… ובני ישראל עבדו עבודה קשה בארץ ענים, במצרים, אל ערי המסכנות ואל הרמים, אשר העבידו אליהם מלכי מצרים אלפי איש שנים רבות ואשר הסיעו למלאכתם אבנים גדולות, אבנים יקרות, עד היות כל ראש מֻקרח וכל כתף מרוטה; ואל התעלות אשר ליאור מצרים ואשר לים ואל כל עבודה קשה בבית ובשדה. ורוח אלהים לבשה את משה וילך וידבר אל הזקנים ואל העם השכם ודבר, השכם והער להם אזן, להתעורר ולבקש תחבולות ולצאת מעבדות לחרות ומאדמת נכר אל ארץ אבות. ולא שמעו אל משה וגם הלכו עמו קרי וימררוהו בהבליהם. אלה אמרו: מסרת בידנו מאבותינו לאמר: פקד יפקוד אלהים אתכם, ומי אתה כי תגיש ותקדים בעדו הגאולה? גש הלאה ואנחנו לישועת אל ממעל נחכה, כי תבא בעתּה. אלה אמרו: לצאת מן הארץ? הן בזאת נמעל מעל באהבת המולדת – בנים אנחנו לארץ מולדתנו וארץ זולתה לא נדע. ואלה נחמו את החברים המקשיבים לקולם לאמר: הימים הרעים יעברו, יקומו שרים חדשים, מלך חדש על מצרים, והממשלה החדשה תתנחם על עבדיה הנאמנים להקל מעליהם: ההשכלה, רוח העת, קדמת בני האדם… לא, ימי הרעה לא יארכו.

והצעירים, אשר נקַלה בעיניהם לענות בענין עמם לבדו, כי קטן הוא, המריאו במרומים ויתנשאו לעמוד בפרץ בין עם הארץ ובין מושליו ויפיקו נפשם לאנשי הצבא, לאכרים ולדַלת העם ויקומו לגואלים ללא שאלו, כי אמרו: אחים לצרה אנחנו והמה, כי יחדו לנו מלחמה באדונים העריצים; ולנו אך לפקוח את עיניהם על ענים ומרוּדם וקמו והתעוררו על לוחציהם ועל לוחצינו, והיה כי תעלה יד אנשי בריתנו אלה – וקראו דרור בארץ לכל יושביה ונתנו משפט אחד וחקה אחת לבני עם ועם יולד בה ולא תהיה עוד פדות בין יהודי ובין מצרי.

והחכמים והסופרים מבני יששכר, יודעי בינה לעתים, ומזבולן, מושכים בשבט סופר, אמרו אל משה: הניחה לנו ונכתוב זכרונות דברי ימינו הראשונים, להראות העמים והשרים כי לא תמול אנחנו בארץ, ועם שוטני עמנו, מוציאי דבתו רעה, נלחם בעט סופר מהיר עד אשר נחריש בדיהם, ואת בני ישראל נורה דעה והשכל ואת העולם נִתֵּן בלבם, ובזאת תהיה להם תקומה בארץ מגוריהם.

והעשירים, אשר היו להם מהלכים במקום גדולים ואשר היו נושאים פעם בפעם אותות כבוד ודברי חן מאת המלך או המלכה על תרומותיהם, אשר היו מרימים למוסדי הממלכה שכם אחד על עשירי המצרים, ואשר היו קרובים אל הנוגשים אוכלי עמם וזרים לעמם ולכל מכאוביו, – לא שמעו אל משה, כי לא חסרו דבר במצרים. וכאשר יוסיפו בני עמם להתמוגג בענים ובעמלם ובלחצם, כן יוסיפו המה להניף גשמי נדבותיהם על כל יאורי מצרים ועל כל היַמים הקרובים והרחוקים: אלה ירימו תרומה מהונם, למען הקם מצבת־זכרון לראש נוגשי ישראל במותו; ואלה יתנדבו רבבות, לבנות בעיר ועיר בתי חנוך לבני הכושים, שרידי יושבי הארץ מקדם, ולגַדלם למצרים טובים, כי אמרו: ישמעו וידעו עמי הארץ, כי אין אנחנו מיחדים לבבנו וכספנו אך לדברי היהודים לבדם. – ובשבתם על סיר הבשר ובאכלם לחם לשׂבע נדברו במשה בזעם לשונם ויאמרו: הראיתם את הנער הנועז הזה האומר להבאישנו באדוני הארץ, אשר ישמעו את חלומותיו ואת דבריו ואת משאות נפשו לעם, ונתנו אותנו כבנים אשר לא נאמנה רוחם את ארץ מולדתם; ועתה לכו ונכנו בלשון או נכתוב עליו מרורות לאשר לו המשפט ורחצנו בנקיון כפינו…

אלה ואלה אמרו: הזה ילך לפנינו? הזה יתנשא לגאלנו? ואנחנו הן ידענו אותו מימי ילדותו: הלא זה הנער, אשר נמצא בתבה על יד היאור ואשר בת פרעה אספתהו ברחמיה ותקרא לו משה, לאמר: כי מן המים משיתיהו!

ומשה ראה כי אין לו שומע ולא יכול עוד לראות בעני עמו ונפשו עיפה לבוגדים ולמלשינים ולכל הצוררים אותו מבית ומחוץ, ויצא ויעבור בארצות ויתגורר במדין וישב בכוש ימים רבים. וחכמתו וגבורתו הלכו לפניו ולפני גדולים נחוהו. ובהיות ריב בארץ כוש על אדות המלוכה ויסכסך את כל המשפחות הגדולות אשה באחותה ימים רבים, ויאמרו ראשי העם להקים עליהם מלך מן החוץ. ויבקשו וימצאו את משה, וינסו אותו חכמיהם בחידות, ויתחרו עמו גבוריהם בכל מעשי גבורות על ככר המֵרוץ, כמשפט הימים ההם – וימצאוהו עשר ידות על כל החכמים והגבורים שואפי המלוכה; ויושיבו אותו לכסא וימלוך על הארץ במשפט ובצדקה.

וירבו הימים, ובמצרים קם מלך חדש ושרים חדשים, ממשלה הלכה וממשלה באה – ויד המצרים היתה הלוך וקשה על בני ישראל והלחץ והעֹשק גברו לאין תקומה. פעם ידכאום בחקי עמל ופעם ישלחו בם את כלי מַשחֵתם, את האספסוף, לפרוע בהם פרעות לעיני הקהל ולעיני השמש. ויד אנשי הצבא, האכרים ודַלת העם, אשר ראו אותם צעירי בני ישראל כבעלי ברית ואשר נתנו למות נפשם על אדותיהם, תהיה בהם בראשונה לבַלע ולהשחית את הנפש ואת הרכוש. – ויש אשר נועצו השדודים, כבוא מים עד נפש, להתאסף וללכת קהל גדול יחדו עד צען־מצרים ולהתנפל לפני המלך, כי אמרו בתֻמם: הן לצדק ימלך מלך, “מלכות של חסד היא” ומאתו לא תצא הרעה לעבדיו הנאמנים, – וילכו ויהיו לשחוק ולמנוד־ראש לכּל והועיל לא הועילו¹.

וגזרות חדשות יצאו על כל פנות העם אחת אחר אחת. ויגזרו על החכמים הסופרים מורי בני העם, אשר לא יורו עוד לבני ישראל בלשון עמם כי אם בלשון המדינה, ומשגיחים העמידו מטעם המלך לשום עין עליהם, אשר לא יעברו חק. ויגזרו על העשירים בעלי החרשת, אשר לא יקחו עוד לאנשי מעשיהם פקידים, גזברים ומשרתים מבני עמם, כי אם מן המצרים ומן הכושים ומכל הערב הרב הנמצא בארץ. ויֵצר לעשירים מאד, כי היו בני הנכר אוכלי פת־בגם מרגלים בהם אל המצרים ומוציאים אליהם את הדברים אשר ידברו ואשר לא ידברו ומועלים בם מעל ושמים שַׁמות ברכושם. ובאו אליהם שרי המסים פעם בפעם והעריכו את רכושם ושמו עליהם מסים ותרומות וכסף ענושים כטוב בעיניהם והיו להם לבז ולמשסה בכל עת. ונתנו העשירים מהונם, תרומות גדולות ונכבדות, לכל מוסדות הממלכה ולכל דברי עם הארץ, למען קנות את לב המצרים לאהבה, ושחדו מכחם אלפים ורבבות גם אל הרמים, אשר נבנו בדמי אחיהם, ואל החמנים ואל ההיכלות, אשר יעבדו שם המצרים את אלהיהם, ולמוסדות בני עמם ולכל מחסוריו לא נתנו – וכל זה לא שוה להם. בני העם התמרמרו עליהם בסתר ובגלוי ויתנום לבוגדים עוכרי עמם, והמה נשאו בשרם בשִׁניהם ומוסר כליותם בחיקם וכי נתנו ידם בחוץ אל אחד הנוגשים לוחצי אחיהם וכי הקריבו אשכר פעם בפעם לפַחוֹתיהם – סמר בשרם תחת עורם ולבותם יזובו מדֻקרים ממדקרות הנֹחם… וכי לקחה אזנם שמץ מתלונות אחיהם העניים – ויאנחו בסתר היכליהם ויאמרו: אהה, לוּ ידע העם מרת נפשנו!…

ובני ישראל ירדו מטה מטה וימעטו וישׂחו; כמים נשפכו והתפרדו הֵנה והלום: אלה כלו מרוב צרה ולחץ ואלה התבוללו בעם הארץ, כי הזניחו מעט מעט את לשון אבותם ואת זכרונות קדמתם וילמדו אך את לשון המצרים ואת דברי ימיהם, ויד הנשים והבנות, אשר גִדלו אותן הוריהן מאז ללא תורה וללא דעת לשון עמן, היתה במעל הזה ראשונה. ועוד מעט ולא היתה בת בבתי ישראל אשר לא דברה מצרית בבית ובחוץ ולא שָׂמה לה שם מצרי או כושי, ויש אשר עגבו גם על צעירי הנוגשים ויהי משוש דרכן להתהלך עמהם ולשמוח בשמחותיהם ולצאת אתם במחולות. והמלך ושריו ידעו, כי בנות ישראל נושאות את דגל ההתבוללות במצרים ויבדילו אותן לטוב וישַׁכּלו וימעיטו את בני ישראל הילודים, אך את הבנות יחַיו.

רק שבט הלוי, האנשים והנשים, החזיקו בתורת אבות ובלשון אבות ויגדלו את בניהם ואת בנותיהם על פי דרכם וינסו דבר אל העם פעם בפעם, להשיבו לתחיה, לחדש רוח נכון בקרבו ולהכינו אל גאולתו ליום הגדול כי יבא.

והיום הגדול בא: משה שמע בכוש את כל המוצאות את אחיו ועמו בארץ ענים ויעזוב את ארץ מגוריו ואת כסא מלכותו וימהר ויבא מצרימה. וילכו הוא ואהרן אחיו לדבר דבריהם אל העם.

והדור החדש שמע אל משה, הבא אליהם מרחוק, ויאמינו כי פקד ה' את עמו, ויתעוררו ויבאו בנעריהם ובזקניהם אל תחת דקלו ויעשו ויצליחו.

מזל מאדים שפך את ממשלתו על כל ארצות אירופה ומפניו קדרו צדק ויֹשר (יֹשר – הוא הכוכב, אשר מצאו התוכנים בעת החדשה בשמים והוא רחק מן הארץ הרחק מאד כרחוק הכוכב צדק, ויותר), ודור הולך ודור בא ואליל המלחמה מעביד את כל יושבי הארץ בפרך, כהניו מתחרים איש ברעהו להגיש על מזבחותיו קרבנים מחים, ממיטב חיל העמים והארצות, ומקדשיו בנוים לתלפיות, ברזל ונחשת מנעליהם, אלף המגן תלוי עליהם ורבבות חרבות וקשתות וכל כלי משחית למינם מוכנים באוצרותיהם ליום הרג רב, לשפך־דם, לאבד נפשות, לפרוע מוסר ומישרים, להשיב את כל פרי עמל האדם וכל עבודת הרוח ובל כשרון המעשה, פעולת דורות ותקופות, עשר מעלות אחורנית יום אחד. – והארמון אשר נבנה בהאג לשלום העמים עומד על תלו בתוך הערפל דומם ושומם, נשכח ונעזב, שעריו סגורים ומסֻגרים ורוח־השלום מרחף על פניו כנשמה אחרי צאתה מן הגוף, מתעתד לשוב למעלה אל מקום מוצאו הרחק מאד מאדם ולשום קנו גם הוא אל בין הכוכבים והמזלות הישנים והחדשים.

עד מתי יאנחו העמים תחת עֹל הברזל? עד אנה יֵחלצו לצבא, יגַבּרו חילים זה לעמת זה בים וביבשה וברקיע השמים? והן כבר כשל כח הסבל, הורקו האוצרות וכל הארץ היתה לשדה מערכה. והן עוד מעט וכרעו ונפלו יושבי תבל מפני התכונה למלחמה גם בטרם תצא החרב מתערה!

עד מתי? עד אנה?

ורַבּי המדינות נאספו לאספת סתרים ויועצו יחדו מה לעשות למען שום קץ וגבול ל“שלום המזוין”, אשר לא תוכל עוד אירופה לשאת כֹבד משאו. ויזכרו את העצה, אשר יצאה ראשונה מאת גדול משוררי צרפת, ויקטור הוגא, ואשר עלתה אחרי כן על שפת רבים פעם בפעם עד היום הזה; הלא היא: להתחבר כל ארצות אירפה וכל עמיה ולהיות לאחדים, לאגודה אחת, כמשפט ארצות הברית אשר באמריקה הצפונית.

ואולם אז עמדו בפניהם שאלות שונות, אשר הראשונה והקשה בהן – שאלת “מי בראש”?

מלאכי צרפת אמרו, להיות ארצם האבן הראשה בארצות הברית, כי ממנה יצא ראשונה משפט החֹפש, ההשתוות והאחוה לכל בני האדם. וכדַבּרם נראה שחוק־לעג על פני מלאכי הארצות האחרות ואנשים מהם ענו לעמתם ויאמרו: לא, אלה הם דברים ישנים, נושנים, אשר אין חפץ בהם עוד בארץ חיים ואשר גם עם צרפת התכחש להם מעט מעט באחרית הימים פעם בסתר ופעם בגלוי, מימי עלילת הדם הגדולה, אשר רֻקמה בפריז ותפרוץ בדמשק ותרגיז כל הארץ (זה היה בשכבר הימים – לפני שלש ושבעים שנה…) ועד עלילת דריפוס ועד היום הזה.

אחריהם נסו מלאכי אנגליה, התנין הגדול, אשר סנפיריו וקשקשותיו מלאים כל מימי הארץ, להסב אל ארצם את הבכורה. – לא, קראו אחרים; הלא זאת הממלכה, אשר היתה גאותה תמיד על ה“בדידות המפֹארה” ועל משפטיה הטובים והישרים, ועתה היא מתרפקת מקצה הארץ על רוסיה ידידתה החדשה אשר בקצה השני, אשר לה חקים ומשפטים שונים עד תכלית, ועברו שכם אחד, לדכא תחתם את העמים השואפים חפש ותחיה, אשר לא תהיה להם תקומה (כי אכן היו בתוך הנועדים אנשים מזקני הדור, משרידי ה“ליברלים”, אשר דברים כאלה עודם נחשבים להם כדברי עונות) – לא, זנַב אירפה לא יהיה לה לראש!

הגרמנים התאמרו לאמר: – לנו גאוה גדולה, כי הנה חכמינו השכילו לפַתּח ולכלול את תורת הגזע, היוצאת מצרפת, להבדיל על פיה את בני שם לרעה ולכסות בלבוש חכמה ומדע על שנאת היהודים; והאחד הקים תורה חדשה, תורת “האדם העליון” אשר לכח ולא למוסר יגבר בארץ, תחת העם העליון, עם “סגולה מכל העמים”, אשר יצרו להם מחוקקי ישראל ונביאיו בדרך המוסר והרוח. חכמֵנו זה הורה “לאהוב את השלום, באשר הוא דרך למלחמות חדשות, ואת השלום קצר־הימים מן השלום המאריך”¹, תחת משא־נפש החלשים רודפי צדק לפנים והיום: “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”.

לעמתם התהללו הרוסים והרומנים, כי המה השכילו לשום את תורת הגזע הלכה למעשה, תורת חיים לממלכה ולעם, וגם הגדילו לעשות בה שכם אחד על הגרמנים ועל כל העמים האחרים.

ועליהם התפארו מלאכי אוסטריה, אשר ממשלתם התחכמה ליהודיה גם יותר מן הרומנים, כי אלה שמו את כל היהודים היושבים בארצם ל“זרים מבלי חסות נכריה” ואוסטריה בִערה את העם הזה מן הארץ ותקברהו חיים, ובפקוד פקידיה את יושבי הארץ לעממיהם – והנה נעלמו כל היהודים יום אחד ולא נודע מקומם אים…

באחרונה דרשו ביד מלאכיהם לשבת ראש באירפה: הר־שחור, העם הגדול, הגבור והנורא הזה, אשר לכד את סקוטארי² מיד כל אירפה וגם הקשה אליה אחרי כן ימים רבים ויִשלם; וממשלת מוֹנַקוֹ, ארץ השלום, אשר לא קראה מלחמה על כל ארץ ועם מיום הוסדה ואשר עִמה מקור שעשועים לנסיכי אירפה, לשריה ולבני מלכיה.

עוד רבת נדונו בשאלה הקשה הזאת, שאלת “מי בראש?”, עד אשר נמנו וגמרו להיות כל ארץ וארץ לראש לארצות הברית באירפה שלש שנים אחת אחר אחת, על פי הגורל או על פי משפט הבחירה.

ואחר באה לפני הנועדים שאלת היהודים.

לפנים היה לכל ארץ וארץ באירפה מספר יהודיה, ועם ועם התחכם ליהודים היושבים אתו פן ירבו ופן לא יעלו מן הארץ, ועשו עמהם איש על פי דרכו, אלה יגרשו אותם ממקומות מושבותיהם ואלה ילחצו אותם החוצה, אלה יפקדו עליהם בהלה: פרעות ועלילות־דם, ואלה – חקי עמל, קיא כתבי העתים, שטנה ונאצות וקיקלון על כל כבוד, עד אשר יקוצו בחייהם ויצאו מן הארץ האחת אל האחרת, אשר על גבולה. ושכנתה תעשה גם היא ליהודיה מאחת מאלה, ככל תחבולות העת החדשה, למען המעיטם – ולא תבוש מתקותה. – ועתה הנה יֵהפך על אירפה, המחֻבֶּרת לה יחדו, המון יהודים רבים מהכיל, אלפי אלפים נפש – ומי יוכל לעמוד בפני כל העם הרב הזה ומה לעשות להם להמעיטם ואמריקה ואוסטרליה הנה החלו לסגור שערי ארצותיהן לפני היהודים יוצאי אירפה?

ולאחרונה הנה שאלת הלשונות: איזו לשון תהיה שלטת באירפה המחֻבֶּרת? לאחת הלשונות החיות המתהלכות בארץ לא יכלו להטות לבבם, מפני קנאת עם ועם; וֹלַפִּיק, אספרנטו – מלאכת מחשבת יהודים הֵנה ורבים מצעירי העם הזה, הלומדים את כל הלשונות הישנות והחדשות, רק לא לשון אבותיהם ועמם, שוקדים עליהן ועושים בהן חיל. אולי תהיה הלשון העברית ללשון אירפה? על זאת התעוררו אנשים רבים ונכבדים מן הנועדים, באמרם: העברית? הלא זאת לשון היהודים שונאי הנוצרים והנצרות: הנשב לפניהם ללמוד לשונם מפיהם? התתיהד אירפה הנוצרית לעת זקנה אחרי כל המאמצים אשר התאמצו זקנינו, ואחרי כל התחבולות, אשר חבּלו בימי קדם, בעת נפרדה הבת מאמה, לשום קיר ברזל בין אשה לאחותה?!

ורוב החברים הניעו בראשם, לאמר: כדבריכם כן הוא, והנה קם אחד הנועדים, איש יודע מבין בדברי היהודים, ויען ויאמר: – לא, אדוני, שמעוני, היהודים אינם שונאי הנוצרים והנצרות והעברית איננה לשון היהודים. זה כמאה שנה, מאז יצאו היהודים לחפשי ממסגרותם במשכנותם ומאז החלו עמי אירפה להאיר להם פנים כמעט, בתת להם משפט אזרח כה וכה, הם מתבוללים בעם הארץ הלוך והתבולל עד היום הזה: את הלשון העברית הכריתו מעט מעט מבתי הספר, מבתי התפלה ומכל פנות החיים; את זכר ציון וירושלם, אשר נשבעו אבותם על נהרות בבל לבלתי שכֹח עד עולם, מחו אלה מספרי תפלתם ואלה מלוח לבם; בתורתם, אשר היתה להם לפנים תורת חיים לכל העם, שלחו רזון וישימוה לתורת כהנים ויעמידוה על קֹמץ “למודי הדת” בלשונות נכריות, לא לזרות ולא להבר. בארצות, אשר נִתַּן להם הזִכּוּי לפנים בעת רצון, הנה הוא הולך ונלקח מעט מעט עד בלי השאיר לו כי אם “זכרון בספר”, ובאשר לא היתה להם הנחלה המבֹהלת הזאת, גברו עליהם השנאה והלחץ למעלה ראש עד לאין כל תקוה כי תֵעשה עוד חדשה כזאת בארץ. אך התבוללות היהודים בעם הארץ הולכת ועושה חיל בכל מקום והם נותנים היום את נפשם עליה, כאשר נתנו את נפשם לפנים על תורתם ועל חקות אבותיהם; כי כן העם הזה: עם הקצוות הוא ואין משקל לרוחו; הפכפך דרכו – ובתהפוכות דרכיו הוא מחזיק בכל עֹז. באשר יגבר הלחץ וחקי עמל מנת חלקם, הם נדחקים ונכנסים אל בין הדוחים אותם ברגל גאוה, מסתבלים כחגבים על גבי שונאיהם הנדיהם ומלקקים ככלבים את יד מכיהם אל פיהם… עשיריהם יתאמצו לתת את בנותיהם, וכל הון ביתם עמהן, לפליטי הנוצרים, אשר ירימו מאשפות, למען הרבות כבוד משפחתם… מן הנוצרים יקחו לבני משק ביתם ולמנהלי בתי עבודתם וכל מעשיהם בבית ובחוץ, ומבני עמם ומכל ענים ועמלם יעלימו עיניהם. ברוסיה בורחים צעיריהם המונים המונים מתחת דגל ישראל, רצים “לבקש את אלהים” מחוץ למחנה, וסופריהם – אלה מלמדים עליהם זכות ואלה נהפכים בלשונם בכה ובכה, נשפטים עמהם ב“אש לא נֻפַּח”… כי גם מתמול גם משלשם גם בטרם פרץ השמד במחניהם, היו בסופרי ישראל אנשים, אשר התגלעו פעם בפעם בהללם את הנצרות ואת מיסדה בשערים. וברומניה, הארץ אשר יש בה אשכנזים, רוסים, טורקים, אונגרים, יונים, בולגרים, סרבים, צענים וגם רומנים, מדברים בני עם ועם איש ואיש בלשונו בבית ובחוץ; הרומנים, כל אנשי המעלה בהם, מדברים צרפתית ומחזיקים לילדיהם אומנות צרפתיות – ורק היהודים, השנואים והנרדפים שם מכל עם ועם, שוקדים על הלשון הרומנית לדבר בה ולעבוד אותה כעבודת הקדש, הם ובניהם ובנותיהם, גם בחוץ גם בחדרי חדרים, גם בבתי הספר גם בבתי התפלה, גם בארץ גם אחרי גלותם ממנה מפני הלחץ אל עבר הים הגדול… – ובארצות אשר יש להם חקים ומשפטים טובים וחֹפש ככל יושבי הארץ, ששם אין מעצור להם לחיות על פי דרכם ולכלכל דבריהם בדת ובחנוך הילדים ובחיי החברה על פי תורתם וחקותם – שם יתבוללו שבעתים! שם ידבקו כצל אחרי הגוים ואחרי כל אשר דרך הגוים לו, המה ורבניהם (אלה יכנו בשם “מתקני הדת”!) גדוליהם וקטניהם! האבות עושים שַבּתם ומועדיהם חֹל ויום הראשון – שבתון מקרא קדש, את ילדיהם ישלחו אל בתי הספר אשר לעם הארץ, למען הרחיקם מעל עמם, תחת אשר בעלי האמונות האחרות – נוצריות גם הן – מחנכים את ילדיהם על פי דרכם בבתי־ספר, אשר הם מיסדים להם. משכיליהם מתרגמים את כתבי קדשם ואת ספרי תפלתם ואת כל ספריהם ללשונות הגוים, כאשר החלו לעשות מימים קדמונים בארצות נדודיהם, למען השכיח את בני עמם את לשון אבותם עד כַּלֵה. גם עתה התנדב אחד עשיריהם חמשים אלף דולר לתרגם את כתבי הקדש אנגלית…

אמנם כי אתה מקרוב קמו בקרבם אנשים, הקוראים לבני עמם לשוב אל ארצם ואל לשון אבותם – הם הנקראים בשם “ציונים”. אך כעת עודם מעט מהרבה והמעטים גם הם אינם מתחזקים על משא נפשם או על ארשת שפתם באמת, עוד כל דבריהם קול המון וכל מעשיהם – קטנות. עשיריהם לא יזילו זהב מכיס לתקוע יתד במקום קדשם; משכיליהם לא ילמדו את הלשון העברית, אשר הם קוראים בשמה, וצעיריהם – יצרו להם ציונות לשחק בה; שָׁרים הם “הידד, הידד! הנה דרכנו סלולה!” ובשירותיהם הם אומרים לרשת את ציון, כאשר אמרו אבותיהם לרשתה בקינותיהם… הנה שתי המגמנסיות העבריות, אשר ביפו ואשר בירושלם, נלחמות על תקומתן מיום הוסדן, לעיני עשירי ישראל הזלים זהב מכיס עד בלי די לכל מוסדות נֵכר, ולעיני כל העם הנושא ציון וירושלם בפיו בכל יום ויום, ועוד לא התכוננו (האחת התמכרה עתה לממשלה נכריה, כי אכן לא יכלו מנהליה נשוא עוד את ענים ואת לחצם). הנה צעיריהם מבקשי דעת הולכים ונלחצים עתה מרֹב המכללות אשר באירפה, שארית מקלטם, החוצה, והציונים אומרים ליסד מכללה בירושלם; אך הלא זה דבר העם הזה, אשר פיו ידבר רמות וידיו לא תעשינה תושיה: מן “וכך היה אומר” עד “וכך היה מונה” נופלים על פניהם… – ואולם הרעיון החדש־הישן הזה (כי במאת השנים האחרונות קראו רבים ונכבדים מן הנוצרים ומן היהודים לעם ישראל לשוב ולהתכונן בארצו, ולא היה להם שומע) החל לפרוץ סביביו בכל זאת ואנשים מעטים מן המעטים שוקדים עליו באמת ובתמים, ויש תקוה לאחריתו, כי עת לכל חפץ.

