה, הוא יום מנוחה. “כל מלאכה לא תעשו, שבת הוא לה' בכל מושבותיכם” (ויקרא כ"ג, ג'). ולא רק לאורח ובעל בעמיו, כי אם גם ל“עבדך ואמתך וגרך אשר בשעריך” (שמות כ' י'). ולא רק לבני־אָדם, כי אם גם “ינוח שורך וחמורך” (שמות כ“ג, י”ב). ‏ וחשיבות יתירה ניתנה למצות השבת, שנכללה בעשרת הדברות, יסוד מוסד לתורת משה, (שמות כ‘, ח’, ודברים ה', י"ב). ומצוה זו לא רק להלכה נשארה, אלא עברה גם למעשה בדור המדבר, כנראה מהמסופר על ירידת המן (שמות ט“ז, כ”ב וגו') ומעשה המקושש (במדבר ט“ו, ל”ב; עיין גם יחזקאל כ', י“ג וכ”א). ומנוחה זו לא היתה מנוחה המביאה לידי שעמום או עצבון, אלא מנוחה של שמחה ועליזות. כי אם הנביא מתרה “והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדיה” (הושע ב', י"ג), מוכַח שהשבת היתה יום חג לכל העם, וגם לעם היושב על הארץ ועובד את אדמתו, ויום עונג היה להם כיום ראש החודש. כשהאשה השונמית ממהרת אל אלישע, שואל אותה בעלה כמשתומם על לכתה אל איש האלהים ביום חול: “מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת” (מלכים ב‘, ד’, כ“ג. עיין גם ישעיה א', י”ג, “חודש ושבת קרוא מקרא”, ויחזקאל מ"ו, ג').

ויום השבת היה יום עממי כראש החודש, אשר בו שבתו גם ממשא ומתן, כנראה מדברי עמוס (ח‘, ה’) נגד התגרים, שהמסחר והממכר היה יותר יקר להם ממועדי־יה. האומרים “מתי יעבור החודש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר”. וקדושת השבת והמנוחה בה היו כל־כך חביבים על ישראל, שהנביא מעודד את הגולים הנוגים והעצובים מצרת הגלות, ומבשר להם שלעתיד לבוא "מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה' " (ישעיה ס“ו, כ”ג) כמו ביום־טוב וחג, ויום השבת הוא גם יום קדוש, "וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון לה' " (שמות ל"ה, ב' ועוד).

מכל זה נראה שישראל נצטווה על השבת מראשית היותו לעם. ומאָז מעולם היתה השבת קנין כל האומה, בין אם כל בני ישראל ובין אם חלק מהם קיימו אותה; ושיום השבת היה גם יום חג ושמחה, כמו שנאמר: “וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד” (ישעיה נ“ח, י”ג), אמרה שנעשתה ליסוד מוסד לשמחת שבת לדור ודור.

ולמה דוקא ביום השביעי? על זה בא הכתוב ללמד שתים: אחת בדברת “זכור את יום השבת לקדשו, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו” (שמות כ', י"א), כמו שנאמר כבר במעשה בראשית: “ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות” (בראשית ב‘, ג’). ושנית בדברת “שמור את יום השבת לקדשו… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צווך ה' אלהיך לעשות את יום השבת” (דברים ה', י“ב וט”ו).

ועוד: מכל מה שנודע לנו מחוקי הגויים היותר קדמונים לא מצאָנו שאַף לאחד מהם היה יום שבת, יום קבוע משבוע לשבוע, או אפילו דומה לו, לנוח ולהנפש בו כמו ביום־טוב ועונג בו. ואפילו אצל העמים מימי יוון ורומא לא נודעה השבת אלא אחרי שנתבססה הדת הנוצרית ולבשה צורה קבועה ופשטה בעולם, וגם זה רק במובן פולחני, לרנה ולתפלה, ולא למנוחת הגוף ועליזות הנפש. רק אז נעשתה השבת לקנין הרבה גויים, אם גם נדחתה ליום הראשון בשבוע¹.

 

