¹

(בצרון, כסלו, תש"ג)

 

מאמר שני    🔗

א.    🔗

ידוע הוא שחכמי הקראים, מלבד ענן ואחדים מיחידי סגולה, היו בוערים ועמי הארץ, ואפילו אלה מהקראים הראשונים שהיו למודי תורה, אף אחד מהם לא הגיע למדרגת גדולי הרבניים. ועוד דבר: כבר בדורות הראשונים לקראות, בדו הרבה דברים מלבם ויתנגדו זה לזה בדינים והלכות אשר חדשו וישנו הם בעצמם את חוקיהם אשר חקקו ואת תורותיהם אשר הורו, עד כי גדלה הערבוביה ורבו הסתירות בינם לבין עצמם. כתה ההולכת בדרכים נלוזים כאלה, ומשנה את טעמה מדי פּעם בפעם, לא היתה לכאורה יכולה להביא את היהדות בסכנה כל כך עצומה אם לא היו גורמים אחרים חוץ מתורתם, אשר החרידו איש כהרס“ג, ויעוררו אותו לצאת חלוץ נגדם מזוין בכל כלי נשקו. ואת הגורמים האלה צריך למצוא בסביבה אשר בה צמחה כתתו של ענן. ואשר הספיקה למאמיניו אחריו את האמצעים לחוק את מעמדם נגד הרבניים במדה כזו, שהיו יכולים להמיט שואה על היהדות, לולא קדם הרס”ג את הרעה בעוד מועד.

מנקודת מבט זו ההשקפה על מקור כת הקראים ודיעותיהם צריכה עיון מחדש. ובפרט כדי למצוא פתרון לשאלה: מדוע רכזו את כל כלי נשקם דוקא נגד תורה שבע"פ, ולמה בכלל רצו להעמיד את כל היהדות על לשון התורה דוקא, לבטל את שלשלת הקבלה של הרבניים המסורה איש מפי איש, ולהרוס את כל הבנין אשר הקימו חז"ל לדרש את התורה להלכה ולמעשה.

והנה כדי להבין זאת היטב, ולדעת את כל ערכה של מלחמת הרס"ג נגד הקראים ואת התוצאות החשובות אשר היו לה, צריך להתבונן אל התנאים אשר שררו אז במערכות האסלאם והתיחסות המוסלמים ליהודים, לתורתם וגם לזכויותיהם. או אז יתברר לנו למה ובשל מה היתה כל החרדה הזאת במחנה ישראל בגלל הקראים, ואיך זה עלתה דוקא בידי רבנו סעדיה לדכא אותם עד חרמה, לבלי ירימו עוד ראש להיות למחתה לישראל. אז נבין גם כן למה זה גדל כל כך הקצף של הקראים ביחוד נגדו ולמה ירו בו כל חציהם, וישימו כל מעיינם ומאמצם להכחיד אותו ולבער את ספריו ומאמריו נגדם.

והנה בהיות שהצמצום במאמרים הוא תנאי קודם לפרסומם, אסתפק בכאן לתת ראשי דברים לבאר את השקפתי על התהוות כת הקראים, ולהראות את ערך ההצלה והישועה אשר הביא רבנו סעדיה ליהדות ולעם ישראל.

ב.    🔗

אחת האשמות היותר חמורות אשר העליל מוחמד על היהודים, היתה שהם זייפו את התורה האמתית שנתנה למשה (עי' קוראן פרק ב‘, ע’ וכו' ופרק ג‘, ע"ב וכו’). הדבר היה פשוט: הרבה ספורים וחוקים שבתורתנו נמסרו לו מפי יהודים בעיר מדינה. כמה מהם לא נקבעו היטב בזכרונו, או לא הבין אותם כל צרכם; וכשבא אל מאמיניו ומסר אותם להם כנבואה שנתגלתה אליו מאללה, היו הדברים מסורסים ועקומים, חסרים וקרחים מכאן ומכאן, והיהודים צחקו עליו ועל נבואותיו ויראו את משוגותיו, בהוכיחם לערבים שלא ידע ושלא הבין את משמעת הדברים שמסרו לו. ובכן התשובה היחידה שיכול היה להשיב עליהם, היתה שנבואתו היתה אמת, ושהתורה שבידם מזויפת ומסורסת ומחוסרת.

האשמה זו נקבעה במסמרים בבית מדרשם של המאמינים בדת מוחמד, ואמתות ספורי הקוראן וכמה מחוקיו נוסדו על עלילה זו. לאמר: כל הכתוב בקוראן אמת שנמסרה למוחמד על פי הנבואה מאללה, וכל מה ששונה ממנו בתורת משה בידי היהודים הוא מזויף ואין לסמוך עליו. והנה עלילה זו שהיתה ליסוד מוסד באמונת האסלאם, היתה נחוצה למוחמד ולמאמיניו כדי לבסס את אמתות הקוראן, ולא יכלו לוותר עליה בשום אופן כאשר היה עוד האסלאם בראשית התפתחותו. אולם במשך הימים כאשר נצח האסלאם בעולם, וכחו רב לו בלי הצורך לטענות ומענות, נחלש כחה של עלילה זו בדרך כלל, ורק הקנאים ושונאי ישראל ומתנגדי היהדות השתמשו בה בשעת צרכם, אבל לא יכלו לעשות רושם גדול על בעלי השררה עד כדי שישנו את יחסם הטוב לישראל. אדרבא הפקחים ובעלי הדיעה שבחכמי האסלאם השכילו להבין, שתנאי החיים בארצות הנכבשות שונים היו מן הקצה אל הקצה מתנאי החיים בזמנו של מוחמד בערבה, וכי הקוראן אינו מספיק למלאות את כל הצרכים אשר נתרבו במשך הזמן, כשהמוסלמים באו במגע עם עמים יותר נאורים ויותר גבוהים מהם בהשכלתם. ובכן נולד ההכרח להמציא דרכים לקבוע דינים חדשים והלכות חדשות על פי הקוראן ומתוך גוף הקוראן.

והנה קרה כאן מה שקרה בימי מוחמד, וכמו שמוחמד מצא לו מורים מבין היהודים בעיר מדינה אשר גלו לו חוקים מהתורה, ויספרו לו גם הרבה אגדות מהמדרשים ומכתובים אחרים, ככה נמצאו למוסלמים חכמים מישראל שהמירו דתם והם הורו אותם להוסיף על הקוראן שבכתב, גם תורה שבעל פה, אשר יסדו על דברים שנמסרו מפי מוחמד בשיחותיו עם נאמניו וחבריו (אל־צחאבה). לשיחות ודברים האלה קראו חדית כלו' “דבור,‏ מימרא”, ומלה זו נעשתה למושג מוסכם (term. Tech.) ל“דבורים” שיצאו מפי מוחמד כמו ששמעו אותם מלה במלה “חבריו” שהיו אתו והתהלכו בחברתו וידעו מנהגיו ודרכיו, והם מסרו אותם לבאים אחריהם, באותה הלשון, ואלה מסרום איש מפי איש עד שנצטרכו חכמיהם להוציא מהם דין והלכה.‏ החדית נהיה למקור אשר ממנו הוציאו את “ההלכה” ‏ (סונה) בהתאם למנהגי מוחמד ומעשיו, כמו שנגלו ממנו על פי “הדבור” (חדית)². “ההלכה על פי הדבור” היא, כמו שאנו רואים, מתאימה בד בבד עם “תורה שבעל פה” והיא נקבעה כתוספת לקוראן ושוה לו בערכה כדין ודת מהאלהים וקדושה אחת להם. ועוד יותר מזה, כי לפעמים נתנו לסונה יותר חשיבות מאשר לקוראן לחתוך על פיה דין ולפסוק הלכה יען אמרו “שהקוראן יכול להשמע בכמה פנים” מה שאין כן בסונה, שאי אפשר להוציא אותה ממשמעותה שנתנה לה על ידי חכמי הדת, ממש בבחינת חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה. הנה כי כן באה “תורה שבעל פה” באסלאם להשלים את התורה שבכתב, ולפיה קבעו הרבה דינים והלכות לפי צרכי החיים החדשים. אבל גם בנוגע לקוראן עצמו למדו מהיהודים כמה וכמה מן הפנים שבהם נדרשת התורה, ויכניסו אותם לבית מדרשם. וכמו שנאמר אצלנו שהתורה נדרשת בהרבה פנים (מ"ט פנים לתורה) כך אמרו גם הם שהקוראן יכול להדרש בכמה פנים (אלקוראן חמאל דו ווג’וה), וישתמשו באותו הבטוי ווג’וה שהוא תרגום מדויק ממלת ‏“פנים”³.