ובכן זאת עצתי: שלח תשלח אירפה את כל הציונים ואת כל הקוראים בשם הלשון העברית, “כל אשר אינם חפצים או אינם יכולים להתבולל” (כדבר אחד מראשיהם), ארצה פלשת (או אחיהם אילי הכסף יעשו זאת, אם אך הוָדע יוָדע להם, כי זה חפצֵנו, חפץ הגוים), ולא יהיו עוד העברים האלה למכשול עון נכח פנינו; והנותרים – יתבוללו בעמים, כל אשר לא יעלו מהם אחרי כן, בעקבי החלוצים הראשונים, ארצה ישראל, ואנחנו נקים ונקבל ללשון אירפה את הלשון, אשר היהודים רחוקים ממנה הרבה יתר מכל הלשונות אשר על פני האדמה – את הלשון העברית אשר, אחרי צאת הציונים מעל פנינו, לא יהיה לה עוד דבר עם כל המון ישראל. ובעשותנו זאת, והיה לנו מוֹצָא גם לשאלת היהודים, לתת לה פתרונים בדרך חדשה בשובה ונחת. הדבר פשוט מאד: לוּ השכילו קדמונינו לקבל את כתבי הקדש בכתבם ובלשונם, תחת התרגום הרומי אשר בחרו בו לקדש אותו, ולוּ הוסיפו לשמור את יום השבת ואת מועדי ישראל בזמניהם ואת חקי תורת משה בתבניתם, כאשר צוה המחוקק וכאשר עשו חניכיו בשלש מאות השנים הראשונות, כי אז נבלע העם הזה כלו זה כמה בעמים הנוצרים והבת ירשה את אִמה ירושת עולם באין פוצה פה ומצפצף. ועתה כי הציבו גבולות עולם בין ישראל לעמים, אך לשוא כִלינו חִצינו בעם הקטן והעז הזה זה חמש עשרה מאות שנה, לשוא נלחמנו בו בחרב ובאש ובכל כלי משחית להשיב אותו אלינו, לשוא שִׁחתנו כל רחמי אדם וַנֵהָפך לזאבי ערב למען אכוֹל אותו חיים – כי לא הצלחנו: אנחנו היינו לו לחיה רעה, והוא לא היה לנו לטרף… עת לנו אפוא לתקון את המעֻות, אשר עותו אבותוינו, בדרך חדשה: אם לא הלך הנחל הקטן אל הים – יבא הים אליו ויבלעהו.

וייטבו דברי האיש בעיני הנועדים ויאמרו כלם להֵעשות כן.

(אמת וחזון)

זה כיובל שנים מאז היו היהודים אשר ברומניה מעמסה לאדוני הארץ – לא לשאת ולא להשליך, כי אם להִשָׂרט בם. לפנים היו האצילים והשרים קוראים להם לבא אל הארץ מסביב ולהפוך מדברה לעדן, וגם משכו אותם חסד ויתנו להם חקים ומשפטים טובים ויעשו להם הנחות בכל דרכי החיים. ואחרי כן, כאשר “כלה הכושי את עבודתו” והארץ הנשַמה הלזו היתה כגן־עדן בכח ידיו, וכאשר הואיל הזורע בדמעה לקצור קצירו ולאכול מפרי יגיעו גם הוא, התחכמו אנשי השלטון ליהודים לבלוע אותם חיים – להפוך את כלם לרומנים בדרכי נֹעם. וישיתו להם בחלקות ויקראו להם ביד הרבנים, אשר צֻוו על ככה, מעל במות בתי הכנסת, וביד המשכילים, אשר היו להם לרצונם עזר כנגד העם, מעל במותיהם המה, השכם וקרוא בכל לשון של חבה, לשנות את דרכם ואת לשונם ואת מלבושיהם, לשלוח את ילדיהם אל בתי הספר לעם ולעבודת הצבא, למען אשר לא יהיו עוד “עם לבדד ישכון” והיה להם, אחרי התבוללם בעם הארץ, חלק ונחלה עמהם לכל דבר. ויהי כי ארכו הימים והיהודים טרם יתבוללו ברומנים עד תֻּמם, כאשר דִמו להם – בשגם הרומנים המה לא היו גוי אחד בארץ, כי אם ערב רב מאֻסף מהמון גוים ולשונות – ותקצר נפשם בהם ויתהפכו בתחבולותיהם לנשל אותם מעל אדמתם בשום להם את ארץ מגוריהם לתֹפת. אז נתנו את שנואי נפשם יום אחד לזרים וחקים קשים ורעים ממעל ולחץ ורדיפות מתחת נִתּכו עליהם בזעף מיום ליום, משנה לשנה ומדור לדור. במערכות השלטון היו חליפות פעם בפעם, ממשלה הלכה וממשלה באה, האחת בנתה והשנית סתרה; לתמורות במדינה היתה התקוה משחקת לפני האמללים, כי יש יום ונפקדו לטובה גם הם – אך תקותם היתה להם תמיד מפח נפש: בהמיר ארץ שריה יצאו מרעה אל רעה, מן הארי אל הדֹב ומן הדבר אל הנחש, הצרות האחרונות נוספו על הראשונות, וכמו כרתו עליהם ברית כל המפלגות יחדו להכריתם מן הארץ.

ואולם גם תקוות צורריהם לא באו ולא היו. היהודים לא תמו כלם בעני ובלחץ, לא הרחיקו כלם נדוד אל עבר הים ולא התבוללו כלם בעם הארץ. התחבולות, אשר בשובה ונחת דרכן, לא הביאו עליהם את הקץ, ולהתיר ידי ההמון אשר יקום עליהם ויבַצעם, כמנהג רוסיה, לא יכלו הרומנים, עם לא עז: “מה שמותר ליופטר, אסור לשור”; וכי ינסו להשליח את האכרים ביהודים לאבדם, כאשר עשו לפני שבע שנים – ונהפכו להם כקשת רמיה בשפכם כל חמתם וחמס ידיהם – לא על היהודים, אשר להם יֵאמר מתמול שלשום: הנה אלה עוכריכם, כי אם על לוחציהם באמת, על האצילים ועל בעלי האחוזות הנוצרים… הנה כי כן מנסרת במרומיהם “שאלת היהודים” כגלגל חמה המנסר ברקיע, היתוש הזה, אשר פיו נחשת וצפרניו ברזל, מנקר במוח כל גדוליהם העולים והיורדים בסֻלם השלטון – ואין עצה ואין מוֹצָא. “קשה צערו של שטן מצערו של איוב”.

והיהודים – מה לא עשו המה למען הפיק רצון מאשר לו המשפט והעז ומה הגיע אליהם! בכל כחם התאמצו לקרבה אל עם הארץ, ללכת בדרכיו ולחשוב כמחשבותיו; את בניהם ואת בנותיהם גִדלו לרומנים בבית ובחוץ; רוממות ה“מולדת” היתה תמיד בגרונם וחרב גאותה – בידם, ומדי בוא ימים רבי עלילה לארץ ולעם, ימי התחולל תקופות חדשות להמה, ועם הארץ התעורר לעשות גדולות באש קנאתו לארצו ולמולדתו – הלכו באור אִשוֹ אל כל אשר היה הרוח ללכת, וגם עברו לפני העם בקול שאון ותרועה ויהיו לרומנים יותר מן הרומנים המה, עד אשר השתאו להם שכניהם, אשר ידעו עם לבבם כי לא כגמול השיבו להם. והמה – בעת רצון קבלו את תרומותיהם ואת נדבותיהם ואת כל קרבנותיהם מנפש ועד רכוש וגם החליקו אליהם בלשונם בדברי הלל ותודה וגם יִחלו אותם לימים טובים ולעתידות טובות – וזה היה כל גמולם; כי כעבור ימי ההתעוררות ומשאת־הרוח שבו ויתנכרו להם וישכחו את כל תגמוליהם ויוסיפו לצרור אותם בנכליהם ולעשות עמהם מעשים אשר לא יֵעשו, כתמול שלשום. ככה היה בימי המרד (1848), ככה – בעת התאחד שתי המדינות, מלדובה־וַלַכִיה, לארץ אחת (1858), וכן בימי מלחמת רוסיה־רומניה־טורקיה (1877), וכן בימי ה“מלחמה” האחרונה עם בולגריה.

ויהי בהשָמע השמועה בימים האלה, כי היהודי העשיר הרמן לאֶב, אשר בפילדלפיה, אומר להוציא את כל היהודים היושבים ברומניה, מאתים וחמשים אלף נפש, מן הארץ הזאת ולהעבירם אל מדינת טכסס – וישמחו היהודים והרומנים יחדו שמחה גדולה. הרומנים שמחו, כי תסור מעליהם החטאת הרובצת לפתחם מימי ברית ברלין, זה חמש ושלשים שנה, ואשר לא יוכלו להֵחלץ ממנה בכחם הם, כי לתת ליהודים משפטי־צדק אינם אובים, ולהשמידם מעל פני האדמה אינם יכולים. והיהודים ששו כי יֵצאו מן הארץ, אשר אספה אותם לפנים באהבה ועתה צר להם המקום בתוכה, אל ארץ אחרת, אשר תקבל אותם עתה ברצון עד אשר יֵצר להם המקום גם שם – ושבו ובקשו להם מקלט־לַיִל אחר, כמשפטם. ועד כה ועד כה הנה כר נרחב לפניהם, הנה שמים חדשים וארץ חדשה – ועבודה ישָנה, אשר הסכינו עִמה מאז כעדר בתוך הדָברו או כסוס כסוי־העינים הסובב במעגלו בגלגל הריחים: העשר יעשירו את הארץ בכח ידיהם, פַתּח יפַתּחו את רוח העם הפרא ואת לשונו ואת ספרותו בכח רוחם, “ילחמו” על משפטיהם אשר ינתנו או אשר לא ינתנו להם, יגַדלו את בניהם על פי דרך עם הארץ וירקידום כמו עגל לפני האבוס החדש הזה, ואם מעט – ועבדו גם את עבודתם הפוריה לציון וזכרו את ירושלם מרחוק והתברכו בה בפיהם פעמַיִם־שלש בכל שנה ושנה “לשנה הבאה”, ככל אשר הם עושים עתה ברומניה…

ואולם מה גדול כח ההרגל! אחרי עבור ההתעוררות הראשונה ואחרי אשר נתנו את לבם לדרוש ולהגות מעט בענין הזה אשר נִתַּן לפניהם – והנה ראה זה פלא! היהודים נכמרו נחומיהם, כאשר בצאתם ממצרים ומספרד ומכל ארצות גלותם, ויתעשתו לארץ מולדתם, אשר ישבו בה ואשר עֻנו בה הם ואבותיהם, ויבחרו להסתופף בבית עבדים, ב“בלגיה המזרחית”¹, ולהתענות תחת ידי אדוניהם כתמול שלשם, עד אשר ידעו מה יעשה אלהים להם. ובכן נמנו וגמרו להשיב את פני גואלם החדש ריקם, ועוד להם אך למצא תואנה, אשר תהיה להם לפתחון פה לפניו ולפני הקהל, ככל אשר מצאו רפי הידים ורפי הרוח אשר בכל פנות העם, מן החרדים ועל המתבוללים, תואנות ותנואות שונות נגד הציונות: “אסור לדחוק את הקץ”, “חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו”, “תעודת ישראל לשבת בתוך הגוים ותקן עולם במלכות שדי”, “אין ליהודים לעזוב השכלת אירפה ולשוב להשתקע באסיה הפראית”, ועוד, ועוד. ואם אמנם תואנות כאלה אינן עולות יפה בפעם הזאת – יבקשו וימצאו אחרות; הלא על כן יאמֵר: “יגעתי ולא מצאתי אל תאמין”.

והרומנים גם הם נהפך עליהם לבם אל היהודים, אשר יֵצאו מאתם לנצח, כי כן יקר כל דבר בהגיע עת הלָקחו מעִמנו; ותחת אשר המצרים נחמו על שַׁלחם את ישראל מקץ שלשת ימים, הספרדים – מקץ ארבע מאות שנה ומדינות אשכנז וצרפת בימי הבינים – מקץ עשר שנים ומקץ עשרים שנה אחר שִׁלוּחיהם, קִדמו הרומנים וינהו אחרי אסיריהם גם בטרם ישַׁלחו אותם, כי שמו על לבם ויזכרו וידעו פתאם, כי יש ויש חפץ לארצם גם בבני אדם אשר כאלה.

והרמן לאֶב שקד על מעשהו ויערוך ויכן את הכל, ואחר פנה אל ממשלת רומניה וישאל ממנה רשיון להוציא מארצה את היהודים, אשר עלתה זעקתה עליהם פעם בפעם, כי מוקש הם לה לארץ ולעם; ויחכה במנוחת נפש למענה פיה. והוא בטח כי תקַדם פניו בתודה ובאותות כבוד על הסירוֹ מלפניה את עוכרי ארצה, כאשר תהיה לו ממשלת טכסס גם היא אסירת תודה על הביאו עליה שפעת אנשים חרוצים לשום חרבותיה כעדן. הלא מעתה יהיה ידיד שתי ממלכות רחוקות האחת מרעוּתה מקצה הארץ ועד קצֶהָ, מלבד היותו גואל ומושיע לאֶחיו ־ מה יפה, מה נעימה התקוה הנשקפה הזאת!

ולמקץ ימים נועד לו ציר ממשלת רומניה, אשר בארצות הברית, ויביע לו רוחו על פי הדברים אשר שמה ממשלת ארצו בפיו, לאמר:

– פה אל פה אדבר בך ואין זר אתנו, על כן הנני ואגידה לך את הדברים ואת האמת, אשר לא יבאו בקהל, אף כי ישיחו בם כה וכה כל יודע מבין וכל אשר עינים לו לחדור מבעד לצעיף הפרוש על פני הדברים והמעשים עד היסוד בם.

אם תשמע אותנו מתאוננים על בני עמך, אשר בארצנו, כי רבים ועצומים הם ממנו, כי מוקש הם לנו בנכליהם ובדעותיהם, כי מנצלים הם את הארץ ואת העם וכי אין רוחם נאמנת לארץ מולדתם; אם ראה תראה גם את כתבי העתים בארצנו וגם בארצות אחרות (אשר אל חִכּם שופר – לתקוע ולהריע את אשר נשים אנחנו בפיהם), מעבירים עליהם כזאת וכזאת – אל תשית לבך לדברים ואל תאמין בשוא ותפל: היהודים אינם רעים וחטאים מכל עם ורומניה איננה ארץ נושבת פה לפה, אשר לא תוכל הארץ להכיל אותם, ואדוני הארץ – האצילים והשרים והגבוהים עליהם עד למעלה ראש – אינם קשורים בעבותות אהבה אל עם מרעיתם, אשר גם אינם קרובים לו קרבת מולדת, ואינם חרדים לשלומו ולטובתו פן יבֻלע להם על ידי היהודים; כל אלה הם דברי רוח, תואנות שוא, מלים כדרבונות, לנקר בהם את עיני העם בבית ולהוליך שולל את דעת הקהל בחוץ. הלא ידעת, כי כרומניה כארץ מצרים לפנים, בית עבדים היא; עדת אצילים קטנה מושלת ברוח עריצים בכל ההמון הגדול הזה, להם הארץ ומלואה והם אוכלים את טוּבה והאכרים, אשר יצאו מעבדות לחרות לפני דור אחד, ככתוב על ספר דברי הימים, עודם באמת עבדים על אדמתם, נאנחים ונאנקים תחת יד אדוניהם הקשים ואין להם חֹפש ולא משפט ולא לחם לאכול וכל חייהם הבל ותהו ורעה רבה. לשנות את פני הדברים לטוב, להשוות קטן וגדול, לא רק בספר החקים כי אם גם בספר החיים, לעשות אשר יאכל כל העם את טוב הארץ חלק כחלק – לא נוכל: עדת האצילים לא על נקלה תוציא בִלעה מפיה והיא – ממנה יתד, ממנה פנה, ממנה מסעד לכסא והעם מה הוא כי נשים אליו לב? צאצאי הרומים אנחנו, בעלי אגרוף ברזל וחקי מעשקות, ולא יורשי תורת משה והנביאים (אף כי כמונו ככל העמים הנוצרים אליהם נתיחש ובשמם נתהלל), אשר על פיהם “לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישׂרו”. או העת לנו עתה לשוב אל תורת הפוריטנים ויעקובים, אחרי אשר בכל ארצות אירפה כבר היה משפט המלוכה (קונסטיטוציה) למשחק ביד תופשי השלטון ולאכזב ליושב הארץ, והעם הסכן הסכין לקרֹא בשם החפש – ולמשוך בעֹל מלך ושרים?

וכי יבואו מים עד נפש, וכי ירעב העם והתקצף והשמיע קולו ברמה, וכי יתגעשו האכרים והתהוללו והתפרצו מפני אדוניהם – ורעו אותם במקל חובלים ובחרב המשפט עד אשר תבא חכמה בלבם ושבו ושקטו ורבצו אל מעונותם ; ולתושבי הערים כי תקצר רוחם מפני ה“סדרים” הערוכים לנו בארץ ורעמו פנים – יש אתנו משמרות ופקודות ושַלמוֹנים שונים, מתג ורסן פיהם לבלום…

ואם פשׂה יִפשה הרָקב בכל פנות החיים והעם, ואם תהיה הארץ הטובה והברוכה הזאת כארץ גזרה ליושביה, ואם תתנודד האדמה פעם בפעם תחת כסאותינו והרעש יתגלגל תחת שואה בקול נהמו כקֶרב הר געש לפני התפרצו – אז יהיה לנו היהודי, שעיר החטאת לכל, למושך הברק, למגן מפני הסער המתחולל… כי יִרדו בעלי האחוזות באחיהם, בעם הארץ, בפרך, כי יפשטו נושכי נשך, מן הנוצרים, את עור עניי העם, כי ימסכו לו אחיו, בני אמונתו, הסוחרים ביין ובכל מאכל, רעל בכוס או יאכילוהו בשר פגולים נושן ונבאש, אשר מות בו, כי יגאה וכי ישטוף ויעבור בכל פנה ובכל מקום נחל דם ודמעות, המון מים זידונים, עֹשק ומרוצה וגזל משפט וצדק (והרשעים מרומים ישכנו ומרום כל משפט מנגדם), – אז נשימה דבר בפי חצוצרות התרועה אשר לנו, כתבי העתים הקרובים אל הממשלה, הכהנים והמורים, המטיפים איש מעל במתו, ועוד מעט וידע כל העם מקטן ועד גדול, כי היהודים הם מקור כל רעה, הם רק הם מחריבי הארץ, הם המנצלים והנושכים והמוצצים, הם הבוגדים והמרגלים והמגלים את ערות הארץ לזרים (אף כי עד כה נשפטו על פשעי בגד ומעל בארץ מולדת אך רומנים נוצרים, ויהודי – אף לא אחד), הם… רוצחי משיחנו לפנים ואורבים לדם הנוצרים היום. ככה נסב את עין העם ממקור הרעה באמת, ככה נמסוך בקרבם רוח קנאות, קנאת דת וקנאת עם, ונָבלה שם שפתם ומחשבותם, אשר לא ישמעו ולא יחושו ולא יֵדעו להבדיל בין האנשים השלמים אִתּם ובין עוכריהם ולוחציהם באמת. ולמען יוסיפו להאמין באשר לא יֵאמן ולראות – לא את הנראה לעינים, כי אם את אשר אנחנו חפצים להראותם בחזון, הננו שוקדים על היהודים ללחצם ולדכאם ולהשפילם לפני עם הארץ בכל עת מצוא, הננו מחבלים תחבולות כל היום להבדיל אותם לרעה בכל דבר חק ומשפט ולשומם למפלצת אדם, לבזוי־עם, למנוד־ראש בגוים – הננו עושים ביהודי כדבר נביאו מקדם: “והוא מחֹלל מפשעינו, מדֻכּא מעונותינו”…

מדוע לא נִתֵּן ליהודים, הטובים, משפטי צדק כאשר להם יאתה ונבֹר לנו שעיר לעזאזל את אחד העמים והעממים מתושבי רומניה אשר אין שֹׁוֶה להניחם? השאלה הזאת תשובתה בצדה: – יען כי טובים הם ממנו. לשית את היהודים בבנים לא נוכל, עד אשר יוסיפו עוד להתגולל “במדבר העמים” עִדן ועִדנים “ולבב חיוא יתיהיב להון” – עד אשר יתבוללו והיו כמונו לכל דבר; פן יהיו לנו לשטן ברוח הצדק הנטוע בקרבם מימי נביאיהם וחכמיהם והיו לנו לפוריטנים חדשים וחִבּלו את כל מעשינו. ובכל עם ועם מעמי התערובות הממלאים את ארצנו לא נוכל למצוא חפצנו זה, כי גואלם חזק – מעֵבר לגבולות רומניה; גם את הצוענים לא שמנו למפגע לעם הארץ, כי אין להם גואל ואין לדכא את החלש ואת הנעזב. ואולם היהודים בני עמך – אין גואל להם, אך יש להם גאולה ובידם גאולתם: יש להם ארץ אבות (הרמן לאֶב התנודד לשֵמע המלים האלה) ואין מעצור להם לשוב אליה; אין עוד חתחתים בדרך ואין עוד אסרים ופקודות מאת אבות הכהונה הנוצרית על בעלי האניות לבלתי העביר את היהודים שבי הגולה ארצה ישראל או גם להשליכם הימה, כאשר בימי הבינים – ואם לא טוב להם עמנו מדוע אפוא אינם שבים ציונה? (היהודי האמריקני התחלחל שנית לשֵמע השם הזה וילטוש עיניו לדובר בו, מחריש, משתאה, אך הציר הרומני לא ראה או לא התבונן, ויוסף לדבר: –) מדוע הים נותנם גום למכים ונפשם לשפלות ולעבדות, מדוע הם נושאים כל לחץ וכל מוּעקה, כל חרפה וכל מכאוב ברומניה, ברוסיה ובפולין, ככלב אשר אדוניו בועט בו והוא מלחך עפר רגליו; מדוע המה, צאצאי הנביאים, בני עם עולם, מתרפקים עלינו, עם קטן ודל, עם מאֻסף מגוים, עם אשר תמול הוא עלי ארץ – וקוראים תמיד כל היום: רומנים אנחנו, תחת אשר יתגאו ויתהללו בשם כבוד ישראל, סמל הקנאה לכל הגוים? מדוע ישתקשקו כעצמות יבשות בבקעת הקרפתים והדונוי והיו דֹמן לאדמת נכר, תחת אשר יתאמצו בכל עז לחדש ימי ארצם ועמם גם יחד כקדם ולהאיר אור חדש על ציון ועל כל ארץ המזרח התלואים לתשובתם ולתחיתם? מדוע רעי גוים מתעללים פעם בפעם בהם, בכבודם, בתורתם, בקדשי קדשיהם בכל שאט־נפש ובכל משובת פראי אדם, וכי יצדיקו באחרונה את קהלת דמשק או את עדת טיסא־אסלר או את דריפוס או את ביליס, אחרי שבעם, המה וכל העם היהודי עִמם, ימים על שנה חבלי שאול ובלהות צלמות בחייהם – והיתה להם חזות הכל כחלום רע מהקיץ או כשטף עובר ושאפו רוח ושבו איש למנוחתו ואיש אל מעשהו עד אשר ישוב “מקרה” חדש לזעזע את בית ישראל ולהחרידו מרבצו עד ארגיעה…

על אנשים כאלה אין לחוס ואין לרחם ולהם אין כל צדקה לזעוק על עֹשק, על לחץ ועל גזל משפט! גם דברי הימים, אשר ישפטו בינינו וביניהם בדור יבא, יוציאו עליהם משפט חרוץ – אחת משתי אלה: או כי לא נשאו ולא סבלו מאומה מתגרת יד הגוים ומכל אשר זדו עליהם, כאשר לא יסבול ולא יחוש בשר המת את ההוה העולה בו, או – כי כל זה היה שֹוֶה להם, כי להם נאה, כי להם יאה.

