רקע
משה דוד קאסוטו
היהודים בפירינצי בתקופת הרניסאנס
משה דוד קאסוטו
תרגום: מנחם הרטום (מאיטלקית)

חברת יהודי איטליה לפעולה רוחנית מביעה את תודתה

למוסד שלמה מאיר – מכון למדעי היהדות, מילאנו

לאיגוד הקהילות היהודיות האיטלקיות, רומא

לקהילה היהודית של רומא

ולכמה ממעריצי זכרו של פרופ' קאסוטו ז"ל בפירינצי

וממוקיריו בירושלים

שסייעו לה בנשיאה בהוצאות הכרוכות בפרסום ספר זה


קסוטו.png

 

הקדמה למהדורה העברית    🔗


ברצון נעניתי להצעתו של ד“ר ש”א נכון יו“ר “חברת יהודי איטליה לפעולה רוחנית” להקדים דברים אחדים לספרו של משה דוד קאסוטו ז”ל על “היהודים בפירינצי בתקופת הרניסאנס”. חברה זו טרחה על הכנת תרגומו העברי (ע“י ד”ר מ' הרטום), והספר מופיע עתה.

עוד לפני כחמש עשרה שנה, באספת אזכרה לפרופסור קאסוטו באוניברסיטה העברית (יט בטבת תשי"ב) היה לי הכבוד לדבר על קאסוטו ההיסטוריון ולציין את פעלו בחקר תולדות היהודים באיטליה. ציינתי כי “במחקריו אלה הראה את כוחו כהיסטוריון בחסד, כאיש אשר שורש נשמתו הוא בהפלגה לעבר, בכוחו להפליג לעבר, לחיות בו, בכושרו לחזות בתוכו ולהזדהות אתו, לעמוד על פרטיו ופרטי פרטיו ולראות אותו בשלמותו, על מראיו ומעשיו, קשריו ושיזוריו, ולחוש בדופק החיים שלו, על כל הקצב המיוחד שלו מדור לדור”. וכדוגמא לכך הבאתי את ספרו על “היהודים בפירינצי בתקופת הרינסאנס”. לכאורה, מונוגרפיה על קהילה בינונית (בתקופת שגשוגה היו בה לא יותר משלש מאות נפש) ועל עלייתה והתפתחותה במשך תקופה אחת בלבד, פחות ממאתים שנה ( 1396–1571 ), אולם ההיסטוריון השכיל לתת לנו במונוגרפיה זו תמונה של יהדות איטליה כולה על ייחוד דמותה וגון חייה, על יחסיה לחברה הנוצרית וצביון פעילותה התרבותית. כל עמוד גדוש פרטים ופרטי פרטים, שהועלו מארכיונים ומכתבי יד, מהספרות העברית ומהספרות האיטלקית, מספרים ומכתבי עת מדעיים, כלליים ויהודיים. וכל פרט נבדק ונחקר ואתה יכול להיות בטוח בו, בתאריך, במקום, בשם – ובגירסא ובמידת מהימנותו. וביחד עם זאת כל פרט – יש בו ללמד על הכלל כולו. בין אם המדובר הוא בראשית הופעתם של היהודים בפירינצי או בתנאים שנקבעו למלווים היהודים, ובין אם הנידון הוא החכמים בפירינצי או יחסם של הדוכסים והשלטונות של הקהיליה ליהודים. הדקדוק בפרטים ובפרטי פרטים אינו מטשטש את התמונה, אלא מצרף קווים מדויקים אחד אחד לשלמות של דמות ולבהירות של צביון, וכל הפרטים והקווים נתונים במסגרתה המדינית הכללית של הקהיליה, יחסי הכחות בתוכה, עמדות השכבות השונות בה, המושלים והדוכסים (מבית מידיצ’י) ויחסיהם לחצר האפיפיור ולערים אחרות – ו“השלכותיהם” על עמדתם כלפי היהודים.

הנה השוני בין יחסו העוין של העם ליהודים ובין יחסה האוהד אליהם של האריסטורקרטיה והשתקפותו ב“חליפות” במצבם של היהודים: הקהיליה מעוניינת ברווחים שהיא מקבלת מן היהודים, מתנה אתם תנאים ונותנת להם הנחות מחד, ומאידך היא נתונה ללחצם של שונאי היהודים ומבטלת את ההנחות, ושוב מחדשת אותן, ההמון עוין היהודים נוח להיענות לכל תעמולת־הסתה, והכמרים והנזירים המעוררים את ההמון נגד היהודים מביאים לתסיסות ומהומות, ולנסיונות של שוד וביזה. השלטונות בדרך כלל מתאמצים לרסן את התסיסות נגד היהודים, לדכא את המהומות ולשמור על בטחון היהודים. וכמובן, גם על ענייניהם. הנה פרשת “הקנסות” על היהודים ש“עברו” על ה“תקנות” ועל ה“תנאים” שהותנו עמהם: לפיה ניתן לשרטט בדיוק גם את מצבה הכספי של הקהיליה וגם את מצבה הבטחוני של הקהילה היהודית.

והנה פרשת הנהגת “הסימן” על בגדי היהודים, הפרשה על כל “חליפותיה”: שחרור להלכה ולמעשה, נסיון להנהיגו להלכה ולא למעשה, משא ומתן מייגע וממושך, ביטולו למעשה ואף להלכה – ובפרשה משתקפות “החליפות” בתולדות היהודים בפירינצי כשהן נתונות במסגרתה המדינית הכללית.

התמונה השלמה נוצרה על ידי התיאור המקביל של “מן הפרט אל הכלל” ו“מן הכלל אל הפרט”: מספרים על בני הקהילה וידיעות על מעמדם ומשקלם הכלכלי והחברתי, קביעת גובה הריבית שלקחו ובירור הרווחים שלהם בכללם – ועל יד זה תשומת לב מיוחדת לאנשי הרוח שביניהם, קטנים וגדולים, דרשנים ומלמדים, רופאים ומתרגמים, רבנים וחכמים – ושלושה מהם, אליהו דילמדיגו, יוחנן אלימנו ואברהם פריצול, החשובים שבמשכילים ובמלומדים שפעלו בפירינצי ולימדו פילוסופיה, קבלה, פרשנות ועברית את עמיתיהם הנוצרים. ההומניסטים מאיטליה – תוארו במיוחד מתוך בירור מדוקדק של יחסיהם לתלמידיהם עמיתיהם הנוצרים.

קאסוטו החל לפרסם מחקריו בתולדות היהודים באיטליה עוד בהיותו בן עשרים (בשנת 1904), ועד ספרו על “היהודים בפירינצי בתקופת הרניסאנס” (בשנת 1918) הופיעו, דומני, יותר מעשרים וחמשה מחקרים שלו בתחום זה. קאסוטו היה ממיסדיה של האגודה לחקר תולדות היהודים באיטליה ומזכירה, ובשנת 1913 פרסמה האגודה קול קורא (שנכתב בידי קאסוטו) ובו הודגש גם עושרה של איטליה בחומר תעודתי לתולדות ישראל והוסבר במיוחד ערכם של הארכיונים באיטליה שבהם רב מספרן של התעודות העבריות. בסופו של אותו קול קורא צוינה חשיבותה המכרעת של שיטה ומתודה מדעית באיסוף המקורות ובפרסומם. בחישופו של התוכן ההיסטורי העשיר הגנוז במקורות הספרותיים העבריים, והובע הבטחון בעניין הרב שיש בתולדות ישראל לסוציולוג ולכלכלן, לחוקר הספרות והאמנות, לכותב תולדות הפילוסופיה ולחוקר תולדות הרפואה.

וכשאתה קורא את מחקריו אתה רואה שקאסוטו הולך בדרך שהתווה לעצמו, ועם קריאת הספר על “היהודים בפירינצי” אתה מרגיש בכל פרקי הספר את נאמנותו של קאסוטו לדרך זו: ההיסטוריון הוא סוציולוג וחוקר הדת, איש הספרות והאמנות, ובכל התחומים אתה חש רעננות מחשבה ורוחב תפיסה, קפדנות של איש מדע מובהק וחדוות יצירה של סופר בעל שאר־רוח.

יש בפרסום ספרו זה של קאסוטו משום חסד כפול: עם החוקר הדגול שיצירתו תובא לקהל קוראיו שמטבע הדברים הספר מיועד הוא להם, ועם הספרות ההיסטורית המדעית שלנו, שהספר הוא לה תרומה רבת ערך.

בן ציון דינור

ירושלים, תשרי תשכ"ז



 

הקדמת המתרגם    🔗

ייתכן כי חלק מהציבור הישראלי יתפלא מהופעת ספר זה מאת משה דוד (אומבירטו) קאסוטו ז"ל – שהרי התפרסם מלומד זה כאן בעיקר בתור פרשן המקרא, כלומר בגלל התחום שלו הקדיש את מרבית עבודותיו החשובות בשנות חייו האחרונות. אך כל מי שהכיר מקרוב את הפרופ' קאסוטו, או מי שרק דפדף בביליוגרפיה של כתביו, יודע היטב כי איש אשכולות היה, וכי כמעט לא היה תחום של מדעי היהדות שלא הרים לו תרומה ברוכה. ההיסטוריה של היהודים באיטליה היתה אחד התחומים שבהם הרבה לעסוק ולחדש מימי נעוריו עד אחרית חייו, ועבודתו הכבירה הזאת, המוצגת עתה לקורא בלבוש עברי, היא מחקרו המקיף ביותר בתחום של תולדות העדה שעם בניה נמנה הוא עצמו.

בתרגום העברי הזה של הספר, השתדלתי אני הקטן, שהיה לו הכבוד להיות בן־משפחתו ואחד מתלמידיו המובהקים של מחברו, לתת, עד כמה שאפשר, בבואה נאמנה של הספר המקורי שיצא לאור בפירינצי בשנת 1918 (מהדורה מצולמת ממנו, ללא שינוי, יצאה לאור שוב בפירינצי בשנת 1966). המעיין בספר צריך אפוא לזכור כי המסקנות שאליהן הגיע המחבר, הנתונים שהוא מביא. הפרטים שהוא מוסר משקפים את מצב המחקרים והידיעות שהיה קיים בשנת 1918; למרות זאת, לא נפגם כלל ערכו הכללי של הספר, אשר זכה בשנת 1920 לפרס המלכותי של האקדמיה האיטלקית “לינצ’יאי”, ואשר הנו עוד היום אחת מעבודות היסוד בחקר תולדות קהילות ישראל. לא הוכנס שום שינוי בגוף הספר, מחוץ לתיקון טעויות דפוס, שרשמן כבר המחבר בשולי העותק שהיה בידו או שנתגלו בשעת התרגום. לא נעשתה כל פעולה כדי להוסיף בגוף הספר ביבליוגרפיה על מחקרים חדשים, על כתבי יד שבינתיים יצאו לאור; ואולם לא מעטות הן העבודות שיצאו לאור מאז פרסום ספרו של פרופ' קאסוטו ושהבא היום לחקור את תולדות יהודי פירינצי בתקופה הנדונה לא יוכל להתעלם מהן, אם כי השפעתן תהיה רק על פרטים ולא על התמונה הכללית. אין אני מתכוון אף לתת בהקדמה זו ביבליוגרפיה שיטתית של פרסומים אלו, אלא אזכיר כאן מעט מזער מהם לדוגמה גרידא:

על תולדות היהודים בפירינצי: Gli Ebrei a Firenze Cecil Roth,

sotto l’ultima repubblica, Firenze, 1924.


על היחסים בין דאנטי ועמנואל הרומי – ספרו של קאסוטו עצמו

Firenze, 1921,Dante e Manoello. תרגום עברי של הספר מאת מנחם דורמן יצא בשנת תשכ"ו (1965) מטעם מוסד ביאליק.


על יומן המסע של משולם מוולטירא, שבזמן שבו כתב קאסוטו את ספרו לא נתפרסם אלא במהדורת קסטילי, יש להוסיף בין השאר, את המאמרים הבאים של קאסוטו עצמו:

Meshullam da Volterra e il suo viaggio in Palestina, Atti

; dell’VIII Congresso Geografico Italiano, Vol. II, Firenze, 1923, p. 272—277

אלכסנדריאה של מצרים בזכרונות המסע של משולם מוולטירא,,Illustration Juive

1 – 2. II, 1930, 8, p; וכן, Un viaggiatore ebreo del secolo XV,Lea Sestieri

Meshullam ben Menachem da Volterra, Rassegna Mensile di Israel, X, 1935,

492–478 p.,11־12; מסע משולם מוולטרה, הביא לדפוס אברהם יערי, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ט.

על איגרותיו של ר' עובדיה מבירטינורו, מאמר של קאסוטו עצמו: מכתבי ר' עובדיה מברטינורו, “וזאת ליהודה” לכבוד יהודה אריה בלוי, וינה, התרפ“ו, ע' 269–360; אלכסנדר מרכס, האיגרת השלישית של ר' עובדיה מבירטינורו בספר השנה לארץ ישראל, ב–ג, תרפ”ד–תרפ“ה, ע' 97–99; מנחם הרטום, למכתבי ר' עובדיה מבירטינורו, יבנה, ג, תש”ב, ע' 112–134; נוסח שלוש האיגרות, שהכינו על פי כתבי היד מתרגם ספר זה, פורסם אצל אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, תל אביב, תש"ג, ע' 103–144.

מבין הספרים שהיו עדיין בכתב יד כשחיבר קאסוטו את ספרו, נזכיר כאן אחד בלבד, שהוא אולי החשוב מכולם לענייננו:

מאמר חיי עולם על ענין הרבית לר' יחיאל נסים מפיסא… מאת שמואל גרשם בן אברהם יצחק רוזנטל, ניו־יורק, תשכ"ב.

השתדלתי להתקרב, במידת האפשר, גם בסגנון וגם בכתיב לכתביו של המחבר המנוח בעברית, אם כי ידוע היטב לנו שהדבר אינו ניתן לביצוע מושלם, בעיקר לגבי הסגנון. תעתיק המלים האיטלקיות ושאר המלים האירופיות – ברובן המכריע שמות אנשים ומקומות – ניתן לפי הכתיב המסורתי באיטליה, אותו נקט גם המחבר המנוח בדרך כלל בכתביו ההיסטוריים – כלומר ציון כל תנועה, למעט רק a בין שני עיצורים, באם קריאה; שיטה זו משאירה ספק אם יש לקרוא e אוi כשנכתבה יו“ד, ו־0 או u כשנכתבה וי”ו; על כן במפתח השמות ניתן כל שם לועזי, ליד תעתיקו העברי, גם בכתיבו באותיות לטיניות.

אשר לטכסטים שהובאו בהערות ובנספחים נהגתי כלהלן: כשטכסט לועזי הובא בהערות נתתי בהן את תרגומו העברי, והבאתי את מקורו, אם הוא יותר מכמה מלים ויש חשיבות להכירו כלשונו, בחלק ד' לנספח, שהוספנו בסוף הספר; כשבהערה הובא תרגום איטלקי של טכסט עברי, נתתי את מקורו לתוך ההערה; המקורות הלועזיים שבנספח הובאו בלשונם ותורגמו רק ההקדמות להם, שבהן נתן המחבר תמצית המקורות גופם – בדומה למה שעשה המחבר עצמו לגבי המקורות העבריים שהביא בספר: העתיק אותם כמו שהם, הקדים להם תמצית באיטלקית ולא תרגם את המקורות; את ההקדמות למקורות העבריים תרגמתי והבאתי אותן בראש המקורות עצמם.

הנני רואה מחובתי להביע כאן את תודתי לכל מי שסייעו לי במלאכת התרגום: ראשית כל לאבי מורי ורבי הרב הפרופ' אליה ש' הרטום ז“ל, שקרא את כל התרגום, השווה אותו מלה במלה עם המקור והעיר לי הערות רבות וחשובות, ובוודאי ראה בעמלו זה משום חלוקת כבוד לזכרו של גיסו וחברו הדגול; לבתו של המחבר, קרובתי ד”ר מלכה זלצמן־קאסוטו, אשר קראה את כל התרגום, העירה לי הערות והשיאה לי עצות בסיוע למאמצי להתקרב ככל האפשר להרגלי הכתיבה של המחבר המנוח; למר שמשון מלצר, אשר עבר

על התרגום ותרם לליטוש סגנונו; לרב דוד פ' בילגראדו, לד“ר נילו בן־פורת ולאשתו חנה לבית קאסוטו, לפרופ' חיים זאב הירשברג, לד”ר יוסף ברוך סירמוניטא, לד“ר גד צרפתי ולד”ר ארנסט קולמן, אשר עזרו לי בדרכים שונות בתחומים רבים; להנהלה ולפועלים של בית הדפוס סיון בע"מ בירושלים, אשר עמלו רבות כדי לשוות צורה נאה לספר וביצעו את מלאכתם הקשה בנאמנות ובדייקנות; לשלושת המוסדות שטרחו להוציא לאור את הספר.

ירושלם מנחם־אב תשכ"ו מנחם הרטום



 

הקדמה    🔗

בבואי להפנות את תשומת לבו האדיבה של הקורא אל מחקרי זה, חושב אני שלא יהיה מיותר לציין בקצרה את הדרכים שלפיהן נהגתי – דרכים שלדעתי חייב ללכת בהן כל מי שיתכוון לשחזר שיחזור מדעי תמונה שלימה מחיי היהודים באיטליה בימי־הביניים ובתקופה החדשה.

ראשית כול, מלה אחת בדבר החיפוש והאיסוף של החומר. בעניין הזה יש לזכור היטב דבר אחד, שלפי הנראה לא עמדו עליו בדרך כלל החוקרים שעסקו בזמן האחרון בנושאים הנוגעים בתולדות היהודים באיטליה: אי אפשר להגיע למסקנות סופיות בתחום המחקר המיוחד הזה, אם אין משלימים את החומר שמספקות תעודות הארכיונים בחומר הנמצא במערכת שלימה אחרת של מקורות, כלומר, בכתבים בלשון העברית ששמרו עד ימינו היהודים עצמם. אם רק נתחשב בכך, כי הם היו כותבים בעברית את דברי־ימיהם ואת זכרונותיהם המשפחתיים והאישיים, היו מנהלים בעברית את מרבית התכתבותם ופנקסי חשבונותיהם, היו עורכים בעברית את מרבית חיבוריהם הספרותיים, לרבות הכתובות, יתברר כי אי אפשר לדבר על תולדות היהודים אם מתעלמים מן המקורות האלה, החשובים ביותר, כלומר דברי הימים, האיגרונים, הכתבים הפרטיים, הכתובות על המצבות והעבודות הספרותיות של היהודים עצמם. החקר החד־צדדי של תעודות הארכיונים, ושל שאר המקורות המועטים הלא־יהודיים, עשוי לאפשר לנו רק לקבל מושג – ואף זה מקוטע ובלתי מספיק – מיחסי היהודים עם המדינה ועם האוכלוסיות הנוצריות, אך אין הוא מסוגל להודיענו שום דבר או כמעט לא שום דבר על אורח חייהם הפרטיים, על מנהגיהם, על החיים הפנימיים של קהילותיהם, ולא שום דבר על הרגשות שפעמו בלבותיהם, על הזרמים שנתגלו במחשבתם, על הפעילות הספרותית והמדעית שהתמסרו לה. מובן אפוא מאליו, כי ההיסטוריון בעל המצפון חייב לא רק לאסוף את הנתונים שימציאו לו במספר רב התעודות הארכיוניות ואת הנתונים המפוזרים, אך בעלי חשיבות רבה אף הם, שאפשר לדלותם ממקורות לא־יהודיים אחרים, כגון דברי־ימים או כתובות או חיבורים ספרותיים; אלא הוא חייב להתחשב גם במקורות העבריים הרבים. אמנם לא יהיה קל להשיגם, כי כמעט כולם נמצאים בכתב־יד ופוזרו במשך הזמן בספריותיהן של הארצות השונות באירופה ובאמריקה, אולם הם יבטיחו בכל זאת שפע של נתונים, שהם רבי ערך למי שידע לנצלם כראוי.


כדי להעריך את החומר שנאסף כאמור לעיל, כדי להבין את המעשים, כדי לחפש את הקשרים ביניהם ואת יחסי הסיבה והתוצאה, וכדי לתאם אותם בתוך מכלול הרמוני ואורגני, יש הכרח להתחשב תמיד במאורעות שנתרחשו ובתופעות שנתגלו בחברה האיטלקית באותם זמנים. המאורעות שנתרחשו בזה אחר זה בין יהודי איטליה, והתנאים המשתנים של חייהם, הלכו ונתעצבו בזמנים השונים על־פי התמורות בקורותיהם ובדרכי־חשיבתם וברגשותיהם של האוכלוסין האיטלקיים שבתוכם הם חיו; ועל־כן, הרוצה למצוא הסבר למאורעות ולתנאים האמורים, ולגלות את חוט השני שינחה אותו דרך הכמות הרבה של העובדות הבודדות, יצטרך ללא הפסק להעיף מבט אל התנאים המדיניים, החברתיים והדתיים שבהם היתה נתונה האוכלוסיה הסובבת את היהודים. וקשרים דומים אינם חסרים אף בפעילות הרוחנית; שכן בהתפתחותן של הספרות היהודית והמחשבה היהודית באיטליה יש אמנם לראות בראש וראשונה השתתפות בתנועה הספרותית והפילוסופית של עם ישראל בכללו, אך עם זאת יש לה להשתתפות זו תכונות אופייניות משלה, והשפיעה עליה תמיד במידה ניכרת מאוד הסביבה הספרותית והפילוסופית האיטלקית, ולעיתים אף האחרונות הושפעו מן היהודים; על־כן יש להפנות את תשומת הלב לתופעה זו לעתים קרובות, אם רוצים להבין נכונה את הסופרים היהודים מאיטליה ואת כתביהם.

אלה הן הדרכים שלפיהן נהגתי בעבודות קודמות אחרות, בעלות היקף קטן יותר, ועתה בספר הזה: יסודו הוא בדיסרטציה שהגשתי לשם קבלת תואר דוקטור לספרות במכון המלכותי ללימודים גבוהים (אוניברסיטה) של פירינצי בשנת 1906; ואולם בשנים האחרונות עיבדתי אותה מחדש, ומעבודת הנעורים הראשונית שלי לא נותר אלא השלד העיקרי.

בסיימי עבודתי זו – שהשלמתיה בקשיים לא מעטים ולא קלים, בזמן שבו עסקתי גם בהוראה וגם בתפקידים מכבידים יותר מסוגים שונים שעליהם חייב אני לשקוד – נעים לי להביע את הכרת תודתי למדור הפילוסופיה והבלשנות של המכון המלכותי ללימודים גבוהים, שהואיל לקבל את מחקרי זה אל סדרת הפרסומים הזאת; במיוחד אני מביע את תודתי למורי הדגול פיאו ראינה, יושב ראש המדור, ולפרופ' קרלו צ’יפולא המנוח, שהתעניין באורח אישי בהדפסת הספר הזה. יחד עם זאת אני מודה להנהלה ולחבר העובדים של הספרייה המלכותית הלאומית המרכזית של פירינצי ולארכיון המלכותי של פירינצי, על האדיבות הרבה שנהגו במשך כל התקופה הארוכה של חקירותי. לא אימנע מלהזכיר גם ספריות אחרות (כגון הלאורנציאנית, המארוצ’ליאנית, הוואטיקנית, ויטוריאו אימאנואילי, הקאזאנאטינסית, וספריית המכון המלכותי ללימודים גבוהים): אף כי היתה עבודתי בספריות האלה מצומצמת יותר בהיקפה, לא היתה קטנה יותר האדיבות שנהגו בי הנהלותיהן ועובדיהן. וכן אני מודה עוד לכל האנשים האדיבים, אשר את שמותיהם מזכיר אני במקומות המתאימים בגוף הספר, שהשתדלו על־פי בקשתי להמציא לי כתבי־יד בהשאלה, או עזרו לי בכך ששלחו לי העתקים שלמים או חלקיים של כתבי־יד, שלא הייתי יכול להגיע אליהם בדרך אחרת.


פירינצי, ינואר 1918. מדא"ק



 

חלק ראשון הקהילה וקורותיה    🔗


פרק א'. ראשית הקהילה    🔗

בפלורנציה הנתונה לשלטון הרומי בוודאי מרובה היתה הפעילות המסחרית, ומתמידה וגדולה היתה זרימת הסוחרים הבאים מארצות רחוקות1; שהרי שכנה עיר זו ליד הדרך הקאסית, שקשרה אותה בכיוון אחד עם רומא ובכיוון שני עם בולוניאה ועם מישור הפוֹ; דרכים אחרות חיברו אותה עם פאינצה ועם הים האדריאטי ממזרח ועם פיסא ועם הים הטירני ממערב; ולבסוף סיפק לה נהר ארנו, שהיה אז עשיר במים הרבה יותר מאשר היום, נתיב נוח לשיט. על־כן מתקבל מאוד על הדעת, כי בעיר זו התקבצו יהודים מספר, כפי שקרה במרכזי המסחר החשובים ביותר שבאיטליה. אך עד היום הזה אין בידינו שום עדות מכרעת, שתאפשר לנו להעז לקבוע כי הדבר הזה הוא עובדה קיימת. אמת היא כי העדר כל ידיעה אחרת מקנה ערך ניכר לרמז של אמברוסיוס, בישוף מילאנו, אשר ממנו אפשר אולי להסיק כי יוליאנה, שייסדה בשנת 393 את כנסיית סאן לורינצו, היתה יהודייה בשעת היוולדה2; אך הזהירות מחייבת אותנו להימנע מלהקים בית־מידות על יסוד כל־כך רופף. ההיקש עם שאר מרכזי המסחר החשובים ביותר באיטליה, והאפשרות כי יוליאנה היתה בת למשפחה יהודית, מניעים אותנו לראות כקרוב מאוד לאמת, כי היתה קיימת בפירינצי קהילה יהודית בימי הקיסרות הרומית; כן יש יסוד לשער, כי מקום מושבה ובית־קברותיה של קהילה זו היו בעבר הארנו הדרומי, בסביבות ה“גשר הישן”, הוא המקום אשר אליו הגיעה הדרך הקאסית לפירינצי לאחר שתיקן אותה הדריאנוס, והוא המקום שידוע לנו כי בו נקברו בני העדה הנוצרית הקדומה3; אם שתי הנחות אלו הן נכונות, אין לשלול את האפשרות, כי אם תיערכנה חפירות בסביבות כנסיית סנטה פליציטה ביתר הרחבה וביתר הקפדה מאשר בעבר4, יתגלו שרידי איזה קבר יהודי, ובדרך זו תושג עדות ברורה על קיום קהילה יהודית בפירינצי בימי־קדם; אבל היום, במצב הנוכחי של ידיעותינו, לא נוכל אלא לראות, בדרך השערה, את קיומה של קהילה יהודית קדומה זו כדבר קרוב מאוד למציאות.

בכל זאת, אף אם היתה קהילה קדומה זו קיימת, נעלמה כולה לאחר שחדלו להתקיים הסיבות שגרמו להיווצרותה, דהיינו, כשנחלש כבר בימי שלטון הגותים, וכמעט בטל המסחר בפירינצי. לאחר מאות שנים של תרדמה החלו התעשייה והמסחר להתעורר בפירינצי, בהססנות כבר במאה הי"א, ובמרץ ניכר לאחר שהבטיח החוזה המסחרי משנת 1171 לבני העיר מוצא בטוח לים בצד פיסא, ולאחר שסולק המכשול שהעמידו על דרך התפתחות המסחר האצילים הפיאודליים, ששלטו ככל אוות־נפשם ממרומי טירותיהם על עורקי התחבורה שבסביבות העיר; וכשהתחילה הפעילות להתגבר יפה בדרך זו, והביאה כעבור זמן קצר את בני פירינצי לשיגשוג מסחרי ותעשייתי, שמן הדין לכנותו נפלא, אין אנו מוצאים בפירינצי כל זכר ליהודים, שכן בינתיים כבר אבדה להם החשיבות שהיתה להם בעולם העסקים בימי־קדם ובימי־הביניים הראשונים5. גם באיטליה, אם כי בזמן מאוחר יותר במקצת ובצורה בלעדית פחות מבשאר ארצות אירופה, נוצחו היהודים בשדה המסחר, ועל כן נטו להתמסר לשטח־פעילות אחר, הלא הוא הסחר בכספים, שנעשה בהדרגה התעסקותם העיקרית בצפון איטליה ובמרכזה. הקהילות היהודיות שנתהוו בערי איטליה בסוף ימי־הביניים לא קמו בדרך כלל בעקבות ענייני מסחר, אלא בעקבות התיישבותם של מלווי־כספים במקום. וזו היתה גם דרך התהוות הקהילה היהודית בפירינצי בימי־הביניים6. ועל הקשר הזה בין ראשית ימי הקהילה היהודית בפירינצי ובין הלוואת הכספים בידי יהודים צריך שנרחיב קצת את הדיבור.

ידוע כי תורת הכנסייה, המסתמכת על כמה מקומות הן של המקרא7 והן של הברית החדשה8, אוסרת לחלוטין קבלת כל ריבית על כספים שניתנו בהלוואה או על אשראי שהוענק, ומרשיעה את העוברים על האיסור הזה; וכן ידוע כי תורה זו, שהיא נשגבת מאוד מנקודת מבט אידיאלית, קוימה תמיד בקשיחות רבה, וכי הכנסייה עמדה עליה גם בשעה שהתנגשה תורה זו בחריפות עם הצרכים הדחופים ביותר של פעולות המסחר והתעשייה9. אך ככל שהקשרים המסחריים מתרחבים ונעשים מורכבים יותר, כן מורגשים יותר הצורך הדחוף באשראי והקושי שבהענקתו ללא תמורה, וכן מתבלט ביתר בהירות כי אי־אפשר לקיים למעשה את העיקרון הכנסייתי בשלימותו. ועל־כן אנו רואים, כי בימי־הביניים התפתח ניגוד חריף ביותר בין העיקרון הנוקשה, האוסר בשם המוסר המוחלט לקבל כל ריבית שהיא ובין הדרישות התקיפות של חיי יום־יום, שאינם יכולים להיכנע לאיסור הזה. כמובן היה הניגוד מודגש יותר במקומות שבהם היו החליפים המסחריים ערים ועצימים יותר. במקומות אחדים, כגון צפון גרמניה, נאבקו החוקים האזרחיים, ובמיוחד התקנות המקומיות של הערים השונות, בתקיפות ובמשך זמן רב עם תורת הכנסייה, האוסרת קבלת כל רווח מן הכספים, ובמיוחד את הצורה האופיינית ביותר של הרווח הזה, הלא היא ההלוואה בריבית10; במקומות אחרים, ובמקרים רבים יותר, נעשו ניסיונות לעקוף את הקושי הזה בדרך של מסירת ההתעסקות בהלוואה בריבית ליהודים11, שכמובן לא היה מקום להחיל עליהם את האיסור שהטילה הכנסייה12, בקיסרות של קארל הגדול היו היהודים סוכני החליפים המסחריים הבין־לאומיים, אבל בעקבות תנועה, שראשית צעדיה היתה במאה הט', החלו היהודים להיסוג בהדרגה בפני הסוחרים הנוצריים בעולם העסקים13, נתקיים אפוא גם ביחס להם החוק הכלכלי, שלפיו רגילים העמים הסוחרים להסתגר בסחר בכספים. לאחר שעמים צעירים יותר מנצחים אותם בתחום העסקים14. בדרך זו קם והתפתח, במוקדם או במאוחר בארצות השונות, ובאיטליה החל מהמאה הי"ג, המוסד של ההלוואה בריבית בידי יהודים; ובאיטליה התפשט אותו מוסד בצורה כזאת, שכעבור זמן לא רב נמצאו בכל הערים ובכל היישובים, בזה אחר זה, יהודי או יהודים מלווים בריבית, הממלאים תפקיד כלכלי שנראה במשך זמן רב כצורך של חיי יום־יום15.

אמנם גם במשפט העברי נתגלתה נטייה המתכוונת לאסור את ההתעסקות בהלוואה בריבית. כבר עמדנו על כך, שכמה מקומות במקרא אוסרים לפחות לקבל ריבית מבן־ישראל; ההיתר להלוות בריבית ללא־ישראליים מוצא את הסברו16 בתנאים החברתיים של התקופה המקראית, כשעסקו בני ישראל כמעט אך ורק בחקלאות והיו בדרך כלל עניים; ואילו הנכרים שגרו ביניהם היו עוסקים במסחר והיו בדרך כלל עשירים; על־כן נראה למחוקק. כי מן הצדק הוא לאסור על בני ישראל לקבל ריבית מבני עמם, שמסתמא היו זקוקים לכסף שלוו כדי לספק את צורכיהם האישיים; יחד עם זאת התיר להם לקבל ריבית מן הנכרי, כי הוא היה משתמש בכסף כדי לעסוק במסחר, ואי אפשר היה לכפות עליו התנהגות דומה אילו היה מחילים גם לטובתו את איסור קבלת הריבית. בזמן מאוחר יותר, בתלמוד, חורצים משפט מוסרי חמור ביותר על המלווים בריבית17, מקיימים את האיסור המוחלט להלוות בריבית לבן־ישראל, ויחד עם זאת מורגשת נטייה המתכוונת לאסור להלווֹת בריבית גם לנכרי, מלבד מקרים אחדים יוצאים מן הכלל, אם כאשר ובמידה שהדבר נחוץ להבטיח אמצעי־קיום למלווה18.

אך גם עקרונות האיסור שנקבעו במקורות המשפט העברי לא נתקבלו בצורה נוקשה למעשה, מול הצרכים של חיי המסחר. כך אנו רואים, כי במאות הי' והי“א היו היהודים היוצאים ליריד קלן לעסוק במסחר, כשלא היה כסף בידיהם, לוֹוים כספים מבני עמם העשירים ומשלמים להם ריבית: בתופעה זו גער בחומרה רבנו גרשום מאור הגולה19. כמה מאות שנים לאחר מכן, בשנת 1428, אנו מוצאים כינוס של נכבדים יהודים קובל על הזלזול בשמירת החוקים היהודיים, האוסרים לקבל ריבית מבני־ישראל20, ובתקופה מאוחרת עוד יותר, בשנת 1559, ציין יחיאל נסים מפיסא כדבר רע את העובדה, שהיהודים רגילים להלוות כספים בריבית ליהודים אחרים, והוא משבח את חכמי התלמוד, שבתבונתם הרבה אסרו להלוות כסף בריבית גם ללא־יהודים, ובדרך זו הרחיקו את אחיהם לחלוטין ממקצוע ההלוואה בריבית21, ואולם במה שנוגע בהלוואה ללא־יהודים, השתרש עוד בזמן קדום מאוד הנוהג לא להתחשב בעמדתם של חכמי התלמוד, האוסרת אותה. כבר הרבנים שעמדו בראש העם במאה הי”ב ראו את הדבר כמותר למעשה, והצדיקו את ההיתר הזה על יסוד התמורות שחלו בתנאים הכלכליים והחברתיים22.

בפירינצי, אף־על־פי שהיתה עיר זו אחד המרכזים החשובים ביותר של המסחר ושל התעשייה בימי הביניים, לא נאבקו כלל החוקים ותקנות האיגודים המקצועיים עם תורת הכנסייה, כפי שנראה מיד; ואדרבא, כבר בתקופה מוקדמת שמו פעמיהם לדרך שהתוותה הכנסייה; בתחילה נהגו מחוקקי פירינצי במתינות מה, אך כעבור תקופה מסוימת הגיעו, לפני כל מקום אחר – בעיקר בהשפעת התורות של ברטולו ושל בלדו, שנתנו לעיקרון על איסור ההלוואה בריבית להתגבר גם במשפט האזרחי23 – עד כדי איסור מוחלט של הריבית באיזו צורה שהיא, אם כי בהגבלות מסוימות, כפי שכבר הוכח24. בכל זאת לא פנו בפירינצי לדרך שהיתה עדיין פתוחה, דהיינו הכנסת יהודים מלווים בריבית, אלא בזמן מאוחר מאוד, ובמבט ראשון אין לראות בכך אלא דבר מתמיה, לאחר מה שאמרנו עד כה.

עד סוף המאה הי“ג אין אנו מוצאים כל רמז להימצאות יהודים בפירינצי, שהרי אין לראות כיהודים את האישים השונים המוזכרים בתעודות ממחציתה של המאה הי”ג, שנקראו בשמות שנעשו במרוצת הזמן אופייניים ליהודים, שכן ליד שמם לא נוסף הכינוי “יהודי״ או “עברי”, שרק בקושי היה עשוי להיעדר אילו היו אותם האנשים יהודים25, רק בראשית המאה הי”ד מתחילות להופיע ידיעות ראשונות על הימצאות יהודים מספר בפירינצי; אך עדיין אין פה עניין של מלווים בריבית, אלא, עד כמה שאפשר להבין, בבני אדם שהיו נמצאים בפירינצי רק לזמן מה, לשם טיפול בעסקיהם, ולא היו יושבים בה ישיבת־קבע. ג’ורדאנו מריוולטו הזהיר בין השאר את הנאמנים לכנסייה, בדרשה שנשא בפירינצי ב־9 בנובמבר 130426, שלא יקיימו יחסים עם היהודים ושלא יתנו בהם אמון27; ואין להבין דבריו אלו, אם לא נניח כי לפחות מראשית המאה הי“ג היתה נוכחות יהודים בפירינצי, ולו לישיבה קצרה בלבד, דבר שלא יצא מגדר הרגיל. מאחת הנובלות של פרנקו סאקיטי28 מתברר, לפחות מכללא, כי במאה הי”ד היו היהודים רשאים להיכנס אל העיר ולצאת ממנה ככל אוות־נפשם. בכל אופן, עדות המסמכים באה לאשר את דברי הסופרים במלואם. בזמן קרוב לזמן שבו דרש ג’ורדאנו מריוולטו את הדרשה הנ"ל, מוצאים אנחנו שאדם המכונה “מאיסטרו” דאטיליו, רופא יהודי, תבע ב־18 בספטמבר 1324 לדין לפני “קצין המסחר” את מר קמביאו לאפי, רוקח קהל סנטה לוציאה די מאניולי, בגלל עסקי מסחר, ויחד עם הנתבע נשבע לפני השופט כעבור שבוע אחד29. כנראה בא “מאיסטרו” דאטילו לפירינצי רק זמן קצר לפני־כן, שכן ב־15 באוקטובר 1326 כתב קרלו, דוכס קאלבריאה, שהיה בימים ההם שליט פירינצי, למשנהו בעיר זו, וציווה עליו להיענות לבקשתו של היהודי הזה30, שערער על המס של עשרה פרחי זהב שהוטל עליו לשלם בתור prestancia pro expedicionibus publicis (השתתפות במבצעים ציבוריים) והוא ביקש פטור מתשלום המס הזה, משום שהיה נכרי, שהגיע לפירינצי לפני פחות משלוש שנים, ושלא היה בעל נכסים31; וגם לא האריך לשבת בפירינצי, שכן ב־10 בפברואר 1327 אנחנו מוצאים אותו כבר במקום אחר, בסיאינא32. כמעט באותו הזמן שבו ישב בפירינצי “מאיסטרו” דאטילו נמצא בעיר זו יהודי אחר, מאנואיל בן ליאוני “די אורבי”, שקיבל באוקטובר 1327 סכום כסף מקרלו מקאלבריאה, אם כי אין אנו יודעים לשם מה33, הוכחה עקיפה לכך, שיהודים היושבים כרגיל במקומות אחרים עמדו בקשרי עסקים בפירינצי, אפשר לראות בעובדה כי מילווים רבים שניתנו לעיריית סאן־ג’ימיניאנו על־ידי קבוצת בנקאים יהודיים בין שנת 1341 ובין שנת 1345, היו ניתנים לפרעון, על־פי החוזים שנעשו בין הקומונה ובין המלווים, לא בסאן־ג’ימיניאנו, אלא גם בכמה מקומות אחרים; וביניהם נזכרת במפורש בכל מקרה פירינצי34, בכל זאת, אף־על־פי שידיעה זו הביאה אותנו כבר לתחום הסחר בכספים, אנו עדיין רחוקים מאוד מהשתקעות מלווים יהודים בפירינצי. הדבר הזה קרה רק כעבור מאה שנים בערך.

אם כן, איחור רב כל־כך מצד הקומונה של פירינצי בנקיטת תחבולה שהיתה נהוגה כבר זמן רב בחלקים אחרים של איטליה, היו לו בוודאי נימוקים משלו. את הנימוקים לכך יש לחפש בעובדה, שמצד אחד היה העיקרון של איסור קבלת הריבית קיים והיה הולך ומתחזק להלכה, אך מצד שני לא היה מצליח להתקיים למעשה; ואכן, אם נעמוד בפרוטרוט, כפי שנעשה בשורות הבאות, על התהליך הארוך שבדרכו הגיע העיקרון התיאורטי הזה לביצוע למעשה, ניווכח כי ככל שהתקרב העיקרון הזה לניצחון, כן הופנתה תשומת־לב רבה יותר לכך שכדאי להזמין יהודים מלווים לפירינצי, וכי לבסוף, כשביקשו לבצע למעשה את העיקרון הזה כלשונו וככתבו, הפכה הזמנת היהודים לעובדה קיימת; במלים אחרות, נראה כי האיסור למעשה של הריבית ונוכחות היהודים קשורים זה בזה בהיסטוריה הכלכלית של פירינצי כשתי תופעות מקבילות.

במקומות אחרים הורגש בזמן מוקדם יותר הצורך ביהודים מלווים בריבית, שימלאו את התפקיד הכלכלי שלא יכלו למלאו האזרחים, ועל כן דאגו בהם בזמן מוקדם יותר לסיפוק הצורך הזה; אך טבעי היה שבפירינצי לא יורגש הצורך הזה במשך זמן רב, כי בעיר זו לא היו האזרחים רואים כל רע אם עסקו הם עצמם בהלוואה בריבית. הבנקים של פירינצי, אותם הבנקים שקנו לעצמם חשיבות ושם בעולם כולו, מקורם הוא, כפי שמעיד דוידזון, לא בהחלפת מטבעות ובהעברת דברי־ערך ממקום למקום, אלא ביסוד האחר של הסחר הבנקאי, דהיינו בפעולות ההלוואה, באשראי נושא הריבית, ועקבות היסוד הזה התקיימו, בהם כל הימים35, הצעדים הראשונים של הפירמות הבנקאיות, שהיו בזמן מאוחר יותר מפורסמות בעולם כולו ושהיו בעלות חשיבות כבירה עד האסון של שנת 1345, היו פעולות של הלוואה בריבית, כפי שאנו רואים עד סוף המאה הי“ב וראשית המאה הי”ג. בתקופה זו אנו מוצאים מלווים ששמותיהם הם קאוואלקנטי, פיגולוטי, מאני, טיניוזי, איבריאצ’י, ואנו נוכחים לדעת שכבר בשנת 1204 נוסדה שותפות של מלווים36, ולא החילוניים בלבד, אלא אף אנשי הכמורה זלזלו בתקופה קדומה זו באיסור, שלא היה ניתן לשמירה למעשה; על־פי הדוגמאות של הלוואות שניתנו בין 1016 ובין 1210, שליקט אותן דוידזון, מתברר לנו כי אנשי הכמורה והמנזרים היו מקבלים ריבית הנעה בין 14.28 ובין 25 אחוז למאה, וכי שיעורי הריבית שקיבלו ההדיוטות היו גבוהים הרבה יותר: אצלם שיעור הריבית השכיח ביותר היה 25% אך מצויים גם מקרים שבהם הגיע שיעור זה ל־30, ל־45. ל־50 ואפילו ל־ 66.66 למאה37. דוגמה אחרת שהביא דוידזון עצמו38, והמתייחסת לשנים 1217–1218, מצביעה על ריבית שנתית העולה במקצת על 41%.

כל כך קטנה היתה החשיבות שהיו מייחסים לעיקרון האיסור, שהיו מדברים – כפי שמעיד מסמך משנת 1201 – על “שער ריבית” תקין, שהיה משתנה לפי תנאי שוק הכספים39; ואמנם דבר בטוח הוא, כי למעשה היה שער הריבית במקרים רבים גבוה מן השער התקין, ולא במידה קטנה, כפי שכבר ראינו. הנטייה הכללית לפעילות בכספים שנתגלתה בפירינצי בכל התחומים גרמה סובלנות רבה כלפי צורות הסחר בכספים, וגם הביאה לידי כך, שנמצאה דרך שלפיה יכול היה מצפון המלווים להסתדר, לפחות ברגע האחרון, עם המצווה הדתית האוסרת את קבלת הריבית. המין הזה של תיקון המעוּות התבטא במתן הענקה, בשעת הפטירה, של סכום גדול פחות או יותר לטובת אחד ממוסדות הדת, בתורת החזרה של הסכומים שנגבו מתוך חטא ושאי־אפשר היה, עוד לקבוע בדיוק את ממדיהם, ועוד פחות אפשר היה להחזירם בדיוק למי שנלקחו מהם40. דוגמאות רבות מאוד להענקות אלו – שהיו ידועות בשם incerta (מסופקת, מפוקפקת) – מצויות במאות הי“ג ובראשית המאה הי”ד; לפעמים הן היו מגיעות לסכומים גבוהים מאוד, כגון הענקתו של ליפו קונטי בשנת 1299, שהסתכמה ב־3000 פרחים; מעטות הן הצוואות של תקופה זו שהגיעו אלינו ושאין בהן הודאה על קבלת נשך ורווחים בלתי חוקיים41. ההרגל להלוות בריבית היה אז נחלת הרבים בפירינצי, ולא נמנעו ממנו גם אישים מצוינים ומכובדים. כך לא היה נקי מקבלת נשך פולקו פורטינארי, אביה של ביאטריצ’י, כך טיגייאיו מאדימארי, שביחס אליו נקט, מסיבות אחרות, כמה דברי שבח דאנטי, המצליף במלים כל־כך קשות את לוקחי הנשך, ובוודאי גם מסיבה זו (מלבד הסיבה של מעשי סדום) לא היסס מלמנות אותו עם “נשמות שחורות יותר”42. כך כמה מבני משפחת מידיצ’י; כך גם אקורסיאו, שאף־על־פי שחי בבולוניאה, הלך בכל זאת בדרך בני עירו, ולפי דוגמה זו נהג מצדו גם בנו פרנצ’יסקו. גם אנשי הכמורה הוסיפו להתעלם מהוראת הכנסייה בדבר ההלוואה בריבית, עד שבשנת 1309 נאלץ הבישוף אנטוניו מאורסי לנקוט צעדים נמרצים בתחום הזה43.

על־כן אין להתפלא אם בני פירינצי, שהיו עוסקים במידה רבה כל־כך בהלוואה, ולא בעירם בלבד, אלא אף במחוזות אחרים של איטליה44 ואפילו מעבר לאַלפּים, למשל בצרפת ובאנגליה45, לא נתנו כלל את דעתם, לפחות במשך זמן רב, על פנייה אל מלווים יהודיים, שהרי לא הרגישו כל צורך בהם.

אך כבר מראשית המאה הי“ד מוכיחות לנו תקנות האיגודים המקצועיים בבירור, כי העיקרון של איסור כל ריבית היה מתקדם באיטיות אך בהתמדה, לפחות להלכה. בראשית המאה הי”ד היו חברי האיגודים המקצועיים חייבים לקיים כל שנה טכס כפרה, “סליחת הריבית”46, ובכך היו מודים כי ההלוואה בריבית היתה קיימת למעשה, אך היא עווֹן שיש לו כפרה. החלטה של הקהילייה מיום 5 ביוני 1354 הטילה על עשרים ואחד בנקאים את החובה לשלם יחד אלפיים פרחי זהב בתורת קנס על הריבית שלקחו או שעמדו לקחת מן האחד במאי הקודם עד האחד במאי הבא, ואסרה על כל אדם אחר להלוות כסף, בהטילה על העבריינים עונש של 100 פרחי זהב47. החלטה זו מוכיחה, כיצד ניסו השלטונות לעשות סייג להתפשטות ההלוואות, בהגבילם את ההתעסקות בהן למספר לא גדול של מלווים, המורשים לכך בצורה רשמית תמורת תשלום של סכום, שאף כי כוּנה בשם קנס, קיבל למעשה אופי של מס. זה היה הצעד הראשון לקראת האיסור. כעבור זמן קצר, ובהדרגה. השתלטה תורת האיסור בצורה פסקנית יותר; ב־1367 הכניס האיגוד המקצועי של החלפנים בפעם הראשונה בתקנותיו את האיסור המפורש להלוות בריבית, בהטילו על העבריינים עונש של 100 לירות48. לא חסרו התנגדויות לנטייה שהיתה מתחזקת ומתפשטת בדרך זו49, ובפירינצי הוסיפו להתקיים “שולחנות” של מלווים בריבית, כאותם ה“שולחנות”, שמונה במספר, שנזכרו בשנת 137750; אך בסוף גברה הנטייה לאסור, וב־1394 הכניסו כל האיגודים המקצועיים בתקנותיהם את האיסור המוחלט של ההלוואה51, טבעי היה שבזמן ההוא כבר יתחילו לתת ברצינות את הדעת על פנייה אל המלווים היהודיים; ואכן, החלטה מ־23 בנובמבר 1396 מילאה את ידי הפריאורים לתת ליהודים לבוא לפירינצי על־מנת לעסוק בה בהלוואה, וכבר אז קבעה ההחלטה כי היהודים לא יורשו לקבל ריבית בשיעור העולה על 3 דינרים על כל לירה לחודש, דהיינו לא יותר מ־15% לשנה, ועם זאת דנה בכל תנאי ותנאי של ההלוואות ובמצבם המשפטי של היהודים בפירוט כזה, שיש מקום להניח כי אז נדונה התכנית ממש בכובד־ראש מרובה52. מקבילים אפוא זה לזה מצד אחד האיסור שהוטל על הנוצרים לעסוק בהלוואה בריבית, ומצד שני ההיתר שניתן ליהודים למלא את התפקיד הכלכלי הזה, שהיה בכל־זאת נחוץ לחיי יום־יום. המתאם הזה בין שתי ההוראות, כפי שהוא מתגלה בתעודות, נתגלה גם למעשה: שהרי כל זמן שלא נתמלאה הראשונה, לא הורגש גם הצורך לבצע את השנייה. גם אחרי שנת 1394 הוסיפו להתקיים בפירינצי “שולחנות” הלוואה מנוהלים בידי אזרחי העיר, וביניהם אנו מכירים בשמותיהם את “שולחן ההלוואה של גשר קאראיה” בשנת 141253, ו“שולחן הוואקא”, שהיה שייך לשותפים ג’וליאנו בן נאנינו די ברדי ופיירו בן פרנצ’יסקו פיצ’ולי, בין שנת 1420 ובין שנת 142754, ול“סיניוריאה” עצמה הזדמן כמה פעמים בתקופה זו לעסוק במלווים בריבית55 כתוצאה מכך נעשתה התכנית להזמין לפירינצי את המלווים היהודיים חסרת־תועלת, ועל כן לא הוצאה לפועל56. אדרבא, לבסוף אף הוטל איסור מוחלט על התעסקות יהודים בהלוואה שנכלל בהחלטה מיוחדת של הקומונה מתאריך 24 בינואר 1406, אגב הטלת העונש המופרז ביותר של 1000 פרחים על כל פעולת הלוואה57; האיסור חודש גם בתקנות פירינצי משנת 141558, הקומונה השתדלה להטיל סייגים והגבלות על המלווים הנוצרים ככל האפשר, אך לא תמיד השיגה את מבוקשה. ב־23 באפריל 1420 נאסרה על הכול ההתעסקות בהלוואה על־פי חידוש מפורש של החלטות קודמות, והוצאו מן הכלל רק מי שהחזיקו ב“שולחנות” שנפתחו בהרשאת הקומונה וששילמו מס שנתי תמורת הרישיון הזה. גם האיסור הזה היה מלווה באיום של קנס, שהיה חמור מאוד, כי נקבע בסך 1000 לירות, אם כי היה נמוך בהרבה מן הקנס שהוטל על היהודים59, אך אין די בכך. כעבור כמה חודשים רצתה הקומונה להטיל הגבלה גם על המלווים המורשים, וקבעה ביום 12 ביוני באותה שנה, כי לא יהיו רשאים לקבל ריבית גבוהה מ־5 דינרים על כל לירה לחודש, דהיינו 25% לשנה, וציוותה כי מכאן ואילך תוזכר הגבלה זו של גובה הריבית במפורש בכל רישיון לעסוק בהלוואה בריבית60. על־פי מה שמספר Oderigo di Credi ב־ ”Ricordi" שלו, אנו יכולים לתאר לעצמנו מה היה שער הריבית שהיו רגילים לקחת בפירינצי לפני מתן ההוראות האלה61 הוא מספר כי ב־11 בנובמבר 1412 נתן גלימה בעבוט על סכום עשרים לירות וקיבל אותה בחזרה ב־18 במאי שלאחר־מכן, לאחר ששילם בתורת ריבית ארבע לירות ושלושה עשר סולדים. זה שווה ל־40%62, אך גם אחרי ההחלטה מ־12 ביוני 1420 כנראה לא השתפר מצב הדברים בהרבה, או לפחות לא לפי הרצוי. מעידה לנו על־כך ההצהרה למשרד המסים של בעלי “שולחן הוואקא” הנ"ל, ג’וליאנו בן נאנינו די ברדי ופיירו בן פרנצ’סקו פיצ’ולי, לשנת 1427. ההכנסה השנתית שציפו לקבל, בהשקיעם בהלוואה בעבוט הון של 2298.4 לירות, היתה לפי הצהרתם סך 878.8 לירות, והם עצמם הודו שקיימת אפשרות כי ההכנסה תהיה למעשה גדולה מן המצופה63, בסכום כזה היו עדיין מעל לשיעור המכסימלי שנקבע בשנת 1420, כי 878.8 הלירות היוו ריבית של 30%.

ה“סיניוריאה” שוכנעה לבסוף כי אי־אפשר להפעיל פיקוח יעיל על האזרחים המלווים, ועל כן החליטה בשנת 1430 להזמין את היהודים, שכן הגיעה כנראה לידי מסקנה – כדעת דורן – כי הפיקוח עליהם יהיה קל יותר וכי גם יהיה קל יותר להטיל עליהם מכסימום של ריבית, ולו גבוה64. כך אפשר היה להנמיך את השער גם למטה ממה שנקבע ב־1420 ולהעמידו על 20%: אם כי גם השער הזה גבוה למדי, אפשר היה בימים ההם, לפי עדותו של פאנייני, לראותו כתקין65; בדרך זו יכלו להיות בטוחים יותר, כי הגבול שנקבע בגובה האמור לא יועבר, וגם אפשר היה לתרגם לשפת המעשים את הנטייה, שנתקיימה עד אז להלכה בלבד, ושלפיה היו הנוצרים חייבים להימנע לחלוטין מהלוואה בריבית66 ההחלטה מ־12 ביוני 1430 קבעה כי ה“סיניוריאה” והמועצות רשאיות, עד 15 בספטמבר, להעניק לכל יהודי רישיון להלוות בעיר פירינצי, על־פי התנאים שייראו בעיניהן, ובלבד שלא יורשה היהודי לקבל ריבית בשיעור העולה על 20% לשנה. ההחלטה הונמקה בכך, שחפצו כי “עניי פירינצי לא יאבדו לחלוטין, בעיקר בימי דֶבֶר אלו, בגלל הריבית הכבדה שלקחו עד אז המתעסקים בהלוואות, וכי העניים יוכלו לדאוג לענייניהם. בשעת הצורך, במעמסה קלה יותר”67 ואולם לא בוצעה התכנית להכניס יהודים לפירינצי במשך כמה שנים נוספות, אלא נדחתה כמה פעמים מזמן לזמן. אי אפשר לקבוע, מה היו הסיבות שהניעו לדחות נקיטת אמצעי שנראה הכרחי. בין אם גרמו לכך השפעות המלווים הנוצריים, שלא רצו להפסיד את הזכות להמשיך במקצועם, בין אם גרמה לכך איזו התנגדות טבעית אל היהודים, שהיתה המניע לדחות ככל האפשר את זמן הכנסתם לעיר, מעשה אשר דורן מכנה אותו Verzweiflungsschritt (צעד נואש), בין אם גרמו לכך שתי הסיבות יחד, ובין אם גרמו לכך סיבות אחרות, בוודאי אין להתכחש אל המתאם שבין העובדה שהיהודים לא באו לפירינצי ובין המשך ההתעסקות בהלוואה של אזרחי העיר. ועל כך שהם הוסיפו לעסוק בהלוואה גם אחרי שנת 1430 מעידים לנו לא רק העובדה, שהאיגודים המקצועיים נקטו בעשור השלישי ובעשור הרביעי של המאה צעדים חדשים וחמורים נגד המלווים68, ולא רק רמז עקיף של אמיראטו69 אלא אף ההחלטות עצמן של הקהילייה. חודשיים ועוד ימים אחדים לאחר ההחלטה השנייה בדבר התכנית החדשה הזאת להכניס יהודים, מיום 14 בנובמבר 1430, שהאריכה את הזמן לשישה חודשים נוספים70, קבעה החלטה מ־23 בינואר 1431, כי המס השנתי של 69 פרחים, שהמלווים הנוצרים המורשים חייבים לשלם לממונים על ההכנסות וההוצאות, ישולם מעתה “כל שנה” לקציני “המוסד להלוואות”, וכי את הספרים של המלווים הללו לא יבקרו עוד רואי החשבונות שנתמנו על־ידי הממונים, אלא רואי החשבונות של המוסד להלוואות“71. וב־28 במאי של אותה שנה הוחלט עוד, כי הסמכות שהיתה בידי הממונים על המלווים ההם תורחב גם על קציני המוסד להלוואות”72, שתי ההחלטות האלה מוכיחות, בעיקר בכך שהן קובעות באיזו שיטה ישולם “כל שנה” (quolibet anno) מס המלווים הנוצרים, כי התעסקות זו, שנראתה זמן מה כגוססת, נחשבה שוב חיה וחזקה יותר מאשר בעבר. ולמחרת התאריך של השנייה מן ההחלטות הללו, ב־29 בינואר 1431, הוארך הזמן להכנסת היהודים בשנה נוספת73, וכך נדחה לזמן בלתי־מוגבל; ואמנם, במשך כמה שנים לא דוּבר עוד על היהודים74. מסתבר כי בשביל לצאת מן המצב הזה של חוסר ודאות לא היתה אלא דרך אחת: לבטל ראשית־כול בפועל את ההתעסקות בהלוואה מצד הנוצרים, ואחר־כך, אם יורגש הצורך במישהו שיבוא במקומם, להזמין את היהודים. ואכן, כך עשתה ה“סיוניוריאה”. בלי לקבל ממש החלטת איסור, ביטלה את “שולחנות” ההלוואות שהחזיקו בהם נוצרים, בסרבה לחדש את ההרשאות שפג תוקפן; כתוצאה מכך נאלץ, במשך כמה שנים רצופות. כל מי שהיה זקוק ללוות כסף “ללכת או לשלוח לפחות עד מרחק עשרה מילים (דהיינו, בוודאי, לפראטו)75 כדי לעבוט את חפציו, או להישאר ללא תמיכה, והדבר לא יכול לקרות בלי טרדה ונזק של אותם נזקקים, וכתוצאה מכך של המדינה”76; אז הצליחה ה“סיניוריאה” להתגבר על כל הקשיים ולהעניק, ביום 17 באוקטובר 1437, את ההרשאה הראשונה לניהול מוסד יהודי להלוואות בפירינצי77, שהיה צריך להתחיל לפעול בנובמבר שלאחר־מכן78.

בצורה כזאת החלה קהילת פירינצי להתקיים בבוא המלווים היהודים הראשונים כמה עשרות שנים לפני־כן, מאז ראשית המאה הט“ו, באו לפירינצי יהודים, שישיבתם, היתה קבועה יותר מישיבתם של היהודים שכפי שראינו היו מופיעים בפירינצי במאה הי”ד; אך עד כמה שניתן לנו להסיק, היה מספרם עדיין קטן ביותר ולא היה להם כל ארגון קהילתי.

יש לראות כדבר מתקבל מאוד על הדעת שכמה רופאים יהודים, שנרשמו בראשית המאה הט“ו באיגוד המקצועי של הרופאים והרוקחים, ישבו ישיבת קבע בפירינצי; ואלו הם “מאיסטרו” שלמה אביסורי או אביציטי מארל, היושב ברובע סנטה מריאה סופרה פורטה, שנרשם ב־15 בספטמבר 141279; “מאיסטרו” ליאוני בן אברהם, שהרשמתו חלה כעבור עשר שנים. ב־7 באוגוסט 142280; ו”מאיסטרו" דיאמנטי מאניורי, שנרשם בפנקסי האיגוד המקצועי בתקופה שאין בידנו לקובעה בדיוק, אך היא קרובה מאוד לתאריכים שהזכרנו זה עתה, ובוודאי אינה קודמת לשנת 140881.

הוכחה אחרת להימצאות יהודים בפירינצי בפרק הזמן הזה באה אלינו מרישום מכירתו של כתב־יד עברי, שנעשתה דווקא בפירינצי בשנת 143082; אך לא ניתן לנו לדעת, אם ישבו המוכר והקונה ישיבת קבע בעיר או נזדמנו בה רק במעבר.

בוודאי זמנית בלבד היתה ישיבתו בפירינצי של יהודי אחר, דמות לא סימפאתית ביותר אליבא דאמת: גוליילמו בן דאטילו ממונטיפלקו; האדם הזה נתחייב בדין פעמיים בהפרש זמן של שבועות מעטים: בפעם הראשונה נידון ב־3 בנובמבר 1434 לקנס 500 לירות, על שום שקיים יחסים אסורים עם אשה נוצרייה83, ובפעם השנייה, ב־5 בדצמבר שלאחר־מכן, נידון למוות על שום שנטל חלק במהומות שפרצו בספטמבר של אותה שנה בקשר עם החזרתו למולדת של קוסימו די־מידיצ’י ועל שום שהעליב, בצורה שאינה ידועה לנו, את האפיפיור אווגיניוס הד', שישב בפירינצי בימים ההם84, אולם גזר־הדין השני ניתן בהיעדרו של הנאשם, שכן בינתיים הצליח גוליילמו להימלט; ושבע שנים לאחר מכן הגיש ערעור ל“פריאורים”, אולי כדי שתינתן לו אפשרות לחזור לגבולות פירינצי, טען שכל ההאשמות שטפלו עליו היו אך ורק דברי־דיבה שהפיץ במזיד יהודי אחר, וביקש כי על־כן יבוטל גזר הדין שנגזר עליו. כנראה היה לטענותיו בדבר חפותו מפשע לפחות יסוד כלשהו, שכן ה“סיניוריאה” קיבלה את ערעורו והצהירה שהוא פטור מעונשו85.

חטופה היתה אף הופעתם של כמה שליחים יהודים, פעמיים זו אחר זו, אצל האפיפיור מרטינו הה‘86, ששהה בפירינצי, במנזר הדומניקאנים של סנטה מאריאה נובילה, מ־26 בפברואר 1419 עד 9 בספטמבר 1420. בפעם הראשונה היו הבאים חברי משלחת של יהודי ספרד: על היהודים האלה הטיל חוקים מגבילים חמורים ביותר האנטי־אפיפיור בינידיטו הי"ג בבּוּלה שלו מיום 11 במאי 141587, והם קיוו, כי לאחר שכבר הוחזרה בוועידת קונסטנץ, אחדות הכנסייה בבחירת מרטינו הה’, יואיל האפיפיור החדש להעניק להם ההוראות שנתן בינידיטו הי"ג. יהודי ספרד כבר פנו אל שליח האפיפיור, החשמן, אלימאנו אדימארי, שנשלח לספרד על־ידי מרטינו הה' על־מנת למחוק בצורה סופית את כל עקבות הפילוג ולהחזיר את שלום הכנסייה על כנו; בהישענם על התערבות אלפונסו הד‘; אראגונה, ביקשו היהודים מן החשמן אדימארי חסות והגנה, והחשמן הִתְלה את ביצוע הוראות הבולה של האנטי־אפיפיור88. אך התלָיה בלבד של הפקודות החמורות לא היתה מספיקה בעיני יהודי ספרד, והם חפצו בביטולן הסופי. על־כן שיגרו משלחת למרטינו הה’ להתחנן לפניו ולבקש שיואיל להעניק להם את ביטול הבולה משנת 1415. נראה כי המשלחת אשר עם חבריה נמנו דון שמואל אבראוואלה ודון שלמה הלוי89, הגיעה לאיטליה בדיוק בזמן שבו היה מרטינו הה' שוהה בפירינצי, ועל־כן מסתבר שהוא קיבל אותה בעיר זו90 אבל לפי הנראה לא השיגה המשלחת את מבוקשה, לפחות באותו פרק זמן91.

שליח יהודי אחר, שהתייצב לפני מרטינו הה' בימי שהותו בפירינצי, כשעמד לנסוע לרומא, היה “מאיסטרו” אליהו אלאמאנו, בן־ביתו ורופאו של דוכס בורבוניה; הוא נשא אתו איגרות של אלפונסו הד' מלך אראגונה, והוטל עליו לדון עם האפיפיור בענייני המלך הזה. אם ניתן את דעתנו על־כך, שכבר בעבר התערב אלפונסו הד' לטובת יהודי ספרד, נראה כדבר קרוב מאוד לאמת, שהאיגרות האלו כללו בין השאר המלצות חדשות בעדם. איך שיהיה כנראה בגלל נסיעתו הממשמשת ובאה, לא יכול האפיפיור לתת ראיון בפירינצי ל“מאיסטרו” אליהו; על־כן הוא קיבל מן המשנה לממונה על לשכת האפיפיור, ביום 8 בספטמבר 1420 הוא היום שלפני האחרון לשהייתו של האפיפיור בפירינצי, רישיון מעבר, שתוקפו שנה אחת, לרומא – עיר שאליה היה “מאיסטרו” אליהו צריך לבוא גם כדי לעסוק במקצועו, מקצוע הרפואה92, אולי נוכל לקשור לשליחותו של אליהו אלאמאנו את הבולה שהוציא מרטינו הה' שנה לאחר־מכן, ב־20 בספטמבר 1421, כדי לבטל את החוקים המגבילים של בינידיטו הי"ג93. וכאן המקום להזכיר, שכעבור זמן־מה אימת הנוטאריון של הלשכה לעניינים האזרחיים של אוויניון העתק מבּולה של האפיפיור לטובת יהודי ספרד (לפי דעת קרובה מאוד לאמת, הבּולה משנת 1421) על פי בקשתו של אדם בשם “מאיסטרו” אליהו היהודי, שנראה לו ספרדי ורופא94.

גם בזמן מאוחר יותר, לאחר שעבר מרטינו הה' סופית לרומא, התרחש בעיר פירינצי95 מאורע בעל חשיבות ניכרת ליחסי היהודים עם האפיפיור ולגורלם העתיד; והפעם היה העניין ביהודי איטליה. בראשית המאה הט"ו הגיעו מספרד, מסאוויה ומגרמניה, ידיעות על מעשי החמס והלחץ שנעשו שם לרעת היהודים בעקבות ההסתה נגדם של הדומניקאני וינצ’ינצ’ו פיריר96; ידיעות אלו עוררו בין יהודי איטליה חששות רציניים, שמא עלולה פעולת ההסתה להתפשט גם לארץ מגוריהם ולהביא גם עליהם צרות וצער. קרבת הסכנה דחפה את הקהילות היהודיות המפוזרות במחוזות השונים של צפון איטליה ושל מרכזה להתאחד בברית אחים, והן נזדרזו לכנס ועידה של נציגיהן, על מנת להימלך בדבר האמצעים הראויים להרחיק את הצרות שמפניהן חששו. הוועידה נתכנסה לראשונה בשנת 1416 בבוליניאה, והיא בחרה ועדה מתמדת; ועדה זו היתה מיועדת לכהן במשך עשר שנים, ועליה הוטל להשגיח בעין פקוחה על המאורעות, להתכנס, כשהיה צורך בכך, לשם קבלת החלטות מתאימות, ולכנס, אם יימצא הדבר לנכון, ועידה אחרת. כשחודשה אחדות הכנסייה בבחירת האפיפיור מרטינו הה‘, נוצרה האפשרות לפנות אל הסמכות העליונה של כל העולם הנוצרי, שהיתה בידי אדם בעל נפש אצילה מאוד ורגשות נעלים ביותר; ואז כינסה הוועדה ועידה שנייה בפורלי, בשנת 1419; ועידה זו קבעה כמה הוראות הנוגעות בחיים הפנימיים של הקהילות, ומלבד זאת החליטה לשגר אל האפיפיור, שנבחר לפני זמן קצר, משלחת שתבקש ממנו ערבויות ביטחון וחסות חדשות וחידוש הערבויות שכבר העניקו קודמיו. כדי לכסות את ההוצאות הכבירות, הנחוצות לארגון הקהילות ולתשלום המסים וההיטל הקשורים בפקודת האפיפיור, הטילה הוועידה מס על כל היהודים המיוצגים בה97. התוצאות שהשיגה המשלחת היו מצוינות, ומרטינו הה’ הוציא ב־31 בינואר 1419 בולה שבה אישה את ההוראות שנתנו בעבר אפיפיורים אחרים לטובת היהודים98, לקח את יהודי איטליה תחת חסותו, אסר להטרידם בבתי הכנסיות, הרשה להם לחיות לפי חוקותיהם ולפי מנהגיהם ונתן להם ערבויות נגד כל נסיון של הטבלה בכפייה99. לאחר מכן נטל על עצמו מרטינו הה' את ההגנה על היהודים כולם, ולא על יהודי איטליה בלבד, בבּוּלה שלו מ־20 בפברואר 1422. בּולה זו הטילה בין השאר על המטיפים מכל מסדר שהוא איסור חמור לשאת נאומים נגד היהודים, כדי למנוע שהעם ימצא בנאומים כאלה דחיפה לבצע מעשי חמס ואלימות נגד נפשות היהודים או נגד רכושם100. ערבות זו נגד נאומי הנזירים, ונגד מעשי החמס שהיו אנשי העם מבצעים בעקבותיהם, היא הדבר שהיה חשוב ביותר להשיגו101.

אך כעבור זמן מועט התחיל מרטינו האפיפיור לשנות את יחסו הטוב אל היהודים. רגשותיו של מרטינו הה' כלפי הגזע הבזוי והמושפל היו הנשגבים ביותר, ולפי דעתו היה מוטל עליו, שהיה בידו הכוח לכך, לעמוד לימין היהודים נגד עושקיהם; אך מצד שני פחד שמא ייראה כתומך ביהודים לרעת הנוצרים, והפחד הזה עם החפץ להיות ישר כלפי הכול גרמו לכך כי יטה אוזן לתחנוניהם של אלה ולמחאותיהם של אלה; על־כן היה מופיע פעם כרחמן ופעם כקפדן102, עובדה היא, כי ב־1 בפברואר 1423 ביטל את הבולה של חסות שהוציא שנה לפני כן103. כעבור זמן מועט הרשה לבישופים של טאראגונה, ואלינציאה וגירונה לבטל באזור הבישופות שלהם, אם יראו את הדבר לנכון, את ההוראות שנתן בשנת 1421, כפי שראינו, לטובת יהודי ספרד, והסמיך את נציבו בקאלבריאה, הבישוף של ג’יראצ’י, לפעול לפי כללי האינקוויזיציה נגד היהודים שיפרו את הוראות הכנסייה104. כנראה התכנסה אז בפירושא הוועדה המרכזית105 של יהודי איטליה, על־מנת לדאוג לנקיטת האמצעים הנחוצים כדי לרכוש מחדש את אהדתו של האפיפיור, וועדה זו הטילה על היהודים מס חדש, כדי שתוכל לעמוד בפני ההוצאות הנחוצות. אבל הוועדה, שכהונתה הוארכה כנראה בינתיים106, נוכחה לדעת כי המס אינו משתלם בזריזות מספקת107, וכי נוסף על כך סכנות חדשות מאיימות על היהודים, שכן היו אויביהם, קרוב לוודאי הנזירים, משתדלים להניע את האפיפיור לנקוט עמדה עוינת להם יותר108; על־כן היא כינסה ועידה חדשה בפירינצי, בשנת 1428. כבר פורסמה תעודה שהוציאה ועידה זו109, והיא מכילה קריאה אל הקהילות היהודיות באיטליה, לתרום את תרומתן להרחקת הסכנה110; עם זאת, לפי מה שנראה לי, שימשה התעודה אף איגרת־לוואי להחלטות הוועידה111 הן בדבר הצרכים הרגילים של חיי הקהילות והן בדבר הנושא שהיה המטרה העיקרית של כינוסה. הצלחתי לגלות את הנוסח של אחת מן ההחלטות הללו, הדנה בהתעסקות בהלוואה בריבית: היא הובאה בחיבור הנמצא עדיין בכתב־יד, שנערך באמצע המאה הט“ז112, הצעדים שעליהם הוחלט בוועידת פירינצי לשם השגת מטרתה העיקרית הביאו לתוצאות חיוביות, בדומה לצעדים שעליהם החליטו בוועידות הקודמות, שכן נשמתו האצילה של האפיפיור לא יכלה להתעלם מצעקת העשוקים הקוראים לעזרתו. ואכן, ב־13 בפברואר 1429 הוציא מרטינו הה' בּולה חדשה, המבטיחה את חסותו רבת־התועלת ליהודים, והחוזרת כמעט מלה במלה על ההוראות החמורות נגד המטיפים, שכבר נכללו בבּולה השנת 1422; בבּולה זו גם נוספו זכויות יתר על הזכויות שכבר הוענקו בבּולה הקודמת113. בדרך זו בגלל היותה מקום כינוסה של ועידה שהשפיעה השפעה כל כך חשובה על גורל יהודי איטליה, קנתה לעצמה העיר פירינצי חשיבות ניכרת בתולדות היהדות האיטלקית114. באותו פרק־זמן העסיקה קהיליית פירינצי יהודי בשירותה. אין בכוונתי לרמוז כאן לשגריר היהודי המדומה, שלפי ידיעה שקיבלה אותה לראשונה דפינג115 ושכמה אחרים חזרו עליה116 בלי לבדוק כראוי את נכונותה, נשלח על־ידי הקהילייה של פירינצי אל פיליפו מאריאה ויסקונטי, דוכס מילאנו, ושאפילו לא נתקבל לראיון על־ידי ויסקונטי, דווקא בגלל היותו יהודי. די לנו בשמו בלבד של השגריר הזה, ברטולומיאו ואלורי, הידוע היטב בתולדות פירינצי117, בשביל לשכנע אותנו כי דפינג ומי שהלכו בעקבותיו נכשלו בטעות גסה118, ולא קשה למצוא את המקור לאי־הבנה זו. בשנת 1423 ניסו בני פירינצי לנתק את בני ויניציאה מן הברית שכרתו ב־21 בפברואר 1422 עם פיליפו מאריאה ויסקונטי; בהזדמנות זו נשא הדוג’ה טומאסו מוצ’יניגו נאום בסינאט, ובנאום הזה תיאר את ההתפתחות של כל היחסים הקודמים בין בני פירינצי ובין הדוכס, ובין השאר הזכיר כי מפירינצי נשלח ברטולומיאו ואלורי בתורת שגריר לוויסקונטי, והלה לא רצה לקבל אותו לראיון ולשם כך הִתחלה. בנוסח הנאום, כפי שהובא בכתביהם של סופרי דברי הימים, אנו מוצאים בעניין הזה את המשפט: “נשלח בארטולומאו ואלורי, איש יהודי (un giudeo), אשר היה חי על חליפי כספים והיה גאה מאוד לפי שיטה משלו”119, ברור שכאן יוחס לוואלורי הכינוי “יהודי” ככינוי של ביזיון, אך דפינג, שהשתמש בתרגום צרפתי, שבו הועתק הביטוי בצורה פסקנית: un juif nominé Valori”120, קיבל ללא פקפוק את הידיעה על יהדותו של השגריר בן פירינצי והפיץ אותה121. זה הוא מקור הטעות, ועליה נוסף גם אי־דיוק בתאריך כי שליחותו של ואלורי למילאנו לא חלה בשנת 1414 אלא בשנת 1423122, וגם הטעות הזאת נובעת מן הנוסח המוזכר לעיל מנאומו של מוצ’יניגו, המשקף בוודאי, כפי שכבר העיר Romanin123, את עצם הרעיונות שהביע הדוג’ה, אך אינו מקורי בצורתו, ומכיל כמה טעויות היסטוריות. בין השאר אין הוא מדויק גם בנקודה זו, כי הוא מספר כאילו היתה השליחות בשנת 1414.

את הידיעה על השגריר היהודי יש אפוא לראות כשייכת לעולם האגדות. בכל זאת לא באצטלה ההדורה של שגריר, אלא במשרה צנועה יותר, אנו מוצאים באמת יהודי בשירות הקהילייה של פירינצי בראשית המאה הט"ו, שכן תורגמן רשמי של בני פירינצי באלכסנדריאה של מצרים היה אדם בשם אברהם היהודי, והוא תרגם מערבית ללטינית את הפקודה שהוציא שולטן מצרים לטובת הסוחרים בני פירינצי ב־25 בספטמבר 1422124. יהודי הנקרא באותו שם תרגם, גם כן ללטינית, את האמנה מ־25 לאוקטובר 1421 בין פירינצי, ובין תוניס125; ולא מן הנמנע הוא, כי שני המתרגמים האלה אינם אלא אדם אחד126,

אם כן אפוא, בראשית המאה הט"ו כבר ישבו בפירינצי כמה יהודים, אחרים ביקרו בה באקראי, נבחרה כמקום מושבה של ועידה יהודית, פקיד יהודי שירת אותה מעבר לים. כך נראה, שכבר בשלו העתים לייסוד קהילה יהודית; וקהילה זו מתחילה למעשה להקיים בבוא המלווים הראשונים. בשנת 1437.



פרק ב'. תקופת היהודים המלווים    🔗


באוקטובר שנת 1437 מסרה אפוא ה“סיניוריאה” של פירינצי בפעם הראשונה את מקצוע ההלוואות בידי בנקאים יהודיים. כדי להיות בטוחה בהצלחת עסקיה, רצתה לבחור את בעל־הזיכיון בין המלווים אשר כבר לפני־כן עמדו בקשרים עם הקהילייה ואשר היא ניסתה אותם, כאשר החזיקו ב“שולחנות” באזור הסמוך לפירינצי. בסאן־מיניאטו־אל־טידיסקו התיישב מאז שנת 1393 מתתיה בן שבתאי מרומא, מבני משפחת “די־סינאגוגה” (מן הכנסת או מבית־אל), כדי לעסוק שם בהלוואה יחד עם ארבעת בניו ועם שותפים אחרים, וכבר הקאפיטולי הראשונים, שנעשו בין הבנקאים היהודיים ובין הקומונה של סאן־מיניאטו, אושרו באורח חגיגי על־ידי הקומונה של פירינצי127. שלוש־עשרה שנה לאחר מכן, דהיינו לאחר שחוקק החוק מיאנואר 1406, המבטל את כל ההרשאות להלוות בריבית שהיו בתוקף באזור הסמוך לפירינצי, ואחרי שחוק זה בוטל כעבור כמה חודשים, הוענקו הקאפיטולי החדשים בעניין ההלוואה בסאן־מיניאטו במישרין על־ידי הקומונה של פירינצי, כקאפיטולי הדומים החלים על שאר מקומות האזור, והפעם, כיוון שכנראה כבר מת מתתיה, היה בעל־הזיכיון העיקרי אחד מבניו, דאטילו, בעברית יואב128. נדמה כי גם דאטילו לא האריך ימים עד פוג תוקפם של הקאפיטולי, שנקבעו לעשר שנים; דבר ודאי הוא, כי בקאפיטולי שנעשו אחריהם בשנת 1416 לשש שנים129 ושחודשו לפני סיום תוקפם, בסוף 1421, לעשר שנים נוספות130 מופיע כצד בחוזה, בשמו הוא ובשם אחיו, אברהם בן דאטילו; בעת ובעונה אחת, אם כי הוסיף אברהם זה לשבת בסאן מיניאטו, נעשה שותף בניהול ה“שולחן” של פישא, שהיה בידי דודנו וינטורא בן שבתאי בן מתתיה131. לאברהם בן דאטילו זה, שבגלל הסיבות האמורות לעיל עמד כבר שנים רבות בקשרים ישירים עם קהיליית פירינצי, נמסר בקאפיטולי מ־17 באוקטובר 1437 התפקיד לפתוח בפירינצי, יחד עם אותם השותפים שימצא חן בעיניו לבוחרם, לפחות שלושה “שולחנות” הלוואה132.

השותפים הראשונים שבהם בחר אברהם בן דאטילו, בעצם היום שבו נעשו הקאפיטולי, היו יעקב בן שלמה המנוח מפירושא היושב בפירארא ויעקב בן קונסיליאו מטוסקאנילא היושב בפאדובא, אשר הביאו את החלק העיקרי של הון השותפות, ודאטילו בן קונסיליאו המנוח מטיוולי, היושב בבולוניאה133. שנה לאחר־מכן, ב־3 בדצמבר 1438, הגדיל עוד את מספר חברי השותפות, בהוסיפו להם את דוד בן שלמה המנוח מפירושא, אחיו של יעקב הנזכר לעיל, יצחק בן שמואל מבולוניאה, ויטאלי בן יצחק מרימיני ויוסף בן גוליילמו בן “מאיסטרו” ליאוצ’ו מצ’יטונה134; כמה ימים לאחר־מכן בחר מאנואיל, בנו של אברהם, כבא־כוחו של אביו, לשותפים את שלושת האחים יעקב, יצחק ואברהם בני שלמה בן בונאווינטורה מטיראצ’ינא, היושבים בפראטו135, ואת ויטאלי ואת גוליילמו בני דאטילו ממונטלצ’ינו136. לבסוף, באחד בספטמבר 1439, צורף לחבורת המלווים שבפירינצי יהודי אחר, הרופא “מאיסטרו” אליאוצ’ו בן שלמה בן אליאוצ’ו, היושב באריצו137.

על פי הוראות הקאפיטולי היו אברהם בן דאטילו ושותפיו חייבים לפתוח בפירינצי לפחות “שולחן” אחד לפני סוף חודש נובמבר 1437 ולפחות שני “שולחנות” נוספים לפני האחד במארס שלאחר־מכן138. תקופה ארוכה זו נקבעה, לפי מה שנראה ברור, על־מנת לתת לבנקאים שהות לאסוף את ההון שהיו צריכים להשקיע במפעלם, ושהקאפיטולי קבעו סכום מינימלי לממדיו139, אבל נראה כי אברהם הצליח לאסוף בזמן את הסכום הדרוש, בעיקר הודות להשתתפותם של יעקב מפירושא ושל יעקב מטוסקאנילא, כי לפי מה שמתברר מתעודות של בני־זמנם140, פתחו היהודים המלווים כבר בחודש נובמבר ארבעה “שולחנות”, דהיינו אחד נוסף על מה שהתחייבו לפתוח על־פי ההסכם עם הקומונה של פירינצי.

כדי לנהל “שולחנות” אלו הצטרכו כמובן לעבור לפירינצי אם לא כל בעליהם, לפחות רבים מהם. ואכן, על הימצאו בפירינצי של בעל־הזיכיון העיקרי, אברהם בן דאטילו, יש בידינו עדויות לא רק לגבי יום 17 באוקטובר 1437, הוא יום עשיית הקאפיטולי ובחירתם הרשמית של השותפים הראשונים, כפי שכבר ראינו, אלא גם לגבי יום 3 בדצמבר 1438, ואחר־כך נמצא עוד פעמים רבות בפירינצי את בניו, את נכדיו ואת בני נכדיו. בפירינצי צירף לעצמו, על־פי שם מקום בואו, את הכינוי מסאן־מיניאטו, אשר נתקיים בדורות הבאים אחריו. כן יש לנו עדות על הימצאם בפירינצי של האחים יעקב ודוד מפירושא, זמן קצר לאחר פתיחת “שולחנות” ההלוואות, שהרי בוודאי יש לזהות בהם את יעקב ואת דוד, שלפי הזמנתם השלים סופר מומחה ומאומן, יצחק בן עובדיה, בפירינצי בשנת 1441, כתב רב־ערך והדור של המחזור, הנשמר עתה בבריטיש מוזיאום141; ובקאפיטולי משנת 1448 הוזכרו במפורש שני האחים מפירושא כ“תושבי העיר פירינצי”142. יחד עם בעלי ה“שולחנות” ובני משפחותיהם התיישבו בוודאי בפירנצי מספר מסוים של פקידים ושל עובדים אחרים, שגם להם נילוו משפחותיהם; עליהם נצטרך להוסיף, על־פי הנחה קרובה מאוד לאמת, כמה מלמדים שהיהודים האמידים היו רגילים להחזיק בבתיהם כדי שילמדו את בניהם, ולפי מה שנראה כמתקבל על הדעת – גם כמה משרתים.

בדרך זו זכה הגרעין הזעיר של יהודים, שנמצא בפירינצי בראשית המאה הט"ו, לגידול פתאומי ניכר, והוא הפך בדרך זו לקבוצה בעלת חשיבות בלתי־מבוטלת, אשר ללא־ספק מיהרה להתארגן בצורת קהילה במלוא מובן המלה. אנו יודעים בוודאות, שכבר בשנת 1456 היה קיים בפירינצי בית־כנסת, שבו היו היהודים מתאספים להתפלל בציבור, אבל בלי חשש להיכשל בטעות נוכל לקבוע, שבית־הכנסת הזה היה קיים מאז הימים הראשונים של הימצאות היהודים המַלווים בעיר.

אך האוכלוסייה של פירינצי לא קיבלה באהדה יתרה את בני האדם האלה שמקרוב באו; האיבה שכבר קיננה בלבה נגד המלווים בכללם הופנתה עתה כמובן אל המלווים החדשים, שבאו זה עתה במקום הישנים ושהופיעו לעיניה באור עוד פחות סימפאתי מן הישנים. אי־אפשר היה לא לחשוב כי הם הגיעו לפירינצי במיוחד כדי לעסוק באותו מקצוע שנאסר על הנוצרים בהיותו חטא; כן לא יכלו עיני העם לא לראות רק את צדו הגרוע של המקצוע, הצד של הרווח המוּשג בשעת הצורך והצער של הזולת, ולא יכלו לראות בו את הצד הטוב, הוא הצד של מילוי תפקיד כלכלי, שהיה אף הוא הכרחי בארגון החברתי של הימים ההם ושהיה נתון להוראות ולפיקוח של המדינה. נוסף על־כך אי־אפשר היה להשתחרר ממין מסוים של איבה אינסטינקטיבית לבני הדת היהודית, אשר לא זו בלבד שהחזיקו באמונה שונה מאמונת כלל אזרחי פירינצי, אלא היו גם שייכים לגזע אחר143. גם דרכי החשיבה והחיים, המנהגים וההרגלים, שדווקא בגלל ההבדל בדת ובלאום היו גם שונים מהמקובל בסביבה, היו יוצרים ניגוד ער ומתמיד עם דרכי החשיבה של האוכלוסייה, ועל־כן היו תורמים את חלקם לכך, שלב אוכלוסייה זו לא יהיה נוטה כלל לטובת המיעוט הזעיר שהיו מהווים היהודים144, ההערות הקצרות של בני הזמן ההוא שהגיעו אלינו145 על ההחלטה שבה נקראו היהודים לפירינצי, מראות לנו כי החלטה זו לא נתקבלה בלב שלם. מספרים עוד – ומצערת מאוד העובדה, שחסרות תעודות אשר על־פיהן נוכל לבדוק את דיוקו של הדבר – כי התנגדות חזקה הורגשה במועצת הפריאורים כאשר נדון ב־1430 עניין מסירת ההתעסקות בהלוואה בפירינצי ליהודים, וכי בני העם חשדו כי הגונפלונייר של הימים ההם, ניקולו ריטאפידי, שתמך בתכנית ונלחם בעדה, קיבל שוחד מידי היהודים146.

תוצאותיהן של הרגשות האלה של בני פירינצי לא איחרו להיות מורגשות, אף לרעת אותם יהודים אשר לא היו מלווים ולא בני־ביתם או עובדיהם של המלווים, ואשר עד אז חיו כמעט מבלי שיורגש בהם, בגלל היותם במספר מבוטל, ויכלו ליהנות מחיים שלווים ללא הפרעות.

הקאפיטולי משנת 1437 כללו תנאי, שהיה רגיל בכתבי־הזיכיון מסוג זה בדבר הלוואה בריבית, ושלפיו הובטחה ליהודים המלווים הזכות להתלבש בצורה הנראית להם, בלי שאיש יוכל לחייבם לשאת כל סימן היכר בניגוד לרצונם147 ידוע כי חוק הכנסייה, כבר מאז הוועידה הלאטיראנית הרביעית משנת 1215, קבע שלבושו של יהודי יהיה שונה בצורה החיצונית מלבושם של הנוצרים148, ובכך אישר והרחיב על כל העולם הנוצרי מנהג שכבר היה קיים בכמה אזורים. המטרה הראשונה והמוצהרת במפורש של הוראה זו היתה למנוע אפשרות של יחסי־מין בין בני־אדם השייכים לדתות שונות; אך לאמיתו של דבר אולי נועדה לו המטרה הרחבה יותר לציין את היהודים כבני דת שונה מן הנוצרית, שאתם אין לקיים כל יחסים הדוקים. מובן אפוא מאליו, כי הוראה זו היתה כבדה ובלתי־נעימה ליהודים, אשר היו מרגישים כי היא משפילה את כבודם האנושי וכי בגללה הם נתונים בקלות לתוצאות המצערות של מעשי העלבון והחמס מצד האוכלוסייה. על־כן בכל כתבי־הזיכיון בענייני הלוואה בריבית, שהיו קובעים בהתחייבות דו־צדדית את חובותיהם ואת זכויותיהם של היהודים שהיו מופקדים על ההתעסקות בהלוואה, היו היהודים דורשים שתוכר ותינתן להם הרשות להתלבש כרצונם, ולא להיות כפופים לחובה של נשיאת אות־ההיכר; אף בפירינצי לא סטו מדרך זו, והיהודים המַלווים הופטרו במפורש מן החובה של אות־ההיכר. אולם הפטור הזה, שהיה מהווה עברה על אחת מהוראות משפט־הכנסייה, היה מן ההכרח בלתי־רצוי לאוכלוסייה של פירינצי, שלא יכלה שלא לראות בו זכות־יתר שהוענקה ללא־צדק לבני אדם שהיו מופיעים לנגד עיניה באור כל כך לא נעים. על־כן הורגשה בפירינצי כעבור זמן קצר נטייה המכוונת לכוף על היהודים את שמירת ההוראה של הכנסייה בדבר אות־ההיכר. על הקומונה לחצה מצד אחד נטייה זו, ומצד שני הצרה את צעדיה ההתחייבות שנטלה על עצמה בקאפיטולי שעשתה עם אברהם מסאן־מיניאטו, ועל־כן נקטה דרך ביניים: דהיינו, ב־27 במאי 1439, לא יותר משנה וחצי לאחר בוא המַלווים, החליטה שבכל השטח הנתון לשלטון פירינצי יהיו היהודים חייבים, תחת עונש של מאה זקוקי כסף, לשאת לבוש מיוחד או אות בולט וגלוי, באופן שיוכלו הנוצרים להבחין בהם בקלות; יחד עם זאת אישרה את הפטור מחובה זו לבעלי “השולחנות”, לקרוביהם ולעובדי מפעליהם, אבל הצהירה כי תחולת הפטור הזה על כל איש ואיש תהיה מוגבלת לא רק לתקופת התוקף של כתב־הזיכיון הנוגע בו, אלא גם – ודבר זה עמד בניגוד אם לא לכתב הרי לפחות לרוח של החוזה – למקום שבו היה החוזה בתוקף149. נוסף עוד, שבכל חוזה המעניק זיכיון לעסוק בהלוואה שייעשה בעתיד, לא יהיה מותר לכלול את הפטור מחובת נשיאת האות150. בהחלטה זו הוטלה אפוא שמירת חוק הכנסייה על היהודים אשר לא היו מלווים, ואשר עליהם לא חשבו עד עתה להטילה לא בפירינצי ולא באזור הסמוך לה, וצומצם ככל האפשר הפטור שהוענק למלווים, ובכך היתה הכוונה להשביע חלקית את רצונם של נציגי הנטייה הקפדנית ביותר נגד היהודים, אבל אולי לא היה קיים הרצון לבצע למעשה מה שהוחלט. הוכחה לכך היא העובדה, שלא הוחלט כלל מה תהיה צורת האות, כיצד ואיפה ישאו אותו היהודים, וברור שהשאירו קביעת פרטים אלו להחלטה אחרת, שבאותו פרק זמן לא נתקבלה; וגם אין לו כל הוכחה, שבינתיים נשמרה ההוראה בדבר נשיאת האות או שהעברה עליה נענשה, ול זו בלבד, אלא כבר בשנת 1443 בוטל החלק האחרון של ההחלטה משנת 1439, והותר להעניק בקאפיטולי החדשים את הפטור מחובת נשיאת האות151.

אולם עד מהרה שוב נשמעו מחאות נגד מצב זה, מחאות המתבססות בעיקר על שמועות שנפוצו בדבר תקריות מן הסוג שמניעתן היתה עיקר כוונת ההטלה של חובת נשיאת אות־ההיכר152. הקומונה נאלצה לעסוק שוב בעניין, ובהחלטה של 9 באפריל 1446 קבעה, בלי להזכיר את ההחלטה הקודמת, כי בכל האזור הסמוך לפירינצי יהיה כל יהודי חייב לשאת מעל בגדיו העליונים, על חזהו או על חלקו הקדמי של שכמו153 סימן O, דהיינו עיגול קטן של אריג צהוב לבגדים או לסרטים154, שקוטרו לא יהיה קטן משישית אמת פירינצי, וכי על העבריין יוטל קנס של 100 פרחי זהב. מחובה זו ניתן פטור אך ורק – וגם הפעם היתה הפרה של רוח הקאפיטולי – לבעליו של כל אחד מן ה“שולחנות” שבפירינצי יחד עם שני שותפים שהוא בחר בהם, ולבעליו לבדו של כל אחד מן “השולחנות” הנמצאים מחוץ לעיר פירינצי. נוסף גם כן, שבעתיד לא יהיה מותר להעניק כל ויתור העומד בניגוד למה שנקבע הפעם, אלא אם החליטו מראש על סטייה זו ה“סיניוריאה” והשמונה של “גוארדיאה ובאליאה”155.

הפעם לא היה המדובר בהטלת חובה להלכה, המיועדת להיות למעשה אות מתה; ההחלטה משנת 1446 הוצאה לפועל, לפחות בזמן הראשון, בכל חומרת הדין. כבר בעצם יום 30 לחודש אפריל 1446 חויב יהודי לוסיטני, אמאנס יוסף, לשלם את הקנס של 100 פרחים משום שעבר על החובה לשאת את האות, ועד תשלום הקנס נכלא בבית הסוהר “לי סטינקי”. התנצרותו והמלצתו של הארכיבישוף של פירינצי, סאנט’אנטונינו, לא הועילו לו להשגת ביטול העונש, אלא רק להמתקת חומרת הישיבה בכלא; וכאשר הוא ניצל את החופש הזה שהוענק לו ונמלט על נפשו, נאלצו האנשים ששימשו לו ערבים לשלם במלואו את סכום הקנס156.

חיי היהודים בפירינצי היו אפוא רחוקים מאוד מלהיות שקטים ושלווים, כפי שאולי קיוו היהודים בתחילה; ועל־כן לא יהיה מקום לפליאה מצדנו, אם בתום תוקף ההסכם משנת 1437 הם סירבו לחדש את ההתחייבות לעשר שנים נוספות. משלא נמצא בגלל זאת במשך חודשים אחדים מי שיעסוק בפירינצי בהלוואה בפומבי, נתגלה במאי 1448 הצורך לדאוג לכך שלא ייגרם נזק למעמד העניים בגלל העדר העוסקים בהלוואה, והוחלט כי באמצעות קאפיטולי שיעשו ה“פריאורים” עם המועצות שלהם יהיה מותר להעניק לכל אדם, ואף לאזרחי פירינצי, רישיון לפתוח עד שישה “שולחנות”־הלוואה בעיר לתקופה של עשר שנים, אגב זכות לקבל ריבית שלא תעלה על 20%157, אולי כוונתה של החלטה זו היתה רק להפעיל לחץ עקיף על היהודים, כדי לשכנעם להוסיף לעסוק בהלוואה בתנאים שביקשו לכפות עליהם, לאחר שיצליחו להראות להם, כי הקהילייה יכולה להסתדר גם בלעדיהם; נראה כי יש להגיע למסקנה זו על יסוד תנאי הכלול בהחלטה גופה, הצופה לאפשרות שהקאפיטולי בעניין ההלוואה ייעשו עם היהודים, והקובע כי במקרה כזה לא יהיה מותר להעניק לבעלי הזיכיון את הרשות להיות פטורים מנשיאת הסימן הצהוב158, אך המטרה לא הושגה; היהודים לא הסכימו לתנאים הללו, ואם רצתה הקהילייה ששוב יהיו בפירינצי “שולחנות”־הלוואה, בלי להתיר למעשה לאזרחיה לנהל אותם, נאלצה להַתלוֹת, דהיינו לבטל למעשה, בהחלטה מחודש אוגוסט שלאחר מכן, את כל ההוראות המגבילות הנוגעות ביהודים, ובמיוחד את ההוראות בדבר נשיאת האות הצהוב159, וכן אפשר היה, לאחר שהצטרכו להתגבר עוד על קשיים אחרים קטנים יותר שהעלו היהודים, לחדש ביום 16 בדצמבר 1448 לעשר שנים נוספות את הקאפיטולי עם היהודים המלווים בריבית; שיעור הריבית הוסיף להיות מוגבל ל־20% כמקודם160.

אבל אפילו בימי הזיכיון השני הזה לא ניתן ליהודי פירינצי ליהנות מחיים שקטים. בשנים 1456 ו־1457 היו נתונים למועקה רבה, ככל אוכלוסיית פירינצי, בגלל מגפת דֶבֶר חריפה שהשתוללה במשך חודשים רבים161. אני חושב שיש ליחס לפרק־הזמן הזה, וביתר דיוק לימים של התחלת התפשטות המגפה, אחת הדרשות שהשמיע בבית הכנסת של פירינצי הדרשן משה בן יואב ושנשתמרה לנו בכתב־יד עברי של ה“ג’וּאיש קולג'” בלונדון162. בדרשה זו דן הנואם ארוכות ביראת ה‘, אשר לפי דברי הכתוב היא “מקור חיים” והיא מסוגלת להסיר את האדם מ“מקשי מות”163, והוא סיים את דבריו בהדגישו מה רב כוח־התפילה, ובהזמינו את הקהילה לקרוא לתענית־ציבור ולערוך תפילות ברוב־עם, על־מנת לבקש מה’ שיעצור את המגפה164, יהודי פירינצי שמעו בקול הדרשן והזדרזו לערוך בבית־הכנסת תפילות מיוחדות, כפי שמעיד משה בן יואב עצמו בדרשה שנשא אחרי זמן קצר165.

