רקע
אברהם שלום יהודה
כתבי־הקדש מהתקופה הפרסית

(הדואר, ניו־יורק, תש“ג, גליון כ”א).


 

מגילת אסתר1    🔗

השפּעת השפות הזרות על השפה העברית במשך הדורות, אשר בהם התגוררו או נדדו העברים בין הגויים מימי האָבות ועד היום הזה, היא כל כך בולטת, עד שהיא נותנת לנו האפשרות להגביל את הזמנים השונים של התפתחות שפתנו וספרותנו, ולברר על־פּי שימוש הלשון ודרך הסגנון של הספרים, לאיזו תקופה יש לייחס את זמן חיבורם. הכלל הזה, אשר אני הייתי הראשון לקבוע במידה לחקור בה את התפּתחות השפה התנ"כית מראשית יצירתה, שימש לי להוכיח שהשפּעת השפה המצרית על לשון החומש, היא כל־כך רבה ועמוקה, עד שאי־אפשר להאמין שתורת משה נכתבה בעונה אחרת מזו של יציאת ישראל ממצרים, בניגוד מוחלט לדעת מבקרי המקרא שהתורה נתחברה על־פּי מקורות שונים ובזמנים שונים, הרבה שנים אחרי זמנו של משה2. במידה זו של השפעת השפות הזרות יש להשתמש גם בנוגע לאותם הספרים בנביאים ובכתובים, אשר לפי הקבלה שבידינו חוברו בתקופה ראשונה לפריחת מלכות פרס אחרי חורבן בבל על ידי כורש (בשנת 538 לפני ספירת הנוצרים), כדי להגביל זמן חיבורם על־פּי ההשפּעה שקבלו מהשפה והסביבה הפּרסית.

כבר עסקו בנוגע להשפעה זו כמה חכמים מחוקרי המקרא3 ומזמן רב גילו מלים פרסיות ושמות של פרסים והשקפות פרסיות בדניאל, בעזרא, בנחמיה, בספר ישעיהו השני (מ' עד ס"ו), ובפרט במגילת אסתר, אשר בה ההשפעה הפרסית בולטת במידה מרובה.