הנך רואה אפוא, כי כמונו כיתר העמים הנוצרים, אשר גם בארצותם הכל סג יחדו נאלח, דרושים לנו היהודים מאד ותפקיד גדול הם ממלאים בתוכנו: להיות שעיר החטאת לכל חטא ולכל חוטא, מושך הברק בעת שואה… בספרד ובפורטוגליה, הטהורות מיהודים, אך מהומות ושערורות בקרבן מדור דור. לולא היו בתוכנו יהודים, כי אז היה עלינו לצאת בעקבי הכי"ח וחברת “למען הפַלַשִים” ולחפשם כמטמונים מהדו ועד כוש ומתימן ועד סינים. ולוּ קמה מחשבת המן בן המדתא על היהודים בימים ההם, כי אז היה זה לעמי הנוצרים חסרון לא יוכל להמנות ביום הזה. מי יודע אם לא, עתה, על אלה לחֹג את חג הפורים יותר מן היהודים, אשר נשארו לרעה ולחרפה ולחיי הגלות, חיים שטוב מהם המות אלף פעמים.

אולי תמצא תהפוכות וסתירות בדברַי אלה, אשר אני דובר באזניך על היהודים – אל תתמה על החפץ: הן עם נפלא העם הזה גם לחכמי המדינות, אשר רזי עולם משחק להם, עם שכֻּלו חידה אחת פליאה, עם אשר כל ימי חייו על האדמה מלאים תהפוכות ונגודים וכל הוגה בו תאחזנו רוח עועים בטרם יבא עד תכונתו. גם הנה שמעתי אומרים, כי רבניכם, חכמיכם וסופריכם יעמלו בספריהם ובדרשותיהם למצא פשר דבר לחידת עולם זאת – וכאשר יוסיפו לחקור ולדרוש כן תרבה המבוכה וכן ילכו חשך ולא אור; ואף כי אנכי "הגוי", הרחוק מדברי היהודים והיהדות כרחוק עם ישראל מארץ ישראל היום! רק דבר אחד אני יודע עם לבבי אל נכון ואותו – שפתי ברור מִלֵלו: היהודים דרושים לנו ולא נוכל לוַתֵּר עליהם. ואולם גם למנוע את כלם ממך לא נוכל, פן תהיה זאת לנו לחרפה לפני הקהל… על כן הבה נעשה מישרים וזאת עשה: הוצא את שלישית היהודים או את מחציתם, והושב אותם בטכסס, כאשר עם לבבך, והיו לשום יד ושם לדגל רומניה בקצוי ארץ רחוקים, כמשפט בני עמך מספרד ועד הֵנה. והחצי יהיה לנו והיו אלה לשעיר החטאת לבעלי השלטון מול העם ואלה להיטיב ולכלול את הלשון ואת הספרות הרומנית ולהפוך את ספרותנו, הבצה הבודדה והקופאה הזאת, לזרועות השטף של ים גדול ורחב ידים, ים האנושות, כאשר עשו וכאשר הם עושים עד היום הזה ללשון עם ועם ולספרותו. אלה ישמרו משמרת גדלנו בערי הקצוות – ערי החוף וערי הגבול – ששם רבו האספסוף, המחזיקים איש איש בלשון עמו, על יושבי הארץ מקדם, והיו היהודים בתוכם היסוד המחזיק והמשַמר ללשוננו ולתרבותנו; ואלה יעשירו בפרי זעת אפיהם את הממשלה ואת פקידיה ואת שוטריה המשחרים לטרף, והחזיקו, באונס או ברצון, בידי כתבי העתים אשר למפלגות הממשלה, למען יקראו ולמען ישמעו חרפתם יום יום, והיו הראשונים בחותמים ובמתנדבים אלפים ורבבות מדי השמיע על נדבות לכל צרך לאומי, שכם אחד על בני אזרח הארץ; ואלה… אך מה אוסיף עוד לספור ולמנות את כל יתרונותיהם והם אחיך בני עמך ופן יגבה לבבכם, אתם היהודים בני חו"ל, כשמעכם ויספתם עוד לבקש ליהודים בני ארצי לא רק זכיות, כאשר אתם עושים היום, כי אם גם שׂוֹם תשימו עלינו מס גדול מנשוא לכל נפש יהודי אשר תשאירו לנו – וסוף סוף הן כל אלה וכאלה כלולים יחד בתפקיד אחד: להיות דֹמן לאדמת רומניה, כאשר אמרתי. אל ירע בעיניך המבטא הזה; הלא אנכי אך את אשר יהגה לבבי אגיד והיהודים הם לא כן ידַמו, כאשר ראינו. נס נא דָבר אליהם בהצעתך, אשר שמת לפני ממשלתי – אם לא על פניך יברכוך וגערו בך, כאשר גערו במשה לפנים במצרים, ואמרו אליך: “חדל ממנו ונעבדה את רומניה”.

ככלות ציר רומניה לדבר – ויברך אותו היהודי־האמריקני ויצא מאת פניו, להועץ עם חבריו על כל הדברים האלה.

דברי עונות גברו על הארץ, כבדו על כל היקום, פרצו עברו גבולות עולם, עד אשר רגזו מוסדות תבל, רעשו השמים ושמי השמים ותהי לחרדת אלהים. והמזלות התקועים איש איש בגלגלו, נרעשו גם המה, חרגו ממסגרותם, התנערו, התעוררו, עלו וירדו ויחליפו את משמרותיהם כאשר בהיות המבול, בהפָּתח ארֻבּות השמים. וירד מאדים מן הרקיע השלישי ושרביט הברזל, חמוץ־דם, בידו ויגע בראש שרביטו בארץ – ויתגעשו ויתהוללו ראשיה וישאפו דם, ויהי מבול דמים על הארץ כחמש שנים. מאדים כלה מלאכתו ויָשב ויעל על מקומו וצדק אחז בעקב אחיו, ירד מן הרקיע השני עד השביעי, נשקף משמים ארץ, אל מול פריז המעטירה; שם ישבו כסאות למשפט, שם נועדו איתני ארץ הנשארים אחרי המבול, צדק אזור מתניהם ושבט מישור בידם, וישבו לשפוט תבל בצדק ולאומים במישרים. והקול נשמע על ארץ רבה ויבאו כל עשוק ורצוץ, כל בזוז ושסוי, כל בעל דברים, ויגישו איש את דבריו ואיש את תלונתו וידרשו משפט בשער – ומשפטם נעשה.

ויבאו בתוך הבאים מלאכי שני עמים נִגָשִׂים ונַענים – העם הארמני והעם היהודי.

ויספרו ראשונה הארמנים את כל התלאה אשר מצאָתָם זה דור דורים מיד הטורקים, מן השולטן ועד הפחות, ואת ההרג הרב אשר נעשה בהם תמיד לעיני אירפה, בעוד היות הארץ יושבת ושוקטת ואף כי בהתחולל סער המלחמה; וידרשו מאת השופטים, כי ישיבו את שבותם וכי יתנו להם נקמות באויביהם.

ויאמרו להם השופטים:

– הנה אויבכם נשבר לעיניכם, פור התפוררה טורקיה, עריה נלכדו, רֹב בניה נפלו במלחמה, ועוד יד המשפט נטויה עליה; כמעט נשאיר לה שארית להיותה ממלכה שפלה בתוך העמים, אשר לפנים היתה חתיתה עליהם – ואתם תבקשו לכם נקמות? הכמוכם כיהודים? אם אלהיכם אל נקמות ולא אלהי החסד והרחמים? גם הנה לא אך יד הטורקים לבדם היתה בכם: הֻכּיתם מיד אחיכם, מיד עשו, כאשר נגזרתם מיד שכנכם ישמעאל, זה גזר על ימין וזה אכל על שמאל. כחטה הנתונה בין רחים ורכב כן נלחצתם מזה ומזה. וגם ידוע ידע לבבכם, כי פעמים רבות אתם עוררתם עליכם את רוח הטורקים ואת ידם, בהיות לכם דבירם בסתר עם רוסיה, האורב היושב לה על צַלְעהּ, ותקשרו עליה יחד – ותתך עליכם חמת נקם ושִלם. ואירפה – היא חזקה את ידי הטורקים, כי כל הממלכות והעמים בקשו לקנות לב טורקיה, להטותה אליהם ולהכריע בה את כף המאזנים בהליכות העולם והמדינות; וימשכוה חסד ויעלימו עין מכל רעותיה, ויעלו את הארמנים על מזבחה לרצון להם לפני “השער הגבוה” – ואתם תבקשו נקם מהטורקים, נקם מאויבכם אחרי נפלו? למה זה! מה בצע בדם שאריתם ברדתם כמעט כלם אל שחת? ואולם ארצכם הנה היא מוּשבה לכם והיתה זאת לכפר פניכם על העול ועל החמס אשר נשאתם מיד הטורקים, מיד הרוסים – ומיד אירפה.

אך הארמנים הקשו את לבם ויאמרו: נקם! נקם! אבֵּי דרי – חושבנא: העם אשר כִלנו ואשר דִמה לנו, נשמדנו מהתיצב בכל גבול טורקיה – ינתן לנו שבעה אנשים מגדולי בניו והוקענום למֹלך בגבעת קושטא על שפת בוספור, אשר בלע לילה לילה אלפי אנשים צרורים בשקים…

וינתן להם; כי היתה עת רצון, עת עשות צדקות ומשפטים לכל עשוקים. והשופט הראש קרץ בעיניו, וקו יצא מפריז ועד קושטא וינועו אמות הספים ב“אילדיז קיוסק” – והטורקים יושבים כסאות למשפט גם הם, תופשים, אוסרים, דנים את גדוליהם אשר כמוהם היתה ידם בארמנים עַם חרמם לרעה, אשר על פיהם וברוחם עשו בם את כל המעשים ההם, שופטים אותם למאסר, לעבודת פרך, לגלות, למות – היד השמאלית קוצצת את היד הימנית על מעשי חמסה.

עד צדק ישוב משפט.

ועם ישראל, אשר היה מנעוריו ועד עתה השה לעולה על מזבחות כל הגוים וישא ויסבול ויוֹחל יחיל ודוּמם “עד ישקיף וירא ה' משמים”, התעורר גם הוא, כי כשל כח הסבל וכי שמע, כי עושים משפט וצדק על גפי מרומי קרת, – וישלח מלאכיו פריזה להוציא לאור משפטו גם הוא. וכראות אותם השופטים ויתלחשו איש אל אחיו לאמר: – הנה בני ישראל, עבדי אל נקמות, באים לדרוש משפט. ועתה הנה נא ידענו כי רב, כי עצום, כי נורא מאד החשבון אשר בין העם הזה ובין כל העמים, שבעתים מחשבון העמים עם גרמניה היום – ואם נמצה עֹמק הדין מי יעמוד לפניו בדין? מי יוכל למלאות כל משאלותיו, ובמה יכפרו פניו על אחת מני אלף? הבה נראה… – ובטרם יפתחו מלאכי היהודים את פיהם, ויאמר אליהם ראש השופטים:

– היום נשברה זרוע עַם רשע, אשר שָׂם כח לקו ועריצות למשקֹלת, ומעתה עולם חדש, עולם־חסד יבָּנה; צדק, צדק ומשפט מכון כסאנו, צדק אזור מתנינו, עשֹה נעשה משפט לכל העשוקים, נָתֹן נִתּן גם לכם כֹפר ושִלוּמים. ועתה אמנם כי רבות סבלתם אתם ואבותיכם, הרגו, שרפו, רמסו אתכם בכל דור, בכל גוי, בכל ממלכה לאלפים ולרבבות ויתרם שמו למנוד־ראש, לחרפת אדם. שנאה נושנה היא, מורשת אבות, נחלת דורות רבים, מנת כל הגוים, טִפחוה ורִבּוה הורים ומורים, כהנים ושרים, חכמים ואוילים – ומי יעמוד לפניה? גם היום עודנה כגחלת המתלקחת פעם בפעם מתחת לגל האפר לכל רוח פי רשע… לא ננַקה דמכם, אך לא נִקיתם גם אתם. לוּ השכילו גדולכים מקדם להקים את האחוה בין ישראל לעמים תחת קיר הברזל אשר הקימו, להביא בלב הרחוקים, בקרבתם אליהם, את הדעת, כי לא עם זעום ה' עם ישראל, כי אם עם נבחר וטוב, עם סגולה, גוי קדוש מכל העמים (כאשר יאמינו יחידים שרידים בגוים עד היום הזה – והם לא יוכלו להושיע לכם, כי לא בידם לב העם); או לוּ הואלתם היום להתבולל בעמי הארץ (כעצת רבים מבני עמכם המה, וכמעשיהם), כי אז מה שונה היה גורלכם וחלקכם בחיים! אז היתה כל הארץ לפניכם ולא היה עליכם לבקש לכם מפלט בפלשטינה הקטנה; אז “רקדתם על כל החתונות” ולא התבוששתם: יסדתם אגודה, “חובבי הארץ הקדושה”, להלחם בציונים ובציונות ולעזור לסורים לשום את ארץ ישראל לזנַב־סוריה – כמעשה יוסף רינך; התערבתם ב“מחלוקת לשם שמים” אשר בין הנוצרים הרומים הקתולים ובין הנוצרים היונים האורתודוכסים על אדות מקדש סופיה בקושטא, אשר אלה ואלה מבקשים עתה להוציאו מיד הטורקים ולהשיבו אליהם, ותחת “פלשתינה ליהודים!” קראתם בקהל רב בפה ובכתב, יחד עם הכמרים והכהנים הנוצרים: “מקדש סופיה ליונים!” – כמעשה יהודים ידועים באמריקה היום; אז היו בניכם או נכדיכם מיטיבים את לבם בציד חיה ועוף בשדה ובציד אדם, יהודים גדולים וקטנים, בערים – בפולין, באוקרינה וברומניה; אז… אך מה נֹאמר ומה נדבר עוד, הן עם קשה־עֹרף אתם מעולם – לכו בדרך לבכם. ואנחנו מה נעשה לכם אפוא היום? הן לא נוכל להכביד אכפנו על הפולנים ועל הרומנים ואל האוקרינים, השבים והופכים ידיהם בכם גם היום, – לא נוכל להמריצם כי ישפטו את פורעי הפרעות: הן לא כפולנים כטורקים ולא דם הארמנים דמכם – הלא סוף סוף… אך יהודים אתם. גם הנה עם פולין עתה, עם זו יצרנו לנו ל… אך לא נעלה במעלות על מזבח¹ הפוליטיקה הגבוהה (אשר לא תגָלה ערותכם עליו? – בקשו מלאכי היהודים לאמר; אך התאפקו ועצרו במלים), אשר כבודה הסתר דבר. ובכן – אל תקשו לבבכם גם אתם, אל תקשו לשאול ואל תכבידו עלינו את מעשה הצדק והמשפט (כאשר ישבתו הורגיכם ושולליכם ממלאכתם בפולניה ובאוקרינה – הן גם החרב האוכלת ביהודים לא לנצח תאכל – נשלח משלחת מלאכים לבקרת). ראו, הננו אומרים להשיב לכם את ארץ אבותיכם או לתת לכם חלק ונחלה בתוכה, והיתה זאת לכם לכפר פניכם. רק משפט נקם, כאשר בקשו הארמנים, אל תבקשו. הלא… אך יהודים אתם – המעט לכם, בני ישראל?

ויענו מלאכי היהודים ויאמרו:

– אם גדולינו גדרו עליהם ועלינו לבלתי קרב אל הגוים, הלא היתה זאת למען העמיד אותנו בחיים. לוּ התבוללנו בהם כי אז נמלטנו משנאה, מלחץ, מצרות, אך לא היינו עוד בארץ – היינו כאיש אשר יכרות ראשו למען יֵחלץ מכאב שִנים. – ועתה אמנם כי אל נקמות ה' ולו אנחנו, עמו, בניו ועבדיו, אך הנה חשבוננו עם העמים רחב מני ים, עמֹק מתהום רבה, שאול ואבדון אין די נקם וכל משפטי שמים וארץ אין די גמולות. לא נקם כי אם סליחה – זאת אִמרתנו, זה משא נפשנו. גם על הנבלות הנעשות עמנו היום לא נבקש נקמות. אם עם היוצא לחפשי מתחת עֹל ברזל מוצא את לבו לעת כזאת לאיבה, לאכזריות רֶשע, לפרוע פרעות בעם היושב לבטח עמו, להרוס בתים על יושביהם, לשרוף בתי תפלה על באיהם, לרחוץ רגליו בדם נקיים; תחת אשר ידבנו לבו ביום שמחתו להפיק נפשו לכל, לחבק בזרועות אהבה אוהבים ושונאים – או אהובים ושנואים – ולקרא שלום שלום לרחוק ולקרוב (כאשר עשו הטורקים הפראים ביום צאתם לחפשי מתחת יד אדונים קשה); אם זאת חנכת העם ביום הִגָאל אותו, ביום נשוֹא את ראשו בתוך העמים – תִּכָּתב זאת לדור אחרון ודברי הימים ישפטו בתמים. אנחנו לא נשָפט עם רוצחינו, בחבורתם לא ירפא לנו והדמים המֻגָרים ארצה לא יֵאספו. אנחנו זאת שאלתנו: השיבו לנו את ארצנו ומצאנו מנוח לכף רגלנו אחרי אלפי שנות נדודים; ואולי משם נוכל להשלים את לִקחֵנו וללַמד לגוים גם תורת האדם אחרי למדנו אותם דעת אלהים. ואם הנר אשר נשאנו לפני הגוים להאיר להם, היה לנו ולאבותינו למוקדי עולם – לא נזכור ראשונות, לא ידון רוחנו בהם לעולם. השיבו לנו את ארצנו, ארץ אבות, ואשר יוסיפו מן היהודים לשבת בארצות הגוים – עליהם צוו נא את הגוים, אשר בידכם גורלם, ולא יוסיפו עוד לדכאם ולעשקם ולגזול משפטם; יהיו נא היהודים באשר הם שם, ברוסיה, בגרמניה, בפולין, ברומניה כאזרח הארץ לכל דברי העם וכבני ישראל לכל דברי תרבות ודת, – והיה זה לנו שִלוּמים וכֹפר על כל אשר סבלנו מיד הגוים עד כה, ועל דמנו השפוך…

ויאמרו השופטים לעשות כן, ויגמרו להשיב את ארץ ישראל לעם היהודי או לתת לו יד בתוכה; אך להיטיב גורל הנשארים בארצות הגוים אשר לא יהיו עוד כעפר לדוש, לשום לנפוצות ישראל חק ומשפט בספר־ברית־העמים אשר כתבו – שכחו ביום המעשה².

עד צדק ישוב משפט.

ימים רבים היתה מלחמה לחית־היער אשה עם אחותה ועדה עם רעותה, אריות, נמרים, זאבים וכל בני־שחץ, ותרב בם תאניה ואניה, שַׁמה ושאיה, ויער ומלואו היו לחרדת אלהים. עד אשר נועדו שאריתם, כל אדיר בהררי־טרף, וישבו כסאות לשלום ויכרתו ברית ויחוקקו חקים ויקַימו ויקבלו עליהם ועל כל הנלוים עליהם: שלום־עולמים, צדק ומשפט לרחוק ולקרוב, לכל כושל, לכל נרדף ולכל נפש נענה – כלם פרי השלום יאכלו ובצל כנפי הצדק יחסיו; לא ישא עוד חי אל חי קרן, מלתעות ופרסה, לא ירעו ולא ישחיתו ביער ובכל מסביו ובכל גבולו סביב. גם משכן כל מסכן וכל דל בעמיו, מנקרות השפנים ועד גדרות צאן ועד כלוב־עוף, יהיו מעתה למשכנות מבטחים,למנוחות שאננות.

ושם על גבול היער במורד, בין הררי־טרף ובין שדי־מרעה ואחו, גדרות צאן, כבשים ועזים – צאן אובדות, אשר נדחו מגדרותיהן ואשר שכחו רבצן זה כמה ותהיינה תועות בין מעונות אריות והררי נמרים ומערות זאבים. וישבו הכבשים בגבולות מהשכנות הנמרים כימים אשר ישבו, ויחסו בצלם ויהיו להם למס, גז צמרם, חלבם, בכורות פרי בטנם להם היו, והמה מרמס רגליהם רעו ומִרפש פרסותיהם שתו. ואחר, בהיות רוח־החיה על הנמרים, התנפלו עליהם ויעשו בהם הרג רב; ושאריתם נפוצו הנה והנה ויתעו לבלי מנוח, עד אשר באו מִנוּד בארץ אל הבקעה הגדולה, אל גבול מעונות הזאבים – ויהיו אלה להם מגן ומחסה ימים. וישתו את חלבם ויגֹזו את צמרם וימרטו אותם גם מָרוֹט עִם עורם ועִם בשרם ויעשו עמהם בתעלוליהם ובזדון לבם מעשים אשר לא יֵעשו; כבודם מעליהם הפשיטו, את חייהם מררו, את יגיעם אכלו, אך את נפשם חִיו. וכי נלאו ברֹב הימים להבליג על רוח־החיה העורגת לטרף, ויקומו על הכבשים חוסיהם ויתנום להרג ולמשסה. ויפוצו פליטיהם הנה והנה לבקש חסות חדשה בצל אבירים חדשים, כי את מכורותיהם ואת מולדותיהם מקדם שכחו זה כמה, וכי זכרו או כי הזכירו אותם, ותהי להם זאת זכרון כהה, כליון־נפש עצור, חזיון רחוק כחלום בהקיץ, אשר אין אחרית ואין מעשה ואין ידים לו.

הזאבים הניחו את רוחם בכבשים ואחר נתנו חנינה לשארית הפליטה (זכרו כי גם בחייהם יש חֵפץ – גֵז וחָלב ושכם לסבול) ויתנום לשבת בתוכם כתמול שלשם. וגם אלה מהרו שכחו את אשר עבר עליהם ותהי להם כל החזות הקשה כיום אתמול כי יעבור (לחלשים, אשר נמנעה מהם יכֹלת־נקם ושִׁלם, נתן אלהים יתרון־שכחה – לנַשׁוֹתם את כל עמלם פעם בפעם); וישובו וישבו בצלם ויטו שכמם לסבול, – וסבלותם רבו עליהם מיום ליום, כי הזאבים לא שִׁנו את דרכם.

ויהי בצאת דבר השלום והצדק מלפני אדירי היער, ותבא השמועה אל גדרות הצאן, אשר בגבול מעונות הזאבים, ותהי להם למשיב נפש. התמימים שמעו את הבשורה וימהרו ויחלטו ממנה, רבו מאד להחזיק במלה אשר התמלטה מפי האבירים, להתרפק עליה ולשומה להם למשען־עֹז, לפֶתח תקוה לחיים חדשים!

אך הזאבים לא שמעו או לא שמו על לב, ויוסיפו לקַצות בחוסיהם וימנעו מהם מרעה ואחו ויענום וירעיבום וגם נתנו אותם להרג ולמשסה ימים רבים.