לא קטנות מאלו היו הדאגות שהעכירו את קהילת פירינצי בזמן מאוחר יותר במקצת, בראשית שנת 1458. נזיר פרנציסקני, ממשפחת ויסקונטי ממילאנו, בא לדרוש בכנסיית סנטה קרוצ’י, ולפי מה שמוסרים לנו סופרי דברי־הימים בני פירינצי, “התחיל להתקיף את היהודים, כי היה מוכיח לבני־העם שהם רשאים ללכת לקחת את רכוש היהודים באשר הוא שם כאילו הוא רכושם הם, כי היהודים האמורים לא הביאו אותו לעיר”. כשהגיע הדבר לאוזני הארכיבישוף סאנט’אנטונינו, הזהיר כהן הדת הנוח והחסיד את הדרשן, שיחדל לבחור לנושא דרשותיו את העניין הזה, שהיה עלול להניע בקלות את העם לחולל מהומות, וכן עשו גם ה“סיניורים” וה“שמונה של גוארידיאה ובליאה”; אך ויסקונטי לא שעה לאזהרות האלה והוסיף למרות זאת לנאום נגד היהודים מעל דוכן הדרשה166. התוצאות המצערות, אשר הארכיבישוף חזה אותן מראש, לא בוששו לבוא. בין הדרשות בכתב־יד של הדרשן היהודי משה בן יואב, שכבר הזכרתיו לעיל, מצאתי אחת שיש ליחסה, כפי שנראה במקום הראוי לכך, לתאריך שחל זמן קצר אחרי 1456, ולפי מה שנראה ברור, יש לקשור אותה עם המאורע שבו אנו דנים כעת, ועל כן תשלים את הסיפור שמסר לנו סופר דברי־הימים. מן הרמזים הכוללים בדרשתו של משה בן יואב, אשר לצערנו הם מעורפלים וסתמיים מדי, מתברר אפוא כי ההמון המוסת בדברי הנזיר ביצע מעשי חמס נגד היהודים, וכי אשה אחת, אשתו של מאיר מסיסא, נשבתה והיתה נתונה בסכנה חמורה. היהודים הנפחדים פנו אל שלטונות הקהילייה בבקשת הגנה ועזרה, ועל־פי קריאתו של משה בן יואב, שהזהיר אותם כי “טוב ה' למעוז ביום צרה יותר מבני־האדם”, ויהיו אלה חזקים כאשר יהיו, נאספו בבית־הכנסת להתפלל167. בכל אופן לא איחרה ה“סיניוריאה” לפעול באורח יעיל, ודבר זה נודע לנו מסופרי דברי־הימים. ה“פריוארים” נאספו בדחיפות בליל 17 במארס והחליטו לגרש את הנזיר; ובלי להשהות את העניין שלחו מיד שני נושאי־אלות ללווֹת אותו עד מחוץ לשער סאן־מיניאטו, ל“אוסירוונצה”, ולמסור לו את הפקודה, שהוא חייב לעזוב תוך שלושה ימים את אזור פירינצי168.

אין לדעת, אם צמחו עוד קשיים לחידוש כתב־הזיכיון השני בתום תוקפו, מפני שלא הגיע אלינו נוסח הקאפיטולי בדבר הזיכיון שכוחו היה יפה לאחר מכן. אבל יש מקום להניח שהיה איזה מכשול, כי כתב־הזיכיון לא חודש מיד לאחר תום תוקף הקאפיטולי משנת 1448 אלא רק כעבור כמה חודשים, ובדיוק בתאריך 16 – 18 ביוני 1459, כפי שניתן לנו להסיק על־פי רמז הכלול דרך־ אגב בתעודה מאוחרת יותר169. העדר הקאפיטולי משנת 1459 מונע מאתנו לדעת בדיוק מה היו התנאים שניתנו אז ליהודים המַלווים; אבל לפי מה שנראה קרוב מאוד לאמת יש להניח, שלא היו שונים בהרבה בתוכנם מתנאי הזיכיונות הקודמים.

בכל אופן, בדרך זו הכתה הקהילה היהודית שורשים חזקים יותר ויותר בפירינצי וקיימה יחסי ידידות ושכנות הדוקים יותר ויותר עם האוכלוסייה; עם זאת הלך מספר בניה הלוך וגדול, ככל שגרעינה הראשון, שהיווה מרכז לחיים יהודים וכפי הנראה גם לתרבות יהודית, משך אליו ללא הפסק יסודות חדשים. כל זה לא היה יכול להיות רצוי לאותו חלק של האוכלוסייה, שכבר מתחילה לא ראה בעין יפה ביותר את הימצאות היהודים בפירינצי. על־כן קל יהיה לנו להבין, כיצד שוב נתגלתה נטייה להטיל כמה הגבלות על חירותם האישית של יהודי פירינצי. תקרית אחת, לכאורה חסרת־חשיבות, היא שהושיטה את ההזדמנות ל“סיניוריאה” להחליט כמה החלטות, המצמצמות ככל האפשר את מספר היהודים המורשים לגור בפירינצי ולהגביל את מגעיהם עם האוכלוסייה. יהודי שהחזיק “שולחן”־הלוואות בפיסטויה הסמוכה, ושמו היה שבתאי, נזדמן לו בהיותו בפירינצי, ביולי 1463, להתקרב קרבה אינטימית לאשה פרוצה במקום ידוע לשמצה. והתקרית הזאת, שלעצמה היתה פשוטה ביותר, נעשתה חשובה במידת־מה והיוותה פשע חמור, מפני שהאשה היתה נוצרית, ובזה עברו שניהם גם על הוראת הכנסייה, האוסרת יחסים מהסוג הנדון בין הנוצרים ליהודים. על־כן הטילו ה“שמונה של גוארדיאה ובאליאה” על שבתאי מפיסטויא קנס בסך ארבעת אלפים זקוקים, סכום שהיה גדול כל־כך, שבית־המשפט העליון של הקהילייה הצטרך להרשות שהתשלום יבוצע בכמה שיעורים במשך שמונה שנים170. חיובו בדין של שבתאי מפיסטויה חל בעת ובעונה אחת עם ההחלטה שכבר רמזנו עליה, ושקבעה אמצעי הגבלה על היהודים בעקבות “חטאים וטעויות” שחלו; על־כן נוכל על־פי ההיגיון להניח, כי התקרית שעליה כתבנו זה עתה היתה ההזדמנות שהניעה לנקוט אמצעים כלליים, המכוונים למנוע את הישנותם של מעשים דומים בעתיד. בין האמצעים הללו, כפי שנראה, תופסת את המקום הראשון החלה חמורה יותר של חובת נשיאת הסימן, וטבעי היה כי מיד תינתן הדעת על ההוראה הזאת, מפני שהיא היתה מיועדת בראש ובראשונה למנוע תקריות מן הסוג של התקרית שאירעה אז.

החובה לשאת את סימן־ההיכר היתה כבר בתוקף בפירינצי, לפחות לגבי היהודים שלא עסקו בהלוואה, ואנו יודעים כי גם קוּימה למעשה, כיוון שיש עדות לכך, שבשנת 1460 נשאה את האות על בגדיה יהודיה מפולין, ריג’ינה בת יעקב מפוזן171. אך אולי חובה זו לא קוימה בקפדנות ובאופן כללי, וברור כי הופטרו ממנה היהודים המַלווים, על־פי מה שניתן לנו לשער למרות העדר הקאפיטולי משנת 1459. ואמנם, בעצם היום שבו נתקבלו ההחלטה בדבר הצורה והמועד של תשלום הקנס שהוטל על שבתאי מפיסטויא, דהיינו ביום 27 באוגוסט 1463, אושרה בהצבעה אף החלטה, הקובעת בהרחבה ובפרוטרוט הוראות חמורות החלות על היהודים כולם. ראשית כל ניתנה פקודה שהיהודים בגיל שלמעלה משתים־עשרה שנה, הן המַלווים ובני משפחותיהם של המַלווים והן מי שלא היה להם כל קשר עם המַלווים, הן מי שהיה מקום מושבם הקבוע בפירינצי והן מי שגרו בכל מקום אחר, יהיו חייבים לשאת בכל זמן הימצאם בפירינצי את הסימן הצהוב בצורת O, שהיקפו לא יהיה קטן משליש האמה ועל העבריינים הוטל הקנס של עשרים וחמש לירות. נוסף על כך נקבע כי מספר היהודים המַלווים בפירינצי, שבגלל התעסקותם הם זכאים לפי החוק לגור בפירינצי, לא יוכל לעלות על שבעים, ובכללם קרובי המַלווים והעובדים אצלם, הן גברים והן נשים וילדים, וכי כל יהודי אחר לא יהיה רשאי לשהות בפירינצי פרק זמן ארוך יותר מחמישה ימים ולא יוכל לחזור אל העיר אלא כעבור חודש ימים; קוים ההיתר לבוא ולשהות בפירינצי בכל עת ולכל פרק זמן ליהודים שהיו בעלי זיכיון הלוואה בריבית בכל מקום שהוא באזור פירינצי. ונוסף עוד, כי בשביל לאכסן את היהודים המוּרשים לשהות בפירינצי פרק זמן של חמישה ימים, ובשביל להבטיח את קיום ההוראות שנקבעו בעניין זה, תהיה חבורת היהודים המַלווים רשאית לבחור בבעל פונדק יהודי, ואתו משרת יהודי אף הוא, ושגם הם ייכללו במספר השבעים. ליהודים שהיו גרים בפירינצי כבר שישה חודשים לפחות, ניתן זמן עד סוף אוקטובר כדי לעזוב את העיר172.

ההחלטה גופה מזכירה, כי לכל ההוראות דלעיל הסכימו מראש היהודים המַלווים, שאתם התנהלו דיונים בעניין הזה. יש להניח כי היהודים, שמהם נשלל בדרך זו הפטור מחובת נשיאת הסימן הצהוב, קיבלו את השינוי הזה לקאפיטולי שכבר נעשו מתוך חשש מפני רעות רבות יותר, וכדי לקבל תמורת זאת ההבטחה והערבות לקיים את עבודת הקודש שלהם ולהחזיק אצלם כל ספר עברי שיהיה נחוץ להם לתפילה או ללימוד, הבטחה וערבות שאולי לא פורטו בבהירות מספקת בקאפיטולי. ואכן, מוסיפה עוד ההחלטה וקובעת, כי ליהודים המורשים לגור בפירינצי יהיה מותר להחזיק, לקרוא ולהעתיק כל ספר עברי הדין בענייני דת או מדע, ובלבד שלא יהיה בו שום דבר נגד הדת הנוצרית, להתפלל ולערוך את טכסיהם לפי המנהג של היהודים האיטלקים173.

כמה יהודים חויבו בדין במארס 1466 מפני שנשאו סימנים שלא התאימו בכל פרטיהם להוראות הקיימות174, ועל סמך עובדה זו מתברר, כי ההחלטה משנת 1463 קוימה למעשה, לפחות לזמן מה ובאחדים מחלקיה. בתעודות אנו מוצאים גם הזכרת הפונדקאי היהודי, ששמו היה דאטילו175.

ואולם מצד שני לא הקפידו ביותר שלטונות פירינצי על דרישת קיום ההוראה, האוסרת על היהודים שאינם־מלווים לגור בפירינצי. אף אם לא נתחשב בהזכרות מקריות של איזה יהודי שאינו־מלווה בתעודות בודדות, שאם נרצה לדייק, אינן מוכיחות אלא שאותו יהודי נמצא בפירינצי באותו יום בלבד שאליו מתייחסת התעודה176, אנו רואים שלכמה יהודים הוענקה ללא כל קושי הרשאה אישית לשהות בעיר תקופה ארוכה מחמישה ימים. כך העניקו ב־18 ביוני 1466 ה“שמונה של גוארדיאה ובאליאה” לסוחר גראסינו בן מאנו מפאוויאה הרשאה לשהות בפירינצי ובאזור שבסביבה, יחד עם שני עובדיו, במשך כל החודש177. וזמן־מה יותר מאוחר, ב־23 באוגוסט שלאחר מכן, הרשו למאנואיל בן אליאוצ’ו מאנקונא ולבנו קונסיליאו לשהות בפירינצי חודשיים178, אבל יש גם יותר מזה: ב־3 בספטמבר 1468 החליטו ה“שמונה”, כי גם הסוכן וגם הנוטאריון שלהם יהוו מוסמכים להעניק לכל יהודי את הרישיון לשהות בפירינצי פרק־זמן ארוך מחמישה ימים, תמורת תשלום המס המוטל על הענקת רישיון כזה179. ה“שמונה” עצמם העניקו אחר־כך, ביום 12 בינואר 1469, לאדם בשם קלמאנו בן יוסף, שלפי שמו נראה שהיה ממוצא אשכנזי180, pienissima licenza (הרשאה גמורה ביותר) לשהות בפירינצי כל החודש181. משבוטלה למעשה בצורה זאת ההוראה המרחיקה את היהודים שאינם עוסקים בהלוואה, שוב גדל מספר היהודים בפירינצי, באיטיות אך בהתמדה.

ואולם הקהילה, שגדלה והתחזקה בצורה זו, היתה נתונה כעבור זמן קצר לסכנה חמורה, אשר לרגע קט העמידה בספק המשך קיומה. הידיעות שהגיעו אלינו על העניין הזה הן לצערנו מעורפלות מדי וקטועות מדי משתוכלנה לתת לנו תמונה מדויקת של המאורע על כל פרטיו; בכל זאת גם המעט הידוע לנו מאפשר לנו לשחזר את קוויו הכלליים. יהודי שהתנצר העלה נגד אחיו־לאמונה לשעבר האשמות שלא ניתן לנו לדעת מה טיבן, ובדרך זו השתדל מצד אחד להניע נגדם את לב השליטים ומצד שני להסית נגדם את יצר החמס של ההמונים. הנטייה המתנגדת לקיום ההלוואה בידי היהודים, שהשפעתה כבר הורגשה כשנדון עניין חידוש הקאפיטולי שפג תוקפם ב־1469, ואשר בעקבותיה נדחתה עשיית הקאפיטולי החדשים עד שהוכר ביוני 1471 שיש בדבר הכרח מוחלט182, גרמה לכך שהוטתה אוזן קשבת להאשמות של היהודי המשומד; והדברים הגיעו למצב כזה, בסוף שנת 1471 או בראשית שנת 1472, שיהודי פירינצי ראו כי “שולחנותיהם” ורכושם עומדים לפני איום רציני של ההמון הרוגש, וחששו שמא יגורשו מן המדינה יחד עם אחיהם־לדת הגרים באזור. הם השתדלו מיד למצוא מי שיגן על עניינם בפני שלטונות הקהילייה ומי שירצה לסתור את ההאשמות שהועלו נגדם. יחד עם זאת נערכו בבית־הכנסת תפילות מיוחדות, לבקש את התשועה מן השמים, ובין השאר נאמרה תפילה (תחינה) שחוברה במיוחד לשם כך על־ידי שמריה בן אברהם יחיאל ושהגיעה אלינו בכתב־יד הנשמר עתה בספרייה העירונית של פראנקפורט על נהר מיין183. דברי ההקדמה לתחינה הזאת, הנמצאים בכתב היד, ורמזים אחדים הכלולים בה184, מהווים דווקא את המקורות שמהם שואבים את הידיעה על המאורע, יחד עם כמה רמזים שמוסרת לנו איגרת ששיגר כעבור זמן־מה הסופר והמדינאי מפורטוגל דון יצחק אברבנאל אל אחד המלווים שבפירינצי, יחיאל, דהיינו ויטאלי, מפיסא185, דברי ההקדמה לתחינתו של שמריה בן אברהם יחיאל מאפשרים לנו גם להסיק, כי דברי מגיני היהודים מצאו אוזניים קשובות וכי הסכנה שאיימה על הקהילות היהודיות של מדינת פירינצי הורחקה לאותו פרק־זמן186.

ואולם כעבור זמן קצר הועלתה שוב התכנית לבטל בפירינצי את ההלוואה בידי היהודים, אם כי בצורה לא כל־כך מוחלטת ותקיפה; הדבר היה כשהחלו גם שלטונות פירינצי לתת את דעתם ברצינות על הקמת “מונטי די פייטא” (מוסד לגמילות חסד, דהיינו מוסד ציבורי להלוואות). למען המוסד הזה של גמילות־חסד, שהיה מיועד לאפשר למעמד הנצרכים לקבל סיוע מתאים בעיתות המצוקה, בלי שתוטל עליו המעמסה של ריבית על הסכום שנלווה, ולכל היותר רק תמורת תשלום אחוז קטן המיועד לכסות את הוצאות האמרכלה ומשכורת הפקידים, נאמו בצורה רבת־רושם, בימי ה“קואריזימה” של 1473, הנזירים הפרנציסקאנים פורטונאטו קופולי מפירושא ויאקופו מקאליי187. דבריהם הנלהבים של שני הדרשנים עוררו בתוך האוכלוסייה הד נרחב של הסכמה, ולרגע נראה היה כי עומד לקום המוסד שעליו חלמו ושבייסודו תמכו. החלטה מיום 24 במארס 1473 הבליטה, כי מן הראוי היה לשים קץ להתעסקות בהלוואה בריבית בפירינצי, ויחד עם זאת לדאוג שמא יזיק הביטול הזה לאביונים, ועל־כן הטילה על פקידי “המוסד המשותף להלוואות” לנקוט, תוך חודש פברואר הבא, את הצעדים הנחוצים ליצירת “מוסד חדש להלוואות”, שייקרא בשם Monte di sovvenzione e di carità (מוסד לתמיכה ולצדקה), שבאמצעותו תבוא הקומונה לעזרת הנזקק להלוואה קטנה, בקחתה עבוט לשם עירבון ובקבלה “שכר” קטן, לא בתור ריבית, אלא בתור החזרת הוצאות. ההחלטה הטילה על פקידי “המוסד המשותף להלוואות” לנסח את תקנוני המוסד לתמיכה ולצדקה, למנות את פקידיו ולדאוג לאיסוף ההון הנחוץ, ואישרה מראש כל מה שהם היו עתידים להחליט בנושא הזה188.

ואולם נתעוררו כמה קשיים והם הפריעו את ביצוע התכנית. הקושי הראשון נבע מהתנגדות הנזירים הדומניקאניים, אשר עוררו גם בפירינצי את הקושייה, שהשמיעו אותה גם במקומות אחרים, והיא שמוסד כזה יהיה בלתי־חוקי, משום שבאיזו דרך שהיא יהיה מקבל אף הוא ריבית על הסכום הניתן בהלוואה. אף־על־פי שחילוקי הדעות, שנעשו הריפים ביותר בין הפרנציסקאנים מצד אחד לבין הדומיניקאנים מצד שני, הוכרעו לטובת הראשונים בפסק־דין של דומיניקו בוקי, המשנה לארכיבישוף של פירינצי, ביום 23 באפריל 1473189, היה עוד צורך להתגבר על קושי אחר וגדול יותר: השגת ההון הלא־מבוטל שהיה נחוץ כדי להקים את ה“מוסד להלוואות”. לאחר שניסחו ואישרו את התקנונים של המוסד החדש, הקציבו הפקידים של “המוסד המשותף להלוואות” לטובתו, בתקציב המוסד שעליו הופקדו, סך 6000 דוקאטים; ואולם אם קל היה להגיע לידי הקצבה על הנייר, לא היה נוח באותה מידה לשלם למעשה סכום כל־כך גבוה, ובעת ובעונה אחת להפסיד את המס ששילמו עד אז היהודים המלווים, מס שהגיע עד כדי 1200 פרחים לשנה. אז חשבו הפרנציסקאנים לפנות אל נדיבות־לבם של היחידים, ומיד זכו להבטחת התרומה הנכבדת של 500 דוקאטים מאת לורינצו די־מידיצ’י; אבל לאחר נדבה זו לא זרמו תרומות אחרות בממדים שהיו דרושים והכמות המוגבלת של האמצעים המצויים מנעה באותו זמן את ייסוד המוסד ההוא של גמילות־חסד190.

על כן לא ניתן לבצע את ביטול “שולחנות” ההלוואות המנוהלים בידי יהודים, אך מה שהיה עוד בסמכותה של הקומונה היה לדרוש שמירה קפדנית של ההוראות שכבר הוצאו והמטילות הגבלות על היהודים, שאחת מהן קבעה שלא תורשה ישיבתם בפירינצי של יהודים שאינם־מלווים. הוראה זו, אשר כפי שראינו כמעט בטלה בהדרגה למעשה, הוחזרה לתוקפה, ובהסתמכו עליה גורשו מפירינצי כמה יהודים בראשית 1477. ב־21 בינואר של אותה שנה ציוו ה“שמונה של גוארדיאה ובאליאה” כי יוגלו אל מחוץ לעיר, אל אזור שבקרבתה – ולא ניתן לנו לדעת בגלל אילו חטאים – היהודים מאנואיל בן משה, הידוע גם בכינוי הרומי, אליה בן דיאודאטו מפירארא, מאנואיל בן יעקב מבולוניאה ושלמה מקוסינצא191, ועם זאת קבעו שכל היהודים אשר ניקבו בשמם על־ידי הרשויות שעליהן הוטל להעניק זכיונות למלווים, כלומר, כל היהודים שלא היו בנקאים ושלא היו מקיימים עם הבנקאים יחסי קרבה או כפיפות בעבודה, יחויבו לעזוב את עיר פירינצי לפני סוף החודש192. היהודים שבהם פגע האמצעי החמור הזה היו כפי הנראה רבים במספר באופן יחסי, והיו להם בפירינצי קשרי־עסקים כאלה, שלא ייתכן שלא יסבלו מנזקים כבירים בעקבות נסיעה כל־כך פתאומית; נוסף על כך, והדבר הזה היה חמור עוד יותר, לא יכלו הנשים והילדים הנמצאים אתם לצאת לדרך יציאה כל־כך מבוהלת באמצע החורף בלי להסתכן. בגלל הסיבות הללו הם ביקשו, כפי הנראה, שתינתן ארכה לזמן שנקבע לנסיעתם, ובקשתם נתקבלה, לפחות בחלקה, על־ידי ה“שמונה”, שבהחלטתם מיום 25 בינואר הרשו כי הילדים שגילם אינו גבוה מחמש־עשרה שנה וכל הנשים יהיו רשאים להתעכב בפירינצי עד אמצע פברואר; אך אישרו שכל הגברים המבוגרים חייבים לנסוע תוך חודש ינואר, כפי שצוּוה מתחילה193, דחייה נוספת עד סוף פברואר הוענקה לאחר־מכן לנשים ולילדים בתום פרק־הזמן שנקבע מקודם194, אך בסוף החודש היה גירוש כל היהודים שאינם עוסקים בהלוואה לעובדה קיימת.

בכל זאת, לא חלף אלא זמן מועט מן הגירוש ושוב התחילו להעניק, עוד פעם אחת, הרשאה אישית ליהודים בודדים לשהות בפירינצי. ב־16 ביולי של שנת 1477 עצמה הוענק רישיון כזה, שתוקפו היה לכל החודש, לפיאורי אשתו של המנוח שלמה מפיסטויא ולאחד מבניה195, וב־5 באוגוסט שלאחר־מכן הוארך עוד הרישיון הזה196. ב־18 ביולי של השנה שלאחר־מכן קיבלו רישיון דומה, שתוקפו היה עד סוף חודש אוגוסט, רפאל בן ויטאלי ובנו יצחק, תושבי אימולא, ושני שותפיהם197. ואמנם נראה כי נוכחות יהודים בעיר נסבלה בקלות אף בלי הרשאה מיוחדת. בתעודות של פירינצי מן השנים הללו אנו מוצאים הזכרת שמותיהם של יהודים רבים אחרים, שאינם ידועים לנו בתורת מלווים. לא היו בוודאי מלווים, ועל כן שהו בפירינצי ללא הרשאה כחוק198, אליה מסאן־סיווירינו (13 ביולי 1478)199, יעקב מאלימניאה, בואונומו (6 ביולי 1479)200, דאטילו (22 ביולי 1479)201, זכריה בן שלמה וקונסיליאו בן אליה (18 בנובמבר 1479)202, כולם אנשים שחויבו בדין על־ידי ה“שמונה”, כי לא נשאו את סימן ה־O, שממנה פטרו כנראה את המלווים גם הקאפיטולי משנת 1471, שעמדו אז בתוקפם; ובית־המשפט אשר גזר את הדין לא ייחס כל חשיבות להעדר רישיון־הישיבה. וכשחויבו ב־29 בינואר 1479 המלווים בתשלום קנס גדול, בין השאר על שום שאכסנו בבתיהם יהודים זרים, לא ננקט בכל זאת כל אמצעי נגד היהודים האלה203. יהודים רבים מלבד המלווים חזרו ללא ספק והוסיפו לזרום לפירינצי, בנצלם את הסכמתם וסבילותם של השלטונות, והקהילה, שמספר בניה שוב גדל, יכלה ליהנות במשך שנים אחדות משלווה יחסית.

שלווה זו גרמו, לפי מה שנראה כמתקבל על הדעת, לפחות בחלקם, רגשות־החיבה ליהודים שהיו בלב לורינצו המפואר, השליט למעשה, אם לא לפי תוארו, על פירינצי. תרבותו המקפת והמגוּונת ושכלו הצלול והחריף של לורינצו די־מדיצ’י העמידו אותו מעל לכל איבה אינסטיקטיבית ששורשיה נעוצים בנפש העם, והוא היה ספקן מדי משתוכל לחדור ללבו כל שנאה שאינה מבוססת על ההיגיון ושסיבתה היא רק ההבדל באמונה הדתית; על־כן לא ייתכן שבלבו נמצאה הגישה המוקדמת נגד היהודים, שכבר נזדמן לנו לציין אצל כלל עם פירינצי. עמדתו, שהיתה עמדת תומך נדיב ומשכיל של כל צורת אוֹמנות ומדע, הבטיחה גם לסופרים ולחוקרים היהודיים יחס של סבר פנים יפות באולמות שלו ובחוגי החכמים והאוֹמנים שהתאספו במחיצתו, ונראה להלן כי גם חכמת היהדות והמחשבה היהודית יוצגו בסביבתו בצורה ראויה להן204. גם הבנקאים היהודיים, שבמידה גדולה או קטנה היו בדרך כלל אנשים למדנים, היו בוודאי ביחסים טובים אתו205.

הוכחה חזקה לחסות מתוך חיבה של לורינצו די־מדיצ’י ניתנה ליהודי פירינצי בשעת סכנה חמורה שאיימה עליהם. בקוארזימה של 1488 דרש בכנסיית סנטה מאריאה־דיל־פיורי206 הנזיר הפרנציסקאני בירנרדינו מפילטרי, אשר נאומיו נגד היהודים הביאו בערים רבות של איטליה תוצאות מעציבות לקהילות היהודיות. בדרשות שנשא בכנסיית סנטה מאריאה דיל־פיורי עסק גם בעניין “מונטי די פייטא”, והפציר בתוקף שתוצא לפועל התכנית שאושרה כמה שנים לפני־כן, ובהקשר זה רמז גם על ההכרח לגרש את היהודים המלווים207, שזיכיונם הוארך בינתיים בשנת 2081481. הוא חזר ונאם כמה פעמים מעל דוכן־הדרשה על נושאים אלו, ועל־כן חששו יהודי פירינצי מפני הסכנה שאיימה לא על מפעלים הבנקאיים שלהם בלבד, אלא אף על זכותם לגור בפירינצי ואולי גם על חייהם, כי אפשר היה, כפי שאכן קרה לאחר־מכן, כי העם הנלהב בדברי הדרשן יבצע איזה מעשה חמס. הם החליטו אפוא, עם ויטאלי מפיסא בראשם, לפנות בבקשת עזרה אל הרשויות של פירינצי209. נאמר בזמן מאוחר יותר, כי בשביל להבטיח לעצמם עזרה זו לא מצאו דרך יעילה יותר מתשלום סכום כסף רב מאוד ללורינצו המפואר ול“סיניוריאה”, אך אין בידנו כל עדות בטוחה על כך; העובדה היא כי החסות שביקשו הוענקה להם וכשפנה בירנרדינו אצל השלטונות, להניע אותם לעסוק בהקמת “מונטי די פייטא”, זכה רק למליצות יפות ולהבטחות, אך לא לכל דבר אחר210. בינתיים הוא המשיך בדרשותיו, שכל פעם בא להקשיב להן המון־עם גדול, כפי שמספר לנו טריבלדו די־רוסי, סופר דברי הימים מן הזמן ההוא211. וכך מתאר סופר דברי הימים ההוא את המשך המאורעות: “הוא ביקש פעמים רבות שהילדים והנערים יבואו לדרשותו, וכשעסק בכך באותו בוקר212, ביקש מאותם ילדים רבים שיהיו חיילים שלו בדרך זו: שילכו כולם להתפלל בכל בוקר ולבקש מאת גופו של ישו בכנסייה האמורה (סנטה מאריאה דיל־פיורי), בקאפילה שבה הוא מופקד, כי יתן בלב האנשים שהבטיחוהו על־כך לגרש את היהודים האמורים ולהקים את ה”מונטי" האמור, וכי אותם ילדים יתפללו בכורעם על ברכיהם שלושה “פאטירנוסטרים” ושלוש “אבֵי־מאריות”, ובזכות תפילות אלו קיווה כי מאותו יום עד יום ראשון ייעשה לו חסד ויצליח לגרשם בזכות התחנונים שיעלו לאל. רבים הלכו לשם, ואחר שהלכו לשם יצאו החוצה כאילו ביזמתם – ילדים במספר רב, 2000 או 3000, ורצו לבית ההלוואה של “ואקא”, ובאבנים, בצעקות ובקולות חזקים ביקשו לשדוד אותו, באופן שרצה לשם המשטרה עם כל חייליה; לא היה די בכך, ואז רצו לשם שניים מן ה“שמונה” בעצמם ובכבודם; אחד מהם שמו………. 213; ה“שמונה” האמורים והמשטרה הכריזו על עונשים בגלל השוד ועל גזרי דין חמורים, וכי האב יחוּיב על פשעי הבן, ובעמל רב טרחו יותר משעה אחת כדי לחסל את ההתפרעות הגדולה ההיא; הם לקחו אתם ילד אחד שנעצר, כי הכה במקל בפניו של הכרוז; כשהגיעו לרחבת “פועלי אומנות המשי” נתכנסו אנשים רבים בריצה ולקחו מידיהם את הילד האמור“. לא זו בלבד שהמוני העם ניסו לשדוד את “שולחן” ואקא, אלא אף איימו – לפי סופר דברי־ימים אחר – על חיי בעליו, מאנואילי בן בונאיוטו מקאמירינו214. על התנהגותם התקיפה של השלטונות – שלפי המתקבל על הדעת תרמה לה גם פעולתו של “המפואר”215 – למנוע את מעשי החמס, נתקיימה עד ימינו תעודה בכרוז ה”שמונה“, שהגיע אלינו. הכרוז הזה אוסר על כל אדם – אגב איום בהענשה בתלייה על עץ ולפי רצונם של ה”שמונה" – לבצע מעשי חמס, עלבון או אלימות נגד היהודים, או להתאסף כדי לבצע מהומות ברדיוס של ארבע מאות אמה מסביב לבתיהם, ומבטיח פרס של מאה פרחים גדולים לכל מי שימסור את השמות של המשתתפים במהומה שנתחוללה אז או העלולה להתחולל בעתיד216. אחר־כך, בעצם היום ההוא, מוסיף לספר טריבלדו די־רוסי, “שלחו ה”סיניוריאה" וה“שמונה” לקחת את הדרשן ההוא בשעה התשיעית, והחזיקו אותו בארמון והרבו לשוחח אתו; בכל זאת כנראה רצה להיות חופשי לנאום כרצונו מדוכן הדרשה לומר את מה שנראה לו כמביא תשועה לנפש ולעם; אחרי שהתעכב שם זמן רב, הלך לו וחזר לו לחדרו שבו צוּוה לשבת; ובשעה החמישית שלחו ה“שמונה” וה“סיניוריאה” לביתו כנראה שניים או שלושה אזרחים, ושני שמשים של ה“שמונה” ואבוקה בידם, וציוו אותם ללווֹתו עד מחוץ לשער העיר, כדי שלא יחזור עוד לדרוש בה, ובדרך זו גירשו אותו"217.

המאורע הזה הטביע רושם חזק הן בעם של פירינצי והן ביהודים. העם נעצב במעמקי נפשו בגלל גירוש הנזיר, שהיה בעיניו כחילול קודש, ועל כך מעידים לנו סופרי דברי הימים מאותו זמן, המשקפים את מצב רוחו של העם; הוא ייחס למעשה נקמה מן השמים את האסונות שפגעו באחדים מבין ה“שמונה” שהגלו את הנזיר בירנרדינו218. זכר המאורע הוסיף להיות חי וקיים בלב בני פירינצי שהתרגשו ממנו כל־כך, וצלול במיוחד הוא ההד ממנו הנשמע באחת המערכות של “ההצגה הקדושה של אניולו היהודי”219, שחוברה לא לפני שנת 1512220. גיבור המחזה, היהודי אניולו, העתיד להתנצר בהמשך המחזה, הוזמן על־ידי שניים מאחיו לאמונה, יצחק ושמואל, להצטרף אליהם כדי לפתוח “שולחן” הלוואות, שהם תכננו בשביל להתנגד לדרשותיו של נזיר פרנציסקאני, שהיה משתדל לשכנע ליצור “מונטי די פייטא” ולבטל את ההלוואות של היהודים. וכך מוסברת בהצגה הקדושה היווצרות התכנית בלבו של יצחק:

שמואל: שמעתי נזיר פרנציסקאני דורש; הוא אמר, אני אומר בהן צדקי, שיש לסגור את מפעלי ההלוואה ולהקים “מונטי די פייטא”. הוא אומר ומאשר, שיהיה דבר טוב להזדרז ולגרש אותנו מן הארץ הזאת; תראה, מאנווילינו יסגור את מפעל ההלוואה.

יצחק: בוודאי שכלו מוגבל או הוא משוגע! הוא טועה בדרשו על הנושא הזה. אני אומר: האם אין הטיפש הזה זוכר עוד, כי דאגנו לגירושו של הנזיר בירנרדינו? – אני רוצה להראות לו שאין אנחנו חוששים, אני רוצה שנפתח מפעל הלווואה חדש. ואני מחשיב אותו פחות מתמונה: גם ניתן שלמונים למישהו; ואם הוא יוסיף לדרוש על הנושא הזה, אני רוצה שנתאמץ להרע לו. כך יש להתנהג עם אנשים כמוהו. יודע אתה מי חזק יותר? מי שיש בידו כסף רב221.

במלים האלה, שהחורז העממי האלמוני שם בפי גיבורי מחזהו היהודיים, אנו מוצאים כמות גדולה של יסודות אופייניים וראויים לציון: הרמז על הסדרות התכופות של דרשות נזירים פרנציסקאנים בדבר ה“שולחנות” של היהודים; הזכרת מאנווילינו, כלומר מאנואיל מקאמירינו, שלפי הנראה היה איש ידוע במיוחד בפירינצי; זכר הגירוש של בירנרדינו מפילטרי, ולבסוף האמון שניתן לשמועה, שלפיה היה הגירוש הזה תוצאה של הזהב, שהעניקו כביכול היהודים במלוא ידיהם.

גם בלב היהודים עמוקה היתה ההתרגשות בגלל הסכנה שחלפה עליהם, והם הכירו טובה רבה ללורינצו המפואר, אשר לזכותו יש אולי לזקוף במידה רבה את התערבותם התקיפה של השלטונות לטובת היהודים. קרוב מאוד לאמת שתהיה קשורה למאורעות של שנת 1488 בקשה לה‘, שנשתמרה בראשו של כתב־יד עברי בספרייה הלאורנציאנית, המכיל בחלקו הראשון שורה של מכתבים ושל קטעים שונים זה מזה בתוכנם והנוגעים במלווים בני טוסקאנה, ובמיוחד בני פירינצי, מן התקופה שבה אנו דנים עתה222. מחבר הבקשה משבח את "גבורת ה’ מגן עמו", ואחר־כך הוא מזכיר כי קהילתו היתה “לבז ולמשסה, כפשׂע היה בינה ובן המות, לולי הגן עליה מלך במשפט יעמיד ארץ”; ועל כן מבקשים מה' “לשמור את משמרת האדון הזה, להצילו ולהראות בישועתו”223.

כל עוד חי לורינצו די־מדיצ’י, לא הוסיפו יהודי פירינצי לסבול לא ממעשי־חמס של המוני העם ולא מהוראות הקהילייה המטילות עליהם הגבלות224, וללא התנגדות חודשו בשנת 1491 זיכיונותיהם בדבר הלוואה בריבית225; אולם רק הלך לורינצו לעולמו, ומיד הורגש חיסרונו של מגן חזק כמוהו. “היהודים הזרים”, כלומר היהודים שהיו נמצאים בפירינצי רק זמן קצר ושלא קיבלו רישיון חוקי לקבוע את מקום מושבם בעיר, גורשו פעם נוספת, פחות משנה לאחר מותו של המפואר. ב־9 במארס 1493 ציוו ה“שמונה” על הפונדקי היהודי דאטילו לדאוג לכך שכל היהודים המתאכסנים אצלו יעזבו את פירינצי ביום המחרת, ובעת ובעונה אחת אסרו על כל שאר היהודים הגרים בפירינצי לאכסן בביתם כל זר בן דתם226. הוכחה עקיפה לקיום קפדני של הוראה זו אפשר לראות בעובדה, כי זמן קצר לאחר־מכן, ב־17 בספטמבר 1495, הגיע דאטילו הפונדקי, שנשללו ממנו לקוחותיו, למצב כספי ירוד כל־כך, שלא השיגה ידו כדי תשלום שכר דירתו227, וזמן מועט אחרי־כן גורש גם ממקום מגוריו השני228.

ואולם לא היה מקום לכך שיהודי פירינצי יחששו מפני מאורעות חמורים יותר כל עוד היתה המדינה נתונה לשלטונם של מדיצ’י, ולא היתה יד הזרמים הדמוקרטיים על העליונה. פיירו, בנו של לורינצו, ירש את עמדת אביו בשלטון על פירינצי, אם כי היה מוכשר הרבה פחות ממנו ומזלו שיחק לו הרבה פחות; כנראה התייחס אף הוא בחיבה אל המלווים היהודיים229. בזכותו ובזכות אנשי השלטון, שהיו אנשים הנהנים מחסותו, השיגו היהודים הגנה תקיפה בפני הנזירים הפרנציסקאנים, שבשנת 1493 רצו להקים מהומות חדשות כדי שיגורשו היהודים. כשהגיע השבוע שלפני הפסחא, שכנעו השלטונות בנועם מלים את הדרשנים שיחדלו מלנגוע בנושא הזה עד יום הפסחא. יש להניח שהם חששו כי דרשות מן הסוג האמור בשבוע שלפני הפסחא, שבו היה העם נוח להתלקח ברגשות איבה ליהודים, תהיינה עשויות לעורר מהומות מעין המהומות של שנת 1488. אחרי פסחא עמדה להתאסף בסאן פרנציסקו המועצה של הנזירים הפרנציסקאנים ובסאן־גאלו המועצה של הנזירים האגוסטיניאנים, ובכוונתם של הנזירים היה לשוב ולדון בהזדמנות זו בעניין היהודים, ונוסף על־כך למתוח ביקורת על צורת האירגון והמיבנה של “המוסד המשותף להלוואות”. הפעם חששו המושלים, שמא תבואנה הפרעות בסדר הציבורי, בעיקר מפני שבמועצת הנזירים הפרנציסקאנים עמד להשתתף בירנרדינו מפילטרי; הנזיר הזה התכוון לדרוש על שני הנושאים העדינים הנ“ל, ועל־כן חשבו השלטונות לנכון לאסור לחלוטין כי יינשאו נאומים בציבור בזמן כינוס המועצות. לאחר שכבר התאספו רבים מן הפרנציסקאנים, עלה בידי אחד מהם, דומיניקו מפונצו, לקבל רישיון אישי לדרוש. בירנרדינו מפילטרי, שהגיע לפיריצי ב־19 במאי, שאב עידוד מהענקת הרישיון הזה והודיע ללא שהייה כי ידרוש למחרת, יום ההילולא של סאן־בירנרדינו, אך מיד נמסר לו מטעם פיירו די־מדיצ’י ומטעם ה”שמונה", כי נאסר עליו במפורש לנאום בציבור. לחץ מיוחד שהופעל אצל פיירו, בעיקר באמצעות דומיניקו מפונצו, הצליח למחרת היום להשיג רישיון לדרוש גם לבירנרדינו, אבל רק מחוץ לעיר וכן, לפי הנראה, לאחר שהובטח שלא ייגע בנושאים העלולים לגרום הפרעות לסדר. ואכן דרש בירנרדינו ב־21 במאי בסאן־פרנציסקו ואחר כך בסאן־מיניאטו230, ומתינותו בנאומיו הניעה את פיירו להעניק לו, כדי להיענות לבקשת העם, את הרישיון לדרוש גם בעיר; הוא דרש כמה פעמים ואנשים במספר רב מאוד נהרו לשמוע את דבריו; הוא נמנע בכל פעם מלדבר על ענייני “המוסד המשותף להלוואות” והיהודים231, אבל לא נמנע מלדרוש נגד היהודים ומלפעול למען גירושם כשחזר לפירינצי, כעבור זמן קצר, מ־21 ביוני עד 25 ביולי של אותה שנה עצמה, אך גם הפעם לא השיג שום דבר232.

בסוף המאה הט"ו נפוצה האוכלוסייה היהודית של ספרד במדינות רבות מאוד, בעקבות גירוש היהודים משם בשנת 1492 ובעקבות ההגירה המתמדת של האנוסים, שנרדפו על היותם חשודים בדבקות בדת אבותיהם. הפליטים המסכנים יכלו למצוא מקום־מחסה גם באחדות מערי איטליה. לנאפולי, לרומא, לג’ינווא ולפירארא הם הגיעו במספר ניכר, והם נתקבלו במקומות אחדים בחיבה רבה ובמקומות אחרים בחיבה מוגבלת; אחדים מהם הגיעו גם לפירינצי, במספר ודאי קטן הרבה יותר מאשר במקומות אחרים, אבל בכל זאת מספיק כדי שלא ייעלמו מעיני העם. העם כינה כנראה את כולם ללא הבחנה בשם “מאראני” (אנוסים)233.

אחד היהודים הספרדים הללו, הנער ברטולומיאו די־קאזיס, היה הגיבור האומלל של מאורע מעציב, אשר זכרו נמסר לנו על־ידי סופרי דברי־הימים מאותו זמן234 והונצח גם בכתובת. הוא נכנס במריבה עם כמה נערים בני פירינצי ב־15 באוגוסט 1493 ופצע אחד מהם בגרונו באולר. הנערים מסרו אותו לשוטר שנמצא בקרבת מקום, ולא זו בלבד שהאשימו אותו בפציעה, אלא אף העלו את הספק, כי קאזיס זה היה מי שביצע פגיעות בכמה תמונות דתיות לפני זמן קצר. היהודי הודה, לפי מה שמסר סופר דברי־הימים די־רוסי, “מתוך כעס”, שהוא היה באמת המבצע של מעשי הפגיעה בקודש, ואחרי שהובא לבניין המשטרה ועונה, הודה על כל פרטי פשעו; בלילה הקודם פגע באולרו בפסל הבתולה, שנמצא אז מחוץ לכנסיית אורסנמיכילי ובפסל ישו התינוק שבזרועותיה, ולפני כמה לילות קלקל תמונת ישו המוּרד מהצלב שבכנסיית סנטה מאריאה אין־קאמפו, וזיהם את פסל הבתולה שליד פינת בית־החולים של סנטה מאריאה נוּאוֹוָה. האם באמת היה קאזיס אשם בביצוע מעשים אלו? או שמא סבל העינויים אילץ אותו להודות בפשעים שלא ביצע? לא ניתן לנו לדעת זאת בשום דרך. דבר בטוח הוא, כי ה“שמונה של גוארדיאה ובאליאה”, מששמעו את דברי ההודאה שלו, חייבו אותו במיתת עינויים: ציוו כי ביום 17 באוגוסט תיקטע ידו האחת לפני הפסל של הבתולה בסנט’אונופריאו, ואחר־כך תיקטע ידו השנייה לפני סנטה מאריאה אין־קאמפו, ואחר־כך תנוקרנה עיניו לפני אורסנמיכילי235. חזק ביותר היה כעסו של העם נגד הפוגע בקודשיו, והוא נהר בהמוניו לחזות בתמונות שהושחתו. על כן, כשהגיע הבוקר הנועד לביצוע גזר־הדין, הוסעה העגלה הנושאת את המתחייב־בדין בדרכים עקלקלות, מחשש שמא ירצח אותו העם הנרגז. אך הדבר לא הועיל; כשהגיעה העגלה לרחבת סנטה קרוצ’י, החלה לשמש מטרה לאבנים; וכעבור שעה קלה הגיע יידוי האבנים לממדים כאלה, שהשוטרים ברחו והפקירו את הנדון לחרון־אפו של ההמון, והוא רצח אותו נפש בסקילה, הפשיט מעליו את בגדיו, קשר חבל לצווארו ולאחת מרגליו וגרר אותו, בהכותו במקלות, לאורך העיר, יותר מחמישים רחובות, עד שהניח אחרי הצהריים את שרידיו העלובים מחוץ לשער סאן פייר גאטוליני, הידוע היום בשם “שער רומא”236. מנגנון המשפט שם אחר־כך שוב את ידיו על הגווייה המושחתת והורה לבצע עליה את גזר־הדין על־פי מה שפסקו ה“שמונה”237, למרגלות פסל הבתולה – שהיה מוצב אז מחוץ לכנסיית אורסנמיכילי ואחר־כך, במאה הי"ז, הועבר אל פנים הכנסייה – נקבעה לזכר המאורע הכתובת הבאה:

HANC FERRO EFFIGIEM PETIT JUDAEUS ET INDEX

IPSE SUI VULGO DILANIATUS OBIIT

MCCCCLXXXXIII

(יהודי פגע בתמונה זו בכלי ברזל ומשהודה על פשעו מת טרף בידי העם. 1493)238.

שותפים לגורלם של היהודים הספרדיים היו כעבור זמן קצר הבנקאים היהודיים מפירינצי. כשגורש מפירינצי בשנת 1494 פיירו די־מדיצ’י, בעקבות בגידתו לטובת קארל הח‘, התארגן עם פירינצי בקהילייה חופשית, על־פי סידור מדיני ראוי להערצה, שקיבל את השראתו מעצותיו של ג’ירולאמו סאוונארולא. בתחילה יכלו גם היהודים להביא תועלת מה לקהילייה המחודשת, כי היא היתה נתונה בשעת התיקונים במצוקה כספית והטילה מלווה־חובה של מאה אלף פרחים, חלקם על האזרחים וחלקם על היהודים239; ואולי יש לראות רמז למלווה זו באיגרת של הבנקאי דאטילו מקאמרינו, כשהוא מזכיר "אלפים דוקא’ ויותר הפרדתי" מהון “שולחן הוואקא” “ביום עבר מעלינו חמת מלך צרפת, כאשר יודע כל שער עמי”240. אבל משהופל שלטון מידיצ’י והוקמה מחדש הממשלה העממית, נחתם גורל היהודים. עתה לבש אירגון המדינה צורה דמוקרטית לחלוטין, ועל־כן אי אפשר היה שרגשות העם לא ישפיעו השפעה מכרעת על כיוונם של ענייני הציבור; עתה, בעקבות התיקונים הרפובליקנים החדשים, שהיו בעלי אופי ונטייה דתיים בהחלט, השיגו עצות התאולוגים וכוהני־הדת כוח מעשי שלא היה להן מעולם תחת שלטון מידיצ’י; וכתוצאה מכך היה מקום לשער, כי המלווים היהודיים לא יוכלו להתקיים עוד בפירינצי; וכך אמנם היה אחרי זמן קצר.

החלטה מ־28/26 בדצמבר 1495, המכוונת לשים קץ ל“תהום המביאה דֶבֶר” ול“תולעת הממאירה” של הריבית241, קבעה כי תתמנה ועדה בת שמונה פקידים, שעליה יוטל לנסח תקנון ל“מונטי די פייטא”, שיוקם בכל ההקדם האפשרי; וכן קבעה ההחלטה מראש, כי החל מן היום שבו יאושר סופית התקנון האמור יהיו בטלים ומבוטלים כל הקאפיטולי שנעשו עם היהודים בדבר ההתעסקות בהלוואה בפירינצי, וכי יינתן להם זמן של שנה אחת לסידור עסקיהם, וכעבור זמן זה יחויבו לעזוב את העיר פירינצי ואת האזור הסמוך לה ולא יוכלו לחזור אליהם לעולם, אלא במעבר, ולפרק זמן שלא יארך יותר מעשרים יום242.

בין אנשי הדת, שפעולת־התעמולה שלהם תרמה במידה ניכרת – כפי שמעידה לנו ההקדמה להחלטה הנ“ל243 – לקבלתה הסופית של התכנית שכבר הועלתה פעמים רבות, להקים “מונטא די פייטא”, נזכר במיוחד מרקו בן מאטיאו סטרוצי, כומר הכנסייה הראשית של סאן־מיניאטו פרא־לי־טורי244, מתקבל על הדעת שהיה חלק בדבר גם להשפעתו של ג’ירולאמו סאווֹנארוֹלא, אף־על־פי שאין לנו עדות מפורשת על־כך, ואף־על־פי שפעמים רבות נקט המסדר שלו עמדה מנוגדת בהחלט ל”מונטי די פייטא“, כפי שכבר ראינו פעם אחרת גם בפירינצי. בכל אופן ברור, כי כאשר אושרה ההחלטה ונתגלה הצורך לאסוף את הסכומים הנחוצים להקמת ה”מונטי" בעיקר באמצעות תרומות יחידים, ניהל סאווֹנארוֹלא מדוכן־הדרשה תעמולה לכך, שהיתה נלהבת לא פחות מאשר יעילה. תהלוכה מיוחדת, שהוא הכין לשם איסוף תרומות לטובת “המונטי”, הגיעה להישגים ניכרים והיה לה חלק רב באיסוף הון־היסוד של המוסד החדש245.

הוועדה שהוטל עליה לנסח את התקנון של “מונטי די פייטא” מילאה בזריזות את המשימה שנמסרה לה, וכבר ב־21 באפריל 1496 אושר סופית תקנון ה“מונטי” על־ידי המועצה הגדולה246, מאותו יום, מכודן ההחלטה בדצמבר 1495, חדלה להתקיים בפירינצי ההלוואה בידי היהודים.



הערה: הרווח של המלווים היהודים בפירינצי


מישהו חשב כי על־פי ההחלטה מדצמבר 1495 אפשר לקבוע בדיוק כמה הרוויחו עד אז היהודים המלווים בפירינצי, ולהעמיד רווחים אלו על הסכום הגדול ביותר של 49,792,556 פרחים, 7 גרוסים ו־7 דינרים, והידיעה שהיהודים צברו באמת את ההון האגדי הזה בעסקי ההלוואה בפירינצי247 נשנתה פעמים רבות גם אצל היסטוריונים בעלי סמכות רבה, עד כדי כך שקנתה לעצמה מקום בתחום העובדות שנכונותן אומתה. אבל כדאי לבחון את העניין מקרוב, כדי לדון אם היה האמון שניתן לידיעה זו מוצדק אם לא.

נעמיד ראשית כל במבחן את נוסח ההחלטה, שבה הוזכר הסכום המופרז שהבאנו לעיל. “בעקבות ההזמנה וההכרזה וההוראה – כך נאמר בה – של אנשי דת רבים ומצוינים ודרשנים יוצאים מן הכלל, חקרנו בחריצות ונוכחנו לדעת, כי ריבית זו גדלה יותר ויותר במרוצת הזמן עד כדי גרימת נזק ללא גבול, ובמיוחד כי מי שהתחיל בראשית עסקו במאה פרחים בלבד מגדיל במשך חמישים שנה הון זה והריבית עליו עד כדי ארבעים ותשעה מיליונים ושבע מאות תשעים ושניים אלפים וחמשת מאות חמישים ושישה פרחים ושבעה גרוסים ושבעה דינרים; ועל כן, כיוון שהתחילו בסכום הרבה יותר גדול והמשיכו בעסקיהם זמן רב הרבה יותר, הן בעיר והן מחוצה לה, יוצא מכך שהוציאו מן העיר הזאת ומשטח שיפוטה אוצר ללא סוף וללא מספר וכו'”. מובן הקטע ברור מאוד למי שיקרא אותו בשימת־לב. בו מזכירים בעצם, כי הוכח בפירוט רב מה גדול הנזק שגורמת הריבית במרוצת הזמן, כי אם נותנים בריבית הון תחילי של 100 פרחים הוא עולה במשך חמישים שנה, יחד עם הפירות, עד כדי 49,792,556 פרחים, 7 גרוסים ו־7 דינרים; ומוסיפים, כי הואיל ויהודי פירינצי התחילו לעסוק בהלוואה בהון גבוה בהרבה ממאה פרחים והמשיכו בכך לזמן ארוך מחמישים שנה, הרי אספו ללא ספק עושר בלי סוף. ברור אפוא כי הסכום של 49,792,556 פרחים ושברים הוא נתון תיאורטי בלבד, התוצאה של חישוב מאתימטי מופשט, שלוקחים אותו לבסיס כדי לחשב בערך למה יכלו להגיע רווחי המלווים היהודים בפירינצי. על כן הידיעה כי יהודי פירינצי הרוויחו למעשה כחמישים מיליוני פרחים נשענת על אי־הבנה כפולה: ראשית כל לוקחים כנתון עובדתי דבר שהוא חישוב תיאורטי בלבד, ואחר־כך מייחסים לעניין המיוחד של יהודי פירינצי אותו הסכום שהובא בנוסח ההחלטה כנקודת־מוצא בלבד; ואם נקבל אותה, לא נוכל להגביל את סכום רווחי יהודי פירינצי לסך, הכביר כשלעצמו של 50 מיליוני פרחים, אלא נצטרך להגדיל אותו עד כדי סכום גדול ממנו פי כמה וכמה.

הוכחה לנכונות הפירוש שנתַנו לקטע ההחלטה שהבאנו לעיל נוכל למצוא בעובדה, שאפשר לגלות את מקורו הישיר. המקור הזה, שממנו שאב המחוקק מפירינצי את הנוסח המאתימטי שלו, אין לו כל קשר עם יהודי פירינצי. כבר הקטע הנזכר לעיל מניע אותנו לשער, שיש לחפש את מקור החישוב אצל אחד מאנשי הכמורה. ואכן, ללא ספק מקורו הוא248 קטע של Tabula della Salute מאת הנזיר Marco del Monte S. Maria in Gallo, חיבור שהודפס בפירינצי בשנת 1494, כלומר, שנה אחת לפני מתן ההחלטה שבה אנו דנים. המחבר של Tabula della Salute, שהתכוון להוכיח מה כביר הוא הנזק שגורמת הריבית למי שנופל קרבן לה, עושה את חישוב הפירות שישיג מדי שנה מלווה־בריבית, שהחל את עסקו בהון של 100 דוקטים, קיבל ריבית 30% וכל שנה הלווה את כל הונו בצירוף הריבית המהוּונת של כל השנים הקודמות; והוא מגיע לידי מסקנה, כי בדרך זו יעלה לאחר חמישים שנה ההון עד כדי 49,792,556 דוקטים, 7 גרוסים ו־7 פיקולים249; בדיוק אותו סכום עצמו שאנו מוצאים לאחר־מכן בהחלטה. מיותר להעיר, כי Tabula della Salute אינה מדברת כלל על התנאים המיוחדים לפירינצי, ואף אינה מדברת על המלווים־בריבית היהודים, אלא היא מתכוונת להוכיח מה חטאם של המלווים בריבית הנוצרים250. ברור אפוא, שהמחוקק מפירינצי לא הביא בהחלטה משנת 1495 כל תוצאה ממשית ומוחשית של ניהול “שולחנות” ההלוואות שבהם החזיקו היהודים, אלא מתוך רצונו לאמוד את ממדי הרווחים שהשיגו מפעלים אלו, לקח כיסוד את החישוב המופשט של Tabula della Salute.

ואם כן, החישוב הזה והנוסחה הנובעת ממנו – האם מתאימים הם לאמת או לא? במלים אחרות, האם נוכל באמת להסיק מהם, מה היה הרווח האמיתי והממשי של מפעל הלוואה בריבית מסוים במשך תקופת זמן נתונה, ובדרך זו לקבוע כמה הרוויחו הבנקאים היהודיים מפירינצי שעסקו במקצועם זה? נציין ראשית־כול, כי במה שנוגע במלווים היהודיים בפירינצי יש לקחת כבסיס לחישוב מספר קטן במידת־מה מן הנ“ל, כי הריבית שהם קיבלו, כפי שראינו, לא היתה של 30%, הוא השיעור שמחבר Tabula della Salute לקח כנתון של הפרובלמה שלו, אלא הריבית היתה של 20%. אך בדרך כלל יש לציין משהו הרבה יותר חשוב: נזכור כי ההנחה של ה־Tabula, המשתמשת בכלל של הריבית המורכבת, היא שהמלווה ישקיע תמיד בהלוואות את כל הונו ואת כל הריבית שהרוויח מדי שנה בשנה. על כן, כדי שהתוצאה שאליה הגיעה ה־Tabula תהיה מתאימה למציאות, צריך שיתהוו שני תנאים אלו: ראשית־כול צריך שהמלווה לא יגע כלל ברווחיו במשך כל החמישים השנים הנדונות, ולא יוציא אף את החלק הקטן מהם לא לניהול מפעלו ולא לכלכלתו הוא ולכלכלת משפחתו; ודבר זה הוא אבסורדי, פשוטו כמשמעו251. תנאי אחר, אבסורדי אף הוא, יהיה שהמלווה ימצא תמיד בכל שנה, ללא כל הפסק, אפשרות להשקיע את כל הונו, המתרבה כל הזמן בממדים גדולים יותר ויותר; ואילו במציאות ברור כי ההון שאפשר להשקיעו בהלוואה אינו יכול לעלות על הביקוש בשוק הכספים, ואין לתאר שהוא יגיע לשיאים שאליהם יתנשא כעבור כמה עשרות השנים ההון בצירוף הריבית המורכבת. האבסורדיות שבשיטה תוּכח בעליל על־פי הדוגמה של פירינצי: אם נחשוב שאפשר להחיל בה את הנוסחה של Tabula della Salute, ניאלץ להניח כי היהודים המלווים, שהתחילו בפעולותיהם בהון של 30 או 40 אלף פרחים252, ישקיעו כעבור חמישים שנה בהלוואה הזעירה בעבוט לאזרחי פירינצי את הסכום הדמיוני של חמישה־עשר או עשרים מיליארדים של פרחים. אם קבעו שלטונות פירינצי ב־1437 את הסכום הנחוץ והמספיק לשמש הון של “שולחנות” ההלוואה, כדי לספק את דרישות האוכלוסייה, בסכום של 30 או 40 אלפי פרחים הרי גם בשנים הבאות אחריהן לא יכול הסכום שהשקיעו היהודים ב”שולחנותיהם" להיות בשיעור רחוק בהרבה מזה; הוכחה לכך היא העובדה שאנו מוצאים עדות במסמכים, כי בשנת 1471, למשל, הסתכם ההון של כל המלווים יחד ב־50,000 פרחים טבועים253. עלינו להסיק אפוא, כי הנוסחה המופשטת שהובאה בראשונה על ידי מרקו ממונטי סנטה מאריאה אין גאלוֹ, ושנקבעה אחר־כך בהחלטה של שלטונות פירינצי, אין לה כל נקודת מגע עם המציאות.

מן הראוי שנבדוק עוד בעייה אחרת בקשר לזה. אף אם נקבע, שלא ייתכן כי צברו היהודים המלווים בפירינצי סכומים אגדתיים אלו של פרחים למיליונים ולמיליארדים, האם השיגו באמת רווחים, שעם כל היותם נמוכים בהרבה מן האמור לעיל, היו בכל אופן גדולים יתר על המידה? כדי לענות על שאלה זו נצטרך ראשית־כול להזכיר, כי הריבית שהם יכלו לקבל על־פי חוזיהם היתה בשיעור 20%, וכפי שכבר ראינו אפשר לראות בזה את השיעור התקין בימים ההם. איך שיהיה, אם נקח לבסיס את הסכום הגבוה ביותר הידוע לנו כסך־הכול של הון היהודים המלווים בפירינצי, דהיינו 50,000 פרחים, יצא שהריווח השנתי היה בשיעור 10,000 פרחים; אם נחלק סכום זה בין ארבעת ה“שולחנות”, יהיה הממוצע 2,500 פרחים לכול “שולחן”. מ־2,500 פרחים אלו יש לנכות את המסים שהיהודים היו חייבים לשלם לקומונה (אם כי לא לפי כל כתבי הזיכיונות) בתמורה להרשאה לעסוק בהלוואה, ואת הסכומים העצומים שהיו נאלצים לשלם לעתים קרובות, הן בגלל איזו עברה על הוראות הקאפיטולי והן בגלל פשעים חמורים יותר; את התשלומים הללו היו מטילים על פי תהליך כל־כך שטחי וכל־כך אופייני, שהיה מביא – כדברי צ’רדיני – “את לב החוקר לידי ספקנות רבה בדבר המניע האמיתי של המשפט ובדבר הסיבות האמיתיות של ההרשעה בדין”254. כדי לקבוע את הרווח הממוצע נטו של כל אחד מה“שולחנות” בפירינצי (מובן שאנו מדברים על ארבעת ה“שולחנות” הבודדים של פירינצי, לא על ארבעת המפעלים הבנקאים, שהיו בדרך כלל שותפויות של כמה אנשים והיו יכולים להיות בעלי “שולחנות” גם במקומות אחרים, ולמעשה היו בדרך כלל בעלי “שולחנות” כאלה) יש לנכות מלבד שכר הדירה של ה“שולחן”, גם את משכורות הפקידים והמשרתים המועסקים בו, שבהן היו צריכים להתפרנס הם ומשפחותיהם. לא נתרחק אפוא מן האמת, אם נאמוד באלף פרחים או קצת יותר את הרווח השנתי נטו של כל “שולחן”.

כן אין נראה שיש להניח כי המלווים היהודים דרשו ריבית גבוהה מן המותרת להם לפי הקאפיטולי, שהרי הפרה כזאת של ההסכם לא יכלה לא לבוא לידיעת השלטונות, אם בעקבות הודעה של הניזוק או של מישהו אחר, שהיה זכאי לקבל חלק מן הקנס שיוטל על היהודי, ואם בדרך אחרת; כי אז היה קיים פיקוח חמור על קיום תנאי הקאפיטולי. אכן, מבין ההודעות הרבות שנמסרו נגד היהודים ומבין החיובים בדין הרבים שהוצאו נגדם ושהגיעו אלינו, כי נרשמו בפנקסי ה“שמונה של גוארדיאה ובאליאה” או שלטונות אחרים של הקהילייה אין אפילו אחד שיהיה שייך לפרט־אישום כזה. על אישום מסוג זה, מאוקטובר 1488, מדבר אמנם צ’ארדיני255, אבל למעשה התחייב הנשפט בדינו לא בגלל קבלת ריבית בשיעור גבוה ממה שהיה מגיע, כי אם בגלל דרישה בלתי־חוקית בענייני חליפין, שעמדה בניגוד להחלטה שנתקבלה בחודש הקודם על־ידי המטבעה של פירינצי256.

תוכלנה להאיר עוד את דרכנו בחקירתנו האחרונה הזאת הידיעות שאנו יכולים לאסוף על רכושן של המשפחות היהודיות השונות, אשר עסקו בהלוואה בפירינצי במאה הט“ו. משפחות אלו הן: מפאנו, מקאמירינו, מפיסא, ההסתעפות של מסאן־מיניאטו, מטיוולי. ממונטלצ’יוו, מפירושא, מווֹלטירא ומטיראצ’ינא. אשר למפאנו, אין אנו יודעים כלום בדבר הנכסים שהיו קניינם. גם על מקאמירינו אנו יכולים לדעת מעט; ידוע לנו רק כי לדאטילו מקאמירינו אבד כמעט כל אשר לו בעקבות הגירוש שנגזר עליו בשנת 1495. ידיעה זו באה אלינו מאיגרותיו העבריות257. בני משפחת מפיסא היו עשירים מאוד בראשית המאה הט”ז, כפי שמתברר מן העובדה שבהלוואה של 4,000 פרחים, אשר נתנו היהודים לקומונה של פירינצי בשנת 1523, הם השתתפו, יחד עם בני משפחת מריאיטי, ב־1,500 פרחים258. ומן ממדי המס, הגדולים מממדי המס ששילמה כל קהילת רומא, שהם שילמו בבולוניאה ב־1535 יחד עם בנקאי אחר, אברהם מפיסא259. אבל יש לציין, כי המשפחה כבר היתה עשירה בראשית המאה הט“ו, קודם שהתחילה בעסקיה בפירינצי, כפי שמתברר מכל מה שמספר יוסף זרק על קבלת האורחים המתאימה לגבירים, שממנה נהנה אצל יחיאל בן מתתיה מפיסא260. אשר לשאר משפחות המלווים, לא שיחק להן מזלן באותה מידה. דאטילו מטיוולי היה בראשית ימי ההלוואה היהודית בפירינצי העשיר מכל בנקאי העיר, ועל כן, כשהוטל קנס בשיעור 6,000 פרחים על ארבעת הבנקאים בשנת 1444, היתה המכסה שהוטלה עליו 2,530 פרחים261; אבל כחמישים שנה לאחר־מכן, בשנת 1593, נאלץ דוד בנו לסגור את ה”שולחן" שלו בלוקא, כי לא היה לו עוד הון מספיק, משום שלא הצליחו עסקיו, וגיסו יצחק מפיסא קיבל על עצמו לשלם לקומונה של לוקא סך 1,300 פרחים, סכום חובו של דוד כלפיה, שלא השיגה ידו לפורעו262. אשר למשפחת מוולטירא, אחד מהם, משולם או בונאווינטורא מספר ביומן הנסיעות שלו, בדרך אגב בלבד וכמשיח לפי תומו, כי בשנת 1460 בקירוב, בימי ראשית עסקיה בבנקאות, היתה משפחתו בעלת יותר מ־100,000 דוקאטים ונכסים לא־ניידים וכי ב־1481 נתמעט בהרבה עושרה של המשפחה263. האחים מפירושא, שהחזיקו בפירינצי “שולחן” במשך שנים רבות, היו אחרי־כן נתונים למצוקה כזאת, שנאלצו למשכן בידי יהודי אחר, ויטאלי בן דאטילו ממונטלצ’ינו, מחזור רב־ערך שלהם, הנשמר עתה בבריטיש מוזיאום ושלא השיגה עוד ידם כדי גאולתו. ויטאלי ממונטלצ’ינו מצדו, אחר שעסק יותר מעשר שנים בהלוואה בפירינצי, נאלץ ב־1461 “מפני הצורך” למכור את חפציו היקרים ביותר, וביניהם הספר שהוזכר לעיל, שהפך בינתיים לרכושו, כדי לשלם קנס שהטילה עליו הקומונה264. בראשית המאה הט“ז נאלץ אחד מבני משפחת ממונטלצ’ינו, שלמה, לקבל מִשׂרת משׁרת ב”שולחן" אחר265. אשר למשפחת מטיראצ’ינא, נראה להלן שמעמדה נתערער לחלוטין בגלל קנס חמור ביותר שהטיל על ראש המשפחה ה“פודיסטא” של פירינצי.

אנו רחוקים אפוא מאוד מן האגדה, שלפיה הצליחו יהודי פירינצי לצבור בשנת 1495 הון של חמישים מיליוני פרחים.



פרק ג'. מן הקהילייה אל הנסיכות    🔗


משהוקם “מונטי די פייטא”, בוטלה כאמור התעסקות היהודים בהלוואה בחוק לא־יעבור, לפחות לפי מה שאפשר היה לשער אז; היהודים שעסקו בעבר בהלוואה היו מסתגלים בוודאי בצורה נוחה למדי למצב־הדברים החדש, אילולי ראו שעל ראשם תלוי ועומד האיום המבעית של גירושם מפירינצי. שהרי לפי ההחלטה מדצמבר 1495 הוטל עליהם לעזוב את העיר תוך תקופת שנה אחת, בשעת סגירת ה“שולחנות” שלהם. אילו ניתן להם להישאר בפירינצי, היו יכולים לעסוק, במקום ההלוואות הקטנות בעבוט שמאז נאסרו עליהם, בפעולות בנקאיות מסוג אחר, או להתמסר אך ורק למסחר שעסקו בו, כפי שנראה, גם בעבר יחד עם התעסקותם בהלוואה; אך היציאה הפתאומית מפירינצי וההפסקה הפתאומית של כל יחסי העסקים שלהם היו עלולות, לפי מה שאפשר היה לצפות, להביא לידי אבדנם הכלכלי הגמור. כך אנו יודעים שבוודאי אירע לאחד מהם, דאטילו מקאמירינו, שעזב מיד – לפי מה שמעידות לנו איגרותיו העבריות שנשתמרו בכתבי־יד של הספריה הלאורנציאנית – את פירינצי, בלי לחכות שתחלוף התקופה של שנה אחת, וכעבור זמן קצר מצא את עצמו נקי מכל נכסיו266. השאר היו עשויים, לחשוש ובצדק, שמא יהיה גורלם כגורלו.

אשר ל“מונטי די פייטא”, לא נראו היהודים כעוינים לו. ואדרבא, מאנואיל מקאמירינו, שכבר נזדמן לנו להזכיר את שמו, רשם בצוואתו עיזבון בסך 200 לירות לטובת ה“מונטי”; ונדמה שאין לראות במעשה הזה אלא הרצון לתת תרומה למפעל העשוי להיטיב הרבה לעם 267; שהרי אילו רצה מאנואיל לחתור במתנתו לקראת מטרה נסתרת, היה מעניק אותה מיד ובמישרין, ולא היה מסתפק בהכנסתה באחד מסעיפי צוואתו268. גם דאטילו מקאמירינו, המתלונן באיגרותיו על “מזל המר בגלות פירינצי”, אינו כותב אפילו מלה אחת שיהיה בה משום מרירות נגד ה“מונטי” או נגד מייסדיו. הדבר שבו חפצו היהודים בכל לבם היה לראות את ביטול צו הגירוש. מתוך תקווה שיבוטל הצו במוקדם או במאוחר, לא הלכו מרבית המלווים בעקבות דאטילו מקאמירינו ולא הזדרזו לעזוב את פירינצי לפני תום התקופה שבה הורשה להם להישאר בעיר.

ואכן, קודם שהגיע סוף התקופה, שעמדה להסתיים ב־21 באפריל 1497, נוצרו נסיבות, שאם לא היה בכוחן לבטל לחלוטין את הגירוש הנורא, בכל זאת עשו לדחייתו לזמן רב, ובדרך זו איפשרו ליהודים להתכונן בנחת להעתקת מגוריהם למקומות אחרים. מסעו של קארל הח' באיטליה השאיר לבני פירינצי את התוצאה המעציבה של מלחמת פיסא, שנתמשכה לזמן רב ושהיתה מעמידה במבחן קשה את אוצר הקהילייה. היהודים היו מוכנים להעניק מלווה למדינה אף בלי ריבית, אבל היו חפצים שתמורת זאת יוּתר להם להוסיף לגור בפירינצי; הקהילייה לא יכלה להימנע מלהשתמש בהזדמנות שהושטה לה, לקבל עזרה כספית בלי להטיל כל מעמסה על אזרחיה, ומצד שני לא יכלה למצוא שמץ של חטא בהסכימה לחפצם של היהודים, שהיה רק לקבל זכות לשבת בפירינצי, ועל כן ניצלה ברצון נסיבה נוחה זו. אולי יש לראות השתקפות עצה של סאווֹנארוֹלא, שפעם אחרת כבר השיא לבני לוקא עצה נוחה וסובלנית בדבר היהודים269, בהערה של המחוקק בן פירינצי, הטוענת כי ישיבת היהודים בין העמים הנוצריים אינה מנוגדת לדת, ולהפך, סובלים אותם ומעודדים אותם לגור בתוך הנוצרים, כדי שישמשו עדות לאמונה ומתוך תקווה שבדרך זו יהיה קל יותר לשכנע אותם להמיר את דתם. ואמנם אחד מבני הזמן ההוא מייחס לסאווֹנארוֹלא את ההחלטה לטובת היהודים270. איך שיהיה, היהודים שהחזיקו בעבר “שולחנות” בפירינצי עזרו לקהילייה, אולי כבר ביולי 1496, בשבעת אלפים פרחים, ובוודאי בנובמבר באותה שנה בתשעת אלפים פרחים בשני שיעורים, ועל פי החלטה מ־13 בנובמבר השיגו הרשאה גמורה לגור בפירינצי במשך כל שלוש השנים, שלפני סיומן היתה הקהילייה חייבת להחזיר את כספי המלווה ללא כל ריבית, וגם במשך זמן ארוך יותר במקרה שתושהה ההחזרה. לכל תקופת זמן זו חוּדש תוקפן של ההוראות הנוחות ליהודים, הכלולות בהסכם שבוטל ב־21 באפריל האחרון, להוציא כמובן את הזכות לעסוק בהלוואה ולהוציא גם את הפטור מנשיאת סימן־ההיכר. לעומת זאת לא הוטל על היהודים המס השנתי, שנקבע בהסכם תמורת ההרשאה להלוות 271. בדרך זו נדחה גירוש היהודים המלווים לפרק זמן לא קצר, אם כי לא בוטל לגמרי272.

אבל דעתו של העם לא נחה כלל וכלל מהחלטת מנהיגיו, ודעתו על הנושא הזה משתקפת בתכנית של Riforma Santa e preciosa של הקהילייה, שחוברה ופורסמה בדפוס, בראשית שנת 1497, על־ידי דומיניקו בן רובירטו צ’יקי273, איש מדלת־העם וחסר־תרבות, אך בעל תבונה מדינית חריפה. צ’יקי היה תומך נלהב באידיאלים של סאווֹנארוֹלא, אבל ביחס ליהודים נראה נוקשה הרבה יותר מסאווֹנארוֹלא עצמו, ובפרוזה שלו הפרועה והלקויה, אך מלאה חיות ומרשימה, הוא מזכיר לבני עירו כי עליהם להרחיק מביניהם את היהודים אם חפצים הם לחיות חיי נוצרים, שכן, כפי שהוא אומר בחוזרו על משפט מסורתי, “הם אויבי ישו ואויבינו אנו הנוצרים”, והישארותם בעיר תגרום נזקים מוסריים חמורים ועונשים מידי שמיים. נכריח אותם לשלם את כל מה שהם חייבים לנו, מציע צ’יקי לבני פירינצי, בלי לגרום להם עוול, ואחרי כן יגורשו; נכריח אותם לשלם את ההיטלים שעדיין הם חייבים בהם ואת המס של “קואטרינו” אחד על כל פעולת הלוואה, שיועבר למוסד סנטו ספיריטו, הוא המס שמן הדין היה כי יוטל עליהם – ובזה טעה צ’יקי – ושהם זקפו אותו לחובת המעביטים; ואחר־כך יסתלקו לעולמים מעירנו274.

אף־על־פי שדעת הקהל הסכימה כמעט פה אחד לכך, שמן הראוי היה לגרש ללא דיחוי נוסף את היהודים מפירינצי לעולמים – ובדבריו של דומניקו צ’יקי מצאה דעת קהל זו הד ברור ותקיף – דאגו מאוד מנהיגי הקהילייה לנזק שיגרום לאוצר המדינה אובדן המס השנתי הכביר ששילמו היהודים עד אז, ושהיה מורגש עוד יותר בגלל הדוחק הרב שבו היתה נתונה הקהילייה בימים ההם. מבין האמצעים הרבים שתוכננו בחיפוש המתמיד והקדחתני אחר השגת ההכנסות הנחוצות למדינה, לא אחרונה היתה התכנית להעניק שוב ליהודים את הרשות להלוות, על מנת לשוב ולגבות מהם את המס הרגיל. תכנית זו נידונה במועצת השמונים ב־24 וב־27 באפריל 1498, ושוב נבחנה ואושרה ב־9 במאי שלאחר־מכן275. אך העם התמרמר מאוד על הדבר הזה, כפי שמתברר ממה שכתב סופר דברי הימים לנדוצ’י276, וכשהובאה ההחלטה לאישור המועצה הגדולה, שבה היה כמובן הלך הרוח העממי עשוי להתגבר, נדחתה277. בכל זאת חזרה מועצת השמונים ודנה בתכניתה ב־22 וב־27 באוגוסט וב־23 באוקטובר, כי כנראה חפצה מאוד בביצועה, ושוב אישרה אותה ב־8 בנובמבר278, אך גם הפעם סירבה המועצה הגדולה להסכים לה279.

הדוחק שבו היתה נתונה הקהילייה עורר בלבם של שני סוכני מסחר ג’ורג’ו פיאצ’ו מקרימונה ומיכאל בן שיפיוני מפיאצ’ינצה, את התקווה שתתקבל ותבוצע תכנית ישנה שלהם, המכוּונת להוציא כסף מידי היהודים ולהביא רווח גדול למציעים. תכניתם היתה “להציע ולהוכיח בדקדקנות”, כי כל היהודים שבמדינת פירינצי “מבצעים תמיד חטאים כאלה ומעשי נבלה וחילול כאלה, שלפי המשפט יש להרשיעם ולחייב אותם לא רק בנישולם מנכסיהם אלא גם בדין מוות, ועל כן נישולם מנכסיהם יהיה מסמכות הוד מעלתם בתור עונש”; בדרך זו אפשר יהיה להטיל על יהודי המדינה, בתור מחילה על כל העונשים שבהם היו עשויים להיות חייבים, את תשלום הסכום של מאתיים אלף דוקאטים. הם הגישו את תכניתם זו ל“סיניוריאה” ביולי 1499, והביעו את הביטחון כי “יקבלו איזה תגמול ההולם את עמלם”280. אין אנו יודעים בוודאות, כיצד קיבלה ה“סיניוריאה” את ההצעה; אבל נראה שלא חשבה לנכון לקבל אותה, כי לא יכולתי למצוא שום תעודה בדבר ביצועה או בדבר איזו תשובה שהיא למציעיה281.

בכל אופן דבר ודאי הוא שבמשך כל ימי המאה החמש־עשרה ואף בשנים הראשונות של המאה שלאחריה הוסיפו היהודים המלווים־לשעבר לגור בפירינצי וליהנות מזכויות־היתר שהעניק להם חוזה־ההלוואה, כי בוששה הקהילייה להחזיר להם את הסכום שלוותה מהם. גם הרשות שהעניקו להם הקאפיטולי ההם לשתף בעסקיהם יהודים אחרים ככל אוות נפשם, ולהרחיב בדרך זו על שותפיהם החדשים את הזכות לגור בפירינצי וליהנות מכל שאר היתרונות הקשורים בכתב הזיכיון, עמדה עדיין בתוקפה והם הוסיפו לנצל אותה. למשל, ב־24 באפריל 1497, ימים מועטים לאחר סגירת ה“שולחנות”, מינה מאנואיל מקאמירינו במסמך נוטריוני, חמישה שותפים282 וצירף עוד אחרים ב־27 באותו חודש283.

מצב־הדברים הזה ארך כמה שנים. הקומונה לא הזדרזה בהחזרת המלווה, והיהודים נזהרו מאוד מלהחישה, כי ידעו שבה תסתיים ישיבתם בפירינצי. עוד אחת־עשרה שנה וחצי לאחר שניתנה ההלוואה, במאי 1508, כנראה עדיין לא הוחזר הכסף, כי ב־17 בחודש זה יכול היה יצחק מסאן־מיניאטו להשתמש עוד בזכויות שהעניקו לו הקאפיטולי ולמנות ל“סוכניו” את אברהם שמשון אשכנזי ואת משה בן שמעון מפונטרימולי284. ואולם זמן מועט לאחר התאריך האחרון הזה, משקיבלו בחזרה את כל הסכום שהלוו לקהילייה, נאלצו היהודים, שבעבר ניהלו “שולחנות” בפירינצי, לעזוב את העיר285; לפי מה שניתן לנו לשער, נותרו בה רק היהודים המעטים שלא עסקו בה בעבר בהלוואה286.


שבת הגדול.png

ליום הכיפורים.png

אבל קהיליית פירינצי המהוללה התקרבה לקצה, ובשנת 1512 חזרו בני משפחת מידיצ’י אל עיר אבותיהם במעמד של שליטים, ובעקבות שיבתם לעיר חלה תמורה חדשה במדיניותה של פירינצי כלפי היהודים. לעמדתה של הקהילייה נגד היהודים־המלווים ולפקודת גירושם מפירינצי גרמו, כפי שציַנו, האופי הדתי המובהק של ההנהגה הרפובליקנית וההשפעה שהשפיעו עליה רגשות העם; אבל בני משפחת מידיצ’י מצד אחד לא נתנו שיכוונו את פעולותיהם לא חישובים בעלי אופי דתי ולא רגשות העם, ומצד שני חשבו כי נוכחות היהודים הבנקאים תהיה לתועלת הן ליחידים, ש“מונטי די פייטא”287 לא היו מסוגלים לספק את כל צורכיהם, והן למדינה כל אימת שתזדקק בדחיפות לכסף; על כן ניטל אצלם כל משקל מן הגורמים שהניעו את ממשלת הקהילייה לנקוט עמדה עוינת אל היהודים. ואכן השיגו היהודים כעבור זמן קצר את הרשות לחזור לפירינצי

ולשטח הנתון לשלטונה ולפתוח שם מחדש את “שולחונותיהם” הישנים.

“שולחנות” ההלוואה נפתחו מחדש בסוף 1514; ברור שהיתה כוונה להפגין, שיש בכך משום החזרת המצב שהיה קיים לפני גירושו של פיירו די־מידיצ’י, כי נקראו לחדש את ההתעסקות בהלוואה דווקא כל המשפחות היהודיות שכבר החזיקו “שולחנות” בפירינצי. כבר ב־7 בינואר 1514 העניקו השמונה מ“גוארדיאה ובאליאה” ליהודים אנג’ילו בן אברהם מפאנו, דניאל בן יצחק מפיסא, לאודאדיאו ודאטילו בני משה מריאיטי ו“מאיסטרו” יעקב בן אימאנואילי מפראטו, רשות גמורה להיכנס ולהישאר כאוות־נפשם בעיר פירינצי ובגבולה, בלי להיות כפופים לחובה של נשיאת הסימן, עד סוף חודש פברואר שלאחר־מכן288. בלי ספק ניתן רישיון־כניסה זה כדי לאפשר ליהודים לבוא לפירינצי לשם ניהול משא־ומתן על חידוש עניין ההלוואה. אבל נראה שהם לא יכלו לבוא כל־כך מוקדם, כי ב־11 בפברואר האריכו השמונה את תוקף רישיון הכניסה עד סוף אפריל, והחילו אותו אף על אברהם מסאן מיניאטו289, נכדו של אברהם בן דאטילו, שהיה הראשון שבא להלווֹת בפירינצי ב־1437; ואחר־כך, ב־11 במאי, האריכו אותו שוב עד סוף אוגוסט, והחילו אותו הפעם גם על יצחק ויעקב בני אימאנואילי מפאנו ועל ויטאלי ושאר אחיו של דניאל מפיסא290. כך היו מיוצגות כל המשפחות החשובות של המלווים מן המאה החמש־עשרה291, למעט את בני משפחת מקאמירינו, שאחד מהם, מאנואילי, בוודאי כבר מת ערירי292, והשני, דאטילו, מת אף הוא, לפי הנראה, זמן קצר לפני־כן, בהשאירו אחריו בנים צעירים ומחוסרי אמצעים כספיים293. במקומם של בני משפחת מקאמירינו באים עתה בני משפחת מריאיטי.

אחד מבני משפחת מריאיטי, יואב בן משה, כלומר דאטילו בן מואיזה, השאיר לנו בכתב מזכרת מנסיעתו לפירינצי בהזדמנות זו; דבריו נכתבו בהערה בעברית, מעניינת ביותר, בדף האחרון של מצחף שלו של המקרא, הנשמר היום ברומא בספרייה הקאזאנאטנסית. הוא רשם כי הגיע לפירינצי ב־10 ביוני 1514, וכי שהה בעיר זו, בגלל המשא ומתן בדבר הקאפיטולי החדשים, עד האחד בדצמבר של אותה שנה; החל מאותו יום הסירו סופית את הגירוש, לפי ביטויו, של היהודים מפירינצי294.

רשימתו של יואב מריאיטי מוצאת אישור בתעודות הארכיון הממשלתי של פירינצי, ושני המקורות, העברי הפרטי והרומי הרשמי, באים למלא זה את זה. העובדה שהמשא ומתן נמשך זמן רב, כפי שאפשר להסיק מדבריו של יואב מריאיטי, עולה גם מן הנסיבה שה“שמונה” נאלצו להאריך ב־3 בספטמבר את הרישיון לשבת בעיר ליהודים שכבר הגיעו לפירינצי; ויום האחד בדצמבר, שמזכיר אותו מריאיטי כיום ביטול הגירוש, הוא דווקא התאריך שבו מאשרות לנו התעודות מארכיון פירינצי, כי עמדו להיכנס לתוקף ההסכמים החדשים בעניין ההלוואה, וכי על־כן החל ממנו היו היהודים שוב מורשים לפי החוק לגור בפירינצי ובטל תוקפה של פקודת הגירוש שניתנה ב־1495. הקאפיטולי, שתוקפם היה לעשר שנים, נשאו את תאריך 25 בספטמבר 1514, ונעשו על־ידי פקידי “המוסד להלוואות”, על־פי הסכמה לכך שקיבלו מאת מפקחי ה“מוסד להלוואות” והכנסות הקהילייה. בעלי הזיכיון היו אניולו בן אברהם מפאנו, יורשי משה מריאיטי עם “מנהל העסקים” שלהם “מאיסטרו” שלמה ממונטלצ’ינו, יורשי יצחק בן ויטאלי מפיסא ויורשי שמעון בן ויטאלי מפיסא295.

גם הפעם, כפי שמעיד לנו סופר דברי־הימים מאותו זמן296, ראה העם בעין רעה מאוד את ההזמנה המחודשת של היהודים־המלווים, למרות הנטייה הטובה כלפיהם מצד מנהלי עסקי הציבור, בגלל הטובות שהיו מקווים להפיק מהם למען העניים ולמען המדינה. ולא איחרה הרבה לבוא הזדמנות, שבה יוכלו היהודים להיות לתועלת למדינת פירינצי. מדינה זו היתה נתונה בדוחק כספי בשנת 1523, ועל־כן חשבו מנהיגיה לפנות אל היהודים המלווים בריבית בגבול פירינצי ולבקש מהם את הסכום הנחוץ, בתורת הלוואה ללא ריבית. עסק ההלוואה, שהורשה על־ידי מועצת המאה ב־12 בספטמבר 1523 לסכום של ארבעת אלפים פרחים297, הושלם למעשה כעבור זמן קצר. שלושה רבעים מהסכום סופקו על־ידי היהודים־המלווים בעיר פירינצי, שייצגו אותם לאודאדיו מריאיטי ודניאל מפיסא: הם עמדו לקבל בחזרה הסכום כולו, ללא ריבית, מיד אחרי תום שנת 1524, אם לא יחודשו הקאפיטולי בדבר ההלוואה, שתוקפם עמד לפקוע ב־30 בנובמבר של אותה שנה, או ישוחררו למשך חמש שנים מן התשלום בעין של המס השנתי בשיעור 600 פרחים המוטל עליהם, אם יחודשו הקאפיטולי298. שאר הסכום סופק על־ידי היהודים העוסקים בהלוואה בכמה מקומות בגבול מדינת פירינצי, וגם אתם נקבעו תנאי החזרה דומים לתנאים שנעשו עם היהודים מפירינצי299. ובשנה שלאחר־מכן לא נמנעו מלחדש את הקאפיטולי, אך תוקפם הוגבל לחמש שנים300, כלומר בדיוק פרק הזמן הנחוץ להחזרת ההלוואה, שבדרך זו בוצעה מבלי שתצטרך מדינת פירינצי להוציא סכום כלשהו. גם למטרות תעשייה, ובדיוק להפקת מלחת, חשבו בני משפחת מידיצ’י להשתמש בפעולתם של מומחים מובהקים יהודים, כפי שיזדמן לנו עוד להזכיר להלן301.

אכן, ההתחשבות ביתרונות שהיו היהודים מסוגלים להביא הניעה את השליטים להעניק להם טובה וחסות, ואולם התחשבות זו לא היתה מסוגלת להשפיע כלל על נשמתו של העם, שאינו מרבה לחשוב והוא נתון לדחפים; וכפי שראינו שקרה לפעמים במאה החמש־עשרה, כן עתה עוד הגיע לפעמים העם לביצוע התקפות ומעשי־חמס נגד היהודים. ידיעות מפורטות בעניין הזה לא הגיעו אלינו, אך רמזים אחדים של הסופרים היהודים מאותה תקופה מספיקים כדי לתת לנו מושג מן התנאים שבהם היתה נתונה קהילת פירינצי בעשורים הראשונים של המאה הט"ז, ושבוודאי לא היו משמחים ביותר. המשורר היהודי מפירינצי משה בן יואב, ששגשג בדיוק באותו פרק זמן, מזכיר בחרוזיו מהומה רבת־איומים של העם נגד בתי היהודים, אשר הצליחו להרגיע את חרון אפו של הקהל רק בהענקת כסף302; בהזדמנות אחרת, בשגרו חרוזים לשניים מידידיו שביקשוהו על־כך, אומר משה בן יואב עצמו, כי ההיענות לבקשתם עלתה לו בטורח רב, כי לבו רצוץ בגלל הצרות הפוקדות ללא הרף את קהילתו, וההשראה השירית אינה קלה עליו עוד כמו בעבר303, יהודי אחר מפירינצי, בן אותו זמן, שלמה מפוג’יבונסי, מבקש באיגרת עברית, שנשתמרה לנו בכתב־יד של הספרייה הלאורנציאנית304, מאת מכוּתבו לא לדונו לכף־חובה על שתיקתו הממושכת, כי הוא ובני־עירו הם תמיד מבוהלים ומודאגים על גורלם המר עד כדי־כך שלא במתכוון הם מתעלמים מידידיהם הרחוקים. הוא רומז גם על הזכר המבעית, שהוא עדיין ער ברוחו, של היום שבו איים ההמון הרוגש על ביתו – והיא כנראה התקרית שמצאנו זכר ממנה גם בדברי משה בן יואב305.

בכל זאת, רגשות העם רוסנו ללא ספק על־ידי ממשלת משפחת די־מידיצ’י. אך בשנת 1527 כשגורשו שוב בני משפחה זו מפירינצי וחודש המשטר העממי, מיד חשו היהודים בתמורה במצב המדיני וסבלו ממנה. אחת הפעולות הראשונות של המשטר החדש היתה ביטול כל ההקלות שהוענקו ליהודים בימי שלטון משפחת די־מידיצ’י, בהחלטה שאושרה על־ידי ה“פריאורים” ומועצת השמונים ב־6 ביוני 1527306. בהחלטה הוסבר ראשית כול, כי מרצונם של מנהיגי הקהילייה היה לחדש את מצב הדברים שהיה קיים לפני 1512, בעיקר במה שנוגע “בישועת הנפש ובסדר החיים התקינים”, ואחר־כך נקבע כי על־כן, בהתאם “לדעתם של אזרחים רבים ולעצתם של אנשי דת נבונים”, בסוף יולי ייראו כבטלים ומבוטלים כל ההסכמים שעשו הקומונה או פקידיה עם יהודים בעניין התעסקות בהלוואה, וכתוצאה מכך תבוטלנה כל זכויות־היתר שהוענקו עד עתה ליהודים עצמם, ויינתן להם פרק־זמן של שנה אחת לאחר ביטול הקאפיטולי לשם הסדרת עסקיהם; לאחר פרק זמן זה יהיו חייבים לעזוב את העיר ואת התחום של פירינצי, בלי לחזור אליהם עוד אם לא במעבר, לפרק זמן שלא יארך יותר מ־25 ימים307. ההתאמה המלאה בין החלטה זו, שחידשה את תוקפן של ההוראות שניתנו בדצמבר 1495, ובין הרגשות והרצון של העם מוכחת בעובדה, שכאשר הוגשה החלטה זו ב־7 ביוני למועצה הגדולה, השיגו הקולות בעדה את הרוב הכביר של 1155 לעומת 72 בלבד נגדה308.

גירוש חדש נגזר איפוא זמן קצר לאחר ביטול הגירוש הראשון. יהודי פירינצי, אשר זה לא־כבר ניתן להם לראות שוב את העיר שבה נולדו או בילו חלק ניכר מחייהם, נאלצו שוב לעזוב אותה ולהתפזר פעם נוספת בכמה מערי איטליה. דניאל מפיסא התיישב כנראה ברומא, שבה ישב כמה פעמים גם לפנים ושבה התיידד עם אנשים רבי־השפעה וקשר קשרי־עסק חשובים309; בוודאי גר ברומא אחיו שלמה310, ובבולוניאה אחיו השני, אברהם311. בבולוניאה אנו מוצאים עוד אדם בשם יחיאל, או ויטאלי, מריאיטי, שבוודאי התייחס על משפחת המלווים מפירינצי312, ואולי עם בני משפחה זו נמנה גם אדם בשם משה מריאיטי, שחי אף הוא בבולוניאה באמצע המאה הט"ז313. ראש משפחת מריאיטי, לאודאדיאו (בעברית ישמעאל), עבר לסיאינא, ואנו מוצאים כי גר בה זמן רב לאחר־מכן314.

משנסעו הבנקאים, הוסיפו לגור בפירינצי שאר היהודים שלא עסקו בהלוואה; ועד כמה שידוע לנו, שום מאורע ראוי לציון לא בא להפריע את חייה התקינים של הקהילה בימי קיומה הקצרים של קהיליית פירינצי החדשה. הממשלה והעם כבר היו נתונים ללחצן של דאגות אחרות וחמורות הרבה יותר מאשר התערבות בענייני היהודים. ואדרבא, אנו מוצאים בתקופה זו בפירינצי יהודים אחרים הבאים מספרד: ספרדי היה הרב אליעזר בן שלמה אבן צור, אשר חתם בשנת 1529 על מסמך, יחד עם רב אחר, יעקב מקורינלדו, כנראה בפירינצי315; וכן היה ספרדי שלמה בן ליאוני שנתחייב, גם כן בשנת 1529, על־ידי ה“שמונה” לשנת גלות אחת על שקיים יחסים עם אשה נוצרייה316.

אך החירות של פירינצי, שנגדה קשרו קשר הדדי האפיפיור קלימינטי הז' לבית מידיצ’י וקארל הה' הקיסר, כבר היתה קרובה לשקוע בכבוד לעולמים. המצור המפורסם של חילות הקיסר אילץ את העיר האמיצה להיכנע ב־12 באוגוסט 1530, וב־6 ביולי של השנה שלאחריה חזר לפירינצי, בתואר ראש קהיליית פירינצי, אלכסנדר, אחד הנערים מבני מידיצ’י, שגורש ב־1527. כעבור זמן קצר העניק לו הקיסר את המעמד המכובד של דוכס הקהילייה: משמעות התואר הזה עדיין מפוקפקת למדי, אך אלכסנדר ידע במשך זמן קצר ליחס לו את המשמעות של שלטון אבסולוטי למעשה.

שערי פירינצי נפתחו אז שוב ללא שהיות נוספות לפני היהודים שגורשו ב־1527, כי ההחלטה שאילצה אותם אז לצאת לגלות בעקבות שליטי פירינצי, ככל שאר מעשי החקיקה של ממשלת הקהילייה, נחשבה כבטלה ומבוטלת תחת המשטר החדש, בלי שיהיה צורך בנקיטת אמצעי מיוחד לכך. ואכן, אף־על־פי שלא חידש אלכסנדר את הקאפיטולי הישנים בדבר ההלוואה, בכל זאת ניתן ליהודי פירינצי, או לפחות לחלק מהם, לשמוח בשיבתם אל העיר, לזמן קצר מאוד ניתן לגור בה לדניאל מפיסא, כי מת בה בקיץ 1532, לפי מה שאפשר להסיק, כנראה, ממינוי אפיטרופוס לשלושת בניו הקטנים; לדבר זה דאגו אלמנתו ואחיו ביום 27 באוגוסט 1532, במסמך שהובא לאישורם של ה“שמונה” של “גוארדיה ובאליאה”317.

ואולם לדוכס אלכסנדר לא היתה הזדמנות, לפחות עד כמה שניתן לנו לדעת, לעסוק במישרין ביהודים, לא כדי להיטיב להם ולא כדי להטיל עליהם הגבלות. מצד שני, אם התקופה הקצרה של שלטון אלכסנדר בדוכסות היתה כמעט נטולת משמעות לגורל יהודי פירינצי, הרי באותה מידה היתה עשירה במאורעות חשובים ומכריעים בשבילם תקופת שלטונו הארוכה של יורש כיסאו, קוסימו הא', אשר מצד אחד נתן את הדחפים הראשונים לתנועת ההתרוממות, שבעקבותיה היתה קהילת פירינצי לאחת הקהילות החשובות ביותר באיטליה בגלל מספר בניה, ומצד שני עיצב לקהילה זו בקביעות למאות הבאות גורל קשה כל־כך, שאפילו הרגעים של רדיפה ושל לחץ שנאלצה לסבול בעבר היו עוד בעיניה מעט מזער בהשוואה לו.

קוסימו הא' היה איש בעל שכל חריף ולב פתוח לאופקים רחבים, שליט גאוני ובעל תבונה פוליטית רמה, וידע להניח את היסודות של מדינה חדישה; על כן מטבעו לא היה, ולא יכול להיות, נוטה לחוסר־הסובלנות הדתית. ולכך המציא הוכחות בלתי מפוקפקות כבר בזמן הראשון של דוכסותו. לא זו בלבד שנתן ליהודים רבים רשות לפתוח “שולחנות” במדינתו, במקומות שבהם עשו העדר “מונטי די פייטא” או נסיבות אחרות את נוכחותם מועילה לאוכלוסייה318, אלא אף באורח אישי קיימו הוא והדוכסית איליאונורה יחסי חיבה וידידות עם אחדים מן היהודים האלה. נמנתה עמהם דונה בינווינידה אברבנאל, אלמנתו של דון שמואל, יועץ־הכספים של המשנה למלך נאפולי דון פידרו מטולידו: היא היתה בנאפולי ידידה ומורה של בתו של דון פידרו, איליאונורה, וכפי שמספר לנו סופר שחי בערך באותו פרק זמן, גם אחרי שנישאה לקוסימו הא' הוסיפה איליאונורה זו להיוועץ עם דונה בינווינידה, והיתה רגילה לקרוא לה בשם אם, אף התייחסה אליה כאל אם וכיבדה אותה כאם319. אחד מבניה של דונה בינווינידה, דון יעקב, היה אמנם גר בפירארא, שאליה עברה משפחתו לאחר גירוש היהודים ממלכות נאפולי ב־1541320, אך בגלל עסקיו היה מרבה לנסוע לפירינצי ולמקומות אחרים שבטוסקאנא321, וכנראה היתה לו השפעה גדולה על קוסימו, שהתכוון גם לגרום לו נחת רוח בהעניקו לסוחרים היהודים את זכויות־היתר שעליהן נדבר עוד מעט322. יעקב אברבנאל שימש גם בנקאי של קוסימו הא' בפירארא, כפי שמתברר מאיגרת ששיגר לו הדוכס323.