ובעלי החדית המציאו כמובן גם מימרות לאמת ולקיים את מקוריות המימרות שהם חדשו, וככה מסרו מפי מוחמד שאמר “שנגלו לו יחד עם הקוראן עוד דברים כמוהו” ובזאת נתנה לחדית אותה המעלה שהיתה לקוראן. ולמען באר איך זה פתאום ‏ רבו המימרות במדה כל כך גדושה, אמרו שהאלהים הרבה לגלות למוחמד את נבואותיו דוקא קרוב למותו עד הרגע האחרון, וכי הנבואה ‏היותר מרובה באה לו ביום שנפטר.

ג.    🔗

אפשר להאמין שמספר מוגבל מה“דבורים” שיחסו למוחמד, יצאו באמת מפיו ונמסרו ע"י נאמניו וחבריו לדורות שלאחריהם. אבל אלה שלא הספיקו למלא את כל מחסור הדינים וההלכות שהיו נצרכים כדי להתאים את תנאי החיים החדשים לתורת מוחמד. ובכן כשלא היה “דבור” (חדית) כזה של מוחמד מן המוכן המציאו הלהוטים אחרי החדית דבורים שיחסו למוחמד, ועליהם הסתמכו בקבעם את ההלכות, או על יסוד אותם הדבורים בעצמם, או בדרשם על פיהם את הכתוב בקוראן בכוון למטרתם.

ההוספה הזאת על הקוראן היתה כבר בראשית התהוותה למורת רוח למוסלמים האדוקים אשר לא רצו ולא נצרכו להתחשב עם תנאי חיים חדשים, בהיות שהם לא הפנו לבם כל כך לצרכי עוה"ז, והמשיכו לחיות באותה הפשטות וההסתפקות במועט כמו אבות אבותיהם. ובכן קשרו מלחמה על בעלי החדית, כבר בראשית החלם לכתוב את “הדבורים”; ובמשך הפולמוס אנו שומעים מפי החולקים על החדית, שכבר תיכף אחרי מות מוחמד רבו המזייפים, ושהרבה מימרות יוחסו אליו בשוא, ולכן אסרו לעסוק בכתיבת החדית. וספרו על החאליף עומר אבן אל־חטאב (החאליף השני אחרי מוחמד) שצוה להביא אליו את “כל מה שנמצא בכתובים מדבורי מוחמד” ואחר כך שרף אותם כלם באמרו שהם “משנה כמשנת בעלי הספר” (מתנאת כמתנאת אהל אל־כתאב) כלו' שהם מזויפים כמו המשנה של היהודים בעלי ספר־התורה!

עצם השתמשם בשם מתנאת מוכיח שידעו היטב שיד היהודים היתה באמצע ושהרבה “דבורים” של מוחמד הומצאו מהם, ולכן היו בעיניהם משנה כמשנת היהודים⁴.

ואמנם המומרים היהודים, שהיו ביניהם עמי הארץ וגם תלמידי חכמים, לא הקפידו כלל באמיתות ה“דבורים” של מוחמד, וישימו בפיו מכל הבא לידם מהתלמוד והמדרשים, ואפילו בדו “דבורים” לפי רוחם וטעמם ככל אשר העלה המזלג⁵.‏ החדית נעשה מהרה לחומה פרוצה כי גם נוצרים ומומרים מדתות אחרות למדו לעשות כמעשה המומרים היהודים, לשים בפי מוחמד דבורים ומימרות מספרי דתיהם ומדברי חכמיהם, מהאיוונגיליון, מהספרות האפוקריפית, מספרי חכמי ההודים, הפרסים ועוד ועוד. ובכן האדוקים שומרי החומות לא הרפו ממלחמתם נגד המהרסים שהמציאו תורה חדשה ופרשנות חדשה לקוראן על פי “הדבור”, ויאשימו אותם שהם אוחזים בשיטת היהודים להכניס לאסלאם מה שאין בו ולשים “דבורים” בפי מוחמד אשר לא עלו על לבו ולא יצאו מפיו. זה היה בעיניהם חלול קדושת הקוראן וזיוף הנבואה האלוהית של מוחמד. זה היה מין “ייהוד” האסלאם, והיו צועקים כלפי הרבה מבעלי ה“דבורים” שהם בדאים וזיפנים.

ד.    🔗

אפשר להביא הוכחות מהספרות עצמה על החדית שהחשד נגד אמתות “דבורי הנביא” כבר היה גדול בין חברי מוחמד ונאמניו. והחשד הזה גבר עוד יותר כאשר התרבו ה“דבורים” במדה כל כך גדולה, עד שאחד ממחדשי ה“דבורים” יכול היה להתפאר באמרו: “כשאנו רוצים איזה דבר אנו עושים אותו לדבור” (א’דא ארדנא שיאן ג’עלנאה חדיתן).‏ אפילו חכמים מבין המחוקקים עצמם, אשר הודו בנחיצות ה“דבורים” כמקור ‏לסונה, הביעו ספקם נגד כמה וכמה מ“הדבורים”, אבל יותר וביותר הזהירו האדוקים על החטא ל“קחת מבעלי הספר” (אל־אחד' ען אהל אל־כתאב), ועוד המציאו מימרא של מוחמד, שאסר על החאליף עומר אבן אל־חטאב להעתיק מכל מה שישוה להם מדברי היהודים, לבל יאבדו דרך ונפלו בשחת “כמו היהודים והנוצרים” (עי' גולדציהר, צייטשריפט הנ"ל 1907 עמ' 866 ומוחמד' שטודיען, חלק ב' עמ' 137)⁶.

ובכאן אני חושב שנחוץ לבטל את סברת אותם החכמים שהולכים בעקבות ש“י רפפורט (כרם חמד, ה‘, ע’ 205 ואילך) וגריץ, שהפירוד אשר חל בעדת המוסלימים על ידי הסיעה של השיעיים נגד בעלי הסונה, הורה את הדרך לקראים לברוא את כתתם ולהבדל מעל ישראל. החכמים הללו נפלו על המציאה של סיעת השיעיים וידרשו סמוכין בינה ובין כת הקראים, בלי דעת מקור אותה סיעה ומהותה. סבת הפירוד לא היתה בחלוקי דיעות בנוגע לדברים שבדת ובאמונה, אלא לזכיות השררה והשלטון בממשלה המוסלמית, וראשית מציאותה באה מחמת התנגדות בעלי הסיעה לחאליפים הראשונים אשר לקחו את הממשלה בידם בתור באי כחו וממלאי מקומו של מוחמד. הם דרשו שהחאליפים יהיו מיוצאי ירך מוחמד, מזרע בתו היחידה פאטימה בת עאלי, וידחו בכל תוקף את דעת בעלי הסונה שבחירת החאליף צריכה להיות על פי הסכמת כל דברני האומה (אג’מעא, כלו' consensus). רק במשך הימים נתהוו חלוקי דיעות בין השיעיים והסוניים גם בכמה דינים ומשפטים, אבל בנוגע לתורת החדית, כלו' לתושבע”פ, לא היתה מעולם שום התנגדות מצד השיעיים. אפשר לשער כי לו היו הקראים מסתייעים בשיעיים אז היו מעוררים נגדם כעסם של המוסלמים הסוניים שהשלטון היה בידם והיו נחשדים בנטיה לתגרות המדיניות של השיעיים. ובכן לא בסביבת השיעיים אפשר למצוא את הדחיפה ליסוד כתת הקראים, אלא באותם החוגים המוסלמים אשר היו קרובים בדיעותיהם על החדית לדיעות הקראים על תושבע"פ⁷.