ב    🔗

כל זה היה ידוע לכל העולם ומקובל בכל בתי־המדרשות של הגויים, עד שבאו חכמי בקורת המקרא והפכו את הקערה על פּיה. כי הלא זה עיקר שיטתם לקצץ בנטיעות ספרי המקרא ולסרס ולהפוך את הכל, להקדים את המאוחר ולאַחר את המוקדם, ובכלל לערבב את סדר הפּרשיות והזמנים. ומכיון שקבעו זמן מתן תורה בזמן מאוחר לימי המלכים, ממילא לא היתה עוד לשבת אותה הקדושה ואותה החשיבות שנתנה לה התורה; וממילא לא היתה דוקא ביום השביעי; ובהיות שהשבת נזכרה יחד עם החודש, וודאי שהיה לה ענין וקשר עם מהלך הלבנה; ומכאן הסיקו שכשם שהחודש היה חג מולד הירח, כן היתה השבת יום חג מלואו, כלומר בחצי החודש; ומכיון שכבר הגיעו לכך, הרי הדבר פּשוט בתכלית הפּשטות: נשאר רק לחלק שוב את חצי החודש לחצאים כדי להגיע לשבת שנקבעה להיות ביום השביעי! ובכן, מקור השבת הוא בעבודת הירח, וכל טעם אַחר שניתן לה בתורה הוא בדוי ומאוחר. לא ארכו הימים ונמצאו גם חכמים כאלה אשר גילו ואישרו וקיימו, שעובדי הירח היו הראשונים לחוג את יום השבת, ושבני ישראל קבלו אותה במדבר מאותם החוגגים אשר בערבה. ורק אחרי הרבה מאות בשנים המציאו טעם חדש לחג עתיק־יומין זה וקשרו אותו, תחילה למעשה בראשית ולבריאָה (שמות כ', י"א) ואחר כך ליציאת מצרים (דברים ה', ט"ו). וחכמים אחרים אמרו, שישראל לא קבלו את השבת מן הכנענים, אלא אחרי כיבוש כנען. כי הלא נמנה ונגמר אצל מבקרי המקרא שישראל היה לפני בואו לארץ כנען ערב־רב של שבטים נודדים בערבה, פראים ופראים־למחצה, שהתנפלו על הכנענים שהיו, לפי דבריהם, מבלי אף קורטוב של ראייה לזה, הרבה יותר מושלמים מהם בהשכלה ובאמונה; ואחרי שהכחידו, אותם שמו את השכלתם בכליהם ויתפּארו בכתר שלא להם, ממש כמו שעשו גויים רבים עם עמים אחרים ובפרט עם ישראל לאחר שכבשו וירשו את ארצותיהם.

אבל השאלה היסודית והעיקרית: מאין באה החלוקה של החודש לארבעה שבועות של שבעה ימים, ומתי התחילה חלוקה זו, אינה ברורה כל־צרכה. יודעים אנחנו, שהבבלים חלקו את החודש לאַרבעה שבועות, אבל אין זאת אומרת, שהם היו הראשונים לחלוקה זו. ‏ אפשר שהיא קודמת לתרבות בבל, ומקורה הראשון אצל שבטי הערבה, אשר ידעו רק את התחדש הלבנה מחודש לחודש, והשנה של תקופת השמש לא היתה ידועה להם כלל. כל מה שאפשר לומר על־פּי ההגיון הוא, שחלוקת החודש לחצאים ואַחר כך לשבועות של שבעה ימים, היא יותר טבעית אצל בני שם שעבדו לירח. הם התבוננו במהלכו ומצאו שהוא מתחדש בזמן קבוע, והולך ומתמלא אחרי זמן קבוע, ואַחר כך הוא הולך ומתחסר עד שהוא נעלם, ומתחדש שוב. בתנאים כאלה היו היום של ראש החודש והיום של מילוי הלבנה שתי נקודות ברורות, ואפשר שחגגו את שני הימים האלה. אבל בשום מקום לא מצאנו שאיזה עם יעשה גם את יום חצי הזמן הזה, כלומר, את יום השביעי, ליום חג. ובכן, אפילו אליבא דהני חכימין סגיאין הסוברים שישראל הושפּעו מעובדי הירח בחלוקת החודש, היתה המסקנה החגיונית צריכה להיות, שישראל היה הראשון שחלק לחצאים את הזמן בין חידוש הלבנה ומלואה לשם חג, ושהם היו הראשונים לקבוע את השבת כיום מנוחה, והם הם חלקו את הבריאָה לששת ימי המעשה והם הם שנימקו אותה במנוחת הקדוש־ברוך־הוא כאשר כילה לעשות את הארץ ואת השמים וכל צבאָם.

ועוד דבר: הכל מודים שאי־אפשר להוכיח בוודאות מאימתי נתקבלה בישראל חלוקת החודש לארבעה שבועות. ורק על־פי סברא מניחים חכמי המקרא שקבלו אותה מבבל, אבל הם מדגישים בפירוש, שזה לא היה בימי האָבות, לפי שאינם מודים בכלל באמתות סיפּורי התורה על האָבות, אלא אַחרי גלות בבל. ובכן, אם אָנו צריכים לסברה, הרי יותר טוב ללכת אַחרי השכל הישר וההגיון, מלעשות קפיצות מהשערה להשערה ולקבוע השערה כעובדה כשיש תועלת בזה, ולהפוך עובדה להשערה כשהיא עומדת למכשול בדרך.‏ ובכן. הסברה הישרה נותנת שחלוקת החודש היא מסורה מימי האָבות מאור כשדים עצמה, כי הבבלים מנו כ“ח יום לחודש לפי התחדש הלבנה, ואת החודש חלקו לאַרבעה שבועות של שבעה ימים. ומובן, קבלה זו קדמה למושב ישראל במצרים, משום שהמצרים לא ידעו חלוקה כזו. הם חלקו את השנה לפי מהלך השמש לי”ב חדשים של שלושים יום כל חודש, וכל חודש לשלושה חלקים של עשרה ימים, דהיינו שלוש מאות וששים יום, ועליהם הוסיפו חמשה “ימי מלואים” לגמור את השנה של שס"ה יום. והנה על יסוד ההנחה שהשבוע של שבעה ימים קדם למושב ישראל במצרים, אינו עוד רחוק כל־כך מהשכל, שחלוקת הבריאָה לששת ימי המעשה וקביעת יום השביעי לשבת קודש הם מימי משה, ושהשבת מקורה בישראל ואין לאחרים חלק בה.