ההשקפות הרחבות והסובלניות של קוסימו הא' מצאו הזדמנות נוכה להתגלות במהרה במעשה בעל חשיבות ניכרת למדינה. חפצו האדיר של הדוכס היה לחדש את המסחר של טוסקאנא עם המזרח ולהחזירו לשגשוגו בימים עברו; כדי להשיג מבוקשו זה לא היסס, בקבלו את עצתו הנבונה של דון יעקב אברבנאל, להזמין אל גבולות מדינתו את כל הסוחרים המזרחיים, לרבות היהודים שנזכרו במפורש ובמיוחד, הרוצים לבוא לסחור בה, והעניק להם, ב־16 ביוני 1551, זכויות־יתר נרחבות324, כפי שנראה כשנדון במקומה ביתר פירוט בתכניתו זו של קוסימו ובתוצאותיה המעשיות, לא הושגו לראשונה תוצאות רבות; אך זכויות־היתר משנת 1551 מסמנת התחלה של מדיניות נבונה וזהירה, שבה המשיכו קוסימו והשליטים שבאו אחריו ושהביאה במרוצת הזמן לייסוד המרכז המסחרי המשגשג של ליווֹרנו ולהקמתן של קהילות יהודיות ליוונטיניות, העוסקות בפעולות־מסחר מוצלחות, בליווֹרנו ובפיסא, ובממדים קטנים יותר גם בפירינצי. בפירינצי לא הלכו היהודים הליוונטינים, שמקור כולם כמעט היה ספרדי325, בעקבות היחידים מספרד, מפורטוגל, מצרפת, מגרמניה ומפולניה שנזדמנו בעבר לפירינצי ושהצטרפו ללא סייגים לקבוצת יהודי איטליה, אלא ייסדו קהילה נפרדת, שהתקיימה זמן ממושך ליד הקהילה האיטלקית, עד שהתאחדו שתי הקהילות לקהילה אחת בשנת 1688, והוסיפו רק לקיים את שני בתי־הכנסת לפי שני המנהגים השונים326.

עמדתו של קוסימו, שהיתה נטולה כל טינה המבוססת על ההבדל באמונה הדתית, מספיקה כדי להוכיח לנו, כי אין לראות כהפגנת־איבה ליהדות, אלא כמעשה־כבוד כלפי הדת הנוצרית, את החסות שהעניק קוסימו הא', בשנת 1551 ההיא, להמרת דתם של שמונה־עשר נערים יהודים מרומא, שנחטפו מהוריהם והובאו לפירינצי כדי שיוטבלו בה. ב־17 באוגוסט 1551 התקיים טכס המרת הדת באורח חגיגי, והדוכס הלביש מכספו בבגדים אדומים את שמונה עשר הנערים, שהובאו לבושים כך בתהלוכה אל העיר; הם הלכו וביקשו נדבות. והתושבים נתנו ביד רחבה. כעבור ימים אחדים הורחקו הנוצרים החדשים מפירינצי327.

רגש־הכבוד כלפי האמונה הקאתולית, שירש קוסימו הא' מאמו מאריאה סלוויאטי, וחפצו, שהיו לו גם נימוקים מדיניים328, לשמור תמיד על יחסים טובים עם האפיפיור, יכולים מצד אחד להסביר את העמדה הנוקשה שהוא נקט כדי להילחם בהתפשטות ה“היריסיות”329, ומצד שני הם יכולים גם להיחשב כמניעים, שהביאו אותו להסכים ללא תנאים להנהיג את האמצעי החמור הראשון, שסימל את השינוי שחל במדיניות האפיפיורים כלפי היהודים.

בתוך המעשים הפעילים והתקיפים, שבהם התחילה הכנסייה הקאתולית במחציתה השנייה של המאה הט“ז לשם התחדשותה וחיזוקה, ובתגובה לרפורמה הפרוטסטנטית, יש צד הנוגע ביהודים ובתנאי חייהם בתוך העמים הנוצריים. בין מנהיגי פעולת הקונטרו־ריפורמה חזק היה החשש, שמא יהוו סכנה לטהרת האמונה הנוצרית יחסי הידידות והקרבה היתרה בין היהודים ובין הנוצרים, שהיו תדירים מאוד ואף אינטימיים באופן יחסי באיטליה בימי הרניסאנס330, ושמא תוכלנה דעות מחדשות או סוטות מעקרונות הנצרות לחדור בקלות ללבותיהם של האנשים, שהם רגילים לקיים יחסים לבביים עם בני הדת היהודית. על כן החלה ברומא, ומשם התפשטה לכל איטליה, תנועה המכוּונת לצמצם ככל האפשר את החירות שממנה נהנו היהודים עד אז במידה רחבה ולהקטין את תדירות המגעים ביניהם ובין האוכלוסייה הנוצרית. הצעד הראשון בדרך זו היה הצו שאסר את החזקת ספרי התלמוד, כיוון שיוחסו להם ביטויים הפוגעים והמזלזלים בדת הנוצרית. בעקבות הדו”ח של ועדת חשמנים, שנתמנתה במיוחד למטרה זו בפקודה מיום 12 באוגוסט 1553, ציווה האפיפיור ,יוליו הג' על החרמתם ועל שריפתם של ספרי התלמוד. ברומא נערכו מיד חיפושים בבתי ביהודים, הוחרמו כל ספרי התלמוד שנמצאו, וב־9 בספטמבר, יום ראש השנה, הושלכו לאש ב“קאמפו דאי פיורי” הספרים שהוחרמו בדרך זו331. כמה ימים לאחר־מכן, ב־12 בספטמבר, הוציאו האינקוויזיטורים צו, שבו מסרו כיצד פעלו ברומא להחרמתו ולשריפתו של התלמוד, והזמינו בשם האפיפיור את כל הנסיכים ואת כל הראשים של המדינות הנוצריות לנקוט אמצעים דומים באזורים הנתונים למרותם, דרשו מכל היהודים למסור, אגב איום בעונש של החרמת רכושם, את כל ספרי התלמוד שבידיהם, והטילו עליהם איסור מפורש לכתוב או להדפיס עותקים חדשים מהם או לייבאם מן הארצות המוסלמיות, ואסרו גם על הנוצרים לקרוא בתלמוד ולהחזיק עותקים ממנו ולעזור באיזו צורה שהיא ליהודים להחזיק בהם, להעתיקם או להדפיסם, מתוך הודעה שכל העובר על הוראות אלו יהיה צפוי לנידוי332. בציות לצו זה של האינקוויזיטורים היו מקרים רבים של מעשים לפי הדוגמה של רומא, לא רק בכל יישובי מדינת האפיפיור אלא גם במקומות אחרים בכל חלקי איטליה; למשל, יש בידינו תעודות מפורשות על שריפת התלמוד ב־1553 בקהיליית ויניציאה ובדוכסויות אורבינו ופירארא333, גם ביחס למדינת פירינצי קיבלו האינקוויזיטורים בקלות את הסכמתו של השליט. ב־16 בספטמבר הם שלחו לקוסימו הא' העתק של הצו שהוציאו לפני ארבעה ימים, יחד עם רשימת דברי הגידופים האיומים שלדבריהם הם נמצאים בתלמוד, וצירפו לכל אלה איגרת, שבה הביעו את ביטחונם כי קוסימו יגלה גם בהזדמנות זו את חריצותו בהגנה על הדת ובהענשת המורדים בה, כפי שכבר הוכיח אותה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים במקרים אחרים, ועל־כן ביקשו ממנו לדאוג לפרסום הצו הזה במדינתו ולבצע אותו מיד334. כמה ימים לאחר מכן, ב־27 בספטמבר, ענה קוסימו בחיוב, והודיע שכבר נתן הוראה כי הצו יוכרז ברבים ויבוצע בדוכסות335.

הפקודות שבאו מרומא ושאושרו על־ידי קוסימו בוצעו בכל חומרתן כעבור זמן קצר. גם מידי יהודי מדינת פירינצי נחטפו ספריהם הקדושים, אוצרם היקר ביותר, נחמתם הנעימה ביותר בתוך טרדות החיים, כדי לתתם מאכל לאש. במשך זמן רב לא יכלו עוד היהודים שבמדינות קוסימו לפנות אל המקורות הראשונים של המנהג ושל המשפט היהודיים; ויחיאל בן נסים מפיסא – נכדו של יחיאל או ויטאלי הזקן, שכפי שראינו חי בפירינצי במאה הט"ו – כשהוא משיב בפיסא על שאלה בקיץ 1566, הוא מתלונן שאינו יכול להגיע אל דבריו המקוריים של התלמוד ונאלץ להסתפק בעיון בקיצורים336. כתב־יד של התלמוד בעל ערך רב, השני בקדמותו מבין כתבי־היד הידועים עד היום שניתן לקבוע את תאריכם337, היה שייך בעבר למשפחה יהודית מפירינצי, היא משפחת מסאן־מיניאטו338; שלושה כרכים ממנו נשמרים עתה בספרייה הלאומית המרכזית של פירינצי, והוא ניצל בחלקו כנראה משום שאז כבר היה בידיו של חכם נוצרי339. כתב־יד נהדר אחר ניצל אף הוא מן האש, אולי רק בחלקו הקטן, אך גורלו היה לא פחות מר: הקלפים, המכוסים כתב־יד ספרדי מפואר, נקטעו בצורה נוראה בכליו של בעל־מלאכה ושימשו כיסוי למעטפות שבארכיון של נוטריון מפירינצי340.

אך עמדתו של קוסימו הא' לא היתה תמיד כל־כך ותרנית ונוחה לפני הפקודות המגבילות בענייני היהודים, שהיה מוציא או ממליץ עליהן הכס הקדוש. כדי למלא את החובות המוטלות עליו משום שהיה שליט קאתולי, ובגלל שיקולים של כדאיות מדינית, היה הולך בלי להתווכח אחרי ההנחיות שעליהן היו מרמזים לו מרומא בנושאים הנוגעים בדת, אף אם הוצרך לעשות משהו שהיה מנוגד לרגשותיו האישיים; אך לא היה מרכין את ראשו בקלות רבה כל־כך, כשהיה נראה לו כי רשויות הכנסייה רוצות לחרוג מתחום־הסמכות המיוחד להן ולפלוש אל תחום השלטון החילוני, נוכל להיווכח בכך על־פי העמדה שהוא נקט כלפי ההוראות החמורות של האפיפיור פאולו הד' בעניין היהודים.

עוד קודם שהתחיל פאולו הד' לפעול אצלו בקשר להוראות החדשות הללו, היתה לקוסימו הא' הזדמנות להוכיח את סובלנותו כלפי כמה יהודים שבאו מארצות האפיפיור. פאולו הד', התומך התקיף בריפורמה של הכנסייה, לא זו בלבד שחידש ב“בולה” שלו מ־14 ביולי 1555 את תוקפה של החובה לשאת את הסימן, שעד עתה לא נשמרה בקפדנות באיטליה, אלא גם ציווה שהיהודים יחויבו לחיות ברובע מבודד וסגור, שייאסר עליהם להיות בעלי נכסי דלא ניידי, שיחויבו למכור תוך פרק־זמן מסוים את הנכסים מן הסוג האמור שישנם בבעלותם, ושייאסר עליהם להחזיק משרתים נוצריים, לעסוק במקצוע הרפואה אצל הנוצרים וליהנות מאפשרות דומות אחרות341, פקודות אלו, שבעקבותיהן נעשו חיי היהודים נתיני האפיפיור ללא נשוא, הניעו יהודים רבים לברוח ממדינות הכנסייה ששכנו בהן עד אז, והם באו לארצות נוחות יותר ומוכנות יותר לאכסן אותם342. גם למדינת פירינצי, ובדיוק לאריצו, הגיעו ב־1557 רבים מן הפליטים הללו, שיצאו מעיר קסטילו. האוכלוסייה של אריצו לא ראתה בעין יפה את התיישבותם של היהודים האלה בתוכה, והפנתה אל הדוכס בקשה לגרש את היהודים שכבר הגיעו אל העיר ולאסור את בואם של אחרים. הדוכס העביר את העניין לטיפולו של משרד ה“פראטיקה הסודית”; בדין וחשבון שחתם עליו פרנצ’יסקו וינטא ושנשא את התאריך 19 באוגוסט 1557, העיר המשרד הזה, כי לא היתה כל סיבה לאסור של היהודים להתיישב באריצו; ובקובעו את הדבר הזה התחשב בכך, שמצד הדת היתה הכנסייה סובלת את ישיבתם של היהודים בארצות הנוצריות, ומצד הכלכלה לא יכלו היהודים אלא להביא תועלת הן לאוצר הדוכס והן לבני אריצו עצמם; ולא נראה ל“פראטיקה” שהיה מקום לחשוש, שמא יהיו היהודים שמקרוב באו מלווים בריבית, משום שהחוק איים בעונשים חמורים ביותר על כל העובר על ההוראות שבתוקף בנושא זה, ומשום שכבר היה באריצו יהודי אחד המורשה כחוק להחזיק “שולחן”. בעקבות הצעה זו של ה“פראטיקה” ענה הדוכס על בקשת בני אריצו בהתאם להצעה גופה, והרשה כי היהודים שכבר באו ממדינת האפיפיור יוסיפו לשבת באריצו וכי יתיישבו בה בעתיד; עם זאת ציווה על הקפיטן של אריצו להשגיח שלא ילוו היהודים בריבית343, חודשים אחדים לאחר־מכן הוגשה לקוסימו ההצעה להעניק את הזכות לגור במדינותיו לאנוסים שגירש הדוכס של אורבינו, שאחדים מהם היו בעלי הון רב מאוד והיו עוסקים בפעולות מסחר גדולות344, אך איננו יודעים כיצד קיבל תכנית זו.

לא עבר זמן רב וקוסימו הא' מצא את עצמו נאלץ להחליט, אם גם במדינותיו תבוצענה הפקודות שעליהן החליט פאולו הד' בעניין היהודים, אם לא. שכן לא הסתפק האפיפיור בהטלת הפקודות האלה על היהודים הנתונים למרותו הישירה, אלא השתדל גם בפעלתנות רבה, שהן תונהגנה אף בשאר המדינות שבאיטליה ושיוטל על האינקוויזיציה לפקח על ביצוען. קבלת משאלה אחרונה זו היתה מגבילה במובן מסוים את השלטון הריבוני של המדינה, בהסירה ממנה את שיפוטה על נושא שלפי הדין היה צריך להיות בסמכותה, ודווקא משאלה זו היתה המניעה את קוסימו להימנע מלאשר ללא היסוס את הפקודות המטילות הגבלות חדשות על היהודים; שאם לא כן יש אולי להניח, שהיה מסכים להן מיד, כפי שעשה ב־1553 בעניין החרמת התלמוד. כשפנו אליו נתיניו היהודים, ובשמם משה, שמעון ואנג’לו בני לאודאדיאו המנוח מריאיטי, בבקשה שימנע כי האינקוויזיציה תקבל סמכות כזאת עליהם ושתוחלנה עליהם ההוראות שהיו בתוקף נגד היהודים במדינת הכנסייה345, ציווה בתאריך 14 בדצמבר 1557, כי ה“פראטיקה הסודית” תחקור את הבעייה, בעיקר מנקודת־המבט של קביעת הגבולות בין סמכות הדוכס ובין סמכות האפיפיור. וינטא סיכם בדין וחשבון שהגיש לקוסימו את דעתה של ה“פראטיקה” בנושא הזה. דעה זו, בראשי פרקים, היא כלהלן: בוודאי בית־המשפט בעל הסמכות לדון פשעי “היריסיה” ממש הוא בית־המשפט של האינקוויזיציה, שממשלת הדוכס נתנה לו תמיד חופש־פעולה בתחום זה, וחובה היא שיוסיף לתת לו חופש פעולה זה; אך ביחס לפשעים אחרים, כגון פגיעות בפולחן ובדת, גידופים לאל או לקדושים, חילולי־הקודש ודומיהם, הסמכות צריכה להיות אך ורק של הרשויות החילוניות; על כן, במה שנוגע ביהודים, שאינם יכולים לחטוא בחטא ה“הריסיה”, מן הדין שלא תהיה לאינקוויזיציה כל סמכות עליהם. מסקנת ה“פראטיקה” היא, כי “אף־על־פי שנראה עניין בעל חשיבות קטנה לתת סמכות לאינקוויזיציה על היהודים, שהכנסייה סובלת אותם, או להתקין תקנות לגביהם. בכל זאת אין להרשות לאנשי האינקוויזיציה להיכנס למדינות הוד מעלתך אלא לענייני “היריסיה”346. ואמנם, בנושא הזה כבר דנו ארוכות גם לפנים יועצי קוסימו, ודעה דומה לדעתה של ה”פראטיקה" הסודית הביע בנושא הזה גם ראה־החשבון הראשון לילו טורילו באיגרת מיום 29 בנובמבר של אותה שנה, 1577, ששוגרה למזכירו האישי של הדוכס, בארטולומיאו קונצ’ינו; גם באיגרת זו עמד על הנקודה, כי הפשעים שבהם אפשר להאשים את היהודים אינם “נושא של “היריסיה”, כי אין היהודים חייבים להאמין ואין הכנסייה שופטת את העומדים מחוצה לה, כדברי השליח347; הדברים שבהם מאשימים אותם יכולים להיות ביזיון וגידוף לאמונתנו ולישו כריסטוס ולקדושים, אך לא “היריסיה”, ובית המשפט החילוני הוא בעל סמכות על עלבונות וגידופים אלו, אם כי אין לו סמכות על ה”היריסיות" ". אשר לחובה לשאת את הסימן, כתב טורילי בצורה חותכת עוד יותר: “בעניין הטלת החובה על היהודים לחבוש כובעים צהובים אינני רוצה לדבר, כי זה דבר מצחיק, ומן הראוי היה כי הוד קדושתו יתן להוד מעלתך להרשות ליושבים במדינתך ללבוש ולנעול כרצונו. ריפורמה זו של הכנסייה לא תהיה אלא מעשה אווילי”348.

בהתאם לדעת יועציו, לא רצה הפעם קוסימו הא' להסכים לדרישות הכס הקדוש, והפקודות של פאולו הד', המטילות הגבלות על היהודים, לא הוחלו באותו זמן על יהודי מדינותיו. כיצד ולמה ננקטו נגדם אמצעים חמורים הרבה יותר בזמן מאוחר יותר, נראה בפרק הבא.



פרק ד'. הבידוד מחיי העיר    🔗


כבר ראינו כי, בין האמצעים שבהם השתמשה הקונטרו־ריפורמה הקאתולית כדי להשיג את מטרתה, דהיינו התחדשות הדת מבפנים והגברת האמונה, חשבה לנכון להנהיג גם פקודות חמורות, שהיו מכוּונות להגביל את חירות היהודים ולהקטין בדרך זו את המגעים ואת הידידות ההדוקה שביניהם ובין האוכלוסיה הקאתולית. כן ראינו, כי בתחילה לא הגיעו לידי תוצאות ראויות־לציון פעולות הכס הקדוש, שהיו מכוּונות להשיג כי ממשלת קוסימו הא' תחיל פקודות כאלה, ויצאה מכלל זה רק הסכמת הדוכס להחרמה ולשריפה של ספרי התלמוד בשנת 1553349. כשהתעוררו הבעיות של חידוש הטלת החובה לשאת את הסימן, הטלת כמה הוראות מגבילות נוספות והעמדת היהודים תחת שיפוט האינקוויזיציה, לא הוכתרו בהצלחה מעשי־הלחץ והפעולות של האפיפיור פאולו הד' אצל קוסימו, ומצב היהודים בדוכסות הוסיף להיות כפי שהיה בעבר, כמעט ללא שינוי. אך שונים לגמרי היו פני הדברים לאחר מותו של פיאו הד' (1559 – 1565) הנוח והסובלן, כשעלה על כס האפיפיורות פיאו הה' (1566 – 1572). פיאו הה' היה האפיפיור שידע לתת את הדחיפה הגדולה והחזקה ביותר לריפורמה של הכנסייה, ונקט כלפי היהודים מדיניות נמרצת בחוזקה ובתקיפותה, שהיתה מכוונת להטיל הגבלות רבות ככל האפשר. זמן קצר לאחר עלותו על כס האפיפיורות הזדרז לבטל את הפקודות הסובלניות שהוציא קודמו בעניין היהודים350, וחידש בבּוּלה שלו Dudum felicis recordationis מיום 19 באפריל 1566351 את הוראות פאולו הד‘, ובעיקר את ההוראות בדבר החובה לשאת את הסימן המבחין. כמובן, בגלל המטרה בעלת האופי הכללי ששם האפיפיור לנגד עיניו באמצעים אלו, לא היו הם מיועדים להצטמצם בגבולות של מדינת הכנסייה בלבד, אלא להיות מוחלים גם מחוץ לגבולותיה. ואכן, הסעיף 5 של הבּוּלה פונה אל כל הנסיכים החילוניים, השליטים ושאר בעלי הסמכות האזרחית ומבקש מהם וממליץ לפניהם בתוקף, שיעזרו לרשויות הדתיות בביצוע הוראות האפיפיור, שיושיטו להם לשם כך תמיכה ועזרה, ושיענשו את העבריינים גם בעונשים חומריים352. ופיאו הה’ לא הסתפק בהמלצה זו, אלא שלח גם איגרות מיוחדות לכל אחד מן המלכים ומראשי המדינות באיטליה, ודרש מהם שיפעילו גם באזורים הנתונים לשלטונם את ההוראות שהוא כבר החיל על מדינותיו הוא353. הפעולות האלה של הכס הקדוש לא השפיעו במידה שווה בכל המקומות. בדוכסות מילאנו, למשל, פעלו מיד לפי המלצות האפיפיור, ונשמר לנו נוסח הפקודה, המצווה על הסימן והאוסרת את ההלוואה בריבית354. אם נאמין לדבריו של סופר דברי־הימים שחי בזמן ההוא355, את ההסכמה הזו לרצון האפיפיור גרמה במיוחד ההשפעה שהפעיל בכיוון זה על הסינאט של מילאנו הארכיבישוף קרלו בורומיאו. אמצעים חמורים נגד היהודים נקטה גם קהיליית ג’ינוֹוא. ממשלת הקהילייה, שכבר גירשה ב־1550 את היהודים מעיר הבירה, שלחה עתה, בתאריך 15 ביוני 1567, הוראות לכל שאר ערי גבולה, שיורחקו מהן תוך שלושה חודשים כל היהודים הגרים בהן356. ואולם במדינות אחרות גילו הנסיכים והממשלות הסתייגות רבה יותר מרצונו של פיאו הה'; כן עשו דוכס פירארא ודוכא מנטובא, אשר לא רצו להסכים להטיל על נתיניהם היהודים את ההגבלות שהמליצו עליהן הרשויות של רומא357.

כבר בשנת 1564 מסר קוסימו הא' לפרנצ’יסקו בנו את מוסרות המדינה ואת הטיפול בענייני יום־יום, אך שמר לעצמו, יחד עם המעמד הרם והמכובד של דוכס, את ניהול העסקים החשובים ביותר. עמדתו בעניין פניית האפיפיור היתה של היענות מהירה. קוסימו הרגיש, כי בתורת שליט קאתולי הוא חייב להתייחס ביראת־כבוד אל האפיפיור בעניין הנוגע בדת; היו קיימים חישובים מדיניים, שבגללם חשב קוסימו שכדאי לו להיות בהסכם המלא ביותר עם מדינת רומא358, ונוסף על־כך היו קיימים עתה גם נימוקים אחרים, שהניעו אותו להזדרז ללכת אחרי הוראות הכס הקדוש. אחת השאיפות שפעמו כל ימיו בתוקף רב בלבו ולשם השגתה הקדיש את כל אוצרות פיקחותו היוצאת מגדר הרגיל, היתה להשיג את הזכות להתהדר בתואר, שירים אותו מעל המעמד המכובד שאליו הגיע עד אז, המעמד של דוכס פירינצי וסיאינא; ולא בגלל שאפנות ריקנית אל תואר חסר־תוכן, אלא משום ראייה ברורה של התוצאות המדיניות, שהעלאת תאריו הריבוניים עשויה לגרור אחריה, בעיקר ביחסיו עם שאר מדינות איטליה. כבר פעמיים עשה ניסיונות בכיוון זה, אך לא עלה בידו להשיג את מבוקשו, בגלל ההתנגדות של מלך ספרד וחצר מלכות הקיסר. עתה, משעלה על כס האפיפיורות פיאו הה‘, רצה קוסימו לנסות להשיג את העלאת התואר הנכספת אך ורק מן האפיפיור, ללא התערבות הקיסר, ובאופן שהיא תיראה לא כעשיית טובה שהוא ביקש אותה, אלא כתעודה ספונטנית של הכרת־טובה מצד הכס הקדוש כלפיו, בגלל פעולותיו למענו. על כן, מאז השנים הראשונות שבהן ישב פיאו הה’ על כס האפיפיורות, לא הזניח קוסימו הא' אפילו הזדמנות אחת שבה יכול היה להוכיח שהוא חדור יראת־כבוד וצייתנות כלפיו, ושבה יוכל להראות לו את מסירותו ללא גבול ואת צייתנותו המוחלטת בענייני הדת359. אחת ההוכחות לצייתנות זו נתן קוסימו בעמדתו הידועה שפרשת ה“היריטי” פייטר קרניסיקי, שהוא מסר לבית־הדין של האינקוויזיציה.

על־כן מובן מאליו, שיש להניח כי גם ביחס להוראות בדבר היהודים היה קוסימו הא' רחוק מלגלות את הרתיעה שגילה בהזדמנות אחרת בפני פאולו הד‘, ועתה הזדרז להסכים לרצונו של האפיפיור. ואכן, אנו רואים כי אף בלי להביא את העניין לבדיקה לפני ה“פראטיקה הסודית”, כפי שעשה בימי פאולו הד’, הניע במישרין את הסינאט של הארבעים ושמונה לאשר, ביום 6 במאי 1567, החלטה360 שחידשה את החובה הקדומה של נשיאת הסימן של היהודים, אגב שינוי כמה פרטים ממנה. שוב הוטלה על כל היהודים הזכרים הגרים בעיר פירינצי ובגבולה החובה לשאת את הסימן הצהוב הרגיל בצורת O, אך לא עוד על החזה, אלא על כיסוי הראש, ויהיה זה כומתה או ברדס, או על החלק האחורי של המעיל361, ועל העבריינים הוטל קנס של 50 סקודות זהב. נראה אחר־כך, כי סופר דברי־הימים שחי בזמן ההוא מעיד שלמעשה הוחזק הסמל על הכומתה. אשר לנשים, הן היו חייבות לשאת שרוול ימין של בגדן העליון כולו מצבע צהוב362. פרט שהיווה החמרה לעומת ההוראות מימי הקהילייה היתה הרחבת החובה לשאת את הסימן גם על היהודים שהיו נמצאים במדינה במעבר בלבד; עתה לא הוענק הפטור אלא למשך הזמן שבו היו היהודים נמצאים בבתיהם. ואולם עדיין היו פטורים מן החובה ההיא המלווים, עם בני משפחותיהם ועם עובדיהם. ההוראה מנומקת במפורש ברצון להגן על כבוד הדת, אשר דרשה כי אפשר יהיה להבחין במבט ראשון בהולכים אחרי פולחן לא־נוצרי; המלים עצמן של ההוראה נשנו על־ידי רואה־החשבון פרנצ’יסקו וינטא באיגרת ששיגר למזכיר הדוכס, ברטולומיאו קונצ’יני, כדי להודיעו כי עומדת להתחדש חובת נשיאת הסימן; הסיבה לכך היתה, כי נראה “מתאים, לא למען כבודה והדרה של הדת הנוצרית, אלא לשם נתינת דוגמה וחינוך טוב למאמינים, כדי שיוכר ויובחן מן הנוצרים בסימן בולט, מי שחי מחוץ לצאן מרעיתו של ישו כריסטוס ושהולך בעקשנות לקראת ייסורי נצח; כשם שהוא מתנגד ואויב לאמת בפנימיותו, כך יוכר וייראה גם בחיצוניותו”363.

ההוראות החדשות בדבר הסימן עמדו להיכנס לתוקפן עשרה ימים לאחר ההכרזה על ההחלטה, שחלה ב־7 במאי; ואכן ידוע לנו מסופר דברי־הימים כי ב־18 במאי, יום חגיגת רוח הקודש, החלו היהודים לשאת את הסימן על כומתותיהם364. כבר לפני כן, ביום 13 במאי, דאג הנסיך פרנצ’יסקו להודיע לשלטונות השונים של ממשל פירינצי, מי הם היהודים היושבים במקומות הנתונים לשיפוטם, שהודות לקאפיטולי בדבר ההלוואה בריבית הם פטורים מחובת נשיאת הסימן, ועל־כן אינם עלולים להיענש אם יימצא שלא נשאו את הסימן הנדון365. בשנים שלאחר־מכן הוא הוציא כתבי־הרשאה מיוחדים ליהודים, שהיו צריכים לנסוע בתוך המדינה ושהיו פטורים מנשיאת הסימן, בגלל היותר מלווים או בגלל מעשה־חסד מיוחד, כדי שיוכלו להוכיח את זכותם זו לפטור לפני שלטונות היישובים השונים, שבהם יזדמן להם לעבור366.

ממשלת הדוכס שמה אפוא את פעמיה בדרך של חומרה יתרה כלפי היהודים, וקל להבין כי הכיוון הזה, שבו הלכו בשכבות העליונות, השפיע גם על עמדת האוכלוסין, וכי האוכלוסין הרחיבו עוד לכת וגילו טינה ואיבה כלפי היהודים. כך התנהלו העניינים ברומא מיד לאחר בחירתו של פיאו הה' וכך התנהלו עתה בפירינצי. וכשם שברומא מצא מושל־העיר לנכון לפרסם, ביום 10 באפריל 1566, כרוז האוסר להטריד או להעליב או לחמוס את היהודים והמטיל עונש מלקוּת על העבריינים367, כך הורגש בפירינצי הצורך בפקודה, ואמנם הוצאה ביום 14 ביולי 1567, כדי לאסור להפריע את היהודים אם במעשים ואם בדברים, ובה הוטל על העבריינים קנס של 5 סקודות זהב או עונש גופני, של סד או של מלקות שתים־עשרה368, ונראה כי לא הושגו תוצאות רבות בפקודה זו, שהרי נאלצו לחדשה אחר־כך פעמים רבות369.

בינתיים התקדם פיאו הה' בדרכו בעקשנות, על־פי החלטתו לשחרר את מדינותיו, במידת האפשר, מנוכחות היהודים. אחרי שורה של החלטות חמורות, וביניהן האיסור להלווֹת כסף בריבית (פקודות מ־11 באוקטובר 1567 ומ־16 באוקטובר 1568), אגב הטלת עונשים חמורים מאוד370, פורסמה ב־26 בפברואר 1569 בּוּלה, שציוותה על גירוש כל יהודי מדינת הכנסייה והוציאה מכלל זה רק את יהודי רומא ואנקונא371. הפליטים הרבים המסכנים שמו את פעמיהם לארצות הליוונט; אחדים, שמצאו מחסה בדוכסות אורבינו, נאלצו, בעקבות הפצרות פיאו הה' אצל דוכס העיר ההיא, להגר גם משם בשנת 1570372. במדינות קוסימו, כפי שאפשר היה לצפות, סירבו כבר מלכתחילה לתת כל מחסה למהגרים מגבול הכנסייה; ודבר זה ראוי ביותר לציון, אם נזכור את סבר הפנים הטובות והסובלניות שבו קיבל קוסימו בהזדמנות אחרת, בימי פאולו הד', את היהודים שברחו ממדינת האפיפיור. בשנת 1569 חפצו היהודים, המחזיקים ב“שולחן” בסיאינא, להציע מקלט לאחדים מן המגורשים, וביקשו רשות על־כך בבקשה שהפנו אל קוסימו; אך הוא ענה על בקשה זו, כי היו לו כבר כל כך הרבה יהודים במדינותיו, שלא היה רוצה עוד מהם, וכי היה רוצה למלא את מארימא בנוצרים ולא ביהודים; רק אם ירצו הבאים עתה לגבולו לקבל עליהם את הטבילה לנצרות, ייאוֹת שישתכנו במדינותיו. אחר־כך ביקש מושל מדינת סיאינא, פידיריגו מרוזני מונטאגוטו, הסברים נוספים מקונצ’ינו, באיגרתו מיום 8 במאי 1569373, ואז ענה לו הנסיך פרנצ’יסקו בפסקנות, ב־15 לחודש ההוא, כי התשובה על הבקשה היתה ברורה מאוד, וכי אילו היו נסיכים אחרים, כגון קורניליאו בנטיווליי מרקיז מאליאנו, מקבלים את היהודים הנמלטים, היה הדבר חשוב במידה קטנה, “ובלבד שלא נזהרם את מדינותינו בדֶבֶר שלהם”374. כעבור זמן קצר הגיעה לוולטירא קבוצה של עשרים יהודים בערך, שגורשו ממדינת הכנסייה; הם חפצו להמשיך לשבת שם, כדי להרוויח די מחייתם בעבודתם, ומשהודיע להם הקפיטן שיהיה צורך שיקבלו רשות לכך מאת הנסיך פרנצ’יסקו, הראו את זכויות־היתר שהעניק קוסימו ב־1551, וטענו כי על יסוד זכויות־יתר אלו אי־אפשר להטיל בספק את זכותם לשבת בוולטירא. הקפיטן של וולטירא, לואיג’י מרטילי, כתב אל הנסיך פרנצ’יסקו, ביום 29 ביוני 1569, כדי לקבל ממנו הוראות בנדון זה375, והנסיך הזדרז לענות לו ב־6 ביולי, כי זכויות־היתר שהעניק הדוכס היו נוגעות רק ביהודים הליוואנטינים, ולא ביהודים שישבו כבר באיטליה, “ובמיוחד שגורשו על־ידי הוד קדושתו”376. הקפיטן, שריחם על גורלם המר של המסכנים ההם, ביקש עוד הבהרות נוספות377, כי כנראה קיווה לריכוך רגשותיו של פרנצ’יסקו, אך לשווא; הוא ענה לו ב־29 ביולי, כי לא ידע לאיזו הבהרה נוספת ציפה ממנו מרטילי, מאחר שכבר הצהיר לו במפורש, שלזכויות־היתר משנת 1551 לא היה יכול להיות תוקף ליהודים אחרים מלבד הליוואנטינים378.

הוראות אלו של קוסימו הא' ושל הנסיך פרנצ’יסקו נגד הפליטים ממדינת האפיפיור379 היו כנראה תוצאת חפצם להימנע מכל דבר העשוי להיות באיזו צורה שהיא למורת־רוחו של פיאו הה‘, כי דווקא באותו זמן התנהל משא־ומתן פעלתני וקדחתני יותר מבכל זמן אחר בעניין התואר. המשא־ומתן הזה, שנמשך זמן רב ותמיד בסודיות רבה ביותר, הביא לבסוף באוגוסט 1569 לחתימת בולה של האפיפיור380, שפורסמה רק בדצמבר באותה שנה, ובה הוענק לקוסימו התואר דוכס־גדול של טוסקאנא, בגמול למעשיו לטובת האפיפיורות וקנאותו ללא־לאות לטוהר האמונה ולהענשת ה“היריטיים”. אף־על־פי שמתוך תקווה למנוע התנגדויות השתדל קוסימו והשיג כי הענקת התואר תיראה כמעשה ספונטני של האפיפיור, התעוררו בכל זאת ההתנגדויות, וחריפות ביותר, מכל הצדדים. מלך צרפת לבדו הכיר מיד במעמד “הדוכס הגדול” של קוסימו. אבל מלך ספרד, מכסימיליאנוס הקיסר והנסיכים האיטלקיים רמזו מיד, בצורה גלויה פחות או יותר, שלא יעניקו הכרה זו. טכס הכתרתו של קוסימו, שנערך בהידור רב ברוֹמא במארס 1570, ושהוא רצה בו כדי לחייב יותר ויותר את האפיפיור לדרוש את ההכרה בתואר שהוא העניק, נתן את האות למאבק משפטי ודיפלומטי קשה וארוך, שנמשך שנים רבות ושנסתיים לטובת הדוכס־הגדול של טוסקאנא רק בשנת 1575, לאחר שכבר מתו קוסימו הא’ ופיאו הה‘381. לא תפילא אותנו אפוא העובדה, כי בחודשים הראשונים שבהם התנהל המאבק הזה דאג קוסימו לציית באדיקות גדלה והולכת להוראותיו של פיאו הה’ בדבר העמדה שיש לנקוט כלפי היהודים, שהרי היה חשוב במיוחד לקוסימו להבטיח לעצמו תמיכה בלתי־מסויגת מצד האפיפיור, ומצד שני נראה לו כי לא סייע לו באומץ מספיק382. בדומה למה שעשה האפיפיור במדינותיו הוא בבולות שהזכרנו לעיל, היכן עתה קוסימו הא' את התכנית להפקיע מן היהודים את הרשות להחזיק ב“שולחנות”־הלוואה שהוענקה להם, ולשלול מכולם את חופש הישיבה מחוץ לשתי הערים הראשיות, פירינצי וסיאינא, שבהן ייסגרו היהודים בגיטו דומה לגיטו שהוקם ברומא על־ידי פאולו הד' בשנת 1555383.

במה שנוגע ביהודים הלא־מלווים לא היה כל קושי בדבר, כי מותר היה, בפקודה פשוטה, לאסור עליהם את הישיבה בכל מקום שהוא של מדינת פירינצי, מלבד פירינצי, ושל מדינת סיאינא, מלבד סיאינא; אך אי־אפשר היה לנהוג בדרך פזיזה כל־כך עם הבנקאים, כי אתם היו בתוקף קאפיטולי, שהיו מטילים חובות על שני הצדדים ושהיו מחייבים גם את ממשלת הדוכס־הגדול. בכל זאת, בתחילה לא הובאה נסיבה זו בחשבון ובוטלו בפשטות אחדים מן הקאפיטולי שנעשו עם היהודים. ב־30 ביוני 1570, לא יותר מחודש אחד לאחר שהעניק הנסיך פרנצ’יסקו את הרישיון האחרון לפטור מנשיאת הסימן (31 במאי 1570), ציווה השופט העליון על מושל פיסא להודיע למלווה של העיר ההיא, אניולו בן לאודאדיאו מפיסא384, כי הקאפיטולי האלו בוטלו וכי על־כן הוא צריך לסגור מיד את ה“שולחן” שלו ולדאוג תוך פרק זמן של שישה חודשים לסידור עסקיו. נראה שכבר מאז ניתנה הדעה על התכנית לרכז בפירינצי את כל יהודי המדינה, כי בעת ובעונה אחת עם ההוראה דלעיל הטיל השופט העליון על המושל להודיע לו, כמה משפחות יהודיות וכמה נפשות יהודיות נמצאות בפיסא385. לפי הנראה כבר שמעו היהודים על מה שהיו מכינים בעניינם, ורפאל בן אליהו מקסטרוקארו – מקום שאליו תוכנן לשלוח הוראות דומות להוראות שהועברו לפיסא – הסתלק מן המקום קודם שנשלחה איגרת השופט העליון386. בינתיים הוסיף השופט לבקש ידיעות על מספר היהודים הנמצאים בקורטונא, בפויאנו, בפייווי סאנטו סטיפאנו, באריצו, בפראטו, באנגייארי, בקולי, בוולטירא, במונטי סאן סאווינו, בפונטידירא, בקסטיליון פיאורינטינו, בפופי, בקסטרוקארו, במודיליאנא, בביביינא ובמונטיפולצ’יאנו387.

ואולם לאחר שביטל את הקאפיטולי של יהודי פיסא ושהתחיל בפעולות הנחוצות לביטול הקאפיטולי של יהודי קסטרוקארו, נראה שחשב השופט העליון כי לא מן הדין היה להתחמק ללא סיבה מתקבלת על הדעת מן החובות שלקחה המדינה על עצמה בקאפיטולי בדבר ההלוואה בריבית. לא היתה דרך אחרת אלא להוכיח, כי היהודים עצמם לא קיימו את החובות שעליהן הוסכם בקאפיטולי, ועל־כן נתנו למדינה את הזכות לראות את עצמה משוחררת מכל התחייבות כלפיהם. נראה טוב יותר להטיל את ההאשמה על היהודים, שקיבלו את הזכויות האחרונות להלווֹת בריבית, כלומר, על השותפות שבראשה עמד ליאוני בן אברהם מפיסא ושהחזיקה ב“שולחנות” בפישא, באימפולי, בסאן־ג’וואני־אין־ואלדארנו, ובימי השוק גם בפראטו388, ועל עמנואל מסאנט’־אנג’ילו, שהיה לו “שולחן” במונטירקי389. ב־7 ביולי הודיע לרשויות של המקומות שבהם החזיקו היהודים האמורים ב“שולחן”, כי על יסוד שמועות שהגיעו אל הדוכס־הגדול, אל ממלא המקום ואל היועצים, בדרך שמועה וקול העם, בפי אנשים רבים ראויים לאמון, הועלתה נגד ליאוני בן אברהם מפיסא ואחיו, וכן נגד שמואל בן עמנואל מסאנט’־אנג’ילו ההאשמה, כי עברו על כל הוראות הקאפיטולי שלהם, כלומר כי הלוו בימי החגים, כי קיבלו בעבוט כלי־קודש, כי העניקו הלוואות לבני־אדם היושבים מחוץ למקומות שבהם נודע תוקף לקאפיטולי, כי הלוו סכומים שלא היו מתאימים לחפצים הממושכנים, כי לא פעלו לפי ההוראות הקיימות בדבר מכירת עבוטים, כי לא מסרו את החשבונות כראוי לפעילי סנטו ספיריטו, וכי עברו מספר גדול של עברות אחרות על הקאפיטולי. יחד עם זאת הודע, כי בה בשעה שהיו פועלים וחוקרים נגד מלווים אלו, בוטלו הקאפיטולי שלהם, בלי לחכות לכל דבר אחר390. על אותם הפקידים הוטל גם התפקיד לצווֹת על המלווים ועל מנהלי עסקיהם להופיע בגופם בפירינצי לפני השופט העליון, כדי לענות על ההאשמות שהועלו נגדם391. ואולם נדמה כי ההוכחות שנאספו עד אז נגד היהודים לא נראו מספיקות, וכי היה צורך בהוכחות אחרות וחזקות יותר כדי לתמוך בהאשמה, שכן ב־27 ביולי נצטווּ הרשויות במקומות שבהם החזיקו אותם יהודים “שולחנות” לערוך חקירות בדבר האשמות שהועלו נגד היהודים, ולהזמין את כל מי שהיה בידו להגיש קובלנות נגדם להגישן בכל ההקדם392. בגלל מיעוט החיבה שממנה נהנו המלווים אצל האוכלוסין, הן בגלל ההבדל באמונה הדתית והן בגלל המקצוע שבו עסקו, קל היה לאסוף עדויות רבות נגדם; עדויות אלו נבדקו ונאספו בתיק מיוחד על־ידי השופט קרלו פיטי393. כך אפשר היה לראות כדבר מוכח את העובדה, שכמה מלווים לא קיימו את ההתחייבויות שקיבלו עליהם בקאפיטולי, ובדרך זו הושגה המטרה לתת דמות של חוקיות לאמצעים שביקשו לנקוט נגד היהודים, אף־על־פי שאמצעים אלו היו באים לפגוע לא בעבריינים בלבד, אלא גם בשאר המלווים ואף בכל היהודים הלא־מלווים. הדוכס הגדול רצה לטפל בעניין בכבודו ובעצמו, ונתן לקרלו פיטי את הוראותיו המפורטות בדבר הכנת הצו על האמצעים הללו הנוגעים ביהודים. בספטמבר שלאחר מכן, מיד לאחר שחזר מן הנופש במקום המרחצאות השר וינטא, אשר לו רצה הנסיך פרנצ’יסקו למסור את התפקיד של ניסוח הצו לפי ההוראות שנתן הדוכס הגדול לקרלו פיטי, הוצא לפועל רצונו של הדוכס הגדול. הפקודה שהוכנה על־ידי וינטא אושרה על־ידי השופט העליון, וב־26 בספטמבר עלה בידי פיטי לשלוח את הנוסח שלה לדוכס הגדול, כדי להעבירה לאישור הסופי394. על הפקודה חתמו בו ביום הדוכס הגדול והנסיך, וכעבור יומיים נחתמה בחתימת האישור של וינטה, והוכרזה בפומבי395 ב־3 בחודש שלאחר־מכן396.

במשיכת־קולמוס אחת נשללו פתאום מיהודי מדינת פירינצי החירויות היסודיות ביותר. לא היה עוד מדובר, עמו בעבר, בהגבלה אזו או זו למה שהותר להם או לזכויותיהם; הפעם היה העניין בדבר המשפיע על כל חייהם, הבא למנוע מהם כל תנועה חפשית, לדחוס כל פעולה שלהם, לבודדם מחיי החברה, אגב סגירתם בחושך הקודר של כלא מדכא, העתיד לנוון את גופם ולחלוש את רוחם, שהורגל בעבר לאופקים הרחבים של החיים החפשיים של הרניסאנס.

שינוי גמור, שינוי מעציב ואיום, מתחיל בחיי היהודים במדינת פירינצי בפקודה שהוכרזה בפומבי ב־3 באוקטובר 1570. בין המניעים לאמצעים החמורים ביותר, שננקטו נגד כל יהודי המדינה, הפקודה מביאה לא רק את הקובלנות שהגיעו אל הדוכס הגדול ואל הנסיך נגד כל יהודי המדינה, הפקודה מביאה לא רק את הקובלנות שהגיעו אל הדוכס הגדול ואל הנסיך נגד היהודים המלווים, ובמיוחד נגד היושבים בפישא, בפראטו, באימפולי ובסאן־ג’וואני (כלומר שותפות בני משפחת מפיסא), בדבר ההפרות הרבות של הקאפיטולי העומדים בתוקף, אלא גם ובמיוחד את הרצון לשלול מן היהודים את האפשרות להמשיך ביחסי הידידות הקרובה עם האוכלוסין, שניתן להם להקימם בעבר ושהיו עלולים להווֹת סכנה לאמונה.

הפקודה לא הסתפקה בקביעה כי יש לראות כבטלים ומבוטלים כל ההסכמים בדבר הלוואה בריבית שעמדו עד אז בתוקף בכל גבול מדינת פירינצי עם הבנקאים היהודיים, ושניתן להם פרק זמן של שישה חודשים בלבד לסדר את עסקיהם ולסגור את בתי־עסקם; נקבע בה גם כי כל היהודים, הן המלווים והן הלא־מלווים, שלא יעדיפו לצאת את גבולות המדינה – הראשונים תוך שמונה חודשים והאחרונים תוך ארבעה חודשים – וירצו להוסיף לגור במדינה כדי לעסוק בה במסחר או באומנות או בכל מקצוע שהוא, לא היו רשאים לשבת בכל מקום אחר מלבד פירינצי, ובפירינצי עצמה יהיו חייבים להיקבץ כולם ברובע אחד שנועד להם, ולהיכנע להוראות שתינתנה בעתיד, כדי להסדיר את ישיבתם ברובע ההוא. אותן הגבלות ואותן הוראות תוחלנה גם על שאר היהודים, שיבואו בעתיד לקבוע את מקום מושבם במדינה397. הפקודה מתייחסת רק ליהודי מדינת פירינצי, אך ברור היה כי קוסימו התכוון לתת אותן הוראות למדינת סיאינא. ואכן, ב־19 בדצמבר 1571 הוצאה פקודה, דומה בכל־מכל־כול לראשונה, בדבר יהודי מדינת סיאינא, שחויבו להתרכז כולם בסיאינא398.

ולא בוששו להוציא לפועל את מה שנקבע בפקודה שהוכרזה בפומבי ביום 3 באוקטובר 1570. כבר ב־10 באוקטובר נשלחו העתקים ממנה למושלים של פיסא, של אריצו, של אנגייארי, של קורטונא, של אימפולי, של פראטו, של סאן־ג’וואני, של מוטיפולצ’אנו, של פישא, של ביביינא, של מונטירקי, של פויאנו, של פומארנצ’י, של וולטירא, של קסטיליון־פיאורינטינו, של פונטידירא, של קסטרוקארו, של מונטי סאן־סאווינו, של קולי, של פופי, של פייווי־סאנטו־סטיפאנו, והם נצטווּ להכריז עליה במקומות הנתונים לשיפוטם ולהציגה בפומבי לפי הכללים המקובלים399; ובשלושה־עשר יום לחודש ההוא נתן פרנצ’יסקו לשופטים של המקומות שבהם נמצאו יהודים את הוראותיו בדבר ההנחיות, שלפיהן היו צריכים לפעול במשפטים העלולים להתקיים בדבר סידור עסקי המלווים400.

בזה כבר יכולה ממשלת הדוכס הגדול, בשומרה לפחות למראית־עין על הצורות החוקיות, להתחיל בביצוע ההגבלות שרצתה להטיל על היהודים, ועל־כן נודעה אך חשיבות מעטה מאוד לכך שיובא לסיומו התהליך המשפטי, שנפתח נגד אחדים מהם בגלל עברות על הקאפיטולי; והוא נסגר פתאום, באורח בלתי־צפוי ביותר, שאיש לא חיכה לו, בפסק־דין של זיכוי, מתאריך 13 באוקטובר 1570; על־פי פסק־דין זה פטרו הנסיך פרנציסקו והשופט העליון את היהודים מכל עונש או קנס, שבהם היו עשויים להיענש על־כך שעברו על הוראות הקאפיטולי שלהם, בלי לפגוע במה שנקבע בפקודה מ־3 באוקטובר401.

בינתיים עסק הנסיך פרנצ’יסקו בחריצות בהכנת הרובע המיועד לקלוט בפירינצי את יהודים, הן מהעיר והן מגבולה, שלא יעדיפו להגר אל מחוץ לגבולות המדינה. בחירתו נפלה על אתר הקרוב לכיכר הדואומו, מצד מערב, שהיה בעבר מרכז פירינצי הרומאית ומקום־מושבן של משפחות אצילות ומצוינות בימי ממשל העיר החפשית, אך בזמן מאוחר יותר הפך להיות מקום־מקלט לפושעים. הרובע הזה נמצא בחלקו הגדול במקום שבו מתנשא עתה הבניין שמצפון לכיכר ויטוריאו אימאנואילי והיה משתרע עד לרחוב טוסינגי של היום וקצת מעֵבר לו; כבר במאה הט"ו התחילו להתרכז בו בני־אדם בעלי שם רע, ובזמן שבו אנו עוסקים גרו בו בעיקר נשים פרוצות402. אולי מתוך כוונה להסיר מוקד זה של מעשי זימה רצה פרנצ’יסקו לקבוע במקום ההוא את משכנות היהודים, בהרחיקו ממנו את יושביו הקודמים. הוא קנה שם את כל הנכסים הלא־ניידים ואחר־כך ציווה לבצע עבודות שיפוץ גדולות, שהיו כרוכות בהוצאת אלפי סקודות רבים403, ושנוהלו, על־פי שמועה שקלט סיטימאני404, על־ידי האדריכל בירנרדו בואונטאלינטי. אך לא אפשר היה להתחיל בעבודות אלה בינואר 1571405, כלומר, זמן קצר לפני התאריך של 3 בפברואר, שבו פקעה תקופת ארבעת החודשים שניתנה ליהודים הלא־מלווים כדי לעבור לגור ברובע היהודי של פירינצי. משהתברר כי אי־אפשר לסיים את העבודות בפרק זמן קצר כל־כך, החליט השופט העליון, על־פי תפקיד שהטיל עליו קרלו פיטי בפקודת הדוכס הגדול, ב־12 בינואר, כי “הואיל ועדיין לא יוצב לגמרי הסדר שיש להחילו על הכת היהודית”, יש לראות כדחוּי בחודשיים את פרק־הזמן שנקבע הן ליהודים־המלווים והן ליהודים הלא־מלווים לריכוזם בפירינצי406. אך נראה כי גם ארכה זו לא הספיקה, שכן ב־23 במארס הוענקה, באותה הנמקה, ארכה שנייה של חודשיים נוספים407, וב־27 במאי, הפעם ללא כל הנמקה, נדחה קץ הזמן בחודש אחד408.

ועל כן, עד 3 ביולי היו היהודים הלא־מלווים חייבים לצאת מגבול המדינה או להתיישב בפירינצי ברובע שהוקצה להם, ועד 3 בנובמבר היו צריכים למלא אותה חובה היהודים־המלווים; בינתיים קיבלו המלווים, ברישיון של פרנצ’יסקו, את הזכות להיות פטורים מנשיאת הסימן במשך פרק זמן זה409. בכל אופן, כבר בחודש מאי התחילו כמה יהודים להתיישב ברובע החדש, אף־על־פי שעדיין לא נסתיימו כל העבודות410. ב־31 ביולי, כשהגיעו כבר העבודות האלה לקצן411, הוצא הכרוז שקבע לכל פרטיהן את ההוראות שהיו מכוּונות להסדיר את ישיבת היהודים באתר שהוקצה להם.

הכרוז מ־31 ביולי פותח בהזכרת הפקודות שניתנו כבר לפנים, שיהודי כל המדינה יתרחקו ממנה או ייסגרו בגיטו של פירינצי (זו הפעם הראשונה שבה אנו מוצאים בתעודות פירינצי את המלה “גיטו”412), הוא המקום היחיד שבו יורשו לגור, לסחור ולהחזיק בתי־כנסת. הוא ממשיך הלאה ומצווה כי בערב, לאחר צלצול הפעמון המכריז על איסור נשיאת הנשק, שעה אחת אחרי שקיעת החמה, לא יוכלו היהודים להימצא עוד מחוץ לתחום שהוקצה להם. נוסף על כך, כיון ש“בגלל הדימיון, ואף השיוויון, בבגדים כמעט אי־אפשר להבחין בכוחות אנוש את היהודים מן הנוצרים” – ומתוך כך נראה כי חובת נשיאת הסימן, שחודשה בחומרה רבה בשנת 1567, לא נשמרה עוד כעבור זמן קצר ביתר קפדנות מאשר בעבר – נקבע, אגב הטלת קנס 50 סקודות על העבריינים, כי החל מהיום העשירי לאחר פרסום הפקודה יהיו הגברים היהודים חייבים לחבוש כומתה מלֶבֶד או מאריג אחר, ובלבד שלא יהיה זה משי עדין, צהובה כולה – ועל כן לא עוד עיגול צהוב בלבד, כפי שנקבע לפני ארבע שנים – והנשים היהודיות תהיינה חייבות לשאת את השרוול הימני מצבע צהוב. אף הוטל מס שנתי העולה לשתי סקודות מזהב מוטבע, והניתן לתשלום בשני שיעורים חצי־שנתיים, על כל היהודים הזכרים לא למטה מגיל חמש עשרה; נוסף על כך הוטל על ה“אוניברסיטה” של היהודים (כינוי אחר של הקהילה המופיעה עתה בפעם הראשונה בפירינצי) המעמסה של תשלום שלושים סקודות לשנה, אף הוא בשני שיעורים, למי שיופקד על הפתיחה ועל הסגירה של הגיטו בשעות שנקבעו ועל שמירת שעריו, חלונותיו, גגותיו ושעון־השמש שלו. ה“אוניברסיטה” חויבה לבחור אדם אחד, או כמה בני אדם, שלהם תימסר גביית הסכומים האמורים, וכל חברי הקהילה יהיו אחראים זה לזה לתשלומם, ועל כן במקרה שלא ישולמו הסכומים האמורים, ניתנה אפשרות להטיל את התשלום על עשרה מהם לפי בחירת מי שיופקד על־כך413. ב־13 באוגוסט נמסרה הודעה על הכרוז הזה ברחבת הגיטו, באמצעוּת הנוטריון ג’וואני מפיסטויא, אל היהודים מיכאל בן דונאטו, סיפראנדינו, רפאל בן צ’יפריאנו ושלמה בן משה, ונמסר להם העתק ממנו, אגב הטלת התפקיד למסור את תוכנו לבני דתם414. מקרה מעניין הוא שהכרוז הזה, הכולל בניסוחו החיצוני הפשוט והקל גזרות כל־כך נוקשות ואכזריות, נשא את תאריך 31 ביולי 1571, שהיה לפי הלוח העברי יום תשעה באב, הוא היום שבו חלו פעמים רבות לאורך הדורות המאורעות המרים והנמהרים ביותר לעם ישראל.

על־פי עדותו של אדם שחי באותו זמן מתברר, כי באוגוסט אמנם החלו היהודים לחבוש את הכומתה הצהובה שנכפתה עליהם415, אבל לפי הנראה לא עבר זמן רב וכבר הצליחו להתחמק מחומרת הגזרה, ועל־כן לא מאוחר מיום 18 בספטמבר של אותה שנה נאלץ השופט העליון לחדש את הפקודה, בשחררו ממנה רק את מי שמקרוב בא ביומיים הראשונים לישיבתו בפירינצי416. גם פקודה חדשה זו נמסרה בגיטו ליהודים אחדים, יעקב בן יוסף מאימפולי, אברהם בן יצחק רומאנו, ליאוני בן יעקב מפיסארו וג’ויילו בן לוסטרו מווירולי, אגב הטלת התפקיד למסור את תוכנה לשאר תושבי הגיטו ולמי שעשוי להגיע לשם בעתיד417.

הקמת הגיטו וסדריו היו בדרך זו לעובדה מוגמרת. הגיטו השתרע אז על שטח קטן הרבה יותר מאשר בזמן מאוחר יותר, בימי קוסימו הג‘, וכלל את כל הבתים שהיו מתנשאים בין רחוב רומא של היום במזרח, השוק הישן בדרום, רחוק נאקאיולי (היום רחוב ברוניליסקי) במערב, ובצפון סימטה, כנראה מבוי בואוי418, שעל שטחו הוקמו בזמן מאוחר יותר, בימי הדוכס הגדול קוסימו הג’, אחדים מבתי הגיטו החדש; כל הבתים שבגיטו היו סמוכים וקשורים זה לזה, באופן שבמובן מסוים היוו מעין מבנה אחד. הבתים השונים שהיווּ את הגיטו לא היה להם כל מעבר ישיר את החוץ ופתחיהם היו נפתחים כולם לפנים הגיטו. הכניסה לגיטו והיציאה ממנו היו דרך שני שערים, שמאחד מהם היו עוברים לשוק הישן ומן השני לכיכר סוקיילינאי (היום חלק מרחוב רומא). באמצע השטח הסגור, שבו הצטלבו סימטאות ומבואות, נמצאה כיכר קטנה ובה באר, שנקראה דווקא כיכר הגיטו או כיכר יהודיה419. שערי הגיטו – על־פי הוראות הכרוז מיום 31 ביולי 1571 ולמעשה על־פי עדות של סופר דברי־הימים420 – היו נפתחים בדרך תקינה כל בוקר בשעה מוקדמת והיו נסגרים כל ערב, בשעת צלצול הפעמון; לדברים אלו דאג שומר שהופקד על־כך421. על אחד השערים, ובדיוק על השער הנפתח לכיכר סוקיילינאי, הוצבה הכתובת הבאה:


קוסימו לבית מדיצ’י, דוכס־גדול של טוסקאנא, והנסיך הנעלה פרנצ’יסקו, גומלי חסדים רבים לכול, רצו על־כן שבמקום זה יהיו היהודים מבודדים ממושב הנוצרים אך לא נידחים, כדי שיוכלו גם הם להושיט בקלות את עורפיהם הקשים ביותר לעולו הקל ביותר של כריסטוס למען יוכנעו על־פי דוגמת הטובים ביותר. שנת אדונני א’תקע"א422.


אין כאן מתפקידנו לתאר את חיי יהודי פירינצי במשך מאתיים וחמישים שנה בערך בין כתליו הקודרים של הגיטו – חיים אפורים ודלים, אשר ההנאה הטהורה הנובעת מן המשפחה וזוהר האמונה החדירו בהם גוון של אור ושל נחמה. ובכל אופן מוגבל מאוד יהיה העניין בחקר תקופה זו. אם נתעלם ממעשי־קטנוניות זעירים ומריבות־הבל, שאין להימנע מהם בחברה כל־כך מצומצמת החיה כמעט בכל דבר חיים משותפים423, היו החיים מתנהלים ללא שינויים ובחדגוניות בכלא הצר; אל כתליו של הכלא הזה היו מתנפצים, בלי לעורר מבפנים אלא הד חלוש ומעומעם, גלי החיים של העיר, זרמי המחשבה והתרבות, ההתפתחות החברתית וההתפתחות המדינית; והמצב הזה נמשך עד שהצליחה תרבות אנוש, בהתקדומתה שאינה יודעת מעצורים, להפיל את שערי הכלא של מאות השנים ולהחזיר לאסירים המסכנים את החירות, נכס שאין לו ערוך ולא דימיון.



 

חלק שני: חיי החברה וחיי היחיד    🔗


פרק א. ההלוואה והמלווים    🔗

הכנסתם של המלווים היהודים לפירינצי והקורות החשובות של בתי־העסק שהם ייסדו היו נושא המחקר בדפים הקודמים, משום שהם נגעו בחיי הכלל והיה בהם כדי להבהיר את הסיבות להקמתה של קהילת פירינצי ולמאורעות רבים שחלו בה אחרי־כן. עתה נצטרך להפנות את מבטנו אל תנאי ההלוואה ואל אישיותם של המלווים היחידים, במידה שירשו לנו זאת המקורות שהגיעו אלינו.

כבר ראינו בפרוטרוט424 כיצד נעשו – לאחר היסוסים שנמשכו זמן רב ולאחר ויכוחים והחלטות רבות – הקאפיטולי מ־17 באוקטובר 1437, שהניחו את היסוד של הלוואת היהודים בפירינצי, ואין מן הראוי לחזור עתה על מה שאמרנו לעיל. כאן נצטרך להתעכב יותר על תוכן הקאפיטולי ועל התנאים המיועדים להסדיר את העסק החדש הזה.

אמנם אין התנאים שונים בהרבה, בקוויהם הכלליים, מן התנאים שנקבעו בדרך כלל בארצות איטליה השונות בשעת הענקת זיכיונות מן הסוג הנדון, שדוגמות רבות מהם כבר פורסמו425. בכל זאת לא יהיה חסר־תועלת למסור דין־וחשבון קצר עליהם, בעיקר מתוך שימת־לב לפרטים שהם אופנייניים לקאפיטולי של פירינצי משנת 1437. לאחר דברי הקדמה, שבהם מוסברים העניינים שקדמו להענקת הזיכיון ומוזכרת הרשות שנתן האפיפיור לקבל את היהודים בפירינצי, הקאפיטולי קובעים כלהלן את החובות ואת הזכויות של המלווים הללו. אברהם בן דאטילו מסאן־מיניאטו, יחד עם בניו ועם שותפיו או פקידיו, רשאי לגור ככל אוות־נפשו בפירינצי במשך עשר שנים, ולעסוק בה בהלוואה בפרק־זמן זה, בתובעו ריבית שלא תהיה גבוהה מ־4 דינרים ללירה בכל חודש (דבר המקביל ל־20% לשנה) בלי זכות לחשב את שברי הלירה או החודש כלירות שלמות או כחודשים שלמים. את ההלוואה מותר לתת רק כנגד עבוט של נכסי דניידי ואסור לקבל בעבוט שאריות אריגים או אריגים שנגזרו ללא הרשאה מיוחדת של האיגוד המקצועי של עובדי הצמר או של עובדי המשי, הכול לפי העניין; ועוד, בשום אופן אין לתת הלוואה נגד עבוט של כלי־קודש או בכלל של חפצים השייכים לפולחן הנוצרי. לפני חודש דצמבר 1437 חייבים אברהם ושותפיו לפתוח בפירינצי לפחות “שולחן” אחד, בהון של לא פחות מ־4,000 פרחים, לפעולות שיש לבצע עד סוף סוף חודש פברואר; ולפני מארס שלאחר־מכן חייבים הם לפתוח שני “שולחנות” נוספים, בלי להיות חייבים לפתוח מספר גדול מזה. במשך השנה הראשונה של הזיכיון חייבים הם להזרים ל“שולחנות” השונים את הסכום הכולל של 20,000 פרחים לפחות, והם חייבים להוסיף עליו במשך השנה שלאחר־מכן לפחות 10,000 פרחים נוספים; אם במשך השנה השלישית לא יזרימו שוב 10,000 פרחים נוספים, וייראה לשמונה של “גוארדיאה ובאליאה” כי ההון הכולל של ה“שולחנות” לא יהיה בו די כדי לספק את צורכי האוכלוסייה, תהיה ה“סיניוריאה” רשאית להרשות ליהודים אחרים לפתו בפירינצי “שולחן”־הלוואות חדש, גם בימי הזיכיון של אברהם מסאן־מיניאטו ושל שותפיו, אבל בכל מקרה אחר מובטח להם המונופולין של ההלוואה בפירינצי ובהיקף של ארבעה מילים מסביב לה. אם יקרה שיתקבל בעבוט חפץ שמקורו בגניבה, ואם ידרשו הבעלים החוקיים את החפץ חזרה תוך חודש אחד, יהיה המלווה חייב להחזיר לו את העבוט, בקבלו ממנו בחזרה רק את הסכום שהלווה בלי ריבית; אבל אם יופיעו הבעלים לאחר שחלף חודש, יהיו חייבים לשלם את הריבית. העבוטים שלא ייפדו תוך שלושה־עשר חודש מיום ההלוואה ייהפכו לרכוש המלווה, ויהיה רשאי למוכרם או להעבירם מרשותו בכל צורה אחרת, אך לא מחוץ לעיר פירינצי, או להחזיק בהם לשימושו הוא. אך בטרם יגש לכל פעולה להעברת העבוטים מרשותו או בטרם שיוכל לראותם כרכושו, חייב המלווה להודיע על כך לאוכלוסייה בכרוז פומבי, שיפורסם על־פי בקשתו על־ידי השמונה של “גוארדיאה ובאליאה”426, ויהיו הבעלים רשאים עוד לפדות את עבוטיהם תוך חמישה־עשר הימים שלאחר פרסום הכרוז. הפנקסים ורישומי החשבונות ייהנו מאמון מלא, ויש לראות את תוכנם כמתאים לאמת ללא כל פקפוק; אם במקרה יתעורר איזה ספק שהוא, תהיה שבועת המלווה הוכחה מספקת לנכונות מה שנכתב. לאברהם מסאן־מיניאטו הוענקה סמכות מלאה למנות שותפים ואף לפטרם ככל אוות־נפשו, ללא כל הגבלה. המלווים היהודים רשאים לרכוש נכסי דלא־ניידי בפירינצי ובשטח הכפרי הסמוך לה, ובלבד שנכסים אלו, יחד עם הנכסים שכבר היו בבעלותם מלפנים, לא יהיה ערכם הכולל גדול מ־500 פרחים; כן יהיו רשאים לעשות להם בית־קברות בחלקת אדמה השייכת להם. מוענק להם שיחרור מכל מס, מלבד היטל החוזים, היטל השערים, ושאר ההיטלים הרגילים והיטלי המעבר הרגילים. אשר לחלוּת החוקים, הן האזרחיים והן הפליליים, יש לראותם כאזרחי פירינצי427, בכפיפות למה שנקבע בקאפיטולי עצמם. מוענקת להם חירות רחבה בעניין שמירת השבת ושאר מועדי ישראל והקמת בתי־כנסת לפי מנהגם; אך אינם רשאים להחזיק את “שולחנותיהם” סגורים יותר משלושה ימים רצופים, לרבות השבת428. ניתנת להם רשות מלאה להתלבש ככל אוות־נפשם, בלי להיות חייבים לשאת כל סימן מבחין. השיפוט על היהודים מסור לידי השמונה של “גוארדיאה ובאליאה”, והם חייבים להיות מגיניהם ומחסם בכל שעת־צורך, וכן הם חייבים לשמור על קיום הוראות הקאפיטולי; אין כל רשות אחרת רשאית לפעול נגד כל יהודי בלי הרשאה מפורשת של השמונה, למעט מקרי רצח או פגיעה בגוף שהעונש עליהם הוא מוות או קנס של לא פחות מאלף לירות, או כדי לכפות את שמירת הקאפיטולי. אם בתום עשר שנים, שבהן יהיה הזיכיון בתוקף, לא יחודש, יהיו היהודים רשאים להתעכב בפירינצי עוד שנתיים כדי להסדיר את עסקיהם, ובמשך שנתיים אלו יוסיפו להיות בתוקף על התנאים שנקבעו בקאפיטולי, חוץ מן הרשות להלוות, שתיראה כמבוטלת ללא צורך בכל פעל אחר429.

לרשותו של אברהם מסאן־מיניאטו לא עמד הון כל־כך גדול כפי שתבעה הקומונה שיושקע ב“שולחנות”, ועל־כן נאלץ לשתף בעסקיו יהודים אחרים, בהשתמשו ברשות שהוענקה לו בקאפיטולי. גם דברי ההקדמה לקאפיטולי רומזים על המשא ומתן שניהלה הקומונה עם אברהם מסאן־מיניאטו ועם יהודים אחרים בדבר קבלת “שולחנות” הלוואה430, וללא ספק היהודים שהוזכרו לאחרונה כבר הבטיחו את השתתפותם עוד לפני סיום עשיית הקאפיטולי, שכן אנו רואים כי ביום שבו קיבל ואישר אברהם מסאן־מיניאטו את ההסכם עם הקומונה, יכול הוא גם לדאוג מיד למינויָם הרשמי של שותפיו החשובים ביותר, יעקב בן שלמה המנוח מפירושא, יעקב בן קונסיליאו המנוח מטוסקאנילא ודאטילו בן קונסיליאו המנוח מטיווֹלי431. הודות לשותפים אלו, כנראה, עלה בידי אברהם לאסוף את ההון הדרוש למפעל החדש בזמן קצר יותר ממה שחשב מקודם שיהיה נחוץ לו, כי עד תום פרק־הזמן שבו דרשו הקאפיטולי שייפתח לפחות ה“שולחן” הראשון, עלה בידי אברהם ושותפיו לפתוח ארבעה “שולחנות”, אחד יותר מן המספר הקטן ביותר שהיו חייבים בו על פי ההסכם שלהם עם הקומונה432.

תפילת ערבית של שבת.png

**קבוצה 4 PDF 2 תמונות בין עמודים 96 – 98 **ספר תפילות, מתורגמות לאיטלקית באותיות עבריות, נכתב בפירינצי בשנת רמ"ד (1484) – עמוד מתפילת ערבית של שבת.


עמוד מספר החשבונות של בנקאי יהודי מפירינצי משנת רל"ז (1477)

ערבית.png

אל לנו לחשוב, בגלל הכינוי “שותפים”, כי כל המלווים יחד היוו מפעל בנקאי אחד, וכי ארבעת ה“שולחנות” שבפירינצי לא היו אלא ארבעה סעיפים של עסק אחד; על־פי תעודות שונות שיזדמן לנו להזכירן במרוצת דברינו433 יתברר לנו דווקא, כי כל אחד מן ה“שולחנות” היווה מפעל בפני עצמו. שלושת השותפים הנזכרים לעיל ושאר האנשים שאברהם מסאן־מיניאטו שיתף בעסקים לאחר מכן נקראים “שותפים” שלו, משום שהם נהנים יחד אתו במשותף מזיכיון אחד להלוואות, ולצורכי זיכיון זה הם מהווים במובן מסוים אישיות משפטית אחת בעלת הזיכיון. אך בהשתמשם למעשה בהרשאה שניתנה להם להלוות על־פי הקאפיטולי, הם היו נפרדים לארבע קבוצות, שכל אחת מהן היתה שותפות ממש וכל אחת מהן היתה בעלת אחד ממפעלי ההלוואה.

ל“שולחנות”־ההלוואה בפירינצי, שהתנהלו בעבר בידי אזרחי העיר, היו מזמן מקומות מושב מסורתיים. המלווים החדשים חשבו לנכון שלא לסטות מן הנוהג שכבר התרגלו לו התושבים, ואם לא כולם הרי לפחות חלק מהם התיישבו במעונות של “שולחנות” עתיקים מפירינצי434. על־פי כתב מאום הימים אנו יכולים להסיק, מה היו המקומות שבהם נמצאו ארבעת מפעלי ההלוואה של היהודים. אחד מהם היה שוכן ב“ארמון משפחת סולדאני, מסא' רומיאו”, כלומר, בארמון הנמצא בפינה בין רחוב נירי ובין רחוב מוסקא, הנקראת דווקא פינת סולדאני, בקרבת מקום לכנסיית סאן רומיאו או סאן רימיג’ו. “שולחן” אחר היה ב“ואקא של משפחת פנצ’אטיקי”, כלומר, בבתי משפחת פנצ’אטיקי, שנהרסו כבר לפני זמן רב ושהיו ברחוב ואקא, שם שבו היו מכנים קטע מן הרחוב פיקורי של היום שבין כיכר אוליאו ובין רחוב ברוניליסקי. “שולחן” שלישי מושבו היה “בארמון ספיני במבוא גשר סנטה טריניטה”, הוא הארמון הידוע שבין הרחוב אצ’איולי שלאורך הארנו, רחוב טורנאבואוני וכיכר סנטה טריניטה. האחרון היה “בבית ריצ’י”, כלומר, באחד הבתים שהיו בבעלות משפחת ריצ’י משני צדי קטע רחוב קורסו, הנמשך מרחוב סטודיאו עד לרחוב סנטה אליזאביטה, שאז היה ידוע דווקא בשם רחוב ריצ’י. רמז שנותן לנו בדרך־אגב מסמך רשמי בא להבהיר לנו, כי ה“שולחן” נמצא ליד פינת ריצ’י, כלומר ליד הפינה בין רחוב ריצ’י ובין רחוב סנטה אליזאביטה435. אנו יכולים גם לדעת מי היו הבעלים של כל “שולחן” ו“שולחן”. את “שולחן” סנטה טריניטה ניהל אברהם מסאן־מיניאטו יחד עם אחדים משותפיו; את “שולחן” ואקא ניהל דאטילו מטיווֹלי עם שותפים אחרים; את “שולחן” סולדאני ניהל יעקב מפירושא, יחד עם יעקב מטוסקאנילא ואחר־כך עם ויטאלי מרימיני ואולי גם עם שותפים אחרים436. לא ניתן לנו לדעת בידי מי היה “שולחן” ריצ’י בשנה הראשונה; אנו מוצאים בו מ־1438 עד 1441 את משפחת מטיראצ’ינא, עד שאסון־פתע המיט עליה שואה.

עמוד מספר חשבונות של בנקאי יהודי מפירינצי משנת רל"ז (1477).

עמ 131-129.png

ראש המשפחה הזאת, מטיראצ’ינא, שלמה בן בונאווינטורא, היה שנים רבות מלווה במקומות רבים במדינת פירינצי, בתורת שותף של אביו בתחילה ובתורת בעל־זיכיון ישיר לאחר־מכן437. נראה שמפעלו העיקרי היה מפעל פראטו, שבה היה גר, ועל כן הוא מכונה לפעמים גם בשם שלמה מפראטו. כשהוכנסו היהודים המלווים גם לעיר פירינצי, רצה שלמה מיד להרחיב את עסקיו גם לשם, וזכה בדבר הזה לתמיכת הממונים על “המונטי” (מוסד ההלוואות), שבהחלטתם מיום 29 באוקטובר 1438 הזמינו אותו לשלם מראש 800 פרחים על חשבון המס השנתי שבו היה חייב ל“מונטי” בעד ה“שולחן” שלו בפראטו, וכמעט בתגמול לתשלום מוקדם זה הצהירו, בביטוי שהיה אליבא דאמת מסורבל ומפוקפק במידת־מה, כי הוענקו לו “הרשאתו ואהדתו של משרד מוסד ההלוואות, שיהיה אחד היהודים שיוכלו להלוות בריבית בעיר, בשטח הכפרי ובמחוז של פירינצי, באותם התנאים שיחולו על שאר היהודים המלווים בריבית בפירינצי – דבר שלביצועו היה צורך לחכות להרשאתה ולהחלטתה של הסיניוריאה”438. לא היתה כנראה הזדמנות ל“סיניוריאה” להחליט בעניין הזה, אך שלמה השיג את מבוקשו למרות זאת, באמצעות מסמך מיום 29 בדצמבר 1438, שבו מינה אברהם מסאן־מיניאטו, על־ידי בנו ומיופה־כוחו מאנואילי, לשותפיו בכל הצורות שנקבעו בקאפיטולי משנת 1437, את בניו הקטינים של שלמה, ושלמה מצדו קיבל ואישר את המינוי, בתור אפיטרופוס של בניו439. בעקבות מינוי זה, שהכניס את בני שלמה במספר הבנקאים המורשים לפי החוק להלוות בפירינצי, פתח שלמה, בשם בניו, את “שולחן” ריצ’י, והוא עצמו נטל לידיו את הנהלתו. ברור שהוא חשב כי בדרך זו מילא אחר כל ההוראות, שאם לא כן היה מקבל על עצמו את הטרדה הקטנה להכניס במסמך המינוי גם את שמו ליד שם בניו. ונראה כי גם רשויות פירינצי לא חשבו בתחילה את הדבר כבלתי־תקין, כי במשך זמן רב, עד סוף 1440, ניתן לשלמה, למרות הפיקוח החמור שהיו נתונים לו “שולחנות” היהודים, לנהל בשלווה את מפעל ההלוואות שלו בבתי ריצ’י. ואולם בסוף 1440 העלה ה“פודיסטא” של פירינצי, ניקולו פורצ’ינארי, נגד שלמה את האשמה של התעסקות בלתי־חוקית בהלוואה, ובפסק־דינו מ־16 בינואר 1441 החיל את הוראות ההחלטה משנת 1406, המטילה קנס של 1,000 פרחים על כל פעולת הלוואה המבוצעת בידי יהודי, ועל כן חייב אותו בקנס 20,000 פרחים, בהצטמצמו לחשב כעשרים בלבד – וכבר הסכום של 20,000 פרחים היה מופרז ביותר בימים ההם – את פעולות ההלוואה שהוא ביצע, אם כי למעשה היו בוודאי רבות יותר לאין ערוך440

חיוב זה בדין, שהיה בעיני משפטן מן הימים ההם הקנס החמור ביותר “שהוטל בפירינצי מאז היות אדם עלי ארצות”441, היה בלתי־חוקי במהותו לדעת מלומד שעשה אותו נושא למחקר מדוקדק, A. Panella442. אבל אני חושב כי פאנילא הרחיק עד מעבר לגבול וכי אי־אפשר לומר שהיה גזר הדין בלתי־חוקי. פאנילא חושב כי לא היה עוד מותר להחיל את ההחלטה משנת 1406, כיוון שבוטלה בקאפיטולי משנת 1437443, וכי נוסף על כך מן הדין היה לראות את שלמה כמורשה להלוות בפירינצי בעקבות החלטת הממונים על “מוסד ההלוואות” הנזכרת לעיל444. ואולם למעשה לא בוטלה מעולם ההחלטה משנת 1406, ורק בקאפיטולי היתה סטייה ממנה שהיתה מכוּונת אך ורק להעניק לאברהם מסאן־מיניאטו ולחבריו את הרשות להלוות, וכן לקבוע בצורה שונה פרטים משניים אחדים445. אשר להחלטה הסתמית והמעורפלת של הממונים על “מוסד ההלוואות”, אין לראות בה הרשאה סופית. גרעין הבעייה הוא אחר. כלפי בניו של שלמה מטיראצ’ינא לא היה בוודאי כל כוח להחלטה משנת 1406, בזכות המסמך, שלא הגיע לידיעתו של פאנילא446, שבו הם נתמנו להיות שותפים של אברהם מסן־מיניאטו, ועל־כן נכללו בין הנהנים מן הקאפיטולי משנת 1437; אבל, האם אפשר היה לראות את אביהם, שלא נכלל במינוי הזה, כמורשה לעסוק בהלוואה מטעם בניו, או לא? בוודאי חשב שלמה, כפי שהדגשנו לעיל, שהיה מורשה לעשות כן, בהיותו נציג בניו הקטינים ומנהל נכסיהם; וכך כנראה הבינו את העניין כל בעלי הסמכות מפירינצי, שלפני פורצ’ינארי לא הפריעו אותו כלל. השקפה זו היתה אמנם הגיונית וכנה, משום שהיה שלמה, מכוח סמכות האב, מייצג את בניו הקטינים ומנהל את נכסיהם, ועל־כן מן הדין היה שייחשב כדבר מותר שהוא ישתמש, מטעם בניו ולטובתם, בזכות המגיעה להם על־פי החוק. בכל זאת, מי שרצה לדקדק יכול היה לטעון – ועל זאת הסתמך כנראה ה“פודיסטא”, אם כי אין אומר כן במפורש – כי אכן היה לשלמה מטיראצ’ינא, בתור נציג בניו, מותר להלוות, אך ההלוואה היתה אסורה בהחלט על שלמה מטיראצ’ינא בשמו הוא, ועל־כן, כיוון שאי אפשר היה לחלק את אישיותו לשתיים, מותר היה, ומן הדין היה, שיורשע בדין על שביצע מעשה שהיה אמנם מותר למי שיוּצגו על־ידיו ועל כן להלכה גם לו בתור נציגם, אך למעשה לא היה מותר לו לעשותו, בגלל האיסור שהיה עדיין מוטל עליו, על־פי האות של ההוראות שהיו אז בתוקף. אי־אפשר לומר אפוא כי פסק־הדין היה בלתי־חוקי, אף־על־פי שבוודאי לא היה תואם את רוח ההוראות ההן, ואף־על־פי שהתבסס על הבחנה דקה ביותר447. צודק אפוא פאנילא בחושבו – וכי הוא צודק מוכיחה גם הודאה לפי־תומו של הפודיסטא עצמו448 – כי רצו במתכוון למצוא סיבה להרשיע את שלמה בדין. פאנילא מעיר, כי בימים ההם היתה הקהילייה נתונה במצוקה כספית חמורה ביותר, בגלל מאורעות המלחמה הארוכים שעדיין לא הוברר מה יהיה סופם, וכי לא יכלה למצוא תרופה למצוקה זו אלא בהטלת שורת מעמסות יוצאות מן הכלל, מתמידות ויותר ויותר חמורות, שורה שהחלה ביולי 1440 והגיעה לשיאה דווקא בחודשיים הראשונים של 1441; בפרק זמן זה טבעי היה, כי הערות המצביעות על־כך שהמצב של “שולחן” ריצ’י אינו בדיוק לפי החוק, תיראינה כרצויות, כי הערות אלו היו מאפשרות לקהילייה לקבל את הסכום הלא מבוטל 20,000 פרחים. ואכן, מיד לאחר ששולם רק חלק קטן מן הסכום, כבר החליטה ה“סיניוריאה” שהוא יוּצא לצורכי המלחמה, או לענייני בורגו סאן סיפולקרו, שהיו אותו הדבר449. למעשה שימש הסכום לכסות כמעט לגמרי את התשלום שניתן לאפיפיור ב־1441 לקניית בורגו סאן סיפולקרו450. אם הוגבל גובה הקנס שהוטל לסכום 20,000 פרחים, אף־על־פי שלהלכה מותר היה להטיל על שלמה קנס גדול הרבה יותר451, גרם לכך כנראה השיקול, שהסכום הזה היה הגדול ביותר שאפשר היה לסחוט ממנו. פאנילא מרצה בפרטים רבים, על יסוד התעודות, באילו קשיים הגיע שלמה לאט לאט, בהקריבו את כל נכסיו, לקבץ את 20,000 הפרחים, אך בתשלום האחרון הגיע ל־22 במאי, ועל־כן נענש בקנס נוסף של 5,000 פרחים על שלא שילם את הקנס תוך פרק־הזמן של חודש אחד שנקבע; ואולם לא עלה בידו לשלם אלא חלק מהקנס האחרון, והקומונה נאלצה לשחרר אותו מתשלום השאר. ואולם השיגה ידו לשלם 1,000 הפרחים הנוספים, שעל־פי פסק־הדין היו צריכים לשלם למוסר על העברה, אבל למעשה הוצאו גם הם, לפחות בחלקם הגדול, לצורכי המדינה452.

משהתמוטט כך בשלמות מצבה הכלכלי של משפחת מטיראצ’ינא, חדל “שולחן” ריצ’י להתקיים; אך במקומו בא מיד “שולחן” אחר, כפי שנראה, ועל־כן הוסיף מספר ה“שולחנות” שבפירינצי להיות ארבעה.

אכן, לא חל שינוי במספר ה“שולחנות” עד שנת 1496, אולם לא הוסיף להיות אחיד מצב ההלוואה והמלווים. כבר בשנים הראשונות לזיכיון משנת 1437 נראה ראוי לרשויות פירינצי להכניס כמה חידושים במשטר “שולחנות” ההלוואה בריבית ובתנאים שנקבעו ליהודים; אולם מאחר שחידושים האלה עמדו בניגוד מפורש לקאפיטולי, אי־אפשר היה כמובן להחילם בתוך עשור השנים, שבו היו בתוקף הקאפיטולי. באותם המקרים הסתפק אפוא המחוקק לקבוע, שיהיה חובה להתחשב בהוראות החדשות בחוזי־הזיכיונות שייעשו במרוצת הזמן. ראינו כבר בגלל אילו סיבות ובאיזו דרך הוחלט ב־1439, כי בקאפיטולי שייעשו בעתיד לא יוענק עוד פטור מנשיאת הסימן, כי החלטה זו בוטלה ב־1443 וכי שוב אושרה בחלקה ב־1446453. בדומה לכך נקבע בהחלטה מיוני 1443, כי בחוזים העתידים בדבר זיכיונות להלוות בריבית תשונה השיטה של מכירת העבוטים שלא נפדו בזמן הראוי. היה עשוי לקרות לעתים, כי ממכירת עבוט יפיק המלווה סכום גבוה ממה שהיה מגיע לו מהחזרת ההון שהלווה ומהריבית שנצטברה עד יום המכירה, ולא מן הצדק היה שעודף זה יישאר בידו; כל כן ציווה המחוקק, שבהסכמים העתידים בדבר הלוואה בריבית ייקבע, כי העבוטים יימכרו במכירה פומבית וכי המחיר שיופק מהם יועבר לידי המלווה עד כדי סכום ההון שהוציא מכיסו בצירוף הריבית החלה עליו, וכי הסכום העודף, אם יהיה כזה, יישאר לזכות הבעביט454.

ואולם חידושים אחרים אפשר היה להפעילם גם בימי תוקף ההסכם. היהודים שהיו עוסקים בהלוואה בעיר פירינצי לא היו חייבים, בהתאם לקאפיטולי, לשלם כל מס תמורת הזיכיון שהוענק להם, ואילו מס כזה היה מוטל על היהודים שהחזיקו “שולחן” בשאר המקומות הנתונים למרות הקהילייה. אולי בדיקת כלל המסים ששילמו המלווים היהודים בשטחים הנתונים לשלטון פירינצי – בדיקה שהוטל על הממונים על “המוסד להלוואות” לעורכה ביוני 1443455 והיא שהפנתה את תשומת־הלב אל היחס הטוב באופן יוצא מן הכלל שממנו נהנו יהודי פירינצי – היתה ההזדמנות שעוררה בלב ראשי הקהילייה את הרעיון להטיל גם על היהודים הללו משא דומה למשא המוטל על בני־דתם היושבים מחוץ לעיר. עובדה היא, כי בשנת 1444 נתקבלה החלטה כזאת. מס ממש אי־אפשר היה לדרוש מן המלווים שבפירינצי, כי בקאפיטולי הוסכם בדיוק על ההפך; אך הקומונה עקפה את הקושי, בשווֹתה לתשלום הנדרש מן היהודים אופי שונה מאופיו של מס, אם כי כינתה אותו בשם זה. ואכן, בעלי השררה נימקו את החלטתם בכך שהזכירו, כי “נודע להם שהיהודים ביצעו טעויות רבות והפרו בנקודות רבות את האות של הקאפיטולי שלהם, בדבר מה שהוטל עליהם בהתעסקם בהלוואה, ועל־כן חייבים הם ללא־ספק עונשים רבים לפי האות של הקאפיטולי שלהם ושל המשפט”; והם גם הוסיפו, כי “בכל זאת רצו ללכת בדרכים אנושיות ולהתנהג בחסד ולא בקשיחות ולהקל את העונשים האמורים, ובדרך הזאת לעשות כדי שיהיו היהודים האמורים, לאחר התשלום הסכום הנקוב להלן, חפשים מכל דאגה מפני עונשים ונזקים ויוכלו להיות בטוחים שלא יחויבו בדין, ואחר־כך יעסקו בחירות במה שהם חייבים”. לאחר הקדמה זו נקבע שכל היהודים יהיו פטורים ומשוחררים מכל עונש, “שהתחייבו בו או שנאמר שהם התחייבו בו” בעקבות הפרת החובות הכלולות בקאפיטולי שלהם, שעליהן נרמז בצורה סתמית כל־כך ומעורפלת; וכי על־כן, תמורת זיכוי זה, ישלמו תוך פרק זמן של חודש אחד את הסכום של 6000 פרחים רחבים “בתורת מס שלהם”. התשלום כוּנה בנוסח־ההחלטה בשם מס, אבל למעשה אופיו הוא יותר של קנס, או ביתר דיוק של פשרה בדבר קנס, ועל־כן לא היו היהודים יכולים לטעון נגד תשלום זה בהתבססם על הקאפיטולי ששיחררו אותם מכל מס; ואילו טענו לפי הקאפיטולי בהסתמכם על השם “מס” שנקרא על התשלום, יש להניח שהיו מקבלים תשובה, כי אם כך הדבר, יטילו עליהם את כל העונשים הכספיים בדבר הפרותיהם הסתמיות של דברי הקאפיטולי, וסכום העונשים האלה יהיה קרוב לוודאי גדול עוד יותר. הסכום של 6000 פרחים חולק בגוף ההחלטה כדלהלן: 1000 פרחים הוטלו על אברהם מסאן־מיניאטו ועל שותפיו, המלווים ליד גשר סנטה טרינטה; 2350 על דאטירו מטיווֹלי ועל שותפיו, המלווים בוואקא; 1550 על יעקב מפירושא ועל ויטאלי מרימיני, המלווים בסאן רומיאו ו־900 על יעקב מפירושא ושותפיו המלווים בבורגיסי456. ה“שולחן” האחרון הזה נפתח, לפי הנראה קרוב לאמת, במקום “שולחן” ריצ’י, שבו החזיקה משפחת מטיראצינא, וכפי שמוכיח שמו היה כנראה מקומו בסמטת בורגיסי, רחוב שינו קיים עוד ושנמצא בערך במקום רחוב אנסילמי הנוכחי. תעודה זו, המחלקת את ה“מס” במכסות שלפי מה שנראה קרוב לאמת עמדו ביחס ישיר לחשיבות של ה“שולחנות” ולמידת שיגשוגם, באה להודיענו כי המצליח ביותר מבין ארבעת ה“שולחנות”, בשנת 1444, היה “שולחן” ואקא.

גם שינוי אחר ניתן להנהיג במשטר ההלוואות בתוך עשור השנים שבהן עמד בתוקף ההסכם, כי לא נגד את ההוראות הכלולות בקאפיטולי; על השינוי זה הוחלט ב־8 במארס 1446, ולפיו חויבו היהודים להחזיק את “שולחנותיהם” סגורים בימי החגים הנוצריים; לא נראה מן הראוי כי היהודים, אשר היו רשאים על־פי הקאפיטולי להימנע מלפתוח את “שולחנותיהם” בימי חגיהם, יחזיקו אותם פתוחים במועדים המקודשים לפולחן בני העיר457.

כשפג תוקף הקאפיטולי משנת 1437, מיאנו היהודים לחדש התחייבותם, כי לא מצאו בפירינצי את החיים השלווים שאולי ציפו להם ולא רצו להסכים לחובת נשיאת הסימן ולמשאות אחרים שלהם תהיה כפופה עתה ההתעסקות בהלוואה. כבר דיברנו על כך ועל הקשיים שבהם נתקלה הקהילייה, כדי לדאוג בצורה אחרת לפתוח “שולחנות” אחרים במקום ה“שולחנות” שנסגרו ב־30 בנובמבר 1447, עד שמצאה לנכון לעכב את כל ההוראות המגבילות בדבר היהודים ויכלה בדרך זו להגיע לידי הסכם חדש, קרוב לסוף השנה שלאחר־מכן458.

השמונה של “גוארדיאה ובאליאה” והממונים על “המוסד להלוואות” שלהם ניתנה, על־פי החלטה מאוגוסט 1448459, הסמכות לעשות את הקאפיטולי החדשים, נשאו ונתנו ארוכות עם אחדים מן היהודים שהחזיקו בעבר “שולחנות” בפירינצי, ובמיוחד עם האחים יעקב ודוד בני שלמה מפירושא המנוח, ועם ויטאלי בן יצחק מרימיני, שאליו הצטרף עתה גם אביו, יצחק בן מאנואילי. ב־29 בנובמבר אישרו השמונה והממונים על “המוסד להלוואות” את נוסח ההסכם, שעמד להיערך עם יהודים אלו בדבר פתיחת “שולחנות” חדשים בפירינצי: את ה“שולחנות” הללו היו היהודים צריכים לפתוח תוך חמישה־עשר יום. התנאים היו פחות או יותר זהים עם תנאי הקאפיטולי הקודמים, למעט כמה סטיות קטנות, שנזכיר אותן כאן בקיצור460. לצורכי קביעת הריבית ייחשבו חלקי החודש והלירה כשלמים אם יהיו גדולים מן החצי, וכחצי אם יהיו קטנים מן החצי. שבועת ההוכחה, במקרה של הטלת־ספק בדבר נכונות רישומי המלווים, לא נדרשה עוד. הגבול העליון של הערך הכולל של הנכסים הלא־ניידים שהיה מותר ליהודים להחזיק בבעלותם הועלה ל־1000 פרחים. הוענק לשנתיים פטור מכל מכס או מס־מעבר, העשויים להיות מוטלים על הנכסים הניידים של המלווים לשם הכנסתם לפירינצי, וכן הוענקה הבטחה מלאה מפני כל הליך משפטי נגד המלווים בשל מעשים שביצעו לפני־כן בשטח הנתון לשלטון פירינצי, אלא אם כבר נפתח ההליך במקום אחר. ההחלטות נגד המלווים שנתקבלו בימי תוקף ההסכם הראשון בוטלו או לפחות רוככו. כך הוענק שוב הפטור מנשיאת הסימן, אגב ההגבלה היחידה, שמספר הזכרים הבוגרים הפטורים מן החובה לא יהיה גדול מעשרה לכל “שולחן” – ומספר זה היה גבוה למדי, כדי שלמעשה יהיה הפטור מלא. בוטלו ההוראות בדבר מכירת העבוטים, שעליהם הוחלט ב־1445, ואושרה השיטה שנקבעה בקאפיטולי הקודמים461. האיסור לפתוח את “השולחנות” בימי החגים הנוצריים קוים, אך הקנס לעבריינים, שנקבע בתחילה בסכום הגבוה ביותר של 500 פרחים, הוקטן עתה ל־25 לירות. על המס לטובת הקומונה לא דובר כלל. בסוף הקאפיטולי נוספו הוראות חדשות. ראשית־כול נקבע, שבכל עבירה שיש להעניש עליה בקנס כספי, ששיעורו ייקבע לפי ראות עיניו של השופט או שלא נקבע כלל, אי־אפשר יהיה להטיל על המלווים קנס בשיעור גבוה מ־400 לירות, אלא במקרה של גניבה. ברור כי את ההוראה הזאת דרשו היהודים, שביקשו למנוע הישנות מקרים כגון אלה שאירעו לפנים. ה“קונסולים” והממונים שבחרו היהודים לפי מנהגם, כדי להסדיר את ענייני קהילתם, רשאים להטיל עונשים כספיים על מי שעובר על התקנות הפנימיות של הקהילה היהודית של פירינצי, ואולם קוים האיסור להעניש את מי שרוצה לעבור לדת הנוצרית. קוימה החובה של המלווים להציג לפי כל דרישה את פנקסיהם ואת רישומיהם בדבר ההתעסקות בהלוואה, אך נקבע שלא יהיה מותר להכריחם להראות את הספרים שבהם נרשמו שמות נושיהם, הן היהודים והן הנוצרים, כלומר, שמות האנשים שהשקיעו את כספיהם בניהול ה“שולחנות”. מס קל שנתי נקבע לטובת אגודת ה“מגים”462, בשיעור שלושה פרחים לכל “שולחן”463.

לאחר שהוכנסו על־פי דרישת היהודים כמה שינויים קלים של צורה בנוסח ההסכם החדש הזה, על־פי החלטה של השמונה ושל הממונים על “המוסד להלוואות”, ביום 14 בדצמבר, קיבלו עליהם בעלי הזיכיון את הקאפיטולי ואישרו אותם סופית ביום 16 באותו חודש, והתחייבו לפתוח את ה“שולחנות” ביום המחרת – ובאותו יום החלה תקופת עשר השנים של תוקף הקאפיטולי החדשים464.

זיכיון אחר להלוואה בריבית, אף הוא לתקופת עשר שנים, הוענק בינואר 1450, על־פי תנאים כמעט זהים, לאחים ויטאלי, גוליילמו וקונסיליו בני דאטילו המנוח בן אברהם ממונטלצ’ינו465: שניים הראשונים היו בעבר שותפים של אברהם מסאן־מיניאטו על־פי הקאפיטולי הקודמים.

כשעמד לפקוע תוקפם של הקאפיטולי משנת 1448, שוב בדקה הקומונה את הבעייה של מכירת העבוטים ושוב קבעה, בהחלטה מאפריל 1458, כי בקאפיטולי העתידים ייקבע, כי העבוטים שלא נפדו בזמנם יימכרו במכירה פומבית וכי אם יופק מהם סכום גדול ממה שהגיע למלווה, ישולם לבעלי העבוט או ליורשיו, והוסיפה כי בהעדר הבעלים ויורשיו יועבר העודף הזה לטובת “המוסד המשותף להלוואות”466.

כמה חודשים לאחר־מכן, באוגוסט 1458, הוטל מס חדש על פעולות ההלוואה, לטובת המפעל של הכנסייה החדשה של סנטו ספיריטו. נקבע כי הטלת המס תוחל מיד, מן האחד בספטמבר, וכי המס יוטל על כל ה“שולחנות” שבהם החזיקו יהודים הן בפירינצי העיר והן בשטח הנתון לשלטונה; שיעור המס היה של שני דינרים על כל פעולת הלוואה בסכום לא גבוה משתי לירות, ושל ארבעה דינרים על כל פעולה בסכום גבוה ממנו; נקבע כי המס הזה ישולם אחת לארבעה חודשים467.