ותעל שועת הכבשים היערה, ביד האילים והעתודים ההולכים לפניהם השמיעו קול ברמה, קול זעקת שבר, זעקת חמס: הושיעו אדירי היער, אילי הצדק, כי כלתה אלינו הרעה – הזאבים רומסים, טורפים, פורעים בנו פרעות יום יום ואין בידם מציל!

והזאבים רמסו, טרפו – אכלו ומחו פיהם ואמרו: לא פעלנו און. ואדירי היער אז מסֻבּלים ברֹב עבודה: בחַלק שלל, בהַצב גבולות, בעשות משפט וצדק, בהשקיט ארץ ממלחמות חדשות אשר שבו פרצו כה וכה בעוד כל שלחנות מלאים ספרי ברית לשלום־עולמים כתובים וחתומים עתה מקרוב, – ולא פנו אל הכבשים ואל זעקותיהם ימים רבים.

וכאשר התעוררו לאחרונה, מרֹב עשוקים יזעקו, ואזניהם הקשיבו קשב, – ויאמרו: בקרת תהיה, ולא יֵצא משפט מעֻקל. נשלחה אנשים מנאמני היער לחקור ולדרוש הדבר, לדעת הכצעקתם הבאה אלינו עשו הזאבים, האמנם זעקות הכבשים אלה (הן המה לא הסכינו כיום להשמיע במרום קולם!…) ונחלי הדם הנגרים עד לב היער דמם הוא, ולהבות האש המשתרעות כנהר־די־נור עד לפני כסאותינו – אש שרפת מעונותיהם הנה? – ונראה ונדע את אשר נעשה.

וישלח ראש אדירי היער את השועל, ויאמר: לך, ראה מה לכבשים ולזאבים, והודיענו דבר.

וילך השועל לחקור דבר – ויתע בדרך ויבא עד גדרות התרנגולים ויטרוף ויחַנק כנפשו שבעו, ולא זכר את מלאכוּתו וישכחֶהָ. ולשולחיו גם הם היו ענינים רבים אחרים לענות בם, ומשפט הכבשים נשכח מלבם.

וירבו הימים והכבשים עודם נרדפים ומיטב בחוריהם נופלים לפני הזאבים ההורגים בהם יום יום – וזעקתם שבה עלתה לפני אדירי היער.

וישלחו חוקר־דין שני – זאב זקן ונשוא פנים והוא נזיר מבּשר זה כמה (כי קהו שִניו משֵׂיבוֹ) ורֵעים לו בתוך אילי הצאן. ויאמרו: לך, ראה ודע – והשב אמרים אמת לשולחיך.

וילך ויבא אל הזאבים חבריו וישאל וידרוש ויחקור – ויאמרו: אין הרגות ואין פרעות, אין פרץ ואין צוחה – שוטנים הוציאו עלינו דבה למען הבאיש את ריחנו.

וישב הזאב עם חבריו ימים או עשור והמה עושים בכבשים כרצונם וסביביו נשערה מאד: גדרות נהרסו, מעונות נשרפו, ואנקות חללים ונחלי דם ותמרות עשן ואש – והזקן לא ראה ולא שמע, כי כהו עיניו מראות ואזניו כבדו משמוע.

ויָשב חוקר הדין ויאמר: אין דבר; השמועות – שוא דברו. – ולא נעשה משפט לעשוקים גם בפעם הזאת.

והזאבים ראו כי היה המשפט למשפח ולא שבו ממשובותיהם וגם הגדל הגדילו מעשיהם, ויטרפו טרף מבּקר עד ערב וישׂסו ויבֹסו ויַרבו חלל ויאכלו עַד ויחַלקו שלל. ופליטי הכבשים אחזו דרכם גם המה וישובו ויזעקו חמס בשער באזני אדירי היער. ואלה שלחו מלפניהם חוקר־דין שלישי – שחל זרזיר־מתנים, פקוּח עינים ואזנים, אשר ממנו לא יפלא ולא יסתר כל דבר.

ויבא ויחקור וידרוש והנה אמת נכון הדבר: הזאבים הורגים בכבשים. אך הזאבים הגידו לו וגם העידו עדים מישרי לב בעדתם, כי הכבשים מתגרים בם, האילים הרימו למרום קרנם, התישים מתגאים על זקנם, מנגחים בקרניהם את הזאבים, שולחים שן באכלם, מדברים תהפוכות ושואפים מהפכות, ובמועדיהם יביעו יהמיו, על חדשות לא באות ולא היו: עת יחדלו מגִנים וחוסים, שרי מסים ושוסים, אין סֵבל ואין עֹל כי אם משפט אחד לכל, דב וטָלֶה יחסו בצל עָלֶה וזאב וכבש¹ יחד ירעו עשב… ועוד דברי הבל ורעות רוח כאלה וכאלה, לא נשמעו ביער מאז היותו. סוף דבר, הכבשים אשמים בכל הרעה והזאבים העשוקים אך על נפשם יעמֹדו ולצריהם כמדתם ימֹדו. גם הנה הכבשים ומליציהם מרבים מספר חלליהם, העשרות היו למאות והמאות – לאלפים והשקרים יוצאים על פני חוץ כחִצים עפים: העל עון פלילי כזה לא יפקדו הזאבים שומרי אמונים? העל אלה לא יתנו גו הפושעים למכים וזקנם – למורטים? ומה השלום ומה הצדק אם תהיה האמת נעדרת?…

ויָשב חוקר הדין ויספר לשולחיו ככל הדברים והאמת האלה. וישמעו השופטים ויאמינו, ואם יש אשר השיבום שעפיהם ובתוכם השתומם לבם – ויעמידו את פניהם ויהיו כמאמינים גם הם.

כמעט גמרו אֹמר, הסירו מלפניהם את הענין הרע הזה אל אחרי הדלת והמזוזה וישובו לענות בכל הדבר הגדול אשר לסדר היום: חַלק שלל, הַשבּת מדָנים בין עצומים, שׂוּם המעקשים – פרי ברית השלום – למישור, והנה קם לכבשים, המֻכּים והנרדפים ביד עושקיהם, מליצים ישרי לב מתוך אבירי החיה אשר בקצה היער האחר מעֵבר לאגם הגדול, כי עלתה זעקתם לפניהם גם הם ותעורר תלונות בקהלם. אמנם רבת נדונו, רבת התוכחו אלה עם אלה, אבירי קצה היער מזה עם רעיהם, השופטים הראשונים, אשר בקצה היער מזה. “עד מתי” – אמרו אלה לאלה – “עד מתי לעדה התמימה הזאת, אשר מלה כסלע, דבר חית־יער כדבר אלהים, כאש־דת למו! ואם כזה וכזה נבשר צדק, נשמיע שלום – היגור זאב עם כבש ולא יהיה לו לטרף? האמנם ידַמו בנפשותם לשבת בטח, למצא שלום, לאכול טוב כל עוד יבחרו לחסות בצל החיה?… ומה האמללים האלה מבקשים, ומה להם שככה ירעישו עולמות, וחוללו יערות? הנצא למלחמה בגללם על הזאבים שארֵנו, עצמנו ובשרנו? ואם יפלו עוד מאות או אלפים מכל המונם – הנם ככל המון הכבשים אשר תמו בדורותם; הן זה גורלם מאז וזאת תעודתם להיות טרף לשִני הזאבים! עוד ישָׁארו מהם כאשר ישארו – והיה פרי הצדק והשלום לנותרים, אם באמת תעבור רוח חדשה על הארץ… בכל זאת ננסה עוד הפעם לחקור משפט ונראה איך יפול דבר”.

ויהי הרביעי אשר שֻלח מטעם השופטים, אשר מקצה היער האחר, לדין דין הכבשים, איל בחור וטוב, אשר היו לו מהלכים בין אבירי היער ויסכון אל דרכיהם וייליל עם הזאבים ומן הכבשים, אחיו בני עמו, רחק לבו. ויבא הוא ואחוזת מרעהו, סופרים, מזכירים, נושאי כלים, ויתהלך בין שני המחנות ויַחלק אל אלה ואל אלה וידבר שלום לכל. ויאמר לכבשים: אחיכם אני, אבי ואמי בתוככם ישבו לפנים; ויאמר לזאבים: אל תיראו, כי לא יקרכם עון; לא לחקור עונות ולהזכיר ראשונות באתי, כי אם לשפות שלום ולקרב רחוקים. וירב לשבת במקום המשפט, במקום הרֶשע, ולהתהלך כה וכה ולדבר תהפוכות לאלה ולעשות חֹנף לאלה – וכל הדברים יגעים, נמשכים, סבוכים ומסֻבּכים, הזאבים אינם יראים מפניו והכבשים אינם מאמינים בו. רק השערוריות והפרעות עודן נעשות כה וכה כתמול שלשם, השודד שודד והטורף טורף ודמעות עשוקים ואנקות מעֻנים ומֻכּים, כי עוד לא תמה הבקרת – ועוד לא כלו הצאן.

ממרחקים בא. איש לא ידע מאין, איש לא זכר מתי בא. ובאירפה אוה למושב לו. ויעש זקנו ויסלסל שפמו לשומו כתֹאר שפם־השופטים; וישם פאה נכרית על ראשו, וילבש בגדי שרד ויהי לאזרח אירפה, ויקָרא לו הצדק האירפי.

מראהו ותארו? לא ברורים, לא בהירים. ויש אשר יֵראה לאנשים שונים, לעמים שונים במראות שונים. לאלה נדמה כהר, ולאלה – כחוט השערה. אלה ראו אותו כצעיר מלא חיים ואוֹן, ער ועונה ומהיר משפט, עיניו, כעיני הנשר, משוטטות בכל הארץ, אזניו קשובות לכל אנחה חרישית, וידו נטויה לדכא כל עושק. ואלה ראוהו כשָׂב בָּלֶה רפה ידים ואין אונים, גֹוֵע מזֹקן, תרדמה תעופנו, תנומה תשופנו, עיניו קמו מראות ואזניו כבדו משמוע וכי יעשה משפט רגע אחד – וצנח על כסאו עיף, יגע והלוּם־שֵׁנה.

וישב לכסא וישפוט בין עם לעם, ויהי מגן לכל עשוק וגזול, לכל נרדף ורצוץ־משפט.

אך העבודה רבה עליו, כי רבים המהומות והעשוקים יום יום פעם בכֹה ופעם בכה, ויש אשר ינוח מעט מעמלו, ויש אשר יפָּקד מקומו במקום המשפט, כי שיג לו וכי דרך לו; וכי יֵעשו אז עמל ואון – ועשה משפט בשובו מדרכו או בקומו ממנוחתו, אם לא ישָׁכח הדבר מרֹב ענין ומפני דברי עונות חדשים ומשפטים חדשים.

ובאחרית המאה השמונה עשרה למספר העמים היו באירפה צלמות ולא סדרים, זמיר עריצים ושועת עניים, מעטים אכלו ויתעדנו ורבים נאנחו מעֹני ומרֹב עבודה, שחחו תחתם מכֹבד משא מלך ושרים, – ויתעורר צדק ויתן חרבו ביד הצרפתים ויאמר: לכו ועשו משפט וצדקה בארץ. וילכו הצרפתים ויעשו משפט וצדקה בארץ וימשילו את הצדק באירפה. חמש ועשרים שנה האריכו המלחמות, דם אדם נשפך כמים, נפשות נקיות לאין מספר ספו תמו, אך “בחטוב עצים מיער יפלו כפיסים מאחרי הגרזן” – ופרי המלחמות והמהפכות: חפש, אחוה ושווי־זכיות לכל בני האדם.

אחרי כן נעשו באירפה מעשים אשר לא יעשו: בגרמניה התנפלו על היהודים בעיר ועיר ויפרעו בהם פרעות, אחרי עזרם לעם הארץ בנפשותם לשבור עֹל הצרפתים; בפריז הכינו רוקמי מזמות “בחלונות הגבוהים” שערורת דמשק, אשר נִתּכה כשׁד פתאם על היהודים יושבי העיר הזאת ותבא עליהם צרות רבות ורעות; ואחר: “מחזה” טיסא־אֶסלר, “ענין” דריפוס, “משפטי” הילזנר וביליס, “סופות בנגב”, אשר מִלאו את עלילות חמלניצקי וגונטו ואשר נשנו הלוך והשָׁנות בימי עשרות שנים, חקי עמל ואכזריות רֶשע ברומניה בימי יובל שנים עד לאין תקומה, וכאלה וכאלה. והיהודים – כי להם נעשו כל המעשים האלה – פנו כה וכה, בקשו את הצדק האירפי, בקשוהו לזעוק אליו חמס, לדרוש משפט, – בקשוהו ולא מצאוהו. לא נודע מקומו איה. ארץ אחת אמרה: לא בי הוא, השניה: לא ידעתיו, והשלישית: יצא מאתנו זה כמה. ויש אשר תעלה זעקת היהודים השדודים השמימה, כי אמרו: אולי עלה שמימה, כי עיפה נפשו לחמַס־ארץ, ושמע משם ועשה משפטנו. זעקותיהם בקעו עברו כל שבעת הרקיעים – אך אליו לא הגיעו והוא ופעלו לא נראו אליהם.

וירבו הימים ותמָלא אירפה חמס, הרתה עמל וילדה רֶשע, עריצים נשאו ראש, דכאו בזרוע עוזם ארצות ועמים, כל הארץ מלאה מחנות צבא עד אפס מקום, להט החרב התהפך על גוי ואדם, הברזל אכל את הכסף ואת הזהב ואת כל חלב הארץ וכל יגיע כפים, כל העמים נאנחים, חרדים, דואגים, מתעתדים לשואה כי תבא ותהפוך ארץ. השואה באה, מבול דם שטף ארץ ומלואה, ערים נהרסו, ארצות נשמו, תהו ובהו וחשך!

ויתעורר צדק ויחזק את עמי המערב על אויביהם; זרוע עריצים נשברה, הגבוהים השפלו והשפלים גבהו, עמים קטנים מדֻכָּאים יצאו מתחת יד לוחציהם, והוא כונן למשפט כסאו ויעש נקמות בעושקים ובלוחצים וישב עליהם את אונם.

עוד הצדק האירפי עושה הֵנה והנה לדכא כל עושק וכל זדון, לשפוט עמים במישרים. לשפות שלום לאירפה ושועת היהודים עולה מארצות מזרח: זדים קמו עליהם, עם נבל שם פניו בהם לכלותם, ובתים נהרסים ובתי כנסת נשרפים על הנמלטים אליהם, וזקנים נשחטים ועוללים נדקרים ונפשות טהורות מחֻללות, נרמסות. ההמונים וראשיהם, החילים ומצביאיהם פורעים, שוללים, רומסים, טורפים, והשלטונות יִרדו על ידיהם ותאחז ב“משפט” ידם על עם חרמם. וצירי הממשלות הגדולות יעלימו עין מכל הנבלות אשר לשמען תרגז ארץ תחתיה, או יכסו עליהן ועל עושיהן בדברי שקר, בעדות כזבים. והיהודים זועקים חמס, מבקשים מגן ועזר מצרה, ואנשי לבב מבני עם ועם נאספים באמריקה ובאירפה, קוראים חמס גם הם, משמיעים במרום קולם, קול תלונות נמרצות, קול דורשי משפט. עוד אלה קוראים ושמועות חדשות באות – שמועה על שמועה, הוה על הוה: פרעות חדשות, הרגות חדשות, עולל יעוללו כגפן שארית ישראל…

גם בפריז, מקום מושב הצדק האירפי היום, אספו מקהלות, זעקו חמס, קראו באזניו קול גדול: – הצדק עננו! עורה נא, התעוררה נא ולכה לישועתה לעם נרדף! יֵצא דבר מלפניך! עצור זרוע רשע! השב יד המשחית!

ואין קול ואין עונה. ואין צדק ואין משפט.

אנה הלך, אנה פנה “הצדק האירפי” הפעם?

הוי, מה רבה עליו העבודה בשומו משפט ומישרים בין עם לעם; הה, מה עיף הוא מכל עמלו אשר עמל זה ימים, זה ירחים! עת לו גם הוא לנוח מעט, לשבות ממלאכתו ולהנפש.

והוא נח.

הצדק האירפי ישן.

הכי מקרה היה לו, כי ישן בעת הכן מטבח ביהודים; אם מקרה ופגע רע היו ליהודים, כי קמו עליהם רשעים עת שבת צדק מכל מלאכתו?

אם כה ואם כה – “הצדק האירפי” ישן כעת…

¹

הפלשתים רועשים, הפלשתים רוגשים, הפלשתים עורכים תהלוכות הומיות, וצלצל חרבות וצלצלי לשון נשמעים כל היום, גת היתה כגת עת ידרכו בה הדורכים והשיקו היקבים תירוש – וקצף…

הפלשתים יצאו זה עתה מתחת יד אדונים קשים: גוי כרתים, אשר משל בהם מאות שנים ממשל עריצים ולא נתן להם תקומה על אדמתם, נשבר שבר גדול, כשל ונפל לפני עם הצידונים ולפני בעלי בריתם, בני איי הים, וישָבר גם עֻלו מעל צואר גוים רבים בני ארץ הקדם. – והנה הצידונים אומרים לפרוש כנפיהם על הפלשתים ולשום משטרם בארצם – ולמצא חפצם גם הם בהגדילם מעשיהם בארץ מבֹרכת ה', רבת אוצרות אשר כזאת. אף יד בעלי בריתם תכון עמם בדבר הזה וזאת העצה היעוצה מאת כלם; באמרם: הפלשתים, אשר היתה להם החסות בצל הכרתים למחִתּה, לשום את ארצם לארץ חשך ולהורידם עשר מעלות אחורנית בכל ארחות חיים ודעת וכשרון, לא יוכלו כיום להנער ולהתפתח, לא יוכלו להרים קרן לארצם ולעמם אם לא בעזרת עם רב הכשרון וגדל־העלילה, אשר יהיה להם לעינים מספר שנים. – ואולם הפלשתים הגאיונים לא כן ידַמו; מבקשים המה לצאת פעם אחת מאפלה לאור גדול, מתכלית שפלות ועבדות אל ראש מרומי החפש וללכת קוממיות בטרם ייַשרו ידיהם ורגליהם מעקת הכבלים אשר היו עליהם עד יום אתמול. והנה הם חוגרים חֵמות, מתאזרים עֹז, נחלצים לצבא זקנים עם נערים, אבות ונינים יחד, מתעתדים לצאת לקראת הצידונים ולקדם פניהם בחרב. והעברים היושבים בתוכם, יוצאים גם הם עמהם, נספחים עליהם בתהלוכותם, שרים שירי פלשתים, מרוממים את סלף נסיכם, וקוראים פה אחד: הלאה הצידונים! ארץ פלשת לפלשתים! יצֹא נצא עמכם בצבאותיכם, הלחם נלחם יחדו לארץ מולדתנו!

ובעוד אלה יוצאים מחוריהם לשית ידם ופיהם עם הפלשתים לכל המונם ושאונם, מתחמקים אחיהם בני ציון העוברים בארץ להעיר ולעורר את רוח בני הגולה, אשר כהתה בקרבם מפני שבתם בתוך הגוים, ולהשיב לב אחים על אחיהם, – מתחמקים ובורחים אחד אחד מגת מפני רוח הקנאות אשר גברה בעיר ואשר מי יודע אם לא תֵהפך עוד מעט לרוח משחית ולרוח בער.

ורוח לבשה את עודד הנביא איש ירושלים, אשר נקרה אז בגת, ותבער כאש קנאתו למראה העבדות והחנופה, ויתיצב בתוך הקהל בראש הומיות ויקרא בחמת רוחו אל היהודים שָׁבֵי התהלוכה, לאמר: –

הוי עברים עורים, בנים סכלים לעם חכם ונבון, מה תהמו גם אתם עם הזאבים? מה לכם ולדברי הריבות אשר בין הפלשתים ובין הצידונים? החֵפץ הפלשתים חפצכם, אם משא נפשם – משא נפשכם? הן המה נתנו אתכם נבזים ושפלים בתוכם, נִשלו אתכם מעל האדמה, משדה ומכּרם, והנכם נלחצים במבואות צרים ולא מטֹהרים בירכתי העיר, תלוים על בלימה, נמקים בחֹסר כל ואין לכם בארץ הטובה והפוריה הזאת בלתי אם ראות עיניכם, – ומה יקחכם לבכם כיום לרוץ לפני מרכבותם ולהֵאחז בסבכי מלחמותם? הן התעה אלהים, או השטן, אתכם מארצכם וממולדתכם אל אדמת נכר ולא שמתם אל לב לשוב אליה בדורות האחרונים בהיות לאל ידכם לעשות, ויבאו שכניה מסביב וימלאו החרבה ושארית ישראל חיים כזרים על אדמתם, יושבים בתוכם אל בין עקרבים. ועתה הלא לכם לדעת כי הפלשתים צוררים לכם, כי נושאים הם עיניהם אל ארצכם (כי על כן יקראו לה מזרח־פלשת) וכי גם סלף נסיכם תהפוכות בלבו ובפיו עליכם ועל ארץ אחוזתכם: והיה היום תצאו עם הפלשתים לריב על הצידונים ומחר יקראו לכם לצאת בצבאותם בפשטם על ארץ ישראל – התשיבו את פניהם אז אחרי הִמָסרכם להם היום?… ראו, הנה היונים ובני עם ועם היושבים בגת עומדים מנגד למפיחי קריה, אינם נספחים עליהם בתהלוכותיהם, ואינם מתגרים בצידונים; ואתם נואלתם לשית ידכם עמהם ולהתעבר על ריב לא לכם: התמצאו אהבה, חן וכבוד על זאת? לא; השנאה לא תחדל, אך עליה ילָוה גם הבוז – מעתה יזילוכם שונאיכם, כי ראו ברפיון רוחכם!

עודד כִּלה לדבר וגם נגעו דבריו עד לב שומעיו, ויאמרו אלה בפיהם ואלה בלבם: כנים דבריו, הסכלנו עשֹה, לו הצדקה ולנו בשת הפנים.

אך הנה נמצאו גם אנשי בליעל בעם, בַּדֵּי־רקבון בעץ ישראל, ויעזו פניהם ויאמרו לו:

– איש־רוח משֻׁגע, לֵך לך אל ציון אשר ביהודה ושם תנבא ופה אל תוסיף עוד להפריד בין אחים, להעיר איבה בינינו ובין אחינו הפלישתים, פן מרה תהיה אחריתך!

ויאמר אליהם עודד: פלשתים־עברים, הנני הולך, כי אכף אגרופכם על פי; אך הבזאת שמתם לאַל דברי?

¹

קשה היתה יציאת מצרים לישראל – ולא רק לישראל. אדוני הארץ, אשר צררו אותם תמיד ויענום וילחצום, נהפך לבם פתאם, כי מצאו בהם דברים טובים, ומעיהם המו להם: האלה ימָלטו כצבי מיד ולנו יש חפץ בהם, רב חפץ. הן הם יבנו לנו ערי מסכנות, הם יעבדו לנו עבודת־יד ועבודת־רוח, ייטיבו את לשוננו, ייַּפו את ספרותנו; הם יהיו היוצאים והבאים לפנינו בדברי המדינות אשר יהיו לנו עם שכנינו, כי נאמני־ארץ הם ונבוני דבר. אנחנו נלחצם והם יתרפסו לפנינו, אנחנו נרדפם והם יֵשבו בתוכנו, יתבוללו בנו, יטו שכמם לסבול והיו למס עובד – לא, לא יצאו מארצנו ולא יעשירו את שכנינו, את הכנעני ואת האמורי.

ובני ישראל לא יכלו לקום ולהתנער מעפר מצרים, כי התערו בארץ ויסכינו עם הגלות ועם כל רעוֹתיה, ויזכרו בפיהם את ארץ כנען וישירו שירי תקוה וגאולה וחפש – ואיש לא נשא את ידו ואת רגלו.

אך לקץ נלאו להֵענות ולהתרפס ולעבוד את מצרים, כי קם דור חדש אשר מאס בשפלות ובעבדות וישא נפשו אל ארץ אבותיו.

ולא אבו המצרים לשלחם, ויהי כי לא יכלו עוד לעצרם וישלחו בהם את כלביהם ויחרצו עליהם לשונם מסביב, קול גדול מאד.

ויצעקו בני ישראל אל משה ויט משה את מטהו ויחדלו הקולות, ולכל בני ישראל לא חרץ כלב לשונו עד צאתם.

ויבאו אל ארץ כנען, ארץ אבותיהם, לשבת על אדמתה לעבדה ולשמרה, כי הארץ רחבת ידים ועם בה מעט – והנה הכלבים חורצים עליהם לשון (במצרים נתנו עליהם בקולם על צאתם מן הארץ ובכנען – על בואם אליה). ועם הארץ, בשמעו את זעם לשונם, דִמה, כי גנבים באו לו, שודדי יום ושודדי לילה, ויקם עליהם וילחם בם ותמלא הארץ דמים.