ה.    🔗

כל התנועה של התנגדות לבעלי החדית שהתחילה כבר, כמו שראינו, בראשית התפתח דת האסלאם, התגלגלה בימי הגאונים הראשונים, והמחלוקת בקרב עדת המוסלמים בין האדוקים ובעלי החדית, הלכה ונמשכה והגיעה לתקפה בימי ענן מיסד דת הקראים. ובכאן מתגלה לפנינו הכוונה האמיתית של ענן והתכסיסים אשר אחז בהם כדי לחזק מעמדו נגד הרבניים. כאשר החליט להפרד מעל קהל ישראל ולעשות לו במה בפני עצמו, הבין היטב שהקרקע היה מוכשר בשביל שיטתו ומזמותיו בתנאים ששררו אז בסביבה המוסלמית. יחס האיבה של מתנגדיו אשר היו בעוכריו ויצליחו לחסום לפניו את הדרך אל כסא ראש הגולה, נתן לו את הדחיפה הראשונה לקשור את מלחמתו עד להשחית. אפס כי לא מצא לו לערוך את כלי נשקו נגד יריביו בלבד, כי אם יזם להפיל את כל המשטר של אותה היהדות אשר השתרשה בגולה; ובהיות שכל התכנית של הגאונות והמתיבתות היתה בנויה על התורה התלמודית, שהיא החתימה האחרונה של תושבע“פ, ושראש הגולה שאב כחו ושררתו ממנה, רצה ענן לערות אותה עד היסוד כדי להרס את כל הבנין של הגאונות וראשות הגולה גם יחד. אבל היה מן הנמנע להצליח במלחמה כזו בלי העזר באיזה כח חזק אשר יתן לאל ידו להכריע את קמיו ולקחת את השררה לעצמו; וכח כזה. לא מצא בתוך היהדות, ולכן לטש עיניו אל אויב מבחוץ, ואותו מצא במהפכה ההיא אשר התחוללה נגד החדית. ברי היה לו שאם הוא יהיה תנא דמסייע לאדוקים המוסלמים בהתנגדותם לתושבע”פ של מוחמד, אז יוכל לבטוח ולהשען על הסכמת המוסלמים האדוקים המחזיקים בלשון הקוראן בלי הוסיף ובלי גרוע. וכמו כל המינים והמחדשים בקרבנו, צפה גם הוא לסיוע מאותה הסביבה הנכרית שאינה נוטה חסד לישראל, כי בזה הצליחו תמיד להטיל אימה על הצבור ולהרחיב על ידי זה חוג השפעתם.

ובכן החל את מלחמתו נגד הרבניים וקבע הלכה שצריך לשוב אל גוף התורה ולדרוש אותה מבלי להזדקק לתורה שבע“פ, ממש כמו שטענו האדוקים המוסלמים נגד המחדשים שלהם. במימרתו הידועה “חפישו באורייתא שפיר” רצה ענן לבטל את כל התורה שבע”פ. כי לכאורה אחרי המשנה והתלמוד לא היה עוד מה “לחפש” בתורה. אבל כוונתו היתה להתעות את מאמיניו שצריך להמציא תורה חדשה על פי “החפוש”, ויבעט בכל מה שנאמר בתושבע"פ ויתן חרב בידי המוסלמים הקנאים נגד הרבניים בהאשימו אותם שהכניסו הוספה לתורת משה כדי להוציא ממנה מה שאין בתורה.

זהו לפי דעתי המקור הראשון ליסוד הקראות. אין אני מאמין שהיה איזה קשר ישר בין ענן ובין הצדוקים. מכל המסופר על ענן ומכל מה שאפשר ללמוד מהידוע על צמיחת כת הקראים, נראה שהוא היה המחולל הראשון ביסודה ושלא היה לו שום קשר עם איזו כת קודמת לה. כענן בבקר לא עבות עלה ענן זה מנבכי ערפל ויכס את שמי היהדות. הוא לא נסמך על איזו קבלה ישנה כל שהיא, ואף לא גילה את מקורות תורתו החדשה, וגם לא קרא בשם איזו עטרה גדולה ביהדות שקדמה לו. ישנם בין חוקרי דורותינו הסוברים שקבל את תורתו מן הצדוקים; אבל בהיות שאינם מוצאים קשר ישר בינו וביניהם, הם לוחשים באזנינו שהכתה הצדוקית היתה קיימת בסוד כל הזמן מיום חרבן הבית ושהמשיכה את פעולתה בסתר, עד שיצאה לאור עולם עוד הפעם על ידי ענן (ע' למשל לקוטי קדמוניות עמ' י“ב, ויעבץ, ת”י, ט, עמ' 188), אולם סברה זו אין לה על מה לסמוך ואין שום הוכחה שכוונתו של ענן היתה להשיב לתחיה כתה שעברה מן העולם ולא נשאר לה מעמד בקהל ישראל.

הקראים הראשונים לא רק שלא התייחסו על הצדוקים, אלא אדרבא דחו מעליהם דבר זה כעלילת שוא. הקראי אבו סהל אבולסרי, בעל פלוגתו של הרס"ג, טען נגדו שהוא האשים אותם בשוא שלקח דברים מספרי צדוק, כי באמת “לא נמצאה אף אות אחת בספרים של צדוק” ממה שאמר נגדם. (יעבץ, ט' 188 הע' 4). אך בדבר אחד בנוגע לקביעת חג השבועות היתה דעת ענן כדעת הצדוקים בבארו שממחרת השבת מובנו שיספרו חמשים יום ממחרת השבת ממש, כלומר מיום ראשון בשבוע של פסח, אולם אין שום הוכחה שלקח זאת בפירוש מהצדוקים ואפשר שמעצמו בא לידי השקפה זו, ולזאת לא היה נצרך לכת הצדוקים ובודאי ידע זאת מהתלמוד, ושגם השומרונים דרשו את הפסוק כך. אבל אפילו אם נניח שהלך באמת בעקבות הצדוקים, אין זאת אומרת שהיתה כת הצדוקים ‏ בנמצא עד זמנו, ושהוא בא אך להקים את הריסותיה.