לאחר שפקע תוקף הקאפיטולי, לא חודשו מיד. לא ניתן לנו לדעת, אם ומאיזה צד קמו קשיים נגד חידושם; בכל זאת, אם התעוררו קשיים כאלה, סולקו בזמן קצר, וביוני 1459 נעשו הקאפיטולי החדשים לעשר שנים נוספות בין הממונים על “המוסד המשותף להלוואות” ובין המלווים היהודים468. נוסח ההסכם השלישי הזה לא הגיע אלינו ולא ניתן לנו לדעת בדיוק מה היו התנאים שנקבעו בו; אולם מתקבל מאוד על הדעת, כי הם היו דומים מאוד לתנאי ההסכמים הקודמים. החידוש החשוב היחיד שהונהג ב־1459 – כפי שאנו יכולים להסיק מרמזים בדרך־אגב שבמסמכים מאוחרים יותר – היה החובה, שהוטלה עכשו לראשונה על המלווים שבפירינצי, לשלם לקומונה מס שנתי בתמורה לרישיון להלוות שהוענק להם469, כלומר, אותו מס שכבר היה בתוקף זמן רב לגבי “שולחנות” השטח שמחוץ לעיר ועד אז לא הוחל על “שולחנות” העיר.

מה היו ה“שולחנות” בימי תוקף ההסכם השלישי ומי היו בעליהם, אנו יכולים ללמוד מכמה ידיעות בודדות, הנמסרות לנו דרך־אגב בכמה תעודות הנוגעות בעשור הזה. מספר ה“שולחנות” היה עוד ארבעה, ואלו היו: “שולחן” בורגיסי ו“שולחן” ואקא, שהם כבר ידועים לנו, “שולחן קואטרו פאווני”, בקירוב מקום לפינה הידועה בשם זה בצומת רחוב ספרוני ורחוב טוסקאנילא, ו“שולחן” סאן־פייר־מאג’ורי שבפינת טורציקודא, אחת הפינות של הרחוב שעד לפני זמן קצר היה ידוע בשם רחוב מירקאטינו470. בעלי “שולחן” בורגיסי היו ויטאלי בן יצחק מפיסא471 (הוא האיש שהכרנו בשם ויטאלי מרימיני, ושכוּנה כעת מפיסא, כי משפחתו עברה לגור בפיסא), ומאנואילי בן בונאווינטורא מוולטירא472. “שולחן” ואקא היה שייך למאנואילי בן בונאיוטו מקאמירינו473; ב“שולחן” סאן־פייר־מאג’ורי החזיקו האחים מאנואילי ואברהם בני יצחק מפאנו474; “שולחן” “קואטרו פאווני” היה שייך למאנואילי בן אברהם מסאן־מיניאטו475. מלבד אלה, שהיו הבעלים העיקריים של ה“שולחנות”, אנו מוצאים שמות של כמה משותפיהם476 ומפקידיהם477. מבין המלווים שנכללו בכתב הזיכיון משנת 1449 אין מופיעים עוד האחים מפירושא. נראה כי מפעלם לא שגשג וכי הם היו נתונים במצב כלכלי ירוד ביותר; הם היו רחוקים מאוד מן האפשרות להוסיף ולהחזיק ב“שולחן”, ואפילו נאלצו למשכן מחזור רב־ערך שלהם אצל המלווה ויטאלי בן דאטילו ממונטלצ’ינו, ולאחר־מכן לא היו בידיהם אמצעים מספיקים כדי לפדותו.

ויטאלי ממונטלצ’ינו מצדו לא זכה לגורל טוב יותר. הועלתה נגדו האשמה כי עסק בהלוואה בניגוד לחוק, כלומר, הוסיף להלוות גם לאחר שפג תוקפם של הקאפיטולי שלו, ובזה עבר על ההחלטה משנת 1406, שאסרה על היהודים לעסוק בהלוואה ואת תוקפה דחו הקאפיטולי רק לזמן שכוחם־הם היה יפה. על־פי התעודות שהגיעו אלינו לא ניתן לנו לדעת בדיוק, באיזה אופן ובאיזה זמן ביצע ויטאלי ממונטלצ’ינו הפרה זו של ההוראה בעלות התוקף, אבל בוודאי לא עסק בהלוואה בניגוד לחוק במשך זמן רב, כי פעולות־ההלוואה שביצע ללא רישיון היו רק עשרים ושתיים, ומספר זה הוא קטן בהרבה מן הממוצע היומי של פעולות “שולחן” אחד, לפי מה שמתברר מפנקס שניהל אחד הבנקאים מפירינצי ושנשתמר עד ימינו478. אנו יכולים לשער, כי אשמתו של ויטאלי ממונטלצ’ינו היתה בכך שטעה בחַשבו את התאריך שבו עמד לפקוע תוקף הקאפיטולי, ובחושבו כי יום פקיעת התוקף נכלל בזיכיון, ואילו מן הדין היה לראותו כמוּצא מכלל הזיכיון, או לפחות היתה אפשרות לחושבו כך. ועל־כן אפשר להניח, כי איחר בסגירת ה“שולחן” ביום אחד מעֵבר למה שהוענק לו מכוח הקאפיטולי. איך שיהיה, כיוון שהיה הקנס שהוטל בהחלטה מ־1406 ובחוקות מ־1451, שבהן נכללו הוראות ההחלטה, בסכום 1000 פרחים, הוא חויב על־ידי השמונה של “גוארדיאה”, ביום 21 במאי 1461, לשלם קנס של 22,000 פרחים, הואיל וכל פעולת ההלוואה שהוא ביצע לאחר שפג תוקפם של הקאפיטולי נחשבה כהפרה בפני עצמה של החוק משנת 1406479. סכום גבוה במידה מופלגת כזאת ספג למעשה את כל הונו של ויטאלי. ואכן, הוחרמו כל הכסף המזומן וכל החפצים בעלי הערך שנמצאו בביתו לשם תשלום חלק מהקנס, ונערכה רשימת־מְצַאי מפורטת שלהם; ובהחלטה מ־6 ביוני 1461 הוטל על שאר היהודים המלווים שבפירינצי לשלם לגזבר “מוסד ההלוואות” ארבעת אלפי פרחים, שהשקיע ויטאלי ב“שולחנותיהם”; אשר לסכום הנותר של הקנס, שהוטל עליו לשלמו תוך ארבע שנים, נעשה ויטאלי לחייב של הקומונה, ונקבע כי עד שלא יביא ערבים מתאימים לתשלום הזה לא ישוחרר מן הכלא שבו נסגר בינתיים480. לא קל היה לוויטאלי למצוא מיד ערבים אלו, ובשביל להקל את משימתו, הוארך כעבור שלושה ימים זמן הפרעון, וכך הוחלט כי ארבע השנים תימנינה החל ב־1 במארס 1463481. נראה כי בעקבות הארכה זאת עלה בידו של ויטאלי לתת את הערבויות הדרושות ולהשיג שוב את החירות; אבל כבר ירד לגמרי מנכסיו. בלי לחשוש שמא נטעה, יכולים אנו לראות כקשורה למאורע זה תעודה עברית הנשמרת בכתב־יד של בריטיש מוזאום, מיום 19 ביוני 1461, ובה צוין השם יחיאל בן יואב ממונטלצ’ינו, לשעבר מלווה בפירינצי. כבר ראינו כי השם העברי יחיאל מקביל לשם ויטאלי, וכי יואב מקביל לדאטילו. התעודה הנדונה היא הצהרה של יחיאל, שבה הוא מאשר כי תחת לחץ “הצורך” מכר למלמד ישראל בן יצחק את כתב־היד; וכתב־יד זה הוא המצחף רב־הערך של המחזור, שהיה בעבר רכוש האחים מפירושא ואחר־כך נהפך לרכושו, מאחר שהם לא פדו אותו. הצהרה זו, שהנוסח שלה מובא בהערה482, מהווה במובן מסוים וידוי תמים על עסקי יחיד, המאפשר לנו להעיף מבט על המצב העלוב ביותר שאליו הגיע בעקבות החיוב בדין ויטאלי, אשר היה “אדם אבוד” ומוכרח היה “בגלל הצורך” למכור אפילו את כלי־הקודש שלו.

התנאים שעליהם הוסכם בקאפיטולי משנת 1459 לא התקיימו ללא שינוי עד סוף העשור שבו עמדו להיות בעלי תוקף. האיסור שהוטל ב־1460 לקבל במשכון בגדים שלא נשלמה תפירתם483, בגלל החשש שמא ימשכן חייט את הבגדים שנמסרו לו כדי שיתפור אותם, לא היה כלל מעשה מנוגד לקאפיטולי, אלא החלה של עקרון־יושר בריא, שכן משהו כזה קרה זמן קצר לפני־כן484; ואולם שינויים ממש של הקאפיטולי היו ההחלטות שנתקבלו בדבר המלווים ומפעליהם בשנת 1463. בלי הסכמת המלווים לא היה ניתן להכניס כל שינוי בתנאים שנקבעו בקאפיטולי, שהיוו פעל דו־צדדי שנעשה ביניהם ובין הקומונה; אך ברור כי הם החליטו להסכים לשינויים, בגלל החשש מפני נזקים חמורים יותר שהיו עלולים לפגוע בהם אילו סירבו; ועל־כן נוצרה האפשרות לפרסם כמה הוראות חדשות, שהחמורה בהן היא המטילה את החובה לשאת את סימן־ההיכר, שממנו תמיד דרשו בעבר המלווים להיות פטורים, ולמעשה זכו להיות פטורים ממנו. כל המשטר שהוטל על היהודים בהחלטה מיום 27 באוגוסט היה משטר־הגבלות חדש, כפי שראינו לעיל כשדיברנו על התנאים הכלליים של הקהילה היהודית; וכבר הסברנו שם מה היו סיבות ההחלטה485. כאן רק נוסיף, כי גם במה שנוגע במישרין בהתעסקות בהלוואה הוכנס אז חידוש; הכוונה היא לשיטה של מכירת העבוטים במכירת־התחרות פומבית, שפעמים רבות הוחלט להפעילה, אך מעולם לא הפעילוה למעשה; עתה נקבע שינהגו לפיה ביחס לחפצים שימושכנו מיום 1 בספטמבר 1463 ואילך, על סכום גבוה מ־6 לירות486. התפקיד לקבוע את ההוראות המיועדות להפעיל את המכירה הפומבית הוטל, בהחלטה מיום 26 באפריל 1464, על הממונים על ה“מוסד להלוואות”, ובאותו זמן הוחלט למנות יהודי מומר, ג’וונפרצ’יסקו בן ג’אנוצו מאניטי, למתרגם פנקסי המלווים, אשר נוהלו בעברית, ולחשב כל המכירות הפומביות487.

באפריל 1469, כשכבר התקרב זמן פקיעת תוקפם של הקאפיטולי משנת 1459, רצתה הקומונה להגיש לבניית הכנסייה החדשה של סנטו ספיריטו עזרה יעילה מאשר העזרה שכבר ניתנה לה בהחלטה משנת 1458, ועל־כן החליטה כי יימסר במישרין לממונים על סנטו ספיריטו התפקיד לשאת ולתת עם היהודים בדבר הקאפיטולי החדשים שעמדו להיעשות, הן לפירינצי והן לשאר מקומות שטחה, ולעשות עמהם את הקאפיטולי החדשים, וניתנה להם רשות להגדיל בכל האפשר את המסים שיוטלו על היהודים ולהעביר לטובת המפעל את עודף ההכנסה488. ואולם עבר רק זמן קצר, וכבר נתברר שלא היה מעשה כל־כך טוב, שקביעת תנאי ההלוואה נמסרה להחלטה שרירותית של משרד, שבגלל סיבות רבות בוודאי לא היה מומחה בעניין הזה; וכמה ימים לאחר־מכן באה החלטה חדשה והגבילה את הסמכות שהוענקה מקודם לממונים על סנטו ספיריטו, בקובעה את ההוראות העיקריות שהם היו חייבים לכלול בהסכם, ובהוסיפה שכל החלטה שלהם בנדון תהיה זקוקה, כדי להיות בעלת תוקף, לאישור תוך חודש ימים מצד השמונה של “גוארדיאה” ומצד הממונים על “המוסד להלוואות” אם תהיה נוגעת בעיר פירינצי, או מצד ה“סיניורים” והמועצות אם תהיה נוגעת בשאר מקומות שטחה489. איך שיהיה, נראה כי דרישות הממונים בדבר המס נראו גבוהות מדי בעיני היהודים; וכאשר פג תוקפם של הקאפיטולי בדבר פירינצי, לא הסכימו המלווים לעשות קאפיטולי חדשים. על כן עמדו ה“שולחנות” סגורים, והדבר הזה הפך “לטרדה גדולה ולנזק לאנשים העניים”, וכתוצאה מכך נאלצה הקומונה לבטל במארס 1470 את שתי ההחלטות מאפריל של השנה הקודמת, ולמסור שוב לממונים על ה“מוסד להלוואות” את הסמכות לעשות קאפיטולי חדשים עם היהודים, בצווֹתה כי התנאים לא יהיו נוחים ליהודים מן התנאים שהיו כלולים בקאפיטולי הקודמים, וכי תוקפם לא יהיה ליותר מחמש שנים. אם תהיה אפשרות להגדיל את שיעורי המסים, יועבר סכום ההגדלה לטובת מפעל סנטו ספיריטו490. הממונים על ה“מוסד להלוואות” הכינו את ההסכם החדש, אשר נוסחו לא הגיע אלינו491, אך היהודים לא רצו לקבל אותו, ונראה כקרוב לאמת כי הסיבה לכך היתה חובת נשיאת הסימן, שנכללה בו כנראה, ושהם לא רצו להיכנע לה בשום אופן. כך נמשכו הדברים, בלי שיהיו בפירינצי “שולחנות” הלוואה, במשך חודשים רבים. ב־17 בנובמבר נדונה הבעייה במועצת יועצים, והיא הגיעה לכלל דעה פה אחד, כי יש להטיל על הממונים על ה“מוסד להלוואות” לשוב ולשאת ולתת עם היהודים492. בכל זאת, במשך זמן רב לא הלכה הקומונה בדרך זו, ובאותו פרק־זמן היטתה אוזן יותר למתנגדים להלוואת היהודים, ובעיקר רצתה למנוע שיהיה מקום לומר כי מנהיגי הקהילייה, אשר הכירו אמנם שהתרת ההתעסקות בפומבי בהלוואה היתה ראויה לגנאי, בכל זאת הרשו אותה מתוך ציפייה לטובת־ההנאה שהיתה גורמת לאוצר המדינה באמצעות המס ששילמו היהודים המלווים493.

ואולם במצב־הדברים הזה היו כמה צדדים בלתי נוחים. מי שהיה זקוק לכסף לא היה מוצא אפשרות לקבל עזרה בפירינצי, והיה מוכרח למכור את כלי־ביתו או לסור לפראטו כדי להעביטם שם; לשם כך היה מוכרח לסבול לא רק מן הטרדה ומן ההוצאה הכרוכות בנסיעה, אלא גם מתשלום ריבית גבוהה יותר ממה שהיו משלמים קודם בפירינצי, כי שיעור הריבית שקבעו הקאפיטולי של פראטו היה של 30%. מנהיגי המדינה רצו לתקן מצב זה, ועם זאת למנוע את האפשרות שיואשמו בכך, כי הסכמתם להרשות ההתעסקות בהלוואה, אף־על־פי שלא חשבו אותה לראויה, מקורה ברווח שמפיק ממנה אוצר המדינה; על כן הוחלט ביום 8 ביוני 1471, לאחר שנתיים של השבתת פעולות ה“שולחנות”, כי תיכרת עם היהודים אמנה חדשה בדבר הלוואה בריבית, שבה לא יוטל עליהם כל מס לטובת הקומונה, ותמורת זאת יוקטן שיעור הריבית לשלושה דינרים ללירה לחודש, כלומר ל־15% לשנה494. לתנאי זה הסכימו היהודים, ושוב נפתחו ה“שולחנות”. אך כמה חודשים לאחר מכן הגיעה אל מנהיגי המדינה בקשה של היהודים, שהצהירו כי לא יוכלו להמשיך עוד בעסקיהם בתנאים ההם. משהוכח כך למעשה כי החידוש לא יעיל, נראה לנכון להחזיר את הדברים לקדמותם; וב־11 בספטמבר 1471 החליטו העשרה של “באליאה” והממונים על “המוסד להלוואות” לעשות קאפיטולי עם יהודי, שיורשה לשתף בעסקיו יהודים אחרים כרצונו, בדבר ניהול שלושה “שולחנות”־הלוואה לפחות בפירינצי לתקופה של עשר שנים, החל מיום 20 בספטמבר של אותה שנה, אגב הנהגה מחדש של המס לטובת “המוסד המשותף להלוואות” בשיעור 1200 פרחים גדולים לשנה ואגב חידוש שיעור הריבית ב־20% לשנה. מנהיגי המדינה אישרו, כי הצטערו על גביית מס לטובת הקומונה, אך כנראה לא היה צערם זה עמוק ביותר, כי יחד עם הבעת הצער מצאו לנכון לקבוע כי המלווים יחויבו לשלם מיד את המס לשנתיים הראשונות, כלומר 2400 פרחים. חובת המכירה הפומבית הוטלה עתה רק על העבוטים שערכם גדול משלוש לירות495. בעל הזיכיון העיקרי – ורצו שיהיה אחד, בדומה למה שנקבע בקאפיטולי משנת 1437 – היה אברהם בן יעקב מסיאינא496. אף־על־פי שלא הגיעו אלינו מסמכים ממינוי השותפים של אברהם מסיאינא, יכולים אנו להיות בטוחים שהוא שיתף מיד בעסקיו את המלווים שכבר החזיקו ב“שולחנות” בפירינצי. ואכן, אנו מוצאים באותו עשור שנים ובשינויים קטנים אותם בנקאים הידועים לנו מכבר, הלא הם ויטאלי מפיסא בשולחן בורגיסי, מאנואיל מקאמירינו בוואקא497, מאנואיל ואברהם בני יצחק מפאנו בבורגיסי498 ובוויקייטי499 (“שולחן” חדש שנפתח במקום ה"שולחן, של סאן־פייר־מאג’ורי ושנמצא כנראה בבתי ויקייטי, ליד הפינה בין הרחוב הנקרא עתה על שמם ובין רחוב סטרוצי), המשפחה מסאן־מיניאטו (אנג’ילו בן אברהם עם דודניו שלמה, דוד ויצחק בני מאנואיל בן אברהם500) וגוליילמו בן אליהו ממיסטרי501 ב“קואטרו פאווני”502, מלבד כמה פקידים או שותפים חשובים פחות, שנתמנו מצדם על־יד השותפים הנזכרים לעיל של אברהם מסיאינא503.

משפג תוקפו של ההסכם משנת 1471, בלי שהוצאה לפועל ההצעה שהועלתה בשנת 1473 בדבר “מוסד לסיוע ולצדקה”, חודשו ההסכמים עם היהודים בקלות יחסית. היהודים חפצו אמנם כי המס שהיו משלמים לקומונה יבוטל, או לפחות יוקטן, אך השלטונות הממונים על ה“מוסד להלוואות”, שכבר שכחו את המחאות שהועלו נגד המס עשר שנים לפני־כן, עמדו על־כך כי “תישמר ל”מוסד להלוואות“, אם הדבר אפשרי, ההכנסה של 200 פרחים שהוא היה רגיל לקבל זה כמה שנים מאת היהודים המלווים בריבית”. ה“מתקנים” של ה“מוסד להלוואות” ושל המכס השאירו לפקידי ה“מוסד להלוואות” את התפקיד להתגבר על הקושי הזה, והחליטו ביום 15 בספטמבר 1481, כלומר, כמה ימים לפני פוג תוקפו של ההסכם, כי יוזמנו שוב לעסוק בהלוואה בפירינצי אותם יהודים שייבחרו לכך על־ידי פקידי ה“מוסד להלוואות” על־פי תנאים שעליהם יוסכם בין הפקידים האלה ובין היהודים בעלי הזיכיון504. פקידי ה“מוסד להלוואות” הצליחו להתגבר על הקושי העיקרי, הוא הנוגע במס, ומצד שני ויתרו ליהודים על נקודות אחדות בעלות חשיבות־משנה. ב־26 בדצמבר עלה בידם למנות סופית את המלווים. אלה היו, כפי שנודע לנו מן הקאפיטולי, שנוסחם הגיע אלינו בשלימותו505, מלבד שינויים מעטים, אותם מלווים שאתם נעשו הקאפיטולי הקודמים: ויטאלי מפיסא, עם בניו יצחק ושמואל, ל“שולחן בורגיסי, שנעשה בינתיים החשוב מבין ארבעת ה”שולחנות" היהודים שבפירינצי; מאנואיל ואברהם בני יצחק מפאנו, עם בניו של מאנואיל, יצחק ויעקב, לשולחן ויקייטי; מאנואיל מקאמירינו, עם קרוביו אלעזר בן אברהם בן בונאיוטו, אנג’ילו בן ויטאלי ודאטילו בן שלמה בן ויטאלי, ל“שולחן” ואקא; דוד ויצחק בני מאנואיל מסאן־מיניאטו, גוליילמו בן אליהו ממסיטרי ודוד ויצחק בני “מאיסטרו” גוליילמו ממונטלצ’ינו, לשולחן “קואטרו פאווני”. נוסף על־כך נתמנו כרגיל כמה פקידים או שותפים פחות חשובים506.

כתב הזיכיון משנת 1481, שהיה בעל תוקף לעשר שנים החל מ־6 בדצמבר, הוא הנרחב והמפורט מכל הכתבים מסוג זה הנוגעים בעיר פירינצי, שהגיעו אלינו. אביא בקיצור את הדברים החדשים והראויים לציון הכלולים בו, בלי להתעכב על מה שמקביל להוראות ההסכמים הקודמים. המס השנתי של 1200 פרחים עמד בתוקפו, ונקבע שיש לשלמו עד האחד בדצמבר בכל שנה. המלווים אחראים במשותף בתשלום הזה, אך הם צריכים לחלקו ביניהם באופן יחסי להון שהשקיע כל אחד מהם ב“שולחנות”. באותה דרך יחולקו שאר התשלומים שיוטלו על כל הבנקאים, בסכומים שבין 12 ו־100 פרחים, ואילו התשלומים בסכומים קטנים יותר יחולקו שווה בשווה בין ארבעת ה“שולחנות” העיקריים507. אשר לקביעת הריבית, ששיעורה הוא עדיין 20% מותר לחשב את חלקי הלירה והחודש כשלמים. אשר להלוואות שניתנו ליהודים אחרים, אין הגבלה בדבר גובה הריבית ואין חובה לקחת לעירבון נכס נייד. אך נראה שלמעשה נהגו המלווים לקחת עבוט גם מבני דתם, כפי שמתברר מתעודות עבריות אחדות508. אין גם הגבלות מכל סוג שהוא על הסכומים שיהודים אחרים ילוו לבנקאים או יפקידו אצלם, ולא בדבר הריבית עליהם. מלבד ההלוואה יהיו בעלי הזיכיון רשאים לעסוק גם בהחלפת כסף. החפצים הממושכנים בעד סכומים גבוהים משלוש לירות שלא ייפדו תוך שלושה־עשר חודש, מן החובה יהיה, על־פי הנוהג שהיה קיים עד שנת 1464509, למוכרם במכירת התחרות פומבית, ותינתן לבעליהם האפשרות לפדותם עד הרגע שבו תיערך המכירה הפומבית; ואולם אם לא ייחסו המעריכים הרשמיים למשכונות ערך מספיק כדי לפצות את המלווה על הסכום שהוציא עם הריבית עליו, או אם מאיזו סיבה שהיא לא תהיה אפשרות למוכרם במחיר כזה, יישארו בידי המלווה והוא יהיה לבעליהם בלא כל הגבלה; מצד שני, אם יימכרו במחיר גבוה מן הסכום המגיע לו, יועבר העודף ל“מוסד המשותף להלוואות”, והוא יחזיר אותו לבעלים לאחר שינכה ממנו את ההוצאות הקשורות עם המכירה הפומבית. אשר למשכונות שהולווה עליהם סכום לא גבוה משלוש לירות ולא ייפדו תוך שלוש־עשר חודש, ייעשה מכרז פומבי על־פי השיטה שהיתה בתוקף לכל המשכונות בחוזים הראשונים; אם תוך חודש ימים מיום המכרז עדיין לא ייפדו, ייהפכו המלווים לבעליהם החוקיים. בצורה פסקנית יותר מאשר בעבר אושרו עתה, כדי להיענות לבקשת המלווים, שני תנאים שתוכנם כבר נכלל בקאפיטולי הקודמים. הראשון הוא, כי במשך עשר השנים שבהן יהיו הקאפיטולי בעלי תוקף לא יחויבו המלווים לשלם כל מס מלבד המס בשיעור 1200 פרחים, ויהיו פטורים מכל מס או היטל או השתתפות מאיזה סוג שהוא, הן רגילים והן יוצאים מן הכלל510, מלבד תשלומי המכס הרגילים ודמי־המעבר הרגילים ומלבד ההענקה שהיו רגילים לשלם פעם בארבעה חודשים למשרד השמונה. ואולם, כדי למנוע שהענקה זו תלך ותגדל ללא הפסק, כפי שקרה עד אז, נקבעה סופית בסכום עשרה פרחים; והתנאי השני, שאושר עתה באורח חגיגי, הוא שניתן מונופול מוחלט להתעסק בהלוואה בעבוט לבעלי הזיכיון בעיר פירינצי ובקוטר של שמונה מילים מסביב לה. ונוסף עוד, כי אם בניגוד להתחייבויות האלה, שקיבלה הקומונה על עצמה, יוטל על המלווים איזה היטל שהוא מלבד מה שהם חייבים לשלם על־פי הקאפיטולי, או אם תוענק לכל יהודי או נוצרי שהוא הרשות להלוות במשכון בפירינצי או בקוטר של שמונה מילים, ישוחררו המלווים הנוכחיים מאותו רגע מתשלום המס בשיעור 1200 פרחים ויהיו רשאים להפסיק מיד מלעסוק בהלוואה, או, אם כך ימצא חן בעיניהם, יהיו רשאים להמשיך בכך, בלי להיות חייבים לשלם את המס הקשור בכך. הזכות לגור בפירינצי ולהיות פטורים מנשיאת הסימן הוענקה, בסטייה מן ההחלטה משנת 1463, לחמישה־עשר יהודים לכל “שולחן” ולמשפחתו של כל אחד מהם, יהיה אשר יהיה מספר בניה; כן הוענק הפטור לכל הנשים ולכל הילדים למטה מגיל 12 שנה, אף אם לא היו שייכים למשפחות המלווים511. בדרך זו כמעט בוטלה למעשה החובה לשאת את הסימן, ובמיוחד לאור העובדה שאותו הסכם, אם כי אישר את החובה לכל מי שלא נמנה עם הפטורים, קבע בכל זאת שיהיו פטורים ממנה ביום בואם לפירינצי וביום צאתם ממנה, וכן בכל עת שבה יזדמן להם לנסוע בגבולות מדינת פירינצי, ומלבד זאת הוא מוסיף כי לא יוכלו להיחשב כעבריינים כל עוד הסימן נמצא עליהם, אף אם יהיה מכוסה, לרגל רשלנות או סיבה אחרת, ועל כן לא ייראה. המס לטובת מפעל סנטו ספיריטו ישולם על־ידי הממשכנים ולא על ידי המלווים, שעליהם הוטל בשנת 1458, כי אז הם לא היו חייבים לשלם כל מס לטובת הקומונה512. הקאפיטולי מבהירים עוד, כי למרות האחריות ההדדית לתשלום 1200 הפרחים בכל שנה, אין היהודים המלווים מהווים חברה אחת ויחידה באופן שתהיה להם אחריות הדדית על חובותיהם הפרטיות, וכי רק השותפים ביניהם ב“שולחן” אחד יוכלו להיחשב כאחראים זה לזה בעניינים הנוגעים בעסקם המשותף513.

בימי תוקפו של הסכם זה, ובדיוק בשנת 1488, התחוללה המהומה העממית נגד המלווים, שעליה כבר דיברנו ארוכות במקומה. אך המהומה חלפה בלי לגרום כל שינוי במצבם של יהודי פירינצי, והוכחה לכך היא כי בתום תוקף הקאפיטולי משנת 1491, הם חודשו ללא קושי.

הזיכיון משנת 1491514 נושא את התאריך 15 בדצמבר, ותנאיו נקבעו על־ידי הממונים על ה“מוסד להלוואות”, שחודשים אחדים לפני־כן קיבלו ממועצת המאה סמכות להחליט בענייני היהודים המלווים לתקופה של 25 שנים. התנאים שווים בכול לתנאים שכבר הוסכם עליהם ב־1481, לרבות עניין המס השנתי של 1200 פרחים. בראש כל אחד מארבעת ה“שולחנות” הוסיפה לעמוד אותה משפחה שכבר ניהלה אותו עד אז: ב“בורגיסי” יצחק ושמואל בניו של ויטאלי מפיסא, שבינתיים נפטר, ב“ויקייטי” מאנואיל ואברהם בני יצחק מפאנו יחד עם בניהם, יצחק ויעקב בני מאנואיל ואנג’ילו בן אברהם, ועם יעקב בן אברהם בן שלמה מפראטו; ב“קואטרו פאווני” אברהם בן דאטילו מסאן־מיניאטו, עם בני דודו יצחק ודוד בני מאנואיל בן אברהם; ב“ואקא” דאטילו בן שלמה בן ויטאלי מקאמירינו. מאנואיל מקאמרינו אינו מופיע בזיכיון, כי משך את ידיו מ“שולחן” “ואקא” כבר מאז 1490515; אל בזמן מאוחר יותר, ב־23 בדצמבר 1491, הוא מופיע שוב בין השותפים שמינה אברהם מסאן־מיניאטו516, ולאחר מכן אנו מוצאים אותו שוב ב“ואקא”517 ראשית התקופה של קאפיטולי אלו, שלהבדיל מן הקודמים נעשו ללא כל התנגדות, עברה בשקט, ובמשך כמה שנים לא הוכנס כל שינוי בתנאי ההלוואה ובמצב היהודים המלווים בפירינצי. אך המצב נשתנה פתאום לאחר ייסוד “המונטי די פייטא” ולאחר ביטול ההסכמים בדבר ההלוואה בריבית, שעליהם הוחלט אחר גירושו של פיירו די־מידיצ’י. ב־21 באפריל 1496 בוטלו הזיכיונות בדבר הלוואה בריבית, וכעבור שנה מתאריך זה נסגרו כל “שולחנות” ההלוואה שהחזיקו בהם עד אז היהודים. לבעליהם ניתן להישאר בפירינצי עוד כמה שנים, אולם לא היתה להם רשות לעסוק בהלוואה במשכון, עד שבראשית המאה הט"ז נאלצו לעזוב את העיר518.

בשובם של בני משפחת מידיצ’י, שוב נפתחו שערי פירינצי גם לפני־היהודים. כבר ראינו כי בני המשפחות מפיסא, מפאנו, מפראטו ומסאן־מיניאטו, יחד עם בני משפחת מריאיטי, הוזמנו לשוב לפירינצי בשנת 1514, וכי נעשו אתם הסכמים חדשים בעניין ההתעסקות בהלוואה. נוסח ההסכם הזה לא הגיע אלינו ומעט ניתן לנו לדעת על התנאים הכלולים בו. המס הוקטן במידה ניכרת לשנים הראשונות של הזיכיון, כנראה משום שבידי היהודים לא היה עוד המונופול על ההלוואה, שעסק בה גם “מונטי די פייטא”; המס הסתכם ב־150 פרחים לכל אחד משני ה“שולחנות” לשלוש השנים הראשונות, והוכפל החל מהשנה הרביעית, ועל־כן היה שווה באופן יחסי למס שהיה קיים בימי הקהילייה519. ידיעות אחרות על התנאים שנקבעו ליהודים המלווים יכולים אנו לשאוב מרמזים דרך־אגב שאנו מוצאים במקורות שונים. כך ניתן לנו לדעת בוודאות, כי השמונה של “גוארדיאה ובאליאה” הוסיפו להיות בעלי סמכות בלעדית על היהודים; דעה זו יסודה בעדות שמוסר לנו בנושא הזה שגריר של ויניציאה בדין־וחשבון שלו על מדינת פירינצי520, וגם בהימצאותם של מסמכים רבים ומגוונים בדבר היהודים בפנקסי השמונה של תקופה זו. אנו יודעים גם־כן, כי ליהודים הוענק שיחרור מתשלום כל חוב שהתחייבו לפנים כלפי הקומונה של פירינצי521. נוסף על־כך, איגרת עברית של שלמה ממונטלצ’ינו, אחד המלווים משנת 1514522, מודיעה לנו כי הקאפיטולי העניקו ליהודים שיחרור מלא מן המכס במשך השנה הראשונה של תוקף ההסכם523 וכי למשפחות העוסקות בהלוואה בפירינצי ניתנה זכות־קדימה בניהול כל “שולחנות” המדינה524. אין אנו יודעים בדיוק מה היו השולחנות בפירינצי; אנו מוצאים הזכרת השם של אחד מהם בלבד, הלא הוא “שולחן” של נובילי525. כן אין אנו יודעים אם המס על פעולות ההלוואה הבודדות, שהוקצה בתחילה למפעל “סנטו ספיריטו” וחפצו להעבירו לטובתה של כנסיית סנטה קרוצ’י, הופנה או לא הופנה שוב לייעודו הראשון; רק ידוע לנו כי בימי המשא ומתן על עשיית הקאפיטולי, באוקטובר 1514, פנו הממונים על מפעל סנטו ספיריטו אל לורינצו די־מדיצ’י וביקשו ממנו כי המס הזה יוקצה לטובת כנסייתם, כפי שנעשה בעבר526.

בין הסיבות לחידוש ההלוואה בידי היהודים בשנת 1514 כבר הזכרנו את העובדה, שמקורות ה“מונטי די פייטא” לא היו מספיקים לספק את כל צורכי האוכלוסייה. ואכן היה העם פונה תמיד ובממדים גדולים אל ה“שולחנות” שפתחו היהודים, למרות קיומו של “מונטי די פייטא”, ונראה כדבר ברור, שהמוסד הזה לא היה לאל ידו לספק לבדו את כל הצרכים. שלמה ממונטלצ’ינו כתב באיגרתו שהזכרנו זה עתה, “כי הארץ רחבת ידים ומלאה עסקים, וכן הוא האמת, כי מן הבוקר עד הערב ולה' או ו' שעות הימים הנפתחים תמיד לא יחדלו המבקשים מעות, והוא דבר בלתי יאמן אצל כל אדם אם לא יראה בעיניו כמוני היום”527. כנראה בגלל זרימה ניכרת זו של מבקשים, ביקשו האחים מריאיטי בשנת 1518 שיורשה להם לפתוח בפירינצי “שולחן” חדש; ומבוקשם ניתן להם תמורת התשלום של המס השנתי בשיעור 300 פרחים528.

הקאפיטולי חודשו, עוד לפני פוג תוקפם, ב־30 באוגוסט 1524, אך קדמו לכך כמה סכסוכים, כפי שמתברר מאיגרת של דניאל מפיסא אל פרנצ’יסקו דיל נירו529. בעלי הזיכיון הם אותם אנשים עצמם שאתם נעשה ההסכם הקודם, ויש לחשוב כי גם התנאים לא נשתנו; רק תוקף ההסכם הוגבל לחמש שנים, החל מהאחד בספטמבר 1524, והמס שהוטל על כל שולחן עלה עד 300 פרחים לכל שנה530. אבל גורל ההסכם הזה היה כגורל ההסכם משנת 1491: עוד קודם שפג תוקפו בוטל פתאום, בהחלטה מיום 6 ביוני 1527, ותוך שנה אחת נאלצו היהודים המלווים לעזוב את פירינצי ולחפש במקום אחר משכן בטוח יותר, שבו יוכלו לקבוע את מגוריהם531. הגיעה אלינו האיגרת שאחד המלווים מפירינצי שיגר אז לאחד מידידיו, כדי לבקש ממנו שייעץ לו ויסייע לו בבחירת מקום הראוי לפתיחת “שולחן”־הלוואות חדש532.

בזמן מאוחר יותר חידש קוסימו הא' פעם נוספת את הלוואת היהודים במדינותיו, אך רק במקומות שמחוץ לבירה533; בפירינצי העיר חדלו היהודים לצמיתות להתעסק בהלוואה בשנת 1527.

הגענו עתה לסוף הסקירה של המאורעות החיצונים של “שולחנות” היהודים בפירינצי ושל ההוראות שנתנו בנושא זה הרשויות בפירינצי או שנקבעו בהסכמים שעשו הרשויות האלה עם היהודים; עתה עלינו להעיף מבט על המצב הפנימי של ה“שולחנות” האלה, בנסותנו להפיק תועלת מן הפרטים המעטים והבודדים שמוסרים לנו מקורותינו, כדי שנוכל לבדוק כיצד כוננו, כיצד פעלו ומה היו התכונות והאישיויות של המלווים.

רבות היו באיטליה המשפחות שעסקו בהלוואה. כמעט בכל עיר ובכל כפר בעל חשיבות־מה אנו מוצאים, מן המאה הי“ד עד המאה הט”ז, “שולחנות” הלוואה שהנסיכים או הקהיליות מסרו לידי בנקאים יהודיים, ועל כן רבות מן המשפחות היהודיות שהיו בעלות הון מספיק, ונבצר מהן בדרך כלל במאות הקודמות לעסוק במסחר, נמשכו אז לעסוק בהלוואה; התופעה שראינו בפירינצי, שההתעסקות הזאת עברה מאב לבנו, לשורה ארוכה של דורות, היתה תופעה שכיחה. ברגיל לא היוותה כל משפחה בודדת מפעל בנקאי בפני עצמו, אלא כמה משפחות היו מתחברות לשותפויות, הכוללות כמה בנקאים או משפחות בנקאים, בשביל שיעמוד לרשותם ביתר קלות ובהיקף גדול יותר הון נזיל ניכר. שותפות אחת ניהלה לעתים כמה “שולחנות”, במקומות שונים, ולעתים קרובות נמנו אדם אחד או משפחה אחת עם כמה שותפויות בעת ובעונה אחת, ועל כן היו להם אינטרסים וקשרי עסקים בכמה מערי איטליה. כך אנו רואים שבמקרים רבים החזיקו המלווים היהודים מפירינצי “שולחנות” גם במקומות אחרים. אברהם בן דאטילו מסאן־מיניאטו, בעל הזיכיון העיקרי לפי ההסכם משנת 1437, היה עוד לפני כן שותף של אחיו ב“שולחן” סאן־מיניאטו, ושל אחד מדודניו, וינטורא בן שבתא בעל הזיכיון העיקרי לפי ההסכם משנת 1437, היה עוד לפני כן שותף של אחיו ב“שולחן” סאן־מיניאטו, ושל אחד מדודניו, וינטורא בן שבתאי, ב“שולחן” פישא. יעקב מפירושא, שהיה יחד עם כמה שותפים, בעל “שולחן” סולדאני בפירינצי מאז 1437, היה משנת 1439 חבר בשותפות אחרת, שהחזיקה “שולחן” בפאנו534. גוליילמו ממונטלצ’ינו, אחד השותפים שמינה אברהם מסאן־מיניאטו בשנת 1438 כדי שיעסקו בהלוואה בפירינצי, החזיק “שולחנות” גם בקולי־ואל־ד’אילסא, במונטלצ’ינו, בפראטו ובסיאינא535. גם משפחת מריאיטי החזיקה שולחנות בסיאינא536 ובפירינצי בעת ובעונה אחת. אחד מן המפעלים הבנקאיים הגדולים ביותר, ואולי הגדול ביותר באיטליה כולה, בגלל ממדיהן וגיווּנן של סוכנויותיו המסתעפות בפלכים איטלקיים רבים, היה המפעל של משפחת מפיסא. יצחק בן מאנואילי מרימיני או מפיסא לא זו בלבד שהיה לפי הנראה בעל ה“שולחנות” של רימיני ושל פורלי537, אלא היה גם שותף, מאז ראשית העשור השלישי של המאה הט“ו, עם אשתו ועם בנות גיסיו, בבעלות על השולחנות של פיסא ושל סאן־ג’ימיניאנו, שהן ירשו מאבותיהן538, וכעבור זמן קצר הרחיב את קשרי־העסקים שלו גם אל מקומות אחרים; בשנת 1427 עשה הסכמים עם כמה שותפים בדבר הלוואה בריבית למונטי־סאן־סאווינו539; בשנת 1431 הצטרף לשותפות המלווים של פראטו540; באותה שנה עשה קאפיטולי, יחד עם אנג’ילו בן גאיו, עם קהיליית לוּקא541, ובסוף, בשנת 1448, קיבל זיכיון אחר לפירינצי, יחד עם בנו הבגיר ויטאלי, שכבר לפני עשר שנים, בימי ראשית ההלוואה היהודית בפירינצי, הצטרף למלווים בעיר זו. ויטאלי מפיסא, שנשאר בראש המפעל הבנקאי לאחר מות אביו, נתן לו בפעילותו ובכישרונו דחיפה כזאת, שהוא נעשה הראשון והחשוב מבין המלווים של טוסקאנא, ואולי של איטליה כולה, בלי שאיש יוכל להתחרות במעמדו זה. מלבד ה”שולחנות" הנזכרים לעיל, שבהם ירש את מקום אביו, ניהל יחד עם כמה שותפים גם את ה“שולחנות” של אריצו542 ושל סיאינא543, ואנו רואים כי אחרי מותו היו למשפחת מפיסא, המיוצגת על־ידי בניו יצחק ושמואל, אינטרסים גם בכמה “שולחנות” הלוואה בפירארא, בפאדובא, בוויניציאה544, ואולי גם בבולוניאה545.

מלבד המקרים האלה של שותפויות לזמן ארוך אנו מוצאים גם דוגמאות של הלוואות מקריות, שמפעל בנקאי אחד היה מעניק למפעל אחר בהזדמנות יוצאת מן הכלל. כך שיגרו בשנת 1463 המלווים היהודים מפירושא נציג שלהם לפירינצי, שילווה מיהודי פירינצי סך 1200 פרחים, שהם מצדם חויבו להלוות לקומונה של פירושא546.

במבט ראשון יוכל להיראות כדבר מוזר, כי הבנקאים היהודים העדיפו לחלק את הונם, והשקיעו אותו בכמה מפעלים שבכל אחד מהם היו כמה שותפים, ולא ניהלו כל אחד “שולחן” מטעמו הוא בלבד; אבל שיטה זו ננקטה בממדים כל־כך רחבים, שלא ייתכן שלא היו לה סיבות. מתקבל על הדעת כי בדרך זו השתדלו להחליש את התוצאות של המקרים הלא־נדירים, שכבר נתקלנו בכמה דוגמאות מהם, שהיו מביאים את ה“שולחנות” לחורבן פתאומי. לפעמים, כשטיבו של האסון היה כזה שהיה פוקד את המלווה באופן אישי יותר מאשר את ה“שולחן”, כפי שקרה את שלמה מטיראצ’ינא ואת ויטאלי ממונטלצ’ינו, ייתכן שאמצעי־זהירות זה היה מתגלה כבלתי־יעיל; אך בנסיבות אחרות היה מסוגל להביא לידי כך, שהנזק יצומצם לסכומים שהושקעו ב“שולחן” אחד בלבד, ולא יביא לידי כלייה את כל עושרו של המלווה. אך קרה את משפחת מפיסא בימי ביזת פאדובא ב־1509547, כשנשדד ה"שולחן, בפאדובה, שהחזיק אותו חיים משולם ובני משפחת מפיסא השקיעו בו את הסכום של 1500 דוקאטים.

כפי שאנו למדים ממאורע זה שקרה את משפחת מפיסא, וכפי שהיינו יכולים לשער בקלות גם לולא מאורע זה, היה במקרים רבים העניין בפיקדון סתם הנושא ריבית או השתתפות ברווחים, והמפקיד לא היה חייב לטפל בניהול ובמינהל של המפעל. על פעולות מסוג זה רומזים ללא ספק הקאפיטולי של פירינצי משנת 1448, הקובעים שכל יהודי רשאי להלווֹת או להפקיד כסף אצל הבנקאים מפירינצי, ללא כל הגבלה לא בהון ולא בריבית, והמדברים אחר־כך על הפנקסים שבהם היו הבנקאים רושמים את המלווים להם548.

לפעמים היו גם בעלי־הון נוצריים מפקידים פיקדונות מסוג זה. המקום השני מן הקאפיטולי משנת 1448 שהזכרנו זה עתה מדבר על זכאים “הן יהודים והן נוצרים”, ובזמן מאוחר יותר אנו מוצאים כמה הוראות־חוק בנושא הזה. הקומונה, בציינה כי בפיקדונות אלו היו מפקיעים למעשה את ההוראה הקיימת שאסרה על היהודים את ההתעסקות בהלוואה, רצתה לפגוע בהם באמצעים פיסקליים חמורים. אף־על־פי שקבעו הקאפיטולי משנת 1448 שלא יחויבו היהודים להגיש את הספרים שבהם רשמו את שמות מלוויהם, בכל זאת חייבה החלטה משנת 1457, שלא הפרה את האות הכתובה של הוראת הקאפיטולי, את היהודים להודיע על גובה הפיקדונות שהפקידו אצלם נוצרים, וקבעה לעבריינים קנס גדול; הם הורשו לא למסור את שמות המפקידים, אם רצו בכך, וחויבו לשלם מס בשיעור 10% על פיקדונות אלו, מס שהיה מוטל לאחר־מכן על המפקידים549. מס דומה, אך כבד עוד יותר, בשיעור 12%, הוטל בהחלטה משנת 1415550. מתברר אפוא שהיה מוצדק החשש שהביע דומיניקו צ’יקי, כי נוכחות היהודים המלווים תהיה עשויה להניע גם את האזרחים לעסוק בהלוואה “מתחת לגלימה”551.

ואכן, היו ה“שולחנות” של יהודי פירינצי מיועדים לעסוק אך ורק בהלוואה כנגד משכון בממדים קטנים ובדרך כלל לא היו מבצעים פעולות אחרות, מלבד החלפת הכספים, שעליה מדברים הקאפיטולי משנת 1481.הלוואות היהודים למדינה, שנתקלנו בכמה דוגמאות מהן, היו בעלות אופי יוצא מן הכלל לחלוטין, ובדרך כלל לא נשאו ריבית; יוצאת עוד יותר מן הכלל היתה ההלוואה שניתנה בעקיפין לקומונה של פירושא.

על הבעייה המעניינת ביותר, הסכום הכולל של ההון שהיה מושקע ב“שולחנות” היהודים בפירינצי והרווח שהיה מופק ממנו, כבר דיברתי בהרחבה בהערה מיוחדת, ועל כן אני מסתפק כאן בהפניית הקורא לאותה הערה552.

כיצד התנהלה פעילות ה“שולחנות” וכיצד בוצעו פעולות ההלוואה אנו יכולים להסיק, מלבד אשר מכמה רמזים של המסמכים הרשמיים, בעיקר משני פנקסים של בנקאים מפירינצי שניצלו משן הזמן ושהגיעו עד אלינו. כדי לעזור לבעלים ביחסיהם עם הציבור ובניהול המפעל, היו מועסקים בכל “שולחן” כמה פקידים, במספר גדול פחות או יותר לפי חשיבות ה“שולחן”. הם מצוינים בכינויים שונים, על־פי תפקידיהם השונים. ההרשאות בדבר התעסקות בהלוואה בריבית מדברות על “discepoli, ministry, fattori” (תלמידים, משרתים, מנהלי־משק)553, ופעם אחת גם על governatore (מנהל עסקים)554; ובמקורות היהודים אנו מוצאים את הכינויים “מנהיג”555 ו“בן־משק”556. לא נדירה גם הזכרת המשרה של cassiere (קופאי)557. כשהיה מופיע לקוח כדי לעבוט חפץ ולקבל סכום בהלוואה, היה חבר עובדי ה“שולחן” ניגש ראשית־כול להעריך את העבוט המוצע, כדי לקבוע את הסכום הגבוה ביותר שאפשר להלוות כנגדו. אין ספק כי בדרך כלל היה העובט מושך מיד את כל הסכום, אבל אנו מוצאים גם מקרים שבהם העדיף הלוֹוה – בוודאי כדי לשלם כתוצאה מכך ריבית קטנה יותר – לקחת בתחילה רק חלק מן הסכום, ולשמור לעצמו את הזכות למשוך את היתרה בשיעורים בזמן מאוחר יותר, בכל רגע שבו יתעורר הצורך לכך. אנו מוצאים גם רמזים על מקרים מסוימים, שבהם רצה המבקש סכום גדול ממה שהיה הבנקאי מציע לו, ועל־כן לקח את עבוטו בחזרה והסתלק בלי לעשות שום הסכם. כל פעולת הלוואה היתה נרשמת על־ידי המלווים בדיוק ביומן מיוחד, שהיה מתנהל בשפה העברית, ככל הפנקסים המסחריים ובדרך כלל ככל הדברים שבכתב של היהודים בתקופה שבה אנו דנים עתה. היומן כלל שלושה טורים: בראשון היה הבנקאי רושם את שמו, את שם אביו ואת כתובתו של העובט, והוסיף את כל שאר הפרטים שהיו עשויים לשמש לזיהיו בביטחון; בטור השני היה רושם את הסכום שהוּלווה, ובאילו מטבעות יש לבצע את התשלום בבוא זמנו, וגם היה משאיר מקום מספיק כדי לרשום אחר־כך את פידיון העבוט או כל דבר אחר שבו תסתיים הפעולה. בטור השלישי היה מתאר תיאור מפורט את החפץ הממושכן. כשנעשוּ על עבוט אחד כמה תשלומים זה אחר זה, היו אלה נרשמים מתחת לראשון, בטור השני, והיו מציינים את התאריך של כל אחד מהם. הפעולות השונות הנרשמות בכל דף היו מצוינות במספר סודר558. הממשכן היה מקבל מן המלווה שטר, שבו רשם הבנקאי את תאריך ההלוואה ואת דף הפנקס שבו נרשמה הפעולה559. לפי הנראה היו מצמידים גם לעבוט, שנשאר למשמרת בשולחן ושמן החובה היה להראותו לבעליו בכל פעם שידרוש זאת, פתק הכולל ציון המַפנה אל הרישום שנעשה בפנקסי ה“שולחן”. כשהיה המשכן מתייצב לפדות את עבוטו, היו מחשבים את הריבית שנתרבתה עד אותו יום, ולאחר ששולמו הקרן והריבית והוחזר העבוט, היו רושמים את הפידיון ואת תאריכו בטור השני של היומן, שבו נרשמה ההלוואה, מתחת לציון הסכום שהוּלווה. נדיר היה המקרה שממשכן לא ידאג לפידיון לפני הזמן שנקבע לכך; כמעט תמיד היה דואג בזמן לפידיון או היה “מחדש” את ההלוואה; כלומר, היה מתייצב, לפני תום שלושה־עשר החודשים, היה משלם את הריבית שנתרבתה עד אז, או היה מבקש שתירשם כהוספה על הקרן, ובדרך זו היה משיג דחייה של זמן פירעון ההלוואה לשלושה־עשר חודשים נוספים מתאריך החידוש. אם עבר הזמן שנקבע ולא נפדה העבוט ולא חודשה ההלוואה, היו מפרסמים את המכרז או היו מוכרים במכירה פומבית את העבוט, לפי השיטה הקיימת. בתקופה שאליה מתייחסים הפנקסים שהגיעו אלינו היו מביאים למכירה פומבית בהתחרות את העבוטים שכנגדם הולווה סכום גבוה משלוש לירות, ובנוגע לשאר היו מכריזים בפומבי, כי אם תוך חודש אחד מתאריך המכרז לא ייפדו, ייהפכו לרכוש המלווה. המלווים היו רגילים לחכות זמן רב לאחר תום שלושה עשר החודשים עד שהכריזו על־כך שהעבוט יהפוך לרכושם או ימכרו אותו במכירה פומבית; וברור שהם היו מחכים עד שהעבוטים שזמן פידיונם פקע יהיו בכמות מסוימת, שתצדיק את ההוצאות הלא־מבוטלות הקשורות בתהליך המכירה560. היומן שעליו דיברנו עד עתה היה כנראה מושלם בספר־קופה, אך לא נשתמרה עד ימינו שום דוגמה ממנו561. ואולם נשתמר, ונמצא היום בספריית הוואטיקן, דגם מעניין של רישום אחר, שהיה מתנהל על־ידי יהודי פירינצי: כתב המשמוש של “שולחן” ואקא, שנערך במארס 1477. הוא הכיל, בסיוג מסודר, את רשימת כל העבוטים שהיו מופקדים אז ב“שולחן” ואקא, ולגבי כל אחד רשומים שם הממשכן, סכום ההלוואה, תאריך ההלוואה והמקום של הפנקס הראשי – הדומה לפנקס שעליו דיברנו זה עתה – שבו נרשם בתחילה562.

טעות תהיה לתאר לעצמנו את המלווים היהודיים מימי הרניסאנס בדמות אנשים שפלים ובזויים, שנפשם נתדלדלה באהבה הבלעדית לרווח. כשם שמקצועם – שלא זו בלבד שהמדינה הרשתה אותו אלא אף רצתה בו, פירטה את דרכי ניהולו ופיקחה עליו – היה שונה באופיו הרבה מן ההלוואה־בריבית הבלתי־חוקית והנסתרת, כך היתה גם אישיותם שונה בהרבה מאישיות המלווה־בריבית השכיח. המקורות מראים, כי הם היו בדרך כלל אנשים ראויים לכבוד ומכובדים, בעלי רגשות אצילים ונעלים; רבים מהם היו עוסקים בספרות, בשירה, בפילוסופיה, ורבים יותר היו תומכים ביד נדיבה בסופרים ובמלומדים. בחלק השלישי של המחקר הזה המיועד לתאר את הפעילות הספרותית והמדעית של יהודי פירינצי, נמצא שוב כמעט את כל שמות האנשים שלמדנו להכירם בתורת מלווים. את הדוגמה הבולטת ביותר לכך ממציאה לנו משפחת מפיסא; חקרתי אתה בפרוטרוט במונוגרפיה מיוחדת563, ואליה אני מפנה את הקורא הרוצה לקבל ידיעות רבות יותר על הנושא הזה. כאן אציין רק, ביחס לוויטאלי מפיסא, הדמות הבולטת ביותר בין המלווים בפירינצי, כי תעודה רשמית מודיעה לנו שהתברר לשמונה מ“גוארדיאה ובאליאה”, כי אנשים רבים מאוד הראויים לאמון שיבחו אותו על חיי היושר שלו, על הרגלו לחלק צדקה ועל תום דרכיו564; ועוד אזכיר את מעשהו של מאנואילי מקאמירינו, המלווה שהעם איים להמיתו בשנת 1488, שבצוואתו הניח סכום לטובת “מונטי די פייטא”565.


הערה: שני ספרי החשבונאות העבריים

הפנקסים העבריים, שעליהם566 דיברתי בפרק הקודם, ראויים כאן לתיאור קצת יותר מפורט, בעיקר אם נתחשב בעובדה שנדירות הן הדוגמאות מסוג זה של כתבי פנקסות עבריים שהגיעו אלינו567. כמובן, אין זה המקום המתאים למחקר מפורט על שני כתבי־היד מנקודת־המבט הלשונית ומנקודת המבט הפליאוגראפית – אם כי מחקר כזה יהיה מעניין מאוד בגלל הצדדים המיוחדים הרבים משתי נקודות־המבט שבשני כתבי־היד, הדורשים עמל קשה ולא קצר למי שירצה להבין את פשרם. על אחד משני כתבי־היד כבר ערכתי מחקר כזה במונוגרפיה מיוחדת, וגם על השני אערוך אותו, לפי מה שאפשר לצפות, בהזדמנות אחרת. כאן אסתפק רק בציון הדברים העשויים לעזור לנו להכרה טובה יותר של דרך ביצוע הפעולות ב“שולחנות” של יהודי פירינצי, ואמסור ללא כל הקדמה את המסקנות שאליהן הגעתי בעקבות בדיקת שני הכרכים מנקודת־מבט זו.


א. כתב היד של הארכיון הממשלתי בפירינצי

כתב־היד העברי, כפי שאמרתי לעיל, הנשמר עתה בארכיון פירינצי (Archivio della repubblica, stanza 2.a, armadio 7º) הוא כרך עבה מנייר, הכרוך בעור מצבע חום; יש בו 269 דפים ממוספרים באותיות עבריות ובספרות ערביות, מצוינות בשני עברי הדף, ממספר 3 עד מספר 272 (כלולים אפוא במספור גם דפי־המגן שבראש הכרך), מלבד דפים מעטים חלקים, שלא מוספרו, בסוף. מידות הדפים הן 28 על 39 ס"מ והם מכוסים בכתב זעיר מאוד, מסוג הכתב הרהוט הנהוג אצל יהודי איטליה, מעשי־ידי כמה בני־אדם.

הכרך נפתח ב־1 באוקטובר 1473 ומגיע עד 28 בפברואר 1475. בתחילת כל חודש של הלוח היוליאני מוצאים כותרת, שבה מצוין התאריך המקביל של הלוח העברי ונכללים ביטויי ברכת הצלחה, לפני הנוהג הקיים בדרך כלל בכתבים העבריים. אני מביא כאן לדוגמה את הכותרות השייכות לשני החודשים הראשונים:

(דף 3 ע"א) לק“י בהנו”א קלי' אוטוב' רל“ד לוי”א568 ואמן היום ו' ט' ימי' לחדש תשרי הרחמן יחדש עלינו את החדש הזה לטובה ולברכה לחיים ולששון ולשמחה עם ישועת הנפש והממון והגוף והוא למען רחמיו הרבים וחסדיו הגדולים יטיב אחריתנו מראשיתנו כאמור והיה ראשיתך מזער (כך!) ואחריתך ישגא (כך!) מאד וישלח לנו משיח צדקנו אשר אליו חסייה נפשו ויוציאנו מאפלה לאור גדול ונאמר לפניו הללויה וכן יהי רצון אמן.

(דף 16 ע"א) בהנו“א קלי' נובמ' רל”ד לוי“א ואמן היום יום ב' י”ב ימי' לחדש השמיני569 הרחמן ישלח ברכה רוחה והצלחה בכל משלח ידינו ויתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיני אדוננו צבור פייורנצה ירום ה' הודם ותפארתם ויצילנו מזדונות ומשגגות ומכל פגע רע סמען רחמיו הרבים וחסדיו ואל יתננו בנפש צרינו וישלח לנו משיח צדקנו ויגאלנו ונזכה לראות בבנין בית בחירתנו אמן ואמן וככן יהי רצון.

פעמיים (לינואר 1474, דף 49 ע“ב ולנובמבר 1474, דף 207 ע”ב) אנו מוצאים שהובאו בכותרות־ברכה אלו פסוקים הכוללים את שמו של יצחק אבינו, ודבר זה עשוי להביא אותנו לשער, כי את הספר יש ליחס לבנקאי שכך היה שמו. שניים היו בפירינצי, בין 1473 ובין 1475, הבנקאים היהודיים שנקראו בשם יצחק: האחד ממשפחת מפיסא ב“שולחן” בורגיסי, והאחר ממשפחת מסאן־מיניאטו ב“שולחן” קואטרו פאווני. אבל הראשון היה אז כנראה צעיר מאוד, ומצד שני בימים ההם היה ה“שולחן” רשום על שם אביו ויטאלי, שמת בשנת 1490; על כן נראה כקרוב מאוד לאמת, כי הכרך שלנו בא משולחן קואטרו פאווני570.

בניגוד לכותרת שבראש כל חודש, שהיא ארוכה למדי, תחילת הרישומים של כל יום מצוינת רק בשוליים החיצונים ואחר־כך נכתב שוב התאריך בראש כל עמוד. אנו לומדים מן הכרך שלפנינו, כי לפחות בתקופה הנדונה היה ה“שולחן” סגור בכל ימי המועד, הן היהודיים והן הנוצריים, ואולם היה נפתח במוצאי שבת, לאחר שקיעת החמה. הפעולות שבוצעו במוצאי שבת מצוינות ברישום למ“ש ק”ח (= ליל מוצאי שבת קודם חצות)571 לפני התאריך.

כל עמוד מחולק לשלושה טורים, מלבד השוליים שבצדדים, באמצעות ארבעה קווים מאונכים; ובאמצעות קווים אופקיים, שמספרם שלושים וחמישה בכל עמוד, מפרידים רישום כל פעולה מרישום הפעולה הבאה אחריה. לכל פעולה מוקצות אפוא שלוש משבצות מלבניות, זו לצד זו. הפעולות שבכל דף ודף נושאות מספר סודר, ובדפים שמולאו כולם ברישומים, כלומר: שלא הופסקו בציון החודש, נמצאים המספרים מ־1 עד 70. באופן כזה אפשר לציין כל פעולת־הלוואה שנרשמה בכרך בקבוצה של שני מספרים, שהראשון מהם מציין את הדף והשני את המספר הסודר. בשיטה זו נציין להלן את המקומות השונים של הכרך: 145, 60, למשל, יציין את הפעולה 60 בדף 145.

מספרן של פעולות־ההלוואה שנעשו ביום אחד משתנה מאוד מיום ליום, והוא נע בין מינימום של עשר בערך עד למכסימום של יותר ממאה. לאחר שבדקתי את שלושת החודשים הראשונים, יכולתי לאמוד את הממוצע היומי של פעולות ה“שולחן” הנדון לחמישים בערך (ממוצע של אוקטובר 1473: 50; של נובמבר: 45; של דצמבר: 54).

בקשר לכל פעולה נרשמים במשבצת הראשונה הנתונים האישיים של הממשכן: שמו, שם אביו, במידת האפשר שם משפחתו או שם אביו־זקנו או שם מקום מוצאו, כינויו אם היה לו כזה, מקום מגוריו (היו מסתפקים בציון הרובע), כמעט תמיד מקצועו, ולעתים קרובות איזה סימן אופייני, שהיה עשוי לסייע להכיר את הממשכן כשיבוא לפדות את משכנו. כך, למשל, 3, 9: אנטוניאו דמרקו קצב עינו רעה572 בחו' ד‘573 לורינצו; 33, 175: יקופו דמיקילי דמילאנו סקרדסי’574 בחו' ד' לורינצו; 179, 68: יואני דאנטוניצו דברטולו קנאצי בחו' קטן575 ד' פאולו. אם לא היה הממשכן מופיע בעצמו, אלא היה שולח מיופה־כוח שלו, היו רושמים את שמות שניהם.

בטור השני היו רושמים, למעלה בצד ימין, את הסכום שהולווה; למשל: 8, 1: א' פרח רחב מ S576; 81, 3: כה S; 81, 6: ארבעה ליט' י' S; 81, 7: ארבעה פרחים רחבים; ובפינה השמאלית העליונה היו מכניסים סימול, שהיה מציין את המטבע שבו בוצע למעשה התשלום, למשל קוו' (=קוואטריני), גרוסו' (=גרוסוני), סול' (=סולדי). אם לאחר התשלום הראשון היו משלמים סכומים אחרים כנגד אותו עבוט, היו רושמים את הדבר באותה משבצת, מתחת לרישום הסכום שהולווה בתחילה, ובכל מקרה צוין התאריך של כל תשלום.

כדי לקבל מושג מן הסכומים שבהם הסתמכו בדרך כלל פעולות־ההלוואה הבודדות, אפשר להיעזר בריכוז שלהלן, שבו חישבתי את התוצאות של בדיקת שלושת הדפים הראשונים: מבין 202 פעולות שנרשמו מדף 3 ע“א עד דף 5 ע”ב יש 12 פעולות של 20 ס‘577, 2 של 25 ס’, 1 של 28 ס‘, 16 של 30 ס’, 2 של 33 ס‘, 1 של 35 ס’, 2 של 36 ס‘, 24 של 40 ס’, 1 של 45 ס‘, 10 של 50 ס’, 1 של 52 ס‘, 14 של 3 ל’, 1 של 3 ל' ו־6 ס‘, 1 של 3 ל’ ו־9 ס‘, 2 של 3 ל’ ו־10 ס‘, 8 של 4 ל’, 1 של 4 ל' ו־8 ס‘, 2 של 4 ל’ ו־10 ס‘, 3 של 5 ל’, 1 של 6 ל‘, 1 של 6 ל’ ו־13 ס‘, 1 של 6 ל’ ו־17 ס‘, 1 של 7 ל’, 1 של 8 ל‘, 1 של 8 ל’ ו־13 ס‘, 18 של פ’ 1, 5 של פ' 1 ו־10 ס‘, 5 של פ’ 1 ו־20 ס‘, 1 של פ’ 1 ו־28 ס‘, 3 של פ’ ו־30 ס‘, 1 של פ’ 1 ו־40 ס‘, 5 של פ’ 1 ו־50 ס‘, 1 של פ’ 1 ו־3 ל‘, 2 של פ’ 1 ו־3 ל' ו־10 ס‘, 3 של פ’ 1 ו־4 ל‘, 15 של 2 פ’, 1 של 2 פ' ו־5 ס‘, 1 של 2 פ’ ו־40 ס‘, 1 של 2 פ’ ו־50 ס‘, 1 של 2 פ’ ו־3 ל‘, 1 של 2 פ’ 3 ל' ו־10 ס‘, 1 של 2 פ’ ו־5 ל‘, 1 של 2 פ’ ו־7 ל‘, 6 של 3 פ’, 1 של 3 פ' ו־12 ס‘, 1 של 3 פ’ ו־30 ס‘, 1 של 3 פ’ ו־3 ל‘, 1 של 3 פ’ 3 ל' ו־10 ס‘, 2 של 4 פ’, 1 של 4 פ' ו־50 ס‘, 1 של 5 פ’, 1 של 5 פ' ו־54 ס‘, 1 של 6 פ’, 1 של 6 פ' ו־20 ס‘, 1 של 7 פ’ ו־20 ס‘, 2 של 8 פ’, 1 של 9 פ' ו־3 ל‘, 1 של 10 פ’. בארבעה מקרים נמשך סכום ההלוואה בשני שיעורים: 3 ל' + 30 ס‘; 4 ל’ ו־10 ס' + 40 ס‘; 6 פ’ + 40 ס‘; 8 פ’ + פ' 1.

במשבצת השלישית היו נותנים תיאורו של המשכון, לעתים קרובות מפורט מאוד, והיו מציינים את מצבו. למשל: 4, 15: א' פילצה קוראלי578 עם ט“ו בוטונציני579 כסף משק' א' אונקי' כ”א פ‘580; 93, 32: א’ גמורה רוסטה581 בלו‘582 מאד ע"מ583 ראסו584 שחו’ בלו' ושבו‘; 142, 27: א’ יורניאה ראשה585 לבנה בלוי' מנערה. השכיחים מבין המשכונות הם המלבושים, וביניהם תופסים את המקום הראשוןcioppe ואחריהן במרחק קטן ucchi, mantelli, gamurre, catalani586.

אני מביא להלן סכום הדף הראשון (3 ע“א וע”ב): בדף 3 רשומות 62 פעולות־הלוואה, ושתיים מהן על שני משכונות כל אחת ושלוש על שלושה משכונות כל אחת, ועל כן היה המספר הכולל של המשכונות 71. ביניהם אנו מוצאים: cioppe 9, ucchi 7, mantelli 6, gamurre 5, catalani 5, giornee 2, gonnellino 1, 4 זוגות גרביים, 2 מפות, 2 אריגים, 2 כותנות, 6 אבנים יקרות, 7 חפצי ערך, 13 עבוטים שונים.

מתחת לסכום ההלוואה, במשבצת התיכונה, נרשמה בבוא המועד תוצאת הפעולה, כלומר פדיון המשכון, או חידושו, או מכירתו בפומבי, או העברתו לרכוש המלווה, או מכירתו למען המלווה, ובכל מקרה צוין התאריך הנוגע בדבר. כך אנו מוצאים, למשל: 163, 24: פו“ה587 י”ח נובימ' רל“ה588; 163, 67: פו”ה כ“א בו; 168, 26: פו”ה למ“ש ק”ח כ“ד פירא' רל”ה. אם לא הממשכן פדה את העבוט, אלא בא־כוחו, היה זה חייב להביא ערב והיו רושמים את שמות שניהם; למשל: 18, 24: פו“ה בשטיאנו אחיו וערב פרנציסקו דלווירדי ז' דיצמ' רל”ה המכירה בפומבי על־פי התחרות, לפי ההוראות שהיו עומדות בתוקף בתקופת הפנקס שלנו, נקבעה בהסכם כחובה רק למשכונות שעליהם הולווה סכום גבוה משלוש לירות; ואכן, הרשימות בדבר משכונות שנמכרו במכירה פומבית, או שלא נמכרו למרות ההזמנה לקנייה בהתחרות, מתייחסות תמיד למשכונות שערכם גבוה מן הסכום הזה. כך, למשל, 3,186: נמכר אלינקא‘589 ו’ יונייו רל“ו, על פעולה של 6 פרחים; 33,167: שאר מהאינקא' וש”ל590 ח' אפר' רל“ו, על פעולה של 2 פרחים ו־28 סולדים. על משכונות בעלי ערך קטן יותר, כפי שידוע לנו, לא היתה חובת המכירה הפומבית; אבל, כעבור שלושה־עשר חודש מיום ההלוואה היה הבנקאי רשאי להחזיקם אצלו או למוכרם על חשבונו, לאחר שהכריז על כך באמצעות השמונה של “גוארדיאה ובאליאה”. כשעבר זמן של חודש ימים לאחר המכרז בלי שנפדה המשכון, היה נשאר בידי המלווה בבעלותו החפשית; אם התכוון להחזיקו בידיו, היה רושם במשבצת השנייה את ראשי התיבות ש”ל ואת התאריך, למשל: ש“ל כ”א יונייו רל“ו, על סכום 40 סולדים; או, אם רצה למכור אותו, היה דוחה את הרישום במקום ההוא של המכירה ושל תאריכה, למשל: 5, 12: נמכר י”ג מרצו רל“ה, על סכום 40 סולדים. אם היה המשכון מחוּדש לפני זמן הפרעון, אגב תשלום הריבית שנצטברה עד אז או הכללת סכומה בקרן, שגדלה בדרך זו, היו רושמים במשבצת השנייה את החידוש ואת תאריכו, למשל: 32,174: נתחד' ט' אוגוש' רל”ה, והיו רושמים במקומה, במקרה זה בתאריך 9 באוגוסט 1475, את הפעולה החדשה, אגב ציון המקום שבו נרשמה הפעולה הקודמת, אחרי שם הממשכן, ובמקרה המתאים אגב ציון סכום הריבית שנוספה על הקרן. כך, למשל: 73, 26: מק‘591 קעד מז; 100, 61: מק’ קצא נ ישן592; 225, 69: מק' כט סט מזה593. המשכונות היו נפדים ברובם המכריע; ומן השאר רובם היו מתחדשים; נדירים מאוד היו המקרים, שבהם נשארו בידי המלווה או נמכרו במכירה פומבית בהתחרות.

מבין 300 המשכונות הראשונים שנרשמו בפנקס, נפדו 267; 23 חודשו, אחד נמכר במכירה פומבית, אחד הוצג במכירה פומבית אך לא מצא קונים, ו־6, שערכם לא עלה על 3 לירות, נעשו לרכוש היהודים (ארבעה מהם נמכרו); לבסוף, בשני מקרים, אף־על־פי שכבר נרשמה הפעולה, לא בוצעה ההלוואה, כי לא הסתפק בעל המשכון בסכום שהציע לו הבנקאי ולא רצה לקבל אותה (“לא רצה המעות”).

מבין 100 המשכונות הראשונים שנפדו, 3 נפדו ביום עצמו שבו מושכנו (ראשית אוקטבר 1473), 33 תוך חודש אחד, עוד 16 תוך דצמבר 1473, 47 תוך שנת 1474, ואחד בשנה שלאחריה; החידושים חלו, כמובן, בסמוך לסוף תקופת שלושה־עשר החודשים או זמן מה לאחריו. המכירות הפומביות של594 המשכונות שנשארו בידי המלווים בעקבות מכרז חלו לעתים קרובות בתאריכים זהים, ודבר זה מוכיח כי גם בשביל המכירה הפומבית וגם בשביל המכרז, שהיו כרוכים בהוצאות לא מבוטלות, היו מחכים עד שמספר המשכונות יהיה גדול למדי. גם למכירת המשכונות שנשארו בידי המלווים חוזרים לעתים קרובות תאריכים זהים; על כן נראה, כי לעתים קרובות מכרו במקובץ את המשכונות שנשארו בידיהם פרק זמן מסוים.

עוד אנו למדים מן הספר שבו אנו דנים, כי מלבד המסמך הרגיל שכבר דיברנו עליו, היו הבנקאים מוסרים לפעמים – כנראה כשהממשכן דרש זאת – מסמך מקיף יותר, ממש בצורת קבלה על המשכון, שבעברית היו קוראים אותו “כתוב”. במקרים אלה היו רושמים בשוליים “וקיבל הכתוב”, כדי לדרוש את החזרתו בעת הפדיון. ואכן, במקרים אלו נמצאים בדרך כלל, יחד עם רישום הפידיון, גם ראשי התבות “וה”ה" שבוודאי פירושן “והחזיר הכתוב” (כך, למשל, 27, 18; 35, 28; 38, 11; 63, 15; 142, 17, וכו').

גם רישומים שונים אחרים נמצאים פה ושם בפנקס, ובדרך כלל הם תזכורת להגבלות שהוטלו על שיחרור המשכון, על־פי פקודת אחת הרשויות או על־פי רצון הממשכן; ותמיד אפשר להיווכח, כי הגבלה זו כובדה בשעת הפדיון. נביא כמה דוגמות: 45, 15: לא נחזיר בצווי השמונה ע“פ טופאנו מש‘595 כי אם למו’596 ייניברה אמו; ואחר כך נפדה המשכון על־ידי מונה ייניברה. 7, 119: לא נחזיר בלתי רשות מהאופיציאלי מהאוניסטה597 ע”פ ווינטורה דיואני משרת הפקידים; ברישום בדבר הפדיון כתוב: פו“ה מריאנו דבירנרדו סירסור ברשות בירנרדו דיוליאנו הנז' וברשות האופיציאלי מהאונישטה ע”פ משר' כ“ב סיט' רל”ה. 188, 58: ולא נחזיר כי אליו ממש יען כי נפל598 ממנו הכתוב ולכן אל תחזירנה לאחר אפילו אם יביא הכתוב; ואכן פדה את המשכון הממשכן עצמו. 38, 61: לא נחזיר כי אם לה לבדה; גם כאן פודה את המשכון האשה עצמה שהציעה אותו.

אחר שמסרתי בפרוטרוט על כל שורות הרישומים שבפנקס, המבוצעים כולם בדייקנות ובהקפדה, הריני מביא כאן, להדגמת סידור החומר בכתב־היד, את המספרים 47 – 50 של דף 105.

קבוצה 4 PDF טבלה עמוד 128

פאולו דזנובי ציראיולו599 בחו‘ ד’ מר'600 ארבעה ליט‘ ז’ S גרוסו פי“ה קלי' לוליו רל”ד א‘ קטילאנו601 פאוו’602 בלוי פתוח מצדיו מז
בהנו“א יום ב' י”ח בו603 לוי"א אמן דונאטו דיוליאנו לאנינו604 ארבעה ליט' י' S גרוסו' פו“ה כ”ז אוטו' רל"ה א' צופיטה605 טאני606 בלו' בפו' ווירדי ברונו607 מח
קרישטופנו דסימוני דקרישטופנו בנאי בחו' כחו‘608 ד’ לורינצי א' פרח רחב ד“פ609 פו”ה ל' יינא' רל"ה א' צופה מונקינה610 בלו' ע"מ אגוצי611 פודי' טא‘612 ומעט טפי’ אדו' 613 מט
יקופו דדומיניקו דזנובי ריגטיי‘614 בחו’ ד' פ"מ615 חמשה פרחים רחבים פו“ה כ”ז מייו רל"ד א' קפירוני616 רוסא617 בלו' בפו' ווירדי618 נ

פרט של פרסקו מאת קוסימו רוסילי ( 1430 – 1507) בכנסיית סנט’אמברוג’ו בפירינצי. בתמונה נראה דיוקנו של ג’וואני פיקו דילא מירנדולא (1463 ־1494) ומעליו דיוקנו של יהודי, אולי אחד ממוריו של פיקו קוסימו רוסילי.png

(א) כתב הזיכיון מיום 16 ביוני 1551 של קוסימו הראשון די־מידיצ'י (1519 – 1574) לסוחרים מן המזרח, יהודים ואחרים.

(ב)בחלק התחתון: כתובת המזכירה את רצח בארטולומיאו די־קאזיס בשנת 1493.

כתב זיכיון.png

חלק שני, הערה לפרק א    🔗


ב. כתב־היד הוואטיקאני

תיאור מפורט של כתב־היד הוואטיקאני העברי 425 ושל תוכנו מסרתי, כפי שכבר רמזתי, במונוגרפיה מיוחדת. הנני מפנה אל מונוגרפיה זו בכל הנוגע בחקר הפאליאוגרפי והלשוני של כתב־היד, וכאן אסתפק בהבאת מה שמעניין אותנו עתה, כלומר מה שעשוי להביאנו לידיעת־יתר על פעולתם של "שולחנות, ההלוואה של יהודי פירינצי.

בקטלוג Assemani619 הוא מתואר באי דיוק רב בתורת Liber rationum quotidianarum sive expensi et accepti a quodam Judaeo mercatore germano, in quem et varia pignora anno creationis mundi 5235 Christi 1475 relata sunt; ואולם התוכן של המחצף מציון בכותרת עברית הנמצאת בדף 1 ע“א שלו, אשר קראתיה כדלהלן: בהנו”א זהו החפוש620 מחנות הפרה621 אשר עשינו אותו בחדש מרצו רל“ז יעלהו הא' לאלפי' ולרבבות וישלח את ברכתו בו ובכל משלח ידינו לוי”א".

לפנינו נמצא אפוא כתב־המשמוש של המשכונות הנמצאים במרס 1477 ב“שולחן” ואקא622, “שולחן” שעתה הוא ידוע לנו היטב. בעליו של ה“שולחן” היה בשנת 1477 מאנואילי בן בונאיוטו מקאמירינו, ואכן נמצאת בכתב־היד, בדף 144 ע"א, קבלה באיטלקית שניתנה לו, ביום 4 ביוני 1479, על־ידי אנטוניאו בן יאקופו סלוויסטרי.

סדר כתב־המשמוש הוא כפול: כלומר, מצד אחד הוא הולך לפי סדר החדרים שהיוו את מעון ה“שולחן” ולפי סדר הרהיטים הנמצאים בו, ומצד שני לפי הטיב והערך של המשכונות. ואולם, הואיל והמשכונות הושמו באולמות השונים וברהיטים השונים לפי טיבם וערכם, למעשה נהפך הסיווג הכפול לסיווג אחד, ופשוט למדי. על כן כתב־המשמוש מחולק לשורת סעיפים, שכל אחד מהם מכיל את רשימת המשכונות הנשמרים במקום אחד והשייכים לסוג אחד; כשהמשכונות מסוג מסוים רבים מדי, הם מחולקים בסעיפים אחדים לפי ערכם.

אני מביא כאן לדוגמה כותרת של ששת הסעיפים הנמצאים מדף 3 ע“ב עד דף 9 ע”ב:

דף 3 ע“ב: בהנו”א צופי מונקי' מאשה מג' פר' ולמעלה לי"א.

דף 4 ע“ב: בהנו”א צופי מונקינו מאשה מפרח ולמטה לי"א.

דף 6 ע“א: בהנו”א לוח הגאמורי רוסאטי ואדו' מכל מין וערך לי"א אמן ואמן.

דף 7 ע“א: בהנו”א לוח ה[ג]מורי פאונצי מכל ערך לי"א אמן ואמן.

דף 8 ע“א: בהנו”א לוח הגמ[ו]רי ציליס'623 מכל ערך לי"א אמן ואמן.

דף 9 ע“ב: בהנו”א לוח גמורי ווירדי מכל ערך לי"א אמן.

בתוך כל סעיף רשומים המשכונות השונים, כך שלכל אחד מהם מוקצה שורה אחת. כמובן, אין צורך בתיאור המשכונות, כי טיבם צוין כבר במידה מספקת בכותרת הסעיף. ואולם רשומים ביחס לכל משכון שמו ושם אביו של הממשכן (למשל דף 1 ע"ב בתחילה: ברטולומ' דאנדריאה; דומניקו דברטולו; שטאשו דמיקילי); שאר הפרטים, שמצאנו אותם רשומים בפנקס־היומן, כגון שם המשפחה, מקום המוצא, מקום המגורים, הנתונים על דמות האיש ומקצועו, אינם מצויים כאן, והם מיותרים שהרי כבר נרשמו בעת ההלוואה. אחרי שמו ושם אביו של הממשכן בא, בטור שלאחר־מכן, ציון הסכום שניתן לו בהלוואה (כך, בדף 1 ע“ב בתחילה: א' פר' כ”ו S“. בטור האחרון מצוין תאריך, שכנראה הוא תאריך ההלוואה. לפני שמו של הממשכן, בטור ראשון, נמצאים שני מספרים, שמובנם אינו ברור במבט ראשון; אבל חושבני שאינני טועה בהנחה, כי הם מהווים הפנים ליומן דומה ליומן שנשתמר בארכיון פירינצי; המספר הראשון מציין אפוא את הדף והשני את המספר הסודר של הפעולה. ערכתי במיוחד בדיקה משווה של המספרים הכלולים בטור הראשון הזה ושל התאריכים המצוינים באחרון, ובדיקתי זו הוכיחה, כי אכן המספרים שבטור הראשון מציינים את הדף של פנקס אחר ואת המספר הסודר של הפעולה, כפי שנרשם בו. שכן אם מסדרים את הפעולות השונות לפי זמנן, נמצא כי המספרים שבטור הראשון באים גם הם בסדרם. לפעמים מתאימים ליום אחד כמה מספרים הבאים זה אחר זה, והדבר הזה מראה לנו, כי הפעולות שבוצעו באותו יום תפסו יותר מדף אחד; לפעמים מספר אחד מקביל לשני ימים הבאים בזה אחר זה, הדבר הזה מציין, כי באותו דף יש סוף רישום של יום אחד והתחלת רישום מחרתו. העובדה שקבוצה נתונה של שני מספרים אינה חוזרת לעולם, מוכיחה כי המספר השני של הטור הראשון מציין כל פעולה ופעולה. נשאר לקבוע, אם אותו מספר הוא המספר הסודר של הפעולות שבוצעו ביום אחד או של הפעולות שנרשמו בדף מסוים של היומן, לפי השיטה הנקוטה בכתב־היד של ארכיון פירינצי. בדיקה קפדנית מראה, כי ב”שולחן" ואקא היתה נהוגה השיטה הנהוגה גם ב“שולחן” קואטרו פאווני. שהרי אנו מוצאים, כי ליום 31 בדצמבר 1476 מתאימות הקבוצות 183, 66 ו־184, 14; אילו היה המספר השני של כל קבוצה מציין את סדר הפעולות של היממה, היה בלתי־אפשרי שהפעולה המצוינת במספר 14 תהיה בדף הבא אחרי הדף שבו כלולה הפעולה המסומנת במספר 66. לאותה מסקנה נגיע גם אם נשים לב לעובדה, כי ליום 27 בינואר 1477 מתאימות הפעולות 203, 52; 203, 53; 203, 58; ו־204, 53624. רק נראה שבכל דף של יומן ואקא נכלל מספר פעולות גדול במקצת מזה שביומן קואטרו פאווני; שכן בשעה שבאחרון יש 70 פעולות בכל דף, בכתב־המשמוש שלנו אנו מוצאים גם איזה מספר גבוה מ־70: למשל 71 בהתחלת דף 3 ע“א ובערך באמצע דף 3 ע”ב, ו־72 בהתחלת דף 4 ע"א.

איך שיהיה, מתברר בהשוואה זו בין כתב־המשמוש של “שולחן” קואטרו פאווני ובין היומן של “שולחן” ואקא, כי שיטת הפנקסנות ב“שולחנות” השונים היתה אחידה במהותה, וכי שני הספרים שבהם אנו עוסקים אינם מהווים משהו מיוחד ובודד, אלא הם דוגמות לשיטת פנקסנות קבועה שהונהגה בממדים רחבים.

כאן גם נראה לי לנכון, כדי לתת מושג מהסידור הממשי של כתב היד, להביא גם כמה שורות בשלמותן. אני בוחר בהתחלת הסעיף השלישי, דף 3 ע"ב:

בהנו"א צופי מונקי' מאשה

מג' פר' ולמעלה לי"א

רפב יט

קמג טו

ט סג

שיט מא

רפח לא

ריד סב

רנה לא

קמב לא

רל עא

קלו לח

קמא יד

טו מ

אנטוניאו דדומינקו

לוקה דסימוני

סי1 יואני דסי רויירי

סלוויסטרו דמטיאו

דומינקו דבירטו

דומינקו דיואני

אמרושו דמריאוטו

פרנציסקו דמיקילי

מרקו דאנטו'

אנטו' דבינדיטו

יקופו דפא ביני

יואני דאנטו מריאה

ג פר'

ב פר'

ג פר'

ג פר' י S

כ פר' כ S

ג פר'

ג פר'

ה פר' יד S

ג פר'

ג פר'

ו פר'

ד פר'

כח פרי' רלו

לא אוטו' רלז

ח מאייו רלו

ל אפריל רלו

ו מרצו רלו

ד דיצימ' רלו

כז יינארו' רלו

ל אוטו' רלז

כח פרי' רלז

כא אוטו' רלז

כט בו

יד מאייו רלו


  1. סי = סיר = מר (הערת המתרגם על־פי תרגום המחבר).↩︎

הסכום הכולל של כל הפעולות שנרשמו במצחף יהיה בו כדי לציין לנו, מה היה ההון המושקע ב“שולחן” ואקא ביום עריכת כתב־המשמוש. אך כיוון שאין בכתב־היד כל סיכום, לא חלקי ולא כולל, לא יכולתי, בזמן הקצר שבו ניתן לי לבחון אותו בהיותי ברומא, לבצע את שורת הפעולות רבת־העמל והארוכה מאוד, הנחוצה כדי לבצע חישוב זה, ונאלצתי להסתפק באומדן, המבוסס על מבט חטוף על כל התוכן של כתב המשמוש; בדרך זו הגעתי להעריך כי הסכום הכולל של ההלוואות הרשומות בו היה של שישה או שבעה אלפי פרחים.


פרק ב': הסוחרים ועסקיהם    🔗


במשך המאה הט"ו כמעט כולה ובתחילת המאה הבאה אחריה היתה ההתעסקות העיקרית של יהודי פירינצי, כפי שראינו, הלוואה. אך הדבר הזה לא מנע מהם לעסוק אותו זמן גם בצורות פעילות אחרות, וביניהן בעיקר המסחר. שכיחות יחסית, גם לפני ההפסקה הסופית של ההלוואה, הדוגמאות הידועות לנו של יהודים שעסקו במסחר בפירינצי; ולפעמים המדובר במישהו מבין המלווים עצמם, אשר בזמן שהיה עוסק במפעל הבנקאי שלו, היה מוצא אפשרות להקדיש בעת ובעונה אחת חלק מפעילותו גם למסחר.

ואמנם, כבר היהודי הראשון בפירינצי ששמו ידוע לנו, אותו “מאיסטרו” דאטילו שמצאנו בפירינצי בראשית המאה הארבע־עשרה, אף־על־פי שהיה רופא לפי מקצועו, לא סלדה נפשו גם מהתעסקות במסחר סמי רפואה: היה מפקיד בידי רוקח תרופות, שהוא עצמו הכין או רכש בדרך אחרת, והרוקח הזה היה דואג למכירתן לטובתם המשותפת625. מבין המלווים שהחזיקו “שולחן” בפירינצי במאה שלאחריה, סחרו באריגים בני משפחת מפאנו. אנו למדים זאת ממשפט שנפתח בשנת 1473 בין בירנרדו בן פרנצ’יסקו לוטי, סוחר בדברים ישנים, ובין המלווה מאנואילי בן יצחק מפאנו, בעקבות מכירת כמות מסוימת של אריגים, שערכם היה יותר מ־200 פרחים “רחבים”, שמכר מפאנו ללוטי626, ומפסק־הדין שהוציאו השמונה ב־20 בדצמבר 1487, וזיכו בו את יעקב בנו של מאנואילי, מן האשמה שמכר אריגים פגומים627. אחיו של מאנואילי, אברהם, חויב ב־16 ביולי 1488 בתשלום קנס בסך 160 לירות, על שהוציא מפירינצי סחורה בלי לשלם מכס628, וגם במקרה הזה כמעט בוודאי היה המדובר באריגים. בענף הזה של המסחר עסק גם אליה בן דאטארו מוויג’יוואנו, שותף ב“שולחן” קואטרו פאווני, שהוטל עליו קנס בינואר 1486 מטעם הממונים על המכס, משום שציווה כי יובאו לו מקרימונא שלוש יחידות של אריג פסים ממשי629. אך לא היה מלווה, אלא סוחר לפי מקצועו, האדם בשם גראסינו בן מאנו מפאוויאה, שהשיג ב־18 ביוני 1466 מאת ה“שמונה” את הרשות להתעכב בעיר ובשטח הכפרי הסמוך לה עד סוף החודש, יחד עם שני פקידיו, שהיו יהודים גם הם, על מנת לעסוק במכירת סחורותיו630.

ענף מסחרי, שכנראה אהבו להתמסר לו יהודי פירינצי ושהיה פתוח, כמו ההלוואה, רק למי שעמד לרשותו הון נזיל ניכר, היה המסחר באבנים היקרות. המסחר באבנים הטובות היה מקצועו של משולם בן מנחם (כלומר בונאווינטורה בן מאנואילי) מוולטירא, בנו של אחד המלווים משנת 1459, כפי שנודע לנו מיומנו בעברית631; ואולי גם מקצועו של יוסף בן אנסילמו מרימיני, שמשכן ב־1494 בידי אזרח פירינצי, סנטי בן בסטיאנו לולי, כמה אבנים טובות וכמה פנינים, כדי לקבל ממנו בהלוואה 400 פרחים; לא הוא ולא יורשיו בעת מותו לא השיגה ידם להחזיר 400 פרחים אלו, ועל־כן השיג לולי כעבור שנתיים מאת ה“שמונה” הרשאה למכור את המשכונות632. ראוי עוד להזכיר בעניין הזה, כי ב־1459 שהה בפירינצי, כאורח של משפחת מוולטירא, יהודי ספרדי, משה מארין מווילאריאל, שעסק אף הוא במסחר האבנים הטובות, בתורת סרסור633.

דחיפה ניכרת למסחר בממדים גדולים נתנה הגירתם לפירינצי של היהודים הליוואנטינים, שמקורם היה בדרך כלל ספרדי או פורטוגזי. כפי שמתברר מתעודה משנת 1550, כבר נמנו אולי כמה אנוסים עם הסוחרים הספרדים והפורטוגזים, שניהלו בפירינצי סחר נרחב עם ספרד ועם מושבותיה634; ואמנם, ידיעה בטוחה יש בידנו רק על היהודים הליוואנטינים שבאו להשתקע בפירינצי בעקבות זכויות־היתר שהעניק קוסימו הא' ב־1551.

אחת מן המשאלות החזקות ביותר של קוסימו היתה לראות שוב בשיגשוג הסחר בין ארצות שלטונות ובין המזרח, סחר שנחלש הרבה זה זמן רב635. בין האמצעים הרבים שעליהם נתן את דעתו לשם מטרה זו היה גם הרעיון, שיעץ לו בתבונה רבה דון יעקב אברבנאל, למשוך אל מדינותיו, בהבטחות נרחבות של גמילת טובות ושל הגנה, מספר מסוים של סוחרים ליוואנטינים. ההזדמנות הנוחה, שאולי נגרמה במתכוון, ניתנה לו על־ידי יהודי יווני שישב בדמשק, ושמו היה סירוואדיאו. סירוואדיאו זה, שכבר עמד בקשרי־מסחר עם פירינצי, הגיש ב־1551 לקוסימו תזכיר, ובו ביקש ממנו להעניק כמה “זכויות יתר” – שמנה אותן בפרוטרוט ומיד נראה מה היו – לו עצמו ולכל הסוחרים הליוואנטינים שירצו לבוא ולהשתקע בפירינצי או במקומות אחרים של מדינתה, על מנת לפתח בהם קשרי מסחר עם המזרח. קוסימו נזדרז להפיק תועלת מן ההזדמנות, והגיש מיד לבדיקת ה“פראטיקה” הסודית, ביום 6 ביוני 1551, את התזכיר של סירוואדיאו. ה“פראטיקה” גילתה מיד גישה חיובית עקרונית להענקת זכויות היתר, ורק העלתה השגות אחדות על פרטים מעטים מאוד. כך נקטה עמדה הססנית במידת־מה כלפי שתי דרישות של סירוואדיאו בדבר פיטורים ממסי המכס, מחשש שמא יצליחו ליהנות מהם בעקיפין גם סוחרי פירינצי, כשייכנסו לשותפות עם הליוואנטינים או כשיקראו את שמם של אלה על מפעליהם הם; והוחלט שיישאלו בעניין זה הממונים על המכס. בדומה לכך, החליטה ה“פראטיקה” לשאול לדעת ה“שומרים והממונים על האיגוד המקצועי של הצמר” בדבר זכות אחרת שביקש סירוואדיאו, ואשר נראתה כעשויה לפגוע באינטרסים של המקצוע ההוא: זו היתה הרשאה לערוך “באזארים” או מכירות של אריגי המערב, דבר שהיה אסור על־פי החוקים בפירינצי ובכל שאר מקומות המדינה. כל שאר הדרישות נתמלאו ללא קושי; גם הרשות לנסוע אל מחוץ למדינה במקרה של מלחמה עם תורכיה ניתנה ללא הגבלות, אגב הערה, כי אם יפר השולטן את התחייבויותיו כלפי בני פירינצי הגרים במדינותיו, תוכל ממשלת פירינצי להפר, בתורת אמצעי־תגמול, את התחייבויותיה כלפי נתיניו אלו; הוענקה גם הזכות לקבוע משרת שופט מיוחד לליוונטינים, וגם הובעה המשאלה שהדוכס ימנה את השופט הזה בכל ההקדם636. ב־11 ביוני נקראו ב“פראטיקה” התשובות של הממונים על המכס ושל “השומרים והממונים על האיגוד המקצועי של הצמר”; הראשונים קבעו את הצורה שבה היו צריכים לערוך את הסעיף שעליו נשאלה דעתם, והיא בערך הצורה שהוכנסה לאחר־מכן בכתב של הענקת זכויות היתר; והאחרונים הצהירו שאין להם ולא כלום נגד הענקת הרשות שעליה נשאלו637. ב־15 ביוני כבר נערך נוסח זכויות־היתר שעמדו להעניק לכל הסוחרים הליוואנטינים וכתב זכויות־היתר שעמדו להעניק באופן אישי לסירוואדיאו; וה“פראטיקה”, אחרי שקראה אותם, אישרה אותם בהוספות מעטות638. ב־19 באותו חודש דנה שוב ה“פראטיקה” בנושא הזה, והחליטה כי הכתב של הענקת זכויות־היתר ינוסח באיטלקית ולא בלטינית, כי השימוש באיטלקית היה כבר שכיח גם במסמכים הרשמיים, וגם כדי להקל יותר על סירוואדיאו למצוא מי שיתרגם אותו. נוסף על כך, הורחבה על קטיפת ג’ינווא ההרשאה שהוענקה בדבר אריגי המערב639.

בנוסח הכתב של הענקת זכויות היתר, מיום 16 ביוני 1551, פונה קוסימו הא' אל כל הסוחרים “היוונים, התורכים, המוֹרים, היהודים, האג’ומים, הארמנים והפרסים”, החפצים לבוא לסחור בפירינצי או בשאר מקומות מדינתה. הוא מבטיח להם כי יתקבלו בסבר פנים יפות, ויזכו לעזרה ולסיוע, יחד עם משפחותיהם ועם עבדיהם: יהיו רשאים להחזיק בהם, ובלבד שלא יהיו נוצרים שנולדו נוצרים; לא יחויבו לעולם להיטבל לשם נצרות, ויזכו להגנה נגד כל מי שינסה להטרידם או להזיק לגופם או לרכושם. יוקצו להם בתים, נפרדים מבתי הנוצרים, ישלמו בעדם שכר דירה ויהיו רשאים לעסוק בהם במסחר; ואולם יהיה אסור להם להלוות בריבית. יהיו גם רשאים להקים בשכונתם מסגדים ובתי־כנסת, לאחר קבלת רשות מן האפיפיור. יהיו פטורים מכל עונש ומכל תשלום שבהם נתחייבו לפני בואם בעקבות פשעים, חובות או חוזים הקודמים ליום בואם לדוכסות, מלבד פשעים שביצעו לרעת נתיני הדוכס או בעקבות חובות כלפיהם. יהיו גם פטורים מכל פעולות־תגמול ומכל מס או היטל, מלבד מסי המכס למיניהם. במקרה של מלחמה בין הנסיכים הנוצרים מצד אחד ובין השולטן או מלך לא־נוצרי אחר מצד שני, יהיו רשאים לצאת עם כל רכושם ממדינת קוסימו, לאחר תשלום החובות שקיבלו על עצמם שם או כלפי נתינים של הדוכס גם במקומות אחרים. כשיביאו סחורות ליוואנטיניות, יהיו רשאים להניחן במכס, לאחר שיקחו את השובר הנוגע בהן, ואם תוך שנה אחת לא ימכרו אותן ולא ימירו אותן ולא יעבירו אותן מרשותם בצורה אחרת, יהיו רשאים לשלוח אותן אל מחוץ למדינה, בלי לשלם מס מכס; ואם יעבירו אותן מרשותם, ישאו במכס הקונים אותן. הם יהיו גם רשאים להזמין במדינת הדוכס עשיית אריגים המיועדים למכירה במזרח. הם יהיו רשאים להביא למכס את ה־carisse, את ה־oltrafini640 ואת שאר אריגי המערב וכן את קטיפת ג’ינווא, לא על מנת להחזיק סחורות אלו בפירינצי, אלא על מנת לערוך בהן “באזארים”; ובמקרה שהן לא תימכרנה, יש להחזירן תוך שנה אחת אל מחוץ לגבולות המדינה. אם ינהגו הליוואנטינים במרמה, בשתפם בניגוד לחוק בהנאה בזכויות־יתר אלו מי שאין לו חלק בהן, תיראינה זכויות־היתר כמבוטלות, ללא צורך בכל פועל נוסף. סירוואדיאו היווני ישמש בתפקיד של סרסור לכל סחר הליוונטינים ויהיה רשאי לצרף לעצמו כמה שותפים, שאמנם יהיו זקוקים לאישור הדוכס, והוא יוסיף להיות ראשם ומנהלם. מוסמך למשפטים יתמנה על־ידי הדוכס לתפקיד שופט מיוחד לסוחרים הליוואנטינים, הן למשפטים האזרחיים והן למשפטים הפליליים, בתואר “שופט משפטי הליוואנטינים”; ויטיל עליו לדון בדרך מקוצרת ופשוטה, בלי האריכות והחגיגיות של הפרוצדורה הרגילה641. בסוף המסמך פונה קוסימו אל כל הנסיכים או ראשי הקהילות, שבדרך ארצותיהם יצטרכו הסוחרים הליוואנטינים לעבור, בבקשה כי ירצו להכיר בהם כבני חסותו ולהתייחס אליהם בחסד642.