ויבואו זקני ישראל אל יהושע בן־נון, מושל הארץ, ויאמרו:

הכלבים חורצים לנו לשונם ועם הארץ קם עלינו לקולם ושולח יד בנו וברכושנו. ועתה שיתה, אדוננו, מורא להם, געַר כלבי־ארץ ויחדלו לנבוח ולא יקום העם לקולם לשַׁדד רבצֵנו פעם בפעם.

ויהי באמרם אליו יום יום ולא שמע אליהם, ויאמרו:

אדוננו המושל, הן בצאתנו ממצרים לא הרבה הפריעו אותנו הכלבים בנבחם, כי נוסעים היינו ועוד מעט וגם הארץ וגם כלביה היו מאחרינו; ובכל זאת עשה משה עמָנו אות לטובה וישם מחסום לפי הנובחים, ועתה הנה לשבת בארץ באנו, לתת לה את כחנו, לפתוח מקורות ברכתה לנו ולעם הארץ יחד; ואיככה נוכל לשכון בטח בהרעים עלינו הכלבים בקולם ובהסיתם בנו את הבוערים בעם?

ויאמר המושל:

לא נוכל לעצר־בם. ממצרים ועד הנה השתנו הזמנים והשתנו חקות החיים. עתה יש חֹפש הלשון. גם בצֹר, ששם הייתי שר שנים רבות (יהושע היה שר וגדול בצֹר לפני בֹאו לארץ כנען), יש חפש הלשון לכלבים. ביד משה היה מטה־עֹז, נטה אותו על הים – ויבָּקע, על הכלבים – ונאלמו דומיה. ואני – את מטה עֻזי עזבתי בצֹר ולקחתי לי מקל־נֹעם לרעות את הצאן עם כלביהם יחד. ועתה אל תשיתו לבכם לאלה, ינבחו המה ואתם תעבדו. הכלב הנובח איננו נושך.

וילכו הזקנים מאתו זועפים ומרי נפש; כי נחשו עתידות לא טובות. ובצאתם נתנו הכלבים עליהם בקולם: הב! הב! גם המושל לא יתגרה בכלבים עזי־נפש.

מני אז נאסף שלום מן הארץ. הכלבים נובחים ומסכסכים עם בעם; בני ישראל והכנענים, אשר הטובים והישרים בהם חזו להם חזיונות אחוה וידידות ושבת אחים יחד על הארץ הטובה, היו לשתי מחנות הצוררות אשה את אחותה, ומהומות ומלחמות ותגרות ידים ביניהן תמיד, פעם יגברו אלה ופעם אלה. והארץ חרֵבה, תחת אשר תהיה למופת לארצות חיים, סמל הקנאה לשכנותיה; על הדם השפוך אדמתה תזעק ועל הברכה הנעדרת תלמיה יבכיון; אין קציר ואין בציר, אין בנין ואין קנין, אין מנוחה ואין נחת – כל החזיונות הטובים גזו חיש קל ועפו.

רק קול יללת הכלבים עודנו נשמע על פני החרבות: הב! הב! הבו לנו אנשים, אין לחם לאכול, אין עצם לגָּרֵם!

=======

אך לא לאֹרך ימים היתה ארץ חמדה לשַׁמה, לא כן נגזר עליה ממרומים: תו חיים ולא תו־מות התוה עליה אלהים. עבר דור אחד והארץ היתה תהו ובהו, ועם הארץ ראה, חִשׁב דרכו, נִחם על רעתו, על אולתו, ויאמר: מה זאת עשינו, כי נִדחנו אחרי חורצי לשון, משלחי מדנים בין עמים־אחים. ועתה הנה בגללנו היתה הארץ שממה ואנחנו לפראי־אדם דמינו, למנוֹד־ראש היינו לכל העמים מסביב. ודוברי מישרים, אשר לפנים היו מעטים וקולם לא נשמע מפני שאון הכלבים, היו הלוך ורב וקולם הולך וחזק: שובו, שובו, לא זה הדרך! והעם הכיר קול דורשי טובתו באמת – שמע והאמין וילך בעצתם. ויקם ויט ידו על כלביו, אלה גֹרשו ואלה נאלמו דומיה, ויקרא שלום, אחוה וידידות לעם קרובו ויעבדו יחד ויהפכו את הארץ לגן־עדן, מקור ברכה, מופת לגוים, צבי לכל הארצות.

ולכל בני ישראל לא חרץ עוד כלב לשונו.

ויהי היום והצפרים עפו ובאו אל החלקה אשר העטלפים רובצים בה בין חרבות בנקיקים ובנחלי הבתות, מגששים באֹפל וחובקים אשפתות. לפנים היתה החלקה מעון לצפרים, שם עפו, שם רחפו ושם שכנו בין עפאים, ראו אור כי טוב ורוח צח כי נעים. ואחר נדדו הלכו למרחקים מפני חמת המציק, שוטטו תחת כל השמים, נעו מים עד ים ונגזלה מנוחתם ימים רבים מאד. והחלקה היפה נעזבה ותֵּשם ימים רבים, דורות רבים, ותהי מעון לעטלפים ולנחשים ולכל מורדי אור. עתה החלו הצפרים לשוב אל החלקה, מעונתם מקדם, ויפקדו אותה בזמירותיהם ויביאו זרעונים בפיהם ויזרעו את שממותיה; גם פתחו בחרבותיה חלונות אל מול פני רקיע השמים, הביאו בה אור, חיים ושפעת ברכה. העטלפים למדו מעט מעט אל דרך הצפרים, הסכינו והשלימו עמהן, והנחשים התחבאו בחוֹרים בירכתים, שרקו ושננו לשונם, אך לא היה להם שומע. והנחש היה לפנים הערום והיפה בחית השדה, הולך קוממיות, מדַבּר והוגה בלשונו. אך אלהים אֵרר אותו, כי צורר היה לאדם בנכליו, והנה הוא הולך על גחון, עורו חלק ותוכו רעל ולשונו רמיה בפיו; הדִבּר אין עוד בו, רק לשונו השסועה עודנה מצפצפת מלים מספר, שארית מימי היותו מדַבּר: חסד, אהבה, יֹשר, רחמים – בלשון הנחשים: אכזריות, איבה, ערמה מות.

והעטלפים והצפרים ישבו בשלום יחדו כימים אשר ישבו, כי חשו העטלפים כי אך טוב ולא רע הביאו בעלי הכנף אל חלקתם. עד אשר הדביקו הנחשים את רעלם בעטלפים, פִתּום והפכו את לבבם לרע על הצפרים. אז החלו העטלפים לזעום אותם, להתאנות להם, להתגולל עליהם: – מה לכם פּה, כי עליתם עלינו באורכם המכה את עינינו בסנורים, בשיריכם המפריעים אותנו משנתנו; צאו, סורו מעלינו או – השתנו והיו לעטלפים גם אתם ושבו אתנו.

והצפרים דברו מישרים אל העטלפים, ענו ואמרו להם: – החלקה הזאת לנו היתה לפנים, בה גרנו, בה שרנו שירותינו אשר יצאו עברו מארץ אל ארץ, מפֶה אל פה, מדור לדור עד היום הזה;

ואתם כמונו הייתם לפנים, ממשפחתנו – צפרים בעלי כנפים ופקוּחי עינים. אך יען אשר קפאתם תחתיכם ימים רבים כאלה ובאתם במחשכים ופניכם היו אך למטה, נשִׁיתם טובה, נִזַּרתם מאוֹר שמש ועיניכם קטנו, דלו, היו כלא היו, כיום הזה. ועתה אנו נודדים ואתם תקועים, לנו השמים ולכם הארץ (והארץ הנה רחבת ידים לפנינו): הלא טוב, כי נזכור מולדת קדומים, נחדש ברית אחים, ברית ראשונים, נתחבר יחד ויחד נבנה חרבות, וחשפנו את המבואות האפלים והאבלים אשר בצִלם חמדתם וישבתם, והבאנו אור אל חשככם, והפקנו לכם נפשנו עם כל רשפי אהבתה – והסכנתם עם האור ונפקחו עיניכם, ועם האהבה ורחב לבבכם, והבטתם למעלה ולא למטה, ואכלתם זרעונים ולא רמש, ושמעתם שירות צפרים ולא שריקות נחשים.

אך העטלפים שסעו אותם בדברים: – לא לכם ולנו לבנות, לא לנו לבנות, כי אם לשקוד על חרבות, כאשר עשו אבותינו ואבות אבותינו; עֵד הגל הזה ועדים החורים האלה כי לנו החלקה, לנו ולנחשים ידידינו, אשר התחברו עמנו ויורונו מדרכיהם וילמדונו לנשוף בלשון כמוהם, לשום אור לחשך וחשך לאור, ומה לנו ולאור אשר אתם מביאים עלינו להכאיב את עינינו ולזעזע את נפשנו – גשו הלאה, המצפצפים והמהגים, סורו, עלו מעלינו אתם ואורכם ושיריכם וצלצל כנפיכם, לא באלה חלק העטלפים!…

ולמען תת לדברם יתר תֹקף – כי הצפרים לא אמרו להניח את מקומם – נועדו, נועצו שכם אחד בחירי העטלפים והנחשים ויקראו חרם על הצפרים וגם על האור וגם על הרוח הצח וגם על הזרעונים אשר הם מביאים אל החלקה. והשמיעו יום יום על פני כל החלקה ובכל הנקיקים והחורים אשר בכל גבולה סביב: “חרם! חרם על הצפרים, אל תבואנו רגל זרים!” אך באין רואה מתגנבים הם ומביטים אל האור (כי הנה החלו עיניהם להפקח) ושבים ועוצמים עיניהם וקוראים: חרם! שואפים רוח צח ואחר יתנו בעפר פיהם וקראו: חרם! אוכלים מן הזרעונים אשר יושיטו להם הצפרים, טועמים ורואים כי טוב, – אוכלים ומוחים פיהם וקוראים: חרם! חרם! ח­־ר־ם!…

(מקדמוניות ארץ ישראל…)

עשר מכות הֻכּו המצרים במצרים ביד משה איש האלהים. רֹב המכות עברו ועקבותיהן לא נודעו; אך המכה השניה היתה רבת תוצאות ולה נתכנו עלילות לעתים רחוקות: הצפרדעים שמרו עברתם לעם ישראל עד אחרית הימים, זממו להם, התקשרו עליהם, קדשו עליהם מלחמה ממעונותיהם מן היאורים אשר במצרים ומן הבצות אשר בארץ כנען. והנה בזה הליכות הדברים והמעשים, כאשר השתמרו בספרי הזכרונות…

ימים רבים שכנו הצפרדעים על גדות הירדן באין מחריד, התחממו לנכח השמש, נתרו, קפצו, שרו שירותיהן, ספרו האחת לרעותה על הכנעני והפריזי והגרגשי, עמים טוֹבי־עין הנותנים למימי הארץ להקָוות לבצות ולאגמים מזה ומזה לירדן, ולצפרדעים לשרוץ בתוכם ולהתענג על מי מנוחות; ועל בני ישראל, העם הרע המרגיז מים ושוכניהם. במצרים – ככה הגידו להם זקניהם – הפך מנהל העם הזה את הנהרות ואת היאורים ואת האגמים לדם – וימותו הדגים והצפרדעים. ואחר נטה המנהל את ידו על צעירי הצפרדעים, אשר העפילו יום אחד לצאת למרחב, אל הבתים ואל החצרות ואל רחובות העיר, ויגרשם מבתי תענוגיהם וישיבם אל היאור. ועל ים־סוף נטה את מטהו וישם אותו לחרבה, מחנק לנפש הצפרדעים – וגם שמֹח שמחו לאיד החיה המנתרת ויעשו להם חג פסח (ובחגם זה ישתו ארבע כוסות – יין ולא מים…). ועתה הנה שונאי־מים אלה שמים פניהם אל ארץ כנען וגם תקעו אהליהם בעבר הירדן וגם אומרים הם להוביש את מי הנהר הזה מֵזח הארץ… על זאת אחזה רעדה את הצפרדעים שוכני הירדן, בצֹאתיו ופלגיו, התרוצצו הנה והנה, קראו ולא דמו, שירותיהן נהפכו לקינות, ובמבוכתן בקשו עצה מזקעני העדה, דבר מחכמיה – ואין.

והנה ה“חול” עובר מוּעף ביעף על פני הירדן (והחול – הוא עוף הפלאות אשר נמנע, הוא לבדו מכל החי, מאכול מיד חוה מפרי עץ הדעת ויהי חלקו חיי עולם ורֹב דעת בכל אשר נעשה תחת השמש) וירא את מבוכת הצפרדעים וישמע את תלונתם ויפן ויאמר אליהם: שמעו אלי, שוכני הבצות! אמנם כי צרה קרובה ואין עוזר ואין עזר בפעם הזאת, אך הזמן הוא הרופא לכל שבר והוא צורר בכנפיו צרי גם לצרתכם. דעו, אפוא, כי הנה ימים באים והעם הזה, ההולך לרשת את הארץ, יֵצא ממנה, מים שָׂנֵא ומים אדירים אשר לא יוכל להבקיעם – שטף גוים רבים – ינידוהו ישערוהו ממקומו. והימים ההם יהיו לכם ימי שִלוּמים חלף סבלותיכם היום, כי אז ירבו הבצות והאגמים וכל מקוה־מים בארץ הזאת ואז תתכוננו בהם במרחב וחייתם ורביתם ויהי עִתּכם לעולם.

באו הימים – ובני ישראל גלו מארצם כי קמו עליהם המון גוים עריצים, ויצאו וינועו בארצות בבל, פרס, מדי, מצרים וכל המדינות אשר מהדו ועד כוש. ואת תורתם לקחו עמהם בצאתם ואזנים כרו להם בבואם אל הגוים – ללמוד וללמד. אך הגוים לא היו תלמידים מקשיבים ובתורת ישראל, אשר קבלו בפיהם ובשפתם, לא הלכו עד היום הזה; גם התנשאו להורות את מוריהם ולהשיב אותם אליהם, ויענום וילחצום וימעיטום. ואלה החזיקו במעוזם, נתנו למות נפשם, באו באש – אך לא במים (גם בגולה היה עם ישראל שונא מים…). והיהודים למדו מן הגוים, את הטוב קבלו מאתם, אך ברֹב הימים היו בהם רבים אשר קבלו מעמי הנכר גם את הטוב גם את הרע, עד אשר שכחו את תורתם הם, וגם את מולדתם ואת עמם, עד אשר תמו מהם כאשר תמו ושאריתם חגרו שארית כח וישובו אל ארץ אבותיהם אחרי הטותם את לב מלך פרס לתת להם רישיון על זאת, בדבר מלכות אשר הוציא גלוי לכל העמים.

היהודים שבו אל ארצם, מאֻזָנים בכל הטוב אשר נחלו מאבותם ובכל החדש אשר למדו בארצות מגוריהם, מלאי כח־מעשה ורוח נדיבה ורצון כביר לחבר מזרח ומערב ולבנות עולם חדש מן התהו־ובהו, כמשא־נפש טובי הגוים להם; באו, הפיקו נפשם לאספסוף אשר מצאו בארצם (בימי היות היהודים בגולה באו שכני הארץ מסביב, עמון, מואב, עמלק ובני קדם ויאחזו בה ויאכלוה ויכלוה), נתנו להם יד אחים, קראו להם: הבה נבנה את הארץ יחד; באו, שמו פניהם במים הרעים אשר פרצו בארץ בהֵעזבה מהם: בבצות, באגמים ובכל נחלי מי קפאון, ויחלו להובישם מפניהם – והנה מַתּלאה: הצפרדעים חרדו מגן עדנם ויחדשו את תלונותיהם על העם שונא המים ועליהם נלוו גם הצפרדעים אשר ביאור מצרים, הנוטרים איבה לבני ישראל מימי קדם; וגם כל חית־אדם התעוררו, נחלצו חושים, היו זרוע לשוכני הבצות.

כי הנה בימים קדמונים עוד לא נפרדו היצורים כלם לתבניתם ולתכניתם לבלתי היות בהם עֵרב – ויהיו אנשים אשר היו חצים אדם וחצים חיה או כל שרץ השורץ על הארץ או במים, זאב או שועל, נחש או דג (הן עוד היום יש בבני האדם כאלה וכאלה, ואף כי בימים ההם, ימי עלוּמי ארץ ותבל!…) וגם בארץ ישראל היו אז אנשים־נחשים וגם אנשים־צפרדעים. ובימי המבוכה ההם אשר המושלים היו רחוקים מצדק ומישׁר והארץ היתה צלמות ולא סדרים, חִלקו להם כל אלה את תפקידם ואת מעשיהם איש לפי דרכו: האדם־השועל חִבּל און, רקם מזמות, שלח רוח רעה בין תושבי הארץ השונים; האדם־הנחש שִׁנן לשונו, נָשַׁף, נָשַׁך, הטיל ארס כה וכה וישם את הארץ הטובה לסף־רעל ליושביה; האדם־הזאב מִלא אחריהם: רָצח, טרף, רמס, מִלא את הארץ דמים. גם בתוך מושלי הארץ היו אנשים־שועלים אשר התכחשו למַלאכוּתם ולפקודת מלך פרס ויחזקו ידי המסכסכים והמחרחרים ויופיעו על עצת רשעים. אחרי אשר הוכן הכל ורֻקחה המרקחה בא לאחרונה האדם־הצפרדע וינַתּר הֵנה והנה בתוך הארץ ועל גבולותיה סביב וגם במרחקים (כי בהיותו אדם לחֵצי, כרעים גדולות לו לנתר בהן עד למרחוק), והאדם־הצפרדע והאדם־השועל והאדם־הנחש, אשר חברו יחד למשלחת מלאכים רעים, באו עד שושן הבירה ויפיחו עיר וּמְתִים, וצוררי היהודים אשר בשושן (המן ובניו וכל אוהביו עוד לא מתו בעת ההיא…) עזרו על ידיהם ויעירו ויעוררו את הכל להפר את דבר־המלכות על שיבת היהודים לארץ אבותם או לשום לאַל פעולתו. וזרע השקר והרִשעה עשה פרי, כי גם בתוך השרים בשושן הבירה גם במושלי ארץ ישראל היו אנשים אשר רעה בעיניהם תחית עם ישראל בארצו ויבגדו באמונתם ויֵהפכו כקשת רמיה, ויהי כי לא יכלו להפר כָּלה את דבר־המלך פן יהיו לבוז, ויבארו וימעיטו ויקציעו אותו מסביב אלה בכֹה ואלה בכה, עד בלי השאיר בו כי אם הד קל, צל רועד על קורי־עכביש, לעג לעם רש.

והצפרדעים שוכני האגמים והבצות בארץ ישראל ערכו והגישו תלונה אל מושל הארץ, ביד מליצם האדם־צפרדע, לאמר: הנה זרים עלו עלינו מירכתי ארצות רחוקות לשדד רבצנו, וכלי חמס בידיהם, והנה הם מיבשים הבצות, משכנותינו מדור דורים, נוטעים עצים ובונים בתים ומביאים עלינו קפדה, יבֹשת מתחת וכל עוף כנף נותני זמירות, צוררי צפרדעים, ממעל… ועתה, בשם הצדק והחסד והרחמים ובשם אהבת בעלי חיים, אשר אתם מתהללים בה – הצילונו נא מיד העם הרע הזה, הושיעו, הצילו, ונרננה בבקר חסדכם ואמונתכם בלילות. – ועוד הוסיפו עליהם דברים כאלה וכאלה, ככל אשר הורו אותם רעיהם, האדם־השועל והאדם־הנחש.

והמושלים, המקשיבים על דבר־שקר, הושיבו עדת שופטים לחקור דבר, וידרשו ויחקרו ויוָעצו ויוציאו משפט: בני ישראל שבים אל ארץ אבותם על־פי דבר־מלכות, אשר אין להשיב, אך הצפרדעים גם הם יעמדו על נחלתם, אגמיהם ובצותם, כי בהמה שמן חלקם. ובכן גזרו אֹמר: א) לחלק את הארץ בין היהודים שבי הגולה ובין שוכני הבצות; ב) להפקיד מודדים אשר יעברו בארץ וקו־המדה בידם לָמֹד ולהגביל את האדמה אשר תהיה לארץ נושבת ולא יגָרע חלק הבצות בארץ; ג) לשום שומרים על הגבולות וחק ומשפט ליהודים הבאים אל הארץ, פן ירבו ופן יגעו ברֹב הימים בגבול הבצות ושוכניהן; ד) להקים מסביב לבצות ולאגמים חומות גבוהות ובצורות בשמים – מעצור לרוח הצח המהלך בין שפיים ועל פני הים, אשר לא יִשּׁוֹב בהם ולא יגרע מימיהם, ולשום עוד כל גדר וכל משמרת ומשמרת למשמרת, מעצור לבוני הארץ אשר לא יסיגו את גבול הבצות ולא יכריתו מִחיה לצפרדעים.

הארץ בהבּראה התאוננה לפני האלהים על אשר שם מקום לה בשפל, הרחק מאד מכל הכוכבים והמזלות והשמשות, והן מוצא אחר לה ולהם ולמה, אפוא, תגָרע מכל רעותיה ולמה תהיה לנדה ביניהן?

וינחם אותה יוצרה ויאמר אליה: לכן רק ששה חדשים תהיי למטה וששה חדשים תהיי למעלה – למעלה מן השמש האדיר במרום, גם אתּ גם משרתך הנלוה עליך. ויוסף אלהים ויאמר אל הארץ: עוד זאת אעשה לך למען תדעי, כי לא שכולה וגלמודה אתּ מכל צבא המרום במרום: בימי עלוּמיך ירדו המלאכים מעת לעת משמים ארץ ושמו דבָרי בפי אנשי הסגולה בבני האדם; ולעת זקנה יקרבו אליך פעם בפעם כוכבי לכת וכוכבי שבט, ובאו בגבולך ונשאו עליך מֵאוֹר פניהם ודברו שלום בך ועברו לדרכם.

כאשר דבר אלהים כן היה. ובעת החדשה, אחרי אשר לא יספו עוד מלאכי ה' להֵראות, יבאו בגבול הארץ, לעתים מזֻמנות או לא־מזמנות, כוכבים המשוטטים במרחבי רקיע טרם יסֹלו להם מסלות־תמיד, ויש אשר יקרבו אליה עד מחנק־נפש, עד אשר תחשב הארץ להתעלף או להתמוגג בחֻמם – ושטו ועברו מעליה ורָוַח לה. ויש אשר יזנק בן־כוכב מחיק הוריו מועף ביעף, וירד והגיע לארץ, פֶה אל־פה ישק לה, כמבקש לגלות לה תעלומות רזי עליונים, ודבק בה וישן שנת עולם בחיקה והיו לאחדים. ויש אשר יסורו אל גבולה גם כוכבים היוצאים ממסלותם לשוט במרחבי רקיע וקרבו אליה והשתעשעו ושעו בה רגע, והלכו לדרכם. –

ויהי היום ויקרב מאדים אל מול הארץ הלוך וקרוב בצעדים מהירים מאד – כמליון מיל ליום – ויהי בהֵחפזו כדואג לארץ המתבוססת בדמיה, פן תבא עד קִצהּ בטרם יוכל לדבר עמה. ויקרב ויבא עד היות כפֶשַׁע – כפשע באַמת בני מרום – בינו ובין הארץ ועד אשר יכלו לשפוך שיחם איש לפני רעהו.

והארץ מרת־נפש כאם זקֵנה אשר בניה השובבים מעוררים בביתה מהומות כל היום, משברים ומנפצים עֶדיהּ וכליה והופכים את שלחנה, אשר היא עורכת להם בטוּבה, לגיא צלמות. וכראותה את מאדים, קדמה פניו בחמת רוחה ותאמר:

– האתה זה עוכר הארץ? מנעורי ועד היום הזה עוררת עלי מלחמות, הרויתני דם נקי לאין־קץ. ועתה לעת זקנה אמרתי ארגיעה והנה הבאת עלי מלחמה נוראה מכל אשר היו לפניה, מלחמת חרב והרס ואבדן חמש שנים, מלחמה אשר אכלה ובלעה רבבות אלפי בני, אשר טפחתי ורביתי בימי דור אחד; ואחריה – מהומות ומבוכות, רעב ומחלות ומשנה שברון – שבר כסף, שבר אֹכל – מלחמות קטנות כה וכה וידים נטויות וחרבות שלופות לחדש את המלחמה הגדולה ולהגדיל השאת והשבר על אחת שבע… אהה, מה זאת עשית לי, אחי האדמוני!