 

ג    🔗

אבל אין לך דבר העומד בפני הרצון; ומכיון שרוצים חכמי הגויים למצוא את מקור השבת דוקא אצל עמים אחרים, המציאו המצאות על המצאות, וגילו סמוכין במקום שאין סמוכין, וחיברו זה לזה ענינים שאין להם שום קשר כלל ועיקר. ובכן פּנו ימה וקדמה ודרכם הוליכה אותם בתחילה אל רומא ואַחר כך אל בבל.

ידוע, שהרומאים קראו לימי השבוע על שמות שבעה כוכבי לכת, ושם השבת על שם סאטורן, שנקרא בימי הנביאים בשמו הבבלי כיון (עמוס ה', כ"ו), ובתכונה המאוחרה שלנו שבתאי. והנה טאקיטוס ההיסטוריון הידוע, שחי בתחילת המאָה הראשונה למספרם, הביע את ההשערה שהיהודים קידשו את השבת לכבוד סאטורן. אבל אפילו הוא נותן מקום לסברה, שהשבת קשורה גם ביציאת מצרים; וכנראה, שלא הבין מה שאמרו לו על הכתוב “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים” (דברים ה', ט"ו), וחשב שיום יציאַת מצרים חל בשבת. אבל שום חוקר שדעתו מיושבת עליו, לא התחשב עם השערה נבובה כזו, ורק לפני כמאה שנה כאשר התחילה הבקורת המקראית לחפּש בכל מקום בתנ"ך מקורות זרים, העלו אותה מתהום הנשיה (באַוער, “דער העברעאישע סאַבאַט”, 1832). מאז נתרבו החוקרים שניסו לקשר את השבת עם פּולחן הכוכב סאטורן. אבל כל ההשערה הזאת מוטעית מעיקרה ובנויה על אבני תוהו. קודם כל התחילו הרומאים למנות את ימי השבוע לפי שמות כוכבי הלכת רק זמן קצר לפני חורבן הבית השני. שנית, יום סאטורן היה אצל הרומאים היום הראשון לשבוע בעוד שהשבת היא היום השביעי לשבוע. ושלישית, אין שום זכר או רושם שהיהודים מנו באיזה זמן שיהיה את ימי השבוע לפי שמות כוכבי־לכת². ורביעית, אין שום דמיון ליום סאטורן עם יום השבת, והרומאים לא ידעו את השבת קודם שבאו במגע עם היהודים, ולא רק שלא היה להם יום מנוחה, כי אפילו לא הבינו את ענין השבת שלנו, וחשבו שיש איזה דבר סתר (מסתורין) בחג זה שהיהודים עושים בבתיהם בשקט, בלי רעש והמולה ובלי הוללות ושכרונים כמו שהיו עושים בחגיהם הם. והיו מהם שחשבו שהיה יום צום ועינוי ליהודים, כי שבתו מעבודה. וסופרים רומאים לעגו ליהודים הנרפּים המתהלכים בעצלות בלי עבודה ומלאכה ביום זה. בכלל יש ערבוביה גדולה בכל הענין אצל המחזיקים בדעה זו ונבוכים הם במדבר השערות ודמיונות³.

אבל מעציב הוא הדבר, שלא רק במערכות חכמי הגויים פּשטה דעה משובשת כזו, אלא גם אל מחננו חדרה ומשכה בחרמה את אחד מגדולי המחשבה שלנו, את הפילוסוף הרמאן כהן, שנפל על המציאָה הזאת בראשית התמנותו לפּרופיסור “מן המנין” במארבורג. הוא ראה בזה סימני אתחלתא דגאולה, וחשב שהשאלה היהודית כבר מצאָה את פתרונה ושהגיעה השעה ליהודי גרמניה הברוכה לעשות וויתורים כדי להתערב בגרמנים יוצרי ה“הומאניזמוס”. ובתור מנחת בכורים נראה לו שכדאי היה למחול על יום השביעי המקודש. אָז יצא במאמר, אשר בו הציע לבטל את השבת ולחוג אותה יחד עם הגרמנים ביום הראשון. והדבר לא קשה לעשותו, מכיון שהשבת מקורה בפולחן סאטורן הזר ליהדות, אין הנזק גדול אם יחליפו יום המוקדש לסטורן ביום שלאחריו המוקדש לשמש; (ה. כהן, “יודישע שריפטען” II, 2–71). כמובן, חולל המאמר ההוא רעש גדול, והיהודים קראו להצעתו “שמד יבש” (טראקנעס שמאדען). אבל לאָשרו באֶָה מיד הסערה האַנטישמית בגרמניה ותקעקע גם את הבירה שלו, ותחזיר אותו למוטב, ומני אָז נהיה, כמו שהוא היה אומר, לבעל־תשובה, והתחיל להגן ביתר עוז על היהדות, ובפרט על השבת, וללחום מלחמתנו נגד שונאינו⁴.