רק אחרי זמן. ואולי דוקא יען שמתנגדיהם האשימו אותם שלקחו תורתם מצדוק, נסו הקראים להמציא קשרים עם צדוק, ולבנות גשר בינו ובין תורתם. אלקרקסאני, בן דורו של רס“ג, הוא אולי הראשון שהזכיר בספרו על התורה ועל המצוות אשר חבד בשנת 937, כמאתים שנה אחרי ענן, שצדוק הוא מייסד הכת, אלא שהוא “הודיע רק חלק מהאמת, וענן גלה את כל האמת כולה” (עי' הרכבי, לקורות הכתות, ד“יי גריץ־שפ”ר, ה‘, עמ’ 494). אבל גם הוא אינו מאשר ומקיים את דבריו על ידי איזו ראיה כל שהיא והוא מוסר זאת רק “לפי המסופר” (עלי ג’הת אלכבר) כמו שהוא מעיר. ובכן מכל זה אנו יכולים להסיק שענן היה המייסד האמתי של הכתה. רק התקוה למצוא תומכים בין המוסלמים ובפרט בין המתנגדים לחדית היא היא אשר חזקה את מעמד ענן ותמציא לו נוהים רבים אשר נהו אחריו. אבל אלה לא היו מכת הצדוקים שלא היתה בנמצא, אלא מבין אלה שלא רצו לסבול את עול ראשות הגולה, והאמינו שיוכלו לרשת את מקומה בעזרת ענן. וגם מבין אלה שלא רצו לקבל עליהם מצוות וחובות שלא נאמרו בפירוש בתורה, ולא הקפידו על החומרות אשר הטילה הקראות עליהם. כי כמו שמתנגדי החדית לא חשו להשאר כפותים ללשון הקוראן ויבחרו לחיות בפשטות כמנהג ראשונים, ולא קיבלו ביאורים חדשים לקוראן כדי להקל תנאי החיים בהתאם לתקופה יותר מפותחה, ככה היתה גם שיטת מיסדי הקראות לבכר חומרות היוצאות מגוף לשון התורה. על פני הקולות שהכניסו חז”ל, בדרשם את התורה על פי המדות שנקבעו בתושבע"פ, כגון בנוגע לאסור הבערת אש בשבת ולדיני עריות וכדומה, אשר החמירה בהם הקראות בכל תוקף, יען לא הרשתה לנטות אף כחוט השערה ממשמעות לשון גוף הכתוב בתורה.

ו.    🔗

ישנו עוד סיוע לדבר שענן הושפע מהסביבה הערבית ביסדו את הכתה, שהיו לו קשרים ישרים עם המוסלמים, וידוע הוא שהחאליף אלמנצור נטה לו חסד, בפירוש, יען שטען לזכותו שהוא אינו מהכתה של הגאונים, ושהוא נסמך רק על התורה של משה, ומבטל הוא את התורה שבעל פה אשר בדו הרבניים מלבם נגד לשון ורוח התורה, ממש אותה הטענה שטענו אדוקי המוסלמים נגד הפרשנים החדשים של הקוראן ובעלי החדית. ואמנם בכמה דברים נכרת הנטייה להתאים את השקפותיו ותקוניו עם דת האסלאם, בכוונה לשכנע את המוסלמים ששטתו היא יותר קרובה לדעתם מאשר ליהדות הרבניים. זה פותח לנו שערים להבנת מחשבות ראשונות של ענן וכתתו. לפי זה מובן לדעתי, מדוע היה חשבון העבור המקובל אצלנו, הדבר הראשון אשר רצה לעקור מדתנו ובקש שכל המועדים יהיו נקבעים על פי ראיית החדש בלבד, באופן שימי החגים והמועדים ישתנו לפי המולד של הירח כמו שהוא מקובל בדת האסלאם, ולא יהיו קבועים לפי העבור של הרבניים. הוא הסתמך אמנם על “מנהג קדום” בישראל לפני שנקבע חשבון העבור על ידי האמוראים במאה הרביעית לסה"נו, אבל הוא בטל את טענתם שהתקינו להשליט את חשבון העבור תחת ראיית החדש מפני הבייתוסים והכותים, וגם כחש שהחשבון הוא לפי התורה, ויבדה עבור חדש מלבו.

בכלל נוטה אני להאמין שלכתחלה התכוון ענן בקביעת החדש על פי הראיה למצוא חן בעיני המוסלמים על חשבון הרבניים. ובאמת האשימוהו בזה כבר בני דורו, ואמרו עליו שעיקר טענתו לפני החאליף אלמנצור היתה שדתו שונה מדת אחיו שנמנה לגאון, יען שדת אחיו מיוסדה על חשבון העבור של הרבניים, ודתו הוא על ראיית החודש ועל עבור האביב אשר קבע הוא לעצמו. בזאת זכה בדינו והחאליף נשא את פניו ויציל אותו מידי מרדפיו. וליתר ברור מביאים בשם ר' סעדיה עצמו שהטיל עליו אותה אשמה, “שכאשר קמה מלכות ישמעאל וחדשו דת לבקש הירח, עמד ענן ראש הגולה בימיהם לבקש השררה, ונהה אחריהם כדי שיעזרו לו”. (יעבץ חלק ט' 190).

הנטיה להתקרב אל המוסלמים מתגלה גם ב“תקונים” אחרים שהנהיג ענן. הנה למשל אחת המצוות שהטיל ענן על מאמיניו, היא שאסור להכנס למקום קדוש (כלו' לבית תפלה) אם לא יחלצו את הנעלים וירחצו את הידים והרגלים, דבר שרק המוסלמים נהגו בו, וענן רצה לחקות אותם בזה. אמנם יכול היה גם בכאן, כמו בנוגע לעבור, להסתמך על “מנהגים קדומים בישראל” בביהמ"ק ועבודת המזבח. אבל ברור הוא שהיה בזה חקוי למנהג המוסלמים בבתי מסגדיהם, כאשר היטיב יעבץ לבאר (חלק ט' עמ' 190 והער' 5).

אפשר להביא עוד דוגמאות אחרות מזמנים שונים המוכיחות את נטית הקראים להסתגל לתורת האסלאם ולבכר את דרכיה על דרכי הרבניים בדרישת התורה. ככה הכניסו לספרותם מושגים חדשים המכוונים לבטויים ערבים כיסודות למצוות, תחת להשתמש במושגים אשר נתקבלו בתושבע"פ, כדי שלא יתפסו כמחקים לרבניים והולכים בדרכיהם. למשל, השתמשו במושג “הכתב” תחת “התורה” מפני שהוא מתאים לשם “אלכתאב” בערבית אשר בו קרא מוחמד את התורה; ובמושג “ההעתקה” תחת “הקבלה” או “המסורה”, שהוא תרגום ממלת “אלנקל”; ובהתאם לעיקרי האסלאם לקחו את מדת “ההסכם של הכלל” (consensus) כאחד היסודות לקבוע הלכות, וישתמשו לזה במלת “ההסכמה”, אבל גם במושג “הקבוץ” שאינו מחוור בעברית אבל הוא תרגום ממלת אלאג’מאע (מפועל ג’מע=קבץ, אסף) שמשמש באסלאם במובן “ההסכם של הכלל”. ובכן במחשבה תחלה בחרו הקראים לאמץ להם ילדי נכרים מהסביבה הערבית אפילו בעברית שלא היה שום צורך בזה כי יכולים היו להשתמש במושגים הקיימים ושגורים בספרותנו⁸.