הנטיה לחשוד במקוריות ספרי המקרא ולקבוע לכל אחד מהם זמן מאוחר ממה שנתקבל אצלנו נעשתה לשיטה מוסכמה אצל מבקרי המקרא וכל המרבה בראיות ונימוקים להוכיח זאת ולגלות מחברים שונים ומקורות שונים מזמנים שונים לכל ספר וספר הרי זה משובח. שיטה זו נעשתה כמין “שגעון לדבר אחד” וכל מי שאינו מקבל עליו מרותה הרי הוא מנודה ונידח משדה המדע. ככה היה גם חלק הספרים אשר נתחברו בתקופה הפּרסית כאשר חרבה מלכות בבל ומלכי פּרס מבית ההאחאמאנים השתלטו על כל ממלכות הארץ4. ובכן, נבואות ישעיהו “השני” על כורש ועל בבל ועל הגולים בבבל ובפרס לא בזמנם נאמרו. ספרי דניאל, עזרא ונחמיה נכתבו וסודרו על־ידי סופרים מאוחרים להם, ומשפּט עוד יותר קשה וחמור נגזר על מגילת אסתר, כי הוכיחו בראיות “חותכות ומכריעות”, שלא באָה לעולם אלא מאתים שנה ויותר אַחרי מלוך אַחשורוש, ועוד יש מהם שכפרו באמתות הסיפּור בכלל. וחכמים גדולים מובהקים ומופלגים המציאו המצאות חדשות ונפלאות לגלות מקור חג הפּורים באיזה מיתוס בבלי קדמון, המספּר על משתה אלילים בחברת האלוה הגדול מרדוך, שנהפך אצלנו למרדכי, או באיזה חג פּרסי שהיהודים עשו אותו לחג שלהם, וההיסטוריון שלנו גריץ ואחרים הסכימו בהחלט, שמיום גלות בבל ועד חורבן הבית השני, לא היה זמן יותר מוכשר לחבר מגילה כזו, כמו הזמן של נצחון החשמונאים, ושכל הסיפּור הוא כמין רומאן בדוי, והמן בא במקום אַנטיוכוס ושושן הבירה במקום ירושלים. ומבקר חריף וחכם מחוכם הוסיף עוד נופך על זה בגלותו, שאסתר והיפה בנשים שהרזאדה של סיפּורי אלף לילה ולילה מקור אחד לשתיהן באיזה סיפּור ישן־נושן פּרסי שלא בא לידינו! וכשישאל איזה תם: ומה תעשו באַחשורוש המולך מהודו ועד כוש עם כל עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו, ובושתי המלכה עם כל הסריסים והפרתמים, האחשדרפנים והפּחות, האחשתרנים בני הרמכים והבתולות טובות המראה בבית הגי שומר הנשים, ומרדכי היהודי ופתשגן הכתב להשמיד להרוג ולאַבד את כל היהודים, והמשתה בגנת הביתן והמן ועשרת בניו ועוד ועוד דברים כאלה, ואיזה צורך ראָה המספר הבדאי אַחרי מאתים שנה לְהסיע את כל המעשה לפרס ולשושן הבירה? ואמרו לך, שהמחבר היה יהודי פּרסי שחי בירושלים, ויש אומרים בבבל, ושידע היטב את כל דרכי הפּרסים ומנהגיהם ולשונם, ובקי היה בכל המתהלך בחצרות מלכיהם ובבית הנשים ובין השרים היושבים ראשונה במלכות ועוד ועוד. ומכיון שהיה יהודי פּרסי, מובן שהיה טוב לפניו להשתמש בידיעותיו מהחיים והמעשים בפרס ומדי ושושן הבירה כדי לעשות תמונה יפה ומרהיבה בתלבושת פּרסית ממקרה שקרה ליהודים בזמן אַחר ובמקום אַחר, כדרך כל כותבי הרומאנים של כל עם ועם בלשונו. רק בדבר אחד מצאו שהמספּר הבקי הגדול הזה היה “עם־הארץ”, שלא ידע כי שם המלכה, אשתו של אַחשורוש, לא היה אסתר, כי אם אמאסתרה (Amastris בצורתו היונית), יען שההיסטוריון היוני הירודוטוס אָמר כך, ועוד מצאו שלפי חוקי פּרס ומדי, גם כן לפי דברי הירודוטוס, לא היה יכול אחשורוש, למרות היותו עריץ ושליט ומולך בכיפּה מהודו ועד כוש, לתת כתר מלכות בראש אשה שלא היתה מגזע שרים פּרסים טהורים היושבים ראשונה במלכות. הם סומכים על הירודוטוס, כאילו כל מה שכתב הם דברי אלהים חיים שאין לערער אַחריהם, למרות העובדה שאותם המבקרים עצמם אינם מאמינים בהרבה דברים שכתב היסטוריון זה. אבל במה דברים אמורים, כשהענין נוגע במה שהוא כותב על דברי ימי עמים אחרים. אָז הם סותרים את דבריו וסומכים יותר על המסורה והקבלה של אותם העמים, רק כאשר דבריו נוגעים לדברי ימי ישראל ויכולים הם להשתמש בהם כדי להכריע את הכף נגד אמתיות ספרי התנ"ך, אָז הם מתחשבים אתו כמו עם בר־סמכא שאין להשיב על דבריו, ודוחים כמוץ מקש את המסורה והקבלה שלנו.

ובכן, טעות זו שיצאָה מלפני מחבר המגילה גרמה שמבקרי המקרא הוציאו את כל הסיפּור מגדר ההיסטוריה. כי מכיון שהשם אמאסתרה של הירודוטוס אינו מתאים לשם אסתר שלנו בכל אותיותיו, ברי שאסתר זו לא היתה בנמצא כלל, והם משליכים החבל אחר הדלי וכופרים בכל הסיפור, כאילו לא היה ולא נברא.

