עצים גבוהים עתיקי ימים, מסֻכּלים וענֵפים, השתרעו על כר נרחב, חגו כדוּר עליו, פרשו כלַיִל צִלם על הארץ מתחת, אספו אליהם כל צפור כל כנף, ויבלו ימיהם בשיר ויניעו ראשיהם בגאון לכל רוח כי יעבור, לאמר: לנו לבדנו נִתּנה הארץ, אנחנו – ואפסֵנו עוד.

רבות ראו העצים בימי חלדם, חליפות רבות עברו עליהם מנעוריהם ועד עתה. לפנים, בעוד היות האדם כימי קדמתו, נע ונד במתי מעט על ארץ רבה, גר ותושב עם כל הצמח ועם כל החי אשר קדמו להוָלד על פני האדמה, היו העצים, עודם בנֹער, חפשים מאדונים ואך אל משמעת השמש יסורו ועם הרוח יתלחשו ועם העוף, שכניהם העליזים, יתעלסו באהבים. וכאשר פרץ האדם לרֹב ותהי ידו בכל, והארץ מלאה קנינו, באו גם המה וכל הככר, אדמת מַטעם, תחת יד בן־חלוף זה אשר תמול הוא על הארץ ומחר – מתחת לה. וירהב הנער בזקן והאדם השפל והדק, אשר חפר זהב ממעבה האדמה ויקן ארץ ומלואה, נשא עיניו למעלה אל העצים העתיקים, הרמים והנשאים, ויאמר: אנכי אדון לכם. ויעברו העצים, עם האדמה אשר תחתיהם, מיד ליד, ממשפחה למשפחה, ובעליהם התעשקו, רבו, נלחמו עליהם, והם לא ידעו ולא שמו על לב. גם סערות רבות עברו עליהם, שָפו אותם ראש וכתף, נשאו את עֶדים מעליהם, בד וענף וכפה רעננה, אך אם חֻבּלו עוד החליפו, כי גזעם נשאר לפליטה ושרשיהם עמדו באיתן ויהיו משען־עֹז לכל הכבוּדה אשר עליהם. סערות רבות עברו גם על בני האדם בימים הרבים ההם, מהומות ומהפכות ומלחמות מסביב, והארץ רגזה תחת יושביה; הסערות האלה לא נגעו עד העצים, כל נגעי בני אדם וכל סבלותם לא הפילו מהם אף עלה אחד; וגם הוצא הוציאו אותם מתחת יד אדונים: האנשים כלו מתגרת ידם המה, אבדו בתים רבים, ספו תמו משפחות וכל הארץ מסביב היתה לשממה (כי רוח האדם בהתחוללו נורא מאד מרוח אלהים – הוא יבַלע וישחית משרש ועד ענף) והעצים שבו להיות חפשים כימי נעוריהם. אך המה לא שמו לב לכל הנעשה מסביב ולא ידעו בעבדותם ובחֻפשם, כי אם הוסיף הוסיפו להרקיע לשחקים ולשאוף רוח ואור שמש, כאז כעתה. – עד אשר זקנו העצים ויהיו מרבים להג כל היום כמשפט הזקנים, שופכים שיחם בחיק הרוח שכנם, מספרים לו זכרונותיהם מקדם, והוא יוציאם למתי סודו, לאנשי הרוח, למען יספרום גם המה למקשיבים לקולם, או יכתבו אותם זכרון בספר. ויש אשר יתגנבו השרשים או קצותם לצאת מחוריהם, למען ישמעו גם המה את השיחות, והתרפו במלאכתם ושִׁחתו להם ולאשר אתם ולא ישימו על לב.

וירבו הימים והעצים זקנו מאד, ותעבור עליהם רוח עצלות ויאמרו: רב לנו לעבוד ולהעביד את השרשים משרתינו שוכני תחתיות, עת לנוח ולשבות מכל מלאכה: נשקטה ונביטה במכוננו, נתענג על רננת הצפרים ועל אור השמש, נראה ונֵראה יומם וערבה שנתנו לילה – טובה המנוחה לעת זקנה. והם לא ידעו, כי החיים הם עבודת־תמיד והמנוחה – מות. ובהודע להם אחרי כן, אחרו לדעת זאת, העבירו המועד.

הדבר יצא ממעל והשרשים חדלו לעבור מתחת ויסגרו פיותיהם ולא יספו עוד לינוק לשַד מִשַׁד הארץ ולחלק שלל לגבוהים עליהם; ויש אשר התנערו מעפר, עזבו חביון עֻזם, פרצו ויצאו החוצה, כי אמרו, נראה גם אנחנו אור שמש ורוח צח, נביט יושבי חלד, נשמע שיר צפרים – וינָתקו ממקור חייהם ויהיו צפוים לחִצי־השמש, למדקרות הרוח, למדחפות רגלי אדם ובהמה ואף גם לגרזן החוצב, ויהיו המה והנשענים עליהם תלוים על בלימה, נכונים למועדי רגל.