 

ד    🔗

אבל לא אָרכו הימים וגם אצל חכמי הגויים אָבד חנה הראשון של השערה זו. לא יכלה עוד להחזיק מעמד וצריך היה למצוא מקור אַחר.

ומבקרי המקרא, כשבאים לחתור מחתרות. אינם מתייגעים והם הולכים מחיל אל חיל. ויהי כאשר שקע אורו של כוכב סאטורן, עלה אורה של בבל. הרבה חכמים התחבטו בשאלָה, מה ענין שבת לחודש, שנזכרו יחד בכמה כתובים. בתנ“ך (מ“ב, ד', כ”ג; ישעיה א', י"ג ועוד) ולא מצאו פתרון נכון ומשביע לכל רעב לדעת נסתרות. והנה קרה המקרה שגילו בחפירות בבל לוח מימי אשורבניפל מהמאָה השמינית לפני מספּרם, ובו מדובר על יום ז', וי”ד, וכ“א, וכ”ח בחודש, שבהם היו מקריבים לאלילים, ונאמר שכל אחד מהימים הללו הוא יום רע ואסון אשר בו הרועה לבני האָדם (המלך) לא יאכל צלי, ולא יחליף בגדיו, לא ילבש לבנים ולא יסוך נסכים, לא ירכב על מרכבתו ולא יוציא משפט… וגם אשר בו המכשף לא ינבא, והרופא לא ישים ידו על החולה וגו'. אבל מצאו גם יום שנקרא “יום מנוחת הלב” (אום־נוח־לבי) ועוד מלה, “שאַבאַתוּם”, שפירשו אותה בקשר עם אותו יום שחל בי"ט לחודש, שבו מכפרים את פּני האלילים להשקיט רגזם וכעסם. והוסכם שהשם “שאַבאַתום” חל גם על הימים הללו. ובכן, קפץ המלומד האשורייני מוריס יאסטרוב בראש המנצחים על ההנחה, שמקור השבת הוא בבבל (אמריקן דזשורנאל אָף טהעאָלאָדזשי", 1898). כי הרי בלוח דנן מדובר על יום מנוחה, ובפירוש נזכר השם “שאַבאַתום”. האם אפשר לפקפק שזה מכוון אל שבת? ובכן הוא מסיק, שהבבלים הם שהמציאו את השבת, ושאנחנו לקחנו אותה מהם!

אבל הוא עצמו מודה:

א) שהביטוי אום־נוח־לבי מוסב למנוחה של האלילים ולא של בני־האָדם.

ב) שהוא יום שבו נחים האלילים לא מעבודתם, אלא מכעסם וחרונם וקצפם, בזכות הקרבנות והתפילות שמביאים להם עובדיהם.

ג) שיש חולקים על התאָמת שם שבת העברי ל“שאַבאַתום” הבבלי, משום שאפשר לקרוא גם שפתום, ובכלל שונים שרשי שני השמות האלה זה מזה במקורם ובהבנתם.

ד) שאין שום רמז בכל חיי הבבלים שהיה להם יום מנוחה לבני־אָדם מכל מלאכה, ורק יום מעין יום כפּורים לבני־אָדם ויום מנוחה מרוגז לאלילים.

ה) שיום זה היה אצל הבבלים יום אבל ועצבון ויגון ויום רע ומוכן לאסון, שבו היו נמנעים ממלאכה ועבודה, משום שמנוחת האלילים היתה סימן רע לאָדם, וסכנה היתה כרוכה בה. ועוד מודה הוא שיש ניגוד בכל וכל בין השבת ושאַבאַתום.