יכולים היינו לחשוב, שאם הם כל־כך קפּדנים, שאות אַחת דיה להפוך את כל הקערה על פּיה, הרי זה מוכיח שיש לנו עסק עם חכמים שאינם נוטים אַף כחוט השערה מן האמת ההיסטורית. אבל אין הדבר כך. כי בשעה שיש צורך להטיל חשד במאורע היסטורי בתנ"ך, אָז אי־אפשר לבלוע אפילו אות אַחת, אבל כשצריך לנמק ולבסס סמוכין לכל מיני השערות והמצאות והזיות, אינם מקפּידים כלל וכלל לא בצורת השמות ולא בגוף הסיפּור. ובכן, אסתר יכולה להיות אישתאר, אלילה אַשורית ואפילו עשתורת. וזרש אשתו של המן יכולה להיות כירישא, איזו אלילה עילמית; וכדי להסיע מן המסילה את החשש שאות ז' אינה מתחלפת באות כ‘, בא יינסן, המגלה צפונות כאלה, ומתקן את שם זרש ועושה ממנה גרש, כדי שהאות כ’ תוכל לבוא במקום ג'. ככה יכול האַשורייני ציממערן להחליט שהמלה פּור מתאימה למלה האַשורית פּוחרא, כדי להוכיח בפּלפּול חריף שחג הפּורים באַשור יסודו.

ועוד דבר מציין בבהירות גדולה את קפּדנותם של המבקרים על האמת ההיסטורית, כשהם רוצים להטיל חשד באמתיות איזה דבר שבמקרא. על מרדכי נאמר שהוא היה בן יאיר בן שמעי בן קיש; אשר הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה. הקורא הפּשוט יבין שקיש היה האיש שהגלה מירושלים. אבל המבקרים בעלי החוש העמוק לעברית, אומרים לך כי על־פי חוקי הדקדוק אי־אפשר להסב את “אשר” אל קיש, אלא אל מרדכי, כלומר, שמרדכי היה זה שהגלה מירושלים. ובכן, הם יוצאים ומחשבים: אם מרדכי היה זה אשר הגלה מירושלים, הרי זה היה בשנת 589 לפה“נ. ואם הוא חי בימי אַחשורוש שמלך משנת 485 עד 465 לפה”נ, אָז מוכרח שמרדכי היה לפּחות בן מאָה ועשרים שנה כשאסתר נכתרה למלכה, שהיה לפי החשבון בשנת שבע למלכות אַחשורוש (אסתר ב', ט"ז), שהיא שנת 578 לפה"נ.‏ וממילא אסתר לא היתה יכולה להיות כל כך צעירה לשאת חן וחסד בעיני המלך עד שיאהב אותה מכל הבתולות אשר נאספו אל בית הנשים. ואם הדבר כך, הרי גדלה בערותו של מחבר המגילה משאת, כי לא ידע לא את שנת הגולה ולא את זמן אחשורוש וממילא לא יכול היה להיות בן אותו הדור. כך מדברים מבקרים, שהנקל בעיניהם לשנות פּסוקים שלמים ולמחוק ולתקן עד שהכתוב יוצא משונה בכל וכל מצורתו המקורית. אבל בכאן אינם יגעים אפילו למחוק את שתי הנקודות של סוף פּסוק אחרי איש ימיני כדי להסב את “אשר” לקיש, שהיה אבי אביו של מרדכי ושהוא היה האיש אשר הגלה מירושלים כמאה שנה לפני אַחשורוש ומרדכי היה אָז בחצי ימיו, כמו שאפשר לשער ממה שמסופר עליו במגילת אסתר, וכידוע הנקודות בסוף הפּסוקים הן מאוחרות בהרבה מאות בשנים למחבר המגילה.