ז.    🔗

ועוד דבר יש להוסיף: הרבה חקרו ודרשו ודשו על מקורו של השם קראים בלי הצלחה גמורה למצוא לו ביאור מספיק וחותך. כמעט כל כותבי דברי ימיהם מבארים אותו על פי השערה שנקראו כך יען נאחזו‏ במקרא, כי על כן נודעו בשם “בעלי המקרא” או “בני המקרא”. אבל דוקא משום זה השאלה מתעוררת מדוע בחרו בשם קראים, צורה שאינה שגורה בעברית ושאינה משמשת במובן שרוצים לתת לה? בדרך הגיוני ולפי שמוש הלשון, היו צריכים לקרוא לעצמם מקראיים או קוראים ולא קראים, והשאלה עומדת על מקומה: מהיכן בא להם שם זה? סברתו של שמואל דוד לוצאטו (לקוטי קדמונ' עמ' ט"ז) ושל יעבץ (תולדות ישראל ט‘, עמ’ 188) שמקור הקראים הוא משרידי הצדוקים אשר היו מפוזרים לכל עבר ובימי ענן התלקטו לאגודה אחת, ושהם בחרו להם את השם קרא שהיה לכבוד בישראל ולשם תפארת בקרב רבותינו תחת שם “צדוקים” שנהיה לשמצה (שם, עמ' 123, הערה א') היא קלוטה מן האויר ואין בה ממשות היסטורית. דוקא המקורות שהם מסתמכים עליהם בהשערתם (קדושין מ“ט; עבודה זרה מ”ו; פסחים קי"ז) נראה בברור שהשם קרא נתן למי שהיה קורא בתורה, בנביאים (הפטרות) ובכתובים (מגלות) בטעמיהם וניגוניהם וניקודיהם בדיוק, ואין בשם זה אף כל שהוא מדיעות הקראים והשקפתם על המקרא. אבל כנראה שמקור השם קרא לא היה מחוור אפילו לבעלי הכתה עצמם כי הביאור שנתן הקראי בר סמכתו של ההיסטוריון הערבי אל מקריזי לשם הקראים (לקוטי קדמ' עמ' ח') שמובנו בעלי “הקריאה” כמו אלדעווה “הקריאה” בערבית, אינו הולם בעברית, ואותו הקראי לא ידע לא את מקור השם קראים ולא כוון למשמעותה האמתית של המלה מקרא, ויפרש אותה לפי המושג הערבי אלדעווה השגורה אצל הערבים כשם מוסכם לקריאה אל האמונה ואל הדת על ידי בעלי הכתות ובכן יותר קרובה להשגת הסופר הערבי⁹.

בנדון זה חשוב הוא הדבר שאחד מגדולי הקראים סלימן בן ירוחם (בן דורו של הרס"ג) מקיים ומאשר ששם זה לא מענן נתן לכתה, אלא שאחרי מאה שנה (אחרי בנימין הנהאוונדי) לקחה לה הכתה את השם קראים (עי' לקוטי קדמ', כ“א וכ”ב). ובכן אני חושב שהבאור היותר מתאים הוא שהשם קראים מכוון למלה הערבית “קרא” שהיתה מלה מוסמכה (טכנית) לחסידים שהיו מתמידים בקריאת הקוראן ודוקא בחרו בצורה הערבית כדי שהמוסלמים יבינו את השם במובן “הקוראים” את התורה כמו “קרא” אצלם ולקרב אליהם בזאת את לבבות המוסלמים, בהראותם להם על פי השם שלקחו להם, שהם יותר קרובים בשיטתם להשקפותיהם בנוגע לקדושת תורת משה בתור מקור יחידי לדין והלכה, מאשר לרבניים אצלנו ולבעלי החדית אצלם. וע"י זה מאמתים ומקיימים הם עלילות מחמד שהתורה שביד היהודים היא מזויפת, כמו שטען ענן שהתלמוד הוא זיוף התורה הכתובה, ושבו הוסיפו על התורה מה שאין בה וגרעו ממנה מה שיש בה.

ואמנם ישנו קו מיוחד המסייע לדברי סלימאן בן ירוחם. לפי מה שמספרים לנו כותבי דברי ימיהם, התבודדו רוב הקראים כמאה שנה אחרי ענן בירושלים שנהיתה למרכז הקראות, ויתנהגו בנזירות ובאבלות על חרבן ביהמ“ק ועל בלתי יכלתם להקריב קרבנות כאשר היה ברצונם (עי' לקוטי קדמ', ט"ז ונספחים 50). והנה אם נקבל את דברי בן ירוחם בנוגע לזמן בחירת השם קראים, אז השם מתאים למושג הערבי לא רק בצורתו ומובנו בלבד, אלא גם בנוגע להתבודדותם והתנזרם, כי הערבים בנו מהשם “קרא” גם את הפועל “תקרא”= התקרא, כלו' “נעשה לקורא” במובן “התנזר” מהנאה בעוה”ז כדי להתיחד לעבודת הבורא (עי' גולדציהר, פארלעזונגען, עמ' 189¹⁰).

ח.    🔗

והנה מעמדתו של ענן כלפי היהדות הרבנית ויחסם של הקראים שלאחריו אליה, אפשר לראות שהיה הפרש בינו ובינם. ענן בעצמו שהיה תלמיד חכם והיה עדיין עומד רגלו האחת במחיצת היהדות ורגלו השניה בחוצה לה, הסתפק להתנגד לרבניים בנוגע לתורה שבע“פ ולבטוח על סיוע המוסלמים האדוקים דרך אגב ומן הצד. אבל לא נשאו לבו להלשין על היהודים ולאמר שזייפו את התורה עצמה. הסכנה לא היתה עדיין כל כך גדולה והגאונים והרבניים מבני דורו חשבו באמת שלא תתקיים תורתו ושלא יהיה שום עתיד לכתתו, וידוע הוא פתגמם “כלה ענן וילך”. אולם הסכנה הלכה הלוך וגבור, בפרט אחרי שהקראים הלכו ממנו והלאה בהשקפותיהם עד שחשדו אפילו את ענן בעצמו ברבניות, באותה מדה, שאחד מראשי הקראים, דניאל אלדמג’אני אלקומסי, נהפך מחסיד ותיק של ענן למתנגדו היותר עז ואחרי שקרא לו ראש המשכילים, כנה אותו אחר כך ראש הכסילים (הרכבי הכתות עמ' ב') וכבר אלקירקסאני, שהיה בן דורו של הרס”ג ושחי כמאתים שנה אחרי ענן. אומר שבימיו לא נשארו מכת הענניים כי אם מעט, ושהם הולכים ומעטים בכל יום. ובכן כשראו הקראים שאינם מצליחים, ושתקוותם למשוך אחריהם קהל רב, ולבנות את היהדות הקראית על חורבות היהדות הרבנית לא באה ולא נהיתה, התחילו להלשין על היהדות בפה מלא, שהרבניים זייפו את התורה ונטו מן התורה האמתית, ויחזיקו בתורה שבע"פ שהיא בדויה וכוזבת. בזה סייעו באופן גלוי למוסלמים המתנגדים ליהדות, באשרם וקיימם את העלילה של מוחמד, שהתורה שבידי היהודים היא מזויפה וכך נתנו חרב בידיהם נגד הרבניים, ודרך אגב תמכו על ידי זה בידי האדוקים המוסלמים לנהל מלחמתם נגד בעלי החדית, שגם הם מזייפים את הקוראן ואת האסלאם כמו היהודים. ועוד התימרו הקראים שהם הם היהודים האמתים, ושהם המיחדים לבורא באמת, ובזה נתנו יד לשונאינו שהאשימו את היהודים שאינם מחזיקים בתורת משה האמתית והמקורית. ובאמת סאקוייהי ואלקירקסאני ואחרים האשימו בגלוי את בעלי התלמוד והרבניים בכלל, בהגשמה גסה של הבורא, בהשענם על ספרים כמו “שיעור קומה” והיכלות דרבי ישמעאל ועוד כאלה, כאלו היו הם יסודות האמונה, למרות שנחשבו בעיני הרבניים לספרים חיצוניים ומתנגדים לרוח התורה.

אין ספק שהקראים הספיקו לקנאים שבמוסלמים עוד חומר כזה נגד היהודים להוכיח שהם מגשמים ומשתפים לבורא, אע"ג שהם בעצמם היו פוסחים על שתי הסעיפים, פעם בנטיה להגשמה ופעם בנטיה לעקרון ההעברה, כפי שהיה יאות להם. ‏גם בעלילות אחרות על היהודים מצד המוסלמים היתה יד הקראים וכעין מזמור לתודה הם השבחים שחלקו הפולמוסתנים המוסלמים לקראים על חשבון היהודים.