ויען מאדים ויאמר: – אחותי, אכן סר טעמך ותאמיני בכל הבלי שוא כאחת הזקנות. ועתה אל תשמעי לאשר יביאו ידברו הוברי שמים כי אני עושה מלחמות בארץ, ואל תשיתי עלי את עונך ואת עון בניך. הלא תראי, כי על כל יתר הכוכבים הקרובים אל יממך וגם עלי אני אין מלחמות ואין שפך־דם, אין פרץ ואין צוחה. גם מראה עינים הבל הוא: אדֹם אני מרחוק – לעיני בניך אנשי הדמים הרואים בכּל אך דם (והמה זה כימי דור אחד או שנים נושאים עיניהם ונפשם אלי, ומבקשים קִרבָתי בכל־עֹז!), אך מקרוב – ראי והביטי! – מראה צהֹב לי. ואתּ, אחותי, הרת הברזל והזהב, אשר האחד כלי משחית עשוה מלחמה והשני מטרת המלחמה, תכלית משא נפש בניך. והמה – הלא הם האנשים אשר יצר לבם רע מנעוריהם ואשר לבותיהם כסיר נפוח ונפשם כהר־געש ומחשבותיהם כים נגרש וכל יצוריהם אומרים: מלחמה. ואנכי מה? את מי סכסכתי ואת מי הרגזתי ועל מי הניפותי חרב מכל אשר סביבי?

ועתה אשר באתי לדבר אליך: הן היצורים שוכני כתפי הולכים ורבים ומלחמות אין ביניהם להמעיטם, ועוד מעט ורבו ועצמו מאד מהיות להם עוד מקום אתי. ואולם עליך היתה המלחמה לחק עולם כחקות זרע וקציר ורעם וברדים ואשר יזרעו בני האדם שוכניך בימי דור אחד ובאה מלחמה אחת ושתה קציר להם; גם הנה מלחמת העמים האחרונה וכל הרעות אשר באו בעקבותיה הביאו קרחה על חמישית או על ששית אדמתך – הרחיבו את גבולה – ואַתּ רחבת־ידים, פי שנים בגדלי. ועתה אם טוב בעיניך אעבירה נא רבבות מספר משוכני מאדים אליך, אביאם ואטעם על אדמת ורָוַח לי ולהם. ואולי ילַמדו המה את בניך מוסר ולֶקח טוב, אשר יחיו בשלום יחדו ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא יעשו עוד מלחמה.

ותאמר הארץ: – עתה זה ידעתי, כי באמת אין דבר למאדים עם חרב ומלחמה, כי על כן לא ידעת את דרך המלחמות ואת תוצאותיהן לארץ ולכל הנשאר עליה לחיים. מי מלל לי, כי עלי להורות את מאדים דעת בדברי הרס ודם! המלחמה תרחיב לארץ? תכין מקום לתושבים חדשים? אכן כדַבּר אַחד שלוי־עולם תדבר! ועתה הסכת ושמע את אשר אני אחזה לי מיום נשוֹא גוי אל גוי חרב: המלחמות ממעיטות את בני האדם, אך הן משחיתות גם את האדמה, שָׂמות חלקות חֶמדתי למדבר שממה, מחריבות את הערים ואת צמח האדמה ואת פני הארץ עם הארץ. כאשר תרבינה המלחמות, כן ריבה המִדבר על הישוב, כאשר ימעטו האנשים, כן ימעט הכח הפורה והיוצר והמחַיה אשר לארץ. וכי תחדל המלחמה ורבו האנשים – ורחבה גם הארץ תחתיהם: המדבר יהיה לארץ נושבת.

ולבני עליון, מורי בני האדם, אשר אמרת, הן יש ויש אתי מאלה – ומה רע ומר גורלם! העם הזה, עם בני ישראל, מוצאו ומולדתו לא אזכור עוד: אני הנה זקנתי וכשל כח זכרוני, והוא גם הוא עם עתיק ימים אשר אין זוכר ראשיתו. אך אם על פי דרכיו ידון רוחי, לאמת אוציא משפט באמרי כי אכן משמים ירד בימי קדם, מבין מלאכי עליון לשכון באדם… ואולם את זאת עוד זכור אזכור כיום ועוד אזכרנו כל ימי תקופתי עד בוא חליפתי: אחד ההרים הקטנים, הר אובד ונדח באחד המדברות בירכתים, הר סיני, גדל יום אחד וירם וינָשא מכל ההרים הגבוהים אשר על פני האדמה; כי נפתחו השמים למולו והאלהים ועדת מלאכיו נגלו עליו בכבודם ואיש אחד, בן־אדם או מלאך­­­– איש האלהים קרא לו – נתן שם תורה לעם מאת ה' מן השמים. אז הוקמה ברית עולם בין האלהים ובין העם הזה, עם קרובו. ההר הקטן והשומם הזה נקדש קֹדש מן היום ההוא והלאה; התורה אשר נִתּנה עליו, קדושה היא כיום לרב העמים אשר על פני האדמה, במאות לשונות תדבר אליהם, סגולה היא לכל, מופת ומשא־נפש לכל מבקשי צדק ומשפט ומישרים, – אך העם, אשר מידו היתה התורה הזאת להם, העם אשר היה הוא, ותורתו בידו, מורה לגוים, הנו נרדף ונלחץ, בזוי ושסוי, סמל הקנאה והשנאה לכל, כפי היות דרכיו טובות מכל עם ומוסר תורתו, אשר קבל עליו לפנים וחי בה כל ימיו, מרום ונִשא וגבוה מאד ליתר האדם מרחק אלפי שנים. העם הזה, אשר היֹה יהיה מופת לגוים, היה להם למשל, לזעוה, למנוֹד־ראש. מארץ אבותיו גרשוהו והפיצוהו על ארץ רבה, בארצו החזיקו זרים ובארצות מגוריו אין נותנים לו תקומה. עתה כמעט באה לו עת הפקודה גם הוא, מתוך הערפל הַמֵעִיב גורלו הופיעה לו קרן אורה, – הופיעה ודעכה, הופיעה ונעלמה: גאולה לא היתה לו וקץ הפלאות עודנו רחוק ממנו…

שני עמים, ישראל ויון, מורים היו לגוים, האחד הורה אותם צדק ומישרים והשני – חכמה ומלאכת מחשבת. ושניהם נשאו וסבלו לחץ ועבדות ימים רבים מאד. עד אשר זכרו העמים את מוריהם ואת תגמוליהם עליהם ויתנדבו להשיב להם גמול. ויתנו גאולה ליונים וישיבו להם את ארצם ואת חֻפשתם, ויאמרו לתת גאולה לעם ישראל ולהשיב לו את ארץ אבותיו. ואולם תורת היונים היתה לנחלה לעמים, על כן השיבו שבות עם יון באמת ובתמים, דברו ועשו גם יחד (ותקטן זאת בעיניהם ויאמרו לתת לו עוד נוספות ולהעניק לו מאדמת זרים – ויביאוהו בסבך מהומות רבות וכֹבד מלחמה שנתים ימים וכמעט השיבו את עם יקירם עד דכא). ותורת ישראל עדֶן לא היתה לנחלה בלתי אם למתי מעט, ובהתעורר רוח צדק בלב נדיבי עמים ויאמרו לתת גאולה לעם הזה, שִלוּמים על העול הנורא אשר נעשה לו בדור דורים ואשר נשנה לו גם היום באכזריות נוראה מידי פראי עמים בארצות המזרח (ועמי המערב, עמי התרבות, עמדו על דמם שלש או ארבע שנים ולא הניאו, ולא הושיעו ולא הצילו!), התעוררו לעמתם כל נושאי כלי השטן ורקמי מזמות ונכלי בליעל ושריקות נחשים מכל עברים השביחו את הרוח הנדיבה המתפעמת בלב אנשי הסגולה – וכל הדברים והברית היו כמו אכזב: בפיהם דברו אדירי עמים ובידם לא מִלאו, ביד אחת נתנו לבני ישראל את ארץ אבותם ובשניה שבו לקחו אותה מהם קרעים קרעים מצפון וממזרח ושאריתה – יִראו מנגד ושמה לא יבאו כי אם מתי מספר אחרי עברם תחת השבט כאשר תעבורנה הצאן על ידי מונה.

אמנם כי גם גאולת היונים נמשכה כמאה שנה וכזה וכזה יאריך יום גאולת עם, מֵהִבָּקע שחר עד נכוֹן היום. ואולם עם כני ישראל, אשר נשאו וסבלו יותר מכל גוי ועם תחת השמים ועודם היום נרדפים באין ארץ, באין מנוח, באין גאולה שלמה – כבר קצרה נפשם בעמלם. וגם אני, אשר רבות רעות ראיתי מיום היות אדם על הארץ, קצתי בחיי מפני רֹב סבלותם. וגם אמרתי אֶגלה אזנך, אולי יש מקום אתך לעם הזה – על גדות תעלותיך הארֻכּות, על צלעות אחד ההרים או בעברי פי אחת הפחתים או באחת הפנות הנשכחות (הוא יקבל כל מקום אשר יתנו לו, אם טוב ואם רע, והפָכוֹ ביד חרוצים לארץ נושבת). הן נקל להעביר את העם הזה, לִמוּד נדודים מעודו, לכל מקום, ואם לא חִזקו העמים את ידיו להשיבו אל ארצו, הלא יעזרו להוביל אותו אליך על כנפי אוירונים למען יֵחלצו מצרתו. ואולי הוא הוא ימצא לו דרך אל מאדים, אם אך יֵדע כי יש מקום לו שם, כי הנה העם אשר יכול לחיות אלפי שנים בין השמים ובין הארץ לא יבָּצר ממנו לעשות גם נפלאות כאלה… ואולם, אהה, הנה אתה אומר אלי, כי כבר מלאה אדמתך בכל מקום, ולאלה מה אעשה, אפוא, היום? הבה, אחי, דבר ועצה הלום!

וינָער מאדים כארי (והארץ ראתה – ותחל), כי שם פניו לשוב על עקבו, ויאמר: – הן כל ידעתי; כי הנה זה כימי דור אחד גם בני מאדים מבקשים להם דרך אל הארץ ואל שוכניה וגם שמו אותותם אותות להעיר להם עין (אך יושבי הארץ לא ראו או לא הבינו או לא ענו באותות לעמתם עד כה); בקשו וגם מצאו וגם הנה יש התחברות־תמיד בינם ובין חוג הרוח הסובב עליך וקול משבריו וגליו מגיע עדַי ומעביר אלי את השמועה על כל אשר נעשה על הארץ.

עצה ותושיה לעם הזה, עם בני ישראל – חזון יקר הוא כעת גם במרום; אולי עוד עצה אחת יש – ובו בעזרתו: אם יהיה העם הזה כלו לאחדים, כאשר אומרים לו צורריו מחוץ לאחים נפרדים מבית: “ישראל גוי אחד בארץ”; אם כל מפלגותיו וכל פרודותיו וכל “יחידי־הדור” הרבים בקרבו לאין ספורות, ישימו יד אחת ולב אחד ויעבדו שכם אחד בכל מאמצי כח ובכל הקרבנות הגדולים הראוים למטרה הגדולה– אז אולי יִגבר גם על מזלו הרע גם על כל אויביו הרבים אשר סביב שתו עליו והפך אל העמים לב אחר ורוח אחרת לכבדו, לשום לב אל משאלותיו ולהשיב שבותו באמת. ואולם הן הדבר הזה – אחדות עם ישראל– עודנו רחוק כרחוק מאדים מארץ. אם כן, אפוא, יש עצב אחרת: הנה נא שמעתי אנשים מקציהם – יראים וחרדים הם נקראים– מדברים על ציון אשר ברוח יסודה, על ירושלים של מעלה, חלומם וחזון לבם, ואת דורשי ציון התחתִּיה ישימו לחרם; וגם צורריהם, אשר עינם רעה בהם על הארץ מטה, יועצים להם לעזוב את ציון וירושלם אשר על הארץ ולשַווֹת לנגדם את ירושלים העליונה, את ציון אשר במרום– להיות אזרחים בשמים וגרים בארץ. ובכן זאת העצה היעוצה: יעלו בני ישראל השמימה – אל המקום אשר משם באו מתחלה, כדברך – ושבו והיו למלאכים בשמים ממעל עד… עד אשר יהיו בני האדם לאנשים על הארץ מתחת.

חלקה צחיחה ועצים בה מעט, לפנים רבה בה התנובה, כגן־עדן היתה, פוריה ונושבת עד מאד. אך ברב הימים והמסבות המתהפכות בארץ היתה כמעט לשממה, יצא ממנה כל הדרה ונשאר בה אך שריד כמעט – מעט שיח־שדה, מעט ירק־דשא, מעט עצי פרי. והחלקה צמאה, שוקקה, עורגת אלי־מים, כי יבאו וירַוו אותה וישיבו לה תנובתה.

והנה זה באו ועלו מים רבים ממרחקים, מן הנהרות אשר בארץ נוד, ותגדל השמחה בַּחֶלקה, וירננו עציה המעטים, ויצפצפו ויהגו הצפרים שוכני בצִלם, מתוך התרדמה והשממון אשר היו נסוכים עליהם ימים רבים מאד: הנה עתה ייטיבו לנו המים העולים והשוטפים, ירַוו את החלקה, יחדשו ימיה כקדם.

והמים לא היו כלם טהורים, כי התערבו בם גם מקֻבּעת הנהרות הרחוקים ההם, רפש וטיט, ויעל באשם וַתִּזַל צחנתם, ויהיו למורת רוח לעצים הרבים אשר בחלקה; ויתגעשו גם האיתנים מוסדותיה מסביב: הארץ רעשה והחלונות צללו והים רָעַם פנים ויאמר לעלות על עיר החוף, ששם נקוו המים הרעים, ולהפכה לערבות חול כקדם. ועצי החלקה החרישו התאפקו וישאו בחיקם את החרפה ואת הכאב וישאו נפשם ליום אשר ירבו המים העולים והברכה הבאה לרגלם, והחלאה תמעט, תשקע ולא תקום.

אך עץ אחד מעצי הארץ לא יכול עוד להתאפק, ויאמר לרעיו: אהה, כי המים העולים מביאים לנו היום ברכה וקללה, ולו הואילו הרפש והחלאה, הנגרשים עם השטף, וישארו שם ביסוד הנהר ולא יבאישו את חלקתנו!

הדבר יצא מפי העץ וזרם מים פרץ עבר, הִזה על פניו רפש וטיט: הא לך, פושק שפתים, הצופה המגיד את אשר יראה, הקורא את הילד בשמו ולא ידע יכַנה!… לא קרובים אנחנו אל המזבח, אשר נקח משם רצפה לצרוב לך פה ושפתים – וזרקנו עליך מים טמאים ממרפש נהרותינו מנה אחת אפים!

ויהי כי רבו בני האדם על הארץ ויאמר מלאך המות לפני אלהים: הן אני אחד וחרבי אחת ובני האדם הולכים ורבים ועוד מעט לא אוכל אנכי לבדי לעשות את כל המלאכה – להמית את כל הקהל הזה; ועתה הבה לי עוזרים כאשר נתת לרפאל חברי, את הרופאים עושי מלאכתו באדם על הארץ.

ויאמר אלהים: הלא רבים מעושי המלאכה אשר לרפאל עוזרים לך; גם הנה העמים קוראים פעם בפעם חרב ומלחמה איש על רעהו ואז תֵּעשה מלאכתך ביד האדם ואתה וחרבך – שבתון יהיה לכם.

ויאמר מלאך המות: ובימי שלום? ובעם אשר איננו עושה מלחמה עם שכניו ורק נושא וסובל רעותיהם כל הימים?

ויאמר אלהים: ראה, הנה השטן (אשר השלטתיו על האנשים ההולכים בשרירות לבם, לצחק בם) שפך רוח עועים על בני האדם אשר השחיתו את דרכם אחרי המלחמה הגדולה שבעתים, וַתֵּקל בעיניהם מתנת־אלהים היקרה, החיים, והנם מרבים לקחת איש את נפשו קל מהרה על כל דבר קטן מדי היות עליהם רוח רעה. ובני העם אשר אמרת, אשר זה דרכו כסל לו להתחקות על רגלי הגוים ולעשות הכל כמעשיהם – בחייהם ובמותם; העם, אשר מעולם הוריק מכל יקר את החיים, אם טובים היו אם רעים; העם אשר שב עתה לארץ אבותיו לחדש שם ימיו בטהרתם ובתֻמתם כקדם – הנה נקלה כבוד החיים בעיניו גם הוא ובניו, צעירים וזקנים, בחורים וגם בתולות, מכבים נר אלהים, נשמת אדם, ככַבּוֹת לפיד בוז, מקפדים חייהם מי במים ומי באש, מי ברעל ומי בחבל, על דבר כסף נמאס, על אהבה נכזבה, על כל מקרה ופגע, עד היותם למנוד ראש לשכניהם, המתהלכים בתֻמם בחקות החיים אשר לדורות הראשונים, עד לא השחית האדם את דרכו על הארץ.

ורוח שקר וחנופה נחה גם על הקהל ועל מביעי דעת הקהל, והנה הם מעלימים עין מן העושה את הדבר הרע הזה, וספדו לו והגידו תהלתו בקהל וקברוהו במעלה הקברים, אשר לא כחקות ישראל מעולם. מעתה יוָדע בישראל, כי אין חרפה לכורתי ברית את מות, כאשר אין חרפה לעוזבי ברית־עם, והיה הדבר הזה להוסיף בוגדים בחיים, כאשר רבו בוגדים בדת, בדעתם, אלה ואלה, כי לא ישיגם נגע וקלון על זאת וכי לא יבּדלו מתוך הקהל בחייהם ובמותם.

ועתה לֵך עמוד לגורלך ותנוח וייטב לבך, מלאך המות, בעוזריך הרבים האלה, המקדמים פניך וחרבך.

ויהי היום ויאמרו אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה, שני נביאי השקר, אשר היו בבבל, אל יחזקאל: – ראה, אנחנו קוסמים קסמים לעם, כותבים לו קמיעות ולחשים, מדברים לו חלקות, דברים טובים דברים נעימים, כאשר אהב; והננו רצוים לכּל ודברינו דרושים וגם כבוד וגם שכר ננחל וחיים טובים נראה וללחם לא נרעב (גם נשינו ובנותינו עוזרות על ידינו: מתנבאות מלבהן, מתפרות כסתתות ועושת מספחות לקסֹם בהם קסמים בשעלי שעורים ובפתותי לחם). ואתה מדבר גבוהה גבוהה ברוח אלהים אשר עליך, ממשל משלים וחוזה חזיונות לאחרית הימים – והעם לא ישמע וחכו לא יטעם, אחריך לא ילך ובחזיונותיך לא ירצה, לא עֹשר ולא כבוד תראה בחייך ולא פרי בעמלך: ולמה ולמי אתה עמל כל ימיך?

ויאמר אליהם יחזקאל: – אם העם לא יבין משל ומליצה, הלא תבינו אתם; לכן שמעו נא מְשָׁלִי.

הכבש אמר אל תולעת המשי: מה טוב חלקי ומה רע גורלך: הן צמרי ילבשו בני האדם ועיני רואות, גם בהזכירם שמי לטובה על זאת תשמענה אזני. ומֶשְׁיֵךְ אַתּ לא יוקח ולא יֵעשה למלאכה כי אם במותך –­ צר לי עליך, תולעת מסכֵּנה. – ותען התולעת ותאמר: אם חבלים נפלו לך בנעימים, אף נחלתי שפרה עלי: צמרך – היום יהיה לבגד ועיניך רואות, ומחר כרקב יבלה – ועיניך תראינה. ומֶשְׁיִי יעמוד ימים רבים והתנחלו אותו אבות לבנים, דור לדור, ובאחרית הימים – עודנו דרוש ועודנו טוב ועודנו דבר־חפץ כמו חי כמו חדש. עיני לא תראינה, אך נפשי יודעת מאד – בִטְוֹתִי נחש אנחש כי יש אחרית לפעלי.

הנחלים קשרו קשר על הים ויועצו יחדו לבלתי לכת עוד אליו כתמול שלשם; באמרם: זה הים גדול ורחב ידים, מזוָיו מלאים, אפיקיו מפיקים מים מחוף אל חוף, גם הנחלים גם העננים מריקים לו ברכה בכל עת, ושלל לא יחסר. ואנחנו קטנים ודלים, ממרחקים נביא מימינו, ממעמקים דלה נדלה לנו שִׁקוּיֵינו ברֹב עמל. ולמה זה נֵעגן אליו, נֵעבד לו כל הימים? מי נתן למושל ים ונחלים – למס? הלא אנחנו אנחנו ברדתנו אך במורד הארץ עד הגיענו אליו – למען היות קרבּוֹ לנו קבר. הן אך פתאים אין־לב הולכים תמיד בדרך הסלולה לפניהם לבלתי נטות ימין ושמאל, וחכמים יבחרו דרכם כטוב וכישר בעיניהם. ועתה הבה נשַׁנה את דרכנו והגדנו לכל כי מצאנו חכמה: נלך למרחבי ארץ, נשוטט אנה ואנה, נעלה הרים, נרד בקעות, נפקוד גם ארץ מדבר, אשר חקנו תמיד מעל גבולה, והלכו לפנינו ברכות טוב, ויצאו לרגלינו שמחה וששון: ישישו מדבר וציה, כי תרוה הצמִאה, ותגל ערבה, כי תפרח מריח מים, ההרים והגבעות יפצחו לפנינו רנה, וכל עוף השמים ימחאו כנף ומשיריהם יודונו – האח, מה טוב ומה נעים!…

דברו אף עשו; הפרו בריתם את הים ויחדלו לבא אליו. ויהי בהחפזם ללכת, כי לא הסכינו לעמוד אף רגע, ודרך לא הכינו להם מראש – ותהי מבוכתם גדולה. ותגדל גם מבוכת הים: בלילה ההוא ישן לבדו, גם אחד מכל ילדיו לא עלה על ערש יצועו, לא בא לשכב בחיקו; ובבקר בצאת השמש, בעת אשר יבאו אליו רֹב בניו כפעם בפעם להעירו משנתו, והנה אין מעיר ואין מעורר, אין דופק על דלתיו, אין דובב שפתי ישן – אין מַשק נחלים ואין מֶשך מי נהרות! ויהי ערב ויהי בקר, יום אחד, שנים, שלשה ימים – והנה מתלאה! זרועות השטף הכרתו באפס יד, מבואות הים נרפשו, נסתמו, הענק יערוג אל אפיקי מים, ישא עיניו אל הנחלים: מדוע בושש זרמם לבא? מדוע אחרו פעמי הליכותם? חרפה היא לו לפני שמש, לפני הצפרים, לפני יערות איתן אשר על ההרים מנגד, הנשקפים מתוך מימיו… והנה צפרים עפות, מצפצפות ומהגות, ומתוך שירותיהן נשמע כקול מלים, לאמר:

קֶשֶׁר קָשֶׁר! קְטַנֵּי־אֶרֶץ

נָשְׂאוּ רֹאשָׁם, פָּרְצוּ פֶרֶץ:

עַל הַנִּכְבָּד – חֶבֶר נְקַלִּים,

עַל הַיָם – הֲמוֹן נְחָלִים דַּלִּים.

אַךְ עֲצָתָם לֹא תָקוּם, לֹא תְהִי,

הֵן דַּלִּים הֵם – מִי אִתָּם, מִי?…

יְבַקְשׁוּ שׁוֹפֵט אוֹ אִישׁ־דֵּעָה,

אוֹ מֵלִיץ אֶחָד מִמֵּאָה,

לְהַגִּיד יָשְׁרָם, לִשְׁפּט מִשְׁפָּטָם,

וְלֹא יִמְצָאוּ – הוֹבִישׁ מֶבָּטָם!

הַגָּדוֹל – לְמַעָלה וְלֹא לְמַטָּה,

וְאַתָּה, הַיָם, גָּדוֹל אַתָּה!

יָם גָּדוֹל, יָם נָאוֹר, יָם אַבִּיר,

חַכֵּה עוֹד מְעַט מִזְעָר, לֹא כַבִּיר,

עַד יָשׁוּבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ

וְהָיוּ, כְמֵאָז, נוֹשְׂאֵי כֵלֶיךָ!