ואם נוסיף לשאול על מה זה ובשל מה כל התהפּוכות והנפתולים הללו? ואָמרו לנו, כי חג הפּורים לא נזכר בשום ספר קודם ספר המכבים (ב', ט“ו, ל”ו) ולא בשם פּורים, כי אם בשם “יום מרדכי” וזה סימן ברור שלא היה חג כזה במציאות ולא נודע בישראל קודם. ועוד ראיה לדבר, שאפילו בן סירא שחי כמאָה שנה קודם החשמונאים לא הזכיר אותו. היתכן, שהיה ידוע אָז ולא היה מדבר עליו? ועוד: איך אפשר להאמין, שחג הפורים מקורו בפרס, אם המלה פּור לא נמצאה בשפה הפּרסית? כאילו כבר הגיע עדינו כל העושר הלשוני של הפּרסית העתיקה ומלה זו בלבד חסרה. ובכלל, מי אָמר שהיא מלה פרסית, אולי היא מלה זרה שהשתמשו בה בפרס כמו הרבה מלים מסוג זה. גם עושים הם כאילו נשארה לנו ספרות עשירה וגדולה מאותה התקופה המדברת על הכל ורק זכר חג הפורים נעדר. ואָמנם אפשר לומר, שאפילו בספר המכבים לא היה “יום מרדכי” נזכר, אלמלא היה צריך להזכיר את ניקנור, ובן סירא לא ראה להזכיר אותו יען שלא היה מענינו, כמו שלא הזכיר חגים אחרים ישנים נושנים בישראל.

את כל הטענות והמענות והפּירכות והנימוקים וההמצאות הנפלאות ממין זה אפשר למצוא שחור על גבי לבן בפרטי פרטיות בספריהם היותר מפורסמים והיותר מובהקים של האריות שבחבורת ווילהוזן ובית־מדרשו והכל ערוך ומסודר בהרצאֶָה מדעית בכל דקדוקיה ודתיה. והרבה מהדברים הללו זכו לבוא גם במבוא לכתבי הקודש של שמעון ברנפלד ועוד ספרים עברים של מחברים אשר שתו את כל המים הרעים של חכמי בקורת המקרא ואפילו קבעו מסמרים בהשערות והזיות שכבר וויתרו עליהן אפילו היותר אדוקים שבין המבקרים.

באמת לא כדאי לטּפל בוויכוחים כאלה, כי אינם שוים בנזק הזמן והטורח. על הרבה מטענות המבקרים הללו כבר השיבו שפטלוביץ ויאמפלס, אם גם לפעמים עברו גבולם כדרך מגיני הדתות (אפּולוגתנים) לזרות את הבר עם התבן בוויכוחיהם עם יריביהם, ולסתור גם מה שראוי לעמוד, אך ורק כדי לבטל כל מה שאומרים המתנגדים, אפילו במקום שאפשר להשתמש בדברים של טעם שבטענותיהם ושיש בהם מה שהוא יותר לזכותנו מאשר לחובתנו.

ובכן, נעברה נא אל עצם הענין. בשום ספר מאותה התקופה אין השפּעת השפה והסביבה הפּרסית משתקפת כל־כך כמו במגילת אסתר. בסיפּור הקטן הזה נמצאות לא פּחות משבע עשרה מלים פּרסיות, שהן: אגרת, אחשדרפּנים, אחשתרנים, בוץ, בירה, גנזים, דר, דת, זמן, חור, כרפּס, סוחרת, פּתגם, פּתשגן, פרתמים, רמכים התך, ועוד מלים אחדות שהיו כבר שגורות באַשורית או אַרמית קודם התקופה הפּרסית בתנ"ך. ועוד נזכרים בה השמות הפּרסים של רואי פּני המלך הסריסים, שומרי הסף ושומרי הנשים, וכמובן גם אַחשורוש ואסתר ושושן הבירה שמות פּרסים הם. גם בסגנון ובשימוש כמה וכמה מלים וביטויים שהם מיוחדים לאסתר וגם ליתר הספרים שחוברו באותה התקופה נראית ההשפּעה הפּרסית. מכל התמונות והכתובות שנגלו בחורבות פּרסיפּוליס בימינו אפשר לראות שכל הפּרטים הנאמרים באסתר על יקר תפארת המלך וגדולתו ועשרו מכוונים לאותו זמן וכל התיאור של בית המלך ומשרות השרים והמשרתים ובתי הנשים אין דבר אשר אינו מתאים לכל מה שנודע לנו מאותה התקופה בין מהתמונות הללו ובין ממה שסיפּרו לנו כותבי דברי ימי עמי הקדם. ככה נתאמת מהחפירות גם מה שנאמר על ממשלת אחשורוש מהודו ועד כוש, אשר מבקרי המקרא דחו קודם כגוזמה מופרזה וכראיה המוכיחה את בערות מחבר המגילה בנוגע לדברי ימי פּרס והמדינות למרות שהירודוטוס בעצמו, שהם מסתמכים עליו כשהם צריכים לזה, אומר שאַחשורוש מלך מהודו ועד כוש. עתה נמצא נאמר בפירוש בכתובת דריוש הראשון אבי אַחשורוש, שעמי “הינדו וכושייא” היו נושאי מס לפרס. ואותן הכתובות מאשרות ומקיימות גם כל מה שנאמר באסתר, בעזרא ונחמיה על ממשלת מלכי פּרס והמדינות מכורש ודריוש ואַחשורוש עד ארתחששתא, וכל זה מוכיח עד כמה נהירים היו למחבר המגילה חוקי הפּרסים ודתיהם, משטר המלכות, מדרגות הפּקידים ומשרתי המלך ומעלותיהם במלכות, וגם הביטויים המוסכמים (טכניים) והנהוגים במשרדי הממשלה ובכתבי יודעי העתים ויודעי דת ודין וסופרי המלך ודתיו.