הנה עתה נבין את כל הסכנה שהיתה כרוכה בטענות הקראים, ועתה נבין מדוע זה חרדה היהדות מקציה כל החרדה הזאת מתעלולי הקראים. שום כתה לא הצרה לישראל באותו זמן כמו כת הקראים, יען וביען הם יצאו מקרב עמנו להלשין עלינו ולקחו כל עטרת היהדות לעצמם, ובקולי קולות השמיעו למוסלמים שהם ורק הם היהודים האמתים השומרים על הדת המקורית. האמתית, ועל אותה התורה שנתנה למשה מהאלהים.

ועוד הוסיפו ללכת הלאה בהפיצם בין המוסלמים שהיתה בידי ענן העתקה מהתורה שנכתבה בעצם ידו של משה. זהו אחד השקרים של הקראים שצריך לברר מפני שנפלה ערבוביה בכל הענין הזה והביאה את כותבי דברי ימינו לידי טעות.

אלמקריזי אשר שאב, כנאמר לעיל, רוב ידיעותיו על הכתות בישראל מהקראים, אומר לנו על כת הענניים שהם מיוחסים לענן ראש הגולה שבא מן המזרח בימי החאליף אלמנצור, ומוסיף לאמר בזה“ל: “ומעה נוסח אלמשנא אלדי כתב מן חט אלנבי מוסי ע”ס” שהוא לפי תרגום פינסקר (לקוטי קדמ. ח') “שהיה בידי ענן נוסח המשנה שנעתקה בכתיבת ידו של הנביא משה ע”ה". אבל המלה הערבית ‏ “נוסח” היא רבוי מהמלה נוסחה שמובנה “טופס” ופינסקר לקח אותה במובנה העברי “נוסח” וטעה, והתרגום הנכון הוא ‏ “שהיה עמו טופסים מהמשנה שהועתקה בכתב ידו של משה ע"ה”, כמו שתרגם די־סאסי את המלה הערבית נוסח לצרפתית¹¹ exemplaires (כריסטומ‘. א’, 161 וב' 176).

אבל השבוש אינו רק בהבנת המלה “נוסח” בערבית אלא גם בנוגע למלת “משנה”. הקראים שמסרו את הדברים הללו לסופרים המוסלמים אשר מהם לקח אלמקריזי את דבריו, לא התכוונו לששת סדרי המשנה אלא למשנה התורה שהוא ספר דברים שכתב משה כמו שנאמר בפרשת “וילך”, ורצו לאמר שענן הביא אתו טופסים שהועתקו מספר דברים שנכתב בעצם ידו של משה! ערבוביה זו נתנה מקום לכותבי דברי ימי עמנו לחשוב, שענן בדה מלבו משנה חדשה ושהתפאר שהיא היתה העתקה נאמנה ממשנה שחבר משה על התורה. ושהיא שונה מאותה המשנה שהיתה בידי הרבניים, ועוד מצאו סמך לדעתם זו בדברי רבי נטרונאי גאון, שענן הבטיח לתת למאמיניו תלמוד חדש משלו (יעבץ תולדות יש' ט' עמ' 40).

עכשיו שהוסרה הטעות הזאת מן הדרך מתברר לנו שהקראים התפארו שנמצא בידי ענן ספר “דברים” שהועתק מאותו הספר שנכתב בעצם ידו של משה רבנו ע“ה. הכוונה היתה לאמר למוסלמים שהתורה שקבלו הקראים מענן היא המקורית והאמתית, ויען שענן מצא בה, כמו שאלמקריזי מוסיף לאמר “הרבה שנויים וזיופים. תקף את הרבניים ויחלוק עליהם בנוגע לאמונתם”. הקראים שמסרו הדברים האלה למוסלמים ידעו היטב שלא היה שום הפרש בתורה שבכתב הנמצא בידינו ובידיהם, וממילא גם לא בנוסח של ספר “דברים”; ושכל המחלוקת היתה רק בנוגע לתורה שבע”פ אשר במשנה ובתלמוד. בכל זאת נתנו למוסלמים מקום להאמין שס' דבר' של משה שהיה בידי ענן היה העתקה נאמנה מכתב ידו של משה, ושונה מזו שבידי היהודים שהיא מזויפה וכוזבת. ואמנם אלמקריזי מסיק מדבריהם “שהקוראן צדק במה שהאשים את היהודים בזיוף התורה של משה, ושאין להם הצדק להקרא בשם יהודים אלא מצד היחס בלבד, אבל לא מפני שהם מחזיקים בתורת משה האמתית, ושבנוגע לאמונה הם רחוקים מכל יתר בני אדם מחוקי האלוהים שנגלו ע”י הנביאים". עוד צריך להעיר שאלמקריזי אומר בפירוש על ענן שהודה בנבואתו של מוחמד, אלא שהגביל את תעודתו בתור נביא לעם הערבי ולא ליהודים, יען שלהם נתנה כבר הרבה קודם תורת האלוהים על ידי משה, ושהתורה הזאת לא נחלפה ולא שונתה. על כל פנים הקראים לא פרשו את דבריהם בברור, ובכוונה תחילה נתנו מקום בדבריהם לשבושים, כי ידעו היטב שהמוסלמים אינם מבינים בתורה.

ט.    🔗

מכל הקודם אנו רואים את התכסיסים שבהם השתמשו הקראים ושלא היו מכוונים נגד היהדות בלבד, אלא גם נגד מצבם של היהודים בעולם המוסלמי. ובכן העלילות אשר העלילו על היהדות היו יכולות להביא שואה גם על העם היהודי. ואלו היו הקראים מצליחים ומשיגים את מטרתם לשכנע את המוסלמים שתורת משה אשר בידם אינה אותה שזייפו היהודים אלא האמתית והמקורית ושהם הם המייחדים האמתים לבורא ולא היהודים, אז היתה יד הקנאים ושונאי ישראל מבין המוסלמים על העליונה, והיהודים היו מנושלים מזכויותיהם שנתנו להם מהשלטונות¹².

את כל הסכנה העצומה הכרוכה בתעמולתם של הקראים הבין הרס“ג יותר טוב מכל חכמי דורו, ולכן קדם את פני הרעה בעוד מועד וילחם נגדם להוכיח שקריהם על פניהם. והוא הבין וידע גם כן שהאמצעי היותר מוכשר להחליש את כח הקראים להוריד חנם וערכם בעיני חכמי האסלאם, היה להגין על המסורת ושלשלת הקבלה. כמובן לא עשה כזאת הרס”ג כדי למשוך אליו חסדם, כי עיקר מגמתו היתה להלחם מלחמתו לשם קיום היהדות, אבל מכיון שעיני הקראים היו מוסבות אל עבר פני האסלאם, קשר הרס“ג את מלחמתו עליהם בספריו וגם בתרגומו ובפירושו לתורה וליתר ספרי המקרא, באותה השפה אשר בה השתדלו לרכוש להם את אהבת המוסלמים ולזרות זרעי שטנה ורכילות נגד היהודים. הוא קלע אל המטרה, בלי תת לטענותיו איזו נטייה כל שהיא להתחבב על המוסלמים, ואדרבא הוא יצא גם נגד השקפותיהם אם לא התאימו לדיעות היהדות. אבל הוא התכוון לפקוח את עיני המוסלמים בטענותיו נגד הקראים, שהתנגדותם לתושבע”פ עם כל כרכוריהם למצוא חן בעיניהם, סופה לקצץ גם בנטיעות המסורה ושלשלת הקבלה שלהם, אם יתנו ידם עם הקראים ויעזרו לנצחונם נגד התושבע“פ, ושהסכנה הפרושה על היהדות מצד זה סופה לפשוט גם אל עברי החדית. המשכילים והנבונים המוסלמים, ואלה אשר היתה בידם היכולת והשררה להחליט קושט דבר ולהכריע את הכף, בשמעם את דברי הקראים וטענות הגאון נגדם, יכלו לראות את ההפרש בין המתגוללים על היהדות ובין המגין עליה, והבינו שהוא צודק והם הרשיעו ולא שמו לב לעלילותיהם. הם הרגישו עוד שאם יעמדו על צד הקראים, אז תהיה גם אצלם יד האדוקים על העליונה, וגם תורתם שבע”פ, אשר עליה בנו את החוקים ואת הדינים החדשים והנחוצים, תתמוטט וכל ערך החדית יתבטל, אם הם בעצמם יצדיקו את הקראים נגד הרבניים בריבם.