והנחלים עִוו נתיבותם וילָפתו ארחות דרכם איש אל כל הישר בעיניו, ויפזזו ויכרכרו על סירים סבוכים, על צורים וסלעים, על גבוה ועל שפל, באו בעבים, עלו בכֵּפים, ירדו לנקיקים ולחורי עטלפים, העפילו לעלות על ההרים – ויוּטלו אחור ויתפוצצו ויפול מהם רב; התגנבו לבא אל תחתית ההר ושם “ערוך מאתמול תפתה” – חמרי שרפה עצורים ונכבשים, ויפגעו אלה באלה ויתלקחו ויתפרצו ותגעש ותרעש הארץ ותפתח את פיה ותבלעם; נִטשו עברו מדבר – ויכָּשלו בהליכתם בין גבעות החול, ציה גם חֹם גזלו מימיהם, המעיטום, הריקום, הדיקום; תעו אל ימין, נדחו אל שמאל, התפרדו, דלו, התנהלו בכבדות, עד היותם מִשחק לכל עויל, מרמס לרגלי השור והחמור. וכי ראו כי אבדו דרך – ויעמדו תחתיהם, ויבאשו וישרצו תולעים וזבובי מות ויפיצו נגף ושכוֹל מסביב, ויהיו לקללה ולא לברכה, וינוסו מפניהם אדם ובהמה, גם עוף השמים נדדו הלכו. והאנשים אשר לא נסו, שִׁלחו בם עצי קַלֶפת והמה שתו מצו אותם בכל־פה, לחצו אותם בין המצָרים, בין צלעותיהם, עד מחנק־נפש – עד אָבדם.

ויש אשר נפגשו בנדודיהם בנהרות איתן וכראותם אותם מרחוק ויאמרו: הנה שם אחינו הולכים, ועתה נקרב נא אליהם לדבר שלום בם; מעט חִבּוּק מעט נשיקות, כמשפט האחרים בהפגשם, ואחר נלך לדרכנו, או הלוך נלך עמהם יחד דרך יום או יומַים, אחר נפָרד. ואולם האחים ההם היו גדולים ועצומים מהם מאד, הליכתם ברחבה, קולם ברעם וברעש ודרכם בשטף. ויהי כבואם אליהם ויסחבום ויסחפום בחזקה, סחוב והשלך, סחוף ודחה הלאה הלאה, אחזום ולא הרפום, חבקום עד מחנק, הריצום, הפיצום, הכום רסיסים, עד אשר לא קמה עוד רוח בהם ותשתפך נפשם אל חיק אחיהם…

ויראו הנחלים כי כן, וישובו, השרידים אשר שרדו מהם, ויועצו שנית. ויאמרו אליהם חכמיהם: כל דרך חדשה, ראשיתה קשה. ועתה נבקשה לנו מנהל, מורה דרך, אשר ילך לפנינו ימים או עשור, עד אשר נסֹל לנו דרכים חדשות על ארץ רבה ואחר נאחז דרכנו לבדנו איש איש באשר יבחר. – ותיטב העצה בעיניהם לעשותה ויפנו כה וכה לבקש להם מנהל.

וישאו עיניהם אל הענן ויאמרו אליו היֵה לנו למורה דרך, בהתהלכך תנחה אותנו. – ויאמר הענן: אל תראוני שאני דורך על במתי ארץ; יד הרוח עלי חזקה, מבקר לערב ירדיפני, ישאני על כנפיו ירכיבני, ימוגגני, יטלטלני ימה וקדמה, צפונה ונגבה: הן דרכי אני ממני נסתרה ואיך אהיה לכם למורה דרך?

ויאמרו אל הרוח: אם טוב בעיניך ופרשת עלינו כנפיך והיית לנו למורה דרך; הלא כל הארץ לפניך. – ויען הרוח ויאמר: נחפז אני לדרכי ולעבודתי – לטאטא את האדמה יום יום ולטהר פניה מאדי באֹש ורקב, לנער את העצים מכל יבש ומכל בָּלֶה, למען יחליפו כח, למסֹך חֹם בקֹר – ולא יקפאו האדמה ואשר עליה, וקֹר בחֹם – ולא יתעטפו בשרב אדם ובהמה וכל צמח, להוליך את האניות על פני הים ואת החול מן החוף והלאה אל רחבי ארץ. גם הנה יד השמש עלי וקויה, אשר מהם חליפות חֹם וקֹר על פני האדמה, מתחת וממעל, יריצוני יניעוני כל היום ומפניהם אברח ברֹח ומפניה לא אסָתר: הן אנכי תמיד נע ונד בארץ ואיך אהיה לכם למנהל?

וישאו הנחלים עיניהם אל השמש – הביטו אליה ויבָּהלו וכמעט זׂרבו נצמתו מחֻמהּ, אך התחזקו התאזרו עֹז ויאמרו: מלכת השמים, אנא השקיפי עלינו ממרומך והורִינו הדרך אשר נלך בה. – ותאמר השמש: מקצה השמים מוצאי ועד קצה השמים ארוץ כל היום, לראות החִדשה האדמה פניה אם פרחו העצים, התפתחו הפרחים, דשאו נאות מדבר, בָּשַל קְציר שדה? להכין את הכסף ואת הזהב ואת הברזל ואת הפחם ואת כל אבן יקרה בבטן האדמה ולחם ומזון לאדם ולחי על פניה: האטוש את כל מלאכתי והלכתי לנוע על הנחלים? ואולם פנו לכם אל הירח, כי דברים לו עם מימי הארץ.

ויאמרו הנחלים אל הירח: היה אתה לנו למנהל להורית אותנו דרכנו – דרך חדשה, כי נלאינו ללכת אל הים. – והירח אז כשבועַים ימים אחרי התחדשו, פניו מלאים וטובים וכלו עוטה אור כשַלמה, ולבר טוב עליו (תחת היותו בעת רדתו נכלם וזועף, מסתיר פנים מכל ואיננו נדרש למשחריו). ויבטחו כי יפיקו ממנו רצון בפעם הזאת ויתלחשו ויהמו בקול דממה דקה ויחכו למוצא שפתיו בבטחה.

ויאר הירח פניו אליהם ויאמר: ברית ביני ובין הים, אני אעלה מימיו ואני אשיבם אחור יומם ולילה חליפות; גם את מי המעינות והנחלים והנהרות והיאורים אני אוליך אליו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, ואתם מרדתם בים ותבקשו לכם דרכים חדשות? ראו, הנה אנכי וכל צבא השמים סובבים הולכים איש במעגלו כל הימים, לא יעבטו ארחותם ולא ישַנו הליכותם, כי חק ומשפט לכּל בשמים ובארץ; ואתם תבקשו לכם חדשות? אל תבקשו, כי בנפשכם הוא. הן הים ישא ויסבול, אך עד לבו לא נגעה הרעה, כי רב מאד גבולו, ואין קצה לאוצרותיו, גם הנה העננים יכלכלוהו יום יום ומי מלא יִמצו למו – מאשר לכם. ואולם אתה אנה תבאו בהפרדכם מעל הים מעֻזכם ומי ישים עינו עליכם? הלא אחריתכם להכרית! גם הנה דרכים חדשות לא על פי מורה ולא על פי מנהל תגָלינה; דרכים חדשות לא יבקש איש, כי אם שׂוֹם ישים אותן – מלבו, כרגע, לפתע פתאם: היבקש הברק דרכו? אם יחכה למנהל?

ועתה הנה דרככם נכון לפניכם – אל הים: שובו לכו אליו ומצאו מרגוע לנפשכם בחיקו – ומשם תשובו ללכת, בהֵחבא, באין רואה, ארחות עקלקלות, דרכים נסתרים, כאשר אהבתם. אך לעיני השמש אל תבקשו דרכים חדשות, כי לא נאה, כי לא יאה; לעיני השמש אל תמרדו בים, כי גדול הוא ונשוא פנים לפני רבים…

ויפנו הנחלים עוד כה וכה ויראו כי אין שומע להם ואין עוזר ואין תומך וכי בכל צבא השמים והארץ איש אל ענינו ואיש למעשהו, – וישובו שרידיהם וילכו אל הים כתמול שלשם והוא האיר פניו אליהם ויאסוף אותם אל קרבו וישם להם שלום.

עצים גבוהים עתיקי ימים, מסֻכּלים וענֵפים, השתרעו על כר נרחב, חגו כדוּר עליו, פרשו כלַיִל צִלם על הארץ מתחת, אספו אליהם כל צפור כל כנף, ויבלו ימיהם בשיר ויניעו ראשיהם בגאון לכל רוח כי יעבור, לאמר: לנו לבדנו נִתּנה הארץ, אנחנו – ואפסֵנו עוד.

רבות ראו העצים בימי חלדם, חליפות רבות עברו עליהם מנעוריהם ועד עתה. לפנים, בעוד היות האדם כימי קדמתו, נע ונד במתי מעט על ארץ רבה, גר ותושב עם כל הצמח ועם כל החי אשר קדמו להוָלד על פני האדמה, היו העצים, עודם בנֹער, חפשים מאדונים ואך אל משמעת השמש יסורו ועם הרוח יתלחשו ועם העוף, שכניהם העליזים, יתעלסו באהבים. וכאשר פרץ האדם לרֹב ותהי ידו בכל, והארץ מלאה קנינו, באו גם המה וכל הככר, אדמת מַטעם, תחת יד בן־חלוף זה אשר תמול הוא על הארץ ומחר – מתחת לה. וירהב הנער בזקן והאדם השפל והדק, אשר חפר זהב ממעבה האדמה ויקן ארץ ומלואה, נשא עיניו למעלה אל העצים העתיקים, הרמים והנשאים, ויאמר: אנכי אדון לכם. ויעברו העצים, עם האדמה אשר תחתיהם, מיד ליד, ממשפחה למשפחה, ובעליהם התעשקו, רבו, נלחמו עליהם, והם לא ידעו ולא שמו על לב. גם סערות רבות עברו עליהם, שָפו אותם ראש וכתף, נשאו את עֶדים מעליהם, בד וענף וכפה רעננה, אך אם חֻבּלו עוד החליפו, כי גזעם נשאר לפליטה ושרשיהם עמדו באיתן ויהיו משען־עֹז לכל הכבוּדה אשר עליהם. סערות רבות עברו גם על בני האדם בימים הרבים ההם, מהומות ומהפכות ומלחמות מסביב, והארץ רגזה תחת יושביה; הסערות האלה לא נגעו עד העצים, כל נגעי בני אדם וכל סבלותם לא הפילו מהם אף עלה אחד; וגם הוצא הוציאו אותם מתחת יד אדונים: האנשים כלו מתגרת ידם המה, אבדו בתים רבים, ספו תמו משפחות וכל הארץ מסביב היתה לשממה (כי רוח האדם בהתחוללו נורא מאד מרוח אלהים – הוא יבַלע וישחית משרש ועד ענף) והעצים שבו להיות חפשים כימי נעוריהם. אך המה לא שמו לב לכל הנעשה מסביב ולא ידעו בעבדותם ובחֻפשם, כי אם הוסיף הוסיפו להרקיע לשחקים ולשאוף רוח ואור שמש, כאז כעתה. – עד אשר זקנו העצים ויהיו מרבים להג כל היום כמשפט הזקנים, שופכים שיחם בחיק הרוח שכנם, מספרים לו זכרונותיהם מקדם, והוא יוציאם למתי סודו, לאנשי הרוח, למען יספרום גם המה למקשיבים לקולם, או יכתבו אותם זכרון בספר. ויש אשר יתגנבו השרשים או קצותם לצאת מחוריהם, למען ישמעו גם המה את השיחות, והתרפו במלאכתם ושִׁחתו להם ולאשר אתם ולא ישימו על לב.

וירבו הימים והעצים זקנו מאד, ותעבור עליהם רוח עצלות ויאמרו: רב לנו לעבוד ולהעביד את השרשים משרתינו שוכני תחתיות, עת לנוח ולשבות מכל מלאכה: נשקטה ונביטה במכוננו, נתענג על רננת הצפרים ועל אור השמש, נראה ונֵראה יומם וערבה שנתנו לילה – טובה המנוחה לעת זקנה. והם לא ידעו, כי החיים הם עבודת־תמיד והמנוחה – מות. ובהודע להם אחרי כן, אחרו לדעת זאת, העבירו המועד.

הדבר יצא ממעל והשרשים חדלו לעבור מתחת ויסגרו פיותיהם ולא יספו עוד לינוק לשַד מִשַׁד הארץ ולחלק שלל לגבוהים עליהם; ויש אשר התנערו מעפר, עזבו חביון עֻזם, פרצו ויצאו החוצה, כי אמרו, נראה גם אנחנו אור שמש ורוח צח, נביט יושבי חלד, נשמע שיר צפרים – וינָתקו ממקור חייהם ויהיו צפוים לחִצי־השמש, למדקרות הרוח, למדחפות רגלי אדם ובהמה ואף גם לגרזן החוצב, ויהיו המה והנשענים עליהם תלוים על בלימה, נכונים למועדי רגל.

והאדמה אם כל חי, היא אוצר החיים לכל אשר עליה, מזויה מלאים מפיקים מזון על מזון, ומאז היותה ומעת שאתה בחיקה כל צאצאיה, זאת פקודתה להריק ברכה מקרבה בלי הפוגות, לכלכל את אשר הם חיים עדנה ולהצמיח חיים חדשים, בהָפכה גם רקב למקור חיים, למען מַלא אוצרה אשר לא יחסר ולא ימעט מדֵי המלאכה הרַבּה. ובאשר אין לשפעת ברכתה תוצאות, יתרוצצו כחות החיים בקרבה, יהמו יחמרו כיין חמר מלא מסך, ולא ישקטו ולא תשקוט עד אם הסבה אותם אל מקום אחר והוציאה אותם שמה: ליד מדבר – נאות ברכה, תנובה רבה; באשר תֵּשם האדמה מרפיון ידים, תצמיח היא צמח פרא, פקועות שדה, תחת חטה יצא חוח; לרגלי עצים יבשים, אשר כִּפּרו בריתם את חיים, נטיעים רכים – חיים חדשים.

וכראות האדמה כי חדלו העצים למֹץ להם לשַׁדה, ותסב את צנורות ברכתה אל שרשים קטנים ודקים, אשר נאחזו בה זה מקרוב ויתערו בכר אשר העצים העתיקים עומדים בו כמסמרות נטועים, – ותשקם ותרַוֵם מנחל עדניה, ותאמר להם: שתו ורוו וצמחו ועלו על פני הארץ לֵאור באור החיים.

ויהי היום ויראו העצים והנה כמראה שרשים בוקעים ועולים מן הארץ, נשקפים על פני האדמה בעיניהם הרכות, הירוקות, פטורי ציצים, גזעי עץ רכים וענוגים, עולים וצומחים בתוך גבולם. ויתמהו העצים ויביטו אליהם מגבוה בבוז־גאיונים ויטו ראשם וישפילו קולם למען ישמעו הצעירים מטה, ויאמרו: מי אתם, זוחלי עפר, כי נועזתם לבא בגבולנו ולשאת ראשיכם אל בין עבותים – הנמלים ירוקים אתם, אם שרידי שרשינו, מפּל פרחינו, אשר נִטשו הנה והנה לעבָרים? מה לקטני־ארץ את כל גבוה ורם, לעוילים בני יומם את הזקנים תושבי חלד מקדם? ועתה קומו ולכו ואל תפריעו אותנו ממנוחתנו – לנו נִתּנה הארץ ואתם מה!…

והנטיעים שמעו ולא ענו – לא ידעו דַבֵּר, כי עודם צעירים לימים, טרם יגָמלו, ולא היתה להם עת לדבּר, כי נתונים היו לעבודתם: ינקו בכל־פה לשד־חיים משדי אמם הורתם, הובילו את הלשד ברהטים מִגוּלוֹת תחתיות אל גוּלות עִליוֹת, התחלקו כל בדי גזעם חלק כחלק, פרחו, גדלו, שמנו, עשתו.

וירבו הימים והעצים קֻמטו, התבקעו, היו גֵבים, גֵבים, כי יבשו שרשיהם מתחת וענפיהם ממעל; גם בבדיהם בא רקב ויבלו ויתפוררו מעט מעט, ויפול מהם רב; והנותר עודנו עומד על כנו קודר, שחוֹח, מסתַּכֵּל, מתעתר לגלים.

והנטיעים הולכים וגדלים וטובים, פורצים ימין ושמאל, פוקחים עינים מסביב, עושים בד וענף, נושאים ראשיהם השמימה עליזי חיים ואוֹן, קוראים לצפרי שמים לבא לפקוד אותם ולשיר להם משירי ערב ובקר:

בֹּאוּ כָּל־בַּעֲלֵי כָנָף

כִּי עָשִׂינוּ בַּד וְעָנָף

אַף כִּפָּתֵנוּ רַעֲנָנָה;

חֲסוּ בְצִלֵּנוּ מְקַנְנֵי בְעֵצִים,

שִׂימוּ אֶפְרוֹחִים אוֹ בֵיצִים –

בֹּאוּ אֵלֵינוּ בִּרְנָנָה.

והעצים ראו כי כלתה אליהם הרעה, וישַׁנו את טעמם וישפילו את גאותם ויאמרו אל אחיהם הצעירים בקול ענות חלושה:

הָבוּ, אַחִים, לָנוּ בְרָכָה,

כִּי נַפְשֵׁנוּ לִשְׁאֹל שָׁחָה:

חָנוּנוּ מְעַט לֵחַ מְעַט לְשַׁד

וְחָיִינוּ, וְלֹא נֹאבַד עֲדֵי־עַד!

והנטיעים שמעו, הניעו ראשם, ולא ענו דבר. לא הבינו ולא ידעו מה הזקנים שואלים מאתם: לתת מאשר להם? הן אך האדמה לבדה היא הנותנת, היא המשביעה לכל חי רצון, וכל הצמח וכל החי אשר עליה, אך לקֹח יקחו ונתֹן לא יתנו; ואשר יתן – יקח תמורתו כפלים, כסף נמאס יתן לרעהו ויגיע כפיו יאכל, לחם עֹני יאכילנו ועבודת־מִשׁנה יעבידנו: אין חנינה, אין נדיבות, אין רחמים תחת השמש.

אך בקשת העצים הזקנים, להתחדש בכח אחיהם הצעירים, נִתּנה להם בכל זאת: המה התפוררו, היו לרקב, נהפכו במעבה האדמה, הסִיר המבשלת כּל, ללשַׁד, ויעלו ויבאו דרך פיות השרשים אל תוך העצים הרכים הרעננים ויתחדשו בקרבם אחרי בלותם.

ראיתי את השמש בגבורתו – לא אותו, כי את אורו ראיתי, טעמתי, התענגתי עליו ואדע כי אור השמש הוא.

גם המה לא ראו את השמש, לא הביטו אליו אף לא שמו אליו לבם, ואם זכרוהו ואם הזכירוֹ אחר אליהם עקשו פיהם, הפטירו בשפה, הניעו ראש; כחשו בשמש ואמרו: לא הוא, או זכרו את רעותיו אך לא את טובותיו; אמרו: מה שמש כי נַחשבנו! שמענו, כי לא צח ולבן הוא כאשר יֵראה לעינים, כי באמת מראה תכלת מראהו, כי נכתם הוא על פניו וקרבו נשערה מאד… על אורו התענגו גם הם, את האור ראו כי טוב, אך את מקורו לא ידעו, לא הכירו – אמרו: אך אור יום הוא…

שבתי וראיתי את השמש בבואו, – ראיתיו ומעי המו לי…

גם המה ראוהו, אליו הביטו, אליו התבוננו – ראוהו ושמחו בלבם על כשלונו, על רדתו; אמרו: גם אתה זקנת כמונו…

כן דברתם. גם השמש זקן כמוכם, כמונו, אך אתם לא הייתם כמהו בנעוריכם, לא נתתם אור, לא הפיצותם חֹם, לא הייתם ברכה.

אכן גם השמש הוא כבר קצה נפשו בחיים, גם הוא שואף אל מבואו: – אם לא אוכל עוד לתת אור, למה זה אנכי? הנה הירח והכוכבים עולים לצלעי – אליהם יביטו, אותם יעריצו ועל אורם יתענגו כל קטני־ארץ; המה בטוחים מחִצי לשון, מִנַחשי לבב, מרשפי קנאה, כי על כן מאורות קטנים הם.

אל תראוהו, שוררים ומקנאים, מקטיני כל גדול, מזילי כל יקר, אל תראוהו שהוא אדמדם, אין אש ואין אור, כי סר כחו מעליו, כי זקן, כי חלש – עוד מעט ובא השמש וחשך היום, וזכרתם אותו, את השמש בגבורתו תזכרו, את מעשה תקפו תזכרו, את אורו היקר, הנעים, את עת גאונו תזכרו ולא את רפיונו; כי הן לא יהיה עוד, ובאין סמל הקנאה נגד העינים תמות קנאה גם היא.

אגם גדול ורחב ידים השתרע בבקעה, שוקט על משקע רפשו כראי מוצק, מתוכו נשקפו השמש ביום והירח והכוכבים בלילה, מראה הרים ויערות וכל אשר מסביב, וירוקה עלתה על פניו כה וכה בירכתים, וצפרדעים שם קננו בתוך בצֹאתיו וגבאיו אף נתנו זמירות ביום ובלילה.

ושם מנגד מעין דק כפתיל כסף יוצא מן ההר, נוטה הֵנה והנה, משרך דרכיו כנער שובב, נוקש בשן־סלע מצוק – והעלה קצף ונטה מפניו, פוגע באבנים ובחצץ – וְהָמה ושרק ועבר עליהם: נחפז הוא לעשות דרכו ואין זמן ועת גם להביט נכחו ולסֹל לו דרך ישרה.

והאגם נשא עיניו הירוקות ויבט ויָתר כה וכה, כי איש מנוחה הוא, וירא את המעין הנוזל מן ההר, אץ רץ כעבד מֻרדף בלי חָשָׂך, ויבז לו בלבו; ויאמר: מה קטֹנת, אחי, עד אשר כמעט לא תֵראה מנגד אם לא יאַמץ הרואה את עיניו. ועתה לכה איעצך ולא תוסיף עוד ללכת בודד בתהו לא דרך לבלתי הֵראות ולבלתי הִזָכר – בואה אלי וּמְצָא מנוחה בחיקי, כי רב גבולי, כי עמֹק ורחב יצועי, והיה כי נתחבר יחד וגדלנו מאד ועל פני כל נִכָּבד.

ויען המעין ויאמר: קטן אני למראה עינים, אך מקורי ברוך, הוא יחדש כחי בלי הרף והוא יריצני, והדפו מים את מים ונערמו מים על מים; וחַלק אחלק ממימי לאחרים, לנהרות ולאגמים, בעליל לארץ או בתחתיות, וכי ירבו מימיהם וגדלו ורחבו – והרחיבו עלי פיהם. וכל עוד שפע תהום אינק ומקורי לא אכזב, לא אוכל להתחבר לאגמים, לא אוכל לאסוף אל קרבי מים זרים, לא אוכל ללכת בדרך סלולה. קטֹנתי – אך עמי מקור ברכה; גדלת – אך מָלֵאת מים זרים. ידעתי: רבים יביטו אל הרֹחב ולא אל העֹמק, יראו לעינים ולא למעמקים; ואולם מה לי ולהם? ידעתי נפשי, ידעתי את פקודתי, ואותה אשמור לעשות.

ויאמר האגם: צדקת ממני; צעיר אתה לימים ואני – זקנתי. בנעורי גם אני הֵקַרתי מימי מקרבי וגם הפיצותים החוצה, אך עתה לא אוכל עוד התאמץ, כי עברו ימי החפץ והמעשה וכל מאמצי־כח. הזנחתים – והם מעטו, דללו, נסבו לאחור. ואני עודני חפץ חיים, ומיראתי פן יעלו שארית מימי בתהו וחרבתי והייתי כאחד נחלי הבַּתּות, הנני אוסף מים זרים אל קרבי ממעינות איתן מסביב; המה ינחמוני והם ישעשעו נפשי לעת זקנה.

ימים רבים בקש דוד מאת האלהים: גל עיני ואביטה נפלאות; הודיעני ארח חיים, הראני רזי עולם, תעלומות נצח, צפוני העתידות, או האך בצלם יתהלך איש, אם כבהמות נמשל נדמה?

ויהי היום ויאמר אליו אלהים: אל תקשה לשאול ואל תבקש ללכת בגדולות ובנפלאות ממך. הן לאיש מעשה יצרתיך מבטן, לאיש עושה מלחמות, מרחיב גבולות, מכונן ארץ ועם – ואַל לאיש מעשה להביט מבעד למסך ולנחש עתידות, פן יראה ורפו ידיו. העלילה והחזון לא יתאימו יחדו ויוצרי דברי הימים – עיניהם אך נכחם יביטו. ואולם חכה לי, עוד מועד לחזון; לעת זקנה אגַלה עיניך מעט.