אבל דוקא משום כך הוא מתחבט אַלפי חבוטים להראות שהשאַבאַתום הבבלי הוא המקור האמתי של השבת. וכדי להגות את הניגודים מן המסילה הוא ממציא עוד המצאה חדשה, דהיינו שהיו שני מיני שבת: אחת קודמת לגלות בבל, והיא היתה עטויה באבלות ועטופה בעצבון, והיתה יום רע ואָסון כמו אום־נוח־לבי.‏ ושבת שנית מאוחרה לגלות, היא השבת שנעשתה ליום עונג ויום קדוש לה‘, אַחרי שכל רשמי האליליות ועבודה זרה נמחו ונשכחו. והוא מגלה במה שנאמר בתנ“ך על השבת סימנים המתאימים לאום־נוח־לבי, סימנים המראים רק את בערותו בהבנת השפה ובביאור המקראות, ונטיה לסלף מה שכתוב בתורה. הוא מראה אפילו מין “למדנות” מגוחכת, שקבל מבית אביו, שכידוע היה רב. הוא התבונן שבמוצאי שבת קודש מברכים “בורא מאורי האש”, ומכיון שגלו לו שנמצא בבראשית רבה, פּרק י”א, שגם במוצאי יום הכפּורים מברכים “על מאורי אש”, הרי מוכח שיש יחס קרוב בין יום הכיפּורים והשבת, וכשם שיום הכפּורים הוא יום עצבון ועינוי הנפש, בהכרח שכך היתה גם השבת יום עינוי ועצבון, ממש כמו אום־נוח־לבי של הבבלים. וכמו שאום־נוח־לבי היה יום רע, ולא עשו בו כלום, לא לשם מנוחה, אלא כדי שלא יזיקו האלילים ברגזם ויקלקלו מעשיהם, כך הוא מוצא גם סימנים שיום השבת גם הוא היה יום רע לפנים, כלומר לפני גלות בבל. ‏ומהפּסוק “וקראת לשבת עונג” (בישעיה (נ“ח, י”ג) הוא מסיק שהנביא הזהיר את הגולים שלא יענו נפשם בשבת ושלא יעצבו כמו הבבלים, אלא שיתענגו וישמחו בו. וזאת היתה לפי דעתו ההתחלה להבדיל בין השבת שלאַחרי הגלות, שנעשתה יום עונג, ולקודם לו שהיה מין יום כפּורים ועינוי הנפש. ועוד שינוי לטובה מצא: בהיות שבאום־נוח־לבי אָסור היה למלך להחליף בגדים משום היותו יום רע, לכן ציוו חז"ל דוקא להחליף בגדים לכבוד השבת ולעשותו יום טוב (ג"כ מדרש רבה, בראשית, שם). ועוד מוצא הוא שה’ אלהי ישראל הוא אל קנא ונוקם ורגזן וכעסן ומזיק גדול ונורא, שצריך לירא אותו ולפחד מפניו, ממש כמו מפני האלילים הרגזנים והכעסנים של בבל. ובכן, עיקר השבת היה כמו זה של אום־נוח־לבי להרגיע את לב ה' הכעסן והרגזן והנוקם ומשלם רעה לכל יראָיו. ולבסוף הוא מודה כלאַחר יד, שלא השם שבת מתאים לשאַבאַתום, אלא שבתון היא המלה המתאימה לשאַבאַתום. והוא מביא ראיה שיום הכפּורים וראש השנה נקראו שבתון, יען כי הם ימים רעים כמו השאַבאַתום של הבבלים!

ומוריס יאסטרוב עוד רוצה להוכיח, שמלת שבת ב“מחרת השבת” (ויקרא כ“ג, י”א וגו') אינה השבת של יום השביעי, אלא מוסבה היא ליום מלוי החודש, כמו שהיתה משמשת טרם קבעו את יום השבת ביום השביעי (“אַמריקאן דזורנאל אָף סעמיטיק לאַנגווידזשעס”, 1919, 104) והוא מראה גם בכאן “למדנות” של עמי־הארצות וחוסר הבנה בשפה העברית כמו אצל מלומדים הזקוקים למלונים ותרגומים כדי להבין כתוב אחד במקרא⁵.

וכאן עלי להעיר, שאין אני רוצה להכנס בוויכוח עם מבקרי המקרא על ענין “זכור ושמור” ושינוי הטעמים בדברת שבת ב“יתרו” וב“ואתחנן”, אעפ“י שהם עשו מזה אבות ואמהות לפלפוליהם בנוגע לסדר וזמן שתי הפּרשיות ועשו הרבה תבשילים מקודחים משני הטעמים. האמת היא, שאין שום ניגוד בין שתי הדברות: בנוסח הראשון של דברת שבת הוא נותן טעם לשבת כיום מנוחה, ומקשר הוא אותה למעשה בראשית, “כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו' וינח ביום השביעי”. והתחיל ב”זכור“: זכור מעשים שעברו. ובנוסח השני הוא מדבר על שביתה ממלאכה ולכן התחילה דברה זו ב”שמור" להזהיר על “שמירת השבת. ומכיון שבא לצוות “למען ינוח עבדך ואמתך כמוך” הוא מקשר אותה לשעבוד מצרים, “כי עבד היית בארץ מצרים”, והוא נותן טעם למצוה זו “על כך צווך ה' אלהיך לעשות את יום השבת”. ועוד דבר: ב”יתרו" הוא נותן טעם לקדושת השבת “על כן ברך ה' את יום השביעי ויקדשהו” וב“ואתחנן” הוא נותן טעם לעשיית השבת ושמירתה⁶.