ישנם כמה פרטים שאָנו עוברים עליהם כמחוסרי ענין, אבל באמת הם מבארים קוים לא שערנום. למשל, נאמר באסתר א', י"ד, משבעת שרי פּרס ומדי, היושבים ראשונה במלכות, שהם הקרובים אל המלך ורואי פּניו. והנה לפי מה שנודע לנו “רואי פּני המלך” היו השרים היותר גבוהים במעלה שהורשו לבוא אל המלך בכל עת ובכל שעה מבלי היות קרואים. מעובדה זו אני חושב שאפשר לבאר את גזירת השרביט. כי כנראה, גם שרים אחרים מרמי המעלה רצו ליהנות מזכות זו לבוא אל המלך כאשר ייטב בעיניהם, ולכן ניתנה הדת “אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפּנימית אשר לא יקרא אַחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה” וזה כדי להגן על המלך מביקורים בלתי רצויים.

גם צורת השמות הפּרסים הנזכרים במגילה מתאימים למבטאם המקורי בפרסית הישנה, וככה נשמרה הצורה המקורית גם במלים השאולות מפרסית. ואנו למדים מהפרסית שאותם השמות שנראים כאילו מקורם בעברית או בשפה שמית קרובה לה, הם ממקור פרסי, כגון אדמתא אין לו שייכות אל אדמה ומובנו “איש שאי־אפשר לשלוט עליו”; חרבונה אינו חבר לחרב, כי מובנו “לטאה”; ממוכן אין לו סמיכות להכנה, ומשמעותו “הענן”. ועוד דבר חשוב אנו למדים, כי התך, שנראה כאילו הוא שמו של הסריס אשר עמד לפני אסתר לשרתה, אינו שם פרטי, אלא הוא מחובר מה' הידיעה וממלת תך, שמובנו “רץ”. ובכן הוא היה הרץ המיועד לדברים נחוצים ודחופים.

משמות בני המן אָנו למדים עוד דבר חשוב, שיש בו ענין ליחסו אל היהודים.‏ יודעים אָנו שמלכי פּרס מאותה תקופה של בית ההאחאמנים היו מתגאים במוצאם הארייאי ודריוש הראשון, אביו של אחשורוש, מתפאר בפירוש בכתובת שנמצאה בבהיסתון שהוא "פרסי בן פרסי וארייאי מגזע ארייאי5 וככה אנו מוצאים, כי שלושה משמות בני המן קשורים עם השם ארייא והם ארידי שהוא מתת־אריא; ארידתא יליד־ארייא, או בן ארייא, ואריסי נחלת־ארייא או אחוזת ארייא. וזה בוודאי כדי להטעים את טהרת מחצבתם הארייאי. ואם נוסיף על זה שמחבר המגילה קורא להמן “אגגי”, בכוונה להדגיש את מוצאו הזר, אָז יתברר לנו שצורר־היהודים הזה התראה כפּאטריוטן גדול ולאומיתן נלהב, כמו כל העבדים המשתררים בארצות לא להם, וכי כמוהם רצה להבליט את כשרותו הגזעית, והשתמש בכל מקרה להכריז על נאמנותו למלכו ואהבתו לאַרצו, ומתוך כך גם להרים קול צעקה נגד העם אשר “דתיהם שונות מכל עם ואת־דתי המלך אינם עושים”.