והאדמה אם כל חי, היא אוצר החיים לכל אשר עליה, מזויה מלאים מפיקים מזון על מזון, ומאז היותה ומעת שאתה בחיקה כל צאצאיה, זאת פקודתה להריק ברכה מקרבה בלי הפוגות, לכלכל את אשר הם חיים עדנה ולהצמיח חיים חדשים, בהָפכה גם רקב למקור חיים, למען מַלא אוצרה אשר לא יחסר ולא ימעט מדֵי המלאכה הרַבּה. ובאשר אין לשפעת ברכתה תוצאות, יתרוצצו כחות החיים בקרבה, יהמו יחמרו כיין חמר מלא מסך, ולא ישקטו ולא תשקוט עד אם הסבה אותם אל מקום אחר והוציאה אותם שמה: ליד מדבר – נאות ברכה, תנובה רבה; באשר תֵּשם האדמה מרפיון ידים, תצמיח היא צמח פרא, פקועות שדה, תחת חטה יצא חוח; לרגלי עצים יבשים, אשר כִּפּרו בריתם את חיים, נטיעים רכים – חיים חדשים.

וכראות האדמה כי חדלו העצים למֹץ להם לשַׁדה, ותסב את צנורות ברכתה אל שרשים קטנים ודקים, אשר נאחזו בה זה מקרוב ויתערו בכר אשר העצים העתיקים עומדים בו כמסמרות נטועים, – ותשקם ותרַוֵם מנחל עדניה, ותאמר להם: שתו ורוו וצמחו ועלו על פני הארץ לֵאור באור החיים.

ויהי היום ויראו העצים והנה כמראה שרשים בוקעים ועולים מן הארץ, נשקפים על פני האדמה בעיניהם הרכות, הירוקות, פטורי ציצים, גזעי עץ רכים וענוגים, עולים וצומחים בתוך גבולם. ויתמהו העצים ויביטו אליהם מגבוה בבוז־גאיונים ויטו ראשם וישפילו קולם למען ישמעו הצעירים מטה, ויאמרו: מי אתם, זוחלי עפר, כי נועזתם לבא בגבולנו ולשאת ראשיכם אל בין עבותים – הנמלים ירוקים אתם, אם שרידי שרשינו, מפּל פרחינו, אשר נִטשו הנה והנה לעבָרים? מה לקטני־ארץ את כל גבוה ורם, לעוילים בני יומם את הזקנים תושבי חלד מקדם? ועתה קומו ולכו ואל תפריעו אותנו ממנוחתנו – לנו נִתּנה הארץ ואתם מה!…

והנטיעים שמעו ולא ענו – לא ידעו דַבֵּר, כי עודם צעירים לימים, טרם יגָמלו, ולא היתה להם עת לדבּר, כי נתונים היו לעבודתם: ינקו בכל־פה לשד־חיים משדי אמם הורתם, הובילו את הלשד ברהטים מִגוּלוֹת תחתיות אל גוּלות עִליוֹת, התחלקו כל בדי גזעם חלק כחלק, פרחו, גדלו, שמנו, עשתו.

וירבו הימים והעצים קֻמטו, התבקעו, היו גֵבים, גֵבים, כי יבשו שרשיהם מתחת וענפיהם ממעל; גם בבדיהם בא רקב ויבלו ויתפוררו מעט מעט, ויפול מהם רב; והנותר עודנו עומד על כנו קודר, שחוֹח, מסתַּכֵּל, מתעתר לגלים.

והנטיעים הולכים וגדלים וטובים, פורצים ימין ושמאל, פוקחים עינים מסביב, עושים בד וענף, נושאים ראשיהם השמימה עליזי חיים ואוֹן, קוראים לצפרי שמים לבא לפקוד אותם ולשיר להם משירי ערב ובקר:

בֹּאוּ כָּל־בַּעֲלֵי כָנָף

כִּי עָשִׂינוּ בַּד וְעָנָף

אַף כִּפָּתֵנוּ רַעֲנָנָה;

חֲסוּ בְצִלֵּנוּ מְקַנְנֵי בְעֵצִים,

שִׂימוּ אֶפְרוֹחִים אוֹ בֵיצִים –

בֹּאוּ אֵלֵינוּ בִּרְנָנָה.

והעצים ראו כי כלתה אליהם הרעה, וישַׁנו את טעמם וישפילו את גאותם ויאמרו אל אחיהם הצעירים בקול ענות חלושה:

הָבוּ, אַחִים, לָנוּ בְרָכָה,

כִּי נַפְשֵׁנוּ לִשְׁאֹל שָׁחָה:

חָנוּנוּ מְעַט לֵחַ מְעַט לְשַׁד

וְחָיִינוּ, וְלֹא נֹאבַד עֲדֵי־עַד!

והנטיעים שמעו, הניעו ראשם, ולא ענו דבר. לא הבינו ולא ידעו מה הזקנים שואלים מאתם: לתת מאשר להם? הן אך האדמה לבדה היא הנותנת, היא המשביעה לכל חי רצון, וכל הצמח וכל החי אשר עליה, אך לקֹח יקחו ונתֹן לא יתנו; ואשר יתן – יקח תמורתו כפלים, כסף נמאס יתן לרעהו ויגיע כפיו יאכל, לחם עֹני יאכילנו ועבודת־מִשׁנה יעבידנו: אין חנינה, אין נדיבות, אין רחמים תחת השמש.

אך בקשת העצים הזקנים, להתחדש בכח אחיהם הצעירים, נִתּנה להם בכל זאת: המה התפוררו, היו לרקב, נהפכו במעבה האדמה, הסִיר המבשלת כּל, ללשַׁד, ויעלו ויבאו דרך פיות השרשים אל תוך העצים הרכים הרעננים ויתחדשו בקרבם אחרי בלותם.