 

ה    🔗

המצאָתם של יאסטרוב וחבריו לדעה כבשה את הלבבות ונתפּשטה בין מבקרי המקרא, וכל אחד הוסיף נופך משלו. החכם ציממרן בא לאשר ולקיים שמלת “שאַבאַתום” מציינת את החג שחל ביום האַרבעה־עשר או החמשה־עשר לחודש, כלומר יום מלוי הלבנה, והשבת מתאימה בכל וכל אל שאַבאַתום.‏ הוא הסתייע בעובדה, שבכמה כתובים בתנ"ך באים חודש ושבת יחד ומזה ראיה חותכת שכשם שחודש הוא יום התחדש הלבנה, כן שבת הוא יום מלוי הלבנה; אחריו בא יוחאניס מיינהולד וקבע במאמריו מסמרות בהשערה זו בחריפות גדולה. אחריו נהו כמה מגדולי המבקרים כמו מארטי, טשיינה ואחרים⁷.

אבל מיינהולד עוד הרחיק ללכת בדרך נצחונו. הוא מוכיח שלפני יחזקאל לא היה בכלל שבוע של שבעה ימים בישראל, וממילא אי־אפשר לחשוב שיום השבת היה ידוע להם קודם הגלות. לפי הראיות “המחוכמות” והמפולפלות שהוא מביא, היה יחזקאל הראשון אשר הכנים ליהדות את חשבון השבוע של שבעה ימים, תחת השפעת הבבלים. הוא הוא שקבע את יום השביעי לקדשו, זכר למעשה בראשית, והוא הוא שחילק את סדר הבריאָה לששה ימים.

אָמנם חוקרים אחדים בעלי שם לא הסכימו לו והביאו ראיה מירידת המן שציווה משה על השבת אשר היתה ביום השביעי, אבל את הראייה הזאת בטלו רבים, שהרי אי־אפשר שהשבת היתה בנמצא לפני כיבוש כנען, כי רק עם היושב על אדמתו יכול לשבות ממלאכה ולנוח מעבודה, ולא עם יושב אהלים ונודד במדבר. בכלל אין מבקרי המקרא מאמינים שחילוק הבריאָה לששה ימים נעשה לכתחילה למען קדש את יום השבת ליום מנוחה. סוברים הם שדבר זה נעשה בזמן מאוחר יותר, כשהשבת היתה ידועה ונפוצה בישראל בגלות בבל. אָז המציאו את הטעם ה“תיאולוגי” של זכר למעשה בראשית בעשרת הדברות בפרשת “יתרו” שהיא הרבה מאוחרה מעשרת הדברות בפרשת “ואתחנן”.

כל השקלא והטריא בענין זה וההוכחות שהביאו נגד השקפתו של מיינהולד, מראות למדי עד כמה רופפו אשיות התנ"ך בעיני המבקרים שהנחה תלויה באויר ומגוחכה כזו זכתה לוויכוח רציני שכזה.

ועוד תלמיד־חכם יהודי, פרופ' עד. מאהלר, בא כמסייע וגילה חדשות מן הצד הלשוני שבמלת שבת⁸, ואחרי הפּלפּול בהוראת הפועל “שבת” שהוא מבאר במובן “גמר”, הוא בא לידי מסקנה, שמעיקר ובתחילה היה יום השבת יום מלוי הירח, כי ביום הזה שבת, כלומר גמר הירח את תקופתו ובא לידי מלואו. והוא אומר, כי רק אחר כך קראו גם ליום שבו מתחילה הלבנה להתחדש, שבת, ולבסוף, בקפיצה פתאומית, ולא בדייקנות שהראה בהנחה הראשונה, הוא אומר שעשו את שבעת הימים יסוד המועד הזה וקראו לכל יום שביעי שבת. כמובן, גם הוא אָחז בהשקפה שלכתחילה היתה השבת יום עצבון ולא שבתו בו מעבודה וממלאכה, אלא משום שהיתה יום רע, והאלילים, ובתוכם גם ה' הרגזן והכעסן, יכולים היו לקלקל כל מה שהאָדם היה רוצה לעשות, ורק אַחרי גלות בבל עשו את השבת ליום עונג. והראיה שרק אַחרי גלות בבל מבקש הנביא שיקראו לשבת עונג, כי קודם לכן היה כולו יום רע ומר ומלא חתחתים. אולם חכם יהודי זה אשר שאָב תורתו מחכמי הגויים, לא הבין כמוהם שכוונת הנביא היתה גם נגד אלה שחיללו את השבת בעבודה ולא התענגו במנוחה שבו וגם נגד אלה שהיו שומרים אותה, אבל גונחים ונאנחים ומתאוננים על הפסד עסקיהם כמו בני דורו של עמוס: “מתי יעבור החודש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר” (ח‘, ה’).