אבל מלבד השמות המורים על טהרת הגזע הארייאי, נתן המן ליתר בניו שמות טיפוסיים ושגורים בין השרים ורמי המעלה, אשר כוונתם היתה לפאר, לרומם ולנשא את עצמם. כמו פרשנדתא, שמובנו הוא “הנתון למלחמה, הגבור”; אדליא מובנו “איש הכבוד”; פרמשתא – “העומד בראש”. בנוגע לדלפון קשה למצוא את הטעם מהיכן בא להם ליהודים להשתמש בשם זה לאיש עני וקבצן, כי בפרסית מובנו דוקא ההיפך, “בעל נכסים”, וכמובן איש עשיר. ממשמעות השם ויזתא מתברר לנו שנזכר באַחרונה משום שהוא היה הקטן בבניו, כי מובן ויזתא הוא “בן השיבה”, כלומר שהוא היה בן־זקונים להמן. ומזה אפשר לדון שהמן כבר הגיע לשיבה כשעלה לגדולה ולתליה. במובנו של השם המן נחלקו הדעות, אבל כנראה שמובנו “בן־הירח”, ומובן המדתא הוא “מתת הירח”, ושם זרש מובנו “החדוה השמחה”, או “החשוקה”. רוב פּרשני התנ"ך מסכימים שמובן אסתר הוא “כוכב”, אבל לא ראו נכוחה. כאשר אבאר במקום אחר.

גם בנוגע לשם מרדכי שונות הדעות. אבל כנראה, שהוא נסמך לשם מרדוך אלהי אשור, אם גם בתנ"ך נקרא אלוה זה מרודך, אפשר ששינו מבטאו מפני צורתו הפרסית מרדכיא המקוצר בעברית למרדכי, כמו מדי, הגי, בגוי. השם כרכס הוא מין נשר. מובן שמו של הגי שומר הנשים הוא “בעל הפרות היפות”, ושעשגז אין לו שום שייכות אל תפקידו לשמור על הפגלשים כי מובנו “החושק בלימודים”.

המנהג היותר טיפּוסי של חג הפּורים הוא משלוח מנות איש לרעהו ויחד עם זה מתנות לאביונים. מנהג זה שהוא מיוחד לפורים שנקבע לחג בפרס שגור היה בחגי הפּרסים, לא־גארדע, שהיה גדול במדע כמו שהיה גדול באיבתו ליהודים, השתמש בעובדה זו כדי להוכיח שהטעם הנתון לפורים באסתר הוא בדוי ושהיהודים פּשוט לקחו חג פּרסי ששמו היה פּורדיגאן, ובכן דומה בשמו לשם פּורים, ועשו אותו לחג יהודי6. החג ההוא היה נמשך עשרה ימים בסוף כל שנה, והיה מוקדש לנשמות המתים שהיו, לפי אמונתם, באות לבקר את החיים, וביום ראש השנה אַחרי עשרת הימים היו שולחים מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. כמובן אין שום שייכות לפורים עם חג זה לא בזמן ולא בכוונת החג, אבל המנהג המשותף להם הוא משלוח מנות ומתנות לאביונים.

אלבירוני, שהיה אחד המלומדים היותר גדולים ונאמנים בין חכמי המוסלמים (מת בשנת 1043 לספה"נ) אומר, שהמנהג הזה נשאר קיים גם אחרי שקבלו עליהם הפרסים את דת האיסלאם ושביום נירוז שהוא ראש השנה שלהם, היו שולחים מנות איש לרעהו, ובפירוש הוא אומר, שהמנות היו מיני ממתקים, מה שהוא גם כן טיפוסי למשלוח מנות בפורים7.

דבר זה מפיץ אור גם על נחמיה ח‘, י’, שבו כתוב שנחמיה אָמר לקהל “אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות”. יום זה היה ראש השנה. הנה גם בכאן רואים אנו השפעת פּרסית ואפשר מאד שהיהודים בשבתם בפרס נהגו לאכול ולשתות ממתקים ולשלוח מנות ביום ראש השנה כמנהג הסביבה.