הענקת זכויות־היתר לסירוואדיאו היהודי היווני643 כלולה באיגרת “זכויות יתר” מיוחדת, אשר שיגר לו הדוכס בו ביום 16 ביוני 1551; באיגרת זו מודיע לו קוסימו, בביטויים המביעים חיבה מיוחדת, כי הוא מונה אותו “עם בני האדם המקורבים לו, שהם יקרים לו ביותר”, וכי הוא מעניק לו, מלבד כל ההרשאות והטובות שכבר העניק לכל סוחר ליוואנטיני, את הזכות לשאת נשק הגנה ונשק התקפה ואת הבלעדיות המוחלטת בתפקיד של סרסור הסחר המחודש עם המזרח: בדרך זו ירכז בידיו כל הסחר הזה ויחזיק אותו תחת הנהלתו ותחת פיקוחו644.

סירוואדיאו, אשר ביקש וקיבל להיות ממונה על תנועה מסחרית כל־כך מסובכת ולפי המקוּוה גם רחבה מאוד, היה בוודאי אחד מבני־האדם שהם בעלי יזמה גדולה, השקפות רחבות ותכניות נועזות, אנשים הנמשכים במיוחד אחרי המבצעים המקיפים והקשים ביותר, כשמנצנצת לנגד עיניהם התקווה להצלחה רבה. פעילותו התקיפה להשגת מטרתו משתקפת גם במהירות שבה פעל כדי להוציא לפועל את תכניתו. באוגוסט של אותה שנה עצמה645, 1551, אנו מוצאים אותו כבר בפירינצי, יחד עם כמה פקידים תורכיים, ושם הוא מקיים מיד שיחה עם קוסימו, שבה הוא מביא לפניו את שמות הסוחרים שיש בכוונתו להזמינם להשתקע בפירינצי. ובו בחודש הוא משגר לקוסימו איגרת, שבה הוא מבקש ממנו לנקוט כמה צעדים, העשויים להקל את התחלת פעולתו. ראשית־כל ביקש לזרז את מינוי שופט הליוואנטינים, ולא היסס להציע מיד לדוכס את שמו של שופט שנראה לו מתאים לשאת במשרה זו: “רואה החשבון” ליליו טורילי; נוסף על כך דרש כמה הבהרות או הרחבות לזכויות־היתר שלו ושל כלל הסוחרים הנוגעים בדבר, וביקש שייעשה לו משפט־צדק נגד פלוני, נתין תורכי לשעבר ועתה נתין ויניציאה, שלא הסתפק בכך שלקח ממנו כמה מפקידיו התורכים, וגם רימה אחד מהם, אלא אף הוציא ללא הפסק דיבה רעה עליו, במותחו ביקורת שלילית על תכניתו למשוך לפירינצי את המסחר עם המזרח ובנסותו במעשי־נכלים להכשיל את המשא־ומתן. לבסוף ביקש המלצה אל דוכס אורבינו, על מנת להשיג ממנו החכרת אנייה, שבה יוכל לצאת למזרח, לקחת את הסוחרים שהיה בכוונתו להביאם לפירינצי. על הדרישה הראשונה, שנראתה אולי נועזת בגלל היומרה שבהצעת שם השופט העתיד של הליוואנטינים, ענה הדוכס הגדול בתשובה עוקצת במקצת, שהיתה ראויה לה: “בבוא הזמן יצהיר הוד מעלתו, מי ירצה שיהיה השופט”; ואולם שאר הבקשות זכו לתשובה חיובית או לפחות מתחמקת646.

איך שיהיה, נראה כי סירוואדיו יצא שוב מיד לדרך, וכי בנובמבר כבר חזר עם הסוחרים שבאו להשתקע בפירינצי; שהרי בחודש הזה ביקש והשיג כי יוכרז בפומבי על זכויות־היתר שהוענקו, על מנת שהתוכן של זכויות היתר עצמן, ובמיוחד ההרשאה להחזיק ב“באזארים” של סחורות המזרח, יובא לידיעת האוכלוסייה647.

מלבד פעולת הסוחרים שקבעו את מושבם בפירינצי, ושמשימתם היתה לשקוד על אותו חלק של המסחר שהיה דורש את נוכחותם המתמדת בפירינצי, היה עוד צורך, כדי לתת דחיפה יעילה באמת לקשרי המסחר עם המזרח, כי יובטח בעת ובעונה אחת גם שיתופם של אנשים אחרים, שיקבלו על עצמם לספק ולהוביל את הסחורות, בנוסעם ללא הפסק בין טוסקאנא ובין חופי המזרח. חקר הצעדים המסוגלים להקל את העניין ולמשוך את יורדי־הים לנמלי טוסקאנא נמסר בשנת 1557 לאדם שמומחיותו בנושא הזה היתה מוטלת בספק, פיליפו סאסיטי, והוא ערך “מאמר” מיוחד, עשיר בהערות חריפות ובהצעות נבונות648.

בגלל העדר מסמכים לא ניתן לנו לדעת, כיצד התנהל הסחר עם המזרח בידי סירוואדיאו ושאר הסוחרים הליוואנטיניים בתקופה ראשונה זו. בלי ספק באו מיד להשתקע בפירינצי כמה משפחות ליוואנטיניות, לפי הנראה יהודיות בחלקן הגדול, ומיד פתחו בעסקים חשובים בקנה־מידה גדול, כי סירוואדיאו שהה זמן רב בפירינצי בתורת סרסור, ובשנת 1752, כשהלך כבר, כפי הנראה, לעולמו, שאפו אחרים לתפקידו זה ופעלו כדי שיימסר להם. מבין היהודים הליוואנטינים הללו, שהגיעו לפירינצי בתקופה שבה אנו עוסקים, אנו מכירים בשמותיהם את יצחק בן אברהם, סוחר בצעיפים, שנרשם ב־1 בדצמבר 1561 לאיגוד המקצועי של הרופאים, הרוקחים וסוחרי הסדקית, כי היה סוחר בחפצים הנכנסים בגדר האיגוד המקצועי הזה649, ודניאל ברוך עם אברהם בנו. ואברהם ברוך הוא הוא האדם שביקש, לאחר שעסק במשך שנים רבות בפירינצי יחד עם אביו בסחר עם המזרח, וקיבל מן הדוכס הגדול בשנת 1572 את הזכות לבוא במקום סירוואדיאו במשרת סרסור הסוחרים הליוואנטינים650.

זמן קצר אחרי תום התקופה המהווה נושא למחקרנו אנו מוצאים, כי כבר נוסדה בפירינצי קהילה יהודית ליוואנטינית קטנה, אך משגשגת; וקהילות דומות, גדולות יותר, קמו מיד, בעקבות זכויות־היתר שהעניק פירדיננדו הא' בשנת 1593, בפיסא ובליווֹרנו. אין כאן מתפקידנו להתעכב על הפעילות הנרחבת מאוד והראויה לציון רב, שפיתחו במרוצת הזמן הקבוצות השונות האלה של סוחרים יהודיים651; די לנו רק להבליט, כי פעילות מסחרית מוצלחת זו מוצאת את ראשיתה ואת דחיפתה הראשונה בזכויות היתר שהעניק קוסימו הא' בשנת 1551.

מלבד הליוואנטינים שעסקו בפירינצי במסחר עם ארצות־החוץ בממדים גדולים, היו בין יהודי פירינצי גם במאה הט"ז, כפי שכבר היו במאה הקודמת, סוחרים מקומיים אחדים. ידועים לנו כמה מהם, אשר סחרו בסחורות הנכנסות לגדר האיגוד המקצועי של הרופאים ושל הרוקחים, ועל־כן נרשמו בפנקסי האיגוד הזה; כך נרשם ב־1554 סטיפאנו בן יעקב, יהודי שהתנצר652; ב־1558 ליאוני בן יעקב בן ליאוני פאסיליי, שבא מנאפולי653; ב־1559 משה בן שמעון בן משה654; ב־1560 יוסף בן אברהם655 ושלמה בן אברהם בן יעקב מאריצו656.

יהודים אחרים החזיקו בפירינצי חנויות למכירת חפצים משומשים, כפי שאנו למדים מכרוז של קוסימו הא', שפורסם ביום 10 באפריל 1569 וחודש ב־10 באוקטובר שלאחר־מכן; על מנת למנוע שחפצים גנובים יהיה להם מוצא קל מדי, נאסר בכרוז הזה על הסוחרים בחפצים משומשים, הן יהודים והן נוצרים, לקנות כל דבר מאדם בלתי־ידוע להם, אלא אם העידו על זהותו שני בני אדם המוּכרים להם, ועל העבריינים הוטל קנס 10 סקודות, מלבד מה שייראה לשופט ומלבד החובה להחזיר לבעלים החוקיים מה שיתברר שנקנה בצורה לא־מותרת657.

לא היה גרים בפירינצי, אך עמדו בקשרים עם קוסימו הא' ועם הנסיך פרנצ’יסקו – ועל כן יש להזכירם כאן – כמה סוחרים יהודיים מוויניציאה; גם קוסימו וגם בנו עמדו בקשר־מכתבים תדיר אתם, על־מנת לרכוש באמצעותם חפצים עתיקים, שהיו נוהרים לוויניציאה מארצות המזרח. בין השאר ידוע לנו, כי בשנת 1561 קנה קוסימו א' מסוחר יהודי בוויניציאה קבוצה גדולה של מטבעות עתיקות658.


פרק ג': המקצועות החפשיים, האומנויות והמלאכות    🔗


מלבד ההתעסקות בהלוואה ובמסחר, אנו מוצאים בין יהודי פירינצי מקרים רבים של התעסקות במקצועות חפשיים, ביניהם תפסה ללא ספק את המקום הראשון אומנות הרפואה.

הנטייה המיוחדת שגילו תמיד היהודים בתקופות השונות ביותר ובארצות השונות ביותר אל חקר הרפואה ואל ההתעסקות בה, מופיעה ללא ספק גם בפירינצי. מספר הרופאים שניתן לנו למצוא בחוג המצומצם של יהודי פירינצי הוא, באופן יחסי, ניכר עד מאוד; ובוודאי היה מפליא אותנו, אילולי היתה זו תופעה כללית ומתמדת בחיי היהודים במשך מאות שנים. נוסף על כך, אם בכל מקום, מלבד יוצאים־מן־הכלל נדירים וזמניים, רבה היתה הסובלנות שנהגו בה כלפי הרופאים, היתה הסובלנות הזאת בפירינצי רבה ביותר, ללא גבול. שום הוראה מגבילה לא שמה מכשול לרופאים היהודיים בהתעסקות באומנותם; הם היו רשאים להירשם באופן חפשי וללא כל פורמליות באיגוד המקצועי של אומנות הרופאים והרוקחים659; ומעולם לא היה בפירינצי תוקף להוראה האוסרת על היהודים לטפל בחולים הנוצרים, הוראה שמזמן לזמן מצאה את מקומה במשפט הכנסייה, אך לעולם לא ביציבות או לזמן ארוך660. גם העובדה, שעוד קודם שנוסדה בפירינצי קהילה יהודית של ממש אנו מוצאים בה רופאים יהודים לא מעטים, וראשון ביניהם אותו “מאיסטרו” דאטילו, שכבר נזדמן לנו להזכירו מסיבות אחרות, מספיקה להוכיח לנו כי הם היו מורשים לעסוק בלי קשיים במקצועם אצל האוכלוסייה הנוצרית. וכך הייה לא רק בתקופה ראשונה זו, שבה עדיין לא היתה קיימת בפירינצי תחיקה מיוחדת ליהודים, ועל כן יותר קל היה לנהוג בהם לפי החוק הכללי; גם בתקופה מאוחרת יותר, בימי המלווים, כשעובּדה והתפתחה בהדרגה תחיקה רחבה בעניין היהודים, ובוודאי לא מסבירת־פנים להם, לא נשתנה מצב הרופאים. לפעמים בהרשאה מיוחדת של השמונה של ה“גוארדיאה”661, ולעתים קרובות יותר בהסכמה מתוך שתיקה, או מפני שלא היה עולה כלל על הדעת שאפשר יהיה להטיל הגבלות בכיוון זה, היו הרופאים היהודיים יכולים לטפל ללא הגבלה בכל אדם, בין נוצרי ובין יהודי. סובלנות זו לא נעצרה אף לפני שערי המנזרים: החלטה של השמונה מיום 14 בפברואר 1476 העניקה ל“מאיסטרו” בונאווינטורה היהודי רישיון ללכת למנזר של סנטה וירדיאנה, כדי לטפל בבתו של יאקופו גיבירטי ושל כל נזירה אחרת שתיזקק לטיפול של אומנותו662. יחס־הכבוד שנהנו ממנו הרופאים היהודיים גרם לכך, כי הם נמצאו גם במצב חומרי טוב יותר מאשר בני דתם, שכן הם שוחררו מחובות אחדות שהיו מוטלות על היהודים בכללם. החובה לשאת את הסימן, למשל, לא הוטלה עליהם למעשה, אם בגלל רישיון מיוחד ואישי מאת האפיפיור, כפי שהיה בעניין שמואל צרפתי ובנו יוסף663, ואם בגלל נדיבותם המיטיבה של שלטונות פירינצי, שהיו סולחים בחפץ־לב לעבירה על חובה זו כשהיה העבריין רופא664.

העובדה שהחברה הגבוהה של פירינצי היתה פונה בחפץ־לב אל הרופאים היהודיים ומבקשת שיטפלו בבניה, מוכיחה שהם נהנו מהערצה ומשם טוב בעיר זו, כמו במקומות אחרים באיטליה ומחוצה לה. בין הרופאים שטיפלו בלורינצו המפואר במחלתו האחרונה היה גם אלעזר מפאוויאה, שנשלח במיוחד על־ידי לודוֹויקו איל־מורו665: הוא הוא הרופא היהודי, אשר לפני־כן גורש מפאינצה בגלל דרשותיו של בירנרדינו מפילטרי, משום שהנזיר הזה לא נחה דעתו מידידותו הרבה של הרופא היהודי עם האוכלוסייה הנוצרית ומן ההערצה שממנה נהנה בתוכה666. אלעזר הרופא, שמכל מקום כבר היה לפנים בפירינצי667, הגיע אל מיטת־חוליו של לורינצו מאוחר מדי משיוכל להתחיל בטיפול יעיל, והצטמצם בעשיית ניסיון אחרון, אולם לא הצליח להציל את חיי החולה668. בדומה לכך טיפל “מאיסטרו” משה היהודי במחלתה האחרונה של סימוניטה ויספוצ’י, ידידתו החמודה של ג’וליאנו בן פיירו די־מידיצ’י669. עוד אחד מבני משפחת מדיצ’י, ג’וליאנו בן לורינצו, היה משתמש בפירינצי בפעולתו של רופא יהודי, שמואל צרפתי, שכבר הזכרונוהו לעיל670.

כדאי עוד להזכיר כאן, כי בימי המצור של השנים 1529 ו־1530 היה יהודי, טודרוס הכהן, רופאו האישי של אחד מראשי הצבא הספרדי הצר על העיר; הרופא הזה התנצר אחר־כך ונקרא בשם לודוויקו קאריטו671.

ולא רק באופן מעשי התעסקו הרבה יהודים בפירינצי ברפואה; גם לחקר העיוני שלה התמסרו בקנאות כמה מהם, ובחלק השלישי הזה של עבודתי, המיועד לתאר את הפעילות הספרותית והמדעית של יהודי פירינצי, יזדמן לי להזכיר יותר מכתב אחד שנושאו היה רפואי; וכאן אציין בעניין הזה, כי בשנת 1487 העתיק בפירינצי רפאל בן אפרים ממודינא את הספר הראשון של הקאנון מאת אבו־סינה בתרגום העברי של יוסף לורקי672, וכי בפירינצי כנראה הועתק גם חיבור תמציתי עברי על ענייני הרוקחות, שנשתמר לנו באותו מצחף של אוסף פנצ’אטיקי, שבו כלול העתק הקאנון שנכתב בידי רפאל ממודינא673; השערה זו מבוססת על העובדה, שצורת הכתב בחיבור זה היא זהה לצורת הכתב של חיבור אחר שנכתב בוודאי בפירינצי. על הספרים שהעתיק שמריה בן אברהם יחיאל נדבר להלן.

אולי יהיה מן העניין להביא כאן, על־פי סדר זמנם, את שמות כל הרופאים היהודיים שאנו מוצאים בפירינצי בתקופה שבה אנו עוסקים:

שנה שם
26–1324 . דאטילו מרומא674.
1410 בערך . דיאמאנטי מאנורי675 .
1412. שלמה אביסורי (אביציטי) מארל676.
1422. ליאוני בן אברהם677.
1439. אליאוצ’ו בן שלמה בן אליאוצ’ו678.
1440 בערך. ג’וואני אניולו679.
76 - 1460 בונאווינטורא בן בונאווינטורא מפראטו680.
1466. אברהם681.
1476 . אליה בן “מאיסטרו” מאניס מצרפת682.
1476. משה683.
89–1477. אברהם בן משה מפראטו684.
1479. בונאיוטו685.
1479. אנג’ילו686.
1480. אלעזר בן גוליילמו מפאינצא687.
1481. יעקב מפאנו688.
86–1484. משה בן יוסף ספרדי689.
90–1484. אימאנואילי בן אנג’ילו מצ’יטירנא690.
1485. אליה דיל־מידיגו691.
1494. אלעזר מפאוויאה692.
1515. שמואל צרפתי693.
1515 בערך. יוסף צרפתי694.
30–1529. טודרוס הכהן695.
1539. משה בן “מאיסטרו” בונאווינטורא המנוח בן “מאיסטרו” משה בן יוסף696.
1556. פיראנטי קאגארוטי בן פלורא ובן ליאוני בן פיראנטי697.
1560. דוד בן “מאיסטרו” לאודאדיאו מבלאניס698.

מקצוע ההוראה היה מקצוע שלא היה יכול לא לשגשג בקהילה היהודית של פירינצי. הואיל והיהודים העריכו מאוד מאוד את החינוך ואת ההשכלה של הנוער, והואיל והם ראו בהם חובה דתית שאין להימנע מקיומה, אפילו את הראשונה מבין החובות הדתיות, יש לשער כי גם בקהילה הזעירה של יהודי פירינצי נמצאו בתי־ספר ציבוריים ומורים פרטיים. ואכן התעודות ממציאות לנו את ההוכחות לכך. בשנת 1492 שכר “מאיסטרו” אברהם מנוצ’י (אולי מנורצ’יאה), “מורה של בית־ספר ושל הלשון העברית”, בית ברובע סאן מיקילי בירטילדי, כדי להשתמש בו לקיום בית־ספר699. ברור שהיה המדובר בבית־ספר יסודי. על העובדה שהיה קיים בית־ספר גבוה, שבו התאמנו הנערים בלימוד התלמוד והפוסקים, מוכיחים בראשית המאה הט“ז חרוזיו של המשורר משה בן יואב, המזכיר פעם אחת כי למד את ההלכה ביחד עם ארבעה חברים700, ובשיר אחר, בעל אופי סטירי, הוא מפנה את האירוניה העוקצת שלו נגד מורה לתלמוד701. לפעמים דאג האב עצמו במישרין לחינוך בניו, כפי שמוכיח לנו רמז שבאוסף איגרות מפירינצי702; אולם לעתים קרובות יותר היו היהודים האמידים יותר רגילים לחנך את בניהם בעזרת מלמדים, אף־על־פי שברגיל היו מסוגלים היטב מאוד לקבל על עצמם גם באופן אישי את המשימה הזאת; המחנכים היו מתקבלים בתוך בית חניכיהם והיו חיים במשותף עמם ועם משפחותיהם. נראה כי נוהג זה היה נפוץ מאוד בין היהודים העשירים באיטליה בימי הביניים ובתקופה הרניסאנס; בפירינצי מתגלות לעינינו דוגמות כל־כך רבות לנוהג הזה, עד שהן מוכיחות לנו שהיה מקובל תמיד. כך שימש מחנך בביתו של ויטאלי מפיסא, בשביל בנו הקטן שמואל – או לפחות ניהל משא ומתן כדי להתקבל בתפקיד הזה – אדם בשם משה ספרדי703, שכנראה יש לזהותו באותו משה ספרדי הנזכר בתור רופא בתעודות ה”שמונה"704. כנראה החזיק במשרת מחנך של שמעון מפיסא הצעיר גם החכם המפורסם יוחנן אלימאנו, מורה לעברית של פיקו דילא־מירנדולא: הוא בא לפירינצי בשנת 1488705 והתגורר בביתו של ויטאלי מפיסא, ושם התחיל לכתוב, על־פי הזמנתו של פיקו, את פירושו לשיר השירים706. ב־25 ביוני 1494 קיבל אליה מפאנו בביתו בתפקיד מורה את שמעון בן אברהם הספרדי707, ובדרך זו שחרר אותו מחובת נשיאת הסימן, בהיותו בן ביתו של מלווה; ואולם כמה חודשים לאחר־מכן פוטר שמעון זה, ובמקומו נתמנה שמעון בן יצחק הצרפתי, שהיה גר לפנים במנטובא708. לא ניתן לנו לדעת, אם היה מורה בבית־ספר או מחנך פרטי ישראל בן יצחק, שבשנת 1467 קנה מיחיאל ממונטלצ’ינו אותו מחזור רב־ערך שעליו כבר דיברנו709. נראה כקרוב לאמת, אם כי קיים איזה ספק בכך, כי היה מחנך פרטי בנו של הדקדקן יוסף זרק, שלפי מה שאנו למדים מאיגרת עברית של אחיו, שימש בפירינצי מורה לתלמוד בשנת 1456710. מורה אחר מפירינצי, עזריאל, הוצע על־ידי דוד בן יהודה מיסיר ליאון למלווה דוד מטיוולי, שהיה גר אז כנראה בלוקא, למשרת מחנך של בנו הצעיר711.

איגרת של שלמה ממונטלצ’ינו, השייכת כנראה לעשור השני או השלישי של המאה הט"ז, ששוגרה לאחד המחנכים הפרטיים הללו, שעמד לקבל משרת מורה בביתו של ממונטלצ’ינו, מודיעה לו כי דרישתו לשכר ארבעים פרחים לשנה, מלבד כלכלתו הוא וכלכלת אשתו ובתו, היא גדולה מכדי השגת ידו של הכותב712. איגרת זו, יחד עם הידיעה כי בנו הנזכר של יוסף זרק היה מרוויח כל שנה חמישים דוקאטים מלבד ההוצאות713, באה לתת לנו מושג מן השכר שהיו רגילים לקבל המחנכים של המשפחות היהודיות תמורת פעולתם.

ניכר מאוד הוא חלקם של יהודי פירינצי בפעולה הרחבה והמתמדת של העתקת מצחפים, אשר עשתה את איטליה לארץ הקלאסית של כתבי־היד העבריים מתקופת הרניסאנס, ואשר למרות ההחרמות הרבות וההשמדות בצורות שונות של ספרים העבריים, שחלו בזו אחר זו בימי הדיכוי מצד הקאתולים, הצליחה להעביר אלינו אלפי דוגמאות רבות־ערך של הספרות העברית; כתבי־יד אלו מפוזרים עתה בספריות של העולם כולו, אבל הם מהווים עדיין עדות יעילה מאוד של החיבה העמוקה והמתמדת לתרבות, אשר ציינה את יהודי איטליה בתקופת הריניסאנס. בפעילות קדחתנית זו לא יכלו יהודי פירינצי – שהיתה אז מרכז בולט מאוד של הוצאת ספרים ושל מסחר בספרים – לפגר אחרי אחיהם משאר חלקי איטליה, ואכן לא פיגרו אחריהם.

המצחפים העבריים, שיש לאל ידנו לקבוע כי מוצאם מפירינצי, אינם כמובן המצחפים היחידים שנכתבו בפירינצי. על כתבי־היד הרבים למדי, שבהערת הסיום שלהם נזכרת פירינצי או שאפשר לקבוע בצורה אחרת שנכתבו בה, יש להוסיף ללא ספק מספר גדול מבין כתבי־היד שלא הגיעו אלינו מחמת פגיעות הזמן או חמס בני־אדם, או מבין כתבי־היד הצפונים בתוך האבק של איזו ספרייה ושעדיין אינם ידועים או אינם ידועים במידה מספקת.

אחדים מבין כתבי־היד יש לזקוף לזכות למדנים, שהתמסרו באקראי להעתקת חיבור מסוים כדי להעשיר את ספרייתם; אחרים יצאו מתחת ידי בני־אדם שעבודת הסופר היתה התעסקותם הרגילה. סופר מקצועי – אם נכון הפירוש שלדעתי יש לתת לכינוי “סופר” הנלווה לשמו – היה יצחק בן עובדיה, שבחודש אב בשנת 1441 סיים לכתוב, בשביל בני־אדם ששמם יעקב ודוד, ושהיו ללא ספק הבנקאים בני שלמה מפירושא, את המחזור רב־הערך השמור עתה ב“בריטיש מוזיאום”, שנזדמן לנו להזכירו כמה פעמים714; במערכו החיצוני, באומנות הדקה של הכתיבה, ביפי הקישוטים שבעיטורים ובאותיות הגדולות שבראש הפרקים יש מידה רבה כל־כך של ערך אסתיטי, עד שאפשר לראות בו אחת הדוגמאות המצוינות ביותר של האומנות היהודית בפירינצי715. סופר לפי מקצועו היה בלי ספק גם שמריה בן אברהם יחיאל, וידועה לנו שורה ארוכה של כתבים שיצאו מתחת ידו. עוד לפני שהשתקע בפירינצי העתיק בגוביאו, בשנת 1470, מחזור לכל השנה בשביל שמואל בן יקותיאל מגוביאו; כתב־היד הזה שמור עתה בפרמא בין כתבי־היד של אוסף די־רוסי716. על כן בוודאי לא התחיל לכתוב בפירינצי את כתב־היד, הנמצא עתה בספרייה הקאזאנאטנסית ברומא717, הוא כתב־היד שבו נהג לרשום מאז שנת 1467 את הרצפטים ואת התרופות הראויים יותר לציון, שמצא אותם מוזכרים בספרים שקרא או ששמע עליהם מפי הרופאים; אך קרוב לוודאי שהמשך כתב־היד הזה והעתקת חלק לפחות מספרי הרפואה שהוסיף בו לאחר־מכן נכתבו בפירינצי, שבה אנו מוצאים אותו כבר בסוף שנת 1471 או בראשית שנת 1472718. זמן־מה לאחר־מכן כתב בפירינצי אוסף תפילות ופיוטים, הנשמר בספרייה העירונית של פרנקפורט על הנהר מיין719. ואחר־כך יצאו בפירינצי מתחת קולמוסו כתבי־יד רבים אחרים. על־פי הזמנתו של ויטאלי מפיסא הוסיף במצחף של התורה שהיה שייך לוויטאלי, והנמצא היום בספרייה הקאזאנאטנסית, את ההפטרות: את העבודה הזאת השלים בעשרה בטבת 1480720. שנתיים לאחר־מכן השלים עותק של פירוש רש“י לתורה, וזה אחד מכתבי־היד העתיקים והיקרים ביותר שיש בידנו מספר זה. המצחף נכתב בשביל אדם ששמו אינו ידוע לנו, כי אחד האנשים שרכשו אותו במרוצת הזמן מחק את שם הבעלים הראשונים; אחר־כך עבר לידיים שונות, ובין השאר היה רכושו של אדם בשם יצחק בן עמנואל מסאן־מיניאטו, שיש לזהותו במלווה יצחק בן מאנואילי, עד שהוכנס לספריית ליידן721. בשביל בתו של יצחק מסאן־מיניאטו הנ”ל, ג’ינטילי, השלים שמריה, בט"ו בסיוון 1484, העתק של תרגום איטלקי בכתב עברי של תפילות כל השנה, השייך עתה לאוסף די־רוסי בפארמא722. עסק בוודאי ברגיל במקצוע של סופר האדם הידוע בשם אהרון בן גבריאל, אשר ב־4 באפריל 1473 גמר להעתיק את ספר התהילים בעברית בשביל פידיריקו הב' מאורבינו723.

ושלושה אלה לא היו המעתיקים היחידים של כתבי־יד עבריים בפירינצי. סופר אחד, שאנו מצטערים יותר על־כך שאין שמו ידוע לנו ככל שאנו מעריכים יותר את כישרונו המלווה מומחיות ואת החוש האסתיטי שלו העדין ביותר, השלים בפירינצי, יומיים לפני שבועות של שנת 1455, העתק נפלא של המקרא כולו, הנשמר עתה גם הוא בספרייה הקאזאנאטנסית ברומא724. כבר ראינו כי רפאל ממודינא גמר להעתיק בפירינצי, לשימושו הפרטי, בד' באב 1487, את הספר הראשון של קאנון אבו־סינה בתרגום העברי של יוסף לורקי725; על־כן מתקבל מאוד על הדעת, כי כתב־יד מאוסף די־רוסי, המכיל כמה כתבים של פילוסופיה ושל רפואה, שהשלים אותו רפאל ממודינא ביום כ“ד בתמוז 1486726, כלומר, פחות משנה לפני הקאנון, הועתק אף הוא בפירינצי. כן מתקבל על הדעת, כפי שכבר רמזנו, כי החיבור התמציתי בענייני הרוקחות הבא אחרי העתק של הקאנון מעשי ידי רפאל ממודינא, הכלול עתה באוסף פנצ’אטיקי, הועתק גם הוא בפירינצי727. מתקבל על הדעת כי מפירינצי הוא גם כתב־יד אחר של אוסף די־רוסי, הכולל את הספר השלישי של “היד החזקה” מאת הרמב”ם, אשר לפי די־רוסי נכתב על־ידי שמואל בן יחיאל (כלומר סימוני בן ויטאלי) מפיסא; על כתב־היד הזה נרשם שמו יחד עם שם מנהיג הבנק, שלו, מנחם בן משולם (באיטלקית מאנואילי די בונאווינטורא) מטיראצ’ינא728. בשביל מנחם בן משולם מטיראצ’ינא זה כתב בשנת 1494 שמשון צרפתי בן אליעזר חלפן, אולי בפירינצי729, כתב־יד אחר, הכלול אף הוא באוסף די־רוסי, והמכיל את התורה, עם התרגום ועם פירושי רש"י ואברהם אבן עזרא730. מעשי־ידיו של יהודי שעבר לנצרות הם לפי הנראה שני כתבי־יד של המקרא בעברית, הנשמרים עתה בספרייה הלאורנציאנית731.

ליד שורה זו של העתקי חיבורים עתיקים יש עוד להביא בחשבון את כל עותקי הכתבים של יהודים מפירינצי שעליהם נדבר בחלק השלישי של מחקר זה: לפעמים הם נכתבו בעצם ידי המחבר או לפחות הם העותק הראשון של החיבור, וכמעט כולם נכתבו בפירינצי.

שמו של סופר אחר נשתמר לא באחד המצחפים שכתבם בעצם ידו, אלא הודות לפנקסים של השמונה של “גוארדיאה ובאליאה”. ואכן הם מזכירים, בתאריך 18 באוגוסט 1492, את “מאיסטרו” אברהם “scriptor” (סופר)732, ואין ספק שיש לראות בו סופר של כתבי־יד. ולבסוף: איגרת הכלולה באיגרון מפירינצי, שלא ניתן לנו לדעת לא מי היה הכותב אותה ולא מי היה הנמען, משבחת את התכונות ואת הסגולות שהידרו את הנמען, ומזכירה במקום הראשון את כישרונו הנערץ בכתיבת מצחפים733.

הדוגמאות שהבאנו זה עתה, של ספר התהילים מאורבינו ושל שני כתבי־היד של המקרא מהספרייה הלאורינציאנית, באות להוכיח כי גם מחוץ לעולם היהודי המוגבל היו רגילים לפנות אל יהודים או אל משומדים, כדי להשיג כתבי־יד בלשון הקודש. לא מן הנמנע הוא, שבין המצחפים העבריים של הספרייה הלאורינציאנית שאין בהם כל זכר למוצאם734, נכתבו אחדים במיוחד בשביל הספרייה ההיא על־ידי איזה סופר יהודי בפירינצי. ודאי הוא כי למשרה של משמר כתבי־היד העבריים האלה, קרא בשנת 1567 קוסימו הא', אשר הגדיל במידה רבה את מספרם735, את וינטורא מפירושא, יהודי בן מנטובא736.

לאומנות המיניאטורה, הקשורה קשר הדוק עם מלאכת הסופר, אנו מוצאים דוגמאות ראויות לציון ורבות־ערך בכתבי־היד העבריים מפירינצי. המקרא של הספרייה הקאזאנאטנסית משנת 1455 מכילה כמה תמונות זעירות בעלות ערך רב, בשל החן העדין והדיוק המפליא שבביצוען737. תמונות זעירות רבות והדורות נמצאות בתורה של מנחם מטיראצ’ינא738, ועיטורים מקושטים בתמונות זעירות מופיעים הן בספר התפילות שנכתב בשביל ג’ינטילי מסאן־מיניאטו739 והן במחזור משנת 1441, הנשמר עתה בלונדון740. בכל זאת אין זה מן הנמנע, כי תמונות זעירות אלו תהיינה מעשי ידיהם של אומנים נוצריים, וכאלה הן בוודאי התמונות הזעירות של שני כתבי־היד של המקרא שבספרייה הלאורנציאנית ושל ספר התהילים של אורבינו741.

באומנויות הציור והפיסול, שבהן לא עסקו היהודים הרבה עד ימינו אנו, לא נתנסה שום אחד מיהודי פירינצי, עד כמה שידוע לנו, בתקופה שבה אנו עוסקים כעת742.

ואולם יהודי פירינצי עסקו, ולא רק לתענוגם האישי743 אלא אף באופן מקצועי, בזמרה ובריקוד. נגן־כינור הייה אדם בשם ג’וואן־מאריאה, יהודי משומד, שב־13 באוגוסט 1492 נידון שלא בפניו על־ידי ה“שמונה” לעונש מוות ולהחרמת נכסיו, על שרצח אדם בפירינצי ביולי של השנה הקודמת744. למרות החומרה המוסרית של גזר־הדין, שלא היה ניתן למעשה לביצוע, שכן ג’וואן מאריאה נמלט מפירינצי, הצליח הלה לקנות לעצמו כעבור זמן קצר שם טוב לא רק בתור נגן כינור וחליל מאומן, אלא אף כקומפוזיטור ראוי לשבח. ברומא נהנה מאהדתו ומחסותו של החשמן ג’וואני די־מידיצ’י, ולאחר שעלה זה לכס האפיפיורות בשם ליאון הי', הכתיר את ג’וואן מאריאה בתואר רוזן ונתן לו במתנה את טירת וירוקיאו. אחר־כך קיבל משרת מוסיקאי בוויניציאה אצל הדוג’י, ובילה את חייו המוצלחים בין ויניציאה לרומא, ובכל המקומות ההם זכה להערכה ולכבוד745.

מורה לריקודים וקומפוזיטור של מנגינות לריקודים היה גוליילמו מפיסארו, הידוע בשם “מאיסטרו” גוליילמו היהודי מפיסארו, בזכות חיבור שלו על אומנות הריקוד, שזכה להערצה רבה מאוד בחברה הגבוהה האיטלקית בימי הרניסאנס, ושעליו עוד נדבר להלן746. גוליילמו מפיסארו, שהיה נערץ מאוד ונמנה עם המורים לריקודים המוכשרים ביותר שחיו אז באיטליה, עבר בוודאי ממקום למקום, כי הוזמן עתה פה ועתה שם לחצרות השליטים ולבתי הגבירים; אך בלי ספק היה גם בפירינצי, ושם חיבר בשביל לורינצו די־מידיצ’י מנגינות אחדות לריקודים, שעליהן הוא מוסר פרטים רבים בחיבורו747. בכל אופן, השפה והסגנון של החיבור הזה מביאים אותנו לידי הנחה שהמחבר ישב זמן רב בטוסקאנא748.

כפי שראינו, היו המקצועות החפשיים והאומנויות, או לפחות אחדים מהם, מיוצגים במידה רחבה בין יהודי פירינצי, אך נדירים היו המקרים שבהם היו מתמסרים למלאכת־יד או לעבודה מכובדת פחות או לתעשייה. פונדקאי, בשם דאטילו, שנוכחותו נעשית נחוצה על־פי הפקודה מ־27 באוגוסט 1463749, חייט בשם בינידיטו בן לוקא ממונטיפולצ’אנו, יהודי משומד750, שליח בשם אברהם בן ליאוני751, עגלון בשם אברהם ממנטובא752 – הם הדוגמאות הבודדות הידועות לנו על היהודים מפירינצי שהתמסרו למקצועות מכובדים פחות. מיהודים העוסקים בתעשייה ידוע לנו מקרה אחד ויחיד; וגם במקרה הזה המדובר הוא בתכנית שעל ביצועה אין לנו עדות. ב־1515 נודע ברומא לחשמן יוליו די־מידיצ’י, כי יהודים אחדים המייצרים מלחת מסוגלים להשתמש באומנותם בתהליכים מיוחדים המאפשרים להם ליצר את המלחת בכמות גדולה יותר ובמחיר טוב יותר מן המקובל; הוא הזדרז להודיע על כך לדודנו לורינצו שבפירינצי, כדי שינצל הזדמנות נוחה זו ויזמין את היהודים ההם לעבוד בפירינצי או בפיסא, וקיווה כי מעניין זה תצמח תועלת ניכרת למדינה753. אם למעשה בוצעה לאחר מכן התכנית, לא ניתן לנו לדעת.

הסיבה למיעוט ההשתתפות של יהודי פירינצי בחיי התעשייה והמלאכה ובמקצועות מכובדים פחות לא היתה בראש וראשונה נטייה קטנה יותר או כישרון קטן יותר של האנשים היהודיים לצורות פעילות אלה, אלא בעיקר העובדה שבתחום הזה לא הורגש כלל בפירינצי הצורך בפעולתם. היהודים היווּ בחברה האיטלקית יסוד רב־כשרונות, מסתגל בקלות, מבורך במיומנויות רבות ומגוונות, מוכן תמיד לפנות אל ההתעסקויות השונות ביותר ולמלא כל פעם את החללים העשויים להיווצר בכל מקום ומקום. במאה הט"ו עצמה, בסיציליאה, שבה היתה דלת העם עוסקת בחלקה הגדול בחקלאות והאצילים היו מתמסרים למלאכת המלחמה, ועל־כן היו חסרים בתוך האוכלוסייה הנוצרית העוסקים במלאכות־היד, היו היהודים המעדיפים להתמסר להן: חרשי־הברזל, הנגרים והסבלים היו רובם יהודים754. בכל דרום־איטליה חסרו בין ילידי המקום מי שיעסקו במלאכת הצביעה, והיהודים הקדישו לה את מרצם כבר בתקופה קדומה בפעילות שלא ידעה לאות ורכשו בה מיומנות ניכרת, אף שמרו בידם את המונופולין בשטח הזה במשך מאות שנים755. בפירינצי היו מלאכות־היד והתעשיות מפותחות מאוד וארגונן היה מפותח היטב ויציב; על־כן לא היה צורך בפעולת היהודים. כשנזקקו למלווים, כדי למלא את מקומם של אזרחים שחדלו לעסוק בהלוואה, באו היהודים לפתוח “שולחנות”; כשהיה צורך בסוחרים, כדי להחיות את הסחר עם ארצות־המזרח אשר נחלש, באו יהודים אחרים למטרה זו; ואל לנו להתפלא, אם לא באו יהודים במטרת שווא להיווסף על בני פירינצי במה שהם יכלו וידעו לעשות בעצמם באופן מצוין.


פרק ד': המעמד המשפטי של היהודים וסדרי ניהול הקהילה    🔗


חקיקה מיוחדת ליהודים התחילה להתהוות בפירינצי רק מזמן הכנסת היהודים המלווים וכינון קהילה יהודית. לפני־כן היה מספר היהודים בעיר זעיר עד כדי כך, שכמעט לא הושם לב להם; בכל אופן נחשבה כטרדה מיותרת נקיטת אמצעים מיוחדים בשבילם. על־כן היה מעמדם המשפטי כמעמד האזרחים או, לפי המקרים, כמעמד הזרים הגרים בפירינצי. הוכחה לכך אנו מוצאים במה שידוע לנו על “מאיסטרו” דאטילו הרופא היהודי. כשרצה, בשנת 1324, לפנות אל מערכת בתי־המשפט, כדי לזכות בתשלום מה שהיה חייב לו הרוקח מר קמביאו לאפי, התייצב לפני בית־הדין של המסחר, בלי שייאלץ, בגלל היותו יהודי, להשתמש בתהליך שונה מן התהליך שבו היה פועל כל אדם אחר756. ושנתיים לאחר־מכן הוטל עליו, כמו על אזרחי פירינצי, תשלום תרומה מיוחדת, וממנה שוחרר לאחר־מכן רק משום שעלה בידו להוכיח כי הוא זר ומחוסר אמצעים757.

ואולם כשנמסרה בידי בנקאים יהודיים ההתעסקות בהלוואה, הוסדר מעמדם המשפטי בהוראות מיוחדות. להלכה נקבע שלפני החוק יהיו מושווים לאזרחי פירינצי; אך הקאפיטולי כבר קבעו חריגים רבים, ולמעשה הפכו החריגים להיות רבים וכבדים עוד יותר.

ראשית־כול מצאו לנכון, כי המלווים יהיו כפופים לרשות אחת בלבד, וכי רק לה תימסרנה החקירה וחריצת הדין בכל המשפטים, הן האזרחיים והן הפליליים, הנוגעים בהם. כבר הקאפיטולי הראשונים, שנעשו בשנת 1437, כוללים הוראה מפורשת, שלפיה שיפוט היהודים נמסר לשמונה של “גוארדיאה ובאליאה” וששום רשות אחרת לא תוכל לפעול נגד כל יהודי בלי הרשאה מפורשת של השמונה, מלבד מקרי רצח או פציעה שעליהם הוטל דין מוות או קנס בסכום לא קטן מאלף לירות, או כדי לכוף את שמירת הקאפיטולי758; הוראה זו לא זו בלבד שאושרה, אלא אף נעשתה קשיחה יותר בכתבי הזיכיונות שנעשו לאחר־מכן, משום שהוסרה משאר הרשויות גם הזכות לדרוש את שמירת הקאפיטולי759. למעשה סמכות השמונה היתה נרחבת עוד יותר, כי לא המלווים בלבד, אלא אף כל שאר היהודים, הן מן העיר והן מכל השטח של המדינה, היו כפופים אך ורק לשיפוטם, ושיפוט זה לא מצטמצם בתחום האזרחי ביחסים שבין יהודים ליהודים בלבד, אלא היה מתפשט גם על היחסים שבין יהודים לנוצרים. נוהג קבוע זה מצא במרוצת הזמן את אישורו הסופי בהחלטה משנת 1478, שהיתה מאז ואילך ההוראה היסודית של השיפוט על היהודים במדינת פירינצי760.

אם בגלל איזו סיבה מיוחדת היה יהודי זקוק לפנות אל רשות שונה מן השמונה של “גוארדיאה ובאליאה”, כמו למשל אל בית־הדין של הכנסייה על מנת להגיש משפט נגד כהן־דת, או אל בית־הדין של הפודיסטא במקרים מסוימים אחדים, היה עליו לבקש ולקבל מראש רשות לכך מאת השמונה761. בדומה לכך, כשהיתה רשות אחרת סבורה שהיא צריכה לפחות מכוח תפקידה762 בתהליך נגד היהודי, לא היתה רשאית לעשות זאת בלי הסכמה מפורשת של השמונה “של גוארדיאה”. כך הצטרך לבקש את רשות השמונה הפודיסטא ניקולו די־פורצ’ינארי בשביל המשפט נגד שלמה מטיראצ’ינא, שעליו דיברנו באריכות לעיל763. אם לא דרשה הרשות המוסמכת את ההסכמה הזאת, היו השמונה רשאים להתערב בדבר, להכריז על פסק־הדין שנתנה הרשות כבטל ומבוטל, ולהעביר את המשפט לעצמם, כדי לדון בו מחדש. כך עשו ב־1479 בקשר להחלטה שקיבלו בפיסא הקונסולים של הים בעניין ויטאלי בן יצחק מפיסא764, וב־1486 בקשר לקנס שהטילו הממונים על המכס של שערי העיר על אליה בן דאטילו מוויג’יוואנו765.

מלבד המקרים – הנדירים מאוד – שבהם היתה איזו סיבה מיוחדת מניעה את השמונה להסכים שתתערב רשות אחרת, היו הם היחידים שנקראו להסדיר את כל היחסים המשפטיים של היהודים. בתחום האזרחי שמרו לנו פנקסי השמונה זכר לפעולות המגוּונות ביותר: למן אישור ניהול עסקים ואפיטרופוסויות ועד להוראות בדבר פינוי דיירים, למן הענקת רישיונות מעבר ועד לצווי החרמה, למן הענקת רישיונות להתעסקות ברפואה ועד לניהול משפטים. כל משפט שבו היה יהודי צד, אם כתובע ואם כנתבע, היה בדרך כלל בסמכותם של השמונה; ועל אחת כמה וכמה היו הם הרשות המוסמכת היחידה אם גם התובע וגם הנתבע היו יהודים. כשהסכימו לכך הצדדים, היו השמונה רשאים למסור את ההכרעה לחבר בוררים. בדרך כלל היו הצדדים בוחרים להם בוררים, ואז היה מספרם שלושה, ואם היו שני המתדיינים יהודים, היו בוחרים בדרך כלל בבני דתם766; אולם לפעמים היו השמונה בוחרים בעצמם בוררים מביניהם, ואז היה מספרם שניים767. הבוררים היו חייבים להוציא את פסק־ דינם תוך פרק־זמן שנקבע מראש, ולעתים קרובות היו השמונה רגילים להטיל עליהם מראש, לפני חלוף פרק־הזמן האמור, קנס שישולם על־ידיהם במקרה שיתנו לפרק־הזמן שנקבע לחלוף בלי להגיע לידי מסקנה768. מן החובה היה לערוך את פסק הבוררים באמצעות נוטריון769, וכדי שאפשר יהיה לבצעו היה זקוק לאישור השמונה770. הצדדים היו רשאים להגיש עירעור לפני השמונה על פסק הבוררים, בטרם יאשרו אותו סופית השמונה עצמם771.

גם בתחום הפלילי היתה למעשה סמכות השמונה ללא גבול. הקאפיטולי קבעו, כפי שכבר נזדמן לנו לומר, כי הסמכות למשפטים החמורים ביותר, כגון רצח או פציעה חמורה, היתה עשויה להיות נתונה בידי רשויות אחרות ולא בידי השמונה; ואכן במשפט רצח, שעליו נדבר מיד, נראה כי פסק־הדין ניתן על־ידי ה“סיניוריאה”772; אבל במקרה אחר של רצח, הוא המקרה שבו הואשם המשומד ג’וואן מאריאה, שעליו הרחבנו את הדיבור לעיל, גזרו את הדין השמונה של “גוארדיאה” בעצמם773.

השמונה היו מוסמכים להטיל על היהודים הן עונשים גופניים והן עונשים כספיים; הראשונים היו יכולים להגיע עד כדי מיתה לאחר עינויים, והשניים היו בלתי מוגבלים, ולמעשה היו מגיעים לעיתים קרובות עד סכומים גבוהים ביותר. היהודים ניסו לפעול כדי ששרירותה של הרשות תרוסן בהוראה מפורשת, והצליחו בכך: בשנת 1448 נקבע כי בעד העבירות שעליהן יש להעניש בקנס שלא נוקב סכומו, לא היו רשאים בשום עת להטיל קנס בסכום גבוה מארבע מאות לירות; אבל למרות תנאי זה של הקאפיטולי נמצאה בכל זאת דרך להטיל על היהודים עונשים כספיים חמורים ביותר. ואמנם, גם העונשים הגופניים היו נהפכים למעשה לעונשים כספיים. תעודה על ביצוע פסק־דין של עונש גופני הגיעה אלינו רק ביחס לגזר־דין המוות שהוצא בשנת 1493 נגד בארטולמיאו די קאזיס, אשר בוצע יותר בחמס העם מאשר בידי התליין. ואולם בדרך כלל אפשר היה להמיר את העונש בקנס שישולם תוך פרק־זמן נתון, והנקל לתאר לעצמנו, כי המתחייב בדינו היה מעדיף תמיד אפשרות שנייה זו. נביא לדוגמה את המקרה של אנג’ילו בן דניאל מסרזאנא, שחייבוהו השמונה ב־6 במאי 1491 בקטיעת ידו בשל עדות שקר, ואולם יכול היה להשתחרר מעונש זה, בשלמו תוך שמונה ימים קנס בסך 100 פרחים774.

בדרך זו היו גזרי־הדין המוצאים נגד היהודים הופכים כולם לעונש אחד: תשלום. כל הפשעים שהם ביצעו או שיוחסו להם, בין חמורים ובין קלים, היו מתכפרים בכסף. ולעתים קרובות לא היה הפשע עומד בשום יחס לגודל הסכום. כבר ראינו כי בגלל דקדוקי משפט על חוקיות ההתעסקות בהלוואה נתחייב שלמה מטיראצ’ינא לשלם קנס בסך 20,000 פרחים, שכילה את כל הונו, וכי בגלל דקדוק משפטי דומה כנראה, הוטל על ויטאלי ממונטלצ’ינו קנס של 22,000 פרחים, שתשלומו הביא גם אותו לאבדן כל רכושו775. חיובים רבים לסכומים ניכרים מאוד, אם כי לא גדולים ביותר כאלה, אנו מוצאים בדפדפנו בפנקסי השמונה ובהחלטות ה“סיניוריאה”. וכשאנו באים להשוות אותם זה לזה אנו חייבים לציין, כי לעתים קרובות לא היה גודל העונש נקבע על־פי חומרת הפשע, אלא על־פי עושרו של המתחייב בדינו. על פשע קיום יחסים עם נשים נוצריות חויב ב־1484 יהודי לא־מלווה, אברהם בן “מאיסטרו” שלמה הספרדי, בקנס של 100 פרחים בלבד776, ואילו הבנקאי שבתאי מפיסטויא נקנס ב־1463 ב־4000 פרחים, ויצחק בן יוסף מבולוניאה, חמש שנים לאחר־מכן, ב־6000 פרחים777. וכשביצע פשע דומה לזה פקיד של “שולחן” סאן פייר מאג’ורי, שכנראה אי־אפשר היה להטיל עליו קנס ניכר, חויבו במקומו מעבידיו, מאנואילי ואברהם מפאנו, לקנס של 5000 פרחים, שאפשר היה להקטינו עד 3000 פרחים, בתנאי שישולם תוך פרק זמן שנקבע, כי הואשמו בכך שעברו בשתיקה על פשע העובד הכפוף להם778. על קלות ההאשמות שהיו עלולות להביא לידי הטלת עונשים כספיים מעיד גזר־דין שהוציאו השמונה ביום 16 במאי 1489, ושבו חויבו כל המלווים שבפירינצי בקנס של 270 פרחים בסך הכול, על שהחזיקו אצלם את העטיפות של המשכונות שהופקדו בידיהם; ואולם העונש נסלח לאחר זמן קצר779. מצד שני, גם במקרים שבהם היה מקום להטיל עונש חמור הרבה יותר, אילו הוכחה האשמה בראיות חזקות, היו בדרך כלל שופטי פירינצי מעדיפים להטיל קנס. למשל, כשהואשמו יצחק מרימיני ובונאווינטורא מפראטו – אין אנו יודעים באיזה יסוד – שהם הטילו על אחרים לבצע את הרצח של יהודי בשם אברהם, שאמנם נרצח בגבול מרקיז פירארא780, חייבה החלטה של ה“סיניוריאה” את שניהם לקנס: את יצחק מרימיני בסכום של 7800 פרחים, ואת בונאווינטורא מפראטו בסכום 200 פרחים781.

בעניין הזה ראוי לציין, כי כאשר מדובר בסכומים כל־כך ניכרים, קובעים גזר־הדין עצמו או החלטה מיוחדת שבאה מיד אחריו, את המטרה שלה ייועד הסכום שישלם היהודי שנתחייב בדינו, והמטרה היא כמעט תמיד צורך חמור ודחוף של המדינה. הקנסות שהוטלו על יצחק מרימיני ועל בונאווינטורא מפראטו נועדו בחלקם הגדול לשלם חוב של הקהילייה כלפי ג’וואני אנטוניאו מפוסא, איש חצר מלך אראגונה, שבעדו הוחרמו כמויות גדולות מאוד של סחורות השייכות לסוחרים מפירינצי782; הסכום הגבוה מ־20,000 פרחים ששילם שלמה מטיראצ’ינא הוקצה להוצאות המלחמה, ואכן היווה כמעט את כל הסכום שהקהילייה נאלצה לשלם לאפיפיור איוג’יניאו הד' כדי לרכוש את בורגו סאן סיפולקרו783; הקנס שהוטל על מאנואילי ועל אברהם מפאנו נועד להעברה ל“מוסד המשותף להלוואות”, כדי להגדיל את ההקצבה המיועדת להוצאות בשביל ה“פריאורי” ושאר אנשי הרשות, הקצבה שלפי הנראה נתגלתה כבלתי־מספיקה לסיפוק הצרכים784; 4000 הפרחים של שבתאי מפיסטויא נועדו, מלבד חלק קטן למודיעים על הפשע ולהוצאות שונות, לעבודות שהיה צורך לבצען בארמון ה“סיניוריאה” ולקניית כלי־כסף לשולחן ה“פריאורי”785; למטרות דומות הוקצו הקנסות שהוטלו על יצחק בן יוסף מבולוניאה786 ועל ויטאלי ממונטלצ’ינו787.

על כן, בעיקר אם ניתן את דעתנו על הפרטים שהבאנום בפרוטרוט לעיל788 על דרך הטיפול במשפט נגד שלמה מטיראצ’ינא, לא ייתכן שלא יתעורר החשש, שכבר העלוהו אחרים789, כי הצורך הדחוף של הקהילייה היה לעתים קרובות יותר מן הפשע שיוחס ליהודי, הסיבה האמיתית של החיוב בדין או לפחות של חומרתו היתירה. אם היתה הקהילייה חייבת לדאוג במהירות לתשלום חוב גדול מאוד, אם היתה צריכה לשאת בהוצאות מלחמה גדולות, אם היתה מוכרחה להבטיח לעצמה את האמצעים הנחוצים לביצוע עבודות בארמון ה“סיניוריאה” או בבנייני־צבור אחרים, היו דבר בעתו המאות והאלפים של פרחים שאפשר היה בקלות להכריח יהודי לשלמם, לאחר שחויב ללא אפשרות של ערעור לקנס כספי או לעונש גופני, שלשם מניעתו היה להניח שישלם כל סכום שיוטל עליו.790

באחדים ממקרים אלו אף קוּצר התהליך המשפטי במידה ניכרת ופוּשט, על מנת להגיע בזמן קצר יותר וללא מכשולים אל פסק־הדין הסופי. ההחלטה המרשיעה את יצחק מרימיני ואת בונאווינטורא מפראטו היא המסמך היחיד מכל המשפט. “הואיל” – כך לשונה – והגיע לידיעת האדונים המפוארים שלנו, כפי שאמרו, כי לפני זמן־מה נהרג בארץ המרקיז המפורסם של פירארא יהודי אשר שמו היה אברהם וכינויו היהודי בעל הזקן, וכי הרצח הזה בוצע בעקבות דברים וסיבה של יהודים הגרים בארצות הקומונה שלנו, כלומר של יצחק וכו'… נקבע והוחלט כדלקמן: כי מעתה, בכוח החלטה זו בלבד, וללא כל פסק־דין אחר וללא צורך לקיים כל מעשה חגיגי או פועל אחר, ייראה יצחק בן מאנואילו מרימיני כמתחייב בדינו ויחויב בדינו בגלל הרצח האמור או בגלל כל שיחה או כל דבר אשר נעשה או קרה בקשר עם אותו עניין או בגללו באיזו צורה שהיא…"791.

אמנם, בדרך כלל צורות התהליך המשפטי החלות על היהודים היו הצורות שחלו גם על הנוצרים, אם נוציא מן הכלל את השבועה בבית־המשפט, שכן לפי הנוהג שבו הלכו בדרך כלל היו משביעים את היהודים על ספרי־קודש עבריים792. גם העינויים היו מותרים, כאשר היה נראה לשמונה כי טוב להשתמש בהם793.

החוק שהיה מסדיר את המצב המשפטי של היהודים היה בדרך כלל החוק הכללי. ואולם בענייני נישואים היו הולכים לפי המשפט העברי, ועל כן בדרך זו היו מותרים בין השאר גם הגירושין. גם בשאר היחסים המשפטיים בין היהודים היה מותר ללכת אחרי המשפט העברי, כשהסכימו לכך הצדדים. ועל־כן לפעמים היו החוזים נערכים בידי נוטריון בשפה הלטינית לפני עדים נוצרים794, ולפעמים היו מנוסחים בשפה העברית על־פי המשפט העברי, בפני עדים יהודיים; וגם במקרה זה היו מוכּרים כבעלי־תוקף בכל העניינים על־ידי השופטים של פירינצי, שלפניהם היו מוצגים, כשהיה צורך בכך, יחד עם תרגומם הלטיני או האיטלקי795. גם במשפטים האזרחיים מותר היה לדון לפי המשפט העברי בפני בית־דין רבני, כשהסכימו שני הצדדים; אבל במקרה הזה היו יהודי פירינצי נאלצים לפנות אל קהילה יהודית אחרת, כי בפירינצי לא היה קיים בתקופה שבה אנו דנים בית־דין רבני, כפי שנראה מיד כשנדבר על סדרי ניהול הקהילה בפירינצי.

במקרה של יהודי העובר לנצרות, היו קרוביו, שהוסיפו לדבוק ביהדותם, חייבים למלא את כל ההתחייבויות החוקיות שהיו מוטלות עליהם כלפי המשומד בגלל הקרבה. כך, כשהיתה נתונה במצב של דלות אחת מבנותיו של שלמה בן מאנואילי, שעברה לנצרות בשם מאריאה כדי להינשא לצעיר נוצרי, עלה בידה, באמצעות רשות השמונה, להכריח את דודיה, אחיו של אביה המנוח, להעניק לה נדוניה, אף־על־פי שגם הם לא היו אמידים ואפילו סירבו לקבל את ירושת אבי הנערה, שנפטר בהיותו פושט רגל796.

השמונה של “גוארדיאה ובאליאה” היו בעלי כוח־שיפוט לא על יהודי פירינצי בלבד, אלא גם על יהודי האזור הנתון לשלטונה, ואלה היו חייבים לבוא לפירינצי ולהתייצב בלשכת השמונה כל פעם שהוזמנו להופיע בה797, או כשהוצרכו להגיש לרשות זו בקשה או תלונה798. אך השמונה היו רשאים, בכל מקרה, ליפות את כוחן של הרשויות המקומיות לדון ולהחליט במקומם בענייני היהודים799.

לפי קביעות הקאפיטולי היו השמונה לא רק שופטי היהודים, אלא גם מגיניהם ומחסיהם נגד כל מי שינסה להטרידם ללא צדק או לעשות בהם חמס. וגם התפקיד הזה של הגנה, שכבר ראינו כמה דוגמאות ממנו ביחס לעיר פירינצי, היה משתרע על כל האזור הנתון לשלטון פירינצי; ועל כן כשהשמיע בפברואר 1480 נזיר בסאן־ג’וואני־ואלדארנו מבימת ההטפה של הכנסייה נאומים חזקים למדי נגד היהודים, עד כדי־כך שהיה חשש שמא יעבור העם לביצוע מעשי אלימות נגדם, מיד התערבו השמונה וציוו על סגן הבישוף של סאן ג’וואני לבקש את הנזיר לחדול מלהטיף נגד היהודים800. בתקיפות דומה פעלו במהירות במקרה דומה שארע בוולטירא בשנת 1481801 וכשרגשו האוכלוסין המקומיים של פופי ושל ביביינא נגד הבנקאים היהודים שבמקומות ההם, דוד בן יעקב ושלמה802.

המשטר המיוחד שנקבע בפירינצי לגבי היהודים המלווים נתן את אותותיו גם בתחום המסים. על־פי קביעה של הקאפיטולי לא היו אלה חייבים בתשלום כל היטל ומס מלבד המכס וזכויות המעבר; כל שאר התרומות, הרגילות והיוצאות מן הכלל, שהיתה המדינה דורשת מן האזרחים ומן הזרים, לא היו מוטלות עליהם. אך המדינה לא היתה מפסידה כלום בגלל הפטור הזה, כי לפחות מאז שנת 1459 היו המלווים חייבים לשלם כל שנה מס מיוחד תמורת ההרשאה שניתנה להלוות בריבית; וגם כשלא היה המס הזה בתוקף, נמצאה דרך להטיל בצורה אחרת תרומה גם על היהודים המלווים; הדבר הזה נעשה בתשלום של 6,000 פרחים, שבו חויבו בשנת 1444. מלבד המסים המיועדים לטובת הקומונה, היו המלווים מחויבים גם לתת כמה תרומות קטנות יותר, שהיו מיועדות למטרות מיוחדות: תשלום אחד לארבעה חודשים ללשכת השמונה, שגובהו לא נקבע בתחילה ושהועמד אחר־כך, ב־1481, על עשרה פרחים; הקצבה שנתית של שלושה פרחים לכל “שולחן” לטובת אגודת המגים, החל משנת 1448; ומשנת 1458 ואילך מס על כל פעולת הלוואה, של שנים או ארבעה דינרים, לפי סכום הפעולה, לטובת מפעל סנטו ספיריטו. אבל אחרי זמן קצר, לפי הנראה מאז 1459, נקבע בקאפיטולי, כי המס האחרון הזה יוטל על הממשכנים803.

ההוראה שפטרה את היהודים המלווים ממרבית המסים הרגילים והיוצאים מן הכלל נשמרה תמיד בקפדנות; ואם לפעמים היו סוכני המסים דורשים ממלווה את תשלום אחד המסים, משום שלא ידעו על קיום ההוראה הזאת או התעלמו ממנה, היה די בערעור פשוט מצד הנישום, כדי שיימחק סכום המם שהוטל עליו. בשומה של 1471, כשהטילו הממונים על ספרי האחוזה של השטח הכפרי תשלום מס על מאנואילי מקאמירינו בשל הנכסים שבבעלותו, ציוו מיד העשרה של “באליאה”, בעקבות ערעור של מאנואילי, על מחיקת שמו מספרי האחוזה804. בדומה לכך, כשהוטל על יהודים אחרים מן המלווים בריבית קנס על־כך שהחזיקו ברשותם משקלות בלי לשלם את המס הכרוך בכך, מיד ציוו השמונה בהחלטה מיוחדת לבטל את הקנס הזה805.

לעומת זאת לא היו היהודים שאינם־מלווים חייבים לשלם כל תרומה מיוחדת, אך מצד שני היו חייבים בתשלום כל המסים הרגילים או היוצאים מן הכלל, שהיו מוטלים על האזרחים או, לפי המקרים, על הזרים806.

על ההיטלים שבתשלומם חייבה מדינת פירינצי את היהודים היו מתווספים, הן לגבי המלווים והן לגבי שאר היהודים, ההיטלים שדרש הכס הקדוש. כמה פעמים בתקופה שבה אנו עוסקים הטילו האפיפיורים על היהודים מס מיוחד, שנקרא “ויג’יסימא” (החלק העשרים), כי היה עולה עד כדי החלק העשרים מהכנסתם השנתית – שיעור גבוה למדי807 – ושבדרך כלל היה מיועד לקרן המלחמה נגד התורכים. ברוב המקרים היתה ה“וויג’יסימא” מוטלת לא רק בגבולותיה של מדינת הכנסייה, אלא היתה מתפשטת גם על שאר המדינות הנוצריות, כי הכס הקדוש היה פועל במיוחד אצל ראשי המדינות האלה, שיורשה לו לדרוש את תשלום ה“וויג’יסימא” מן היהודים הכפופים להם. תעודות פירינצי שמרו לנו את זכרן של שתי דרישות כאלה של הכס הקדוש. הראשונה היא מימי סיסטו הד‘, שטיפל וחזר וטיפל כמה פעמים בהסדר ה“וויג’יסימא” ודאג בקפדנות לגבייתה808. הנציב הכללי שעליו הטיל לגבות את ה“וויג’יסימא” מכל יהודי העולם הנוצרי, פיליגרינו מלוקא, דאג ראשית־כול לכך כי שליח של חצר רומא, שהיה יוצא למילוי תפקיד במילאנו, ניקולו סקארמפו, יפעיל לחץ אישי על לורינצו די־מידיצ’י, למען יואיל לורינצו להורות כי תינתן לו רשות לבצע בשטח הקהילייה את אשר ציווה האפיפיור, וקיבל ממנו הבטחות כי אכן ייענה לבקשתו809. אחר־כך פנה במישרין אל לורינצו באיגרת מיום 18 בפברואר 1478 שנשלחה מאימולא; הוא מזכיר בה את נטיותיו החיוביות ומטיל על נושא המכתב, “מאיסטרו” משה היהודי, להרצות לפניו בעל־פה ביתר פירוט על כל מה שיהיה נחוץ. לורינצו ענה כי יסכים להציג את דרישת האפיפיור לפני ה“סיניוריאה”, בתנאי שתוצגנה תעודות ההסכמה לדרישה זו מטעם מדינות אחרות; פיליגרינו מלוקא הזדרז לעשות זאת באמצעות מזכירו פיליפו מסרזאנא, בהציגו אותו לפני לורינצו באיגרת אחרת מיום 6 במארס של השנה שלאחר־מכן810. דרישה דומה הופנתה אל קוסימו הא’ בשנת 1542, בדבר גביית ה“וויג’יסימא” שהטיל פאולו הג' בשנה הקודמת. הפעם היה מדובר במס שנקרא אמנם גם הוא בשם “ויג’יסימא”, אך למעשה היה כבד הרבה יותר, שכן כל יהודי היה חייב לשלם שתי “ויג’יסמות” וחצי, כלומר, לא פחות משמינית מהכנסתו השנתית. בכל זאת הכריז החשמן הממונה על האוצר, אשר כתב לקוסימו כדי לבקש ממנו לחייב את יהודי מדינתו לשלם את חלקם בתרומה זו, כי בדבר הזה לא יפר קוסימו את זכויות־היתר שערב להן בעבר לטובת נתיניו היהודיים, כי המדובר הוא הפעם במס המיועד רק לצורך יוצא מן הכלל811.

בדומה להטלת ה“וויג’יסימא” היתה יזמתן של רשויות הכנסייה, במישרין או בעקיפין, גם מקור מרבית ההוראות המגבילות את חופש־פעולתם של יהודי פירינצי. אחת ההוראות הללו ניתנה כמה פעמים על־ידי המחוקק של פירינצי, אם בגלל סיבות פנימיות שהיו מניעות אותו לפעול לפי הצו המפורש של חוק הכנסייה, ואם כדי להיענות ללחץ שהפעיל במיוחד הכס הקדוש. הוראה זו היתה החובה של נשיאת סימן ההיכר, שבה כבר הזדמן לנו לעסוק; ועל־כן יהיה די בכך אם נסתפק כאן בהזכרתה, ואם נפנה את הקורא אל המקומות שבהם דיברנו עליה במיוחד. דומה לזה היא הפרשה של איסור החזקת ספרי התלמוד, שראינו כי הטיל אותו קוסימו הא' ב־1553, כדי לגרום נחת־רוח לאפיפיור יוליו הג‘, וקדם לו האיסור להחזיק ספרים המכילים משהו מנוגד לדת הנוצרית, שהוטל על יהודי פירינצי ב־1463812. בתקופה שבה אנו עוסקים אין מופיעים לעינינו סימנים ברורים של החובה שביקשו אפיפיורים רבים, והראשון ביניהם ניקולו הג’813, להטיל על היהודים, להיות נוכחים בדרשות נזיר שנמסר לו התפקיד להרצות לפניהם על “הברית החדשה” ולסתור את עיקרי אמונתם; ידועים לנו רק הנאומים שנשא, בזמנים הראשונים של הבידוד ברובע היהודי, המשומד ויטאלי מידיצ’י, באזני בני דתו לשעבר בכנסיית סנטה קרוצ’י814. אך יש בידנו, בקשר לתקופה שבה אנו עוסקים, עדות שהתקיים ויכוח על הדת; זה היה כידוע מעשה־כפייה אחר, שהיו מטילים לעתים קרובות על היהודים על־פי רצונן של רשויות815 הכנסייה. במארס 1482 נאלצו יהודי פירינצי לעמוד בכנסיית סנטו ספיריטו, בוויכוח על הדת, בסיוע רב שבא מחוץ לעיר, נגד נזיר שהיה אז ממונה על ההטפה בכנסייה ההיא. בין השאר הובאה לוויכוח גם ההאשמה על מעשי רצח למטרות פולחן, שאת הדיה הביא גם הנזיר עצמו. לאחד היהודים, אברהם בן יצחק מפאנו, נזדמן לאחר־מכן לספר, כי המטיף נאלץ במרוצת הוויכוח להודות שאין להאשמה זו שום יסוד, ושהוא חזר עליה רק כדי לתת חיזוק רוחני לעם; אך משפטים אלו גרמו לאברהם מפאנו חיוב לשלם 400 לירות קנס – המכסימום של העונש על־פי הקאפיטולי – בגלל פגיעות בכבוד הדת ובכבוד כהן דת816.

הכנסייה פירסמה817 פעמים רבות הוראה אחרת, שלא נשמרה בחומרה יתירה אף בתוך מדינת הכנסייה גופה818, עד שחידש והפעיל אותה ברצינות רבה פאולו הד' בשנת 1555819; היתה זו ההוראה האוסרת על היהודים לגור בתוך הנוצרים. גם האיסור הזה נתקבל ואושר על־ידי קוסימו הא‘, ובשביל להתאים את רצונו לחפצו של פיאו הה’, הטיל על כל היהודים להיסגר בתוך המכלא המיועד להם; אך לפני־כן נהנו יהודי פירינצי מן החופש הרחב ביותר בבחירת מקום מגוריהם. הם היו רשאים לגור בכל חלקי העיר והיו גרים בהם למעשה; יש למצוא הוכחה לכך גם בעובדה, שכאשר רצו להסדיר את שירות מכירת הבשר ליהודים, נקבע כי שני אטליזים ימכרו מצרך זה, האחד מדרום לנהר ארנו והאחד מצפונו, במרכז העיר820. השם סמטת היהודים, שנקרא – לפחות כבר באמצע המאה הט"ז – על הרחוב הצר המחבר את בורגו סאן יאקופו עם רחוב ספרוני, ושנקרא גם היום רחוב היהודים821, אינו צריך להטעות אותנו להניח שהיה קיים שם רובע יהודי; בוודאי מקור השם הוא בעובדה, כי “שולחן” קואטרו פאווני היה בקרבת מקום לסמטה, ובעובדה שבה נמצא, כפי שנראה מיד, בית־הכנסת, ויחד עם בית־הכנסת מרכז החיים היהודים בפירינצי.

פרוכת של קהילת פירינצי, שלפי השמועה נארגה בתקופת הרניסאנס.

פרוכת של קהילת פירינצי.png

הקישוטים שמעל לחלק המרכזי ומתחתיו בפרוכת

הקישוטים מעל לחלק המרכזי.png

על הימצאות בתי־מגורים פרטיים של יהודים ברבעים השונים של העיר מעידים במפורש המסמכים שבידינו. הבנקאים היו גרים ברוב המקרים באותו בניין שבו שכן ה“שולחן”, או במקום קרוב לו מאוד; וכבר נזדמן לנו להזכיר את נוכחותם של “שולחנות” של יהודים ליד סאן רימיג’ו כמו ליד סנטה טריניטא וליד סאן־פייר־מאג’ורי, ברחוב ואקא כמו ברחוב ריצ’י, בסמטת בורגיסי כמו בפינת “קואטרו פאווני”. ביתר דיוק אנו יודעים כי משפחת מפיסא, בעלת “שולחן” בורגיסי בסמטה הנקראת אף היא בשם זה, שכרה אחד הבתים של משפחת סטרוצי, שהיו דווקא בסביבה ההיא; על־כן בוודאי המדובר, אם לא ממש בבניין ה“שולחן”, לפחות בבית קרוב לו822. מסמכים משנת 1477 ומשנת 1481 מראים לנו, כי משפחת מפיסא היתה דיירת של משפחת סטרוצי, ואילו אנו יודעים כי בשנת 1493 שכר יצחק מפיסא, בעד 40 פרחים לשנה, שני בתים שהיו שייכים ללאטינו בן ג’וואני פילי, הנמצאים אף הם באותה שכונה טאן־מיניאטו־פרא־לי־טורי, שבה נמצא “שולחן” בורגיסי823. בני משפחת מקאמירינו, בעלי “שולחן” ואקא ברחוב הנקרא בשם זה, היו גרים מול כנסיית הארכיבישופות בשכונת סאן לורינצו824, בקרבת מקום ל“שולחן”. משפחת מטיראצ’ינא היתה גרה, במשך הזמן הקצר שבו החזיקה ב“שולחן” בפירינצי, באותו בית של משפחת ריצי שבו שכן ה“שולחן”825. אם נוסיף עוד, כי מוצאים שוב זכר ליהודים בודדים, לא־מלווים, שהיו גרים בשכונת סנטה־מאריאה־סופרא־פורטא826, בשכונת סאן־מיניאטו־פרא־לי־טורי827 וברחוב אלורו828, נוכל להסיק בוודאות, כי היו היהודים רשאים לגור829 כאוות־נפשם בכל חלק שהוא מן העיר.

אף לא היה קיים בפירינצי כל איסור המונע מן היהודים לקנות נכסי דלא ניידי ולהיות בעליהם, בדרך כלל היה האיסור הזה נפוץ הרבה פחות וחמור הרבה פחות ממה שמקובל לחשוב830; ובפירינצי לא היה בתוקף מעולם. שלטונות פירינצי רק רצו, ולפי מה שמתקבל על הדעת –יותר להלכה מאשר למעשה, להגביל את הרשות להחזיק נכסים שהושארה בידי היהודים: בקאפיטולי משנת 1437 נקבע, כי הערך המכסימלי של נכסיהם יהיה 500 פרחים, אך מיד בקאפיטולי שלאחר־מכן הועלה השיעור הזה ל־1,000 פרחים, ואולי היו עוברים אותו בהרבה למעשה. ואכן, גם הידיעות שניתן לנו לאוספן, ומובן שהן נדירות ולקויות בחסר, מראות לנו831 כי יהודים רבים בפירינצי היו בעלי נכסי דלא ניידי. משפחת מוולטירא היתה, בסביבות שנת 1461, בעלת אחוזה הנקראת “פולווירוסו”832; בבעלותו של מאנואיל מקאמרינו היו נכסים בשטח הכפרי, וכפי שכבר ראינו, הוטל עליהם ב־1471 מס על־ידי הממונים על ספרי האחוזה833, ונוסף על־כך קנה באותה שנה עצמה חצי בית בעיר בשכונת סאן־לורינצו834. יצחק סאן־מיניאטו ייפה ב־1496 את כוחו של בנו למכור את בתיו ואת נכסיו835; וקרוב מאוד לוודאי, כי נכסי דלא ניידי רבים אחרים היו שייכים ליהודים מפירינצי, ולא הגיעה אלינו ידיעה עליהם.

מלבד ההוראות המגבילות, שהיו שונות אלו מאלו במספרן ובחומרתן במקומות השונים והצד השווה שבהן שהיו מפריעות כמעט בכל מקום את חייהם ואת פעילותם של היהודים, הכבידו עליהם במקומות שונים חובות מיוחדות ויוצאות מן הכלל: בכמה מערי סיציליאה, למשל, היו היהודים חייבים לספק את הדגלים לטירות836; בפאדובא היו חייבים לספק את כל הנחוץ לכיבוי שרפות837; עוד בפאדובא, וכן בווירונא ובערים רבות אחרות באיטליה, היו חייבים לספק את הרהיטים ואת הכלים הנחוצים למקום מגוריהם של אורחים רמי מעלה838; ברומא הפכו במרוצת הזמן מרוצי היהודים בימי הקרנוואל, שיוסדו כדי לענג את העם ואת היהודים עצמם, על ידי פאולו הב', למעשה כפייה משפיל ומדכא839. בפירינצי בדרך כלל לא היתה בתוקף כל חובה מסוג זה; רק לפעמים, על־פי החלטה של השמונה המיוחדת לכל מקרה ומקרה, היו מחייבים את היהודים, בימי חגיגות ציבוריות, לספק בהשאלה כמה מרבדי אראס השייכים להם, שישמשו קישוט למקומות החגיגות, וניתנה להם זכות לקבל פיצוי על כל נזק העשוי להיגרם למרבדים840. אנו רחוקים אפוא מאוד מן ההפקעות המכבידות של רהיטים ושל כלים ומן החובה המשפילה להשתתף במרוצי הקרנוואל.

לאחר שסקרנו עד כאן את מצב היהודים בתוך החברה של פירינצי, עלינו להעיף עתה מבט על הסדרים הפנימיים של הקהילה היהודית. מעטות מאוד הן הידיעות הישירות שהגיעו אלינו בנושא הזה, כפי שקורה אמנם גם בדבר כל שאר התאגידים היהודיים באיטליה בתקופה שבה אנו דנים חוץ מקהילות סיציליאה841. נשתדל ללקט ידיעות אלו, הניתנות כמעט תמיד בדרך אגב, ולהפיק מהן תועלת רבה ככל האפשר.

מספרם של בני קהילת פירינצי היה ללא ספק נתין לשינויים רבים, ולפי הנראה נע בתקופה שבה אנו עוסקים בין קצת פחות ממאה וביו קצת פחות משלוש מאות842; הקהילה הזאת היתה מתנהלת על־פי תקנות מיוחדות, שהיא בעצמה ניסחה ואישרה אותן843. ואולם התקנות האלה, הקדומות ביותר, לא הגיעו אלינו; ובוודאי אין לשער מה היה תוכנן על־פי דברי התקנות המאוחרות יותר, מן הימים הראשונים של הבידוד בגיטו, שאכן נשמרו עד ימינו844; שכן גדלה הקהילה אז בהרבה, בעקבות ריכוז כל יהודי המדינה בפירינצי, והוטל עליה בינתיים משטר חדש ושונה מן הקודם, והרגישה בוודאי צורך לתת צורה חדשה למבנֶהָ ולסדריה. אולם אנו יודעים, כי בתקופה שבה אנו עוסקים ניהלה את הקהילה מועצה נבחרת, שחבריה נקראו בעברית “ראשים”845, ואילו בהסכמים בדבר ההלוואה בריבית (הקאפיטולי) רומזים עליהם בכינוי הסתמי “consules et officiales”846. תפקידי המועצה הזאת היו רב־צדדיים. ראשית כול הוטל עליה לנהל את עסקי הקהילה ולדאוג לצרכיה הכלליים ולשירותיה הציבוריים; את האמצעים הנחוצים לשם כך אספה, על־פי מה שאפשר לשער על נקלה, מן התרומות של היחידים היהודיים שבפירינצי. כן הוטל עליה לפקח על שמירת התקנות הפנימיות של הקהילה, אגב מתן סמכות להטיל עונשים כספיים על מי שיעבור על ההוראות הכלולות בהן; סמכות זו הוכרה ואושרה במפורש בקאפיטולי בדבר ההלוואה בריבית847. נוסף על־כך היתה מועצת ה“ראשים” נקראת לעתים קרובות להכריע בעניינים שהיה צריך להסדירם על־פי המשפט העברי, בעיקר בבעיות של יחסי נישואין. היא לא היוותה בית־דין רבני במלוא מובן המלה, כפי שהיה קיים בקהילות אחרות גדולות יותר באיטליה; אבל כפי הנראה נמנו עם חבריה לעתים קרובות בני־אדם בעלי תואר רבני, או לפחות בעלי בקיאות־מה במשפט העברי; ואכן, היחיד מבין הראשים ששמו ידוע לנו בוודאות, עזריאל, היה רב848. כשהיו הראשים עומדים לפני בעייה משפטית שפתרונה היה קשה או שבכל אופן חרגה מסמכותם, היו מבקשים את עצתו של רב בעל סמכות מקהילה אחרת. כך עשו בשנת 1469, כשהתעורר הצורך לכתוב את גט־הפיטורין להתרת קשר־הנישואין בין מיכאל בן מרדכי ובין בילה רוזה בת שלמה המכונה סאלאמונינו מקאזלמאג’ורי. כתיבת גט דורשת ידיעה נרחבת ועמוקה של ההוראות הרבות והמסובכות של המשפט העברי בנושא הזה, ויש לבצעה בהדרכת אדם בעל סמכות רבנית מלאה. אז פנו הראשים אל יוסף קולון, הרב בעל הסמכות והנערץ של מנטובא; הוא הכין את נוסח גט־הפיטורין וצירף לו הערות הסבר, כדי להודיע למבקשים מה הם הקווים שלפיהם פעל ומה היו הנימוקים שהדריכו אותו בניסוח המסמך849. אל אותו קולון פנו ראשי קהילת פירינצי גם שנים אחדות לאחר־מכן, כשנתעוררה אצלם בעייה מסובכת ושנויה־במחלוקת בדיני אישות; וקולון שלח להם שתי תשובות, שבהן נחקרה הבעייה בהרחבה ובפרוטרוט, בעושר כזה של חכמה ושל טיעון, שלא זו בלבד שהוא מעיד על חכמתו ועל תבונתו של הפוסק, אלא גם מרשה להניח כי היתה ידיעת־מה של הנושא אצל מי שהתשובות היו מופנות אליהם850. לבסוף, במקרים שבהם היה צורך בפסק־דין של בית־דין רבני שכונן לפי החוק, אשר לא היה קיים בפירינצי בימים ההם, היו הצדדים נאלצים לפנות אל בית־דין היושב בקהילה קרובה אחרת.

בתקופה שבה אנו דנים אח לא היה לקהילת פירינצי, או לפחות לא היה לה תמיד, רב שעליו הוטל בקביעות לנהלה מן הבחינה הדתית ומן הבחינה המשפטית. הדבר הזה מתברר, אם לא מעניינים אחרים, הרי מן הצורך שבו היו נתונים לפעמים הראשים לפנות על עצותיהם של רבנים מן החוץ, והוא מוצא את הסברו בחלקו במספר הזעום של בני הקהילה ובחלקו בהפצה הכללית והלא־שטחית של התרבות אצל היהודים מן המעמדות האמידים; ידיעותיהם בתחם הזה היו מעמידות אותם במצב המאפשר להם לוותר בדרך כלל על שירותיו של רב, שתפקידו במהותו אינו אלא תפקיד מורה. מזמן לזמן אנו פוגשים אמנם בפירינצי יחידים בעלי תואר רב, שעליהם יזדמן לנו לדבר בחלק השלישי של המחקר הזה, ובוודאי851 נהנו בני הקהילה מפעולתם כל אימת שהיתה עשויה להיות מועילה; אך קשה לקבוע אם נמסרו להם תפקידים רשמיים בתוך הקהילה אם לא. בכל אופן נראה כי במקרים אחדים, לפחות לזמן מסוים ולאיזו משימה מוגדרת, הוטלו על רבנים אלו ממש תפקידים מטעם הקהילה, כמו למשל כשנשא משה בן יואב שורה תקינה של דרשות בבית־הכנסת של פירינצי, משנת 1465 עד שנת 1459, בהפסקה שגרמה אותה נסיעתו של משה אל נאפולי852.

ליד הקהילה הראשונה של היהודים האיטלקיים התחילה להיווצר בסוף תקופתנו קהילת היהודים הליוונטיניים. אמנם אן לנו עדות מפורשת על כך אלא לראשית תקופת הגיטו, אך אנו רשאים לשער, בלי לחשוש לטעות, כי בדומה לשאר ערי איטליה שבהן התיישבו יהודים ספרדיים או ליוונטינים, כך גם בפירינצי לא איחרו יהודים אלה שמקרוב באו להתאחד ולהקים תאגיד משלהם, מדי לאחר שהיה מספרם מספיק כדי ליסד קהילה משלהם ולדאוג לעריכת התפילות בציבור לפי מנהגם. יש אפוא להניח שבזמן מוקדם למדי היו לליוונטינים חוקות המסדירות את חיי קהילתם, וראשים משלהם הממונים על ניהולה ועל אמרכלותה, כפי שידוע לנו בוודאות שהיו להם זמן קצר אחרי תחילת הבידוד. ואולם בעניינים המשותפים היו בלי ספק היהודים האיטלקיים והליוונטיניים, למעשה אם לא באופן רשמי, מאוחדים בארגון אחד, ועל־כן נוכל תמיד מנקודת מבט זו לדבר על קהילה אחת של יהודי פירינצי.

אחד מן השירותים הציבוריים, שאותם היו שתי הקבוצות היהודיות חייבות לספק בראש וראשונה, היתה עריכת הטכסים הדתיים, ובעיקר התפילה בציבור. כבר הקאפיטולי משנת 1437 העניקו ליהודים, יחד עם ההרשאה לשמור את השבתות ואת המועדים לפי דיניהם, גם את הרשות להחזיק בתי־כנסיות לשם קיום הפולחן853. ואין ספק שלמעשה התחיל להתקיים בפירינצי בית־הכנסת בעת ובעונה אחת עם ייסוד הקהילה, ועל כן יש לראות כדבר ודאי שהיה קיים זמן רב לפני שהוזכר במפורש בראשונה בתעודות שהגיעו אלינו, בשנת 1456854.

בית־הכנסת שכן בקומת־הקרקע של בניין בילפרידילי, בפינת “סמטת היהודים” (היום “רחוב היהודים”) ובורגו סאן־יאקופו, מימין למי שיסתכל מהרחוב האחרון הזה בכיוון הסמטה. על־כך לפחות מעידה מסורת שנשתמרה עד היום הזה לא רק אצל יהודי פירינצי, אלא אף אצל תושבי הרובע ההוא; וכיוון שמסייע לה גם שם הרחוב, יש סיכויים רבים שהיא מתאימה לאמת, אף־על־פי שאי אפשר לחזקה בעדות של מסמכים855. האולם, שלפי המסורת שנשתמרה ללא הפסק בין דיירי הבית שימש בזמן קדום כ“סינגוגה של היהודים”, והמהווה היום חלק מדירה פרטית, הוא חדר מלבני, רחב־ידיים ומקומר; משמאלו ומימינו נמצאים שני אולמות קטנים יותר, מקומרים אף הם, ששימשו אולי עזרות נשים. הכניסה הראשית לבניין היא מצד בורגו סאן־יאקופו, ועתה הבניין הוא מצוין במספר 11; אך השם “סמטת היהודים”, שנקרא על הרחוב השני המשתרע לידו, נותן לנו מקום לשער כי אל בית־הכנסת נכנסו בדרך כלל מן הצד ההוא. אכן, גם היום יש פתח קטן הנפתח אל רחוב היהודים ודרך מסדרון צר הוא משמש מבוא לקומת הקרקע; אבל מתקבל על הדעת שלא היו עוברים דרך כניסה צרה זו אלא דרך הגינה שמאחורי הבית, שהיתה בעבר – כפי שהניעוני לשער ביקור שערכתי במקום ועיון במפת פירינצי של בונסיניורי – קשורה במישרין עם “סמטת היהודים”. במפה של בונסיניורי, שהיא בדרך כלל מדויקת מאוד, נראה שיש מרחב מה בין הבניין שבו שכן בית־הכנסת ובין הבית הסמוך לו של רחוב היהודים, ונראה כקרוב לאמת שהיתה זו “הסמטה הקטנה”, שלדברי תעודה משנת 1550856 היתה נפתחת “בתוך” סמטת היהודים; ואף אין חסרים סימנים, הן בפנים והן בחוץ, הנותנים מקום לחשוב כי המבנים התופשים עתה את השטח הזה הם תוספת מאוחרת יותר לגוף העיקרי של הבניין.

בבית־הכנסת הזה התפללו יום יום857 לפי המנהג האיטלקי, שהיה מנהגם של כמעט כל יהודי פירינצי עד בוא הליוונטינים; ואכן, כל הסידורים והמחזורים שמוצאם מפירינצי ושהגיעו אלינו שייכים למנהג האיטלקי858. בדרך כלל היו מתפללים בעברית; רק לשימושן הפרטי של הנשים, שלא היו מסוגלות להבין את הנוסח העברי, היו מיועדים הסידורים והמחזורים המתורגמים לאיטלקית באותיות עבריות, וגם מהם הגיעה אלינו דוגמה שמוצאה מפירינצי ושנכתבה בשביל ג’ינטילי תמר בת יצחק מסאן־מיניאטו859. לתפילה בציבור בבית־הכנסת נלוו לעתים קרובות דרשות. הזדמנות לדרשות, שנישאו בשפה האיטלקית כדי שכל השומעים יוכלו להבינן בנקל, שימשו הן החגים ושאר מועדי השנה העברית והן המאורעות בעלי עניין כללי לעיר או לקהילה860.

לא ניתן לנו לדעת היכן התאספו היהודים הליוונטינים כד להתפלל בציבור; מתקבל מאוד על הדעת, כי מאחר שהיה מספרם זעום מאוד בתקופה שבה אנו עוסקים, לא היה להם עדיין בית־כנסת ממש, אלא השתמשו בשביל הטכסים הדתיים בדירתו הפרטית של אחד מהם. רק בשנת 1600 מדובר על בית־כנסת שהקימו להם הליוונטינים ברובע היהודי שנים מועטות לפני־כן861.

נראה כי בתקופה שלנו לא היה קיים בית־ספר ציבורי המוחזק על־ידי הקהילה, דוגמת בית־הספר שנוסד בימים הראשונים של הבידוד ברובע היהודי862. ואכן, לא הרגישה הקהילה הקטנה של פירינצי צורך בכך, כי משפחות האמידים היו נוהגות להחזיק אצלן מחנכים ולמסור להם את חינוך הבנים, ולאמידים פחות היו מספיקים בתי הספר הפרטיים הצנועים, כגון בית־ספרו של “מאיסטרו” אברהם, שכבר נזדמן לנו להזכירו.

שירות ציבורי אחר, שהתאגיד העברי היה חייב לטפל בו על־פי דיני איסור והיתר, היה הספקת הבשר הכשר לשימוש היהודים. שוחט מיוחד היה מופקד על השחיטה ועל הבדיקה על־פי הדין. הזכות למכור את הבשר היתה נמסרת מדי שנה בשנה על־פי מכרז־התחרות פומבי בין כל קצבי העיר, ומי שנמסרה לו הזכות היה משלם תמורתה מס לאיגוד המקצועי של הקצבים863. בשנת 1471 בוטלה שיטה זו, וניתן לכל קצב חופש גמור למכור ליהודים את הבשר שנשחט לפי דיניהם864. אך הדבר הזה גרם אי־נעימויות. הלקוחות הנוצרים, שלהם מכרו הקצבים מה שנותר מבעלי־החיים שנשחטו לפי הדין היהודי, היתה להם לזרא בדיקת בני המעיים, וכמה קובלנות הגיעו לרשויות. בדבר טיפלה אפילו ה“סיניוריאה”, ועל־פי החלטה מיום 11 באוגוסט 1477 ניתן צו, שהקונסולים של האיגוד המקצועי של הקצבים יחויבו למסור בכל שנה לקצב אחד בלבד את התפקיד למכור את הבשר ליהודים, באותו מחיר שהיה שכיח בשוק865. הפעם התלוננו היהודים; הקצב שבידו היה המונופולין של הבשר המיועד להם היה מנצל זכות־יתר מיוחדת זו שהוענקה לו, ולא היה דואג לספק את רצונם של הלקוחות היהודיים, שהיו נאלצים לפנות אך ורק אליו. על כן, מתוך תקווה שההתחרות בין שני קצבים יהיה בכוחה לסלק את ההפרעות שמקורן בזכות הבלעדית של קצב אחד בלבד, ביקשו היהודים – ומבוקשם ניתן להם – כי בקאפיטולי משנת 1481 יוכנס סעיף, המחייב את האיגוד המקצועי של הקצבים לדאוג לכך שיהיו תמיד שני איטליזים – אחד מהעבר הדרומי של ארנו ואחד בשוק הישן או בסביבותיו – שעליהם יוטל למכור את הבשר ליהודים, אגב איסור לדרוש מהם מחיר גבוה מן הנהוג לגבי הלקוחות הנוצריים866.

הקאפיטולי העניקו ליהודים, כבר משנת 1437, גם את הרשות להקצות קרקע שבבעלותם לצורך בית־קברות867. המסורת המקומית, שעליה שמעתי בסביבות רחוב היהודים, טוענת כי הגינה הנספחת לבניין שבו שכן בית־הכנסת היתה בית־הקברות הקדום של הקהילה היהודית. בקשר לכך סיפר לי אחד מדיירי קומת־הקרקע, כי פעם אחת חפר בגינה כדי לנטוע עץ ונתקל בעצמות שנראו לו כעצמות אדם. בכל אופן, חלקת אדמה זו, שאינה רחבת ידיים, לא יכלה לשמש בית־הקברות של הקהילה היהודית אלא לזמן מוגבל. בזמן מאוחר יותר החזיקו היהודים – כפי שמעידה מפתו של בונסיניורי – בית־קברות אחר גדול יותר, משותף ללא ספק לאיטלקים ולליוונטינים, שנמצא בין רחוב ג’וסטיציאה (היום רחוב מלקונטינטי) ובין רחוב פוֹויריני (שנקרא אחר־כך קורסו די טינטורי והיום רחוב טריפולי), בסביבות המטבעה הישנה868. את שטח בית־הקברות הזה תופסים היום בניינים אחדים, ובדיוק הבית המצוין עתה במספר 1 של רחוב מלקונטינטי, הבית המצוין במספר 2 של רחוב טריפולי והקסרקטין שאליו נכנסים מרחוב זה869. שם הוסיפו לקבור את המתים היהודים גם אחרי ייסוד הגיטו, עד שבשנת 1602 נקנתה לצורך בית־הקברות חלקת־אדמה מחוץ לשער סאן־פרידיאנו, למרגלות הר אוליוויטו870.


פרק ה'. מבט על החיים הפרטיים    🔗


אין בידנו לעת עתה אלא ידיעות מוגבלות מאוד על חייהם הפרטיים של יהודי איטליה בתקופת הרניסאנס, שבוודאי לא היו שונים הרבה ממקום למקום871, כי מעטים הם המקורות שנתגלו עד עתה; ולא תוכל להיות תמונה שלימה שלהם אלא לאחר שייחקרו על כל פרטיהם התעודות והזיכרונות של כל אחת מן הקהילות היהודיות באיטליה. בצפותנו לכך, שהחוקרים יוכלו לגשת לחומר הנרחב והמגוון הזה, אנו רוצים להביא כאן תרומה לחקר הזה בהביאנו מה שליקטנו מן התעודות של פירינצי ומה שהן עשויות ללמדנו בנושא הזה872.

את המקום הראשון בסקירתנו זו מן הראוי להקדיש לנישואין, הבסיס וההתחלה של חיי המשפחה, וראשית־כול לשלב הראשון של היחסים המביאים לנישואין, הלא הם השידוכים. השידוכים, הידועים בשם “קניין”, היה בהם אופי של התחייבות סופית, הניתנת לביטול רק בגלל סיבות חמורות, והיו נערכים אף הם בחגיגיות מסוימת. מנהג קבוע היה, כי מיד אחרי החלפת הבטחת הנישואין נתן החתן מתנה לכלה, כאילו לשם אישור ההתחייבות שקיבל על עצמו. כשהיתה המתנה משוגרת בידי שליח, היה הלה מציג אותה בנוסחה קבועה אף היא: “כלה, כיצד מוצאת חן בעיניך? שלוחה היא אליך מאת החתן”. גם הקרובים והידידים היו רגילים לשלוח לכלה מתנות, שהיו מוגשות לה בתוספת משפט דומה: “כיצד מוצאת חן בעיניך? שלוחה היא אליך מאת פלוני”873. אחר כך היו שתי המשפחות, עם קרוביהן ועם ידידיהן, מתאספות בשמחה בבית הכלה, ומאסיפות אלו לא נפקדו – בעיקר כשהיה המדובר במשפחות חשובות – דבריו של נואם רשמי, של הרב, אשר היה דורש דרשה מתאימה לנסיבות.874

הכלה נבחרה לעתים לא נדירות על־פי הנטייה האישית; אך לעתים קרובות היו השידוכים נקבעים על־פי הצעות של שדכנים, אשר היו מקיפים כל צעיר שהגיע לגיל הקמת בית והיו מסובבים אותו בתכניותיהם ובהצעותיהם. הדבר הזה מוכח לנו בדרשה מעניינת של משה בן יואב, שנשא אותה בשעת שידוכיו של אברהם ממונטלצ’ינו: בדרשתו זו משבח הדרשן את החתן דווקא, כי מה שרחש לו לבו הדריך אותו בבחירת בת זוגו, וכי נמלט בדרך זו מן המוקשים של “סרסורי עברה”, כפי שהוא מכנה אותם; הדרשן מאריך בדבריו כדי להדגיש, בתיאור ציורי ומלא חיות, את כל המגרעות המוסריות של השיטה ההיא, הבאה להעדיף שיקולים בעלי אופי כלכלי על־פני שיקולים בעלי אופי רגשי וחיבתי875.

טכס הנישואין היה נערך על־פי דיני היהדות הקבועים והידועים היטב, ועל־כן אין כאן מקום להתעכב עליהם, והיה מתקיים, בחגיגיות גדולה עוד יותר מאשר טכס השידוכים, בביתה של הכלה, שבו היו נאספים שוב הקרובים והידידים. מתנות אחרות, מלבד מתנת השידוכין, היו מוגשות בשעה זו, ושוב היה הרב נושא את דבריו בנאום מתאים לנסיבות876.

על הגובה המקובל של הנדוניה נוכל לקבל מושג על יסוד מקרים אחדים הידועים לנו. למלווה שלמה מפוג’יבונסי הביאה אשתו, פיורינא בת אברהם בן בונאיוטו מקאמירינו, נדוניה בסך 600 פרחים877; ורוזה, בת שבתאי בן בונאווינטורא מטיראצ’ינא (שהתנצר אחר כך ושינה את שמו לרפאל), הביאה לבעלה, שלמה בן מאנואילי מסאן־מיניאטו, נדוניה של 450 פרחים878. על־כן לפי הנראה היה סכום הנדוניה אצל היהודים האמידים ביותר בסביבות 500 פרחים. בוודאי התייחסה על משפחה פחות אמידה אשתו של מאנואילי בן אברהם מסאן־מיניאטו, סטילה, שנדונייתה הגיעה רק עד כדי 90 פרחים879.