 

ו    🔗

והנה כל הדעות הללו היו נפוצות בין המלומדים, שהיו דשים בהן באסכולותיהם.‏ אבל כשהופיע האשורייני המפורסם פרידריך דייליטש בהרצאותיו על חוקי־חמורבי וחוקי התורה ועורר את הוויכוח הנרעש והסוער הידוע בשם Bibel – Babel, בא כמאסף לכל מזייפי השבת, והוציא את השקלא וטריא מרשות היחיד של המדעיות לרחבי עולם. הוא הפיץ את הדעה שאין לנו חלק בשבת, ושהיא שאולה אתנו מה“שאבאתום” הבבלי, ושאנחנו חייבים טובה לעמי חדקל ופרת בעד הנחילם לנו את השבת. כוונתו היתה לשחרר את הדת הנוצרית מחובת תודה לישראל על השבת שקבלה ממנו. הפּרסום הזה לשבת המזוייפת גרמה רעה רבה ליהדות וחזק ידי רבים משונאינו המתנגדים לשבת ושואפים להשמידה. [עי' במאמרי The Kaiser’s Jewish Friends (B’nai Brith National Jewish Monthly, March 1942, pp. 221–27) מה שאמר לי פרופ' קרל בודדע על התערבו של הקיסר הגרמני בווכוח על “ביבעל־באבעל”].

ועוד אחד בא להוסיף לנו פצע על חבורה והוא סאלומון ריינאך, שהגויים היו קוראים אותו “חכם יהודי”, והוא היה נעלב מכינוי זה, כי חשב את עצמו לצרפתי גמור, ובגאווה צעקנית היה דוגל בשם התרבות הצרפתית הטהורה, שאין בה שמץ מהתערובת הפסולה של יהדות. אוהב היה לדבר על עצמו ועל שני אחיו בלשון ‏nous Gaulois (“אנחנו הגאללים”) ומתעב היה את היהדות ומלשין עליה ומבזה את המחזיקים בה⁹.

גם הוא נפל על המציאָה של “שאַבאַתום” בנחת רוח מיוחדת, משום שהיה מתנגד קנאי לשבת, ואומר היה שהיא הכתם היותר שחור בתרבות האירופּית, ושמצוה למחות אותה ולהעבירה מן העולם. ובכן, סמך בשתי ידים על המצאָה זו, ואַחר אשר כבר עסק בשבת בספרו “קולטס, מיתס, רעלידזשיאנס”, לונדון, 1912, באותה קלות־ראש המציינת אותו בפרט בדברו על עניני היהדות, חזר לדון על השבת בספרו העממי “אורפיאוס”, המלא שגיאות והזיות והשערות ודמיונות שוא ועשה פרסום גדול לשבת המזויפת. ובהיות שספרו זה הופיע במהדורות אחדות ובשפות שונות, גדלה הרעה אשר הסב גם במחנה היהודים המתבוללים, וגם בתפוצות הגויים. רבו האומרים שצדקו המתנגדים לשבת מכיון שחכם מפורסם וגדול ליהודים מודה שאין בה לא אותה הקדושה הדתית ולא אותו התיו של שויון בין הגר והאזרח והעבד ואדוניו, וגם לא כל אותם הרעיונות הנשגבים שהיהודים מייחסים לשבת, אלא שהיא פשוט שארית החגים הקדמונים המיוסדים על אמונות שוא של עמים כשהיו עוד במדרגה נמוכה בראשית השכלת בני־האדם.

עד כמה מזלזלים אי אלה מחוקרי קדמוניותינו במסורותינו, בדברי ימינו, נראה מזה שיש ביניהם המגלים מקורות מדומים ודורשים סמוכין בין מועדים וזמנים שלנו ובין אלה של עמים אחרים מבלי היות ביניהם שום יחס ושום קורבה לא בזמן ולא במקום. למשל, החכם ההולאנדי הוטסמה מוכיח, שיום הכפּורים יש לו קשר עם חודש ד’ול־אלחג’ה, שבו חוגגים המוסלמים למקדש הכעבה בעיר מכה הקדושה להם. ולא רק זאת, אלא שאפילו יתר ימי התענית. כמו י“ז בתמוז, תשעה באב, צום גדליה ועשרה בטבת, ואפילו צום אסתר, מקורם בימי תענית של עמים קדמונים מבני שם בארצות ערב (Houtsma, Over de Israelitische Vasten Dagen, 1897). כל מה שנאמר בתנ”ך, בדברי ימינו ובספרותנו על סיבת ימי צום אלה, אין לו שום ערך בעיני החכם הזה, כי לפי דעתו הסיבות המקוריות כבר נשכחו הרבה קודם, וטעם חדש ניתן לצום ישן. ממש כמו שעשו הגויים בחגיהם שלקחו מעמים אחרים, וגם מישראל, והחליפו את שמותיהם ונתנו להם טעם חדש בהתאם לאמונה החדשה.