אפשר היה להביא עוד הרבה דברים המוכיחים, שמחבר המגילה ידע היטב את זמנו ואת סביבתו הפּרסית עם כל מנהגי הפּרסים והשקפותיהם באופן שאי־אפשר לדמות שסיפּור כזה נכתב בזמן מאוחר למאורע ובמקום אחר.

ובסוף איני יכול לעבור בשתיקה על העובדה המחפּירה שהרבה מפרשני מגילת אסתר מבין הנוצרים מתאַמצים לגלות את התורפה שבסיפּור זה. הם עוברים בשתיקה על מחשבתו של המן להשמיד להרוג ולאַבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", והם מגנים את היהודים על שהרגו בצורריהם ולא יכלו לכבוש את יצרם המלא רוח נקמה ושטנה לגויים המסכנים.

חושבני, שאילו היה ישו הנוצרי, אשר בשמו רדפו, ועוד רודפים את היהודים, חי כיום, אז היה אומר עליהם: אמנם הנקל לגמל לעבור בנקב המחט מבוא פרשנים כאלה אל מלכות האלהים.


  1. במאמרי זה אני נותן ראשי פּרקים בנוגע למגילת אסתר בלבד ובהזדמנות אחרת אפרסם את החומר הנמצא בידי על יתר הספרים מאותה תקופה, והרחבתי את הדיבור על הסגנון ועל שימוש המלים והביטויים שהם אופיים לכל אחד ואחד מהם וגם על פסוקים סתומים שאפשר לפרש בפשטות מפתיעה בלי “תיקונים”.  ↩

  2. בהקדמה לספרי: The Language of the Pentateuch in its Relations to Egyptian, Oxford, 1932 ובמאמרי “סיפּורי יוסף ושלטונו” ב“הדואר”, שנת תש“א, גליונות כ”א, כ“ג וכ”ד, ו“פּרשת שעבוד ישראל במצרים”, ב“ספר השנה ליהודי אמריקה”, תש"ב, עמוד 73 עד 83 [עי' למעלה 1–25].  ↩

  3. המאסף לכל המחנות והיותר מומחה בשאלה זו הוא יצחק שיפטילוביץ, מי שהיה רב בקלן ופרופיסור במכללתה. הוא הניח את אבן היסוד לחקר השפּעת השפה והתרבות של פּרס על כתבי הקודש בשני ספריו: 1) “אַרישעס אים אַלטען טעסטאַמענט”; 2) “דיא אַלט פּערזישע רעליגיאן אונד דאַס יודענטום”. בשני ספריו הפיץ אור על מקור הרבה מלים פּרסיות ושמות פּרטיים פּרסיים בכתבי־הקודש, וגם על הסמוכין שבין אמונות הפּרסים והיהדות ואני סומך בכמה פּרטים על ספריו אלה. גם ספרו של זיגמונד יאַמפּעלס: “דיא ווידערהערשטעלונג. איזראַעלס אונטער דען אַחעמענידען” הוא חשוב בנוגע לדברי ימינו בתקופה הפרסית. יש להזכיר גם את ספרו של יעקב הושאנדר, The Book of Esther אם גם אינו על אותו הגובה של הספרים הקודמים.  ↩

  4. בשם Akhamenides נקראו מלכי פרס מאותה תקופה על שם האחאמן, אבי אביו של כורש, כמו שכתוב בכתבתו שנגלתה בבהיסתון בפרס.  ↩

  5. אריי מקורו במלת ארייאיי, שמובנה “היקר”, ובזה התפארו הפרסים והיה אצלם כינוי של שבח ומעלה.  ↩

  6. Paul de Lagarde, Purim, Ein Beitrag zur Geschichte der Religion, Göttingen, 1887.  ↩

  7. אַלבירוני, אשר שאב ידיעותיו ממקור ראשון אצל הפּרסים, נותן טעם למנהג זה שבימים קדמונים מצא מלך פּרס ביום ראש השנה שלהם קנה רך מלא עסיס מתוק וצווה לעשות ממנו נופת, ומן היום ההוא עשו לחוק לשתות ממתקים ביום זה זכר לאותה תגלית.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!