בדרך כלל היניקו האימהות בעצמן את ילדיהן; אך לא מן הנמנע היה שיימסר תפקיד זה למינקת, גם מחוץ לבית אבא; למינקת כזאת נמסרה אחת מבנותיו של דוד מטיוולי880.

כבר נזדמן לנו לציין, כשדיברנו על המחנכים הפרטיים ועל בתי־הספר הציבוריים, באיזו חיבה טופחו החינוך וההשכלה של הבנים. כאן נסתפק להזכיר את החלק הפעיל שהיה נוטל על עצמו לעתים קרובות האב, בעיקר במעמדות האמידים יותר, לא רק בחינוך, אלא גם בהוראה של הבנים, בהשלימו בהדרכתו האישית את פעולת המורים.881

תוצאה של שקידה פעילה וחרוצה זו, שהוקדשה להשכלת הנוער, היתה הפצה רחבה מאוד של התרבות בין היהודים. האנאלפביתים, אם בכלל היו כאלה, היו יוצא מן הכלל נדיר ביותר. מלבד האיטלקית ידע בדרך כלל כל יהודי, אף אם נמנה עם דלי הדלים, לפחות לקרוא גם את הכתב העברי ולהבין איך שהוא את המלים השכיחות ביותר בשפה זו, באופן שיוכל להתפלל יום יום בשפה זו ולקרוא את פרשת השבוע882. במעמדות העשירים יותר היתה העברית מגיעה בדרך כלל לפחות עד כדי הבנה וכתיבה תקינה, ונוספו עליה הכרה קרובה של הספרות העברית והתרבות הכללית המקבילה883. הבנקאים ועשירי הסוחרים היו כמעט כולם אנשי ספרות ומדע; ודרשותיו של הרב משה בן יואב, לרבות נאומיו לעת מצוא, עשויים להיות מובנים רק לקהל המכיר את הבעיות העיקריות של התיאולוגיה ושל הפילוסופיה. רמת ההשכלה של הנשים היתה בדרך כלל נמוכה במידה מסוימת מרמת השכלתם של הגברים; בכל אופן, בדרך כלל היו יודעות אף הן לקרוא עברית, ולא לעתים רחוקות הגיעו ידיעותיהן בשפה זו הרבה מעבר לקריאה בלבד884.

הוכחה חותכת לאהבה המתמידה ולשקידה ללא־לאות שבה היו היהודים רגילים לעסוק בלימודים, אף אם היו בנקאים או סוחרים לפי מקצועם, ממציאה לנו המסירות הנלהבת – לא קטנה ממסירות ההומניסטים לספרי־המופת העתיקים – שבה היו אלה מחפשים ואוספים ספרים עבריים על נושאי הספרות, הפילוסופיה והמדע, ולא רק משום חפצית־הבל של חובב־ספרים. שמות הבעלים שנרשמו על מצחפים יהודיים רבים, שנפוצו עתה בארבע קצות תבל, מניעים אותנו לחשוב בוודאות כי לא היתה בפירינצי משפחה יהודית אמידה שלא תהיה בעלת אוסף ספרים עבריים משלה, ורבים מאוספים אלה היו ראויים לציון בגלל מספרם וערכם של הספרים. ראויה במיוחד לציון היתה ספרייתה של משפחת מפיסא: היא התחילה להיווצר בסוף המאה הי“ד וממדיה גדלו בכל דור, אף־על־פי שנראה כקרוב לוודאי כי חלו בה כמה חלוקות, בעקבות הסתעפות המשפחה; היא הגיעה לשיא עושרה וממדיה בימי יחיאל נסים (1507–1574), אך התפזרה לאחר מותו. בין הספרים הנשמרים עתה בספריות הציבוריות של פירינצי ושל רומא, של פרמא ושל מודינא, של פאריס ושל אוכספורד, והנושאים עוד את שם משפחת מפיסא, נמצאים ספרי המקרא, פירושים על המקרא, ספרי תפילה ומחזורים, ספרי פוסקים, חיבורים על הפילוסופיה ועל התכונה, כתבים על היסטוריה ועל גאוגרפיה. כן אנו יודעים כי ספרים רבים אחרים, שאבדו במרוצת הזמן, היו שייכים למשפחת מפיסא885. גדולה ועשירה היתה, כפי הנראה, הספרייה שהקים עמנואל חי (מאנואילי) מקאמירינו, אשר חולקה לאחר מותו בין יורשיו. בחלוקה זו, שנעשתה ביום 3 במארס 1500, קיבלו האחים שלמה ואלחנן מסאן־מניאטו, בתורת חלקם בירושה, כמה ספרים; שניים מן הספרים האלה, כתב־יד רב ערך של “ספר התרומה” מאת ברוך מווֹרמס ומחזור הדור בשלושה כרכים, הגיעו אלינו בציון שם בעליהם886. גם באחד ממסמכי “השמונה” של “גוארדיאה ובאליאה” אנו מוצאים זכר לכמה ספרים עבריים, הנמצאים בביתו של מאנואילי מקאמירינו בסאן־ג’וואני887. משפחת מסאן־מיניאטו, שנמנתה עם יורשי מאנואילי מקאמירינו, כבר היתה מצדה בעלת אוסף גדול של ספרים. ואכן, לא זו בלבד שאנו למדים מפסק־דין של השמונה כי עמנואל (מאנואילי) מסאן מיניאטו, אבי אביהם או דוד אביהם של שלמה ואלחנן הנ”ל, היה בעל כתב־יד עברי, כנראה על נושא רפואי888, אלא אנו יודעים גם כי יורשיהם של עמנואל זה ושל אחיו חילקו ביניהם ספרייה שלמה, שנכללו בה, בין השאר, מצחף – עתה בספרייה הלאורינציאנית – של ספר על נושא הקבלה, “ספר האורה”, וכתב־יד של התלמוד, המפורסם בגלל יופיו החיצון ובגלל קדמותו ושינויי־הנוסחאות שבו, והוא נמצא עתה בספרייה הלאומית של פירינצי889. נוסף על כך מצאנו זכר לספרים רבים, שהיו רכושם של יצחק בן עמנואל מסאן־מיניאטו ושל אשתו מרת וירטודואוסה, בניירותיו של כורך־ספרים מסביבות אימפולי, שהטיל עליו יצחק לכורכם890; וכבר הזכרנו 891 כי המצחף892 אחר בעל ערך רב, הנשמר עתה בליידן, היה רכושו של יצחק מסאן־מיניאטו עצמו, וכי מצחף מאוסף די־רוסי נכתב בשביל בתו, ג’ינטילי תמר. כן דיברנו בהזדמנות אחרת על הספרים, הן בכתב־יד והן מודפסים, של משפחת מטיראצ’ינא. אשר למשפחות אחרות, הידיעות שהגיעו אלינו הן מקיפות פחות ומצטמצמות לספרים בודדים, שאחדים מהן שנכתבו בפירינצי הזכרנו בעניין המעתיקים בני פירינצי893, ואת השאר נזכיר כאן בהערה894. אין גם לשכוח, שכל הידיעות הללו בדבר הספרים שהיו שייכים ליהודי פירינצי הן בעלות אופי לא סדיר ומקרי, ושכל אחת מהן נשתמרה רק הודות להצטברות נסיבות נוחות ומיוחדות; על כן הן נותנות לנו מקום להניח, כי ממדי הספריות בקהילת יהודי פירינצי היו הרבה יותר גדולים.

אמנם, עדות לא פחות ברורה משמות הבעלים שנרשמו במישרין על המצחפים ממציאה לנו ההתכתבות של יהודי פירינצי: באיגרות האלה אנו מוצאים על כל צעד ושעל זכר לספרים שנתבקשו או שנשלחו, שניתנו במתנה או בהשאלה, שהועתקו או שנמסרו להעתקה895.

הלשון העברית, שלמדו אותה בחיבה רבה ושעל־כן היתה ידועה במידה רחבה, היתה הלשון שבה השתמשו ברגיל בכתיבה. בלשון זו השתמשו בדרך כלל היהודים לא רק ביצירותיהם הספרותיות והמדעיות ובמסמכים הרשמיים של הקהילה, אלא גם בהתכתבותם הרגילה, בניהול פנקסי המסחר, בכתבים המשפטיים, בזיכרונות הפרטיים, ברשימות האישיות896. בכתבים שלא היו בעלי אופי ספרותי, ובעיקר בספרי־המסחר וברשימות שנכתבו לשימוש אישי, היו משמשות לעתים קרובות מלים איטלקיות משולבות עם העבריות ומועתקות באותיות עבריות, כל אימת שהיה המדובר במונחים טכניים או הנוגעים בחיי יום יום, שקשה היה למצוא מקביל מדויק להם בלשון המקרא897. גם העבודות שחוברו בשלימותן באיטלקית, אך היו מיועדות בכל זאת לציבור יהודי, כגון התרגום האיטלקי של התפילות, היו נכתבות באותיות עבריות898.

ספרי־המסחר וההתכתבות מביאים אותנו לדבר על השיטות שנקטו היהודים לציון התאריכים. בכתבים בעלי אופי ספרותי או דתי, הערוכים על טהרת הלשון העברית, היו התאריכים מצוינים על־פי הלוח העברי899, ואילו בכתבים בעלי אופי מסחרי היה בליל השפות שעליו דיברנו מלווה בליל דומה בציון התאריכים: היו מציינים בהם את היום ואת החודש לפי הלוח היוליאני ואת השנה לפי הלוח העברי900. שיטה זו היתה למעשה נוחה הרבה יותר מן השימוש הבלעדי בלוח העברי. שכן במשא ומתן העסקי בעל־פה, בעיקר כשהיו בו צדדים נוצריים, הכרח היה להשתמש בחישוב של הלוח היוליאני, ועל כן היה נוח וכדאי יותר ללכת לפי אותו לוח, לפחות בעניין היום והחודש, גם בשעת ביצוע הרישומים בכתב; בדרך זו נחסכה עבודת החישוב, בהיתה נחוצה כדי למצוא את התאריך העברי המקביל, עבודה העשויה להיות קשה עוד יותר כל אימת שיתעורר צורך לבצעה בכיוון הפוך, על מנת לגלות מה היה התאריך הראשוני לפי לוח היוליאני. מצד שני הועדף ציון השנה לפי המניין היהודי, כי היה בה כדי לשמור במידת מה את האופי היהודי של הכתב, ומצד שני היה קל למצוא לו בכל עת שהיא את המקביל לו במניין השנים הנוצרי, בהיותו נתון יציב לפרק זמן לא־קצר באופן יחסי.

בפרט הדק של שיטת ציון התאריכים, שלכאורה הוא חסר משקל, משתקף מה שאיפיין את כל חיי היהודים בתקופת הרניסאנס, חיים איטלקיים ויהודיים בעת ובעונה אחת. הם היו רחוקים מלחיות בהסתגרות פנימית, כפי שחיו בתקופת הבידוד שבאה לאחר־מכן, ובזמן שבו אנו דנים היו היהודים חיים בתוך החברה הנוצרית, ביחסים מתמידים של ידידות קרובה עם שכניהם בני האמונה האחרת, היו הולכים אחרי הרגליהם והיו מסגלים לעצמם את תרבותם, ובכל זאת לא עזבו את מנהגי אבותיהם העיקריים ולא הזניחו את התרבות המיוחדת להם; כתוצאה מכך היו היסוד היהודי והיסוד האיטלקי נמצאים באורח־חייהם ובעמדת־רוחם זה ליד זה, בלי להתערב יחד, אך גם בלי להפריע זה את זה. בעולם־הרוח היו דנטי ופיטררקא עומדים ליד ישעיהו ויהודה הלוי; בחיי יום־יום היו היהודים לובשים את ה“לוקו”, הוא הגלימה האופיינית לבני פירינצי, יחד עם הטלית בת אלפי השנים, הלבוש עתיק הימים, אשר האבות הרחוקים היו מתעטפים בו במדברות אסיה.

אל לנו להתפלא אפוא, אם נגלה כי בין היהודים התנהלו חיים עליזים ושמחים, כמו בחברת בני פירינצי של תקופת הרניסאנס. על האהבה למוסיקה ולריקוד מעידים מקומות אחדים בדבריו של המשורר היהודי מפירינצי משה בן יואב901 והעובדה שהיו מורים יהודיים לשתי אומנויות אלו, כגון ג’וואן מאריאה וגוליילמו מפיסארו. על הנוהג לבלות את החודשים היפים של השנה בחווילה ביו השדות או במקום מרפא שבו רבו המבקרים, שבהם יחלפו הימים בשמחה ובחברה עליזה, בתוך הבידורים, נותנות לנו ידיעה שתי תעודות מעניינות כתובות בעברית, משולבת במלים איטלקיות: כתב־המצאי, שבו רשם עמנואל מקאמירינו את החפצים ואת כלי־הבית ששלח ל“חווילה” ביוני 1479 ושאחר־כך החזירם מן “החווילה” לעיר902; ומסמך מוזר, חיקוי מבדר של הזמנה מאת השמונה, המעביר לנגד עינינו חבורה עליזה של יהודים מפירינצי היושבים בשמחה במרחצאות ויניאוני בעמק אורצ’יאה903, מקום שבו ביקר לפעמים גם לורינצו המפואר904.

אמצעי־בידור שהיה כידוע שכיח גם יתר על המידה בפירינצי, ושגם יהודי פירינצי היו פונים אליו אולי בתדירות מופרזת, היה המשחק905. לא נדירים בפנקסי השמונה העונשים שהוטלו על היהודים, מאחר שהשתתפו במשחקים אסורים של קוביה או של קלפים906; והמשורר משה בן יואב אינו נמנע, בסאטירה נגד אדם קל־ראש מבני דתו, מלהבליט את להיטותו אחרי המשחק907. ואולם מוזר הדבר שהוא עצמו, בה בשעה שהוא נוקט עמדה של קנאי למוסר, אינו מהסס מלהצהיר בראש אחד מחיבוריו הפיוטיים: “זה השיר ששר המשורר בשחקו בקוביא”908.

גם משהו שהיה גרוע מן המשחק ושהיווה כתם מתועב בחברה של פירינצי באותו זמן, מעשי סדום, הסתנן אף הוא בין היהודים. חיובים אחדים בדין בגלל פשעים מסוג זה הגיעו אלינו בין מסמכי השמונה של ה“גוארדיאה”, ואף אם לפעמים ייתכן שיש יסוד לפקפק באמיתות ההאשמה, נראה כי במקרים אחרים היא מתאימה ממש לעובדות כפי שהיו909.

קרו גם מקרים חמורים פחות, כגון הפרת ההוראות האוסרות על היהודים להתקרב קרבה אינטימית אל הנשים הנוצריות ונוכחותן בפירינצי של שתי נשים ניידות יהודיות המקילות בהתנהגותן, האחת מגרמניה או מפולניה והשנייה מקטאלוניאה910. מקרים אלו, יחד עם המקרים החמורים יותר שהוזכרו לעיל, לא היו מונעים – כפי שמוכיחות לנו תעודות אחרות – כי טהרת חיי המשפחה היהודית, ובמיוחד התנהגותן המוסרית של הנשים, תהיינה ראויות לכל שבח. די לקרוא את תיאור מעלותיה של חנה מפיסא, אשתו של אליעזר מוולטירא, בכתביו של אביגדור מפאנו911, או מה שסיפר דוד הראובני ביומן מסעותיו על נשי משפחת מפיסא912, בשביל לשים לב להרמוניה הפנימית והפאטריארכאלית של חיי המשפחה, המשתקפת מכל האיגרות על עניינים משפחתיים שהגיעו אלינו באיגרונים מפירינצי, ובשביל להיווכח כי חטאות הנעורים שבהן היה עשוי להיכשל מישהו לא היו פוגעות במבנה המשפחה היהודית, שבצדק זכתה לשבחים כל־כך מופלגים.

עוצמת קשרי־החיבה שהיו מאחדים בני כל קבוצה משפחתית היתה כזאת, שהיתה מסוגלת לשמור על האחדות המוסרית גם כשהיתה המשפחה מתפצלת – ודבר זה אירע לעתים קרובות – בעקבות שינוי מקום המגורים של מישהו מבניה. ואכן, היתה אי־היציבות במקום־המגורים אחד המאפיינים של חיי היהודים. העדר מסורות מקומיות וקשרי־אזרחות חזקים, הרצון למצוא, כל אימת שנתגלו נטיות סובלניות פחות, סביבה נוחה ומיטיבה יותר, החיפוש אחרי שדות עבודה ופעילות חדשים, וגם אי־שלווה טבעית מסוימת, שהיא אולי חלק מאופיו של זרע היהודים – ונתעלם כאן מן הגירושים ומן ההגירות מאונס שבאו בעקבותיהם – כל אלה היו סיבות אשר הניעו לעתים קרובות מאוד את היהודים להעתיק את מעונם ממקום למקום. בוודאי, לא כל היהודים הרבו נדודים בחייהם כפי שעשה יואב מקאמירינו לאחר סגירת ה“שולחן” שלו בפירינצי, כשהוא עבר, בפרק זמן של שנים אחדות, לפאנו, למצ’יראטא, לפיסא, לפירושא, לקאמירינו, שוב לפירינצי, לפירארא, לבולוניאה ולנורצ’יאה913. במקרה הזה היה ממש משהו יוצא מן הכלל, ובניגוד לכך אין חסרות דוגמאות של משפחות אשר לא שינו כלל את מקום מגוריהן במשך דורות רבים; עמהן נמנית משפחת מסאן־מיניאטו, שבניה באו לפירינצי בשנת 1437 והוסיפו לגור בה ללא הפסק עד סוף המאה החמש־עשרה או ראשית המאה השש־עשרה; אך אפשר להגיע למסקנה אחרת, אם אין מסתמכים על מקרי־הגבול אלא על מקרים שכיחים מרובים יותר: ישיבת היהודים במקום מסוים היתה ברגיל בעלת אופי של עראי ושל חוסר יציבות, ועל־פי רוב היתה נפסקת כשחדלו הסיבות אשר גרמו את ישיבתה במקום ההוא914.


פרק ו'. השמות    🔗


חקר השמות הפרטיים הוא בכל מקרה חשוב מאוד להיסטוריון, אך למי שעוסק בתולדות היהודים הוא מעניין עוד יותר, בגללל התנאים המיוחדים של חיי היהודים, המשתקפים בכל המיוחד שבשמותיהם. החלק מן החקר הזה הנוגע ביהודי איטליה בוודאי אינו המעניין פחות, אך בכל זאת לא הופנתה אליו תשומת־הלב אלא דרך אגב ובשטחיות. על־כן תהיה בוודאי במקומה התרומה שנוכל להביא כשנבדוק את הידיעות שיהיה לאל ידנו לשאוב אותן מן התעודות של פירינצי בתחום הזה.

השמות הפרטיים לזכרים שהיו נקראים על הרך הנולד בשעת טכס ברית המילה, היו כמעט כולם מקראיים. אך אנו רחוקים מאוד מן העושר ומן הגיוון הרב־צדדי שבאוצר השמות שבמקרא; אצל יהודי איטליה מימי הרניסאנס היה מספר השמות שבהם השתמשו ברגיל מצומצם ביותר, והם היו חוזרים ונשנים תמיד באחידות חד־גונית.

נסווג את השמות הפרטיים לזכרים שבהם השתמשו בקהילת יהודי פירינצי לתדירים, לתדירים פחות ולנדירים, ולעת־עתה נעסוק רק בשמות העבריים ונדחה להמשך הפרק הזה את הדיון בשמות האיטלקיים; הסיווג יביא אותנו לתוצאות הבאות:

תדירים; אברהם, אליה(ו), אליעזר, אלעזר, בנימין, דוד, יהודה, יואב, יחיאל, יעקב, יצחק, יקותיאל, ישמעאל, מנחם, מרדכי, משה, משולם, מתתיה, עמנואל, שבתאי, שלמה, שמואל.

תדירים פחות: אהרן, דניאל, זכריה, יוסף, ישראל, עובדיה, עזריאל, ראובן, רפאל, שמעון.

נדירים: אלחנן, ברוך, גרשום, יוחנן, יושפט, מאיר (לא מקראי), עזיאל, שמריה, שמשון, ומעטים אחרים במקרים בודדים.

עליהם אפשר להוסיף כמה דוגמאות של שמות כפולים, כגון עמנואל חי, יחיאל נסים (חי ונסים הם שמות אחר־מקראיים), עוזיאל עזריאל.

יחד עם השם העברי נשא כל יהודי גם שם איטלקי. כך אנו מוצאים בשמות אישור מעניין לתופעה של אישיות כפולה, שכבר נזדמן לנו לדבר עליה: התודעה היהודית והתודעה האיטלקית, הקיימות זו על יד זו אך לא ממוזגות יחד, מוצאות כל אחת בפני עצמה את ביטויה באחד משני השמות שבהם השתמש כל יהוד בעת ובעונה אחת.

השימוש בשם כפול אצל היהודים היה נהוג אמנם גם בזמן קדום ביותר. כבר בתקופה שבה חדרה התרבות ההילניסטית ונפוצה ביהודה, מופיעות לפנינו דוגמאות לא מעטות של יהודים, שמלבד שמם הלאומי היה להם גם שם יווני915. מעניינים בנושה הזה המטבעות שהטביעו השליטים מבית החשמונאים: במקרים רבים יש במטבעות אלו כתובת דו־לשונית, ובצד העברי מופיע שמו העברי של השליט, ואילו שמו היווני נחרת נחלק בחלק היווני. כך במטבעות אחדים של אלכסנדר ינאי, נמצא ליד השם העברי יהונתן או יונתן את השם היווני Αλεξανδροϛ, ובמטבעות נכדו אנטיגנוס בא השם העברי מתחיה ליד היווני Αντίγονοϛ916. בתקופה הרומית היו כנראה שכיחים השמות הלטיניים שנישאו יחד עם השמית העבריים, שהרי חכמי התלמוד קובלים על כך כעל חוסר רגש־כבוד לאומי וגאווה יהודית. גדולה – ציינו – היתה זכותם של האבות הקדמונים, שלא שינו את השם ראובן לרופוס, את השם יהודה ליוליאנוס ואת השם יוסף ליוסטוס917. אך לא תמיד היה השם הרומי סימן למיעוט הכרה לאומית, שהרי גם הנשיא הלל הב' נקרא גם בשם יולוס, כפי שמתברר מאיגרת של יוליאנוס קיסר918, וראש ההתקוממות היהודית בימי קונסטנצוס, הנקרא נתרונא במקורות היהודיים, יש לזהותו כנראה בפטריציוס, שעליו מדברים המקורות הרומיים919.

גם אצל יהודי איטליה אין לראות בוודאי בכפילות השמות הוכחה למיעוט עצמת הרגש היהודי. בתקופה שאנו חוקרים היו בדרך כלל רגשותיהם, מחשבותיהם וחייהם של היהודים כל־כך דבקים ביהדות, שאין נראה כמתקבל על הדעת שאפשר יהיה – כפי שעשה מישהו920 – ליחס את הנוהג הקבוע להיקרא בשם איטלקי לרצון להגביל את הבלטת ההשתייכות ליהדות. די לתת את דעתנו על־כך, שכל פעם שהיה יהודי צריך להצביע על עצמו בשמו האיטלקי, לא היה נמנע מעולם מלהוסיף לו את הכינוי “יהודי”, שהיה במובן מסוים חלק בלתי־נפרד מן השם921. אם יהודה אברבנאל המחבר שלDialoghi d’amore, ידוע בדרך כלל בשם “Leone ebreo”, אין זה משהו מיוחד ובודד, אלא חלק מנוהג מקובל על הכול. נוסף על כך צריך לציין, כי השמות האיטלקיים שבהם היו נקראים היהודים, לפחות בתקופת הרניסאנס, היו רובם מיוחדים להם ועל־כן היו גורמים לכך שהנקראים בהם יוכרו כיהודים באותה קלות שבה היו מוּכרים אילו היו שמותיהם עבריים. לעומת זאת יש ליחס את השימוש בשם הכפול אצל יהודי איטליה (והוא הדין למקרים של הנשיא יולוס ושל המצביא פטריציוס) לקשיים הגדולים שהיו מתעוררים למעשה אילו רצו היהודים להיקרא כולם בשמותיהם העבריים. ברור כי לאוכלוסייה של פירינצי מן המאה הט"ו בלתי־אפשרי היה לבטא שמות כמו יצחק או עזריאל. ומכך נבע הצורך, כי מי שהיה נקרא בשמות כאלה בחיים היהודיים – ובהם היה משתמש ביחסיו עם בני דתו וכל אימת שהיה כותב או מדבר בעברית – ייקרא עליו גם שם איטלקי, שבו יוכל לכנותו מי שלא היה בקי בשפה העברית, ושבו יוכל להשתמש הוא עצמו בדברו או בכותבו בלעז922.

ואולם שיטה זו היתה עלולה לגרום הפרעות חמורות ביותר בשעת מעשה. מי שהכיר יהודי רק בשמו האיטלקי, כיצד יוכל בשעת הצורך להכירו, אם ימצא שהוא הוזכר, נניח, במסמך שבכתב רק בשמו העברי? ולהפך, מי שהיה ידוע לו רק השם העברי, כיצד יוכל לדעת אם מי שהיה מופיע לפניו בשם איטלקי לא היה אותו אדם עצמו? בוודאי היו קורות ללא הפסק אי־הבנות וטעויות בזיהוי בני־האדם, אילולי דאגו למנוע זאת. ואכן דאגו לכך, בצורה פשוטה עד מאוד. השם האיטלקי של כל יהודי לא היה נבחר באקראי, אלא לכל שם עברי היה מקביל בקביעות שם איטלקי מסוים. זה היה כלל שלפיו נהגו הכול, ללא כל חריגה, ובדרך זו, כל אימת שהיה ידוע אחד משני השמות שנקראו על יהודי, אפשר היה להכיר ממילא גם את שמו האחר. רק לגבי השמות האיטלקיים המעטים ביותר, שהיו מקבילים בעת ובעונה אחת לשני שמות עבריים, ייתכן שהיה שמץ של אי־ודאות בקביעת השם העברי המתאים; אך הואיל ומספר השמות האיטלקיים שבמצב הזה היה זעום ביותר (בפירינצי מוצאים רק שלושה כאלה), והואיל ומצד שני לא יכלו השמות העבריים המקבילים להיות בכל מקרה אלא שניים, הקושי היה למעשה כמעט מבוטל.

אי־ידיעת הכלל המקיף והקבוע הזה923 גרמה עד עתה שחוקרים רבים של תולדות היהודים נכשלו באי־הבנות ובבלבולים שעליהם דיברנו זה עתה924. מצד שני, ידיעת הכלל הזה לא זו בלבד שהיא גורמת את היתרון השלילי של מניעת טעויות, אלא היא גם מועילה באופן חיובי בכך, שהיא מאפשרת לנו לזהות בוודאות את היחידים המצוינים בתעודות הארכיונים בשמותיהם האיטלקיים במי שמופיעים במקורות העבריים על פי השם העברי המקביל. כבר במרוצת מחקרנו זה הצלחנו להגיע כמה פעמים לזיהויים מסוג זה ולפעמים בתוצאות מעניינות מאוד925. זיהויים דומים אחרים נוכל לעשות בדרך זו בחלק השלישי, שבו נדבר על פעילותם הספרותית והמדעית של יהודי פירינצי.

אם היה השם העברי שמה של דמות מקראית הידועה לכול, הרי לפעמים היה השם המקביל האיטלקי, באופן טבעי (אך לא תמיד, כפי שנראה), אותו שם איטלקי אשר נגזר, דרך התרגומים היווני והרומי של המקרא, מן השם העברי המקורי; כך לאברהם הקביל Abramo, לאליהו Elia, ליעקב Jacob או Giacobbe. שמות כמו Elia, Giacobbe, Abramo היו ידועים למדי לכל אחד בפירינצי, כדי שלא יהיה קשה לזוכרם ולבטאם. אך במרבית המקרים לא היו משתמשים בצורה האיטלקית שנגזרה מן השם העברי המקורי926, שהיתה עשויה להיראות לעתים קרובות כמוזרה וכקשה, ותחתיו היו משתמשים בשם אחר, שהיה לו איזה דימיון בצליל או במובן עם השם העברי. זיווגם המסורתי הזה של שמות עבריים מסוימים עם שמות איטלקים מסוימים, שהוא אחיד באיטליה כולה, ראשיתו היתה בוודאי בימי הביניים הקדומים, וייתכן ששורשיו נעוצים בתקופה העתיקה. מן הראוי ומעניין יהיה לסקור כאן את הדוגמאות החשובות ביותר שמציגות לפנינו התעודות מפירינצי, ולהבהיר אותן בעת הצורך בעזרת מקבילים השייכים לחלקים אחרים של איטליה.

אליעזר מתורגם ב־Lazzaro 927. עצם השם האיטלקי הזה נגזר מן העברית אלעזר או ביתר דיוק – מצורתו המאוחרת לעזר928, דרך היווני Λάζαροϛוהרומי Lazarus929; וכן גם מי שנקרא בעברית אלעזר היה שמו האיטלקי Lazzaro. השימוש בשם הזה עצמו גם כמקביל לאליעזר בא כתוצאה מן הדימיון בצליל. חיפשו בין השמות השכיחים באיטליה שם שיהיה דומה בצלילו לאליעזר, ונמצא המבוקש בצורה Lazzaro. על־כן, אם ידוע לנו כי יהודי מסוים נקרא באיטלקית Lazzaro, הרי בקביעת שמו העברי יש לפקפק אם היה שמו אלעזר או אליעזר.

לבנימין מתאים Guglielmo930. הסיבה שהניעה לבחור בשם Guglielmo אינה ברורה כל־צורכה: נראה כקרוב לאמת שהוא נבחר בגלל הדימיון בצליל הקיים בשני השמות, אם כי קלוש הוא – בעיקר אם ניתן את דעתנו על הצורה הראשונית של השם Guglielmo, שבראשו היתה האותW: הצליל של gli באיטלקית דומה במידת מה לצליל של־ני, ובהברה שלפניה יש בשני השמות האות מ931.

ברוך מתורגם באיטלקית Benedetto932, שהוא תרגומו האיטלקי המדויק.

גרשום או גרשון מקביל לו באיטלקית Grassino933.

ליהודה מקביל באיטלקית השם Leone, על־פי המקרא (בראשית מ"ט, ט): גור אריה יהודה934.

ליואב (= ה' הוא האב), שם שכיח מאוד, אולי השכיח ביותר מכל השמות בתקופה שבה אנו עוסקים, בין יהודי רומא או שמוצאם מרומא – ועיר זו היתה מוצאם של רבים מיהודי פירינצי935 – מקביל תמיד השם האיטלקיDattilo 936 “, בסדרה אין־סופית של חילופי צליל או כתוב Dactilo, Daptilo, Datillo, Dattalo, Dattolo, Dattero, Dattaro, Dattoro, Daptero, Dactero, Daptaro, Dactaro”ועוד937. בחירת השם Dattilo כמקביל איטלקי לשם העברי יואב, שאין לו כל דימיון לא בצליל ולא במובן, מציגה לפנינו חידה מעניינת. אולי נוכל למצוא את פתרונה אם נניח, כי ההקבלה בין שני השמות נקבעה לראשונה בדרום איטליה – ואכן אנו מוצאים שם בזמן קדום למדי את השם יואב938, ואם נניח עוד, כי מקורה היה בהקבלה עתיקה יותר של השם יואב לשם ערבי הקרוב במשמעותו ל־Dattilo (תמרה). הערבי סיאבה, שפירושו תמרה לא בשלה והוא משמש גם שם פרטי939 , עשוי להיות הגשר שדרכו עברו כדי להגיע מיואב אל Dattilo.

יחיאל (= ה' חי, או יחיה) מקביל לשם האיטלקי Vitale (בעל חיות), הדומה לו במובנו940.

יצחק מובע על"פי הרוב בשם האיטלקי Isacco או Isacche, שנגזר ממנו (נכתב לפעמים גם Isach, אך לפעמים מקביל לו השם Gaio (עליז, צוחק), שאליו אפשר להגיע בקלות דרך היקש רעיונות. השם Gaio היה שכיח למדי ברומא941; בפירינצי אנו מוצאים גם את הצורה Caio942.

יקותיאל מתורגם באיטלקית Consiglio943. בין שני השמות אפשר למצוא דימיון־מה בצליל, אם מבטאים את התי"ו הרפה של יקותיאל בצליל ס', כפי שאני חושב שהיו אולי מבטאים אות זו באיטליה בזמן קדום, וכפי שמבטאים אותה עוד היום היהודים האשכנזים944

לישמעאל (= ישמע האל) מתאים באיטלקית Laudadio945. לכאורה נראה שאין למצוא הסבר לסמיכות שני השמות האלה, כי נראה שאין להם כל צד משותף, מלבד הכללת שם האלהים, שהיא שכיחה מאוד בשמות העבריים. אולם נוכל להבין את הדבר אם ניתן את דעתנו על אטימולוגיה עממית מוטעית, או על תחבולת פרשנות מוּדעת, שלפיה הובן Laudadio או Lodadio במובן של L’oda Dio, המקביל בדיוק אל “ישמע האל”.

למנחם מקבילEmanuele או לעתים קרובות יותר Manuele946, צורות שהן מקבילות, כמובן, גם לעברי עמנואל947. זה הוא מקרה דומה למקרהו של Lazzaro, שכפי שראינו הקביל גם אל אליעזר וגם אל אלעזר. במלים אחרות, מתוך רצון למצוא מקביל איטלקי לעברי מנחם, נבחר מבין השמות שהיו בשימוש רגיל באיטליה השם Manuele, אשר בצליל מנ־ שבראשו וב־e המוטעמת שלו היה דומה במידת־מה בצלילו למנחם; ולא נראתה מניעה לבחירה זו בעובדה שכבר הקביל Manuele לשם עברי אחר, כלומר לשם עמנואל948.יש עוד לציין בהקשר זה, כי אנו מוצאים שבתעודות כמעט תמיד כתוב Manouele או Manouello, כתיב המשקף לפי הנראה צורה Manovele או Manovello, שהתפתחה דרך Manoele ו־Manoello, כמו Manovale מ־ manualeדרך Manoale.

למרדכי מקביל השם האיטלקי Angelo(Angiolo) (= מלאך)949, כנראה על־פי מסורת חז"ל, המזהה את מרדכי מספר אסתר בנביא מלאכי (שם מקוצר ממלאכיהו)950. הקבלה זו של מרדכי ל־Angelo, שנשמרה בפירינצי גם בזמן מאוחר יותר, לא התקיימה במקומות אחרים, ושם השתמשו במקום Angelo בשם Marco, הדומה בצלילו אל מרדכי951.

משה מתורגם בדרך־כלל בשם האיטלקי הנגזר ממנו Moise או Mosè (יוונית Μουσήϛ או Μωσήϛ; לטינית Moyses או Moses); אך לפעמים מקביל לו השם Maso, הדומה לו מאוד בצלילו952.

משולם (שהובן כנראה במובן של מושלם, שלם) מתורגם באיטלקית953 Bonaventura954, כי לשני השמות יש משהו משותף, אם כי מרחוק, במובן.

למתַתיה (במקרא מתִתיה או מתִתיהו) מתאים האיטלקי Mattasia (Matassia, Mactasia)955. אם מניחים כי מבטא התי"ו הרפה, כפי שנאמר לעיל בעניין יקותיאל, היה בזמנים רחוקים ס' גם באיטליה, יהיה כאן המדובר בדיוק בצורה האיטלקית שנגזרה מן השם העברי.

לעובדיה (= עבד ה') מתאים האיטלקי Servadio956, שהוא כמעט תרגומו המלולי.

לעזריאל (= עזרי אל, או עזר האל) מקביל באיטלקית השם בעל המשמעות הקרובה Bonaiuto957.

ראובן מתורגם בשם האיטלקי Rubino958, שעיצוריו הם שווים לעיצורי מקבילו העברי.

שבַּתאי (במקרא שבְּתי) הנגזר מן שבת, היה השם הנקרא לעתים קרובות על מי שנולד ביום השבת, ואליו מקביל דווקא השם האיטלקי Sabato או Sabbato959.

שמריה (= שמר ה') היה מתורגם בשם בעל המשמעות הדומהRiguardato 960.

שמואל עובר לאיטלקית לפעמים על־פי הצורה הנגזרת ממנו באופן תקין, Samuele; אך דבר זה קורה רק לעתים רחוקות961. במרבית המקרים מתורגם שמואל בשם הדומה לו בצלילו – Simone962, שהוא הצורה האיטלקית הנגזרת מן העברי שמעון והמקבילה כמובן גם לשם העברי הזה. זה הוא אפוא מקרה הדומה למקרים שכבר הזכרנום של Lazzaro ושלManuele 963.

אשר לשמות איטלקים אחרים, שהם שכיחים אך במעט או אפילו בודדים, כגון Buonagiunta964 או Diamante965, שהמקביל העברי להם אינו ברור, אסתפק בהפניה אל מפתח הספר.

אם לכל גבר היה שם עברי שנבחר מבין השמות המקראיים או לעתים רחוקות יותר מבין השמות שבספרות המאוחרת מן המקרא, לא כך היה אצל הנשים. בין שמות הנשים, שעליהן אמנם הגיעו הרבה פחות ידיעות, אין השמות המקראיים אלא מעטים. אנו מוצאים דוגמאות של כמה שמות, כגון שרה או רבקה, לפעמים בצירוף מקבילם האיטלקי שנבחר בשיטה הנהוגה לשמות הגברים (כך רבקה מקבילה ל־Ricca966, בגלל הדימיון שבצליל של שני השמות), אך הם מהווים רק מיעוט קטן. רוב הנשים נקראו רק בשם איטלקי, ובו היו משתמשים ללא כל שינוי גם כשהיו מדברים או כותבים עברית. השמות היו נבחרים על־פי הרוב מבין השמות הכוללים, במפורש או בדרך הסמל, רמז להידור או למידה טובה היאה לנשים. כך אנו מוצאים בפירינצי את השמות Bella, Bella־Rosa, Colomba, Diamante, Dolce, Fiore, Gemma, Gentile, Laura, Marchigiana, Perla, Regina, Rosa, Virtuduosa, Stella ומעטים אחרים.

צורות ההקטנה והחיבה אינן בלתי שכיחות. נזכור, לשם הדגמהAbramuccio, Angiolin, Dattarino, Dattilino, Manuellino, Musetto, Muserello (השייכים למשה), Salomonino Vitaluccio. מאליה נגזרEliuccio ואליו הקבילו את השם האיטלקי Aleuccio או Aliuccio967. Mele968 היה כנראה צורת הקטנה של שמואל969.

יש גם כמה דוגמאות של כינויים המבוססים לפעמים על שם מקום מוצאו של האדם, כגון il Romanello או Romano il970, Tedeschino il971, ולפעמים בעלי משמעות לא ברורה לנו, כגון 972Radicchio, Alpino973 ועוד.

הואיל והגיוון של השמות הפרטיים היה מוגבל מאוד ורק במקרים נדירים היו נעשים אופייניים יותר בצורת הקטנה או חיבה או בהוספת כינוי, מן ההכרח היה, כדי לציין בדיוק כל יחיד ויחיד, כי על השם הפרטי יתווסף איזה יסוד אחר. למטרה זו היה נהוג לציין, גם בעברית וגם באיטלקית או בלטינית, ראשית כול את שם האב, ואחר־כך את שם המשפחה או משהו שימלא את מקומו. השם המלא – ובזה לא התרחקו היהודים מן הנוהג המקובל ברגיל בחברה שמסביבם – היה מורכב משלושה יסודות אלו: השם הפרטי, שם האב, שם המשפחה או תחליף לו; את השניים האחרונים אפשר היה להשמיט בשימוש הרגיל. בדרך כלל היו משמיטים את שניהם בשיחה; בדברים שבכתב רק לעתים נדירות היו משמיטים את שניהם, ועל־פי הרוב היו מזכירים אחד מהם בלבד.

שם האב היה מתקשר בעברית במלה בן; באיטלקית ובלטינית, לפי הנוהג הכללי, היה נסמך למילת היחס di או היה בצורת גניטיבוס; רק לעתים רחוקות היו מתרגמים באופן מילולי את התיבה העברית “בן”974. ברוב המקרים היו מסתפקים בהזכרת האב בלבד; במקרים אחדים הוסיפו גם את שם הסב. יוצאת מגדר הרגיל היתה הזכרת הדורות הקודמים לו.

שמות משפחה ממש, במובן שאנו מייחסים היום לביטוי הזה, היו נדירים מאוד בין יהודי איטליה של הרניסאנס. ידוע כי גם מחוץ לחוגי היהודים היה אז השימוש בשמות המשפחה רחוק מאוד מן האופי של תקינות ושל כלליות שאליו הגיע בתקופה חדישה יותר; ואצל יהודי איטליה אין פוגשים בשם משפחה אלא במקרים יוצאים מן הכלל. תעודות פירינצי נותנות לו רק דוגמאות מעטות מאוד לכך גם במאה החמש־עשרה (רבא, גאלי)975 וגם במאה השש־עשרה (בלאניס, פאסיליי)976. גם ציון ההתייחסות על משפחות כהנים (בכינוי כהן), שבחלקים אחרים של איטליה היווה משהו דומה לשם משפחה ותורגם באיטלקית ל־Sacerdoti ובלטינית ל־Sacerdotibus 977de, לא היה נהוג בפירינצי אלא בעברית978. כיוון שלא היה יכול אפוא היהודי האיטלקי המשתמש בציון האופייני של שם המשפחה, היה מביא במקומו את ציון המקום שממנו באו או שבו גרו הוא או משפחתו. השם הגיאוגראפי היה נקשר לשם הפרטי במילת היחס da (לעתים רחוקות יותר di) באיטלקית, באמצעות de בלטינית ובאות מ־ בעברית. לפעמים, בכתבים רומיים בעלי אופי ספרותי, כשרצו להשתמש בצורה הדורה יותר מן האבלאטיבוס בציורף de, היו משתמשים בשם־התואר המקביל:Pisanus במקום Pisaurensis; de Pisis במקום de Pisauro979.

ואולם ציון מקום המוצא או המגורים לא היה גורם יציב לזיהוי משפחה מסוימת או אף יחיד מסוים. העתקת המגורים ממקום למקום היתה עשויה להביא אתה שינוי מקביל בשם, לפעמים דרך שלב מעבר, שבו מזכירים ללא הבדל זה או זה מבין שני המקומות או גם את שניהם. למשל כשהעתיק יצחק בן מאנואילי מרימיני את מקום מגוריו מרימיני לפיסא, צוין במשך זמן מה, מלבד בשמו הראשון, גם בשם יצחק מפיסא, ולפעמים גם בשם יצחק מרימיני ומפיסא980. בדומה לכך, לאחר שגר אליה בן שלמה בן אליוצ’ו מפאנו, במשך זמן מה, בפוג’יבונסי, נקרא גם על שם המקום הזה981. לעומת זאת, במקרים אחרים, בלי שיהיה קיים כל כלל קבוע בנדון זה, היה השם הגיאוגראפי מתקיים גם לאחר השינויים במקום המגורים והיה עובר ללא שינוי מדור לדור: כך קרה את צאצאיהם של יצחק בן מאנואילי ושל אליה בן שלמה, שלמרות כמה הגירות שחלו זו אחר זו, שמרו ללא שינוי על שמותיהם – מפיסא אלו ומפוג’יבוגסי אלו. בדרך זו קיבל הציון המקורי של מקום המגורים בהדרגה, אחרי התקופה שבה אנו עוסקים, את האופי של שם משפחה במלוא מובן המלה, וברוב המקרים אבדה לו גם מילת־היחס da או di והצטמצם לשם הגיאוגראפי גרידא.

יהודי שהתנצר היה רגיל לבחור לעצמו שם חדש. השם הישן היה קשור קשר הדוק עם אישיותו היהודית, ומשנטש אישיות זו, כדי לקבל על עצמו אישיות אחרת, בהיהפכו כמעט ליצור חדש (ומכאן השימוש התדיר בשם Renato, Re־natus – נולד מחדש – אצל המומרים) היה מרגיש צורך להמיר את שמו הישן בשם ההולם את אישיותו החדשה. השינוי היה לא רק בשם הפרטי, אלא גם בשם המשפחה; המומר היה חדל להיקרא על שם המקום שממנו יצאו הוא או אבותיו, ותחת שם זה היה מקבל על עצמו את שם המשפחה של האדם שהחזיק בו ליד מקווה הטבילה982.



 

חלק שלישי. הפעילות בספרות ובמדע    🔗


פרק א'. הרבנים מן המאה החמש־עשרה    🔗

התלהבות רבה ללימוד ולמחקר פעמה בלב יהודי איטליה בתקופת הרניסאנס והם התמסרו בהתמדה ובחריצות ליצירה בתחומים רבים ומגוונים של הספרות. להתלהבות הזאת ולפעולה היוצרת הזאת שותפה מכובדת גם קהילת יהודי פירינצי. הן המקצועות התלמודיים ופרשנות המקרא והן הפילוסופיה, הן השירה הדתית והן השירה החילונית, הן הפרוזה הספרותית והן הפרוזה המדעית, מצאו בקהילה זו בני אדם רבים וראויים־לציון, אשר שקדו עליהם.

במקום הראשון בשורת יהודי פירינצי, אשר הקדישו את כוחות שכלם לספרות וללימודים983, מופיע לפנינו, כבר בימי היווצרות הקהילהי רב, חכם בתלמוד: בנימין בן יואב ממונטלצ’ינו. בתוך המספר הרב של המקצועות, שאליהם היו פונים בהתלהבות יהודי איטליה של המאה החמש־עשרה. היה מוזנח למדי לימוד המקצועות התלמודיים, ולכן ישבו אז על כס הרבנות במקומות החשובים ביותר חכמים מחוץ־לארץ, צרפתים או גרמנים על־פי הרוב. מעטים היו במשך כל המאה הט"ו באיטליה ילידי המקום שהצטיינו בחכמתם בתלמוד, ולפעמים אף הם, כמו פרשן המשנה עובדיה מבירטינורו, היו תלמידיהם של הרבנים שבאו מעבר לאַלפּים. ראוי אפוא לציון, מבין האנשים אשר הרימו את תרומתם לשמירת המסורת האיטלקית בלימודי התלמוד, בנימין בן יואב ממונטלצ’ינו שהזכרנוהו זה עתה, נין ונכד למשפחה המפורסמת מרומא de Synagoga (מן הכנסת או מבית אל)984.

מבין הבנקאים שלקחו חלק בזיכיון הראשון להתעסקות בהלוואה בפירינצי אנו מוצאים, בערוב שנת 1438, את גוליילמו בן דאטילו בן אברהם ממונטלצ’ינו, יחד עם אחיו ויטאלי985.


תרשים.png

רחוב היהודים, הוא רחוב ראמליאנטי, בפירינצי, הנזכר בעמ' 160 – ברחוב זה היה כנראה בית כנסת


רחוב היהודים.png

חצר פנימית בגיטו של פירינצי, שאינו קיים עוד – על הגיטו ראה עמ' 85 ואילך


חצר פנימית.png

מלבד ה“שולחן” של פירינצי, אשר בו החזיק גם בימי הזיכיון השני986, היה גוליילמו ממונטלצ’ינו גם בעליהם של “שולחנות” רבים אחרים במקומות שונים של טוסקאנא, לבדו או בשיתוף עם אחרים: בקולי־ואל־ד’אילסא מאז 1431, במונטלצ’ינו לפחות מאז 1464, בפראטו בקרוב לשנת 1477, בסיאינא מאז שנת 1477987. כנראה מת לפני יום 25 בנובמבר 1481, כי בהסכם בדבר ההלוואה בריבית שנעשה באותו יום מופיעים בניו בלבד988; בוודאי כבר מת ביום 3 אוקטובר 1487989.

ההתעסקות ב“שולחנות” ההלוואה אמנם לא היתה אלא אחד מצדי הפעילות של גוליילמו ממונטלצ’ינו. הדאגה למפעלים הבנקאיים הרבים שלו לא מנעה ממנו להתמסר בחיבה מתמדת ללימודי התלמוד ולרכוש בהם בקיאות מיוחדת. שכן חושבני שאינני טועה אם אני מזהה, על יסוד מה שראינו זה עתה בדבר השמות הפרטיים. את המלווה גוליילמו בן דאטילו ממונטלצ’ינו ברב בנימין בן יואב ממונטלצ’ינו, שעל־יסוד מקורות עבריים אנו יודעים שהיה בפירינצי בסביבות מחצית המאה הט"ו990. לא הגיע אלינו כל כתב על נושא תלמודי מאת בנימין ממונטלצ’ינו; אך עדויות בני דורו מוכיחות לנו, מה היו ההערצה והסמכות שידע לרכוש לעצמו בתחום־לימודים זה. מאיר לואנש, רב בעל סמכות רבה מדרום איטליה, מזכיר את דבריו של בנימין בן יואב המסייעים לדעתו הוא בבעייה משפטית991; ויוסף קולון, הרב המפורסם ממנטובא, מזכיר אותו בביטויי כבוד ומראה שהוא מכיר ומחשיב הרבה את הכרעותיו992. על־כן קרוב מאוד לוודאי, כי בנימין כתב “תשובות”, אך הן אבדו לפני ימינו או נסתרו מעין כל קורא במצחף שעדיין לא נחקר. ליד לימודי המקרא והתלמוד שקד בנימין ממונטלצ’ינו גם על לימודי הפילוסופיה וגם על לימודי הקבלה, שהיו אז נפוצים באיטליה993. בנימין עמד – אין אנו יודעים אם בפירינצי אם במקום אחר – בראש בית־מדרש מפורסם מאוד, שממנו יצאו תלמידים רבים גדולים בחכמה994, וביניהם אליה חיים מג’ינאצאנו, מחבר איגרת חמודות (כתב על נושא הקבלה) וכתבים פולמוסיים אחרים. מלבד חיבור בשירה לשבח הנשים995. בדומה לחכמים רבים אחרים, הבקיאים בתלמוד באיטליה, רצה בנימין לנסות את כוחו גם בפיוט. פיוט שלו הגיע עד ימינו בשמו, ופיוט אחר, שיוחס לו אולי לא בצדק, מושר עוד בכל שנה, בימי חג המצות, בבתי־הכנסת שבהם מתפללים לפי המנהג האיטלקי996.

במשפחת ממונטלצ’ינו עבר כנראה בירושה החיבה ללימודים הרציניים. אחד מבני בנימין, אברהם, היה רב כאביו997 ויחד עם חכמת התלמוד שקד מאז ימי נעוריו בהתלהבות על מקצועות חילוניים, כפי שאנו למדים מן הדרשה אשר נשא בשעת שידוכיו הרב משה בן יואב998. הגיע אלינו חיבור מאתימאטי קצר שלו על חישוב המיתרים לפי האלמג’סט, שהושלם ביום י“ז בתמוז 1465, ושהגיע אלינו בכתב־יד במצחף של הספרייה הלאומית של פירינצי999. בן אחר של בנימין ממונטלצ’ינו, ששמו היה דוד, הוקדשה לו ה”איגרת" הנזכרת לעיל של אלה חיים מג’ינאצאנו, שחיבר אותה דווקא על־פי דרישתו. כדי לאלפו בתורת הקבלה1000. על שלמה בן־אברהם ממונטלצ’ינו יזדמן לנו לדבר להלן.

חיבורים ראויים יותר לציון הגיעו אלינו מרב אחר מפירינצי, משה בן יואב. כתב־יד של ספריית מונטיפיורי, השייכת לג’ואיש קולג' שבלונדון1001, מכיל פירוש לתורה שכותרתו היא “עץ חיים”, ודרשות אחרות שנישאו בפירינצי, ללא ציון שם המחבר והתאריך. בעלים מאוחר של כתב־היד ייחס אותו לאברהם ביבאגו, משום שהחליף “עץ חיים” זה עם הספר בעל אותה כותרת מאת ביבאגו; אך כבר הזכירו שטיינשניידר, בהערה בכתב־יד שרשם בשולי המצחף1002, ואחר־כך הירשפלד בקאטלוג של ספריית מונטיפיורי1003, כי בוודאי היה שם המחבר משה, שהרי השם הזה עולה מרמז הכלול במבוא ל“עץ חיים” ומראשי החרוזים המסיימים את החיבור הזה. אני מצדי שמתי לב לכך, כי בשניים האחרונים מבין החרוזים האלה צוין בראשי־תיבות אחרים השם יואב, אשר היה, לפי מה שנראה קרוב מאוד לאמת, שם אביו של המחבר הנדון1004.

בשביל לקבוע את זמן פעילותו הספרותית של משה בן יואב יכולים להדריך אותנו מקומות אחדים של דרשותיו. ראשית־כול יש לציין, כי הדרשות הוכנסו אל האוסף בדיוק לפי סדר זמנן, כפי שאפשר להסיק מבדיקת אותן דרשות, הנושאות בראשן את שם המועד שבו נאמרו, אף־על־פי שלא צוינה בהן השנה, ומן העובדה שלפעמים מתקשרת דרשה אחת קשר הדוק עם הדרשה הקודמת לה באוסף1005. לאחר שהנחנו יסוד זה, אנו מעלים כי עילה לאחת הדרשות (מס' 6) היתה רעידת אדמה שעשתה שמות בנאפולי ובאזור העיר הזאת בימי אלפונסו המלך; רעידת אדמה זו הפילה כנסיות, מבצרים וערים שלימות, זמן קצר לאחר שהופיעו בשמים כוכב־שביט ואותות אחרים יוצאים מן הכלל, אשר הניעו את האוכלוסין להרבות בהזיות, בה בשעה שהדֶבֶר היה משתולל בארצות רבות. והנה אנו יודעים, כי ביום 5 בדצמבר 1456, בימי מלכותו של אלפונסו הה', היתה בכל מלכות נאפולי רעידת אדמה חזקה מאוד, שלא נשמע כמוה זה מאות שנים: ערים רבות נחרבו, וביניהן ברינדיזי ואיזירניאה, וכן טירות רבות; בנאפולי התמוטטו בניין הארכיבושופות וכנסיית סאן־פייטרו־מרטירי; ונאמר כי מספר קרבנות האדם היה גדול מ־40,0001006. נוסף על־כך ידוע כי ביוני של אותה שנה עצמה הופיע כוכב השביט של הליי, שנחשב לסימן מבשר רעות1007, וכי בחלק גדול מאיטליה הפיל הדֶבֶר חללים באותה שנה1008. על כן נוכל, בלי לחשוש לטעות, להניח כי דרשה זו נישאה בדצמבר 1456, זמן קצר לאחר שבאה לפירינצי השמועה בדבר רעידת האדמה אשר השמה את דרום איטליה. הדרשה הקודמת לה באוסף נאמרה ביום צום טבת, שבשנת 1456 חל ביום 7 בדצמבר. מיד לפני דרשה זו אנו מוצאים דרשה המיועדת לחנוכה (סוף נובמבר), ועוד לפניה דרשה שהושמעה בשעת דֶבֶר שהשתולל בפירינצי. ואמנם ידוע לנו, כי פירינצי היתה אחת הערים שנפגעו במגיפה בשנת 14561009 וגם דבר זה יכול לשמש הוכחה נוספת לצדקת מסקנותינו.

באופן כזה נקבע בקוויו הכלליים סדר הזמנים בחיבור כתבי משה בן יואב. שתי הדרשות הראשונות, הקודמות לדרשה שנישאה בשעת הדבר, ושאינן קשורות בכל מועד ממועדי ישראל, שייכות כנראה לאותה שנה עצמה: 1456. בדרשה הנזכרת לעיל, שהושמעה בימי חנוכה, כלומר בסוף נובמבר 1456, מודיע הדרשן לקהל שומעיו כי בקרוב יצא את פירינצי בדרכו לנאפולי. לפני צאתו לדרך נשא עוד, במחציתו הראשונה של חודש דצמבר, את הדרשה לצום טבת (מס' 5) ואת הדרשה על רעידת האדמה בנאפולי (מס' 6). בין הדרשה השישית ובין הדרשה השביעית, שהושמעה אף היא בפירינצי, חלף בוודאי פרק־זמן מסוים, המקביל כנראה לתקופת הנסיעה לנאפולי והשהייה בעיר זו. הדרשה השביעית, שבוודאי היא מאוחרת במידת־מה מדצמבר 1456, דנה בסכנות חמורות שעברו על קהילת פירינצי, ועל כן – כפי שכבר שיערנו1010 – יש להעמידה בקשר עם מה שמספרים לנו סופרי דברי ימי פירינצי על המאורעות שאירעו בראשית 1458. אחר־כך באים (מס' 8) נאום על ענייני חכמה., ודרשה לחג השבועות, שלפי מה שנראה קרוב לאמת היה חג השבועות של שנת 1458. אחר־כך באות שתי דרשות לימי התשובה, שאף אותן מותר יהיה ליחס לשנת 1458, דרשה לשידוכין, שני הספדים, דרשה לחנוכה (סוף 1458), דרשה לנישואין, ולבסוף דרשה לחג השבועות, שמותר לנו לשער שהיה של שנת 1459. אשר לפירוש על התורה, שאין בו כל סימן המצביע על זמן חיבורו, עלינו להסתפק בקביעה שנערך באמצע המאה הט"ו בערך.

אשר לחייו של משה בן יואב לא ניתן לנו להשיג כל ידיעה אחרת מלבד הידיעות המעטות המובאות דרך־אגב בכתביו, או שאפשר להעלותן מהם בעקיפין. נימת דרשותיו היא כזאת, שהיא מניעה אותנו לשער כי הוא היה הדרשן הרשמי של קהילת פירינצי, כלומר, יהודי פירינצי הטילו עליו את התפקיד לבטא את רגשותיהם הציבוריים במועדי השנה או בשעת מאורעות בעלי חשיבות יוצאת מגדר הרגיל. אי־אפשר לקבוע, אם יחד עם זאת מילא גם תפקידים רבניים אחרים. ישיבתו הקצרה בפירינצי – וכפי שראינו, גם חלה בה הפסקה – באה כנראה אחרי שורה ארוכה של נדודים במקומות שונים, כי ברומזו על נסיעתו הקרובה לנאפולי הוא מעיר “כי לא נשלמו ימי גלותי”1011. הפסקת הדרשות בחג השבועות של שנת 1459 נותנת לנו מקום לשער, כי זמן קצר אחרי־כן נסע משה באופן סופי מפירינצי או כי מת; השערה שנייה זו נראית מתקבלת יותר על הדעת. שכן כתב־היד, שלפי הנראה נכתב בעצם ידו, נשאר עוד בפירינצי, כפי שמוכיחים השמות השונים של בעליו הרשומים בו, המתייחסים כולם על משפחות מפירינצי1012. אם נוסיף על־כך כי היה למשה בן יואב אח, אביגדור, שמת בפירינצי בסוף 14581013, וכי היו לו גם בנים1014, אספנו כאן את כל הידיעות עליו ועל משפחתו שאפשר להוציאן מכתביו שהגיעו אלינו.

משה בן יואב אינו מומחה לתלמוד כבנימין ממונטלצ’ינו, אלא הוא בעיקר – לפחות עד כמה שאפשר להעלות מחיבוריו שנשתמרו בכתב־היד שבלונדון – שקדן נלהב בלימוד הפילוסופיה. מן הקבלה הוא מתרחק לחלוטין ובדעה ברורה1015. משה בן יואב היה מעריץ נלהב וממשיך מתמיד של הרמב“ם ושל הפילוסופיה הפיריפאטיטית, ועל כן הוא נציג טיפוסי, אם כי מאוחר, של כיוון הפרשנות הפילוסופית, אשר התגבר בעיקר בזכות פעולתו של הרמב”ם ואשר בעקבותיו הלכו פרשנים רבים של כתבי הקודש; וראוי לציון מבין כולם הרלב"ג, הואיל ולפיו משתדלים למצוא בכתבי המקרא רמזים לתורות הפילוסופיה. כפי שקורה כרגיל את אחרוני התומכים בדעה מסוימת, דחף משה את הכיוון הזה הרבה מעבר לגבולות שבהם החזיקוהו רבותיו, וכפי שכבר עשו אחרים לפניו, הגיע לפעמים להגזמות הנראות כמתנגדות לחוש המידה.

חיבוריו של משה בן יואב, שלא כולם הגיעו אלינו, אפשר לחלקם לשני סוגים: 1) פירושים על המקרא; 2) דרשות וכתבים על פילוסופיה דתית. עם הסוג הראשון נמנים שני חיבורים: “מעין גנים” ו“עץ חיים”. הראשון, אשר אבד, היה פירוש לחלק הסיפורי של התורה1016, ואנו יכולים לקבל מושג מתוכנו על־פי מה שהמחבר אומר עליו ב“עץ חיים”, שבו הוא מזכיר אותו פעמים רבות, וגם מאופיו של הספר האחרון הזה, שהוא פירוש מקביל לראשון לחלק התחיקתי של התורה. ב“מעין גנים”, שנקרא כך משום שהיה מיועד להביא ללב הקורא את הברכה שהמעיין מביא לגן, בהרוותו אותו ובהצמיחו בו צמחים ופירות, פירש המחבר את סיפורי המקרא, בחפשו בהם משלים פילוסופיים־מוסריים תחת מסווה הסיפור1017.

“עץ חיים”, שחובר בזמן מאוחר יותר ושנשתמר בחלק הראשון של המצחף מלונדון, מפרש את החלק התחיקתי של התורה, וגם אותו במגמה פילוסופית. אופיו זה של החיבור מופיע כבר במבוא, שבו רוצה המחבר להוכיח, במשפט המבוסס על הפילוסופיה של הפיריפאטיטים ושל הרמב“ם, מה רבות חשיבותו ועליונותו של חוק האלהים. הן הנפש, כלומר צורת האדם (שהיא נטייה מוקדמת בכוח, המוכנה להיהפך לפועל תחת השפעת גורם חיצוני, השכל הפועל העולמי) והן הגוף, כלומר חומר האדם, מסוגלים להגיע לשלימות. כשהאדם מצרף לשלימות הנפש, כלומר, לפי שיטת הרמב”ם, לשלימות השכלית, את שלימות הפעולות הגופניות, כלומר השלימות המוסרית (“הרוחנית” בלשון המחבר), הוא מגיע לשלימותו הכוללת. לכך צופה התורה, חוק האלהים. החוק הזה, שהוא השלישי מבין סוגי החוקים (טבעיים, מדיניים, אלהיים). כולל בתוכו את כל המטרות והיתרונות של שאר הסוגים, כלומר, הוא נוטה לא רק לשמירת האדם והחברה, כחוקים הטבעיים, לא רק לשלימות המוסריות של האדם, כחוקים הטבעיים וכחוקים המדיניים או הפוזיטיביים, אלא גם לשלימותו השכלית, שלימות הנותנת לנפש את הנצחיות, שהיא הייעוד האחרון של היצירה, המכוונת כולה למטרה זו.

מכך נובעת החשיבות הרבה של חוק האלהים, ששמירתו משלימה את נפש האדם והופכת אותה לנצחית. זו היא במלים מעטות תמצית ההקדמה הארוכה (דפים ב' ע“א – ז' ע”ב); כלול בה גם דיון, הסוטה מן הנושא העיקרי, על היצירה: המחבר תופס אותה באורח פילוסופי שאינו עולה בקנה אחד עם האות הכתובה של המקרא, ולפי דעתו ניתנה שם לסיפור צורתו הידועה היטב על מנת למוסרו בצורה הניתנת להשגת כלל בני־האדם.

הקדמה זו מבהירה את מובן הכותרת שנתן משה בן יואב לפירושו; בכינוי “עץ חיים” הוא רוצה לרמוז על היעילות שבמצוות האלהים, ששמירתן מסוגלת להקנות לאדם את חיי הנצח. בפירוש אין הוא דואג (מלבד מקרים נדירים ביותר, וגם זאת אך ורק דרך־אגב) לתת פירוש מדוקדק של כל מלה ושל כל משפט שבכתוב: הוא מניח ללא היסוס, כי הקורא ידע את המובן המדויק של המלה המקראית, ובעת הצורך גם את פירוש חז“ל בעניין הזה. המטרה שהמחבר שם לנגד עיניו אחרת היא. ראשית־כול הוא משתדל, בלכתו אחר הדוגמה שנתן לראשונה סעדיה גאון, להבהיר מה הוא הקשר ההגיוני של כל פסוק עם מה שקודם לו ועם מה שבא אחריו, באופן שהתפתחות הרעיונות המובעים בכתוב תופיע ברציפות ובבהירות לנגד עיני הקורא. אחר כך הוא חוקר, לפעמים בהערות קצרות ליד המלים שבכתוב או המשולבות אתו, ולפעמים בהרצאות־דברים ארוכות יותר, מה עשויות להיות הסיבות של כל מצווה ומצווה ומה עשוי להיות מובנן. שיטת הפרשנות שהוא נקט – וגם בכך הוא הולך בעקבות סעדיה גאון – היא לבאר את המקרא באופן שימנע כל התנגשות בהנחות של שכל האדם. על־כן המחבר שלנו מתרחק בהחלטיות מכל עיון מיסתי ומשתדל לתת לכתובים הסבר הגיוני בלבד. בפילוסופיה האריסטוטלית, ובעיקר בשיטת הרמב”ם, הוא מוצא ברוב המקרים את חוט השני המדריך אותו בתפיסת המובן של מצוות התורה הנראה לו עמוק ואמיתי ביותר. ואולם לעתים קרובות אין הוא מסתפק בפנייה אל עזרת המושגים הפילוסופיים כדי להבהיר את המצוות וכדי להסביר את סיבותיהן ואת מטרותיהן, אלא הוא נסחב בזרם הנטייה המופרזת לפירוש דרך משל, שכבר נתגלתה אצל כמה נציגים של הפרשנות הפילוסופית; כתוצאה מכך הוא רואה באחדות ממצווֹת התורה אך ורק את הלבוש החיצון של איזו דעה פילוסופית מופשטת, את האמצעי ואת הסמל המוחשי שבו השתמש הכותב, כדי ללמד את בני האדם את האמת המיטפיסית1018.

אף־על־פי שכתבי משה בן יואב, אשר מִיַנוּ אותם בסוג השני, שונים מאוד בצורתם החיצונית מפירושיו על התורה, הם קרובים מאוד להם בתוכנם והם שייכים לאותה קבוצה רעיונית. ביניהם מופיעות במקום הראשון דרשותיו, ששבע־עשרה מהן נשתמרו עד ימינו בחלק השני של כתב־היד שבלונדון. ואף־על־פי שהן מופיעות בלבוש עברי, נאמרו לראשונה בלי ספק באיטלקית. שהרי נוהגים היו הדרשנים היהודיים לשאת את נאומיהם בלשון המדינה, בשביל שיוכל להבין אותם בקלות אותו חלק של קהל השומעים שלא היה בקי במידה מספקת בלשון העברית, אך השתמשו אחר־כך בלשון העברית, כשבאו לערוך את נאומיהם בכתב ולאסוף אותם למטרות ספרותיות1019. בדומה לכך נהגו הדרשנים הנוצריים, שתרגמו ללטינית את דרשותיהם שנשאו בלשון המדוברת, כשביקשו להעלותן בכתב1020.

מבין שבעה־עשר הנאומים של משה בן יואב שניתן לנו להכירם, היו עשר דרשות שנישאו בציבור בבית־הכנסת של פירינצי באחד מן הימים הטובים או משאר מועדי ישראל, או בשעת מאורע ציבורי בעל חשיבות מיוחדת1021; שלושה הם מעין הרצאות, המהווים דיון בצורת נאום על נושא פילוסופי־דתי1022; ולבסוף ארבעה הם נאומים לעת־מצוא1023.

לפי הנהוג, כל נאום מתבסס על פסוק מן המקרא (נושא), ולפעמים הוא מסתמך מלבד על הכתוב גם על מאמר חז“ל (מאמר), המתקשר באיזו צורה שהיא עם הפסוק. התוכן הוא כמעט תמיד פילוסופי, והוא מזכיר את שיטת יעקב אנאטולי בדרשות השבת שלו, שנאספו ב”מאמר התלמידים"; המגמה היא המגמה שמצאנו בפירוש על התורה. גם במקומות הדוקטרינריים במידה חמורה ביותר המחשבה היא תמיד צלולה, הדיון זורם בבהירות ובסדר והרצאת הדברים היא כזאת שהיא מעוררת עניין אצל השומע או הקורא; הבחירה ובשימוש בכתובים למטרות הדרשנות מעידים לעתים קרובות על כישרון בלתי־שכיח. בזכות כל התכונות הללו שבו ראוי משה בן יואב לציון מיוחד בתורת דרשן, וגם בגלל העובדה שאוסף דרשותיו העבריות הוא האוסף הקדום ביותר מסוג זה, מאת מחבר איטלקי, שהגיע עד ימינו1024.

כתב קטן אחר, השייך אף הוא לסוג השני של הכתבים של משה בן יואב, קשור בדרשות; הכתב הזה, שאבד, היה חוברת קטנה התומכת בדעת הרמב“ם על הקרבנות, בניגוד לדעתו של הרמב”ן. בדרשה הראשונה של האוסף1025 מציג המחבר לקהל את חוברתו; ובשנייה1026 הוא מרצה בראשי פרקים על תוכנה.

על רב אחר שאנו פוגשים בפירינצי בשנת 1484 בקירוב, עזריאל, לא נודע לנו שום דבר מלבד שמו, משרת “ראש” הקהילה שהחזיק בה, ופעילותו בהוראה לתלמידים1027. אי־אפשר לקבוע, אם יש לחשוב שהיה עזריאל עצמו הרב שבשנת 1482 עמד בוויכוח על נושאי דת עם אחד הנזירים בכנסיית סנטו־ספיריטו1028.

דוד בן יהודה מיסיר ליאון לא היה בפירינצי אלא במעבר, ועל כן נסתפק בכך שנזכיר אותו בקצרה: הוא היה תלמידם של אביו ושל חכמים מפורסמים אחרים מאיטליה ומארצות אחרות, וקנה לו חכמה רחבה הן בענייני התלמוד והן במדעים החילוניים. עבר לסאלוניקי, ומשם הלך לשבת על כיסא הרבנות בוואלונה; על־כן ביצע חלק גדול מפעולותיו מחוץ לגבולות איטליה, ובכל זאת הוסיף להיות דוגמה אופיינית לדמות החכם היהודי האיטלקי, השוקד בהתלהבות על המדע ועל הספרות החילוניים מלבד שקידתו על מקצועות התלמוד. בכתביו הרבים, שלא כאן המקום לדון בהם בפרוטרוט, עסק סופר פורה ורבגוני זה ברפואה ובפילוסופיה, בפרשנות המקרא ובהלכה, ונתן דוגמאות לדרשות ולנאומים לעת מצוא, לשירים בעברית ולשירים בלעז1029. איגרת שלו, הנשמרת באחד מכתבי־היד של הספרייה הלאורנציאנית, מוכיחה כי בשנת 1484 בערך שהה זמן קצר בפירינצי1030.

אף דוד בן יוסף אבן־יחיא היה עובר־אורח בפירינצי בשנת 1494; החכם הזה ישב אחר־כך בכבוד רב במשך עשרים ושתיים שנה על כס הרבנות בנאפולי, וחיבר כתבים רבים ותקצירים בענייני דקדוק ופילוסופיה. אביו, דון יוסף אבן יחיא, נהנה במשך זמן רב מחסדיו של חואן הב' מלך פורטוגאל, אך פתאום העמידו מלכו לפני הברירה בין המרת דתו ובין מיתתו; אז ברח בחיפזון מפורטוגאל עם כל משפחתו, ואחרי נסיעה ארוכה ומסוכנת הגיע לפיסא, בזמן שהיתה כבושה בידי חיילי קארל הח'. הפליטים נשבו בידי הצרפתים ועלה בידם להשתחרר תמורת תשלום פדיון כבד מאוד; על כן יכלו להמשיך דרכם עד פירארא, אגב שהייה בפירינצי: בעיר זו ילדה אשתו של דוד את בנם יוסף, שהיה במרוצת הזמן לתיאולוג ולפרשן מצוין, וממנו נולד סופר דברי הימים גדליה1031.


פרק ב'. חורזים וכותבי פרוזה שונים במאה החמש־עשרה    🔗

אם כי השירה העברית, הן הדתית והן החילונית, לא התרוממה באיטליה עד הפסגות שאליהן הצליחה לעלות בספרד, זכתה גם שם לפריחה רחבה ובלתי־נפסקת בימי הביניים ובתקופה החדשה. גם בקהילת יהודי פירינצי רבים היו השוקדים עליה: בנימין ממונטלצ’ינו, מחבר הפיוטים שעליהם דיברנו בפרק הקודם, אינו אלא הראשון בשורה ארוכה ובלתי־פוסקת של חורזים יהודיים מפירינצי.

הדרשה של הרב משה בן יואב שנישאה, כפי שכבר ראינו. בזמן שקרו המאורעות המעציבים משנת 14581032, מזכירה אדם בשם מאיר מסיסא, שאשתו היתה נתונה לסכנה חמורה. לא מן הנמנע הוא שיש לקרוא גם־כן מאיר מסיסה את שמו של מחבר פיוט לחג הסוכות, שנשתמר בנספח לאחד ממצחפי די־רוסי, ואם כך הדבר הכוונה לאותו אדם; על מחבר הפיוט אין אנו יודעים דבר, מלבד שבוודאי שגשג זמן מה אחרי שנת 1404, שבה נכתב החלק העיקרי של המצחף1033.

בוודאי יש למנות עם מחברי הפיוטים אחד הבנקאים החשובים ביותר של פירינצי: מאנואילי בן בונאיוטו מקאמירינו1034. מאנואילי מקאמירינו כבר נכלל בין בעלי הזיכיון לפי הקאפיטולי משנת 1459 ונטל חלק גם בזיכיונות מן השנים 1471 ו־1481, כראש השותפות של “שולחן” ואקא; משותפות זו פרש בשנת 1490 וחזר אליה בזמן מאוחר קצת יותר, בימי הזיכיון שתחילת תוקפו היתה ביום 15 בדצמבר 14911035. מלבד “שולחן” ואקא שבפירינצי, היה גם בעליהם של כמה “שולחנות” אחרים במקומות שונים של השטח הנתון לשלטון פירינצי: בסאן ג’וואני ואלדארנו, בבורגו סאן לורינצו, בבורגו סאן סיפולקרו, בקורטונא1036; אך בפירינצי היה המושב העיקרי של הפירמה הבנקאית שלו, ובפירינצי היה גר, בקרבת מקום ל“שולחן” ואקא, שנמצא ברחוב הנקרא באותו שם1037. מבין המלווים היהודים שבפירינצי היה מאנואילי מקאמירינו החשוב ובעל ההשפעה הגדולה ביותר אחרי ויטאלי מפיסא; וגם יותר מוויטאלי כנראה היה ידוע בתוך עם פירינצי, שהיה רואה ב“מאנואילינו” – כך כינוהו בדרך כלל – את הנציג הטיפוסי והאופייני ביותר של הבנקאים היהודיים1038. העובדה שהיה כל־כך ידוע ברבים היתה כנראה, יחד עִם המקום המרכזי שבו שכן “שולחנו”, אחד הגורמים שעשוהו למטרה העיקרית של המהומה העממית שהתפרצה בשנת 1488, בעקבות דרשותיו של בירנרדינו מפילטרי לטובת “מונטי די פייטא” ונגד היהודים. ההמון שהתקיף את ביתו ואת “שולחנו” איים להמיתו, והוא ניצל רק בקושי בזכות התערבותם המהירה והתקיפה של השלטונות1039. תקרית מצערת זו מבליטה היטב את אצילות מעשהו של מאנואילי כעבור עשר שנים בקירוב, כאשר כונן סופית “מונטי די פייטא” והחל לבצע את פעולתו המיטיבה לסיוע המעמדות העניים. במותו, שחל לא לפני 27 באפריל 1497 ולא אחרי 3 בספטמבר 14981040, השכיח מאנואילי מקאמירינו מלבו את מעשי החמס ואת העלבונות שמהם סבל בעבר, וציווה סכום ל“מונטי” שנוסד לפני זמן קצר1041, כי רצה לתרום לחיזוק מוסד החסד הזה.

ללא כל ספק מאנואילי בן בונאיוטו מקאמירינו אחד הוא עם עמנואל חי בן עזריאל מקאמירינו. אשר את שמו אנו מוצאים במקורות עבריים. יהודה מיסיר ליאון, ההומאניסט היהודי ממנטובא, חיבר על־פי חפצו של עמנואל מקאמירינו, שהיה עוד תלמיד צעיר, את פירושו על שיר המוסר של ידעיה הפניני “בחינת עולם”, והקדיש אותו לו בביטויי שבח, המעידים על השקידה שבה התמסר עמנואל אל לימודי הפילוסופיה1042. ההתלהבות שבה שקד על הלימודים הטובים לא דעכה אף כשהגיע לשנות העמידה והדאגות למפעלים הבנקאיים הרבים שלו התחילו להעסיק אותו במרבית זמנו. הוא עמד כל הזמן בקשרי

מכתבים עם חכמים יהודים אחרים מאיטליה, שעמהם נמנים יהודה מיסיר ליאון1043 ופרשן המשנה ר' עובדיה מבירטינורו1044; כן הוא השתדל בחיבה יתרה ליצור לעצמו ספרייה רבת־ערך1045; והשתעשע גם בחיבור חרוזים בעברית: הוא הניח לנו פיוט, שאינו חורג אמנם מן המסגרות המסורתית, אך בכל זאת הוא הוכחה נוספת לרב־גוניות של כשרונותיו1046.

אחד הספרים שהיו שייכים לעמנואל מקאמירינו מכר לו בפירינצי רפאל בן יצחק מפאינצה1047, שהיה אף הוא מלומד ומחבר שירים. בשבילו ובשביל שבתאי בן מרדכי מסולמונא תרגם הרופא יהודה בן שמואל שלום1048 מלטינית לעברית את החיבור האסטרולוגיה של גירארדו מסביוניטא, Theorica planetarum. חיבורים רבים בשירה של רפאל מפאינצא, על נושא חילוני ועל נושא דתי, הגיעו אלינו, ועד עתה הם כולם בכתובים. למסגרת השירה החילונית ‏ שייכים החרוזים שכתב עמנואל לשבח אשה, גאלנטינה מורוסינה, הנשמרים במצחף של אוסף די־רוסי1049. מצחף אחר באוסף די־רוסי מכיל ‏ פיוט שחיברו עמנואל ביום ו' בתשרי 1450, “תחנון” המיועד לשמש “רשות” ל“עקדה” הידועה ‏ מאת שמואל עבאס1050, והוא נמצא גם בכתב־היד שמכר לעמנואל מקאמירינו1051. עוד יש בידנו שני פיוטים שלו: האחד במצחף קאזאנאטינסי1052, והשני במצחף שנכתב בפירינצי והשייך לאוסף מרצבכר; הוא נמצא עתה בספרייה העירונית של פרנקפורט על־נהר מיין1053.

המצחף מאוסף די־רוסי, הכולל את החרוזים של רפאל מפאינצה לשבח גאלנטינה מורוסינה, שמר לנו גם חיבור פיוטי של אליעזר מוולטירא, שיש לזהותו באיש אשר אנו מוצאים ידיעה עליו במסמכים מפירינצי.

מוצאה של משפחת מוולטירא היה מבונאווינטורא בן ג’ינאטאנו מבולוניאה, שהוזמן בפברואר 1408 כדי שעיסוק בהלוואה בוולטירא1054. כשמת בונאווינטורא הזקן באו במקומו בבעלות ה“שולחן” של וולטירא בניו אברהם ומאנואילי, ואחרי כן בניו של האחרון, בונאווינטורא, לאזארו, אנג’ילו ורפאל1055. באותו זמן פתח מאנואילי שולחן גם בפירינצי, על־פי הזיכיון משנת 1459, ובא להשתקע יחד עם משפחתו בפירינצי, וכאן קנה נכס דלא נייד הידוע בשם פולווירוסו1056. לפי מה שמספר בדרך־אגב בנו בונאווינטורא שנים רבות לאחר־מכן ביומן מסעיו, שעליו נדבר מיד, הגיע אז ההון שברשותו של מאנואילי ליותר מ־100,000 דוקאטים1057. נראה שבשעת מותו של מאנואילי עדיין היו נכסי המשפחה מרובים במידה ניכרת; אך אחד הבנים, אנג’ילו, קיבל על עצמו לפני־כן התחייבויות כספיות רבות, שבלעו לא רק את החלק המגיע לו בירושת אביו, אלא אף את חלק אחיו, והם ויתרו עליו מרצונם הטוב למען הנושים, כדי לכבד את חתימת אחיהם1058. הואיל וכך הדבר, לא נתפלא אם בשנת 1481 מדבר בונאווינטורא בן מאנואילי על עושר המשפחה כעל דבר שחלף ואיננו1059.

כמה מן הבנים האלה של משפחת מוולטירא1060 מוזכרים גם במקורות עבריים. כבר יש כנראה לזהות את בונאווינטורא הזקן במשולם מוולטירא – אם גרסה זו נכונה – שבשנת 1418 סיים העתקת חיבור עברי על תורת ההיגיון1061; אך מעניינים אותנו יותר שניים מנכדיו, בונאווינטורא ולאזארו (אליעזר), בגלל כתביהם הספרותיים בעברית.

בונאווינטורא בן מאנואילי מוולטירא היה בוודאי, לפי מה שאמרנו לעיל בדבר השמות הכפולים של היהודים, בעל השם העברי משולם בן מנחם. והנה, כתב־יד של הספרייה הלאורינציאנית שמר לנו יומן עברי מאת משולם בן מנחם מוולטירא. סוחר אבנים טובות מפירינצי, המוסר פרטים על מסע שערך בשנת 1481 בדרכו לארץ־ישראל1062. על כן נוכל לקבוע ללא היסוס, כי היומן שבספרייה הלאורינציאנית הוא מעשה־ידיו של בונאווינטורא שבו אנו עוסקים, שכן ברור כי בשעה שהיה שותף במפעל הבנקאי של אביו ואף לקח לידיר את ניהולו אחרי מות אביו1063, היה עוסק גם במסחר האבנים הטובות, שעבר כנראה אחר־כך בירושה מדור לדור במשפחתו1064.

היומן של משולם מוולטירא, שפרסם אותו בשנת 1882 פרופ' דוד קסטילי1065, מתאר בצורה חיה וערה את קורות מסעו לארץ־הקודש, שיצא אליה כדי לשלם נדר1066. משולם הפליג מנאפולי באנייה של ג’ינווא שיצאה לאלכסנדריאה של מצרים; והוא בא לרודוס ביום 8 במאי 1481 עם משרת שנלווה אליו1067. אחרי הרפתקאות שונות הפליג מרודוס ביום 2 ביוני והגיע ב־6 בו לאלכסנדריאה. משם יצא ב־12 ביוני בדרך היבשה, ואחרי נסיעה ארוכה ומלאה תלאות הגיע לירושלים ביום 29 ביולי, ושם חלה מיד, לפי מה שנראה כקרוב לאמת בגלל סבלות הדרך. הוא נסע מירושלים ביום 26 באוגוסט, הפליג ביום 28 מיפו, יצא לוויניציאה ולשם הגיע ביום 19 באוקטובר1068.

ביומן, ששוגר לבני־אדם בלתי־ידועים לנו שהוא מכנה אותם “רבותי”, אין משולם מסתפק במסירת פרטים על כל התקריות הרבות והמגוונות שאירעו לו במסעו הארוך, אלא הוא מאריך גם בתיאור מפורט של המקומות שבהם נזדמן לו לשהות או שעבר בהם, והוא מבליט בחוש הסתכלות חריף את כל הדברים האופייניים ביותר שמצא במנהגי התושבים, ורומז גם על מוצרי האדמה ועל המינים השונים של בעלי־חחיים המיוחדים לארצות השונות. מעל לכול הוא אוהב להאריך, בדומה למה שאנו מוצאים גם אצל שאר

הנוסעים היהודיים, במסירת פרטים רבים על הקהילות היהודיות שאליהן נקלע בשעת מסעו ועל האישים החשובים ביותר של קהילות אלו. בהיותו אדם הנוטה במידת מה להאמין בקלות־יתר לכל הסיפורים, הוא רואה כאמת צרופה את הנסים ואת הנפלאות שסיפרו לו; ובמקרים אחדים אמונתו היא כל־כך יציבה, שהוא חושב לראות במו עיניו מה שאחרים משכנעים אותו לראות, אם כי אינו נמנע, בחוש המעשי הנאה לסוחר מפירינצי, מלהביע את החשש שמא לא ירצה הקורא להאמין לדבריו. המעשיוּת שלו, היאה לסוחר,

מתגלה גם בהזדמנויות אחרות: למשל, כל אימת שהוא מתאר בניין או חפץ רב־ערך, הוא חש צורך לשום אותו ולציין את ערכו בדוקאטים, דבר שיש מקבילים לו גם בדינים וחשבונות של מסעים שכתבו בני פירינצי נוצרים. גם דבר מאפיין אחר משותף לו ולהם: השוואת הערים השונות שהוא מתאר לערים מאיטליה, ובעיקר מטוסקאנא, בשביל להקנות לקורא מושג מגדולתן או ממראהן. כמה פעמים הוא משתמש בפירינצי כאבן־בוחן, פעם אחת בפראטו, ובערי איטליה אחרות במקרים אחרים. בכל הדין וחשבון פועמת ספונטניות רעננה וחיה, וקלילות הביטוי (הגדוש ביטויים איטלקיים יתר על המידה, אליבא דאמת1069, אך עם זאת נקי משגיאות ולא חסר הידור) עם הרב־גוניות של התוכן עושים את קריאתו נעימה ומושכת1070.

אם המחבר הזה הוא אותו משולם מוולטירא שנזכר, לפחות לפי גרסת אחד המצחפים, באיגרת מאת עובדיה מבירטינורו, הרי ערך כעבור שש שנים מסע אחר למזרח, הפעם אך ורק למטרות מסחר1071.

אחיו של בונאווינטורא, לאזארו. הוסיף אחרי מות אביו להיות שותף של אחיו ב“שולחן” של וולטירא, ובכל זאת יצא לדרום איטליה בשנת 1484 בערך1072, בלכתו בעקבות דודו אברהם, שפתח “שולחן” הלוואות בגאיטא1073; זמן קצר לאחר־מכן אנו מוצאים שהיה שותף ב“שולחן” של סיאינא1074. ואולם כעבור זמן קצר חזר כנראה לפירינצי, שבה אנו מוצאים אותו פעמים רבות בשנת 14901075, ושבה היה במשך ימים מעטים, בראשית שנת 1491, שותף בחברה העוסקת בהלוואה בוואקא1076. ללא כל ספק הוא הוא אליעזר מוולטירא, שעליו נמסרות ידיעות במצחף של אוסף די־רוסי מס' 420 ובמקורות עבריים אחרים. אליעזר מוולטירא נשא לאשה את חנה בת יחיאל מפיסא, שבוודאי ניתן לו להכירה כבר בזמן הראשון לישיבתו בפירינצי; ומזלו הטוב שיחק לו הרבה, כי חנה מפיסא היתה בעלת חן ואדיבות וכל מעלה נשית למופת; עד כדי כך, שכאשר רצה אביגדור מפאנו לסתור בשלשות שלו את החרוזים המביעים שנאה לנשים מאת אברהם מסרטיאנו, לא ידע להעמיד בפני ספקנות יריבו דוגמה יעילה יותר מדוגמת אשתו של אליעזר מוולטירא, שאין ערוך לה1077. עוד בפירינצי ניתן לו להתקרב אל יוחנן אלימאנו, הפילוסוף היהודי שעליו נדבר קצת להלן, ולשוחח אתו על ענייני חכמה; ואכן, יוחנן מביא באחד המאמרים של Miscellanea שלו דברים שמסר לו אליעזר מוולטירא, בשנת 14911078. אליעזר השתעשע גם בשירה עברית והניח לנו לא רק פיוט המוקדש לגאלנטינה מורוסינה במצחף די רוסי הנ"ל1079, אלא גם קינה בשלשות על מות חותנו יחיאל מפיסא1080: למרות ההגזמה הטיפוסית לסופרים המזרחיים שבשבחיה לנפטר, ולמרות שגרתיות־מה בתפיסתה, אין קינה זו נטולת חן וכוח פיוטי. המחבר מזכיר בה, כי זמן מה לפני מותו של יחיאל חלם חלום־בלהות איום, ראה חיזיון אימים אשר בישר לו את האסון הממשמש ובא על משפחתו: השמים קדרו ושבעת כוכבי הלכת, עם שנים־עשר המזלות ועם כל צבא השמים, רבו ביניהם על הכבוד לקבל את נשמתו של יחיאל. ארוכה מאוד היתה המריבה; היא נמשכה לא פחות משישה חודשים (ברור, כזה היה אורך זמן המחלה), עד שנפטר יחיאל, ואז פרצה כל הארץ בבכי ובאנחות מצוקה. לא רק הבנים שאבד להם אביהם, אלא היתומים כולם והאלמנות, העניים והנדכאים, מתאבלים אבל כבד על פטירת משענם החזק ומשגבם מלא האהבה. בין השאר ויותר מך השאר מצטער המשורר עצמו, שאבד לו אביה המכובד של בת זוגו, הידיד האהוב בחיבה רבה. ואולם, הנה קולות מן השמים משמיעים דברי נחמה בסמוך לאוזנו: אלה הם קולות הנשמות הנהנות מזיו השכינה, היוצאות לקראת נשמתו המעולה של יחיאל, להביאה אתן ליהנות מחיי הנצח. אליעזר מתנחם בדרך זו מצערו ומסיים את דבריו בכך שהוא מנשא את אושרו של מי שעלה לכבוד הנצח של השמיים, וקודם שעזב את העולם הזה זכה לראות את שני בניו, יצחק ושמואל, גדלים באורח שהוא כבוד לו: נוכחותם תהיה לחיים מעין פיצוי על הסתלקותו.

גם חתנו השני של יחיאל מפיסא, דוד מטיוולי, בנו של דאטילו מטיוולי שהיה בין המלווים הראשונים בפירינצי, חיבר קינה עברית על מות חותנו1081. דאטילו מטיוולי המשיך את מסורת המשפחה, שבה עסקו מדור לדור בשקידה על הספרות ועל הלימודים1082, וכך דאג כי לבנו דוד תינתן השכלה רחבה ויסודית, כבר בבולוניאה. שבה אולי נולד דוד ושבה בוודאי בילה את ימי נעוריו הראשונים, היה מורהו אחד התכמים היהודים המפורסמים ביותר בזמן ההוא, יהודה מיסיר ליאון; ועם בנו, דוד, קשר דוד מטיוולי קשרי ידידות עמוקה, שהתקיימה גם כשנאלצו שני חברי־הנעורים להיפרד בגלל קורות חייהם. מלבד השקידה על לימודי המקרא, היסוד העיקרי לכל תרבות עברית, שקד דוד מטיוולי גם על לימודי הפילוסופיה והקבלה: באיגרת לידידו דוד בן מיסיר ליאון אנו רואים שהוא מביא קטע מ“מורה הנבוכים” לרמב"ם, ועל־פי דרישתו חיבר ידידו זה חיבור פילוסופי־דתי, שאופיו קבלי בעיקר, “מגן דוד”. נראה שהוא טיפל גם בלימוד המדעים המדויקים, כי אנו מוצאים ששמו נרשם במצחף המכיל חיבורים על נושאים שונים, וביניהם כמה עבודות מאתימאטיות1083. אחרי שהיה עם אביו בבולוניאה ובפירינצי,

שבה נשא לאשה אחת מבנותיו של יחיאל מפיסא, גר בכמה ערים באיטליה, וביניהן ויניציאה, לוקא ופיסא, ולבסוף חזר לפירינצי. בלוקא החזיק משנת 1477 עד שנת 1493 “שולחן” הלוואות, ועל הצרות שפקדו אותו מסרתי בפרוטרוט במקום אחר1084.

על איגרותיו העבריות של דוד מטיוולי יזדמן לנו לדבר להלן; כאן נסתפק ברמז על הקינה שכתב בעת פטירת חותנו. בקינה זו, אף היא בשלשות, הוא מפתח רעיונות דומים מאוד לרעיונות שבקינת גיסו, והיינו יכולים לחשוב שהאחד לקח את חרוזיו של השני דוגמה לחיבורו, אילולא היה העניין ברעיונות החוזרים ונשנים לעתים קרובות בחיבורים מסוג זה. יותר מאליעזר מוולטירא מאריך דוד מטיוולי בספרו על שבח הנפטר; בחלק הראשון של הקינה הוא מנשא את חכמתו הנדירה, את דבקותו במצוות, את ענוותנותו ואת שאר המידות הנעלות של נפשו, ובמיוחד את נכונותו הבלתי מוגבלת לעזור לעניים, שלפי שראינו שובחה גם במסמך רשמי1085. בחלק השני אנו מוצאים, כמו אצל אליעזר מוולטירא, את התרגשות תבל כולה על מות יחיאל, אנחת האנשים שהיטיב להם, מועקת לבו של המחבר, הנחמה על האושר הגנוז לנפטר בשמים, והרמז הסופי על שני בניו, המוסיפים ללכת בדרכיו.

בקינה זו קשור שמו של אבא מארי חלפן1086, ועל־כן יש להסיק מכך שהוא נמצא בפירינצי, לפחות בעראי, בזמן מותו של יחיאל מפיסא, שחל ביום 10 בפברואר 1490. אבא מארי חלפן ידוע לנו בתור מחבר עבודה על התכונה בשם “טעמי המצווֹת” (“טעמי המצווֹת והלוחות”), המוקדש להבהרת הלוחות האלפונסינים1087. לא ניתן לנו לדעת, אם כבר התחיל אבא מארי בלימודי התכונה בזמן שנמצא בפירינצי, או אם התחיל בהם רק כשיצא לנאפולי במיוחד כדי להתמסר לתכונה1088. חכמת התכונה כבר היתה מיוצגת בקהילת פירינצי, כי הכותרת של דרשה מאת משה בן יואב מודיעה לנו, שבתוך קהל הצופים נכח גם תוכן יהודי1089.

בדבר השוקדים על חכמת הרפואה נזדמן לנו לדבר בזמן הדיון על ההתעסקות במקצוע הרפואה בין יהודי פירינצי1090. כאן נציין עוד שלא נעדרו מביניהם אחדים, שמלבד עיסוקם למעשה במלאכת הרפואה נתנו עם זאת את ידם לחיבור כתבים על נושא מדעי. באוסף כתבים רפואיים שונים, שלוקטו בחלקם כנראה בפירינצי, מובא חלק מ“ספר” מאת הרופא בונאווינטורא מפראטו, שהזכרנוהו לעיל1091. ייתכן כי את יעקב מפאנו, שבאותו אוסף חיבורים נשמרה חוברת קטנה שלו על הטיפול בפצעים שנגרמו בנשק קר, יש לזהות במלווה יעקב בן מאנואילי מפאנו, שהיה צד בקאפיטולי משנת 1481, וכפי שראינו מייחס לו אחד המסמכים את התואר “מאיסטרו”1092. מתחת ידו של אלעזר מפאוויאה או מפאינצא, שטיפל בלורינצו די־מידיצ’י במחלתו האחרונה, יצאו רבים מן הרצפּטים הכלולים באוסף שהגיע אלינו באחד מכתבי־היד של די־רוסי1093. נוסף על כך אפשר להזכיר כאן, אף־על־פי שלא היה רופא, את שמריה בן אברהם יחיאל, המעתיק החרוץ1094, שליקט בשקידה רבה במשך שנים רבות אוסף גדול של רצפטים רפואיים. וכן של נוסחאות קבלה וכישוף1095.

שמריה בן אברהם יחיאל חיבר גם תפילה, שבה הביע את חרדת האימים ואת האמונה העמוקה של הקהילה, כאשר איימו עליה סכנות חמורות בסוף 1471 או בראשית 1472, כפי שכבר ראינו. בטכס הדתי החגיגי, שנתקיים אז בבית־הכנסת של פירינצי כדי לבקש מה' שיציל את עדתו, נאמרה בציבור, יחד עם התפילות הרגילות, בקשה לה' שחוברה במיוחד להזדמנות זו על־ידי שמריה בן אברהם יחיאל. בקשה זו, שנשתמרה בכתב־יד במצחף של הספרייה העירונית של פראנקפורט על־נהר מיין, בצורתה הפשוטה והספונטנית, החסרה כל מלאכותיות וכל ניפוח מליצי, היא ביטוי כן וישיר של רגשות הלב הנבעת

מאימת הסכנה האורבת והבוטח עם זאת בעזרת האל. תפילתו של שמריה בן אברהם יחיאל רחוקה מן הבררנות המסובכת ומן הליטוש המופרז בצורה, שהם כל־כך שכיחים בפיוטים של יהודי איטליה, ודווקא הספונטניות הרעננה שבה היא מעלתה הטובה ביותר1096.


פרק ג'. היהודים בחוג ההומאניסטים והלימודים היהודיים ל המשכילים בני פירינצי    🔗

אותו להט נלהב לחיפוש אחר הקדמוניות ולבדיקתן: שהיה מניע את ההומאניסטים לנדוד מארץ לארץ, כדי להוציא מתחת לשכבות האבק של ספריות המנזרים את היצירות גדולות־הערך של הספרויות הקלאסיות שירדו לתהום הנשייה, הוא שדחף אותם בעת ובעונה אחת ללמוד במישרין את הספרות העברית הקדומה, שנשמרה בדפי כתבי הקודש, וכן לחקור את עבודותיהם של היהודים מימי הביניים, שבידיהם, כמו בידי הערבים, הופקדה במשך מאות שנים רבות החכמה ההילינית הקדומה. לעתים קרובות היתה גם ההתלהבות הדתית מפנה את המלומדים אל הסוג הזה של לימודים, כי השתדלו למצוא את הסיפוק להתלהבותם זו בהכרה הישירה של כתבי הקודש, והתכוונו לשאוב מספרות היהודים שלאחר המקרא טענות במספר רב יותר והכנה יעילה יותר לפולמוס הדתי נגד היהדות. בודד נשאר קולו של ליאונרדו ברוני, שלא עמד יפה על היתרונות שהיה עשוי להביא לימוד הלשון העברית והוא טען כי זה בזבוז־לריק של זמן ושל פעילות1097. וכשם שהיו ההומאניסטים האיטלקיים פונים לעתים קרובות אל יורשיה הישירים של ההיליניות הקדומה, אל החכמים היווניים מביזאנטיום, כן היו רגילים לפנות אל המלומדים היהודיים, כדי ללמוד מהם את הלשון ואת הספרות העבריות.