והדבר הזה לעצמו גרם הרבה לתבוסת הקראים, שלא השיגו עיקר מטרתם להשניא את הרבניים על המוסלמים ולחבב את עצמם עליהם כאילו הם הם היהודים האמתיים ורק הם היו המייחדים הוותיקים בכוונה לשלול מהיהודים זכויותיהם ולרשת אותן לעצמם. ככה נכזבה תוחלת הקראים להעמיד קטגורים חדשים ונוספים מבין המוסלמים נגד היהדות. רק שונאי ישראל, בלאו הכי, לקחו מפיהם מה שהתאים למטרתם להלשין על היהדות, מבלי שהיה בכחם להשליט את הקראים על היהודים.

זכותו של הרס"ג עומדת לו שהוא ערה עד היסוד את בנין הקראים עוד טרם עלה בידם לחזק אשיותיו ולכוננהו, וכבר בראשית צמיחת תורתם עקר אותה משרשה. את זאת ראו הקראים וידעו שהוא גרם למפלתם לבלי תהי להם תקומה ולכן לא שכחו את נצחונו וישמרו לו את איבתם כל הימים¹³.

––––––––––

בכל מה שאמרתי נגעתי בקצרה רק בקצה השפעת הסביבה הערבית על עולמו של הרס“ג, על פעולותיו ועל מלחמתו במתבוללים המושפעים מתורות האסלאם וההשכלה הערבית, וגם בכת הקראים ותעמולתם נגד הרבניים. ישנם עוד הרבה דברים המאשרים ומקיימים את השקפתי על מקור הקראות‏ ותכסיסיהם. מובטחני שהחקירה באסלאם והשפעתו על הקראים עתידה לגלות עוד פנים חדשות בטענותיהם ונימוקיהם לבסס כמה מעיקרי תורתם. גם מטענותיו של הרס”ג נגד הקראים בספריו שנאבדו, ושהקראים מזכירים בספריהם כדי להשיב עליהן, אפשר ללמוד על כוונתם להבאיש את ריח ישראל בעיני המוסלמים ועל מאמציו של הרס"ג לבטל את עלילותיהם.

הנה זה הוא הפרגוד אשר מאחריו משתקפים המאורעות של הימים ההם באיספקלריה שונה לגמרה מאותה שהסכינו דורשי דורותינו וחוקרינו להסתכל בה. ערך פעולתו הגדולה של הרס“ג לא היה רק בזה שחדש את נעורי היהדות בקהל ישראל ויפיח רוח חדשה בלימודיה, אלא שגם עמד על המשמר להציל את היהדות מיריביה מבית ומבחוץ: מצד אחד חסם את הדרך בפני המתבוללים לפרוץ בחומת היהדות, ויך שוק על ירך גם את המהרסים מבין המינים ואת הקראים מבין הכתות לבלי תהיה ידם עם שונאינו ומלשינינו מהגרועים שבגויים; ומצד שני פתח את הדרך אל חכמי הגויים אל הבנת תורתנו, בבארו בשפתם את מעמדנו בדת, במוסר ובמנהגי החיים ובדרכנו עם הבריות, וימנע את הטובים שבהם לפול בשחיתות מתנגדינו. ככה היה הרס”ג לא רק אב התורה ומייסד חכמת היהדות בלבד, אלא גם המציל והמושיע אשר הציל את כבוד ישראל ויגן על זכויותיו.

 

הערות ומלואים למאמרי על רבנו סעדיה גאון¹⁴    🔗

(בצרון, ניסן, תש"ג)

ד') אחד התכסיסים המנוסים של הקראים היה להתגדר בחכמה שלא הקפידו בה הרבנים ולא ראו שום צורך לטפל בה, והיא תורת הלשון והדקדוק. הקראים שהתחילו להתערב במוסלמים והתאמצו להטות אותם לצדם בקבלם הרבה מדרכי למודיהם, לקחו להם את הענף אשר פרח ביותר אצל הערבים, והיא תורת השפה בכל מקצועותיה. ‏ הערבים היו באמת הראשונים בעמי המזרח שטפלו בחכמות השפה ויתגברו בהן לכל עבריהן; הם היו הראשונים לחבר מלונים שהעלו לתכלית השלמות. כבר בתחלת תרבותם עסקו בדקדוק השפה, ויקבלו בכמה פנים השפעה מדקדוק השפה היונית, והם דייקו הרבה בלשונות הקוראן ובלשונות השונות של הבדוים שוכני הערבה, כל זה למטרת הבנת הקוראן ודבריו של נביאם.

כי ידיעת חכמת הלשון והדקדוק היו תנאי ראשון להבנת הקוראן כי כתוב בקוראן שהאלהים גלה את הקוראן “בשפה ערבית ברורה” (פרק כ“ו, קצ”ה, גם פרק ט“ז, ק”ג) ומכאן הסיקו שאי אפשר להבין אותו בלי דעת את שפת הערבים הברורה ואת שמושה בפי הערבים, לבלי הכניס בה מובנים זרים ולבאר איזו מלה שהיא על יסוד השקפות שאינן מתאימות לרוח השפה הערבית.

ובכן הקראים מצאו מן המוכן מה שהיה נצרך להם להמצאת הדקדוק. ואם גם אינו נכון לאמר שחכמת הלשון והדקדוק בעברית היא יצירת הקראים, אמת היא שהם היו המתחילים. ואולם השאירו מקום להרס“ג להתגדר בו, והוא החל לבנות את כללי הלשון לפי שיטתו הוא, ומאז הלכו הלוך והשתכלל ע”י המדקדקים הספרדים ממנחם בן סרוק, ודונש בן לברט עד בן פרחון והבאים אחריו. ועוד דבר: הקראים התחילו לעסוק בשפה ובדקדוק לא רק לשם הבנת השפה לעצמה, אלא גם לשם תכסיס מדעי לדרוש את התורה בכוון לדרישת הקוראן בדברי הלכה. כי הלא באמת, נחיצות הדקדוק לא היתה נכרת בתורה שבע“פ, ובמדות שבהן נדרשה התורה לא שמשו חוקי הנקוד והצורות והבנינים להוציא על פיהם הלכות מהתורה.‏ אבל המוסלמים הכניסו מדרש מלים ודקדוק הלשון בביאור הקוראן כמדה לדרוש הלכות מדברי הקוראן על פי הצורה הדקדוקית של המלה בפרשם מלה אחת לפי נטייתה. למשל: כמה ממבארי הקוראן נחלקו בזה אם כל מה שנאמר בצורת צווי היא מצוה של חובה או של רשות. והנה נאמר בקוראן (פרק ד' פסוק ג') “וקחו לכם מן הנשים אשר ייטב לכם” ובכן נחלקו בזה: יש אומרים שמובנו שישאו נשים אם יש ברצונם להנשא, ואחרים אומרים שהקוראן רצה להטיל חובה על כל מוסלמי להנשא, יען שצורת הצווי לא באה אלא ללמד שזוהי מצוה של חובה (גולדציהר, פארלעזונגען 63 הע' 7). כדומה לזה אנו מוצאים שהקראים מתאמצים לבסס השקפותיהם בכמה הלכות נגד הרבניים על נמוקים דקדוקיים¹⁵. מנחם הקראי, בן דורו של הרס”ג, באגרתו לר' דוד אלמקמץ על הלכות שחיטה, נושא ונותן גם בשאלה, אם צורת הצווי באה ללמד על חובה או רשות, ממש כמו בנדון הנשואין שהזכרנו (עי' לקוטי קדמוניות עמ' 59). הגם שאפשר למצוא במקורות ההלכה שלנו איזו שקלא וטריא מיוסדת על דרישת הלשון, לא היתה זו שיטה קבועה ויסודית והם עשו כזאת לפי תבונתם לרוח השפה אבל לא יסדו דבריהם על איזה כלל דקדוקי, כי לא עסקו בדקדוק, וכללי הדקדוק לא היו עוד נמצאים אז. ובכן לא מכאן אלא מהאסלאם קבלו הקראים השפעה לעשות את הדקדוק לאחד מהעיקרים שהתורה נדרשת בהם¹⁶.