 

ז    🔗

ועד היכן מגיעה מגמת אותם המבקרים החותרים תחת דברי התורה להוכיח אמתות סברותיהם, בלי חשש להתפס כבדאים, נראה מזה, שאינם מהרהרים הרבה אַחרי נימוקיהם, ואַף מסתירים הם דברים ההורסים את בנינם, בשעה שהאמת דורשת להזכירם. ‏מלבד כל הניגודים שישנם בנימוקיהם עצמם, הם מבליעים כלאַחר יד שה“שאַבאַתום” היה יום הי"ט לחודש, באופן שאין שבת של יום השביעי בא כסדר זה אַחר זה. ועוד שאין שום הוכחה שגם יתר הימים, ז' וי“ד וכ”א וכ"ח לחודש, היו נקראים שאַבאַתום. ‏ועוד מסתירים הם, שאין ראיה שכבר לפני המאָה השמינית למספּרם היו שובתים בחמשת הימים “הרעים”, או שכל העם היה שובת בהם. ואַדרבה, יש רגלים לדבר, שרק המלך והנביא והרופא והמכשף היו אסורים במלאכתם מפני חמת האלילים. ואפשר לדון מהשטרות של אשור ובבל שהעם היה עוסק ועובד בהם כמו בשאר הימים. וכן מתפּורר כל הבנין ונופל תחתיו כסוכה של קנים רצוצים שאינה עומדת אפילו בפני רוח מצויה, וכל כרכוריהם ונפתוליהם להוכיח שהשבת אין מקורה בישראל ושהיא לקוחה מעמים אחרים, אשר באמת לא ידעו ולא קידשו איזו שבת שתהיה, הם מסוג אותם הפּלפּולים להוכיח בהרבה למדנות וחכמה מחוכמה מה שאינו מתקבל על השכל הישר, ומסתבכים הם בהוכחות וראיות בלויות ומבולבלות שאין בהן ממש, ואינן עומדות בפני בקורת בריאה.

* * *

בהמשך מאמרי עמדתי גם על מה שכתבו אנשי המדע שלנו נגד השבת, כי רע עלי המעשה שדוקא מלומדים יהודים לקחו את השבת והפשיטו אותה מתכנה המוסרי הנעלה ומצורתה המקורית היפה והלבישוה בגדים מגואָלים, טלאים על גבי טלאים, ויוציאו ממנה כל הדרה וחנה. ומקור הרעה הוא, שאינם הולכים לשאוב ממקורות ראשונים שלנו, ואינם מזדיינים בידיעות נכונות ומספּיקות לא בשפתנו ולא בספרותנו, למתקופת התנ"ך ואילך. הם מקבלים את רוב תורתם מספרי הגויים וחורשים תלמים בשדה לא לנו, ותבואַת זרים יביאו לאסמינו. ‏ וגרוע מזה הוא, כי לא די שבגלל חוסר ידיעתם אינם מוכשרים להשיג על חכמי הגויים, אלא הם עוד נכשלים בבערותם בשפתנו וברוחה ובטעמה. וגרוע מכל גרוע הוא, שאין להם שום רגש של כבוד ויקר למסורותינו ואפילו לחוקים ישרים ונכונים ומנהגים נאים האוצרים תוכם רעיונות נשגבים.

על שום מצוה לא הקריבו בני ישראל את עצמם וקידשו שם שמים כמו על השבת, שהיא שקולה בעיניהם כנגד כל המצוות. ובשום חג, אפילו בפסח זמן חירותנו וסוכות זמן שמחתנו, לא הראו ישראל שמחה נפשית, לבבית, אמתית, קדושה וטהורה כמו בשבת. והנה באים חכמי הגויים לחלל קדושתה מקנאה, שיש לישראל יום חדווה של קדושה, יום שמחה של טהרה, מה שאין בשום דת אַחרת כמו אותה השמחה הרחבה והעמוקה. כי “השמחה של מצוה”, שהיא מצויה אצל ישראל במילוי מצוות והידור מצוות, זרה לגויים, ושמחתם בחגיהם מתגלה על־פּי רוב בהוללות ובתענוגי הגוף לבד. ואפילו הקדושה של יום הראשון, מהשבת שלנו נאצלה, ומאתנו נלקחה. בצדק אמר ר' יהודה הלוי, שלא לנוצרים ולא למוסלמים ‏ ישנו יום עונג ומנוחה כמו השבת שלנו (כוזרי, מאמר ג‘, ה’, ט'). כי אָמנם חכמי אומות העולם או שהם מייחסים מקור השבת לעמים זרים, שלא ידעו את השבת, או שמגלגלים אותה מאיזה יום אבל ועצבון ובכיה של אליל שלא היה ושלא נמצא בישראל. אבל אנחנו יודעים, שכל זה הבל ורעות רוח; ונהפוך הוא, כמו שאמרו רבותינו, שאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה (שבת ל'). ויום השבת היה ויהיה אצלנו יום של מנוחה לגוף ושמחה לנשמה. נר השבת האיר לישראל בכל מושבותיהם אפילו בימים היותר חשוכים והיותר נוגים בגלות של גויים עריצים אשר זממו להכחיד את השבת מקהלנו. אבל הם נכחדו ועברו ובטלו מן העולם, ואנחנו קראנו לשבת עונג, ועוד נוסיף להתענג בשבת בכל דור ודור ולשיר:

כי אשמרה שבת אל ישמרני,

אות היא לעולמי עד בינו וביני (ראב"ע).