פירינצי היתה במיוחד מרכז מצוין ללימודים יהודיים. כבר בראשית המאה החמש־עשרה אנו פוגשים שני הומאניסטים, שלא היו ילידי פירינצי אך בחרו בעיר זו לשבת בה, ושעמלו בה כדי ללמוד את הלשון העברית: פוג’ו בראצ’וליני (1380–1459) ואמבורג’ו טראווירסארי (1439–1386). פוג’ו התחיל לעסוק בלשון העברית כשהיה בקונסטנץ לרגל ועידת הכנסייה, והוא למד בהדרכת יהודי משומד, שהוא לועג לו פעמים רבות באיגרותיו1098. אשר לאמברוג’ו טראווירסארי מספר לנו אחד מסופרי קורות חייו, כי עסק בספרות העברית וידע בה משהו1099; מצד שני ידוע לנו מאחת מאיגרותיו, כי פעם ניתן לו במתנה כתב־יד של הנוסח העברי של הכתובים, והוא נהנה מאוד ממתנה זו1100. אבל גם זה וגם זה הצטמצמו לפי הנראה בידיעה שטחית של הדקדוק ושל אוצר המלים. אשר לטראווירסארי מתברר הדבר ממה שכתב סופר קורות חייו בעצמו; ואשר לפוג’ו, הוא בעצמו מודה כי היתרון היחיד שיכול היה להפיק מלימודו היתה האפשרות להכיר את השיטה שלפיה נהג הירונימוס בתרגום המקרא שלו. ידיעה בטוחה ורחבה יותר של לשון היהודים וספרותם היתה לראשונה רק בידי אחד מתלמידיו של טראווירסארי, ג’אנוצו מאניטי (1396–1459).

ג’אנוצו מאניטי היה מחונן בכשרונות שכליים יוצאים מן הכלל ובכוח רצון בלתי־שכיח, ואף־על־פי שהחל שוקד על הלימודים רק בהיותו בן עשרים וחמש שנה, הצליח לרכוש לעצמו בזמן קצר ידיעה מפליאה בספרות הלטינית ובספרות היוונית. אך אמונתו הלוהטת הניעה אותו לחפוץ גם להיות מסוגל לקרוא במישרין את כתבי הקודש בלבושם העברי המקורי; שכן הניח, כי בדרך זו יוכל לספק ביתר שאת את התשוקה להרבות בידיעות הלוהטת בנשמתר המאמינה, וקיווה כ יעלה בידו לשאוב מן הידיעה הישירה של כתבי הקודש אמצעים יעילים יותר להאדרתה ולהפצתת של הדת הנוצרית. והוא לא היה אדם שיוכל להסתפק בלימוד שטחי של השפה העברית. על כן הזמין לביתו יהודי שיהיה לו למורה בלשון העברית, ולאחר שרכש לעצמו את הידיעות היסודיות הראשונות בלשון זו, רצה כי מורהו ידבר אתו תמיד עברית, ולשם כך החזיק אותו אצלו שנתיים1101. המורה הראשון הזה של מאניטי, שהתנצר1102, לפי מה שנראה כקרוב מאוד לאמת, ללא ספק בעקבות פעולת השכנוע מצד תלמידו, הוא המשומד ג’וונפרנצ’יסקו “בן” מר ג’אנוצו מאניטי, שכפי שראינו נמסרה לו בשנת 1464 המשימה לתרגם את הפנקסים העבריים של המלווים1103. אך הוא לא היה היחיד שלימד את מאניטי את הלשון העברית. מספר לנו עוד מתאר ימי חייו של ג’אנוצו, כי מששמע שיש בפירינצי יהודי חכם מאוד הן בעברית והן בלטינית, הנקרא מאנואילו, ביקש ממנו שיבוא לבקר אותו וביקש ממנו שיואיל לקרוא לפניו ולפרש לו את דברי המקרא. מאנואילו נענה בחפץ לב לפנייתו, וביקש שתמורת זאת יתן לו מאניטי שיעורים בפילוסופיה. מאניטי שמח על ההצעה, ובמשך זמן רב בילו שני הלמדנים יחד שעות רבות בכל יום ולימדו זה את זה, עד שעבר ג’אנוצו על כל דברי המקרא פעמיים; אחר־כך עברו לקריאת דברי הפרשנים היהודיים מימי הביניים1104. מאנואילו היהודי הזה היה יכול אפוא להקדיש חלק ניכר מן היום להוראה ללא תמורה בכסף, והיה שייך בוודאי למעמד האמיד יותר של הקהילה; לפי הנראה, לא ניכשל בטעות אם נחפש אותו בין המלווים ואם נזהה אותו בעמנואל בן אברהם מסאן מיניאטו, אשר גר באמת בפירינצי משנת 1437 והלאה, ואשר על תרבותו רומזים הספרים שאנו יודעים כי היו רכושו שלו או של יורשיו1105.

על התעניינותו של ג’אנוצו בלימוד המחשבה היהודית, שלידיעתה רצה שיחונך גם בנו אניולו1106, מעידה גם העובדה שעמל כדי לאסוף מצחפים רבים הן של כתבי המקרא והן של הסופרים היהודיים מימי הביניים1107. כתבי־יד עבריים רבים של הספרייה הוואטיקאנית נושאים עוד את ציון שמו: כך מקרא בצירוף המילון של רד“ק. שקנה אותו ב־1433 ב־21 פרחים; ספר תהילים, עותק פירוש רד”ק לנביאים, עותק פירוש רש"י לתורה, עותק פירוש אבן־עזרא לספרי ישעיה ותרי־עשר. עותק של יוסיפון, שנכתב בשבילו בפאנו על־ידי “מאיסטרו” אליה בן משה בזמן שהוא יצא לשם בשליחות מדינית ב־1443, ועותק

של “מורה נבוכים” מאת הרמב"ם, אשר את כתיבתו הזמין ב־1457, בעת שהותו בנאפולי1108.

שקידה נלהבת בזאת על לימודים לא יכלה שלא להניב פירות; ואכן, הצליח ג’אנוצו מאניטי כעבור זמן קצר, על־פי מה שמוסר מתאר דברי חייו, לרכוש לעצמו בקיאות מיוחדת בספרות העברית ולדבר בשטף בלשון הקודש1109.

תוצאה של לימודיו היהודיים של מאניטי הם תרגומו של ספר התהילים, שנעשה מן המקור, חמשת הספרים שהקדיש להגנה על תרגומו זה בפני דברי הביקורת שנשמעה נגדו מצדדים שונים, ועשרת ספרי הפולמוס Contra Judaeos et gentes, שהוקדשו למלך אלפונסן הה'1110. כתב פולמוס זה קשור עם הוויכוחים על ענייני דת, שבהם עמד מול חכמים יהודים: בין הוויכוחים האלה מזכיר מתאר דברי ימי חייו במיוחד את הוויכוח שהתקיים בשנת 1447 ברימיני, בחצר סיג’יסמונדו מאלאטיסטא, אחרי משתה הדור, שאליו הזמין סיג’יסמונדו במיוחד את כל החכמים היהודיים שבארצות שלטונו ואת כל שאר המלומדים שברימיני1111. בכל אופן, בכל עת ובכל מקום השתמש ג’אנוצו מאניטי בבקיאותו בלשון העברית כדי להגן על האמונה הנוצרית ולהפיצה, ובעיקר פעל כדי להביא יהודים לידי התנצרות. מלבד זה ששכנע את מורהו הראשון לעברית להתנצר, שיתף פעולה ביעילות עם החשמן ג’וליאנו צ’יסאריני במאמצים להניע לשמד רופא יהודי ספרדי שישב בפירינצי, “מאיסטרו” ג’וואני אניולו1112.

גם מתאר דברי ימי חיי ג’אנוצו מאניטי, מוכר הספרים והסופר ויספאסיאנו מביסטיצ’י (1421–1498), נשתבח בספר מאת ידידו סוזומינו מפיסטויא, מרצה באוניברסיטת פירינצי, על ידיעתו המיוחדת בספרים הראויים יותר לציון בספרות העברית ובמחבריהם1113; אך הואיל ושום דבר אחר אינו ידוע לנו על ההשכלה היהודית הזאת של ויספאסיאנו, המדובר הוא, לפי מה שנראה כקרוב מאוד לאמת, אך ורק בידיעות ביבליוגרפיות.

רחבה יותר ופחות שטחית היתה בוודאי ידיעת המחברים היהודיים שקנה לו מרסיליאו פיצ’ינו (1433–1499), רבה וראשה של הניאו־אפלטוניות של פירינצי. משכו את מרסיליאו להתקרב אל ספרות היהודים

ולרכוש ידעות במחשבה היהודית שתי נטיות של רוחו, שבתחילה היו נוגדות זו את זו אך במרוצת הזמן עלה בידו לפשר ביניהן, אחרי מאבקים פנימיים קשים וארוכים1114; והן: הדבקות באמונה הנוצרית מצד אחד, וההערצה ללא גבול לאפלטון ולהולכים בעקבותיו מצד שני. הרצון להועיל לענייני הדת היה מניע אותו לחקור את הכתבים הדתיים והדתיים־פילוסופיים של היהודים, למען יוכל להתנגד להם ביעילות ולמען יחפש בהם, במידת האפשר, הוכחות המסוגלות לתמוך באמיתות הדת הנוצרית, בדומה למה שכבר התכוון לעשות מאניטי; ולימוד המיסטיות הניאו־אפלטונית היה מעורר בו את החשק להכיר את המיסטיות היהודית, את הקבלה, שיש לה יסודות משותפים רבים עם הניאו־אפלטוניות, ועל כן היא כוללת נקודות־מגע רבות עם ההשקפות היקרות לו. וגם אין לעבור בשתיקה על כוח־המשיכה שהפעיל עליו בוודאי הזרם הניאו־אפלטוני הגדול ביותר במחשבה היהודית, כלומר שיטתו של שלמה אבן גבירול, שבו עלינו להתחשב כאן, אף־על־פי שלא ידע פיצ’ינו כי המחבר המהולל של ה־ Fons vitae הוא יהודי, בשם שלא ידעו זאת כל בני דורו.

ואולם מן הדרך שבה מזכיר פיצ’ינו את דברי המחברים היהודיים ובה הוא משתמש בספריהם מתברר, כי לא הגיע לידיעת הלשון העברית ולקריאה במישרים בכתבים המקוריים1115. ברור שהוא פנה אל התרגומים הלטיניים, כשהיו קיימים, או אל התמציות והידיעות הבודדות שהיה יכול למצוא בקלות ובשפע בכתבים לטיניים, בעיקר בעלי נושא פולמוסי1116. משהו יכול היה ללמוד בוודאי גם מפי המלומדים היהודיים שעמהם עמד בקשרים אישיים. ואמנם אנו יודעים, כי היה נוכח בוויכוחים הפילוסופיים־דתיים שעמדו בהם שני רופאים ושני פילוסופים יהודיים בביתו של ג’וואני פיקו דילא־מירנדולא נגד יהודי משומד, כפי שנראה מיד1117; נוסף על כך דבר ודאי הוא. כי הוא עמד בקשרים, לפחות בדרך איגרות, עם אותו מיתרידאטיס היהודי, שגם עליו נדבר בקשר עם פיקו1118; ויהודי בשם פורטונא הוא מזכיר בין שומעיו, באיגרתו המפורסמת למרטינו אוראניאו, שבה הוא מונה את ידידיו ואת תלמידיו1119.

בעיקר בחיבור De Christiana relione, שחובר ופורסם בשנת 14741120, מתגלה השכלתו של פיצ’ינו בעניינים היהודיים, והיא השכלה רחבה ורב־גונית, אך בלתי־מדויקת לחלוטין בפרטים, כפי שיארע בדרך כלל למי שהמקורות הישירים חסומים לפניו והוא אנוס לשאוב אך ורק ממקורות־משנה. הוא מזכיר בספר הזה את התרגומים, את “סדרעולם”, את התלמוד, את המדרשים, פירושים על המקרא וביניהם פירושי רש“י, רמב”ן ורלב“ג, “Libro delle cose del credere”‏ מאת סעדיה, “Libro della direzione”, “Deuteronomio”, “Epistola agli Africani” מאת הרמב”ם, ספר הקבלה “Lucido”1121 וכך הלאה, ונוגע בדרך זו בתחומים המגוונים ביותר של הספרות העברית; נוסף על כך הוא מוכיח שהכיר כמה מאורעות מתולדות היהודים לאחר תקופת המקרא1122 ושהיה מצוי בענייני חישוב הלוח העברי1123 ובנושאים יהודיים בכלל1124; אך אין מספר לאי־הדיוקים, ויש בהם כדי להוכיח כי לא ידע ולא־כלום בעברית וכי כל השכלתו היא מכלי שני. ראשית־כול, השמות הפרטיים משובשים כמעט תמיד באופן כזה שאין להכירם עוד ואין להם עוד צורה עברית1125; ברור כי מרסיליאו היה לוקח אותם כפי שהיו במקורותיו, שערכם היה לעתים קרובות מפוקפק, ולא היה מסוגל לבדוק את דיוק התעתיק ולהתאים למבטא האיטלקי את התעתיקים המיוחדים שהיו מבוססים על המבטא של לשון אירופית אחרת, כגון הצרפתית. או הספרדית. שמות אחדים מופיעים פעמיים בצורות שונות לגמרי זו מזו, בלי ספק בגלל ההבדלים שבמקורות שאליהם פנה המחבר, ולא היה מסוגל להכיר כי שתי צורות הן של שם אחד והן זהות ביסודן, ועל־כן היה הופך לשני אישים שונים מי שלא היה אלא אדם אחד1126. על השגיאות בשמות הפרטיים ובשאר המלים העבריות, שהוא מזכיר ומפרש לעתים, תמיד מכלי שני1127, יש עוד להוסיף אי־הבנות בלי סוף בדעות ובעובדות1128, ויש בהן כדי להוכיח כי ידיעתו של מרסיליאו פיצ’ינו בספרות העברית ובמחשבה היהודית לא היתה תמיד ברורה ובטוחה. וגם כתבי פיצ’ינו שחוברו אחרי De christiana religione, שבהם שכיחים הרבה פחות הרמזים לעניינים יהודיים1129, אינם מראים כל התקדמות בנושא הזה; יתירה מכן, בחיבורו De vita coelitus comparanda, שכתב בשנת 1489, הצהיר פיצ’ינו במפורש, בעניין ערך הקרבנות אצל היהודים, כי השאיר את הדאגה לחקור בנושא הזה לידידו פיקו דילא־מירנדולא1130; בדרך זו העיד על עצמו, כי אף־על־פי שהתעניין בלימודי היהדות, לא היו התלהבותו ועומק־חקירתו בתחום הזה דומים להתלהבות ולעומק החקירה שהניעו את פיקו, כפי שנראה, להקדיש חלק גדול מאוד מפעילותו ללימודים האלה.

בכל זאת, אם כי בעקיפין, לא נפקדה השפעת הסופרים היהודיים על מחשבתו הפילוסופית של מרסיליאו פיצ’ינו, והם תרמו במידה לא מבוטלת להרכב השכלתו. הספר Fons vitae – אף־על־פי שלדעתו של מרסיליאו היה פרי עבודתו של הערבי Avicebron – לא חדל בגלל זאת להיות חיבור של היהודי אבן גבירול, שידע בגאוניותו לחדש את הניאו־אפלטוניות של פלוטינוס, בהרכיבו עליו את תפישתו הוא של ה“רצון”; על הספר הזה שקד מרסיליאו הרבה, כי מחברו היה הקרוב ביותר לכיוון רוחו מבין הוגי הדעות

הערביים־יהודיים1131. הוא מזכיר פעמים רבות גם את אברהם אבן עזרא, שיש ברעיונותיו גון־מה של ניאו־אפלטוניות1132. גם אין לזלזל בכמות הגדולה של חכמה שהצליח מרסיליאו לשאוב במקצועות המגוונים ביותן מן המחברים היהודיים שאליהם היתה לו גישה עקיפה: חכמי התלמוד ופרשנים, פילוסופים ומקובלים, תוכנים ורופאים1133.

להבדיל ממרסיליאו פיצ’ינו, היתה ידיעה כלשהי של הלשון העברית בידי אנג’ילו פוליציאו (1454–1494)1134; ואף־על־פי שלא חדר בלימודו למעמקיה של ספרות היהודים, ידע להפיק תועלת מידיעותיו כדי להתקרב אל הנוסח העברי של המקרא ואל מפרשיו מימי הביניים; בדבר הזה היתה לו לעזר רב בקיאותו של ידידו החכם. ג’וואני פיקו דילא־מירנדולא1135.

ואכן, נראה כי הכיר בהיקף רחב מאוד את הכתבים העבריים ג’וואני פיקו דילא־מירנדולא (1463–1494), המלומד שהגיע לבגרות שכלית בהיותו עוד צעיר מאוד ושהפתיע את בני דורו בהשכלתו היוצאת מן הכלל. הלימודים היהודיים של פיקו, ששקד עליהם ללא הפסק מאז היה תלמיד באוניברסיטה של פאדובא ועד סוף ימיו, היו שונים באופים בשתי תקופות שונות, המקבילות לשני שלבים שונים בלימודי הפילוסופיה שלו. בתקופה הראשונה, שבה התמסר בעיקר לפילוסופיה האריסטוטלית, לא חיפש בספרות העברית אלא את המכשיר, כדי לגשת בו אל הכרת הוגי־הדעות הערביים ופירושיהם לכתבי אריסטו, ועל־כן הסתפק אף הוא בתרגומים בלבד מן העברית; ואולם בתקופה השנייה קיבלו לימודיו הפילוסופיים אופי אקלקטי, והוא נמשך אחרי אידיאל של פשרה, בהשתדלו למצוא בדרך זו תיאום בין אפלטון ואריסטו, וכן, על־פי דוגמתו והשראתו של פיצ’ינו, בין הדת והפילוסופיה; ובתקופה זו ניגש במישרים אל הכתבים המקוריים העבריים, כי לכך דחפוהו ראשית כל תשוקתו הטבעית והבלתי־מוגבלת לדעת, אחר־כך החפץ למצוא בהם את ההוכחה לנכונות האמונות הנוצריות, ולבסוף הביטחון שימצא אצל הפרשנים היהודיים אמצעים שיוכל להגיע בהם להבנה טובה יותר של כתבי הקודש. בתקופה הראשונה שימש לו מדריך אליה דיל־מידיגו, שרגילים, ולא בצדק, לכנותו כמורהו לעברית, אך כפי שנראה הוא רק תרגם או פירש לו בלטינית חיבורים עבריים; בתקופה השנייה, אחרי שלמד את הלשון העברית ואת הלשון הארמית מפי פלוויוס מיתרידאטי, מצא מורה ראוי לו לספרות היהודית ולמחשבה היהודית, הלא הוא יוחנן אלימאנו. באליה דיל־מידיגו וביוחנן אלימאנו, שקיימו קשרים עם פיקו בפירינצי, עלינו להתעסק עתה מקרוב.

אליה דיל־מידיגו נולד בקנדיאה בעשור השישי של המאה הט"ו למשפחה שהיגרה לשם מגרמניה בסוף המאה הארבע־עשרה ומת באי מולדתו בסוף שנת 1492 או בראשית 14931136, אך חי שנים רבות באיטליה. לא ניתן לנו לדעת היכן התחיל בלימודיו1137. יש לראות כקרוב לאמת, כי הואיל והיתה קנדיאה קשורה בקהיליית ויניציאה קשרי כפיפות, נסע אליה לשם לימודיו האוניברסיטאיים אל פאדובא: שם שלטו תורות אבו־רשיד שלטון בלי מצרים, והם נתנו למחשבתו את הכיוון שהיה אופייני לו כל ימיו. בכל אופן דבר בטוח הוא, כי בזמן מוקדם למדי התיישב בוויניציאה, ושם חיבר בשנת 1480 את ספרו Quaestio de efficientia mundi או Quaestio utrum mundus sit effectus, אחת משלוש ה־Quaestiones (בעיות) שלו על נושא פילוסופי. שהגיעו אלינו מודפסות1138.

עובדה זו באה להוכיח. בי כבר אז נכנסה מחשבתו לחלוטין אל מסלול הפילוסופיה של אבו־רשיד. וכן נראה כוודאי, כי מלבד שקידתו על לימודי הפילוסופיה שקד גם על לימודי הרפואה, וכי גם במקצוע הזה השיג תואר דוקטור1139. ידיעותיו בפילוסופיה זיכוהו כעבור זמן לכך, שנקרא לפאדובא כדי שיקבל על עצמו באוניברסיטה של אותה עיר תפקיד שעל מהותו אין לנו ידיעות ברורות; אך לפי הנראה היה שם משנן שיעורים, או דוצנט פרטי, או משהו דומה1140. בכל אופן העמיד בפאדובא תלמידים הרבה, לא רק יהודים, אלא גם ובעיקר נוצרים; ופיקו. שהיה בפאדובא תלמיד במשך שנתיים, בשנת 1480/81 ובשנת 1481/821141, שמע ללא ספק את שיעוריו.

פיקו הלך בתקופה זו בכיוון שהיה שולט אז באוניברסיטה של פאדובא, ועל־כן הפנה את תשוקתו המופלאה לדעת לצד האריסטוטליות של אבו־רשיד; ומשניתן לו לעמוד על מומחיותו המיוחדת של אליה דיל־מידיגו, מתוך שמיעת שיעוריו, רצה לקיים אתו קשרים ישרים ומתמידים, משום שהוא היה האדם היחיד בפאדובא שהיה מסוגל לגשת אל הכתבים הרבים של אבו־רשיד שעדיין לא תורגמו ללטינית, ושעל ידיעתם לא היה פיקו מוכן לוותר.

אכן, גם אליה לא היה מסוגל לקרוא את כחבי אבו־רשיד במקור הערבי1142, ובכל אופן לא היה יכול להשיג באיטליה את הכתבים המקוריים הערביים, ובייחוד שחלק מהם כבר אבד; ואולם היו בנמצא, והיו נפוצים גם באיטליה, התרגומים העבריים של אבו־רשיד, והם היו מובנים בקלות וידועים היטב לאליה. פיקו ביקש ממורהו שיואיל לתרגם או להסביר לו בלטינית את התרגומים ההם. לתקופה זו שייכות ללא ספק שתי חוברות של אליה, שכתב אותן בשביל פיקו ואחר־כך אבדו: אלה היו שתי “בעיות”, כפי שהוא מכנה אותן, בדבר השכל לפי תפיסת אבו־רשיד; הראשונה דנה באחדות השכל ההיולי, והשנייה, לפי הנראה, התבססה על המאמר הגדול של אבו־רשיד על אפשרות התחברות השכל המופשט עם האדם1143, ואולי כללה את תרגומו בצירוף הערות1144. שתי החוברות הללו, שמהן נותר לנו בכתב־יד העיבוד בלשון העברית שעשה המחבר בחודש שבט 14821145, יש ליחס אותן לתקופה הראשונה של הקשרים בין פיקו ובין דיל־מידיגו; כן ייתכן גם ליחס לאותה תקופה תרגומים אחדים מעברית של חיבורי אבו־רשיד, שלגביהם אין לנו כל נתון שיוכל להביאנו לידי קביעת תאריכם; עם אלה נמנים תרגום־קיצור של Meteorologia1146, תרגום כמה קטעים של הפירוש הבינוני לאותו ספר מאת אריסטו1147, תרגום החלקים

א’–ז' של הפירוש הבינוני ל־Metaphysica1148,‏ ותרגום ההקדמה לחלק י"ב שוב של ה־Metaphysica1149. בכל אופן, בוודאי הראשון והאחרון מבין התרגומים הללו הם מאוחרים מן העריכה הלטינית של הבעיות על השכל שהזכרנו זה עתה, כי בהם מַפנים את הקורא אל התרגומים האמורים1150. לעומת זאת בוודאי קודמת לעיבוד העברי של בעיות אלו, ואולי חוברה אף היא בשביל פיקו, הראשונה מבין הבעיות הלטיניות שפורסמו, הנקראת De primo motore1151.

כשעזב הרוזן ממירנדולא את פאדובא בקיץ 1482 בגלל מלחמת פירארא, ולאחר ששהה זמן קצר במירנדולא, עבר בזו אחר זו לפאוויאה, לקרפי ולפירינצי1152, לא נפסקו מסיבה זו קשריו עם אליה דיל־מידיגו. אין נראית מתאימה לאמת ההשערה שהציעו אחרים1153, בי בצאתו מפאדובא לקח אתו את אליה, כי מן העיבוד העברי של הבעיות על השכל אנו למדים שכבר בראשית 1482 עזב אליה דיל־מידיגו את פאדובא והעתיק את מקום מגוריו לוויניציאה, אחרי שנפגע בצרות ובאסונות, שעליהם לא ניתן לנו לקבל ידיעות מדויקות1154. ואמנם אין כל ספק בכך, כי הוסיף פיקו לעמוד בקשרי מכתבים אתו, והטיל עליו לעבוד בשבילו על תרגום מעברית של חיבורים אחרים של אבו־רשיד; לפעמים אף קרא אותו אליו והחזיק אותו קרוב לעצמו זמן מה. ואכן, כאשר גר פיקו, מאביב 1484 עד סוף יולי 1485, בפירינצי – מקום שבו שהה כבר זמן מה בשנת 14791155 – אנו מוצאים עמו את אליה דיל־מידיגו. לא נוכל לקבוע על נקלה, אם בין הסיבות שהניעו את פיקו לבוא לפירינצי היתה – כפי ששיערו1156 – גם המסורת של הלימודים היהודיים, שהיתה קשורה שם בעיקר בשמו של ג’אנוצו מאניטי. אך דבר בטוח הוא, שתקופת שהותו בפירינצי היתה התקופה שבה היה אליה דיל־מידיגו פעיל ביותר בשבילו. קרוב לוודאי כי אליה תרגם בשבילו בפירינצי – בעיר זו התמסר פיקו בהתלהבות ללימודי תורת אפלטון, שבהם התחיל קודם־לכן – מעברית ללטינית חיבור אפלטוני: הפארפרזה של De Republica מאת אפלטון בעריכת אבו־רשיד1157. בוודאי בפירינצי תירגם אליה בשבילו שש מבין השאלות של אבו־רשיד על ה־Logica1158 וחיבר על־פי דרישתו רשימה של הערות על ה־Physica1159, המהווה מעין פירוש לפירוש הבינוני של אבו־רשיד. נוסף על־כך דן בעל־פה עם פיקו, עוד בפירינצי, על De substantia orbis מאת אבו־רשיד, והבטיח לו להרצות לו את תוכן החיבור הזה בכתב1160. אם אינם שייכים לזמן קדום יותר, דבר שייתכן, כפי שראינו, אפשר ליחס לתקופת־שהייה זו בפירינצי את התרגומים שתאריכם אינו ידוע לנו.


כיכר בגיטו של פירינצי, שאינו קיים עוד


ככר בניטו.png

באר שבגיטו של פירינצי, שאינו קיים עוד


באר בגיטו.png

בכל אופן לא הצטמצמה פעילותו של אליה דיל־מידיגו בפירינצי רק בביצוע תרגומים או הסברים של כתבי אבו־רשיד בשביל הרוזן ממירנדולא. כמו בפאדובא כן בפירינצי ערך קורסים פומביים של פילוסופיה, ושומעיהם היו לא רק יהודים, אלא גם – ולפי מה שנראה כקרוב לאמת, אף רובם – נוצרים. בוודאי לא היה פרופיסור רשמי ב“סטודיאו”, כי אין זכר לשמו בפנקסים של ה“סטודיאו” המתייחסים לתקופה זו1161; אך נראית כעומדת מעל כל ספק העובדה שהורה פילוסופיה בפומבי בפירינצי, בצורה דומה להוראותו בפאדובא1162.

בוודאי לקח גם אליה חלק פעיל בשיחות על ענייני חכמה ומדע, שריכזו מסביב לפיקו את המלומדים המצוינים ביותר שהיו אז בפירינצי; אנו יודעים בדיוק. מתוך איגרת של מרסיליאו פיצ’ינו, כי בביתו של פיקו עמד אליה פעמים רבות. יחד עם אחד מבני דתו, שהיה אף הוא פילוסוף פריפאתטי, ועיליו נדבר להלן, בוויכוחים פילוסופיים־דתיים כנגד יהודי משומד, גוליילמו ראימונדו ממונקאדא1163.

כשיצא פיקו מפירינצי ללכת לצרפת, בסוף יולי 1485, עזב גם אליה את פירינצי. הוא עבר לבאסאנו, ובשלוותה של עיירה זו התחיל לעסוק בהרצאת התוכן של De substantia orbis על־פי הבטחתו לפיקו בפירינצי, והשלים אותה ב־5 באוקטובר 14851164; מיד אחרי־כן התחיל בעיבודה העברי והשלים אותו בה' בחשוון הרמ“ז, כלומר ב־14 באוקטובר 1485; בעיבוד העברי גם הכניס הוספות אחדות, שהיו נוגעות במיוחד לתיאולוגיה היהודית, ולא היו איפוא בעלות עניין רב לפיקו, ומסיבה זו לא מצאו את מקומן בעריכה הלטינית1165. אחר־כך חזר לפאדובא וחידש את שיעוריו. על־פי דרישת שומעיו קרא בשנה ההיא את Primi analitici1166. קשריו עם הרוזן ממירנדולא נפסקו כנראה בזמן שבו שהה הרוזן בצרפת, אך נתחדשו כששב פיקו לאיטליה והוא חש שוב צורך להסתמך על בקיאותו הבדוקה של אליה בפילוסופיה הפריפאתטית. בימי מסעו בצרפת הגה פיקו את הרעיון של ה־Conclusioni (מסקנות) שלו, כדי לדון עליהן בחגיגיות ברומא לפני הנציגים המצוינים ביותר של המדע; ודווקא שם את פעמיו לרומא כדי להכין את ה”מסקנות", במאי 1486, בזמן שהרפתקתו הרעשנית והבלתי־מוצלחת עם מרגיריטה די־מידיצ’י, שסופה היה רע בשבילו, מנעה ממנו להמשיך בדרכו והניעה אותו לשהות זמן מה בפירושא. שם אנו מוצאים אצלו שוב את אליה דיל־מידיגו1167, אשר בחברתו רצה פיקו להתעמק בבעיות רבות ומגוונות של תורת ההיגיון, של פיסיקה ושל מטפיסיקה1168. לפי מה שנראה קרוב לאמת, הלימוד המהיר והעצום הזה של בעיות בודדות רבות היה מיועד לשמש להכנת המסקנות, שעליהן דווקא שקד פיקו באותו פרק זמן בפעילות ובחריצות1169. בין שאר הנושאים שבהם דנו בפירושא אליה דיל־מידיגו והרוזן ממירנדולא אנו יודעים כי היתה גם בעיית ההווייה והאחד, שעליה חיבר אליה בזמן קצת יותר מאוחר חוברת קטנה שהיא מוקדשת לפיקו1170, ופיקו עצמו חיבר מחקר מקיף יותר1171. אין אנו יודעים אם ליווה אליה את הרוזן אל פראטא, מקום שאליו נמלט כאשר פרץ הדֶבֶר בפירושא; אולם ידוע לנו כי בסוף נובמבר או בראשית דצמבר 1486, זמן קצר לאחר שהגיע פיקו לרומא כדי לדון במסקנות שלו, ובזמן שהדיון הזה נראה כממשמש ובא, כבר שב אליה לפאדובא, ולשם שיגר לו פיקו איגרת כדי להביא לפניו ספקות אחדים וקשיים אחדים; ובזה העמיד אותו במצב קשה מאוד, בגלל כתב ידו האופייני, שהיה קשה מאוד לפענוח1172. באיגרת שהגיעה אלינו בשלימותה1173 ענה אליה ככל שיכול על השאלות שהופנו אליו,

והגיש יחד עם זאת לפיקו כמה תוספות על תרגומו של בעיות אבו־רשיד, על הערותיו על ה־Physica ועל הרצאתו של De substantia orbis, וכן גילה את דעתו על נושאים אחדים שלא יכול לדון בהם אלא בשטחיות בשיחות בפירושא1174. יחד עם איגרת זו שלח גם את מה שתרגם ללטינית מן Primi analitici1175, והבטיח להמציא כעבור זמן קצר את התרגום של קטע מאת אבן־פג’ה על De anima1176 ועותק של הפירוש העברי של מנחם מריקאנאטי על התורה; באותה איגרת ענה, בביטויים עדינים המורים שלא היה הכסף עיקר בשבילו, על ההצעות שהציע לו פיקו בדבר התשלום בעד הכרך הזה1177. מאוחרת

במקצת לאיגרת זו היא כנראה השלישית והאחרונה מבין הבעיות המודפסות בלשון הלטינית, שבה מרצה אליה על דעת אבו־רשיד על בעיית ההווייה והאחד ומבהיר אותה – בעייה שעליה כבר דן עם פיקו בפירושא. ברור כי הרוזן הביע את המשאלה שתהיה בידו הרצאה זו בכתב, שיוכל להשתמש בה בהכנת עבודתו על הנושא הזה. קיים ספק בדבר הזמן שאליו יש ליחס את התרגום הלטיני של “בעייה” של אבו־רשיד De spremate1178, ודיון קצר, הנשמר בכתב־יד, הנוגע בכמה בעיות פילוסופיות זוטות ושונות זו מזו בטבען1179; וגם לא ברור אם נעשו עבודות אלו בשביל פיקו דילא־מירנדולא אם לא.

ואמנם, הוא לא הית המלומד האיטלקי היחיד שפנה אל אליה דיל־מידיגו כדי לקבל ממנו תרגומים של חיבורי אבו־רשיד. בשביל האציל מוויניציאה דומיניקו גרימאני, שהיה אחר כך חשמן של סאן־מרקו, ושלפי הנראה נמנה אף הוא עם תלמידיו של אליה1180, הכין הלה פעם שנייה תרגום של הקדמה לספר הי"ב של Metaphysica, שכבר השלימו פעם בשביל פיקו, אבל לא שמר אצלו העתק ממנו1181. על יחסיו ועל שיחותיו בענייני חכמה עם גרימאני. ועם ידידו אנטוניאו פיצאמאנו, שלא מש ממחיצתו, הגיעה אלינו

עדות גם בהקדמה שהובאה בראש כמה הדפסות חוזרות של ה־Qauestiones שלו: שם מדובר גם על השיעורים שנתן ג’ירולאמו דונאטו באוניברסיטת פאדובא ועל זירוזיו לאליה שיחבר את ה־ Qauestiones1182.

למרות ההערצה שידע לרכוש לעצמו באיטליה והידידות שבה נתקשר עם אישים איטלקיים מכובדים, לא שהה אליה דיל־מידיגו באיטליה עד סוף ימי חייו. שנים מעטות לאחר ששלח אל פיקו את האיגרת שעליה דיברנו זה עתה כבר שב לקנדיאה, בגלל סיבות שעלידן דובר הרבה, אך מעט מאוד מזה ברור. יש מי שחשב על טינה בעקבות פסק שנתן בתורת בורר בוויכוח פילוסופי בין חכמי פאדובא; דובר על חילוקי דעות שנתגלעו בינו לבין רבה של פאדובא, יהודה מינץ, ואפילו על חרם שהטיל עליו מינץ בעקבות חילוקי דעות אלו; מישהו שיער לבסוף, כי בין גורמי נסיעתו מאיטליה היתה גם פטירתו של מגינו פיקו דילא־מירנדולא1183. סיבה אחרונה זו יש להוציא מכלל אפשרות, כי פיקו, כפי שידוע, מת ב־17 בנובמבר 1494, ועל־כן בוודאי לאחר מותו של אליה; אך גם שאר הנימוקים אינם בטוחים בלל ועיקר. ודאי הוא כי בסוף 1490 כבר היה אליה בקנדיאה1184 ושם הוסיף להורות פילוסופיה לפי האסכולה של אבו־רשיד, וסביבו המון תלמידים מסורים, הן יהודיים והן נוצריים. אך כעבור שנתיים או קצת יוחר פגע בו חולי קשה ונפטר בעודנו צעיר: כל בני עירו ספדו לו, ונציגיהם המכובדים ביותר הלכו אחרי מיטתו לחלוק לו כבוד1185. בין התלמידים שהעמיד בקנדיאה ראוי לציון שאול כהן. שעל־פי דרישתו חזר אליה דיל־מידיגו לעסוק בתכנית שכבר התווה בעבר1186 וחיבר בשפה העברית חוברת על פילוסופיה דתית, בשם “בחינת הדת”1187.

בחיבורים שכתב באיטליה לא עסק אליה דיל־מידיגו לכתחילה בפילוסופיה דתית1188 ולא נזדמן לו לעסוק בה, בעיקר משום שפעילותו הספרותית הוקדשה כמעט כולה לעבודות שעשה בשביל הרוזן דילא מירנדולא, ואתו לא היה יכול להיות תמים־דעות בתחום הדת; אבל עתה, משנזדמן לו לחיות בסביבה יהודית יותר, בחיק הקהילה שבה נולד, חש את עצמו שוב נמשך לחקר הבעיות הדתיות, שבהן התכוון לעסוק בעבר בלי שיוכל להוציא לפועל את כוונתו; על־כן נענה בחפץ־לב לתלמידו, אשר הפציר בו שיעלה על הכתב את דעותיו על הפילוסופיה של היהדות.

לפי האמת, רחוק מאוד הספר “בחינת הדת” מלהציג שיטה מושלמת של פילוסופיה דתית; בחיבור הזה אליה דיל־מידיגו רק מרצה על בעיות מיוחדות אחדות ומצביע על הפיתרון הנראה לו טוב ביותר. הבעיה הראשונה שהוא מעמיד לפני עצמו (נראה להלן מאיזה מקור שאב לנושא זה ולשאר הנושאים) היא עמדת היהדות לעומת לימוד הפילוסופיה; והמסקנה שהוא מגיע אליה בנדון זה היא, כי הדת היהודית רחוקה מלאסור לחפש בחקירה הפילוסופית את אישור הוראותיה; ואדרבא, היא ממליצה על־כך בתוקף ופעמים רבות, אף־על־פי שאינה מחייבת בכך את כל נאמניה, ובמיוחד לא את המוני עמי־הארץ; אמנם, המלצה זו לובשת אופי של חובה כלפי היחידים שהם בעלי הכישרון הנחוץ לכך וההכנה הנחוצה לכך. במקרים שבהם נמצא ניגוד בין עקרונות הפילוסופיה ובין הוראות הדת יש ללכת אחרי הדת, ואולם מותר להשתמש, כשהדבר אפשרי, ב“פירוש” המסוגל להביא לידי התאמה בין הדת ובין הפילוסופיה; אך אין לגלות את הפירוש הזה ל“המון”, כלומר, למי שאינם בעלי רמת־תרבות מספקת. בוודאי, אילו לימדה הדת משהו מנוגד להנחות ההיגיון, כי אז – וכאך מופיע הפריפאטטי המורגל לפולחן ההיגיון – לא היה הכרח להאמין בה; אך ביהדות, הוא נחפז להעיר, אין כל דבר הנמצא בניגוד להיגיון של האדם. הדבר הזה מניע אותו לחקור מה הן אמונות היסוד של היהדות, והוא מתאר ומסביר אותן בשיטתיות, אם כי בקיצור, אחת לאחת. אחר־כך הוא עובר לדבר על פרשנות המקרא, ומאריך את הדיבור כדי להוכיח, כי החלק החוקי של המקרא זקוק למסורת, המסוגלת לתת את הסברתו ואת פירושו האוטנטיים; ואשר לחלק הלא־חוקי, הוא מתאר את חילוקי־הדעות שבהם נאבקים המקובלים ומתנגדיהם: הראשונים טוענים שכל אות וכל מלה של נוסח המקרא כוללים רמזים טמירים ומשמעויות מסתוריות, ועל יסודות אלו הם בונים שיטה מיוחדת להם, שלדבריהם היא קשורה במסורת קדומה מאוד ועל כן קוראים אותה בשם “קבלה”; ואילו השאר – ולדעתם מתקרבת דעת המחבר – טוענים כנגדם. כי מסורת כזאת אינה קיימת כלל וכי הדעות שבהן דוגלים המקובלים חדשות הן ומקרוב באו. אף אין דעתו של אליה נוחה מן הפרשנות הפילוסופית והרציונליסטית של המקרא, לפחות כשהיא מהווה שיטת פרשנות רגילה; לדעתו אין להשתמש בה אלא במקרים יוצאים מן הכלל, כלומר במקום שהכתוב מכיל משהו שלפי מובנו המילולי הוא לזרא להיגיון, ועל־כן מן ההכרח להבינו במשמעות סמלית. מכאן הוא עובר לדבר על מדרשי האגדה של חכמי התלמוד, ומזכיר לקורא כי יש להבחין היטב בין החומר ההלכתי, שהוא בעל ערך מחייב, ובין החומר האגדי, שהוא דעה אישית של כל אחד מחכמי התלמוד, בלי שיהיה בו כל ערך מחייב. לבסוף הוא בוחן את בעיית טעמי המצווֹת, בודק את הדרכים שבהם אפשר לקבוע טעמים אלו, ודן אם מותר לגלותם לאחר שנקבעו: מסקנתו היא כי מותר לגלות, ובזהירות רבה, רק אותם טעמים שאין לחשוש שמא יגרמו תוצאות מזיקות למצפונם ולהתנהגותם הדתית של המוני עמי־הארץ.

הדעה החיובית על אליה דיל־מידיגו שחיווה בהתלהבות י“ש ריג’ו, המהדיר המאוחר ביותר של “בחינת הדת”1189', ושאישר אותה גם גרץ בחיבורו הקלאסי על ההיסטוריה של היהודים1190 – דעה שהיתה סופית בעיני הרוב, כפי שרגיל לקרות בנסיבות כאלה – גרמה לכך ששמו של אליה דיל־מידיגו זכה לפרסום גדול, שהיה אולי מופרז במקצת, לפחות במה שנוגע בערכו בתורת הוגה־דעות. לפי האמת, לא זו בלבד שהדעות שעליהן הוא מרצה אין בהן מקוריות – ובכך נאלץ להודות גרץ בעצמו, אם כי ברמיזה בלבד – אלא אין הוא מטביע אפילו חותם אישי עליהן, ואינו מעבד אותן בצורה שתהווה משהו מיוחד ואופייני למחשבתו. בדברים האלה אין אנו רוצים להאשים את אליה דיל־מידיגו על דברי השבח שניתנו לו אולי בהגזמה, ואין אנו רוצים לדרוש ממנו יותר ממה שהוא התכוון לתת לנו. מעולם לא התיימר להיות הוגה־דעות מקורי, ולעולם אין הוא מציג את עבודותיו כהרצאה סובייקטיבית של מחשבתו; אין הוא רוצה להיות אלא מרצה אובייקטיבי של דעותיהם של אחרים, הוא היסטוריון של הפילוסופיה ולא פילוסוף. בכתביו הלטיניים, שהוא בא לציין את העובדה שעשה. הוא רגיל להשתמש בביטויים כגון aggregare, 1191compilare, כלומר, לקבץ מה שאמרו אחרים על הנושא. להביא ולפרש לקוראיו, בלי הכוונה אישית שלו, את תפיסותיהם של אחרים. הדבר הזה בא להבהיר את משמעות ההצהרות, השכיחות בכתביו, שחיבר באיטליה, שבהן הוא מזהיר כי הכלול בהם אינו על־פי הדת, שבה יש להאמין בראש וראשונה, אלא על־פי הפילוסופיה, שהיא שונה מדרך האמונה, או בצורה מפורשת עוד יותר – הוא מצהיר כי תפיסתו האישית אינה התפיסה של הפילוסופים שהוא הולך ומסביר, אלא התפיסה של הדת היהודית, שאינה שווה לה1192. במלים אחרות, אין הוא אלא מוסר באובייקטיביות את תורת הפילוסופים. שהוא נשאר זר לה; מטרתו היא רק להיות מוסר מחשבת הפילוסופים ולהבהירה למי שזקוק להבהרה, ולא לתמוך ולעודד דעות שבאמיתותן הוא משוכנע. אשר ל”בחינת הדת“, רחוק היה אליה דיל־מידיגו מליחס לה את החשיבות שייחסו לה מעריציה. לדידו אין היא אלא “שיעור קטן”, הרצאה של “ההתחלות” בדבר היחסים בין הדת ובין הפילוסופיה ובדבר התפיסה הפילוסופית של הדת1193. ואכן, אף־על־פי שאין הוא אומר זאת אלא לגבי נושאים מסוימים אחדים1194, הוא הולך גם בעבודה זו לפי שיטתו השכיחה, לקבץ וללקט: בבעיית היתר לימודי הפילוסופיה מנקודת־המבט הדתית, ובדרך כלל בעניין היחסים בין הפילוסופיה והאמונה, הוא הולך מקרוב, צעד אחרי צעד, גם בפרטים קטנים אחדים, בעקבות העבודה בנושא דומה מאת אבו־רשיד, אם כי אינו מזכיר אותה במפורש אפילו פעם אחת1195; ואשר למה שהוא מיוחד יותר ליהדות, כגון רשימת אמונות־היסוד של היהדות הוכחת הצורך במסורת ובעית טעמי המצווֹת, הוא הולך בעקבות הרמב”ם, שהוא מזכירו לפעמים, ופעמים רבות הוא משתמש באופן חפשי יותר בדעות ובתפיסות שלו1196.

הערכתם של ריג’ו ושל גרץ לא היה זר לה בוודאי גם גורם סובייקטיבי. הם חיו בתקופה. של ויכוחים סוערים על הקבלה ונקטו עמדה של התנגדות מוחלטת לדעות המקובלים, ועל־כן נטו בלא־יודעים להתייחס באהדה רבה אל איש כאליה דיל־מידיגו, שהתנגד, או היה עשוי להיראות כמתנגד, בתוקף לדעות האלה בתקופה ובחוג שבהם ייחסו להן כבוד רב. “היה עשוי להיראות כמתנגד” אמרתי, כי גם כאן, אם אינני נכשל בדעתי, יש טעות, או לפחות הגזמה, בהערכה המסורתית של עמדתו של אליה. הוא מוצג בדרך בלל כמתנגד מובהק אפייני לשיטת הקבלה, כלוחם אמיץ בכל כוחותיו נגד התגברות דעות המקובלים; ואין הדבר הזה מדויק. ראשית־כול, הטענות המובאות ב“בחינת הדת” נגד הקבלה רחוקות הן מלהיות מקוריות, ואין המחבר מציג אותן כאילו היו טענותיו הוא: הוא רק מרצה עליהן בשם אחרים, והוא מסכים לפחות לחלק מהן, אך בקרירות האובייקטיבית של ההיסטוריון ולא בלהט של המתפלמס1197. יתירה מזו: אם לא שכנעוהו דעות המקובלים באופן אישי, לא היה נמנע בגלל זה מלהרצות אותן. באיגרתו שכבר הזכרנו הוא מודיע לפיקו מה היו העקרונות היסודיים של שיטת הקבלה, כפי שכבר הרצה אותם בעיבוד העברי של De substantia orbis והוא מתכונן לפתח יותר את היסודות האלה בשיחות ישירות, אם יינתן לו פעם שוב להיפגש עם פיקו1198. ולפיקו הבטיח לשלוח בהקדם האפשרי את פירוש התורה על דרך הקבלה מאת מנחם מריקאנאטי1199. ובכל אופן, ב“בחינת הדת” עצמה הוא אומר, כי שיטת הקבלה נוגדת את האמונה היהודית רק כאשר מזהים בהחלט את האלהות עם הספירות, כפי שעושים מקובלים אחדים, ואולם אם מודים, כדעת מקובלים אחרים, כי קיים גורם ראשון מעל לספירות, כלומר האין־סוף, אין ניגוד רציני; וגם להולכים אחרי הדעה הראשונה הוא משתדל למצוא דרך פשרה עם האמונה1200.

אולם אם הדמות המסורתית של אליה דיל מידיגו בתורת פילוסוף ומתנגד אמיץ של הקבלה אינה מתאימה לאמת, אין לשלול בגלל זאת את העובדה, כי אליה דיל־מידיגו היה אישיות גדולה. הוא היה מחונן בשכל צלול וחד, המסוגל להבין בצחות את התפיסות הפילוסופיות ולהרצות אותן בבהירות, היה בעל ידיעות נרחבות מאוד בפילוסופיה הפריפאתטית, ועל־כן עלה בידו לתרום תרומה לא־מבוטלת לתרבות של זמנו ושל הזמנים שלאחר־מכן. לשון לטינית גרועה1201 היתה האמצעי שדרכו ניתן לעולם הנוצרי לגשת אל יצירות רבות של אבו־רשיד, שמקורן הערבי של אחדות מהן כבר אבד ונשתמרו רק בתרגום עברי. במישרין תרם דיל־מידיגו לא מעט ליצירת השכלתם של פיקו, של גרימאני, של דור שלם של חוקרים; בעקיפין, בזכות ההדפסות החוזרות הרבות של תרגומיו ושל הסבריו, פעל להפצת הידיעה וההשפעה של מחשבת אבו־רשיד בדורות הבאים1202.

אם יכול היה פיקו לרכוש לעצמו ידיעה רחבה מאוד של הפילוסופיה של אבו־רשיד בעזרת אליה דיל־מידיגו. הנה עדיין לא חדר, או חדר אך מעט מאוד, אל תחום אחר של המחשבה המזרחית, שביקש הרבה לחדור אליו, כדי לשאוב ממנו חומר לחיבור “טענותיו”: הקבלה היהודית. הוא התכוון. כנראה להתמסר ללימוד הקבלה ברומא, כאשר שם את פעמיו אליה כדי להכין בה את ה“מסקנות”; ואולם משנאלץ להפסיק את מסעו, כפי שראינו, קרא אליו לפירושא, ואחר כך לפראטא, יהודי שילמד אותו את תורת הקבלה, כשם שרצה שיהיה על־ידו אליה דיל־מידיגו, בשביל שיבהיר לו כמה נקודות שהיו עוד סתומות לו בשיטה הפילוסופית שלמד מפיו. המורה היהודי החדש הזה, שבא כנראה מרומא, מופיע לנו בשם פלוויוס מיתרידאטס, ואין ספק שיש לראות בשם הזה כינוי ספרותי1203. ממיתרידאטס ביקש פיקו בתחילה, כפי שאנו יכולים לשער, רק תרגומים ללטינית של כתבי מקובלים; ואכן, הוא תירגם ספרים רבים מסוג זה1204; אך כנראה לא עבר זמן רב עד ששוכנע פיקו, כי להבנה המדויקת של הכתבים הלא־קלים של המקובלים תועיל הרבה יותר הידיעה הישירה של השפות המקוריות. ואכן, מיד אחרי־כן אנו רואים שלמד בשקדנות רבה בהדרכת מיתרידאטס את השפה העברית ואת השפה הארמית, שתי הלשונות שבהן נכתבו הכתבים של המקובלים. ראשית־כול הפנה את תשומת־לבו אל העברית; וכל־כך רב היה החיפזון הנלהב שבו התמסר ללימוד הזה, בהקדישו לו יומם ולילה את כל פעילותו, עד כי כעבור חודש אחד בלבד של לימוד הצליח, גם בעזרת תכונות שכלו היוצאות מגדר הרגיל, לכתוב איגרת בעברית, עדיין לא בצורה ראויה לשבח, אך לפחות בלי שגיאות, כפי שהוא עצמו הודיע למרסיליאו פיצ’ינו, בהשיבו על מכתב שהוא כתב לו ביום 8 בספטמבר 14861205. ואחרי זמן מועט, כשהגיעה על שם מיתרידאטס איגרת של אדם בלתי־ידוע, שביקש ממנו כמה ידיעות הכרוכות בבקיאות־מה בספרות היהודית, ידע פיקו לחת לשואל הבלתי ידוע תשובה מלאה במקום מיתרידאטס, אף־על־פי – יושם לב לכך – שלא היו אתו ספריו, שכבר נשלחו אל רומא1206. אחרי העברית פנה אל לימוד הארמית, ובאותה עת, או לפחות זמן מועט אחר־כך, גם אל לימוד הערבית. באיגרת הנזכרת לעיל, ששוגרה אל מרסיליאו פיצ’ינו, שביקש ממנו להחזיר לו את העותק של הקוראן המתורגם ללטינית שהשאיל לו, יחד עם התרגום, אף הוא ללטינית, של אחד מכתבי אבו־סינא, כתב לו פיקו בין השאר, כי הוא מקווה להבין את מוחמד בשפתו כעבור זמן קצר: שכן לאחר שהקדיש חודש אחד לעברית, הוא מתמסר כולו ללימוד הערבית והארמית1207. וימים מעטים לאחר־מכן, ב־15 באוקטובר, כתב לאנדריאה דילא־קורניאה‏ והודיעו, כי לאחר שלמד בעמל רב וללא לאות את השפה העברית ואת השפה הארמית, הוא מתמסר עתה להתגבר על קושיי השפה הערבית1208.

בדרך זו יכול היה לגשת במישרין אל הכתבים השמיים המקוריים ולשאוב מהם בעצמו חומר רב, שניצל אותו לעריכת ה“מסקנות” שלו; כפי שנודע לנו מאיגרת ששלח לג’ירולאמו ביניווייני, מספר ה“מסקנות” עלה משבע מאות, כפי שהיו לפני זמן קצר, עד תשע מאות, ב־12 בנובמבר 14861209.

ניסיונו הנועז של פיקו בהכרזת ה“מסקנות” שלו לא הוכתר בהצלחה, ותחת תהילת הניצחון שאליה קיווה הביא עליו חיוב־בדין בשם האפיפיור, בריחה לצרפת ומאסר, שממנו יכול היה להימלט בקושי במנוסה נועזת1210; אך כל הדברים הללו לא הסיחו את דעתו מן הלימודים היהודיים. כשהזמין אותו לורינצו די־מידיצ’י בנדיבות ובידידות, באמצעות מרסיליאו פיצ’ינו, להשתקע בפירינצי (קיץ 1488), קיבל בהכרת־תודה את ההזמנה האדיבה וקבע את מקום מושבו בחווילת קווירצ’יטו, אשר לורינצו הציע לו1211; וגם בתקופה חדשה זו של חייו, שבילה בפירינצי, הוסיף לעסוק בעניינים יהודיים. הפעם התמסר במיוחד לשטח־לימודים שלישי, לפרשנות המקרא, וניצל את פעילותו של מלומד יהודי אחר, שנמצא בפירינצי באותו פרק זמן: יוחנן אלימאנו. ואל המורה החדש הזה של פיקו עלינו להפנות עתה את תשומת לבנו.

יוחנן בן יצחק אלימאנו, בן למשפחה שבאה מצרפת, נולד כפי הנראה באיטליה1212, בין 1435 ובין 14381213; הוא גודל וחונך בביתו של יחיאל מפיסא, בפירינצי. כבר ראינו כי משפחת מפיסא היתה המצוינת בין כל משפחות המלווים היהודים לא בפירינצי בלבד אלא בטוסקאנא כולה, ובוודאי אחת המצוינות ביותר באיטליה כולה; סופרים וחוקרים מצאו תמיד בבני משפחת מפיסא תומכים נדיבים, ובאותה מידה היו גם בני משפחה זו עצמם חכמים ונבונים. בשנים הראשונות של המאה החמש־עשרה היה הראשון מן המשפחה, יחיאל בן מתתיה, מוצא אפשרות בזמן שניהל את המפעל הבנקאי שלו בפיסא, שכבר הגיע לרמת חשיבות ממדרגה הראשונה, לעסוק במומחיות גם בספרות ובשירה, והיה עוזר ומסייע באדיבות לעוסקים בהן. שמו של יחיאל היה מפורסם מאוד גם מחוץ לגבולות עירו, והמדקדק פרופיאט דוראן אפודי תינה את שבחו בנוכחות תלמידו יוסף בן יהודה זרק, אשר רצה ללכת לפיסא בשנת 1413 ולחיות שם תחת חסותו של יחיאל. הוא קיבל אותו בנדיבות האדיבה ביותר והחזיק אותו בביתו בתורת אורח רצוי במשך חודשים רבים; בזמן הזה ניצל יוסף זארק הזדמנויות רבות כדי לחבר שירים לכבוד הנדיב התומך בו ולתת לו במתנה עבודות ספרותיות שלו ושל אחרים1214. חתנו ויורשו של יחיאל, יצחק בן מנחם מפיסא, שהעביר לפירינצי את מקום מושב משפחתו ומפעלו העסקי, המשיך בצורה ראויה את פעילותו של חותנו גם בתחום התרבותי; הוכחה לאהבתו ללימודים הם כתבי־היד הרבים שהיו רכושו, והמכילים עבודות ספרותיות ופילוסופיות, היסטוריות ומדעיות1215. בימי יחיאל בנו, שחי בתקופת לורינצו די־מידיצ’י, ושרצה להיות מעין לורינצו המפואר של קהילת היהודים בפירינצי, הגיעה מסורת משפחתית מפוארת זו לשיא זוהרה. יחיאל חיפש נחמה לצער ולמרירות, שהעכירו לעתים קרובות את חייו, בלימודים ובשיחה עם החכמים ועם הסופרים, ששערי ביתו היו תמיד פתוחים לפניהם לרווחה. הוא היה בעל נכסים רבים, תרבותו היתה מקיפה ויסודית, הוא נהנה מחסדי לורינצו די־מידיצ’י והיה קשור בקשרי ידידות עם אישים רמי מעלה, כגון דון יצחק אברבנאל, יועצו החכם של מלך ספרד ושל מלך פרוטוגאל; היו בו אפוא כל התנאים הנחוצים, כדי שיוכל להיות המיצינאט היהודי של תקופת הרניסאנס בפירינצי. ואכן ביתו היה, לפי עדותו של דון יצחק אברבנאל, “בית ועד לחכמים”. היה אוהב לאסוף אצלו מכל המקומות יצירות של הספרות העברית, של פרשנות המקרא ושל הפילוסופיה הדתית, כדי לקרוא ולהגות בהם בשעות הפנויות לאחר התעסקותו במפעלו רב־הממדים; וגם מאברבנאל ביקש שישתדל להשיג בשבילו כמה חיבורים, שלא היה קל למוצאם באיטליה. כך קיבל פעם מאברבנאל את פירוש רד"ק על הכתובים, כמה כתבים של אברבנאל עצמו ומחקרים אחרים בפרשנות של מחברים ספרדים; פעם אחרת שלח לו דון יצחק את כתביהם של פרופיאט דורן אפודי ושל יוסף אבן שם טוב, וביקש ממנו מצדו עותק של הפירושים על המקרא מאת עמנואל הרומי1216. בביתו רב־החסד של יחיאל מפיסא, שבו חברו יחד “תורה וגדולה”1217, גודל יוחנן אלימאנו באהבה ולומד וחונך בשימת־לב רבה1218. וכך, משגדל בשנים, היה מסוגל להתמסר להוראה, וגר בזו אחר זו בכמה ערים איטלקיות, בתורת מחנך אצל משפחות יהודיות אמידות1219. אנו יודעים בעניין הזה, כי בשנת 1470 בערך נמצא במנטובא והיה מתקבל בחצר בני משפחת גונצאגא; שם שמע פעם אחת, כפי שהוא עצמו מספר דרך־אגב, מוסיקאי גרמני מוכשר מאוד, שהיה עיוור1220. אחרי שנים רבות של חיי נדודים, ולפי הנראה לא מאושרים, למרות ההערכה שזכה לה והכבוד שניתן לו בשל חכמתו. הגיע שוב לפירינצי בשנת 1488; זמן קצר לאחר בואו, בראשית הסתיו של אותה שנת 1488, חזר להיות אורח של משפחת מפיסא1221, וכנראה הוסיף לגור אצלה כל עוד ישבה משפחה זו בפירינצי, כלומר, עד קץ התעסקות היהודים בהלוואה בשנת 1497. מסמך של השמונה של “גוארדיאה ובאליאה” מעיד לנו בוודאות, כי הוא היה בפירינצי בשנת 14941222. אף־על־פי שאופיו, הגאה מתוך אצילות, היה אמנם מניע אותו להימנע מלפנות ביוזמתו הוא אל עזרת התומכים בו ולהעדיף למשכן בזמני הדחק את ספריו היקרים ביותר – ומסמך עברי מפירינצי מודיע לנו, שכן עשה פעם אחת1223 – בכל זאת דבר ודאי הוא כי בפירינצי, תחת חסותם הישירה של בני משפחת מפיסא, יכול היה ליהנות מרווחה שכמוה יכול היה רק בקושי למצוא במקום אחר, ויכול היה להתמסר בשלוות־נפש מספיקה לעריכת עבודותיו הרבות, שכבר החל בהן או לפחות תיכנן אותן לפני זמן רב.

עבודותיו של יוחנן אלימאנו הן חיבורים בעלי היקף רב, גדולים בתפישתם ובממדיהם, והם מעידים כי מחברם היה איש בעל חכמה רבת־צדדים ומופלאה ובעל שכל עצום וצלול בדיוניו. על כל אחת מעבודותיו עמל שנים רבות, שקד בהתמדה ובחריצות באיסוף החומר ובעיבודו, בהרחבתו ובעריכתו מחדש, ולעתים קרובות עסק בעת ובעונה אחת בעבודות אחדות, ועל כן ניתן לו להזכירן כמה פעמים זו בזו לסירוגין.

חלק גדול תופס בכתביו החקר הפילוסופי על האהבה. ובדרך זו הוא קשור עם מגמת המחשבה האיטלקית שהתחילה בפיצ’ינו, עם פירושו על הסימפוזיון מאת אפלטון, והתפתחה הרבה בסוף המאה החמש־עשרה ובמאה שלאחריה. שיחותיו וכתביו של יוחנן אלימאנו השפיעו השפעה ניכרת על ג’וואני פיקו דילא מירנדולא, ועל מחשבתו השפיעה מצדה המחשבה האיטלקית בת זמנו; ובזה אנו מוצאים דוגמה רבת־משמעות ליחסים ההדדיים שבין הספרות העברית ובין הספרות של הארצות השונות שבהן היא פרחה; בגלל היחסים האלה אין יכול להבין היטב את דבריו של מחבר יהודי מי שאינו מכיר את התנועה הספרותית והפילוסופית של הסביבה הלא־יהודית שהקיפה אותו, ובעקבותיהם נהפכים כתבי המחברים היהודיים למקורות מועילים של ידיעות על הכרת דרך החשיבה והרגשות של תקופתם. כדי להבין את יוחנן אלימאנו, ששגשג בעשרות השנים האחרונות של המאה הט“ו ובראשית המאה הט”ז, עלינו לזכור כי בין 1474 ובין 1475 השלים פיצ’ינו את העריכה וסופית של פירושו לסימפוזיון, כי בשנת 1486 סיים ביניווייני את Canzone d’amore שלו וכעבור זמן קצר פירש אותה ג’וואני פיקו, כי בשנת 1495 בערך כתב Equicola את Libro di natura d’amore, כי Bembo התחיל לפני שנת 1498 את ה־Asolani שלו והשלים אותם בשנת 1502 בערך, כי בשנת 1502 עצמה כתב ליאוני יהודה אברבנאל את ה־Dialoghi d’amore שלו, וכי כעבור זמן קצר הכתיב Francesco Cattani da Diacceto את חיבורו De amore וּ־Baldassar Castiglione את ה־Cortegiano: אצל יוחנן אפשר למצוא נקודות־מגע רבות עם כל העבודות הללו – אם נתעלם מאחרות קטנות או מאוחרות יותר.

קשור במיוחד לשמו של פיקו, בין כתביו של יוחנן, הוא “חשק שלמה”, שהוא מציג אותו כפירוש לשיר השירים, אך למעשה הוא מכיל הרבה יותר. כבר בימי נעוריו התכוון יוחנן להבהיר את הספר השירי הזה של המקרא והעלה על הכתב משהו על הנושא הזה, וגם לאחר־מכן, במשך עשרים שנה, לא הרפה מאיסוף חומר עליו. כשהגיע לפירינצי בשנת 1488, כמעט בעח ובעונה אחת עם פיקו, חש מיד, כפי שהוא עצמו מספר לנו, חשק חזק מאוד להכיר את האיש הזה, המחונן במידה מפליאה של שכל ושל חכמה, ואכן בא במגע אתו. באחת השיחות שקיים אז פיקו, שאל אותו הלה אם הוא מכיר איזה פירוש ברור על שיר השירים; יוחנן ענה כי נמצאים אמנם פירושים רבים של פרשנים חכמים, אך לדעתו אף אחד מהם לא הצליח לחדור למעמקי כוונתו של כתב־קודש זה, וכן הוסיף, כי הוא עצמו חיבר בעבר משהו על הנושא הזה. משביקש ממנו פיקו לקרוא לפניו מה שכתב בעניין הזה, נענה בחפץ לב; פיקו גילה התעניינות רבה כל־כך בטיוטה הראשונה הזאת של עבודתו הפרשנית של יוחנן, עד שזירז אותו מיד לעסוק בחריצות בהשלמתה. בהיסוס מה ניגש יוחנן אל העבודה, בסתיו של אותה שנת 1488, בביתם של יחיאל מפיסא ושל בניו, והוסיף לעסוק בכתיבת ספרו זמן רב, לפחות עד שנת 14921224.

“חשק שלמה” נשמר עד ימינו בשלושה כתבי־יד1225 ופורסם בדפוס רק בחלקו1226; הוא מכיל, מלבד הפירוש לשיר השירים במובן המצומצם של הביטוי, חלק מקיף מאוד המשמש הקדמה והתופס כשלוש שביעיות של העבודה כולה. בהקדמה זו מופיע לפנינו, לאחר מבוא קצר המיועד לתאר את תולדות הספר, כפי שסיפרנו אותן זה עתה, פרק נרחב בעל כותרת מיוחדת: “שיר המעלות לשלמה” (במובן של שיר־הלל למידות הנעלות של שלמה; השווה תהילים קכ"ז, א'), ובו מדבר המחבר באריכות על כל הכשרונות השכליים ועל כל המעלות המוסריות שהיו מפארות את שלמה המלך, שלו יוחס שיר השירים, והוא מתאר את חכמתו הנפלאה בכל מקצוע, ומציג אותו כטיפוס אידיאלי של האדם המושלם. המחבר מסדר ומסווג, בחלוקות ובחלוקות־משנה רבות, את מעלות השכל והמוסר שבהן עשוי להיות מפואר האדם1227, והוא מוכיח שכל אחת מהן היתה מצויה בשלמה המלך. לשם כך הוא שואב לא רק מן המקרא – שלפסוקיו הוא מייחס, בפרשנות החפשית שלו, את המשמעות שהוא רוצה למצוא בהם – ולא רק מחומר האגדות הרב המפוזר בספרות התלמודית, אלא גם, ובמידה רבה, מן הספרות הערבית, כמובן דרך תרגומיה העבריים1228. ידוע כי אצל הערבים נמנות האגדות בדבר חכמת שלמה ובדבר קורות חייו עם הנושאים האהובים ביותר1229. את כל החומר הזה מנצל יוחנן במידה רבה, ומתברר כל הוא הכיר כל מה שנכתב על הגיבור שלו; ואת כל הידיעות הללו, שהן בחלקן הגדול אגדיות ודמיוניות, הוא מכניס בתוך מסגרת פילוסופית, המצטיינת בידענות רבה והמוכיחה כי המחבר היה שולט במידה רבה בספרות הפילוסופית היוונית, הערבית והיהודית. לאחר “שיר המעלות לשלמה” מרחיב המחבר את הדיבור על התוכן של שיר השירים, על אופיו, על צורתו ועל משמעותו. לדעתו אין ספק, כי האות הכתובה של הספר המקראי מתייחסת רק לאהבה שבעולם הזה; אך הוא בטוח באותה מידה, כי המחבר דיבר על האהבה שבעולם הזה במטרה סמלית בלבד. שיר השירים הוא חושני מדי, משיהיה אפשר להבינו כתיאור של אהבה טהורה ונאצלת, שהיא בלבד יכולה למצוא את מקומה באוסף של כתבי הקודש; מצד שני הוא סתום ומעורפל מדי, משיהיה אפשר להניח כי זה היה במקורו שיר אהבה של שלמה, שהוכנס במרוצת הזמן בין כתבי הקודש על־ידי מי שפירש אותו בדרך משל; על־כן לא ייתכן אלא כי שיר השירים חובר מתחילה בכוונה שישמש סמל, ובדיוק כדי לדון באהבה שבה משתוקקת נפש האדם, המסומלת בשולמית, להתחבר עם האלהים, שאותו מסמל החתן של השיר המקראי. בצדק נקט מחבר שיר השירים את האהבה שבעולם הזה לסמל של אהבת האלהים, כי אותה אהבה ידועה היטב ומובנת בקלות לכלל בני־אדם, ועם זאת היא דומה מטבעה ומתאימה בהחלט בכל חלקיה למה שהיה בכוונה לסמל בה, וכן – וזה הדבר החשוב ביותר – היא הכנה ונטייה מוקדמת נחוצה למי שרוצה להתרומם עד אהבת האלהים. לכוון את האדם לאהבת אלהים זו, להתחברות נשמתו עם האלהים: זאת היא מטרת שיר השירים. התחברות זו של נשמת האדם עם האלהים מבוססת בעת ובעונה אחת, לדעת יוחנן אלימאנו, על התרוממות השכל ועל התרוממות המוסר; השלימות המוסרית והשכלית, שהוכיח יוחנן כי היתה קיימת בשלמה המלך, לא היתה לגבי שלמה ואינה לגבי יוחנן אלא ההכשרה המושלמת לאהבת האלהים במלואה.

הפירוש לשיר השירים הבא אחרי החלק הזה, המשמש הקדמה, אינו אלא ההחלה והפיתוח של ההשקפות שהובעו בו. יוחנן מבאר תחילה את המובן המילולי של הכתוב, ואחר־כך הוא מבהיר את ערכו הסמלי על־פי העקרונות שהעלה בהקדמה, גם כן בהרחבה רבה, בתפיסה ובדיון רחבים, ובסטיות ארוכות מן הנושא העיקרי, המוכיחות אף הן מה רבה ומוצקת היתה החכמה שבידי המחבר.

זמן רב1230 שקד עוד יוחנן אלימאנו על פירושו הפילוסופי לתורה, הנקרא “עיני העדה”. הגיעו אלינו רק קטעים ממנו, בכתב־יד של הספרייה הלאומית של פאריס, המכיל את החלק המתייחס לחמשת הפרקים הראשונים של ספר בראשית (ביתר דיוק, עד ה', ל"א)1231, ובכתב־יד רבינוביץ, המכיל מלבד הפירוש על הפרקים הראשונים של ספר בראשית גם הקדמה רחבה1232, שנשתמרה אף היא במצחף אחר שבפאריס1233. מלבד קטעים קצרים מאוד של המבוא1234, עדיין לא הודפסה העבודה כולה. בוודאי היה בדעת המחבר לפרש את כל התורה; ואכן ההקדמה, שבה הוא דן בבעיות רבות של פרשנות ושל פילוסופיה דתית, וביניהן גם אחדות מבין הבעיות שבהן ראינו כי דן עליה דיל־מידיגו ב“בחינת הדת” שלו, מעוררת גם בעיות הנוגעות בדברים הכלולים בספרים שלאחר בראשית1235, והפְנָיות אחדות ל“עיני העדה” שבספרים אחרים של יוחנן מתייחסות למקומות הבאים במקרא אחרי המקומות שפורשו בכתבי־היד הנזכרים לעיל1236. אך אין אנו יכולים לקבוע אם הפירוש אבד בחלקו, או שהניחו מחברו בלתי־מושלם; ההפניות שעליהן רמזנו אפשר גם לפרשן כמתייחסות למה שהתכוון יוחנן לכתוב. הכיוון הפרשני הוא הכיוון שהוא נקט גם ב“חשק שלמה”. לפני כל פסקה מרצה יוחנן על משמעותה המילולית, ובעת הצורך הוא מקדים את ביאור המלים הקשות יותר ואת פיתרון הספקות והקשיים שהוא חושב למצוא בפסקה גופה; אחר־כך הוא מרצה על המשמעות הסמלית, ובסוף הוא מראה מה הוא היחס הקיים בין שתי משמעויות אלו. המשמעות המלולית אינה לדעתו אלא רקע למשמעות הסמלית, והוא מתמסר במיוחד לחיפוש אחרי משמעות זו, ובדרך זו הוא מתקשר לאסכולה של הפרשנות הפילוסופית, אגב ערבוב ניכר של יסודות הקבלה.

עבודתו החשובה ביותר של יוחנן אלימאנו הוא “חי העולמים”1237, שעליה שקד משנת 1470 עד שנת 1503 לפחות. “חי העולמים” מתקשר בנושאו ל“חשק שלמה”, ורבות נקודות־ המגע בין שני הספרים., ־אף־על־פי ששתי העבודות שונות הרבה זו מזו בצורתן החיצונית, שהרי אחת מהן היא פירוש לספר מספרי המקרא והשנייה היא חיבור אורגני ובלתי־תלוי, בכל זאת שתיהן שואבות את השראתן מאותו מערך דעות. “חשק שלמה” אינו, במובן מסוים, אלא החלת הדעות, שפותחו ב“חי העולמים”, על שלמה ועל שיר השירים. נושאו של החיבור הזה – ששום חלק ממנו, חוץ מקטעים קטנים מאוד, לא פורסם עד היום1238 – הוא, כפי שמודיע לנו המחבר, להסביר כיצד יוכל האדם להתרומם עד לאושר העילאי, שהוא התחברות הנשמה עם האלהות; הוא מתאר לנו את הטיפוס האידיאלי של האדם, המושלם בחכמה והמושלם במידות טובות, כלומר, המחונן בכל מעלה גבוהה ביותר הן בשכל והן במוסר, המצויד בכל התכונות המוסריות האצילות ביותר, ובכל זאת אינו מסתפק בכך, אלא הוא מתרומם. בזכות הבנתו הנפלאה הזאת, עד כי התחברות עם האלהים, שהיא התכלית של אהבת האלהים1239.

במבוא המקיף מסביר המחבר, כי ראויה לגנאי היא הגבלת קניין המדע ליחידי סגולה מעטים, וכי אדרבא, יש לפרסם ולהפיץ אותו ככל האפשר. בוודאי לא תוכל שיטת ההרצאה וההוראה של אמיתות המדע להיות אחידה לכל בני־האדם; ואדרבא, אפשר להבחין בין שתי שיטות הוראה. האחת להמוני עמי־הארץ, המשוללים נטיות למחקר המקורי והנכנעים בגלל זאת לעיקרון הסמכות, והשנייה ליחידים שהם בעלי שכל ותרבות גם יחד. מן ההכרח שהשיטה הראשונה תלבש צורה של משפטים פסקניים ותהיה מורכבת מהרצאות־דברים פשוטות וקלות להבנה; ואילו השנייה, אם רוצים שתוכל לשכנע את מי שרגיל למחשבה הבלתי־תלויה, מך ההכרח שעיקרה יהיה הוכחה מדויקת ויעילה של כל אמיתה, על־פי טענות רבות־היקף ומסוגלות לסלק כל ספק. המחבר מתכוון ללכת בספרו לפי שתי השיטות האלה, בהציגו שני אישים מדומים המדברים על כל נושא: האחד, “המליץ יושר על לשונו”, מרצה על הנושא בקיצור. בפשטות ובבהירות, ואילר השני, “דובר אמת בלבבו”, מוכיח מיד את העניין הוכחה מקיפה והגיונית. על כן כמעט כל הספר כתוב בצורת דו־שיח, הואיל ושני האישים, שהמחבר עשאם דַבָּרים לתפיסותיו, משוחחים לסירוגין.

המחבר עוקב, מתחילת ראשיתם, אחרי חייו של האיש האידיאלי, אשר הוא רוצה להציג לפני קוראיו. הואיל והרקע לשלימות המוסרית והשכלית הוא בשלימות הגופנית הרבה ביותר, הוא עוסק בפרוטרוט בכל תקופות קיומו של האיש האידיאלי שלו, למן הורתו ועיצובו של העובר ברחם אמו, דרך כל הגילים שלאחר־מכן, ועד לבגרות, וחוא מתאר לגבי כל תקופה ותקופה מה צריכה להיות ההכנה המסוגלת לאפשר להשיג את השלימות בגיל העמידה, למן חובות ההורים בדבר ההולדה, וחובות האם בקשר להנקה, ועד לפעילותו של האיש עצמו במלוא כוחו.

לאחר שעיצב בדרך זו את האישיות הגופנית של מה שנראה בעיניו כטיפוס האידיאלי של אדם, מתקדם המחבר לקראת החלק העיקרי של הספר ועובר לתאר את פעילותו הרוחנית, והוא מחלק אותה לחמישה סוגים, או חמישה “עולמות”, כפי שהוא מכנה אותם: עולם ההרגל, עולם הדימיון, עולם המחשבה, עולם המוחשי, עולם ההבנה. לפי סוגים מגוונים אלו הוא יכול לתאר בהרחבה את כל הצדדים של חיי המוסר וחיי השכל של הטיפוס האידיאלי שלו, את כל הכללים המסדירים את התנהגותו, את כל הכישרונות ואת כל הידיעות שהוא שולט עליהם בצורה מושלמת. באופן זה הופך החיבור להיות כמעט אנציקלופדיה של המקצועות המגוונים ביותר, שהמחבר מבהיר ומפתח אותם כדרכו במכלול ידיעות מאושש ורב־צדדי. אך שיא השלימות, המטרה העליונה שאליה שואף האדם האידיאלי, הם מעל לכל זאת; השלימות המוסרית הרמה והשליטה המלאה ביותר על כל חכמות אנוש אינן מטרה לעצמן, אלא הן רק מדרגות העוזרות עד הקרבה לאלהים, הן רק הכנה לאהבת האלהים המושלמת, להתחברות עם אלהים, ולאושר הבא בעקבותיה, לחיי העולמים. זה הוא הרעיון העיקרי של הספר, ועל פיו הוא נקרא דווקא “חי העולמים” (כלומר האדם החי לנצת).

מלבד ספרים אלו, שנעשו על־פי תכנית שיטתית ומותווית מראש, יש בידנו כרך גדול של “ליקוטים” מאת יוחנן אלימאנו; כתב־היד שלו נשמר עתה בספרייה הבודליינית1240. יוחנן היה רגיל לרשום בו בזמן לזמן מה שהיה מעניין אותו ביותר מבין הדברים הרבים שהיה קורא, בהעתיקו, בקצרו או בתרגמו את אשר קרא, או היה רושם בו באופן ארעי את הרעיונות שלו, שהיה חשוב לו להעלותם על הכתב; וכל זאת בעיקר מתוך ציפייה לעבודות שהיה בדעתו לחברן או שעליהן שקד. הואיל והיה מחוסר אמצעים, ועל־כן לא היתה ידו משגת די יצירת ספרייה גדולה משלו, היה מצליח בדרך זו להבטיח לעצמו את האפשרות לנצל לאורך ימים גם את הספרים שהיו מזדמנים לידו לזמן קצר, בהעתיקו מהם מה שהיה חשוב לו במיוחד בכרך זה של רשימות שונות; וכך הוא מילא לו את מקומה של ספרייה שלמה. הנקל לנו לתאר לעצמנו, כי תוכן הכרך מגוון ומעניין ביותר, אף־על־פי שכבר נוצל ברובו בספרים שהזכרנו לעיל. בין השאר הוא כלל קטעים של חיבורים פילוסופיים, הן יהודיים והן ערביים או יווניים בתרגום עברי, קטעים של חיבורים ערביים, המתורגמים אף הם לעברית, בדבר שלמה המלך, רשימות רבות אחרות שהיו לו לתועלת בשעת עריכת “חשק שלמה”, ידיעוח על ארצות רחוקות, שרכשן במישרין או בעקיפין מנוסעים, קטעים מיומנים, תכנית לימודים רחבה המודרגת לפי גילי הלומד, וכך הלאה. מן התאריכים הניתנים פה ושם ליד הרשימות שבכרך מתברר, כי כבר התחיל יוחנן לעבוד בו לפחות בשנת 1478, וכי עוד שקד עליו בשנת 15041241.

נראה כקרוב מאוד לאמת, אף־על־פי שאי אפשר לומר כי הדבר ודאי, כי יש ליחס ליוחנן אלימנו הערות שוליים אחדות ל“חי בן יקטן”, האיגרת מאת אבו בכר אבן טופיל, המתורגמת לעברית בידי אלמוני: את האיגרת הזאת אוהב להזכיר לעתים קרובות בספריו, ותעודה מפירינצי מעידה כי עותק אחד מאיגרת זו היה רכושו הפרטי של יוחנן1242. ההערות נמצאות במצחף מינכן של “חי בן יקטן”1243, שאי־אפשר לומר עליו כי הוא המצחף המוזכר בתעודה מפירינצי, הואיל ונכתב בשנת 1551, אך ייתכן שהוא העתק ממנו, ישיר או עקיף.

יוחנן מזכיר לפעמים עבודה שלו בשם “המאסף”1244; ייתכן, אם יש להבין את השם הזה במובן “מלקט”1245, שהיא וה“ילקוטים” הנ“ל היינו הך; אך אם אין זיהוי זה מתאים למציאות, הרי המדובר כנראה בעבודה שאבדה, או שלפחות לא נמצאה עד היום. ספר אחר שלו, שהוא מציין בביטוי “זה כל האדם”, יש לזהותו – והדבר אפשרי – ב”חי העולמים"1246, או צריך לראותו כספר שאין למצוא אותו; ואין גם לשלול את האפשרות כי יוחנן כתב עוד ספר אחר שלא הגיע אלינו בשם “פקח־קוח” (שחרור? השווה ישעיה ס"א, א')1247. מצד אחר יוחסה לו בטעות1248 כתיבת חיבור בענייני כישוף, “מלאכת ‏ מושׂכלת”: למעשה הוא רק הזכיר אותו, ולפי מה שהוא עצמו אומר בפירוש הרי זה תרגום עברי של כתב מאת אפולוניוס מטיאנא1249.

שמו של יוחנן אלימאנו היה מפורסם בדורות שבאו אחריו הרבה פחות ממה שהיה ראוי לו. כתביו נשארו כמעט כולם בלתי מודפסים, והפירסום היחיד המקיף במקצת, אם כי גם הוא חלקי, מבין כתביו שובש במידה כזאת, בגלל טעויות ובלבולים מכל סוג, בשתי מהדורותיו שהופיעו זו אחר זו, עד שיש לפקפק אם יש לראות בהדפסות האלה מעשה חסד כלפיו מצד המהדירים. הדעה שמחווה על עבודותיו גרץ – והוא הספיק לכל היותר להעיף מבט חטוף על שתי המהדורות העלובות האלה – היא קשה במיוחד ומצטמצמת בכמה דברי לעג1250. ואולם מי שיכלו לקרוא את כתביו, לפחות בחלקם. ושעמדו על כמה מן הקווים המאפיינים אותם בפרסומים שנכתבו על יסוד למדנות1251 – עד עתה לא היה דיון כולל עליהם – מביעים דעה הרבה יותר טובה, אף־על־פי שלא יכלו להבין היטב את מחשבתו משום שלא קשרו אותה עם התנועה הפילוסופית שבימיו.

ואף אם הפגנה כל־כך רבגונית של למדגות, כפי שהיא מופיעה בכתביו של יוחנן, עשויה להיות לא נעימה לטעם המודרני שלנו, היתה בוודאי נעימה ביותר לקוראים בני זמנו. באותם הימים מצאה חן רב בעיני הקוראים החכמה המבולבלת שבה גדוש ה־ Libro di natura d’amore מאת איקוויקולא' שעמדתו בענייני האהבה היא אולי הקרובה ביותר לעמדתו של יוחנן בתחום הזה; ובוודאי נעמה אז גם הלמדנות, המבולבלת באותה מידה אך הרחבה והרבגונית כמוה, המופיעה בכתביו של יוחנן אלימאנו. הוא מופיע כבקי בזרמים המגוּונים ביותר של הפילוסופיה, יווניים וערביים ויהודיים, לרבות הקבלה על נציגיה הטובים ביותר – ודווקא המקום שהוא מקצה בכתביו לקבלה יש בו כדי להסביר את זלזולו של גרץ בלפיו – ועם למדנותו בפילוסופיה ובמדעי הטבע הוא ממזג בתוכו ידיעה מבוססת היטב של הספרות המקראית, של הספרות הרחבה של התלמוד ושל המדרשים ושל הספרות העברית העשירה בתחום הפרשנות, בלי להזניח גם את הספרות הרומית, הקלאסית ומימי הביניים. ומעניין להדגיש, כי בתוך הכמות המפליאה של ספרים שהוא מזכיר ללא הרף רבים הם הספרים הנדירים או הספרים שהופצו אך מעט, והדבר הזה הוא הוכחה נוספת לכך, שהיקף למדנותו חרג מגדר הרגיל1252.

שווה לרוחב החכמה היתה ביוחנן אלימאנו עצמת השכל, שעוצבה בקריאה כל־כך רבה ועשירה; כושר ההתבוננות שבו היה חד ביותר, ובולטת היתה גם הבהירות שבהרצאת הדברים, למרות הסגנון המלאכותי והכבד. הדעה שחיווה יוחנן, בסמוך לבואו לפירינצי, על לורינצו המפואר, על אופיו ועל הדרכים שבהן שלט על מדינתו, ראויה לציון בגלל חריפות ההתבוננות, כוח הסינתזה ודיוק ההערכה בכל פרטיה1253. וכן גם התיאור הרחב של הקווים המאפיינים את טבעם של בני פירינצי ומשטרם המדיני, שבו גילה תכונות עדינות מאוד של מתבונן ופסיכולוג1254.

יוחנן אלימאנו לא היה הוגה־דעות מקורי. גם בכך היה בן ראוי לדורו, והוא היה בעיקר מלומד, אקלקטי מאוד בהקשפותיו. אם נחפש כיוון מוגדר של מחשבתו לאורך הנושאים השונים הנדונים בעבודותיו רבות ההיקף, נתקשה במציאתו; תחת זאת נמצא כמות גדולה של יסודות זרים זה לזה, הקיימים בעת ובעונה אחת ושהתערבו זה בזה אך בחלקם. אריסטוטליות, אפלטוניות, ניאו־אפלטוניות, אגדה תלמודית, קבלה, כל אלה מושיטים לו חומר לשזירת עבודותיו; הן דומות למרבדים הבגוניים, שבהם אין הצבעים הבודדים

מתמזגים ליחידה אורגנית, אך אף־על־פי שהם מוסיפים להיות נבדלים זה מזה, הם עשויים עדיין, ועוד יותר היו עשויים בימים ההם, לעניין ולמשוך בשל גיוונם הרב ובשל עושרם השופע.

כזה היה יוחנן אלימאנו, אשר פיקו דילא־מירנדולא היה תלמידו בפירינצי. לא קל לקבוע מה בדיוק היה תוכן ההוראה שנתן יוחנן לפיקו. בן אחיו של פיקו, ג’וואן־פרנצ’יסקו, אומר רק כי “Jocana” שימש מורה לעברית לדודו1255. פיקו כבר היה אז בקי בפילוסופיה הערבית־יהודית, כבר רכש ידיעות מספיקות בשפה העברית וכבר חדר לעומקן של דעות הקבלה; על־כן נראה כמתקבל על הדעת, כי יוחנן הדריך אותו בעיקר בפרשנות המקרא; ואכן, הוא היה בעל מומחיות רבה בתחום הזה, ואנו רואים כי פיקו התמסר לשטח הזה במיוחד בתקופה זו של ישיבתו בפירינצי. אך אם היתה פרשנות המקרא המקצוע שבגללו

פנה במיוחד פיקו לבקש הוראה מיוחנן, אין ספק כי היתה ליוחנן הזדמנות להעמיד לרשותו גם בשאר תחומי הלימודים היהודיים והמחשבה היהודית את המשענת החזקה של חכמתו הרבה והמגווגת.

ואולם אליה דיל־מידיגו, מיתרידאטס ויוחנן אלימאנו לא היו היהודים היחידים שאתם חיים הרוזן דילא־מירנדולא יחסים מטעמי לימוד. בפירינצי עצמה החזיק אצלו צעיר יהודי, קלימינטי, שיעשה לו תרגומים מעברית; במרוצת הזמן שוכנע הצעיר על־ידיו ולפי הנראה על־ידי ‏ ג’ירולאמו סאוונארולא להתנצר, הפך לנזיר והסתגר במנזר סאן־מרקו1256. וכן ראינו, גם כן בפירינצי, כי בביתו של דילא־מירנדולא התווכחו שני יהודים על נושאים פילוסופיים־יהודיים עם היהודי המשומד גוליילמו ראימונדו ממונקאדא. מבין שני היהודים האלה היה האחד אליה דיל־מידיגו והשני רופא, בשם אברהם; אי־אפשר לזהות אותו, כפי שהוצע1257, לא באברהם פאריצול, בגלל הנימוקים שנראה להלן, לא באברהם קונאט ולא באברהם די־בלמיס, שמימיהם לא היו, עד כמה שידוע לנו, בפירינצי; ייתכן שהוא אברהם בן משה מפראטו הרופא, שהיה בוודאי בפירינצי לפחות משנת 1477 עד שנת 14891258. לדבריו של וידמאנשטאדט, שהיה תלמידו של יהודי בשם דאטילו בטורינו בשנת 1527 בערך, היה דאטילו זה גם מורה של פיקו1259; הוא עמד בוודאי בקשר אתו, ופיקו התפאר בכך שהביאו להכיר בצדקת האמונות הנוצריות בדבר השילוש1260. ובשנת 1492, משנודע בפירארא לפיקו כי נמצא במעבר בעיר ההיא יהודי פליט מסיציליאה, הנושא אתו אוסף שלו של ספרים עבריים, ביקש ממנו כי ישאיל לו את האוסף הזה; מבוקשו ניתן לו, והוא התמסר במשך כמה שבועות רצופים, יומם ולילה, לקריאת הספרים האלה והזניח כל התעסקות אחרת, מחשש שמא לא יספיק לקרוא את כולם קודם שיצא בעליהם את פירארא1261. מצד שני נראה שאין אמת בדעה, כי היו לפיקו יחסים ישירים עם יהודה אברבנאל, כלומר ליאוני איבריאו, אף־על־פי שמישהו אמר שכך היה1262.



הבקיאות הנרחבת ביותר בענייני היהדות שידע ג’וואני פיקו דילא־מירנדולא לרכוש בשיחותיו עם חכמים יהודים רבים כל־כך1263 ובקריאתו המקיפה ביותר בספרים עבריים – וידוע לנו כי אסף אצלו מהם מספר רב מאוד1264 – השפיעה במידה בולטת על כיוון מחשבתו. ודווקא בעירוב הרב הזה של יסודות יהודיים מקוריות מחשבתו. שיטתו הפילוסופית אינה במהותה אלא ניאו־אפלטוניות, שהתערבו בה יסודות רבים שונים זה מזה – ובכך אין עוד מקום לדבר על המקוריות; אך הוא מצא את דרכו האישית במיזוג כל היסודות הללו עם הקבלה היהודית, בשוותו לה צורה נוצרית ובהתאימו אותה לאמונות הקאתוליות, ואף בהטותו אותה להוכחת הדעות שלהן מטיפה הכנסייה. עזר לו בכך מצד אחד ההתאמה הקיימת בין שיטת הקבלה, ברבים מיסודותיה העיקריים, ובין הפילוסופיה הניאו־אפלטונית, ומצד שני נקודות־המגע הרבות הקיימות למעשה בין הנצרות ובין הקבלה. אך יש לראות כעמל אישי שלו את העובדה כי ידע להשתמש ביסודות מפוזרים אלו ולהגיע למיזוג מלא, בתורת שיטה אחת, של הדוֹגמות הנוצריות, של הפילוסופיה שלה הניאו־אפלטונית בעיקרה, ושל הקבלה היהודית. בהמשיכו ובהשלימו את פעולתו של פיצ’ינו, שהגיע למצוא את ההסכם השלם ביותר בין נצרות ובין ניאו־אפלטוניות, הצליח פיקו דילא־מירנדולא, שרדף תמיד אחרי אידיאל של פשרה בין הכיוונים השונים של מחשבת האדם, הן הפילוסופיים והן הדתיים, להוסיף על ההסכם בין האמונה הנוצרית ובין הפילוסופיה גם את ההסכם בינן ובין הדעות היהודיות1265; הוא שאף כפיצ’ינו להביא אל האמונה את הבלתי־דתיים בגלל דעתם הפילוסופית1266, אך יחד עם זאת שאף גם להעברת היהודים לנוצרות, וכפי שראינו הגיע גם לידי הצלחה בתחום הזה במקרים מסוימים1267. לפני פיקו כבר ניסה ראימונדו לולו (1235–1315) להביא את הקבלה אל הכרת העולם הנוצרי, אך ניסיונו נשכח במהרה; בימי צעירותו של פיקו תמך האפיפיור סיסטו הד' בביצוע תרגום רומי של כמה עבודות בתחום הקבלה1268, אך תרגומים אלו לא היו לנושא ללימוד; פיקו הוא הראשון שהכניס בתוצאות מעשיות את הקבלה לתוך המחשבה הנוצרית, ופתח בכיוון שנקרא אחר־כך דווקא בשם קבלה נוצרית1269.

מתוך עבודותיו של פיקו משתקפת בכל אופן למדנותו הרבה לא רק בתורות הקבלה, אלא גם בענפים אחרים של הספרות העברית המקיפה ורבת־הצדדים ובכיוונים המגוונים ביותר של המחשבה היהודית.

הוא שקד בחיבה על לימוד המקרא במקור העברי, וכן בתרגומים הקדומים, הארמי, היווני והלטיני; ולימודו זה מתוך שקידה וחריצות לא זו בלבד שאפשר לו, בעזרת המחקר הישיר של כתבי הקודש, שהוא מזכיר כמה פעמים בכתביו1270, להגיע להבנה מדויקת יותר של הכתבים האלה מן ההבנה שאליה היה יכול להגיע אילו שאב רק מן התרגומים הידועים ביותר, אלא אף אפשר לו לחבר כתבים רבים בעלי תוכן פרשני: חוברת המגינה על תרגום הירונימוס נגד דברי הביקורת שהעלו נגדו היהודים1271; הגנה דומה על התרגום היווני של ספר התהילים1272; הבהרה של הסיפור המקראי על מעשה בראשית שעליו נדבר להלן, ופירוש מקיף מאוד לספר תהילים, המכוּון להבהיר את הפירוש המילולי והפירושים הרבים שהוא חשב שיש לגלותם מתחת למסווה של האות הכתובה1273.

הפירוש הזה לספר תהילים ערוך בשיטה דומה מאוד לשיטה הנהוגה בפירושים למקרא מאת יוחנן אלימאנו, ואיך ספק כי הוא מושפע מהם; הוא תעודה רבת־ערך על חכמתו, בעיקר בחלק המעניין אותנו ביותר והמוקדש לפירוש לפי הפשט, שבו מוכיח המחבר ידיעה מפורטת וחקר מעמיק של המקור העברי, של התרגומים העתיקים, שניצל אותם בתבונה לטובת ביקורת הטכסט, ושל הפרשנים היהודיים.

נראה כי הפרשנות היהודית היתה ידועה היטב לפיקו בכל שלביה שנוצרו זה אחר זה: הוא מוכיח כי הכיר למישרין את התרגומים הארמיים, כפי שכבר ציינו, את המדרשים ואת הפרשנים מימי הביניים1274. בוודאי היו בידו ידיעות אחדות על הספרות התלמודית, בלי ספק רק על החלק האגדי שלה, אף־על־פי שגם עבודות בעלות אופי הלכתי היו כלולות בספרייתו; ואכן אנו רואים, כי הוא מביא קטעים אחדים מן התלמוד במקורם, אגב ציון מדויק של מקומם1275. את דבריהם של הפילוסופים היהודיים מימי הביניים הוא ניצל כבר ב־Conclusioni וכמה פעמים גם בשאר עבודותיו, שבהן מוזכרים לעתים קרובות גם רופאים, תוכנים ואסטרולוגים יהודיים, מלבד כתבים עבריים שנושאם היסטורי1276. פיקו מוכיח שהכיר גם את מנהגי היהודים בני זמנו, את הלוח שלהם ואת קורותיהם1277. ידיעתו את הספרות היהודית מימי הביניים איפשרה לו גם לתרגם מעברית ללטינית את “חי בן יקטן”, עבודתו של אבו בכר אבן טופיל, שהיתה יקרה מאוד ליוחנן אלימאנו1278.

ואולם מה שעניין את פיקו ביותר ובמקום הראשון בספרות העברית, היתה הקבלה. מבין תשע מאות ה־Conclusioni יש שתי סדרות בעלות נושא יהודי: ארבעים ושבע מהן כוללות קטעים באותו מספר של עבודות יהודים מקובלים1279, ושבעים ושתיים אחרות מציגות דעות אישיות של פיקו בתחום הקבלה1280; גם אלו וגם אלו אינן ניתנות להבנתו של מי שאינו מכיר עדיין את עקרונות הקבלה ואינו מצוי במידת מה אצל החיבורים של הקבלה. בסדרה השנייה התכוון פיקו להשתמש בטענות ששאב מדעות היהודים כדי להוכיח את אמיתות האמונות הנוצריות, וטען בין השאר כי כל יהודי מקובל מוכרח להודות בכל מה שהורתה הכנסייה בדבר הדוגמה של השילוש1281, וכי “שום חכמה אינה מועילה להוכיח את אלהותו של המשיח הנוצרי יותר מן הכישוף ומן הקבלה”1282; בכל זאת, יסודות הקבלה המופיעים במידה כל־כך בולטת ב Conclusioni, היו בין הסיבות שהניעו את האפיפיור להרשיע את פיקו. על־כן ניתנה לו ב־Apologia שלו הזדמנות, על מנת להצדיק את עצמו, להרחיב את הדיבור על הקבלה ולהבהיר מה היה לדעתו מקורה הראשון. בדיונו המקיף על הנושא הזה1283 הוא טוען כי הקבלה זהה לתורה שבעל־פה, שאותה מסר האלהים למשה יחד עם התורה שבכתב; היא נמסרה בעל־פה מדור לדור, ואחר־כך הועלתה על הכתב בידי עזרא בספרים שנשמרו בקנאה רבה בידי החכמים היהודים, כאוצרות של חכמה נסתרת;

על־כן חושב פיקו כי הוא יכול למצוא בספרי הקבלה, שהיהודים העבירו אותם מדור לדור, את העדות הטוב והיעילה ביותר על אמיתות הנוצרות נגד דעות היהודים, עדות שהיהודים עצמם שמרו אותה מבלי לדעת על־כך1284.

מיוסדת כולה על דעות המקובלים היא העבודה של פיקו הנקראת Heptaplus, de septiformi sex dierum geneseos enarratione, שהוקדשה ללורינצו המפואר בשנת 14891285. הוא מביא בה, בזה אחר זה, שבעה פירושים לסיפור המקרא על מעשה־בראשית: כל אחד מארבעת הראשונים משמש לו דרך למצוא בנוסח של כתבי הקודש רמז לסיפור־בריאתו של אחד מן העולמות הנמצאים על־פי הקבלה; הפירוש החמישי רואה בכתוב רמז לכל ארבעת העולמות, זה אחר זה; השישי מוצא בו את תיאור היחסים ההדדיים בין העולמות השונים; והשביעי מוכיח לבסוף, כי כל היצורים נוטים אל האלהים, ובו הם מוצאים את האושר העליון. ובסוף העבודה1286 התכוון פיקו להקנות לקורא מושג משיטת הפרשנות של הקבלה, המבוססת על שינוי הסדר והחיבור של האותיות, ומביא לדוגמה מה שהצליח להסיק על־פי שיטה זו מן המלה הראשונה של המקרא, בראשית.