ה') המושג “סבל־הירושה” משמש אצל הקראים במובן “קבלה ומסורה” הוא מכוון למושג הערבי חמל (כלו' נשא משא שהקראים תרגמו לפועל סבל) המשמש אצל הקראים במובן “קבלה ומסורה”; למשל חמל־אלעלם “נשא או סבל את המדע” כלו' “הורה ומסר אותו”, או חמל אלקראן “נשא את הקוראן” במובן “למד אותו בעל פה והורה אותו”. ובכן הקראים בראו מהמושג הערבי הזה את הבטוי “סבל־הירושה” במובן “מסורה וקבלה” כמו שבראו את הבטוי “קבוץ” במובן “הסכמת הכלל או הצבור” בכוון למושג הערבי אג’מאע (עי' מאמר זה למעלה עמ' 158). רוצה אני להעיר שהקראי סלימאן בן ירוחם השתמש במלת סבל במובן אחר וגם כן בכוון לאותו הפועל הערבי חמל עם “עלי” (על) שמשמש גם במובן “פגיעה והתנפלות” על פלוני, למשל בספרו מלחמות נגד הרס"ג, עמ' 50, שורה 94: “דבריך וסבליך לפוחזים” במובן פגיעותיך בי והתנפלויותיך עלי.

ו') בכל דברי אלמקריזי (מת בשנת 1442) לספהנ“ו וגם אלמסעודי (מת בשנת 959) ואלשהרסתאני (מת בשנת 1153) שקדמו לו נפלה ערבוביה גדולה מחמת שלא הבינו בעצמם מה ששמעו על הקראים ועל היהודים, ומפני שכמה דברים נמסרו להם בכוונה להתעותם. אבל הערבוביה גדלה גם מצד חכמינו מפני שלא הבינו את הכתוב בערבית ויוסיפו בתרגומם המעוקל שגיאות על שבושי הערבים, הנה גם בפסקה שאלמקריזי מזכיר את הרמב”ם טעו גם די סאסי וגם פינסקר בתרגומם, (עי' לקוטי קדמ. עמוד ח' למעלה). התרגום הנכון לדברי אלמקריזי הוא: “ושלא נאות להם השם יהודים אלא מצד היחס בלבד (כלו' היחס על עם ישראל), ולא יען שהם הולכים בדת משה (כלו' לפי תורתו קודם שזייפו אותה), ובפרט מאז הופיע ביניהם משה בן מימון הקורטובי (כל' מקורדובה), חמש מאות שנה “ליציאת מחמד” (מעיר מכה למדינה), יען הוא עשה אותם לשוללים כנויי האלהים (מועטילה) ועל ידי זאת נהיו בעיקרי אמונתם וסעיפיה הרבה יותר רחוקים משאר בני האדם ממה שהביאו הנביאים מחוקי האלהים” (עי' למעלה עמ' 148 הע' 15). צריך להעיר שאלמקריזי היה מכת הט’אהירים, שלא היו מרשים להוציא את דברי הקוראן מפשוטם, בפרט בנוגע לכנויי האלהים שהיו מבארים אותם בכל גשמיותם, ולכן כמובן לא אהב את הרמב"ם ושיטתו לשלול את הכינויים ולפרשם על דרך ההעברה.

ז') גם בנוגע לשם “אשמעותי” המובא בדברי ההיסטוריון אלמסעודי, (שהיה בן דורו של הרס"ג) באמרו ש“הישראלים הם אשמעותיים ושגם רבנו סעדיה הוא אשמעותי” נפלה ערבוביה בדברי דוקעס ושד“ל ופינסקר בעצמו. (עי' לקוטי קדמוניות עמ' ה'). הדבר הוא פשוט: הקראים קראו לרבניים בערבית בשם אשמעותיון כלו' בעלי “האשמעתא, או השמועות”, כלו' “המסורה והקבלה על פי השמועה מפה לפה” והגידו למוסלמים שכת הענניים אינם נסמכים על “השמועות” כי אם על המקרא בלבד. ובכן האשמעותיים הם הרבניים ואין שום הפרש בין אשמעותיים ואשמעיים, כמו שחושב פינסקר. אלמקריזי באמרו שהקראים נקראו גם כן אשמעיה (שם עמ' ח'), לא הבין מה שאמרו לו, וערבב את הרבניים עם הקראים, ואין שום יסוד לכל הפלפול של פינסקר בקשר עם שמאי שאין בינו ובין אשמעותי ולא כלום. גם כל הוכוח על ההפרש שבין שמעותין ושמותין מיותר הוא כי כולם נוסחאות משובשות מאשמעותיים. אלקרקסאני קורא בפירוש לרבניים “אצחאב אלסמע” כלו' “בעלי השמועה”, שהיא תורה שבעל פה. אלמסעודי אומר גם על אבו כתיר מטבריה, אשר לפי דבריו היה רבו של הרס”ג שהיה “אשמעותי” כלו' “רבניי”, ובזה מתנדף גם הוכוח אם היה קראי. כידוע היה לאלמסעודי וכוח עמו בהיותו בטבריה בשנת 926 לספהנ"ו (עי' מלטר בספרו על הרס"ג עמ' 36). אלמסעודי הוא אולי המוסלמי הראשון שהזכיר את השם “קראים” באמרו על ענן שהיה “מראשי הגולה והקראים בארץ בבל” (מן רואסא אלג’וואלי בארץ אלעראק ואל־קראייה). (עי' די סאסי, כריסטו' ב', 493). הוא מעיר על ענן שהיה “על דרך הישרה” וגם מכאן אנו רואים שהמוסלמים היו משדלים את הקראים, שהאמינו בעלילותיהם על הרבניים שהיו משתפים ושזייפו את התורה,

עד כמה מן האמת יש בדברי אלמקריזי שענן “חלק כבוד לישוע בן מרים בדבורו” (לקוטי קדמ' עמ' ח') אי אפשר לדעת. אָמנם מדברי אלשהרסתאני בספרו על הדתות (שם, עמ' ט'), אפשר להסיק שענן התכוון להדגיש מה שנאמר באיונגליון שישוע לא בא לסתור את התורה אלא לקיים אותה, וכי בנגוד להשקפת הנוצרים תאר את ישו כ“אחד הישראלים המתנהגים לפי התורה והשומעים למשה” כלו' שהיה יהודי, ושלפיכך הנוצרים היו צריכים להיות כמוהו.

אולם בודאי יש אמת בדבריו שענן הודה בנבואתו של מוחמד, אלא כאמור למעלה 164, שהגביל את תעודתו להיות נביא לעם הערבי ולא לישראל אשר כבר קבלו קודם את תורת האלהים על ידי משה¹⁷.