דוגמתו של פיקו היתה אולי בין הגורמים שהניעו מלומד אחר מבני פירינצי ללמוד את השפה העברית: ג’ירולאמו ביניווייני (בערך 1453–1542)1287. אין אנו יודעים מפי מי למד ביניווייני את לשון המקרא; כנראה לא מפי מיתרידאטס, כי פעם אחת גירש אותו הלה בחרי אף מעל פניו בביתו של פיקו, כשראה אותו נכנס לחדר שבו לימד את הרוזן את השפה הארמית, הואיל ולא רצה להפיץ עוד את המיסתורין הסודיים של הקבלה1288. ואולם דבר ודאי הוא, כי ביניווייני הגיע לידיעה, ולא שטחית, של השפה העברית, עד שהיה יכול לפחות לחבר מילון עברי־לטיני ולטיני־עברי רב ממדים; המילון הזה, הכתוב כולו בעצם ידו, נשמר עתה בספרייה הלאורינציאנית1289.

מקיפה הרבה יותר היתה השכלתו היהודית של סנטי פאנייני (1470–1541), שהקדיש ללימודים היהודיים את מרבית חייו. אולם אין זה מן הראוי שנרחיב כאן את הדיבור עליו ועל עבודותיו הרבות, שכן פעילותו הספרותית התפתחה כמעט כולה הרחק מפירינצי1290. יספיק להזכיר כאן, כי במנזר של סאן דומיניקו ליד פייסולי, שבו נכנס בהיותו צעיר מאוד, התחיל והמשיך בחריצות בלימוד השפה העברית והספרות העברית1291, וכי שם החל לעסוק בתרגום המקרא מן המקור, והוסיף לעבוד עליו לא פחות מעשרים וחמש שנים1292. ג’ירולאמו סאוונארולא, שהיה מאז 1494 הממונה המחוזי על הנזירים הדומיניקניים, עודד אותו להמשיך בכיוון הזה, וייתכן שהוא עצמו הניע אותו לשים בו את פעמיו; שהרי הניע סאוונארולא בקנאות לוהטת את נזיריו ללמוד את השפה העברית ואת שאר שפות המזרח, מתוך הכוונה הכפולה לאפשר הבנה טובה יותר של כתבי הקודש, ולהיות במצב המאפשר להשתמש בידיעות השפות האלה להעברת הבלתי מאמינים לדת הנוצרים, כשתיווצר ההזדמנות לכך1293.

אותו אברהם שכבר הזכרנוהו, ואמרנו עליו כי עמד יחד עם אליה דיל־מידיגו בוויכוחים פילוסופיים־דתיים בביתו של פיקו בפירינצי, זוהה על־ידי מישהו. כפי שראינו, כאברהם פאריצול, הוא הסופר הפורה בנושאים רבים שישב בפירארא. זיהוי זה נראה לכאורה כקרוב מאוד למציאות כשנותנים את הדעת על קטע של “איגרת אורחות עולם” מאת פאריצול עצמו, שבו הוא מזכיר כי נמצא בפירינצי – לפי הגרסה של הנוסח המודפס – בשנת רמ“ה (85–1484)1294. ואולם בוודאי חלה בתאריך הזה טעות דפוס. פאריצול מספר בקטע הזה כי ראה בפירינצי, בשנה הנדונה, נמר גמל, ובקטע אחר של אותה “איגרת” הוא מזכיר שנזדמן לביתו של לורינצו המפואר בזמן שקיבל הלה משלטון מצרים מתנות אחדות, שביניהן התבלט במיוחד גמר גמל1295. עתה אנו יודעים בוודאות1296, כי בעל־חיים זה מארצות נידחות, שעורר סקרנות רבה בפירינצי, הוצג ביום 18 בנובמבר 1487. על־כן אין ספק, כי יש לקרוא את התאריך שהביא אברהם פאריצול רמ”ח, כלומר 1487/88, במקום רמ“ה, כלומר 1484/85. מצד שני נראה כדבר ודאי, כי היה פאריצול בפירינצי במעבר בלבד, שכן אין אנו מוצאים כל זכר אחר לשהותו בפירינצי לא בכתביו ולא במקומות אחרים, ולעומת זאת ידוע לנו שכבר חזר לפירארא בחנוכה רמ”ח1297, כלומר, באמצע דצמבר 1487. נוסף על כך, אברהם שהתווכח בביתו של פיקו היה רופא, על־פי עדותו המפורשת של מרסיליו פיצ’ינו, וגם פרט זה מניע אותנו לא לזהותו באברהם פאריצול, שלא היה רופא. אין צורך שנתעכב כאן על חייו ועל כתביו של אברהם פאריצול, שנמצא בפירינצי לשעה בלבד ושלפי מיטב ידיעותינו לא עסק בשהייתו קצרה זו בשום פעולה ספרותית1298. נסתפק בכך שנציין כי בבואו בזמן ההוא לפירינצי זכה להתקבל בסבר פנים יפות בחצרו של לורינצו המפואר, כפי שמתברר מדבריו הוא.

אצל לורינצו די־מידיצ’י שהה, לפחות לזמן מה, גם גוליילמו היהודי מפיסארו, שהיה אחד ממורי הריקודים המומחים ביותר בימי הרניסאנס באיטליה ושכתב בשפה האיטלקית ספר על אומנותו1299. הספר הזה, שזכה בצדק להערכה רבה בחברה הגבוהה האיטלקית בימי הרניסאנס, והוא מעניין אותנו מאוד גם בגלל תוכנו וגם בגלל לשונו וסגנונו הנאצלים, הגיע אלינו בעריכות רבות, חמש לפחות, וארבע מהן פורסמו בדפוס1300. שניים מן הריקודים המתוארים בספר הזה תוכננו על־ידי המחבר בשביל לורינצו די־מידיצ’י, כפי שמעיד המחבר במפורש. לפי הנראה, כשהיו מכינים בארמון שברחוב “לרגא” אחד הנשפים המפוארים, שבהם היה מוצג ההדר הנפלא של בית די־מידיצ’י, היו רגילים להזמין את גוליילמו מפיסארו, למען יתרום לפארו של הנשף מבקיאותו באומנות הריקוד ומן הפוריות השופעת של לבו בהמצאה מתמדת של תנועות חדשות ושל צורות חדשות לריקודים.


פרק ד'. האיגרונים והחיבורים הלימודיים    🔗

ידוע כי דעתם של ההומניסטיים על הקשר באמצעות איגרות היתה שונה מאוד מדעתנו. לדידם, כל איגרת היתה מקבלת את האופי ואת החשיבות של מלאכת־אוֹמנות קטנה, מן הראוי היה לכתוב אותה מתוך שימת־לב לדברי המופת הגדולים, ולתור בקפדנות אחרי הידור חיצוגי מאכסימלי; ודווקא בגלל האופי האוֹמנותי הזה מן הראוי היה לדעתם לשמור אותה מכל משמר, כי האופי הזה היה מקנה לה ערך בר־קיימא, והיה מחבר האיגרת חושב כי עשוי לקרוא אותה לא רק האדם שנשלחה אליו, אלא אף כל אדם אחר, משכיל ומבין בשפה הלטינית, מבין בני דורו ומבין בני הדורות הבאים1301. דומה לזה לחלוטין היה הערך שהיו מייחסים לאיגרותיהם העבריות היהודים מתקופת הרניסאנס, שכן גם בזה התאימו את עצמם לרוח זמנם.

החתירה המתמדת הזאת לקראת ההידור בלשון ובסגנון בכל איגרת, אף כשהיה תוכנה קל ונדוש, גרמה לכך שהורגש מיד, הן לצורך כתיבת איגרות בלטינית1302 והן לצורך כתיבת איגרות בעברית, כי מן הראוי שיהיו ספרים שאפשר יהיה לתת אותם בידי הצעירים, כדי שישמשו להם מופת, וההגות בהם תהיה מסוגלת לאלפם בחיבור איגרות. ואכן, חיבורים מן הסוג הזה נמצאים לעתים לא רחוקות בין כתבי־היד העבריים, וגם בין הספרים העבריים המפורסמים, מימי הרניסאנס האיטלקי. לפעמים אלה הם רק אוספי נוסחאות, המכילים שורה של ביטויים כלליים המתאימים למאורעות הרב־גוניים העשויים להתחולל בחיי האדם. ביטויים אלו חוברו במיוחד כדי שיוכלו לשמש דוגמאות שאפשר לחקותן ולהתאימן, בשינויים מסוימים, לכל נסיבה שתארע למעשה; ואילו לפעמים אלה הם אוספי איגרות, שנכתבו למעשה בהזדמנויות ממשיות, אם בידי מחבר אחד, ואם – מה ששכיח יותר – בידי מחברים אחדים. את האיגרות הללו היו מלקטים למטרה לימודית, ועל־כן בדרך כלל היו משמיטים מהן את שמות בני האדם והמקומות ואת התאריכים, ומשום כך היה חלק גדול מרעננותן המקורית אובד מהן, אך לא עד כדי כך שתהיינה נטולות כל שריד של רוח חיים. ומצד שני, השמטת השמות והתאריכים לא היתה תמיד מוחלטת ועקבית עד כדי כך שלא נשאר פה ושם איזה שריד, המאפשר לנו לעתים קרובות לקבוע איפה ומתי נערכו האוספים השונים, והשריד הזה הוא ההופך אותם בדרך זו למקור בעל ערך רב ביותר של ידיעות היסטוריות.

דווקא אחדים משמות בני־האדם האלה, שנותרו לפליטה מן ההשמטה המיישרת הדורים של העורך, אפשרו לי להכיר בי שניים מן האוספים האלה של איגרות לדוגמה מוצאם מפירינצי.

הקדום משני האוספים האלה הוא הראשון מבין האוספים שבמצחף רב־נושאים של הספרייה הלורינציאנית, מס' 12 88 Pluteo1303. יש בו חמישים ושניים איגרות או קטעי איגרות, הדנים בנושאים המגוונים ביותר; משפחתיים ומסחריים, של ברכה ושל השתתפות בצער, של המלצה ושל תודה, וכך הלאה. מלבד האיגרות יש בו דוגמאות מעטות של חיבורים מסוגים אחרים: תפילה לה', שישמור וירומם את האיש העומד בראש המדינה, אשר הגן על היהודים ברוב טובו בנסיבות קשות1304; שלושה נוסחאות של דברי ברכה להתחלת חודש חדש, או גם, יחד עם זאת, להתחלת שנה חדשה, וברור שהן מיועדות לשמש דוגמאות לכותרות החודשיות של פנקסי החשבונות, מן הסוג שתיארנו לעיל1305; ולבסוף אותו מסמך מוזר שכבר דיברנו עליו, אשר בחקוֹתו הזמנה למשפט מאת השמונה של “גוארדיאה ובאליאה” הוא מציג לפנינו חבורה עליזה של יהודים במרחצאות ויניאוני בעמק אורצ’יאה1306. לפני שתי האיגרות האחרונות נמצא אוסף ביטויים שאובים מן המקרא, המתאימים לבוא בהתחלת. האיגרות או בגופן – כלומר מעין ניבון מעשי, לקט דפוסי ביטוי, שבוודאי הרבו לעיין בו ולנצל אותו בימים ההם, בעקבות המנהג שלא סטו ממנו אז, לשבץ ביטויים מקראיים בכל הכתבים. הרב־גוניות בכתבים ובדיוֹאוֹת, הימצאות דפים חלקים בין האיגרות, והעדר כל סדר, מוכיחים כי האוסף לוקט בהדרגה, ונוספו בו מזמן לזמן איגרות בודדות, שנזדמנו לידי המלקט והוא בעצמו העתיקן או הטיל על אחרים להעתיקן.

גם שמות המקומות וגם שמות בני־האדם שנותרו פה ושם באוסף הזה קשורים כולם עם קהילת יהודי פירינצי. העיר פירינצי מופיעה כמקום מגוריו של הכותב בארבע איגרות1307 וכמקום מגוריו של הנמען בשבע אחרות1308. מפירינצי היה גם מחברה של איגרת, שכתב אותה בזמן שהותו בפיסא1309, ובאיגרת אחרת, ששוגרה מלוקא למקום שאינו פירינצי, מדובר בכל זאת על העיר הזאת ועל בני־אדם הגרים בה1310. מבין שלוש איגרות אחרות שנכתבו בלוקא1311, שתיים שוגרו בוודאי לפירינצי, ונראה כמתקבל על הדעת כי גם השלישית נשלחה לעיר זו. איגרת אחת, ששוגרה כנראה מלוקא לפיסא, מיוּעדת לאדם אשר גר מקודם בפירינצי1312.

במקום אחר מזכיר הכותב שהיה במעבר בפירינצי1313. נוסף על כך העיר פירינצי מוזכרת עוד כמה פעמים באיגרון1314. מלבד מה שהזכרנו עד עתה, לא נשמר באוסף שום ציון אחר של מקום השיגור או הייעוד. כן קשורים עם פירינצי או עם סביבתה הקרובה שמות בני־האדם הלא־רבים הנמצאים בו: משולם מוולטירא, שלמה ממונטלצ’ינו. יוחנן אלימאנו, אברהם ממונטלצ’ינו, יחיאל מפיסא. אבא מארי, דוד מטיוולי1315 ומעטים אחרים. כדאי להבליט עוד גורם אחר, חיצוני לגמרי: חלק מן האוסף הזה כתב אותו אדם עצמו שכתב את פנקס החשבונות הנשמר בארכיון הממשלתי של פירינצי שתיארנו אותו לעיל, כפי מה שמתברר מן הזרות שבצורת הכתיבה.

מכל הדברים הללו מתברר כי הלקט הוא, לפי מה שנראה קרוב מאוד לאמת, עבודתו של יהודי הגר בפירינצי, שיצר אותו מצירוף של איגרות שונות שנשלחו אליו או שכתב אותן הוא עצמו, וכן איגרות שעלה בידו לאוספן אצל קרוביו או ידידיו.

אשר לפרק־הזמן שבו לוקט החומר, יכולים אנו למצוא רמזים לו בתאריכים אחדים, שלא דאג המקלט להשמיטם. האיגרת הרביעית נושאת את תאריך יום שלישי כ“ד לעומר הרמ”ד (1484)1316; אחר־כך באה איגרת אחרת, העונה על איגרת מינואר 14881317; ואיגרת אחרת לא זו בלבד שהיא רומזת על גירוש יהודי ספרד (1492) כעל מאורע שכבר התחולל, אלא היא מאפשרת לקבוע ביתר דיוק את תקופת כתיבתה, בהשמיעה הד לחששות שגרמו “תנועות מלך צרפת”1318: ברור כי בזה יש רמז לראשית מסעו של קארל הח' באיטליה (1494); במקום אחר אנו רואים כי סומנה המלה רנ“ה, המציינת את שנת 95–14941319; לבסוף, שתי הכותרות החודשיות הראשונות לפנקסי החשבונות נושאות כסדרן את התאריכים תשרי 1496 ותשרי 1497. אנו יכולים איפוא להסיק, כי בוודאי נערך האוסף הזה בשני עשורי־השנים האחרונים של המאה הט”ו.

לא מן הנמנע הוא כי האוסף הזה הוא פרי עבודתו של דוד מטיוולי, המַלווה הידוע לנו מכבר1320, כי אליו מתייחסים רבים מן הרמזים הממשיים למקומות או לבני־אדם שאפשר למוצאם באוסף, בעיקר בהתחלתו. האיגרת הראשונה, המשוגרת לאדם בשם דוד, נראה כי כתב אותה דוד בן “מיסיר” ליאון לדוד מטיוולי; השנייה, מאת אדם בשם דוד לאדם אחר שגם שמו היה דוד, נראה ששלח אותה דוד מטיוולי לידידו הנקרא בשם זה, שאליו נשלחה גם האיגרת הבאה אחריה באוסף, שגם בה שם הנמען הוא דוד; אחר־כך באה איגרת החתומה בשמו המלא של דוד בן “מיסיר” ליאון, והיא משוגרת לאדם בשם דוד, שהוא בוודאי דוד מטיוולי1321. אנו מוצאים עוד ארבע איגרות שנכתבו בלוקא1322, מקום שבו גר דוד מטיוולי זמן רב, ואחת המשוגרת לאדם בשם דור, אשר גר לא רחוק מפיסא1323. נוסף על־כך אנו רואים כי פעמיים הוזכר יחיאל מפיסא בתורת חותן הכותב1324; ולבסוף, באוסף המשפטים המיועדים לשמש דוגמה לפתיחת איגרות. השם היחיד שנשמר הוא שמו של דוד בן יואב מטיוולי1325.

כתוצאה מן הגיוון הרב של מחברי האיגרות שנוצלו לאוסף הזה קיים כמובן גיוון רב גם בסגנון ובערך האוֹמנותי של כל חלק ממנו. איגרות אחדות, כגון איגרותיו של דוד בן “מיסיר” ליאון, ראויות ממש בכול־מכול־כול להיות מוצגות כמופת של סגנון התכתבות רציני ומכובד; הדורות ומלוטשות הן איגרותיו של דוד מטיוולי; אחרות, בעיקר בנושא משפחתי, מציגות לפנינו דוגמאות של סגנון חלק ופשוט, עד כמה שיכול היה להישאר פשוט לפי טעם הזמן; לעומת זאת אחרות מבליטות תחבולות מלאכותיות ומסובכות ומליציות מסורבלת. ואולם האוסף בכללו מוכיח שהוא נערך בחן ובטוב־טעם; לדידנו הוא בעל עניין ממדרגה ראשונה בתורת מקור היסטורי. אך אין הוא חסר יתרונות גם מנקודות־המבט האוֹמנותית והספרותית.

מצחף לאורינציאני אחר, מס' 19 של אותו מדף 88, מכיל אף הוא כמה אוספי איגרות, שנערכו לאותן המטרות שלשמן נערך האוסף שעליו דיברנו זה עתה. הראשון מהם כולל שתי סדרות1326, שנכתבו שתיהן בשלימותן באותה יד שכתבה את הדיוואן של המשורר בן פירינצי משה בן יואב, שעליו נדבר בפרק הבא; וכבר פרט חיצוני זה מושיט לנו רמז, המניע אותנו להניח כי האוסף הזה נוצר בחוג יהודי פירינצי. אך טענות חזקות יותר נוכל להפיק מן הבדיקה הישירה של האיגרות, ובעיקר של המהווֹת את הסדרה השנייה.

הראשונה מבין שתי הסדרות, שלפניה מובא אוסף של משפטים שאובים מן המקרא שבהם ראוי להשתמש בחיבור איגרות, כוללת עשרים ושמונה איגרות מסופררות, שבכולן חסר שם המחבר. חוץ מן האחרונה, שהמצתף מייחס אותה לעובדיה מברטינורו: את יחסיו עם יהודי פירינצי כבר נזדמן לנו להזכירם כמה פעמים. מתוכן של שתיים מן האיגרות אנו למדים שהן נכתבו בפיסארו1327, ומאיגרת שלישית – כי שיגרה אותה אשה, אמו של אדם בשם יוסף1328. לא ניתן לנו להעלות מן האיגרות המהוות את הסדרה הראשונה כל יסוד ממשי אחר, העשוי להועיל בקביעת מקום מוצאו ותאריכו של האוסף.

כנגד זה רב יותר מזלנו בעניין האיגרות, שלושים ואחת במספר; ללא ספרור. המהוות, בזו אחר זו, את הסדרה השנייה. תשע מהן, הבאות בזו אחר זו (מן השלישית עד לאחת־עשרה) נושאות בשוליהן את השם יואב, שהוא בוודאי שמו של מחברן. בהן מדבר לעתים קרובות הכותב על שהותו בפירינצי בעבר1329, רומז גם על “שולחן” ואקא (פרה). שהיה שייך לו בעיר זו1330, ופעם אחרת הוא מזכיר אחת מדודותיו, ששמה ג’ימא.1331 כל זה מספיק ודי לנו כדי שנוכל להכיר ביואב זה את המלווה יואב או דאטילו מקאמירינו, שהיה שותף ב“שולחן” ואקא בפירינצי, ואחת מדודותיו נקראה ג’ימא, הלא היא אשתו של עמנואל מקאמירינו1332. מאיגרות אלו אנו יכולים לשאוב ידיעות מעניינות על המקרים המעציבים שמהם סבל יואב לאחר שנאלץ לסגור את ה“שולחן” שלו בפירינצי ולאחר שהתרחק מעיר זו והיה נע ונד במקומות רבים באיטליה. וגם לאחר שחזר לפירינצי לזמן־מה1333.

האיגרת הבאה אחריה נושאת אף היא בשוליה את ציון שם מחברה, מקוצר ב"שלמ' מ' ". הכותב מספר בה כי הוא בא לפירינצי כדי למרכל “שולחן” שנפתח אז, בעקבות זיכיון חדש, שולחן שבין בעליו היה אדם בשם יואב1334. אם נעלה על זיכרוננו כי בשנת 1514 היו בין היהודים שהוזמנו שוב לעסוק בהלוואה בפירינצי גם האחים מריאיטי, שאחד מהם נקרא דווקא בשם יואב או דאטילו, וכי מנהל העסקים או “governatore” שלהם היה שלמה ממונטלצ’ינו1335, לא נתקשה לזהות מונטלצ’ינו זה בשלמ' מ' של כתב־היד שבו אנו עוסקים. אישור לנכונות הזיהוי הזה אפשר למצוא בעובדה, שלהלן באותו מצחף נמצאת איגרת שבה נכתב בשלימות השם שלמה ממונטלצ’ינו1336. השם הזה מופיע גם, כפי שראינו זה עתה, באירגון השני שבספרייה הלאורינציאנית, ובדיוק במסמך שבא ממרחצאות ויניאוני.

שמו של שלמה אחר, שגם אחריו בא שם משפחה מקוצר, "מפו' “, צוין אף הוא בשוליים כשמו של מחבר אחת האיגרות המובאות לאחר־מכן1337. ואולם בוודאי המדובר באיגרת שנכתבה מטעם מישהו אחר, כי בה מדברת אשה, ועל־כן לא נוכל להעלות מן התוכן כל סימן העשוי להקל את זיהוי הכותב1338. גם איגרת אחרת, שכתב־היד מייחס אותה ל”שלמה מפ' ", אינה מבהירה לנו כלום בעניין הזה1339. ואולם באותו מצחף, אך לא באותו לקט, אנו מוצאים רמז המסוגל להנחותנו בדרך הישרה: בין איגרות אחדות שהועתקו פה ושם במצחף, יש איגרת אחת שנשלחה אל רב שכבר שמענו את שמו, בנימין ממונטלצ’ינו1340, והיא נושאת את השם השלם שלמה מפוג’יבונסי1341. נוסף על־כך נכללו באותו מצחף, כפי שנראה מיד, כמה כתבים שיש ליחס אותם למחבר הזה עצמו, למרות שהם מופיעים בעילום שם1342. שלמה מפו' או מפ', שהסקנו כי הוא המחבר של שתי איגרות, הוא אפוא ללא ספק שלמה או סאלומוני מפוג’יבונסי, שנמנה גם הוא עם המלווים שבפירינצי1343.

גם האוסף הזה שלהבדיל מן האיגרון האחר שבספרייה הלאורינציאנית נכתב כולו ביד אחת ונראה כפרי של עבודת עריכה וסידור אורגנית, לוקט, לפי מה שנראה קרוב מאוד לאמת, בפירינצי. ברור שיש לקבוע את זמן עריכתו למחצית הראשונה של המאה הט“ז, וביתר דיוק לזמן מה אחרי שנת 1514, כי בדצמבר של אותה שנה נפתח בפירינצי ה”שולחן" של בני משפחת מריאיטי. גם הוא לדידנו בעל ערך רב מאוד בתורת מקור היסטורי, וגם מנקודת המבט הספרותית אינו חסר עניין, בעיקר בגלל נעימת הצער המהדהדת בעוצמה רבה באיגרותיו של יואב מקאמירינו ובגלל ההידור הרהוט בסגנונו של שלמה מפוג’יבונסי.

שמו של שלמה מפוג’יבונסי קשור גם עם כמה ליקוטים או חיבורים לימודיים אחרים, ועל כן עלינו לעסוק בו בהרחבה רבה קצת יותר.

אביו, אליהו בן שלמה בן אליאוצ’ו מפאנו, החזיק ב“שולחן” הלוואות בפוג’יבונסי לכל המאוחר כבר בשנת 14781344, וממקום מושבו זה לקח את שם משפחתו החדש; השם המקורי, מפאנו. נשאר עוד זמן מה ליד הכינוי החדש מפוג’יבונסי1345, עד שנטשו אותו לחלוטין בדורם של בני אליהו. הוא מצדו, אף־על־פי שהוסיף להיות בעליו של ה“שולחן” בפוג’יבונסי, בא להשתקע בפירינצי בזמן מוקדם למדי, והשתכן בסמטת ראמאלייאנטי1346; בשנת 1481 נעשה שותף של גיסו מאנואילי מקאמירינו, בעלה של אחותו ג’ימא, אשר לו היה שייך “שולחן” ואקא1347. אתו באו לפירינצי שלושת בניו, שלמה, קונסיליאו וּוינטורא, שהיו שלושתם שותפים במפעלו הבנקאי1348, והגדול ביניהם, הוא שלמה שבו אנו דנים, נשא לאשה בשנת 1489 אחת מקרובותיו של דודו מאנואילי, פיורינא בת אברהם בן בונאיוטו מקאמורינו1349.

לאחר שנאסר על היהודים להלוות במדינת פירינצי, פתח שלמה מפוג’יבונסי “שולחן” בקיוזי, בשטח הנתון לשלטון סיאינא, אם כי הוסיף לגור בפירינצי לפחות אחרי שנת 15141350; אך גם במפעלו החדש הזה לא שיחק לו המזל, כי ה“שולחן” שלו בקיוזי נשדד כולו; הוא נשאר חסר־כול, ומאז נאלץ לחיות חיי נדודים, פעם בהשכירו את עצמו כפקיד ב“שולחן”, פעם בהסכימו לקבל משרת מחנך פרטי, פעם בהסכימו לכתוב תמורת תשלום איגרות עבריות בשביל אחרים, כפי שכבר עשה בנדיבות לבו בשביל ידידים אחדים בימי שגשוגו1351.

המשורר בן פירינצי משה בן יואב עמד, לפי מה שמתברר משיריו, בקשרי ידידות לבבית עם שלמה מפוג’יבונסי. בשיר־זהב שלו הוא משבח את ידידו על כשרונותיו הספרותיים ועל פוריותו בכתיבת חיבורים, והוא מזרז אותו להתמסר אך ורק לספרות וללימוד, ולנטוש פעם ולתמיד את עסקיו1352. בשיר־זהב אחר הוא מתלוצץ במלים שנונות על צרותיו של שלמה, שנפל למשכב בגלל הפרזה בהנאה ממעדני שולחנו1353.

השבחים שמפזר משה בן יואב לידידו בגלל פוריותו בעבודה בספרותית אינם מוגזמים. נכון כי לרב־צדדיות ולשפע של כתביו אין מקבילה מקוריות במידה שווה, שכן מלבד איגרותיו המרובות אין כאן אלא ליקוטים, תרגומים, או לכל היותר ביאורים; אך אין ספק בי שלמה מפוג’יבונסי היה עובד ללא לאות ויוצר בשפע. יצירתו הספרותית נשתמרה בכתבי־יד רבים, הפזורים היום בכמה ספריות ברחבי אירופה, והיא ראויה לציון מפורט1354.

ראשית כל נפנה את תשומת־לבנו לאיגרות שהוא חיבר, וכפי שכבר אמרנו – הן רבות מאוד, בעיקר משום שניצל לעתים קרובות את העובדה, שהיה לו קל מאוד לכתוב בעברית הדורה, לטובת מי שלא היה מסוגל לכתוב בעצמו את איגרותיו, הן בדרך גמילת טובה, והן על מנת להתפרנס ממלאכה זו בעת מצוקתו הכלכלית. אחדות מאיגרותיו כבר פגשנו בכתב־יד של הספרייה הלאורינציאנית; אך הרבה יותר נמצא במצחפים שהועברו בינתיים לחוץ־לארץ.

כתב־יד של אוסף קויפמן, בספרייה של האקדמיה המלכותית למדעים בבודפשט, כולל מלבד “מקדש מעט” מאת משה מריאיטי, אוסף של שבעים איגרות, שכתב אותן ברובן שלמה מפוג’יבונסי1355, אחדות בשמו ולמענו, ואחרות על־פי בקשה של אחרים ובשבילם. להבדיל ממה שקורה בדרך כלל בליקוטי איגרות של מחברים שונים, נשארו כאן כמעט בכל מקרה השמות הפרטיים במקומם, ולעיתים נותרו גם התאריכים (מס' 1, 14 באוגוסט 1528; מס' 49, 15 בספטמבר 1531), וההבר הוה מגביר במידה ניכרת את חשיבות האוסף. מן המקור הזה, העשיר בידיעות רב־צדדיות על חייהם של יהודי איטליה במאה השש־עשרה, יכולתי להפיק כמה תעודות על תולדותיהם ועל תנאי־חייהם של יהודי פירינצי1356.

בספרייה הבודלייאנית של אוכספורד שניים הם המצחפים הכוללים איגרונים מאת שלמהמפוג’יבונסי. הראשון. מביניהם מראה לנו סדרה של תשעים ושמונה איגרות שלו (שסופררובטעות עד 99), יחד עם חיבורים מעטים אחרים מאת סופרים אחרים1357. השני, שהוא כרך המכיל יחד כתבים וליקוטים של מפוג’יבונסי ועבודות של אחרים שהוא העתיקן, שמר לנו איגרות שלו בכמות גדולה עוד יותר, והן מחולקות לשלוש סדרות, הכוללות כסדרן 127 איגרות, 12 ו־31; שם אנו מוצאים שוב איגרות רבות, הכלולות כבר באיגרון שבספרייה הבודלייאנית1358. גם בשני אוספים אלו נשמרו בדרך כלל השמות הפרטיים1359, ועל כן רב מאוד ערכם, תודות לחומר הרב והמגוון שהם עשויים להמציא לחוקר תולדות יהודי איטליה.

קשורים עם האיגרות הם החיבורים הלימודיים שערך שלמה מפוג’יבונסי, כדי לתרגל את הצעירים בסיגנון האיגרות ולהושיט עזרה למי שהיה פחות בקי ממנו בחיבור העברי. מבין חוברותיו שנשתמרו במצחף השני של הספרייה הבודלייאנית שהזכרנו זה עתה, אחת מ שכותרתה “מזון המכתב” אינה אלא אוסף של פסוקים מקראיים, שבו נבחרו מן התורה, מןהנביאים, מספר משלי ומספר תהילים. הביטויים שאפשר להשתמש בהם בשעת חיבור האיגרות1360. סדרה דומה של ביטויים שנשאבו מן התורה (“התחלות. מפרשה”) ומן תרי־עשר, שסודרו לפי מקומותיהם במקרא שמהם נלקחוי נמצאת, יחד עם סדרות אחרות שבהן לאהתחשב המחבר בסדר המקורי של הכתובים, במצחף הלאורינציאני, שכפי שראינו הואכולל איגרות אחדות מאת שלמה מפוג’יבונסי (pluteo 88, מס' 19)1361. אף־על־פי שאוספים אלו של פסוקים שבמצחף הלאורינציאני אינם נושאים את שם מחבריהם, דימיונם ל“מזון המכתב” ושאר הצדדים הדומים הרבים שבשני כתבי־היד1362. מניעים אותנו לחשוב כי גם הם עבודתו של שלמה מפוג’יבונסי; הוא היה כנראה העורך גם של המצחף הבודלייאני וגם של המצחף הלאורינציאני. אוסף של קטעי איגרות (“לשונות כתבים”), במעט כולם בעלי אופי כללי מאוד, עד שיכולים הם למצוא מקום כמעט בכל חליפת מכתבים, נמצא במצחף אחר של אוסף קויפמן, והוא יוחס במפורש לשלמה מפוג’יבונסי1363. יש להניח, בי פרי עבודתו היה גם אוסף דומה של קטעי איגרות, “לשונות”, הכלול במצחף הלאורינציאני שהזכרנו זה עתה1364. במצחף הזה נמצאת עוד סדרת דו־טורים, המיועדים לשמש כותרות לאיגרות (“על גלילת האגרות”)1365.

השקידה רבת הסבלנות של שלמה מפוג’יבונסי מתגלה כבר בעבודת הברירה שהוא עשה ברוב חלקי המקרא כדי לערוך את אוספי הביטויים שלו; אך הוכחה חזקה לה היא עבודה אחרת שלןו, ארוכה יותר: ספר החרוזים של השפה העברית, ספר רב־ההיקף, המשתרע במצחף המקורי, שאולי נכתב בעצם ידו, על יותר ממאה דפים בגודל פוליו, שנכתבו בשני טורים1366. כתב־יד אחר הנשמר באותה ספרייה כולל העתק של ספר החרוזים, שנכתב בשנת 16501367.

בכתבים שהלכנו והזכרנו עד כאן משתקפת פעילותו של שלמה מפוג’יבונסי בתורת מורה באוּמנות הכתיבה, השואף לעצב ולטפח בנוער היהודי את הטעם להידור החיצוני ולעזור לו בעבודת הכתיבה הן בפרוזה והן בשירה; ואילו בכתבים אחרים שלו משתקף המורה לפילוסופיה, ובמיוחד למוסר. ואכן בכרכים שלו, הכוללים כתבים על נושאים שונים, אנו מוצאים פעמים רבות העתקים וקטעים, תרגומים וביאורים של ספרי מוסר מאת מחברים יהודיים ‏ וערביים. במצחף הבודלייאני השני, הנושא את שמו, הועתקו חיבור על המוסר (“ס' המדות”) מאת מחבר לא ידוע1368, והאוסף הידוע של משלים שנערך על־ידי אבן חונין בן יצחק ותורגם לעברית על־ידי יהודה אל חריזי1369, והאוסף האחר הדומה לו הידוע בשם “פניני המליצות”1370. לשני החיבורים האחרונים האלה צורף פירוש, שנכתב כנראה על־ידי שלמה מפוג’יבונסי1371. כנראה פרי עמלו הם גם העריכה והביאור של סדרת פתגמים, האחת מאת רלב“ג והשנייה מאת אריסטו1372, הנמצאים אף הם באותו מצחף; וכן שלו הוא כנראה התרגום מלטינית לעברית של סדרה אחרת, ללא שם המחבר, אשר הובאה בסוף החיבור על המוסר שהוזכר זה עתה1373. חוברת אחרת נמצאת במצחף הבודלייאני והיא נושאת את הכותרת הסתומה לכאורה “באור כ”ז מדות המלמד”1374. אם ניתן את דעתנו על־כך, כי ה“מוסר” של אל־גזאלי מחולק ל“באורים” וכי הבאור הכ“ז דן דווקא במידות המלמד והתלמיד, נכיר מיד כי לפנינו חלק מעבודתו של אל־גזאלי1375. במצחף הלאורינציאני נמצא אותו קטע, עם כותרת כמעט זהה (באור כ"ז במדות המלמד והמישיר) בתוך סדרה מקיפה ומסודרת של קטעים המלוקטים מ”ספר מאומיטו" (ספר מוחמד)1376, שאינו אלא ה“מוסר” הנ"ל (“מאזני המעשים”) מאת אבו חמיד מוחמד אל־גזאלי, שתורגם לעברית על ידי אברהם אבן חסדאי הלוי1377, כפי שיכולתי לברר באמצעות השוואה ישירה עם עבודה זו. סדרות קצרות אחרות של פתגמים נמצאות עוד במצחף הלאורינציאני1378, ובסדרת משלים בדבר הזקנה, הנמצאת גם בתורת נספח בסוף כתב־היד המקורי של ספר החרוזים1379, מסתיים המצחף של הספרייה הבודלייאנית, המכיל כתבים שונים1380.


פרק ה'. אסכולת המשוררים של המחצית הראשונה של המאה הט"ז    🔗

כבר אמרנו כי השירה העברית התפתחה ללא הפוגות במשך מאות שנים אצל יהודי איטליה, ואת השירה הזאת ייצגה בפירינצי במחצית הראשונה של המאה הט"ז אסכולה שלמה, שתוכן חיבוריה היה ברובו הגדול חילוני.

עלה בידי לגלות את ה“דיוואן” של אחד המשוררים מאסכולה זו, במצחף בכתב־ידהנשמר בספריית מונטפיורי, השייכת היום ל“ג’וס קולג' " מלונדון1381. בוודאי אין כתב־היד מקורי, וזה מתברר מטעויות־העתקה ברורות אחדות; הוא נכתב ביד האדם שכתב גם את המצחף הלאורינציאני, שעליו דיברנו ארוכות בעניין שלמה מפוג’יבונסי, ואולי כתב אותו שלמה בעצמו1382; על כן מוצאו הוא, לפי מה שנראה מיד, לא רק מן התקופה גופה שבה חי המחבר, אלא אף מאותו חוג משוררים ואנשי־ספר שעמהם נמנה אף הוא. אין כתב־הידמוסר כל ציון חיצוני בדבר שמו ומולדתו של המחבר; רק בעזרת אקרוסטיכונים אחדים ורמזים אחדים, שאפשר למצוא בשירים. ניתן לנו לקבוע כי שמו היה משה1383, וכי כנראה היה שם אביו יואב1384. מתוכן הדיוואן אפשר גם להסיק כי משה בן יואב זה, שאין להחליפו ברב מן המאה הט”ו הנקרא באותו שם, חי בפירינצי, שכן בדיוואן נרמז פעמים רבות על מאורעות שנתרחשו בפירינצי או בקרבתה1385, ונזכרים כמה אישים, שכולם ידועים לנו – כשאפשר לזהותם – כבני הקהילה היהודית בפירינצי1386.

מלבד העובדה, שהמשורר מזכיר בני־אדם שידוע לנו כי הם חיו במחצית הראשונה של המאה הט“ז1387, עשויות להדריך אותנו בקביעת התקופה שבה חי ושר משה בן יואב, שתיים מן הקינות שלו, המתייחסות למאוראות אשר את תאריכם אפשר לנקוב בדיוק: ביזת פראטו (1512)1388 ומותו של יוסף צרפתי (1527)1389. היסודות האלה מספיקים כדי לאפשר לנו לקבוע, כי פעילותו הספרותית של המחבר הנדון חלה בוודאי בעשורים הראשונים של המאה הט”ז.

משה בן יואב הוא ממשיך מאוחר של אסכולת המשוררים שפרחה תחילה, בחיקוי לשירה הערבית, אצל יהודי ספרד, ושממנה הושפע כנראה בעקיפין על־ידי עמנואל הרומי, ששימש לו דוגמה ישירה. בדומה לדיוואנים של המשוררים הספרדיים ושל מחקיהם, כך גם באוסף שירי משה בן יואב, הכלול במצחף שבלונדון, מיוצגים סוגי השירה המגוונים ביותר, מן הקינה עד הסאטירה. משירי האהבה עד הפיוט הדתי, מן האפיגרמה ועד שיר הכלולות. אין נעדרות ממנו גם דוגמאות של סיפורים בפרוזה הבאים לפני השירים, כדי לתאר את הנסיבות שבהן ובגללן הם חוברו, על־פי השיטה שנקטו לעתים קרובות משוררים ערביים ויהודיים – שיטה שאין חסרים מקבילים לה גם בשירה הניאו־לטינית, ושלפיה נהג תמיד עמנואל.

ובכל אופן, מכל נקודות־המבט, משה בן יואב הוא ממשיך דרכו של עמנואל. בצורה כמו בתוכן, במבנה החרוז והבית כמו בבחירה ובעיבוד של הנושאים, הוא הולך בהחלט בעקבותיו של המשורר הרומי. כפי שכבר נזדמן לי להוכיח פעם אחרת1390, עמנואל שומר אמנם אמונים ביסודו של דבר למשקל הערבי־עברי הכמותי ובונה תמיד את חרוזיו על־פי המתכונות שסיגלו להם המשוררים של האסכולה הספרדית, אך עם זאת הוא נוקט לפעמים שיטה המהווה חידוש נועז ומוצלח: הכוונה להתאמת החרוזים (השורות) הבנויים בצורה זו לצורות־משקל של השירה האיטלקית, כמו שיר־הזהב וה“סירווינטיזי”. בשביל שיר־הזהב השתמש עמנואל בחרוז עברי (המתאים לאחת הצורות של הערבי “כאמל”1391), הכולל אחד־עשר תנועות או חטפים; החרוז הזה, כשהוא נקרא לפי ההטעמה הקצבית, יוצר כמעט תמיד צליל דומה לצליל של החרוז האיטלקי בן אחת־עשרה ההברות: בארבעה עשר חרוזים כאלה, הקשורים זה לזה בחריזה לפי כללי שיר־הזהב האיטלקי, הוא מגיע לשיר־הזהב שלו. באותה דרך שימש החרוז העברי המקביל ל“הזג' “1392 הערבי, שצלילו דומה לצליל החרוז האיטלקי הכפול בעל תשע הברות, מן הסוג השניוני, לעמנואל כדי ליצור בעברית “סירווינטיזי” של חרוזים בעלי תשע הברות. ואולם מלבד שלושים וששת שירי־הזהב שלו ו”סירווינטיזי” זה, כל שאר חיבוריו של עמנואל הם לפי המתכונות של השירה הערבית־יהודית. אחרי עמנואל הרבו להשתמש בחרוז בן אחת־עשרה ההברות המחברים היהודים מאיטליה, הן בשיר־הזהב והן במשקלים אחרים, כגון השלשות; אבל ברוב המקרים נטשו המשוררים שבאו אחריו לחלוטין את המשקל הכמותי ובנו את חרוזם בן אחת־עשרה ההברות על־פי השיטה האיטלקית והתחשבו רק במספר ההברות1393, בהטעמתן לפי הדקדוק ובהפסק הפנימי; כך נהגו, למשל, במאה הט“ו משה מריאיטי ב”מקדש מעט" שלו והסופרים השונים שכתבו בשלשות, שאותם הזכרנו לעיל1394. לעומת זאת משה בן יואב מתקשר במישרין לדוגמתו של עמנואל, ואף הוא מעצב את חרוזיו ללא יוצא מן הכלל על־פי המשקל הכמותי, בהשתמשו ב“כמאל” לשירי־הזהב שלו, ושומר אמונים בשאר חיבוריו בכול־מכול־בול למתכונות של השירה הערבית־יהודית.

אולי עלה עמנואל על משה בחגיגיות החריפה של התפישה ובקלות ההבעה, אך אין תכונות אלו חסרות אף במשה; חרוזיו זורמים בקלות ובספונטניות, דימיונו הוא ערני וגמיש, ורב צדדיותו המגוונת של הדיוואן שלו מושכת ומעניינת את הקורא מנקודות־מבט שונות.

כשהוא נרגש מן הנושא בכנות ובעומק לבו – כי לפעמים, בדומה לעמנואל, אינו יכול לעמוד בפני התשוקה לחרוז לא כדי להביע רגש כן אלא כדי להוכיח את כשרונו – מצליח משה בן יואב לתת לנו חיבורים שאינם חסרי־ערך. כך היא הקינה שחיבר בשעת מותו ללא־עת של ידידו היקר יוסף צרפתי1395; היא עשירה, בעיקר בחלקה השני, בעצמה וברושם. והוא הדין לקינה אחרת, שבה הוא מזכיר, רוטט מרוב כעס ומרוב התרגשות, את המהומות של האספסוף שאיימו על בתיהם של יהודי פירינצי1396. שונים בטיבם מקינות אלו, אף מביעי דעות מושרשות במעמקי הנפש, היו דברי השבח לפילוסופיה הכלולים בחרוזים שבהם רצה כנראה משה בן יואב להגיב בחריפות על “מנחת קנאות” ליחיאל נסים מפיסא1397, דברים שכבר פרסם אותם מישהו אחר בלי לזהות את מחברם ובלי לעמוד בדיוק על כוונותיהם1398.

מרשימים ונעימים הם לעתים קרובות חרוזי הסטירה של המחבר שבו אנו עוסקים. הם מציגים לנגד עינינו סדרה מעניינת של טיפוסים אופייניים, שתוארו על־פי הוויתם האמיתית, כמו יצחק מקוריג’ו, “אשר לבו כלב הארי בזעף ובחרי נגד הדלים והאביונים מבקשים לחם”, אך “בעת יראה כי גבורים אנשי שם, אז נהפך לבו בקרבו ויהי לאין, צירים יאחזוהו וחבלי לידה”1399; או כמו שלמה מפוג’יבונסי, “אשר קבר פתוח גרונו וכל מזימותיו לאכול”, עד כדי כך שהוא נפגע במחלה קשה בגלל גרגרנותו1400; או כמו אותו חולם בהקיץ אשר רצה להגיע על יסוד תופעות מזג־האוויר לידי חיזוי המאורעות העתידים1401.

בשירת האהבה אין בן יואב אלא רוקם וריאציות על הנושאים הנדושים של המשוררים הספרדים ושל עמנואל; אותם מונחים, אותם משלים, אותן השוואות, החוזרות תמיד בקוֹנווינציונליות שלהן, מופיעים שוב בחרוזיו שלו, המתנים אהבה קלה, בלתי יציבה, נוחה להתלקח ונוחה באותה מידה לדעוך. לשווא נחפש בשירים האלה עומק ומקוריות של רגש: רק הצורה – אם כי לפעמים היא חופשית מדי – מצליחה לעורר התעניינות מה בקורא.

מחרוזיו של משה בן יואב, החדורים רגש במידה רבה יותר, הם השירים בנושא דתי, ועל־כן גם ערכם האוֹמנותי רב יותר. הם קשורים בצורה המסורתית של הפיוטים, אך הוחדרו בהם גיוון דמיונות וקלילות מחשבה וביטוי, הנותנים רעננות חביבה לסוג הספרותי הזה, שבו קל כל־בך להיתקל בחדגוניות וביובש־ביטוי. נזכיר בין השאר פיוט לחג הסכות, שבו מזכיר המחבר בחיות ובביטויים רבגוניים, במלים קצרות, את הטובות שגמלה ההשגחה העליונה. זו אחר זו, בימי האנושות כולה ובימי עם ישראל במיוחד, עד החסות שהעניק אותה לעם ישראל בזמן נדודיו במדבר, שלזכרם מוקדש דווקא חג הסוכות1402. ראוי לציון הוא גם פיוט אחר, לימי חנוכה, שבו מתאר המחבר בעוצמת־מה את סכנת ישראל בימי האיום של המעצמה הסורית ואת ההצלה בדרך נס שהביא ה' ביד מתתיה וביד בניו1403. ראויה לציון מעל לכול, בגלל הכנות והרעננות של הבעת הרגש ובגלל ההתאמה המלאה של הצורה אל הנושא, היא סליחה לצום כיפור, שהיא בוודאי אחת היצירות היפות ביותר של המחבר שלנו1404.

בדיוואן שלו מזדמן למשה בן יואב להזכיר מחברים רבים אחרים של שירים עבריים, אשר עמד ביחסים אתם. בקינתו על מותו של יוסף צרפתי הוא משבח במידה הנשגבה ביותר את ידידו הנפטר, לא רק בגלל חכמתו הרבה במדעי הדת ובמדעים החילוניים, אלא גם בגלל כישרונותיו באוֹמנות השירה; כמה פעמים הוא מזכיר אדם בשם יחיאל מריאיטי, שכפי שנראה חיבר שירים1405; הוא מזכיר את שיריו, החדורים פסימיות עמוקה, של אדם בשם ישראל1406; החליף כתבים בשירה עם אדם בשם אברהם1407 ועם אדם בשם עובדיה1408, שכנראה הוא אותו עובדיה פינצי המוזכר פעמים אחדות בדיוואן1409; דברי שבח רבים הוא מקדיש, מלבד לחרוזי אברהם הנ"ל1410, גם לשיריהם של אדם בשם דניאל1411, של אדם הנקרא משה כמוהו1412, של אדם בשם יוסף1413, שאולי הוא יוסף צרפתי, ושל אדם בשם לוי1414; עם לוי זה נכנס בזמן מאוחר יותר לריב קשה בענייני דקדוק, והטיח נגדו דברים חריפים באָפּיגרמה1415.

הזכרת החורזים האלה אצל משה בן יואב אין די בה בלבד כדי לאשר לנו כי היו כולם בני פירינצי; ואולם מתקבל מאוד על הדעת כי לפחות אחדים מהם, ובעיקר כשהביטויים של משה נותנים מקום להניח כי היחסים היו ממושכים והדוקים במידת מה, היו חברים באותה קהילה שלה השתייך הוא. ואשר לאחדים מהם. מקורות אחרים מעידים לנו בבירור, כי שהו בפירינצי.

כך הוא מצב הדברים בעניין יוסף צרפתי; הוא היה בנו של אותו שמואל צרפתי שעסק ברומא במשך זמן רב ובכבוד רב ברפואה ושקיבל זכויות יתר מיוחדות מאת אלכסנדר הו' ומאת יוליו הב‘, אשר מינה אותו לרופאו הפרטי במשכורת גבוהה מאוד1416. לאחר שמת יוליו הב’, הוסיף שמואל לגור עוד זמן מה ברומא, בימי ליאון הי‘, שאישר את זכויות היתר שהעניקו לו קודמיו; אך בספטמבר 1515 כבר היה בפירינצי, ושם טיפל ביוליאנו בן לורינצו די־מידיצ’י1417. נראה כי לפירינצי בא אתו גם בנו יוסף; גם הוא היה רופא והיה בעל תרבות רחבה מאוד, לא רק בספרויות העברית, הארמית והערבית, אלא אף בספרויות הקלאסיות – היה מסוגל לכתוב בהידור בלטינית, בשירה ובפרוזה, וגם השפה היוונית לא היתה זרה לו לחלוטין – מלבד ידיעותיו בפילוסופיה ובמאתימטיקה1418. ברומא שימש יוסף בתפקיד מורה לשפות מזרחיות למשפטן תיזיאו אמברוג’ו1419. כשמת שמואל, לפי הנראה בפירינצי, אולי לפני 1519 ובוודאי לפני 15241420, מיד השתלט משרת לא־נאמן על כל העושר שבקופתו של יוסף וברח לקושטא. לרוע מזלו עלה בדעתו של יוסף לרדוף אחרי הגנב עד תורכיה; ושם: בשביל להציל עצמו, מסר אותו הגנב לשלטונות, בטענה כי הוא מרגל מטעם האפיפיור. אנשי המשטרה התורכית התקיפו אותו ופצעוהו, ורק בקושי הצליח להימלט ולחזור לאיטליה, ללא כל תקוה שיוכל לקבל בחזרה את רכושו1421. אז חשב ללכת לרומא, שבה יוכל בקלות להגיע שוב לאמידות מתוך התעסקות ברפואה, ומיד ביקש מקלימינטי הז’ שיחדש לו את זכויות היתר, שכבר העניקו האפיפיורים הקודמים לאביו והחילו אותן עליו יוליו הב' וליאון הי‘; ואמנם את חידוש הזכויות האלה השיג ללא קושי, ביום 25 בפברואר 15241422. במהרה עלה בידו להבטיח לעצמו מקום מכובד מאוד בחברה הרומאית; נתקבל באהדה בחצר האפיפיור ואצל החשמנים רבי ההשפעה, נמנה עם נכבדי הקהילה היהודית, וכך יכול לשכוח את האסון שקרה אותו אחרי מות אביו. למשך זמן מה היה אורחו דוד הראובני, ההוזה אשר טען כי נשלח על־ידי אחיו, שלדבריו היה מלך של מדינה יהודית עצמאית, ואשר שהה ברומא שנה תמימה בדיוק (25–1524) ונתקבל בכל הכבוד על ידי קלימינטי הז’1423. באותו פרק זמן (סוף שנת 1524) אנו מוצאים את חתימתו של יוסף בין חתימותיהם של נציגי יהודי רומא, שהטילו על דניאל מפיסא להכין תכנית לשונוי מבנה הקהילה1424. בכל זאת, למרות הקשרים ההדוקים שבהם נקשר לרומא, הוסיף עוד יוסף צרפתי לקיים יחסים עם יהודי פירינצי, ולפעמים היה נוסע בעצמו לשם; על נסיעה שלו לפירינצי, בסוף שנת 1525, שמר לנו זכר דוד הראובני1425. ואולם הוא היה ברומא, לרוע מזלו, בימים העצובים ביותר של שנת 1527, שבהם נשדדה העיר על־ידי חיילי הקיסר. ביתו רוקן לגמרי, והוא עצמו הוחזק במעצר על־ידי ארבעה נוגשים, שקיוו לקבל סכום גדול לפדיונו. אך הוא ניצל ברגע שבו שקעו שומריו בשינה עמוקה לאחר ששתו יין רב, והצליח לברוח בלילה ולהימלט בוויקווארו. אך שם נפגע בדֶבֶר, גורש מן הכפר והודח אל אזור השדות; שם מצא מפלט בבקתה עלובה, מבלי שיהיה איש שיעזור לו בשום דבר, ומת יותר מרעב מאשר מחומרת המחלה. זה היה סופו העצוב של יוסף צרפתי, כפי שתואר בפרוטרוט על־ידי Giampietro Valeriano ב־De infelicitate literatorum שלו1426; משה בן יואב הספיד אותו באחת מקינותיו.

מפעילותו הספרותית של יוסף צרפתי הגיעו אלינו דוגמאות אחדות, ורק אחת מהן בדפוס, שיר ארוך שהוקדם למקרא הגדולה שפורסמה בווינציאה בשנים 25–15241427.כתב־יד של הספרייה הבודלייאנית מכיל אוסף של שירים עבריים, ששניים מהם נושאים את שמו, ועל־כן יש מקום לשער כי גם כתבים אחרים שבאוסף הזה הם פרי עטו1428. חיבור אחר שלו בשירה נמצא במצחף בודלייאני אחר1429. לא מן הנמנע הוא שיש ליחס לו גם את חרוזי האהבה, הנושאים באקרוסטיכון את השם יוסף והנמצאים באותו מצחף של הספרייה הלאורנציאנית, שכפי שראינו הוא אוסף של כתבים שונים מפירינצי השייכים לזמנו1430.

יתכן שיש לזהות את אברהם, שהזכירו משה בן יואב, באברהם בך יצחק מפיסא, אשר גר זמן מה בפירינצי1431 ושחיבר שירים עבריים בעלי ערך־מה. הקינה שחיבר במות אמו (1527), הקינה שבה התאבל על מותו של הרב עזריאל דיינה (1536) וכנראה גם הקינה האחרת, שיוחסה לו ע"פי נימוקים טובים, במות דניאל אחיו (1532), מספיקות כדי להוביח כי היה בעל כשרונות של משורר עדין, והיה מסוגל לשוות צורה הולמת והדורה לרגשותיו העדינים והכנים עד מאוד. מלבד הקינות האלה, שגילה ופרסם אותן קויפמן1432, הגיע אלינו שיר קצר שלו, שחיבר אותו לאחר שקרא את החרוזים על שלושים ושלוש פני היופי של הנשים, שכתב אותם ההיסטוריון יוסף הכהן1433; על השיר הזה ענה כהן בחרוזים אחרים, שאף הם הגיעו אלינו, לכבוד אשתו של אברהם, פיאמיטא1434. באיזו מידה זכו להערכה כשרונותיו הספרותיים של אברהם מפיסא מוכיח לנוגם שיר ששיגר לו המדקדק אליהו הלוי: הוא מתנצל בו על־כך שהוא מעז לכתוב בחרוזים אל משורר כל־כך מוכשר1435. נוסף על־כך מיחסים אחרים, אמנם בהיסוס1436, לאברהם מפיסא קינה על מותו של חכם בשם אליעזר, בשנת 1498; אך לא ייתכן כי הוא היה מחברה של הקינה הזאת, שכן למרות הספיקות בדבר זמן הולדתו, אנו יכולים לראות כדבר בטוח בי בשנת 1498 עדיין לא נולד, או לפחות עדיין לא הגיע לגיל שבו יוכל לכתוב חרוזים1437.

אולי גר בפירינצי גם אותו יחיאל מריאיטי, שכפי שראינו הוזכר כמה פעמים בשירי משה בן יואב. שכן היה מתייחס, לפי מה שנראה קרוב לאמת, על משפחת מריאיטי, היא משפחת המלווים בפירינצי בראשית המאה הט"ז1438, שגם אחרים מבניה הזכיר משה בן יואב בדיוואן שלו1439; נוסף על־כך, חיבורו היחיד בשירה הידוע לנו כלול באותו מצחף של הספרייה הבודלייאנית1440 ששמר את שירי יוסף צרפתי, ושעל־כן יש להניח, כי בא מן הקהילה היהודית של פירינצי.


פרק ו'. חכמי התלמוד במאה הט"ז    🔗

בשגשוג הרב של לימודי התלמוד, שחל באיטליה במאה הט"ז, נטלו חלק לא מבוטל בניה של משפחת מפיסא שגרה בפירינצי, אברהם בן יצחק ויחיאל נסים בן שמואל. אף־על־פי שמרבית פעולתם המדעית והספרותית התנהלה מחוץ לפירינצי, הם ראויים בכל זאת להיזכר כאן, כי ישבו גם בפירינצי במשך זמן מה.

אברהם מפיסא, שכבר נזדמן לנו לדעת כי היה ראש מפעל בנקאי גדול וכי חיבר שירים בעלי ערך מסוים1441 היה עם זה גם חכם מלומד ונערץ במקצוע התלמוד. על ערכו בתחום הלימודים הזה מעידה ראשית כול האגדה, שהזכיר גדליה אבן יחיא1442, שלפיה הודיעו מראש ליחיאל, או אולי ביתר דיוק ליצחק, מפיסא, המגן האדיב על גולי ספרד, כי ייוולד לו הבן הזה, המיועד להאדיר את שם משפחתו בחכמתו הרחבה והעמוקה בדברי חז“ל. בעלת ערך רב יותר לדידנו היא העובדה, שבני דורו ייחסו תמיד לאברהם את תואר הכבוד גאון, שכידוע הוא שמור לרבנים הגדולים ביותר הנערצים על הכול. ובכל אופן, מן המעט שהגיע אלינו מתוך כתביו על ענייני התלמוד כבר אנו יכולים לקבל מושג מהיקף ידיעותיו ותכונותיו השכליות. כשנמתחה ביקורת חריפה על סופר מלומד ומדפיס ממנטובא, מאיר בן אפרים, בגלל השיטה שנקט עד אז בכתיבת תפילין, ועל־כן רצה הסופר הזה לשאול את פי אחדים מגדולי חכמי ההלכה באיטליה, בשביל לקבל את חוות־דעתם בעניין הזה, פנה מלבד אשר אל רבנים מפורסמים, כגון מאיר קצנלנבוגן מפאדובא ונתן בן מנחם אגר מקרימונא, גם אל אברהם שלנו; והוא שלח לו שתי תשובות על השאלה ההלכתית שהובאהלפניו, האחת מהן מיום 20 בדצמבר 1544, והשנייה, שנכתבה לאחר קריאת תשובתו של מאיר קצנלנבוגן על מנת לסתור את טענותיו, היא מיום 27 באותו חודש. שתי תשובותיו של אברהם מפיסא מכילות הערות רבות מלאות חכמה וראויות לשבח, אף־על־פי שהמחבר נוקט לשון של ענווה רבה, והן מעידות על תפישה בהירה שנתלוותה אצלו לידיעות מבוססות היטב. ואכן זכו תשובותיו, ולאחר שאוחדו לתשובה אחת והוסרו מהן כל הקטעים בעלי אופי אישי ולא הלכתי, הוכנסו לאוסף התשובות של מנחם עזריה מפאנו1443. משאר כתבי אברהם, שכבר אבדו כשכתב גדליה את ה”שלשלת" שלו1444, אין לנו כל ידיעה, חוץ מן השירים שעליהם דיברנו לעיל.

לעומת זאת שיחק יותר המזל לחיבוריו של דודנו של אברהם, יחיאל נסים בן שמואל מפיסא. כפי שסיפר בעצמו, נמשך יחיאל נסים מנעוריו להתמסר בחשק רב ללימודים, מתוך רצונו הטבוע בו לדעת ועל־פי הדרך שבה הלכה משפחתו1445. אף־על־פי שעסק במפעל הבנקאי שלו לפחות עד גיל עשרים שנה – נולד בשנת 15071446 וכפי שידוע לנו בשנת 1527 נסגרו באונס גם ה“שולחן” של פיסא שבו עסק במיוחד, וגם ה“שולחן” של פירינצי, שגם בו היה שותף עם דודניו1447 – הוא ידע לרכוש לעצמו תרבות כל־כך רחבה ועמוקה, שכאשר הקדיש את עצמו במרוצת הזמן לרבנות בלבד היה מסוגל להחזיק בכבוד הרב ביותר במשרתו החדשה. הוא הרחיב בחריצות ובחיבה את הספרייה העשירה של אבותיו, בהוסיפו בה בעיקר כתבים. פילוסופיים. ופילוסופיים־דתיים; אחדים מהם ציווה במיוחד להעתיק בשבלו או העתיקם בעצם ידו. בשנת 1542 הטיל על בנימין בן יעקב קאמונדו, פליט מספרד, להעתיק בשבילו את התרגום העברי, מעשהו של משה בן שלמה מסאלון, של הפירוש הגדול של אבו־רשיד על המטפיסיקה של אריסטו1448, וביום החמישי של חג המצות בשנת 1529 השלים מנחם בן רפאל מל’אטריפלדא לכתוב בביתו כמה חיבורים על נושא הקבלה,המהווים עתה חלק ממצחף של הספרייה הבודלייאנית1449. שורת כתבים וטבלאות בענייני התכונה וקביעת הלוח העתיק בשביל יחיאל נסים בשנת 1525 רפאל שלמה הכהן מפראטו, שיחיאל נסים החזיק אותו אצלו בתפקיד מחנך של דודנתה הצעירה של אמו, דבורה1450. נראה כקרוב לאמת כי גם כתב־יד אחר השייך לספרייה הבודלייאנית, המכיל כמה חוברות על ענייני הלכה ואגדה, שהועתק גם הוא בידי רפאל שלמה הכהן בשנת 15381451, היה נמנה עם ספרי ספריית יחיאל נסים. אנו יודעים עוד כי הוא כתב בעצם ידו, כנראה בשנת 1524־25, עותק של התרגום העברי של הפירוש הגדול של אבו־רשיד לספרים ג' וד' של “פיסיקה” מאת אריסטו1452, וכי בשנת 1525־26 העתיק חלק מן ה“זוהר”, בשני כרכים1453. וכן ידוע לנו כי הוא היה בעליו של כתב־יד עתיק ורב־ערך בענייני הקבלה, המיוחס שלא בצדק לחמאי גאון1454, ועוד עותק, עתיק ורב־ערך אף הוא, של תרגום לפירוש הרמב“ם על המשנה, פרק י”א של סנהדרין1455. דוד הראובני מספר לנו עוד, כי יחיאל נסים כתב בשביל בית־התפילה שלו ספר־תורה, בכתב־יד יפה מאוד1456.

יחיאל נסים מפיסא נתן דוגמאות מידענותו הרחבה בכתבים רבים ומגוונים. החשוב שבהם הוא הנקרא “מנחת קנאות”, שפרסם אותו בשלמותו ד' קויפמן1457. בחיבור הזה, המיועד להתנגד לאיגרתו של ידעיה הפניני על הפילוסופיה, מתכוון המחבר להוכיח כי הדת יש לה עליונות בלתי־מעורערת על הפילוסופיה, וכי אין הפילוסופיה יכולה להגיע בכוחותיה לידיעת האמיתות המטפיסיות העליונות, שהדת בלבד יכולה להורות אותן. אך אין הוא בז לפילוסופים ולפילוסופיה, ואדרבא, הוא מגלה יחס של כבוד רב מאוד לראשונים וחיבה גדולה ביותר לאחרונה, ומסתבר מתוך הכתובים עצמם שהוא הכיר באופן יסודי ביותר את הפילוסופים היהודים, וכן גם את היוונים ואת הערבים, ואף את הוגי־הדעות האיטלקיים הקרובים לו ביותר בזמן; רק הוא רצה להוכיח, כי מדע בני־האדם הוצבו לו גבולות שאין הוא יכול בשום אופן להתיימר כי יעבור אותם, ומעבר לגבולות האלה יכולה לשמש מדריך רק המסורת הדתית.

עבודתו של יחיאל נסים מפיסא, שנסייתמה בראש חודש ניסן 1539, זכתה להערצה רבה בין בני דורו. יוחנן בן יוסף טריוויס, הרב המפורסם מסביוניטא, שלו הקדיש יחיאל את ספרו, הסכים לקבל את ההקדשה במכתב תודה לבבי, שבו שיבח את המחבר בשבחים הגדולים ביותר, ורפאל כהן מפראטו כתב לשבח “מנחת קנאות” שירים שהוּספוּ בסוף הספר1458. הוכחה לערך שיוחס לכתבו של יחיאל משמשת גם העובדה, כי החולק על דעתו הרגיש מיד צורך להעלות מחאה כנגד מחאתו על היומרנות המופרזת של הפילוסופיה; שהרי, לפי מה שראינו, יש להבין במשמעות זו אחד החיבורים בשירה של משה בן יואב1459.

יחיאל נסים מפיסא רכש לעצמו בדרך זו שם של בעל סמכות ממדרגה ראשונה בענייני הפילוסופיה הדתית, ועל־כן היו פונים אליו כדי לזכות להבהרה ולעצה במקצוע הזה. תלמיד חכם צעיר מפירארא, שרצה לקבל חוות דעתה של אישיוּת מומחה על שתי מסות על נושא פילוסופי דתי, עבודתם של שני חכמים נערצים שעל שמם עבר בשתיקה, פנה בשנת 1559 אל אחד מידידיו, קרובו של יחיאל נסים, יעקב ממודינא שהיה גר בסיאינא1460, וביקש ממנו להביא את שתי המסות לפני קרובו המלומד ולשאול לדעתו עליהן. שבועיים לאחר שקיבל מיעקב ממודינא את שתי המסות, בתוספת איגרת ממנו שבה הסביר את משאלת ידידו, ובדיוק בראש חודש ניסן 1559, סיים יחיאל את איגרת התשובה שלו, שנשתמרה עד ימינו במצחף של ג’ואיש תאולוג’יקל סמינרי בניו־יורק יחד עם מכתבו של יעקב ממודינא1461. איגרת התשובה עצמה היא מסה רחבה ומפורטת על שתי הבעיות שהובאו לפניו: הראשונה מהן היא – אם האדם הצדיק גדול ממלאך, והשנייה – אם נברא העולם בשביל האדם. לאחר שהוא אומר, כי בדרך כלל הוא מסכים לדעות שבהן תמכו מחברי שני הכתבים שנשלחו לו, מדגיש יחיאל ומבהיר את ההבדל שבין התפיסה של “החכמים שאינם יהודים והפילוסופים” מצד אחד, ובין התפיסה של הדת היהודית מצד שני, ובקשר לכך הוא מפנה פעמים רבות אל ההרצאה הרחבה על הנושא הזה שבספרו “מנחת קנאות”. לאחר שהוא מקדים הערות אלו, שהן בעלות אופי כללי, הוא עובר לבדוק בפרוטרוט כל אחת משתי הבעיות ולהתווכח על דרך הדיון בהן בשתי המסות שהובאו לפניו לבדיקה, והוא עושה זאת ברחבות בולטת מאוד, בעיקר בדבריו על הכתב השני. אחר כך הוא מסיים את האיגרת, באומרו כי למרות היותו מטבעו נרתע מן הפולמוס בענייני מדע, בכל זאת לא רצה להימנע מלהיענות למשאלת־הלב שהעלה לפניו יעקב, אף־על־פי שבאותו פרק זמן הכבידו עליו התעסקויות רבות ודאגות כאלה, שהיו מונעות אותו מלחשוב ביעילות על נושאים כל־כך קשים. ואף־על־פי שהיה מלטש אז ליטוש אחרון את חיבורו “חיי עולם”, ונוסף על כך הוצרך להתכונן לחג המצות הממשמש ובא. כל הסיבות הללו מנעו ממנו את האפשרות לבדוק בדיקה רחבה יותר את שתי הבעיות, כפי שהיה חפץ, אך בכל זאת הוא מקווה, כי הצליח להסיר כל ספק מנפש השואל.

שכלו הרב־גוני והרביצדדי של יחיאל נסים היה פעיל גם במחשבה בתחום הקבלה. כבר העובדה שהעתיק, כפי שראינו, בעצם ידו את הזוהר, או לפחות חלק ממנו, ושגם חיבורים אחרים בתחום הקבלה היו חלק מספרייתו העשירה, מספיקה כדי להראות לנו את התעניינותו בלימודי הקבלה. וכתב היד של ה“ג’וייש תיאולוג’יקל סמינרי” בא עוד להוכיחנו, כי גם פעילותו בתורת סופר התפשטה אף על שדה לימודים זה. כדי למלא אחר חפצו שהביע לו אחד מקרוביו או מידידיו, ועל־כל־פנים אדם שהיה קשור אליו ברגשי חיבה כל־כך חזקים עד שהוא נקרא בפיו “אחי”, חיבר יחיאל נסים מסה על עשר ה“ספירות”, שנשתמרה אף היא במצחף של ניו־יורק1462. המחבר מזכיר בהקדמה כי יוסף ג’יקיטילה, מנחם ריקאנאטי ו“מערכת האלהות” כבר דנו בהרחבה בנושא זה; ואחר־כך הוא מזכיר, בין השאר, את תשובתו של האי גאון לפלטוי ולחבריו, כמה כתבים של הרמב“ם ו”דברי הגאון ר' חמאי": ברור שכאן הוא רומז על כתב־היד על הקבלה, המיוחס שלא בצדק לחמאי, כפי שכבר הזכרתי1463, משום שהיה מצוי בספרייתו.

מלבד אשר בתחומי הפילוסופיה והקבלה, היתה פעילותו השכלית של יחיאל נסים פרוּשה גם על שדה חכמת התלמוד. ידיעותיו הרחבות בתחום הזה עמדו לו אף כדי שיכהן בתחילה כראש דתי של קהילת פיסא1464, ואחר־כך כדי שיתמנה לחבר מועצת הרבנות של הקהילה המצוינת של פירארא; ובכהונה זו החזיק עד יום מותו, בשנת 1574. בתור מכהן בתפקיד הזה חתם, בדביקות לעקרונות שבהם תמך ב"מנחת קנאות', על ההחלטה שקיבלו קהילות אחדות לאסור את קריאת “מאור עיניים” מאת עזריה מן האדומים על מי שלא הורשה לכך מראש מאת הרבנות של עירו1465.

על יסוד בקיאותו בספרות התלמודית. ובנצלו את הנסיון שרכש לו בחייו בהיותו בנקאי, עלה בידיו של יחיאל נסים מפיסא לכתוב חיבור גדול על ההוראות של משפט התלמוד המסדירות את ההלוואה בריבית1466. עבודה זו, הנושאת את הכותרת “חיי עולם” והכוללת מבוא ושישה־עשר פרקים, הושלמה בכ“ח בניסן 1559, ארבעה שבועות אחרי האיגרת המוזכרת לעיל והמופנית אל יעקב ממודינא. היא הגיעה אלינו בשלושה כתבי־יד, שאחד מהם שמור בפרמא, אחד בפטרוגראד ואחד בניו־יורק1467, ועדיין לא יצאה לאור בדפוס, חוץ מקטעים אחדים שפרסמתי אני1468. בחיבורו “חיי עולם” נתכוון יחיאל נסים להשיג מטרה מעשית. הוא שם לב לכך, כי לעתים קרובות באים הבנקאים היהודיים לכלל עברה על מצוות היהדות בדבר ההלוואה בריבית, גם משום שהם הורשים ריבית אף מבני דתם, בניגוד לאיסור המפורש של התורה, וגם משום שהם עוברים על ההגבלות ועל האיסורים שהטילה ההלכה התלמודית גם על ההלוואה ללא־יהודים. בהשתדלו להוכיח כי התפיסה השכיחה, כפי שהיא משתקפת במעשי יום־יום, היא בצדדים רבים מוטעית ומנוגדת להוראות המשפט העברי, ובקווֹתו כי יוכל להביא תרופה למצב הדברים הזה ובלם לעברות האלה, תכנן עבודה שבה יובא בהרחבה ובפרוטרוט מה שנקבע בהלכה ובפסקי הדין היהודיים בדבר ההלוואה בריבית, ואת תכניתו זו הוציא לפועל ב”חיי עולם" שלו. כדי שהספר יזכה להפצה גדולה ככל האפשר, התכוון יחיאל לפרסמד בדפוס בפירארא, אך בגלל סיבה בלתי־ידועה לנו נאלץ לוותר על תכנית זו, ו“חיי עולם” נשאר בכתובים. ואולם הוא היה ראוי אז לכבוד שבפירסומו, ובגלל נימוקים רבים עדיין הוא ראוי לכך גם היום.

הגיעו אלינו עוד כמה תשובות של יחיאל נסים בענייני משפט והלכה, והן מוכיחות לנו מה רבה ההערכה שזכה לה בתורת חכם בתלמוד, ומה המשקל שייחסו לדעתו בבעיות הקשות והמסובכות ביותר, כגון המשפט טאמארי־וינטורוצו, שהיה מפורסם במשך ימים רבים בתולדות הרבנות האיטלקית1469.

ספק רב הוא אם גרו בפירינצי, כפי שאחדים חשבו כי אפשר לקבוע, הרבנים יעקב בן יקותיאל מקורינלדו, אליעזר בן שלמה אבן צור ועזריאל בן יחיאל טראבוט. שניים הראשונים, לפי קריאה לא בטוחה ביותר של תאריך הרשום במיסמך שלהם, היו ביום י“ט בתמוז 1529 בפירינצי, ושם נתנו את הסכמתם לתשובה של משה בן אברהם כהן, רב בבולוניאה1470; אך לא מן הנמנע הוא, ואדרבא, מתקבל גם יותר על הדעת, כי במקום פירינצי יש לקרוא פירארא1471. ואכן, יעקב מקורינלדו, חכם בתלמוד שבני דורו כיבדוהו בתואר גאון, ושממנו הגיעו אלינו כמה תשובות או הסכמות לתשובות1472, היה בשנת 1508 בפירארא, ובה העתיק כמה ספרי קבלה1473, ושוב אנו מוצאים אותו בפירארא בשנת 1535 ובשנת 15381474. ואכן אנו מוצאים את משפחת מקורינלדו בפירארא כבר במאה הי”ד, והיא גרה שם עד סמוך לסוף המאה הט"ז1475. על אליעזר אבן צור לא נודע לנו חוץ מהסכמתו לתשובת משה כהן, אלא שכתב פירוש על פירוש רשי לתורה, הנשמר במצחף של האחים ווטירבו מאנקונא1476, ותשובות אחדות1477. במה שנוגע בעזריאל טראבוט. שאת נוכחותו בפירינצי הזכיר מורטארא1478 בלי לציין כל תעודה התומכת בידיעה זו, קרוב מאוד לוודאי כי חלה כאן אי־הבנה דומה לאי־ההבנה ששיערנו בעניין יעקב מקורינלדו ואליעזר אבן צור1479.

מצד שני בוודאי היה בפירינצי, בסמוך למחצית המאה הט“ז, הרב שלמה בן שמואל ממונטי דיל’אולמו1480. באיגרת השמורה בכתב־יד של אוסף קויפמן הוא מכונה שלמה דיל’אולמו מפירינצי1481, והשם פירינצי כתוב, לפי הנראה, ליד התאריך באחת מתשובותיו1482. גם ידיעות אחרות שבידנו בדבריו ובדבר בני משפחתו מתייחסות לטוסקאנא: אחד מבניו, שבתאי, קיבל בשנת 1558 רשות לפתוח “שולחן” הלוואות בפומארנצ’י1483, ובסוף השנה שלאחריה היה באריצו עם בן אחר מבניו, שמואל1484. לפני־כן היה לו ריב משפטי עם יעקב קאטאלאנו ממאצ’יראטא, והוזמנו לשפוט בה, בזה אחר זה, הרבנים של הקהילות היהודיות של אנקונא, של ריקאנאטי ושל רומא1485. הגיעו אלינו ממנו כתבים קצרים אחדים, המספיקים להוכיח לנו כי לא זו בלבד שהקדיש את פעילותו השכלית ללימודים התלמודיים, אלא עסק גם בפילוסופיה וניסה את כוחו בשירה. שמו – הנמצא גם באוסף התשובות של יעקב ישראל פינצי מריקאנאטי, הנשמר המצחף של ספריית מונטיפיורי השייכת ל”ג’וס קולג' " מלונדון1486 – מופיע בין שמותיהם מי שעסקו במשפט הארוך עד בלי סוף בדבר הגירושין טאמארי־וינטורוצו, ותשובה שלו הודפסה באוסף כתבים הנוגעים למשפט הזה1487; הסכמתו לתשובה של עוזיאל חזקיטו1488 נשתמרה בכתב־יד של אוסף מורטארא1489. במצחף של הספרייה הבודלייאנית מובאת דעתו על עת הגאולה הסופית של עם ישראל1490, וחיבור שלו בשירה נמצא במצחף אחר של אותה ספרייה, המכיל אוסף כתבים שונים שליקטם

בשנת 1565 שלמה כהן באנגייארי1491.


 

נספח    🔗

החלטת הסיניוריאה בדבר מתן רשות לבנקאים יהודים לבוא לפירינצי (ארכיון פירינצי, סרוויסיוני, כרך 85, דף 226, לפנים 225 – הצילום מתפרסם ברשותו האדיבה של הארכיון)


החלטת הסיניוראה.png

חלק ראשון.    🔗

א'

החלטה שבה נקבע כי הסיניאוריאה בלבד מוסמכת להעניק לבנקאים יהודיים רשות לבוא להשתקע בפירינצי כדי לעסוק בה בהלוואה בריבית לא גבוהה מ־15% וכי, אם תוענקרשות כזאת, תהיה הסיניאוריאה מוסמכת גם לקבוע את התנאים שיוטלו על המלווים היהודיים – 23 בנובמבר 13961492.

ארכיון פירינצי, Provisioni, כרך 85, דף 224b.

Certis ut asseruerunt consìderationibus moti, magnifici Domini domini Priores artium et Vexillifer iustitie populi et communis Florentie... (225^a^) providerunt ordinaverunt et deliberaverunt, die vigesiìmo tertio mensìs novembris anno Domini millesimo trecentesìmo nonagesìmo sexto, indictione quinta, quod de cetero aliqua licentia non possìt nec debeat dari aut quoquo modo concedi alicui iudeo sìve ebreo mutuandi et seu mutuari faciendi in civitate Florentie ad fenus vel usuram nisì per dominos Priores artium etec.... et quod dicta licentia non possìt dari vel quoquo modo concedi alicui ex predictis iudeis vel ebreis volenti pro usura, provisìone, merito, seu interesse sui mutui ad maiorem rationem denariorum trium fp. pro qualibet libra pecunie quam mutuaret, sane intelligendo, et quicquid contra fieret inritum censeatur et sìt.

Et quod quandocunque et quotienscunque contigerit dictam licentiam concedi alicui vel aliquibus ex dictis iudeis seu ebreis, possìnt domini Priores etc…. tempore concessionis talis licentie et seu postea quandocunque et semel et pluries, providere disponere et ordinare de habitatione stantia et mora secura et de securitate et franchigia quacunque cuiuslibet talis iudei et seu ebrei et eius seu eorum uxorum filiorum et familie cuiuscunque et corum bonorum iurium et rerum, et de concessione dicendi et observandi eorum offitia seu alia que dicuntur penes cos spiritualia, et de celebratione cuiuslibet eorum festi et observantia cerimoniarum, et maxime que continentur in Veteri Testamento, et quod non cogantur ad portandum habitum singularem vel sìgnum et seu que temporis Veteris Testamenti celebrabantur et observabantur1493, et de exentionibus et inmunitatibus ipsorum et cuisque eorum et eorum familie a prestantiis, extimo, libra, datiis, impositis et oneribus ac factionibus publicis quibuscunque, ordinariis vel extraordinariis, et de taxationibus seu gabellis solvendis vel non solvendis pro pena seu alio respectu pro mutuis seu usura vel fenore (225b) aut provisìone vel interesse, et de favoribus inpendendis eis pro exactionibus faciendis etexactionibus faciendis et iuribus eorum consequendis et habendis pro his que habere deberent, et de iure eis et eorum uxoribus et familie reddendo et administrando etiam usque ad finalem executionem, et de venditione et distractione pignorum, et de fide danda vel non danda et quomodo danda ex libro vel libris seu scripturis quibuscunque, et de et super pignoribus que reciperent aut super quibus mutuarent que essent seu fuissent furata vel vi rapta, et de licentia emendi vel non emendi immobilia, ed de et super observantiis quibuscunque cuiuscunque eorum et earum [I. eorum] familie…


ב'

החלטה האוסרת על היהודים את ההתעסקות בהלוואה הן בעיר והן בכפרים ובמחוז של פירינצי – 24 בינואר 1406.

ארכיון פירינצי, Provisioni, כרך 94, דף 223a.

... Item considerantes quod iudei et seu ebreii sunt inimici crucis, Domini nostri Yhesu Christi, et omnium christianorum, et exercent usuras contra mandatum Ecclesìe sancte, modo et forma predictis providerunt deliberaverunt et ordinaverunt (233^b^) quod nullus ebreus sive iudeus, etiam undecunque originem duceret, possit aut ei liceat per se vel alium, directe vel per obliquum, tacite vel expresse, aut aliquo colore quesito, mutuare et seu mutari facere ad usuram et seu in fraudem usurarum, et seu aliquos contractus usurarios celebrare vel facere aut fieri facere, in civitate comitatu territorio vel districtur Florentie aut in aliqua civitate terra vel loco in qua vel quo dictum commune Florentie haberet aliquam iurisdictionem, preheminentiam, seu custodiam, sub pena et ad penam florenorum mille pro quolibet et qualibet vice qui contra predicta vel áliquod eorum faceret vel attentaret quoquo modo, auferenda et communi Florentie applicanda per quemcunque rectorem et offitialem communis civitatis comitatus et seu districtus Florentie tam civem quam forensem, etiam summarie et de facto, qualibet oppositione et reclamatione remota; et quilibet etiam si sua non interesset possit de predictis denuntiare accusare et notificare, etiam sine solutione alicuius gabelle, et habeat dictus talis denuntians notificans et accusans soldum unum pro qualibet libra pene predicte; expensìs delinquentis; et quilibet rector et offitialis qui dictam penam exigeret et faceret in commune Florentie devenire, habeat et habere debeat soldos duos pro libra qualibet dicte pene. Et predicta contenta in dicta presenti parte et capitulo disponente contra iudeos et ebreos locum habeant et effectum incipiendo die prima mensis settembris proxime secuturi et in antea in futurum.

ג'

החלטות הוועידה היהודית מפירינצי בדבר ההלוואה בריבית בין יהודים. כיוון שבמעשי יום יום היה שכיח מאוד המקרה של הלוואות בריבית מצד יהודים ליהודים אחרים, בניגוד להוראות המשפט העברי, מחליטים, על מנת לשים קץ למצב דברים זה, כי כל חוזה שנעשה בניגוד להוראות המשפט העברי בדבר הריבית יהיה בטל ומבוטל, וכי לא יוכל הנושה לתבוע אלא את תשלום הקרן לבדה; וכדי למנוע שכאשר המדובר בהלוואה נגד משכון ינסו לעקוף את האיסור בהגשת המשכון על ידי גוי, מחליטים כי במקרה כזה לא זו בלבד שיפסיד הנושה את כל הריבית, אלא גם כי החייב, האשם אף הוא בהפרת החוקי ישלם למטרות צדקה סכום השווה לריבית, ועוד קנס קבוע.

“חיי עולם” מאת יחיאל נסים מפיסא, כתב יד של

“ג’וייש תאולוג’יקל סמינרי” מניו־יורק, דף צ“ח ע”ב.

שיש בידי קלף זקן חרותים וכתובים בו כמה הסכמות ותקונים שנעשו במדינת פיורינצא בשנת קפ“ט לפ”ק כי נועדו יחדיו שם כל ראשי הקהילות שבכל גליל איטאליאה ושלחו מורשיהם שם וחתומים שמותם בשולי הקלף ההוא לטוב יזכר שמם. וזה כי ראו שהדור צריך לכך כי התחילו לפרוץ גדר בכמה עבירות ובכמה עניינים מצאו בקעה גדולה. וקנאו קנאה לה' צבאות ולתורתו כדי שלא תלך הפרצה לבלתי תכלית ותפול חומת התורה. ובתוך שאר התקונים שעשו יש ענין הרבית. ולמען יראו הרואים כי אלה הדברים לא בדיתים מלבי אכתוב ואעתיק לשון ההסכמה אות באות וז"ל:

בהיותנו מוזהרים לבלתי נשיך לאחינו נשך כל דבר אשר ישך. ורז“ל על צד הסייג גזרו מפני אבק רבית על כמה דברים. ועתה בזמנינו רבו המתפרצים ומלוים איש לחברו בלי שמירת הדרכים והתנאים שהתנו באמרם האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וגם מוסיפים פשע על חטאת מפני תקלת הלווין וזוקפי' עליהם הרבית במלוה. לכן כל אדם יהיה נזהר על זה. ולמען נחדל מעושק ידינו הסכמנו שכל מי שיזקוף הרבית על חברו במלוה או שילוה ברבית ולא ישמור דרך התקנות שתקנו חז”ל יהיה הרבית היינו שעבוד הרבית בטל מעקרו ולא לוכל המלוה להכריח הלוה רק בפרעון הקרן לבד. ולהיות קצת הדור להוטים בזאת העבירה והיה במחשך מעשיהם ואינם מפורסמים כי אם ללוה ולאשר נושה בו הסכמנו בדרך הסייג והגדר ומשמרת למשמרת שיהיה כח ורשות ללוה להשביע למלוה אם שטר המלוה נעשה עם זקיפת הרבית. ואם לא ירצה המלוה לישבע יאמן הלוה ויפטר בפני זקיפת הרבית, ולהיות כי פשט דין ומשפט תורתנו הקדושה שאין שליחות לגוי מכן תרימו גם אתם ולמען זאת נהגו לשלוח משכונות לישראל ביד גוי והמלוה עומר ומעמעם ולוקח ממנו נשך ותרבית כאלו היה מלות גוי ממש. ולא זכרו הפסק האמתי דיש שליחות לגוי להחמיר. אנחנו מסכימי' וגוזרי' שכל משכון מישראל מג' פר‘1494 ולמעלה שימצא ביד ישראל אחר אפי’ ע“י גוי יתחייב הלוה לפרוע הרבית לגמרי והסך ההוא ינתן לצדקה לעניים ולהיות המכשלה הזאת תחת יד ישראל הלווה בעברו גם הוא על לא תשיך ועל ולפני עור לא תתן מכשול. למען יהיה החוטא נענש. הסכמנו שהלווה ההוא יתחייב לפרוע לקופת הצדקה ב' דוקא'1495 על כל פעם ופעם מלבד הרבית שעלה על המשכון שיתחלק לעניים ג”כ כנזכר למעלה. (דף צ“ט ע”א) עכ"ל ההסכמה.


ד'

החלטה שבה מרשים לסיניאוריאה להעניק לכל יהודי, עד ה־15 בספטמבר 1430, את הרשות לעסוק בהלוואה בפירינצי לפי התנאים שייראו נאותים בעיניה. ובלבד ששער הריבית לא יעלה על 20%. – 12 ביוני 1430.

ארכיון פירינצי, Provisioni, כרך 121, דף 15b.

Ne pauperes florentine urbis tam gravi fenore, presertim hoc pestis tempore, pessundentur, quemadmodum factum est ab iis qui usuras exercuerunt, sed ut leviori onere cum necessitas cos impulerit rebus suis providere possint, iudeos in civitatem suam introducere cupientes, magnifici et potentes Domini domini Priores artium et Vexillifer iustitie populi et communis Florentie, habita super predictis et infrascriptis omnibus et singulis... deliberatione solemni ... providerunt ordinaverunt et deliberaverunt, die duodecimo mensìs iunii anno Domini millesimo quadringentesimo trigesimo, indictione octava, quod domini Priores artium et Vexillifer iustitie populi et communis Florentie una cum offitiis gonfaloneriorum societatum populi et duodecim bonorum virorum dicti communis et due partes corum possint hinc ad per totum diem quintum decimum mensis septembris proxime futuri, sìmul et divisìm, et tam particulariter quam generaliter, et quotiens voluerint, providere et disponere et permittere cuilibet iudeo seu hebreo aut hebreis fenerari et stare ad ſenus exercendum in civitate Florentie pro eo tempore et temporibus et cum eorum et cuiusquam eorum ministerio et exercitio fenerandi, et cum taxa et sìne, et cum solutione denariorum quactuor pro libra solvendorum pro societate Magorum et seu sine, et cum quibuscunque gratiis, exemptionibus, libertatibus, pactis, partibus et effectibus oportunis et inde dependentibus et connexis, de quibus et prout et quemadmodum dictis Dominis et eorum collegiis vel duabus partibus eorum videbitur et placuerit; et super reformationem factam contra hebreos de mense ianuarii anno millesimo quadringentesìmo quinto \[st. fior.\], et de eius et quorumcunque ordinamentorum et statutorum dicti communis, in dicta civitate predicta fieri prohibentium, et penarum in illis contentarum, subspensionem deliberare providere et ordinare, prout libere voluerint; et propterea capitulare et alia facere que oportuna fuerint pro effectu et executione predictorum, et eo modo et forma et prout eis videbitur. Hoc expresso et limitato, quod nullo modo Domini et collegia possint vel debeant permittere seu capitulare quod aliquis ex predictis iudeis vel hebreis possìt fenerari ad maiorem quantitatem denariorum quactuor pro libra pro mense et ad rationem mensis prout libere voluerint.

ה'

מאנואילי בן אברהם בן דאטילו מסאן־מיניאטו ממנה לשותפי אביו, כדי שיעסקו בהלוואה בפירינצי, את יעקב, את יצחק ואת אברהם, בני שלמה מטיראצ’ינא. – 29 בדצמבר 1438.

ארכיון פירינצי, Capitoli, כרך 101, דף 8a.

In Dei nomine Amen. Anno incarnationis Domini nostri Iesu Christi millesimo quadringentesimo trigesìmo octavo, indictione secunda, die vigesimo nono mensis decembris.

Manuel ebreus filius Abraam Dattili ebrei fenerantis in civitate Florentie, nec non procurator prefati Abraam patris sui ad hec ct alia faciendum, prout de eius mandato supradicto constare vidi publico instrumento inde rogato scripto et publicato manu Ser Verdiani Ser Donati de Sancto Miniate notarii florentini sub die quarto decimo mensis octobris proxime preteriti, constitutus personaliter coram me Alberto Donnini Luce cive et notario florentino, coadiutore providi et egregii viri Ser Philippi Ser Ugolini Pieruçi de Florentia scribe reſormationum (8b) cosiliorum populi et communis Florentie, vigore cuiuscunque auctoritatis et potestatis eidem Abrae competentis concesse et actribute tam per capitula firmata die decimoseptimo mensis octobris anni millesimi quadringentesimi trigesimi septimi per Dominos et collegia, quam per quascunque provisiones leges et ordinamenta facta usque in presens super materia huiusmodi feneratitii exercitii, et omni modo via iure et forma quibus magis ac melius et efficacius potuit, dicto procuratorio nomine, nominavit in socios Abrae prelibati ad exercitium antedictum, pro uno banco dumtaxat, in civitate Florentie:

Iacob ebreos filios Salamonis Bonaventure de Terracina habitatores

Isaac et terre Prati comitatus Florentie, licet absentes; cum hac conditione

Abraam et lege, quod proxime dicti nominati aut eorum aliquis nequeant aut nequeat revocari quoquo modo durante tempore suprascriptorum capitulorum. Et hec omnia presente dicto Salamone patre dictorum nominatorum et ut patre predicto et legitimo administratore eorum predicta acceptante et ratificante pro eis et quolibet eorum.

Actum Florentie in palatio populi florentini, in cancellaria scribe reformationum prefati, presentibus egregio legum doctore D.110 Tomma Ser Iacobi de Salvettis cive et advocato florentino, Ser Iacobo Dominici de Vintio, et Ser Manno Antonii Iohannis, civibus et notariis florentinis, testibus ad predicta vocatis habitis et rogatis.


ו'

אותו מאנואילי ממנה לשותפי אביו, גם כן כדי שיעסקו בהלוואה בפירינצי, את ויטאלי ואת גוליילמו בני דאטילו ממונטלצ’ינו. – 29 בדצמבר 1438.

שם, דף 8b.

Item similiter postea et incontinenti.

Prefatus Manuel procurator predictus nominavit in socios dicti Abrae patris sui:

Vitalem et frates filios Dattili Abrae de Montealcino ebreos, licet

Guiglielmum absentes, ad mutuandum dumtaxat in societate et seu una cum aliis ebreis valentibus nunc fenerari vigore dictorum capitulorum et aliorum quorumcunque ordinamentorum et inde dependentium vel connexorum, et seu cum aliquo vel aliquibus ex eis cum quo vel quibus volent, simul vel de per se. Cum hoc tamen, quod dicti Vitale ct Guiglielmus supra nominati non possint facere bancum de per se vel pro se ipsìs tantum ullo modo.

Actum etc. ut supra.


ז'

החלטה המטילה את חובת סימן ההיכר על היהודים. – 27 במאי 1439.

ארכיון פירינצי, Provisioni, כרך 130, דף 84a.


Cum intellexerint magnifici et potentes Domini domini Priores artium et Vexillifer iustitie populi et communis Florentie quod tam per iudeos seu hebreos qui fenus exercent in territorio florentinorum secundum certa capitula, quam per alios qui in codem habitant seu moram trahunt, multa inhonesta et enommia committ(a)\[u\]ntur que, cum nulla habitus differentia vel sìgno notentur ut a cristianis cognosci queant, facilius ab eis perpetrari valent, et nisi cum maxima difficultate evitari (84^b^) possunt, que res profecto contra honorem Dei, proximi salutem, iuris canonici dispositionem, ac decus christiane religionis manifestissime cedit, cupientes igitur dispositioni iuris predicti se conformare, et quoad florentine reipublice interest obviam ire, et capitula iudeorum quo ad infrascripta declarare ne eorum pretextu huiusmodi scelera ct turpia facinora perpetrentur, habita super his etc.... deliberatione solemni... providerunt ordinaverunt et deliberaverunt, die vigesìmo septimo mensis maii anno Domini millesimo quadringentesiìmo trigesimo nono, indictione secunda, quod omnes et singuli iudei et hebrei et corum uxores filii et familia qui sunt aut erunt in territorio florentinorum, dum erunt in territorio predicto, videlicet in civitate comitatu et districtu Florentie, tencantur et debeant portare et habere habitum seu signum apparens, evidens, discopertum et manifestum ut iuris est et consuetum in aliis partibus, itaque ab aspicientibus cos statim cognoscantur esse iudei, sub pena florenorum centum auri...

Item, declarando capitula facta cum iudeis et hebreis qui fenus exercent in civitate Florentie per comunitatem Florentic seu illam representantes, quod non obstantibus capitulis predictis et omnibus et siìngulis in eis contentis, presens provisìo îpsos non comprehendat, nec in eis, uxoribus, filiis, et familiis locum habeat, durante tempore cxercitii talis fenoris de quo in dictis capitulis fit mentio, et dumtaxat in civitate Florentie et extra infra quatuor miliaria prope dictam civitatem secundum morem florentinorum, cum ex tali exercitio fenoris a multis cognosci possint.

Item, declarando omnia et singula capitula facta et inita cum quibuscunque aliis iudeis et hebreis qui possunt exercere fenus in aliquo loco comitatus vel districtus Florentie seu in loco in quo commune Florentie haberet custodiam, preheminentiam, vel maioritatem, quod presens provisìo non comprehendat eos nec in eis, uxoribus, filiis, et familiis locum sibi vendicet, dumtaxat in loco seu locis in quibus possunt fenus exercere secundum talia capitula, singula singulis congrue referendo, durante tempore exercitii talis fenoris de quo in eiusmodi capitulis fit mentio, et dumtaxat in dictis locis, sìngula singulis congrue referendo.

Item quod vigore alicuius auctoritatis iam concesse vel concedende, etiam per opportuna consilia, de fenerando in aliquo loco, aut quod fenerari seu capitulari de fenerando possit sive sub sìmili effectu, non possit deinceps, directe vel indirecte, pacisci seu capitulari vel pactum aut capitulum aliquod fieri vel prorogari, in spetie vel in genere, quod iudei seu hebrei non ferant habitum scu signum apparens evidens et manifestum,..


ח'

החלטה המחדשת את החובה המוטלת על היהודים לשאת את סימן ההיכר והקובעת את ההוראה למילוי חובה זו. – 9 באפריל 1446.

ארכיון פירינצי, Provisioni, כרך 137, דף 11b.

Volentes magnifici et potentes Domini domini Priores artium et Vexillifer iustitie populi et communis Florentie iuxta canonicas sanctiones providere ne contingat hebreos, qui ad presens sub pretextu capitulorum suorum non discemuntur in eorum habitu a christianis, commisceri camaliter cum christianis, et alia similia fieri in detractionem et dedecus christiane religionis, ut plura feruntur publice commissa huiuscemodi fuisse, habita super his... deliberatione solemni ... providerunt ordinaverunt et deliberaverunt, die nono mensis aprilis anno Domini millesimo quadringentesìmo quadragesimo sexto, indictione nona, quod quilibet ebreus sive iudeus, tam masculus quam femina, teneatur et debeat, dum staret (12^a^) aut stabit et morabitur in civitate Florentie seu in eius comitatu vel districtu aut in alio quocunque loco in quo commune Florentie haberet preheminentiam, maioritatem, vel custodiam, vel dum ad ipsas partes seu aliquam earum veniet vel veniret, seu inde discederet, quacunque concessione aut licentia vel capitulo in contrarium vel (vel) aliter faciente vel disponente aut alio quocunque obstaculo non obstante, ferre super dorsum suum in pannis et vestimentis exterioribus sìgnum evidens et manifestum hoc, videlicet unum O cuius latitudo rotunditatis sit per directum unius sexti brachii ad minus ad mensuram fiorentinam, panni vel nastri gialli, in pectore vel in spalla ex latere anteriori, ita quod cognoscatur ab aliis, sub pena florenorum centum auri cuilibet predictorum non observanti vel contrafacienti vice qualibet auferenda et applicanda etc....

Hoc in predictis omnibus cet singulis salvo, quod principalis residens in aliquo ex tribus1496 apotechis sìve banchis aut fundacis presti que fiunt in civitate Florentie, unus videlicet pro apotecha, ct duo alii de suis sociis vel exercentibus in dicta apotecha nominandi a dicto principali resìdente, et unus qui principaliter resìdeat ad prestum quod fieret extra civitatem Florentie, sint dumtaxat exceptuati a dicta gestione signi durante tempore presentium capitulorum que habent et non ultra, singula singulis referendo; postca vero sint sub generali regula aliorum…

Item quod contra predicta vel aliquod predictorum non possìt quovis modo, directe vel indirecte, provideri, disponi, statui vel ordinari, etiam in quacunque nova concessione capitulorum que fierent hebreis deinceps pro mutuando in civitate Florentie aut in comitatu vel districtu aut alio loco predicto, (vel) quod non teneantur gerere signum, etiam per opportuna consilia vel per consilium maius aut aliter… nisi talis proposìta aut provisìo obtenta esset prius inter Dominos et collegia et Octo custodie1497