באו ימי הזקנה, באו ימי המנוחה. ודוד לא יכול עוד לעולל עלילות כתמול שלשם; שקעה אִשו, סר כחו, רפו ידיו. אך בחיים חפץ מאד: נפשו אִותה לראות פרי עמלו, פרי המלחמות והגבורות והתשועות אשר עשה כל ימי חייו, לראות בטובת ארצו ועמו משא נפשו מעודו. לוּ יכול לחיות עד דור שלישי!… אמנם כי זקנתו נעכרה במחשבות רעות, בדאגות ובחזיונות קשים, אשר זחלו כנחשים בחדרי לבבו וכעננים העולים על טֹהר הרקיע להעיבו: הן בירכתי ביתו רעה נשקפה; בניו צררו, ארבו, יקשו איש לאחיו; בארץ נגלו פלגות־עם, קנאת שבט מרעהו, ומחוץ – נשאו גוים ראש… בכל זאת הנה מה טוב ומה נעים תחת השמש – מדי בוא אליו מלאך המות לקחת נפשו, כי מלאו ימיו, גער בו ויגרשהו וילך…

ויהי היום ודוד הזקן ישן שנתו ונפשו מרחפת בין ארץ ושמים, מריחה מרחוק חיי עולם, – והנה חזון נראה אליו. בחלומו והוא יושב מרומים בשער השמים, משם יביט לארץ והנה הר גדול ונורא והמון רב לאין מספר עולים ויורדים בו – עולים בצלע ההר מזה, מעפילים ברב־כח, צוֹעים בזעת אפים, צועדים בלי הרף; איש במסלתו ואיש בדרכו ילך וממולו לעמת פניו פרחים רעננים, טללי אורות, חזיונות נֹעם וכל חמדה. הוא עולה – והפרחים והאורות וכל החמודות הולכים ורחוקים, הולכים ונִדָפים, כמו יד נעלמה מעתיקה אותם לאחור. אַיָּן אפוא כל החמודות אשר נראו לעיניו בכל הדרך במעלה ההר? ומתי יגיע אליהן? אולי בראש ההר? שם ינוח מדרכו ומעמלו, שם יראה כר נרחב, ירעה על מי מנוחות, ישתעשע בכל הטוב ובכל היקר אשר משכוהו אחריהם ואשר הסבו עיניו אליהם ואשר הרהיבוהו כל ימי עלותו בצלע ההר. והוא אוזר חיל, מאמץ כחו מאד, מרחיב צעדי אונו, והנה הגיע עד הראש… הוי מקסם כזב, הוי משאת שוא ומדוחים: אין פרחים, אין אורות, אין כר נרחב, אף לא מנוח מעט לכף רגלו! צר המקום מאד, צר ומצוק כשן־סלע, ואין מעמד ואין מקום לפנות בלתי אם אל עבר פניו בצלע ההר מזה, במורד. והוא אוחז דרכו ויורד, עיף ויגע, נואש, מר־נפש, קודר וכואב, נשען על משענתו, והוא יורד ויורד בלא כח, בלא חמדה, אך בלי הרף; אין מקום לנטות, אין לשוב אחור, כי אם לרדת בצלע ההר, לרדת נכחו, לרדת בלי הפוגות. ולנגד עיניו מטה – מחשכים, מוראים, תקוֹת נכזבות, חלומות תהו, מדוי־לב ונפש, צללי־אֹפל וצלמות. וכאשר יוסיף לרדת כן יגדל וכן יחזק וכן יקרב אליו, הלוך וקרוב מהרה, מראה הבלהות והמחשכים והצלמות, עד רדתו מן ההר, עד השלימו דרכו, – עד עת קץ…

ואחר נפתחו השמים ושמי השמים, שם ראה דוד מטוּב השמים מֵעָל – מראות הוד וגֹדל ונֹעם אלהים, אשר לא יוכל איש לדבר ולא עט סופר לתאר ולא לב בשר להכיל.

מה ההר, ומי העולים והיורדים בו, ומה הדרך הגדול והנורא הזה, והמראות הגדולים והנפלאים שם ממעל?

– הָרְאֵיתָ, בן־אדם, אֹרח חיים; זה הדרך ילכו בה כל בני תמותה מקצה חלדם ועד קצהו. משם והלאה – עולם חדש, עולם שכֻּלו אורה, שׂבע שמחות ונעימות וחיי־נצח עם בני עליון. אותו לא יראה האדם וחי; אך אתה הָראית הפעם אפס קצהו, כי הנה כלית דרכך בחלד וגם הנך עומד לגורלך לחיי עולם.

ויאמר דוד: אם כן למה זה אנכי. בואה, בואה המלאך הגואל, קרבה אל נפשי גאָלהּ, העבירני מבית מלוני אל בית עולמי!

ויגוע וימת ועל פניו כמראה אור נֹגה מזיו כבוד החיים העליונים.

לאט לאט עושה הוא דרכו, שולח מימיו הטהורים על פני חוץ, משקה אדמה צחיחה, מרוה נפשות שוקקות, מצמיח פרחי חמד, פרי ברכה – מַשלים חקו עלי אדמות.

והנה שמה בו הקנאה את עינה לרעה, הפיחה עליו ברוחה, רוח זלעפות, נִסתה להוביש מקורו ולא יכֹלה: המעין הולך לבטח דרכו, עושה מעשהו אשר יעד לו יוצרו, ומפני שריקות נחשים וקול מלחשים ורוח מקנאים לא ישוב אחור.

והקנאה מעשה ידיה לא תרף; המעין לא יחדל להקיר מימיו והיא לא תחדל להקיר רעתה, כי הנה זאת פקודתה היא עלי אדמות; והנה היא לוטשת לו עיניה, חורקת שִניה, משננת לשונה: המעין הזה לא לנו הוא, לא לנו, הולך הוא לו ארחות עקלקלות, נוטה הוא מִקַו זה שַׂמנו, הֵנה והנה ולא רוחנו, משַׁלח הוא את מימיו על פני אדמה טמאה… ועתה הבה נתחכמה לו, לכו ונסתמנו וגדרנו בעדו ולא יֵראו עוד מימיו בקרב מחננו.

זממו ועשו: זרו פרש על פני מוצאו, עפרו בעפר, סקלו אותו באבנים עד היות ערֵמת העפר והרפש מחסום לפיו – המעין נעצר, מימיו חתמו למו, בתוך יודעיו לפנים נפקד. כל שותי מימיו ערגו אל אפיקיו, צמאה לו נפשם – והוא איננו. והקנאה ונושאי כליה שמחו בלבם, אמרו: יכֹלנו לו, בלענוהו, בא קצו!

הוי, שוא לכם יוצרי עמל, לריק יגיעכם ושמחתכם לא לאֹרך ימים. המעין – לא בור כרוי הוא וּסתמוהו בידים, כי רוח אלהים נוססה בו, הרוח המפעמת כל הבריאה אשר ברא ה', האומרת לחרס ויזרח ולעץ ויצמח ולכל היצורים – ויאחז איש איש דרכו מבלי נטות ימין ושמאל.

המעין נעצר – אך מקורו לא יבש, ויפַכּה במסתרים ויאסוף שפעת מימיו, מי תחתיות, בקרבו עד עת מועד.

ויבא היום ומימיו פרצו בעֹז; פֶרץ מים כבירים, שוטפים, מגיחים, גרפו רגע אחד את הרפש ואת האבנים ואת העפר אשר טפלו עליו לשום לפיו מחסום. אלה נמַקו נפוצו, היו כלא היו, ומי המעין החתום יוצאים על ארץ רבה כתמול שלשם, וחפרו והרוו והולידו והצמיחו והיו לברכה בקרב הארץ.

וברֹב הימים גם שורריו הָשלמו לו – הקנאה, צרתו, מתה על פניו.

והנער שמואל הלך מכפר מושבו אל העיר הקרובה, מהלך שלש שעות, וישב שם בבית דודו ימים מספר. בימי שבתו בעיר התבונן אל אנשיה, אל דרכיהם ואל מעשיהם והכל היה חדש בעיניו, כי זאת לו הפעם הראשונה לראות עיר ומלואה. ובשובו הביתה ספר לאחיו לאמר: ראיתי אנשים אשר כל ימיהם מנוחה, אחרים עושים להם את כל מלאכתם והמה לא ירימו את ידיהם הרכות והענוגות; ואנשים העוברים במרכבות מדי צאתם מביתם העירה ומדי עשותם גם כל דרך קרובה, נשוֹא ינָשאו ולא יצעדו. ואנחנו עובדים כל היום עד היות ידינו כאבן מקשה, ואנחנו הולכים ברגל כל דרכינו ועקבינו מבֹקר לערב יֻכַּתּו… אשרי יושבי העיר, כי חלקם בחיים!

וישמע אביהם ויאמר:

– שמעו, ילדים, ואספרה לכם דבר.

הדגים הצעירים ראו אניות וסירות שטות על פני הים ואנשים עולים ויורדים בהן, נִשָׂאים על גביהן, עוברים בטח על פני תהום רבה. ויתקבצו הדגים מסביב ויתבוננו אל החדשה הזאת ותעבור עליהם רוח קנאה; כי כן דרך הצעירים לשאת עיניהם אל כל חדש ולבקש חליפות כל היום.

ויהי בערב בשובם משוּט בים אל מעונתם, אל סעיף סלע איתן אשר בירכתי תהום, ויספרו בקהלם את מראה עיניהם ויאמרו: מי יתן והיו גם לנו בתים כאלה אשר נשב בהם מושב אדם בלב יַמים ואשר יעבירונו בטח לכל מגמת פנינו, ולא ניַגע סנפירינו עד תכלית מאמצי־כח. – ויאמרו אליהם זקניהם:

אַל תִּשְׂאוּ עֵינֵיכֶם לַאֲשֶׁר לֹא לָכֶם,

פֶּן־יֵלֶךְ תֶּמֶס הַטּוֹב אֲשֶׁר עִמָּכֶם.

אך הצעירים הניעו ראש ויאמרו:

הַזְּקֵנִים סָרֵי טַעַם וְתוֹרָתָם – קִפָּאוֹן,

שׁוֹמֵעַ לָהֶם יֵלֶךְ קוֹדֵר, יַבִּיט צַר מָעוֹן.

ויהי היום וירגזו תהומות והים היה למרקחה: אניות קטנות וגדולות ירדו במצולות; מהן טבעו מפני סער מתחולל, והרבה יתר מאד טִבְּעו בני האדם במלחמותיהם על פני הים; כי האדם מרבה להרע ולהשחית מן הטבע על אחת שבע. – ויראו הדגים ויאמרו: האח נפשנו! הנה כלי־שַׁיִט יורדים ממרומים כעַיִט, המה ישאונו וינטלונו ועל מי מנוחות ינהלונו ואל כל דרכינו יעבירונו. ועתה עושו ובֹאו, מהרו לגשת כל אשר לו סנפיר וקשקשת, שימו שכם, הטו וּדְחוּ, מִשׁכו וקחו, עלו וּשְׂחוּ!

ויתקבצו כל צעירי הדגים מסביב לאחת האניות אשר היתה תקועה בקרקע הים עד חֶציה, וימשכו ויהדפו בכל מאמצי כח ויוציאוה ויעלוה מטיט היון. הרבים בהם יצאו מעוכים ורצוצים: כתף מרוטה, סנפיר שבור וקשקשת פרועה – ולא שמו לב: מה להם עוד לסנפיר ולקשקשת, והן מעתה ינָשאו על לוחותַיִם ולא יניעו ראש וזנב, אף בשרם ישכון לבטח…

וישבו צעירי הדגים באניה ויעברו מתהום אל תהום עבוֹר ושוט כל היום, ולא הניעו סנפיר ולא ראו עמל וייטיבו את לבם וישחקו ליום אחרון. והזקנים הניעו ראש, נדו להם, ויוסיפו לשוט בים ולהעביד סנפיר וזנב כתמול שלשם.

וירבו הימים והאניות בלו, התפרקו ולא צלחו עוד למלאכה. ואניות חדשות לא ירדו עוד ממעל, כי שִׁנו בני האדם את דרכם לטובה, כרתו יחדו ברית שלום, התחברו לחֶבר עמים, השביתו מלחמות בארץ וביַמים. וירדו הדגים ממכון שבתם המימה ויאמרו: נצא כפעם בפעם ונִנָער – והנה סר כחם מעליהם, סנפיר וזנב רפו, קֻמטו, שכחו נִיד־אֶברָתם, וינַסו לפרוש אותם ולא יכֹלו… ויוּטלו הדגים על קרקע הים כזוחלי ארץ, שוכבים, נאנחים, רואים בשׁוּט רעיהם, בהתרוצצם אנה ואנה, בהבקיעם בכח מעמקי־מים, – רואים ומקללים את יומם ואת התמורה אשר אִוו להם…

וככה שכבו בבשתם עד אשר רִחמו עליהם הדגים הזקנים ויקרבו ויעמסום על גבותם וישוּטו אותם בים בכח סנפיריהם לִמֻדֵי העבודה.

המלך שלמה שלח את עבדיו אל הר הלבנון לעבוד עם עבדי חירם, הצידונים, היודעים לכרות עצים. ויכרתו ארזים מן ההר ויעמסו באניות או שמו אותם רפסודות וישלחום על פני הים עד יפו ומשם הובילום ירושלימה ועשו אותם למלאכה לבית אשר בנה שלמה לה'. ויהיו חרָשים חכמים, אשר הקציעו את העצים במַקְצֻעוֹת בעוד היותם בלבנון ויעשו אותם מחֻטבים, צלעות ועֻבּים, עמודים, ספים, או אילים לחלונות; וישלחו אותם עשוים ירושלימה אל שלמה, אשר יוכל לשום אותם אל מבנה הבית, מבלי אשר תהיה בהם עוד יד. והחרָשים אשר לא ידעו כי אם לכרות העצים, שלחו את גזעיהם, כאשר הם, רפסודות על הים, ובירושלם השיבו החרשים החכמים ידם עליהם ויקציעום וייַפום ויעשום למלאכה.

ונער אחד מן הנערים, אשר נשלחו לבנונה לעבוד בעצים עם הצידונים, ראה והנה שכר המקציעים והמתקנים את העצים גדול יתר מאד מן המשַׁלחים אותם “חיים” אל מקומם, ויאמר: הבה אנסה גם אני לתקן את העצים והיה שכרי הרבה מאד וגם שם אעשה לי. ויקח מן הבא בידו, מַקצֻעות וגרזן, כשיל וכילפות, ויחל לחטוב בעצים – בעצים העשוים – הניף הוריד את ידו הקשה: הך! הך! ויחטוב ויגזור על ימין ועל שמאל ובמלחמות תנופה נלחם בם עד אשר יגעה ידו ועד אשר קלקל ועוה פניהם וישם אותם גֵבים גבים, זה קצוץ ורצוץ וזה מעוך וכרות – נשחתו העצים ולא צלחו עוד למלאכה.

ויבא שלמה וירא את המעשה אשר עשה הנער ויגער בו ויאמר: הוי נער אין־בינה! הוי קוצץ אוילי! לא את העצים המהֻקצעים והמחֻטבים יתקן המתקן, כי אם את העצים אשר אך כרֹת כרתו אותם מיער ועוד לא היתה בהם יד חָרש; ולא נער כמוך יתקן העצים (הוא אך שמור ישמור עליהם לתתם איש על מקומו במערכת), כי אם חרש אמן היודע במה ישלח ידו להיטיב ולתקן וממה ישיב ידו. ואתה, אשׁר הראיתני לדעת במה כחך גדול, הנני אפקיד אותך על מקומך ועל מלאכתך.

וישם אותו שלמה אל בין הגבעונים חוטבי העצים לעדה ולמזבח.

רובץ הוא על פני העמק כאף ממעל לפה, אך נשמת רוח חיים אין בו – אין נטף מים, אין לֵח, רק חֹרב, רק יבֹשת מעלה ומטה.

מקוה־מים היה העמק בשנים קדמוניות, מים כבירים שוטפים אשר כסו כלבוש מַערוֹ, שטפו עברו ויגיעו עד הסלע ויחבקו עבי גביו ויחדרו לצלעותיו ויחתרו ויקרקרו מוסדותיו ויפרצו בו פרצים ועוד מעט וַיָמש וימוט ויפול תחתיו; אך השמש הלוהט וזלעפות המדבר מסביב באו לעזרתו בעוד עת ויחלצוהו מֵחִבּוּק זרועות השטף. המים היו הלוך וחסור וישקעו ויחשו גליהם, ושאריתם נבלעו בארץ, באו בתחתיות כגנבים במחתרת, במחשכים ילָפתו ארחות דרכם ובלשון סתר שרשי הסלע ילֹקו, המשבָּרים, אשר חתרו להפילו, נשברו, שחחו תחתיו, המה היו למטה והוא היה למעלה – ולכל מראה עיני הרואה אך חֹרב, אך צחיחה וצמאון.

והסלע עומד על כנו, נשקף על העֵמק, אשר הרוח והשמש גִלו פני לבושו, ואותותיו אשר שמו בו המים הזידונים בהלחמם בו, סעיפים ונקיקים, גבנונים ומִפְרָצים, נראים מרחוק כמִחיַת־פצעים בבשר שוּבֵי מלחמה, ומראהו המחֻספס כפנים אשר קֻמטו מזֹקן, כשדים צומקים אשר נס לֵחם, כיער בשלכת…

דומם ושומם הסלע, אין מלחמה, אין קול המון מי מריבה וסביביו לא נשערה. רק רוח יליל ישימון יפקדנו לעתים, ונחשים בו יקננו, וינשוף ועורב עליו ישכנו, ורגל חית הבר תרמסנו – והוא רובץ תחתיו זה שנים אין־חקר, כענק נרדם עיף ויגע מכֹבד מלחמה – נרדם ואולי גם חולם… חלומות תהו ובהו? חלומות תחיה? עת תָּגֵל ערבה מקול המון עובר ושב, מקול צלצלי שירת הגאולה? מי יודע.

אל תראוהו שהוא שחרחר, נזעם־פנים, לובש שממה, ששזפתהו השמש, שהסתוללו בו רוחות המדבר, ששפוהו מערות חול; אל תבוזו לו, כי לא תהו עמדָתו ולא להבל וריק אחריתו – הן הוא מסתיר בחֻבּו אוצר נחמד, אשר לא יערכוהו זהב ופנינים: גיד מים חיים שוטף ועובר תחת המכסה הקשה, הגוּש לא־נכסף, – מים חיים קרים נוזלים, אשר בהִגָלותם והרוו והחיו, ושובבו נפשות רבות.

האף אמנם יגָלו? היפָּתח האוצר הסגור והמסֻגר?

אמנם כן; ואולם… למי יפתח הסלע את אוצרו הטוב? למי יתן מימיו – לפראי מדבר? לערמות החול? לקרני השמש הלוהט?

חכו לו, כי למועד שמוּר אתו; אך בוא יבאו אנשים בגבולו, אך דרוש ידרשו אליו ואל מימיו – ופתח סגוֹר קרביו והפיק צפוּנו למשחריו ונתן ולא יחשוך.

בא המועד: הענק הנרדם, אשר היה בעיני הרואים לעינים כדבר ריק אין בו מועיל, חש בקרבתו נפשות שוקקות, עינים תלויות אליו ואל טובו – ויתעורר ויתבקע ויתן מימיו ויַשק את העדה.

והסלע, אשר הסכין לשמוע אך שריקות נחשים מתחת וצריחת עורבים ממעל והמית סערות חול מעבָרים, זכה לשמוע הפעם שירה חדשה, שירת גאולה וישועה:

“עלִי, באר!” – עָנו לו.

כאשר הלכו בני ישראל במדבר היה הענן מרחף עליהם ורוח צח וקל עובר לפניהם להשיב נפשם. ויהי היום והם באו עד שפת ים־המלח נגבה מזרחה, קצה המחנה על יד נחל זרד וקצהו השני נשען אל עין־גדי, והנה נחל זרד היבש הכה גלים כים סוער – קני הזרד, אשר היו קופאים על עמדָתם בדממת המדבר, התנודדו, התנופפו, הניעו בדיהם הצנומים והדקים, כנערים שובבים המפזזים ומתרוצצים הנה והנה בעת שחקם במרחב; ולולא היו אחוזים ברגליהם בארץ, כי עתה רצו, דאו על כנפי רוח כצפרים עפות, יצאו בעקבי עוברי המדבר והלכו לרגליהם עד גדות הירדן.

ושם ממולם, בעין־גדי, גפנים עמוסות אשכלות ענבים, אשכֹלות על אשכלות, כיונקים על שדי הורתם, ועצי זית ותאנה וכֹפר מסֻבּלים פרי, נחים שוקטים, אם רוח ואם דממה סביבם, כהוזים, כחולמים. על מה אתם חולמים, גפני עין־גדי, עצי התאנה, שיחי הכֹפר – על החליפות ועל התמורות העתידות לבא עליכם ועל האדמה, אשר אתם מתנוססים עליה? על אשר תהיו פעם קנין לעם נביאים ומשוררים, אשר ישים שמכם וזכרכם לתהלה בספרתם, ופעם – מרבץ לפראים, אשר יעטו עליכם חשך ושממת־עולם והשכיחו את עמי הארץ שמכם וכבודכם?

וקנה־זרד אחד נשא ראשו בגאוה ובגֹדל לבב אל מול כרמי עין־גדי, ויאמר: – צר לי עליכם, הגפן וכל עץ פרי, הקודרים תחת משאכם, כי לא תנועו ולא תזועו ולא תשתעשעו לרוח היום, כאסירים אתם נצבים כלכם על עברי פי פחת ומחסרים את נפשכם מטובה ונחת. ואני – חבר אני לכל רוח כי יפוח, בחיים חפשי, אך לי לנפשי; כי אין עֹל ומשא ופרי מעמסה, לשום חרצֻבּות לרַוְחתי, לחֻפשתי.

ותען הגפן ותאמר לו: – לא לנו להיות מרדפי ריקים ושומרי רוח, כי לא עלינו גורלכם ינוח. עלינו לשקוד ולשמור על האוצר היקר אשר בחיקנו, כי יבשל ולא יִשל. הפרי – הוא שעשועינו ועליו גאותנו, הוא חיינו והוא אחריתנו. והזרד הריק והבוקק – מה אחריתו? בדיו יהיו למטאטא לטאטא את רפש הבית והחצר ואחר יוצג בירכתים ככלי מלא בושה וכלימה, ואחריתו – תהו, חדלון וכלימה.

והנער יצחק אברבנאל מלא רוח חכמה ודעת אלהים כאחד הגדולים בחכמי ישראל ויהי יוצא ובא בתוך בני הכהנים והנזירים והשרים הקתולים, אשר היו מתוכחים עמו בדברי אמונה ודת כמשפט הימים ההם (האבות היו מודיעים את ידם פעם בפעם ליהודים היושבים עמהם, והבנים היו מציקים לצעירי בני ישראל בזעם לשונם), ולא יכלו לו, כי הובישם ברב חכמתו, וכל לשון תקום אתו למשפט, הרשיע.

ויהי היום ויאמר אליו הנער תומש טורקמדה, מחניכי הנזירים: – צר לי עליכם, עם קשה־עֹרף, עם הולך חשכים, עם יושב בשׁפל ואין תועפת־רוּם לו, חונה סביב למשכנותיו הקודרים, אשר אין בהם כל פסל וכל תמונה, כל פאר וכל יפי ולא קול מצהלות חיים עליזים, וקורא מן המצר לאלהיו, השָׂם חשך סתרו גם הוא. ועתה שמעו שמוע אלינו ואִכלו טוב, בֹאו חסו תחת כנפי דתנו, דת האהבה והחסד והרחמים, וראו חיים! בואו אלינו – והתרוממתם ממעמקים לראש מרומים, ויצאתם מן המצרים למרחב־יה, ממחשכים לאור גדול, מחיי שממון לחיים מלאים חליפות ונעימות, שפעת מראות ותמונות כמשברי ים אדירים; בואו עדינו והשתניתם – והייתם ככל האדם. אולי יקשה בעיניכם, אולי יקשה גם בעינינו בראשונה בהתחברכם אלינו, אך ברֹב הימים נסכין ונשלים איש עם אחיו ועָם עם רעהו, ברב הימים תלמדו אל החליפה ואל התמורה, ואם לא אתם כי אז בניכם, הדור הבא אחריכם, יהיו עִמנו לעם אחד וידעו ביניהם מה טוב.

ויאמר אליו אברבנאל: – תודתי לך, הנזיר הצעיר, על המון מעיך ורחמיך עלינו ועל עצתך אשר יעצתנו להכחיד עצמנו למען ייטב לנו. אך שמע נא ואספרה לך:

הנשר הגדול, גְדֹל הכנפים, אֶרך האבר, המשוטט על פני ארצות ויַמים רחוקים לבקש טרף, אמר אל היונים אשר בירכתי הלבנון: מה לכן פה, יונים פותות, יונים מדַדות בקצה ארץ חשך ללא אור בהיר וללא מרחבי שמים, ומה כנפיכן הדלות והלבנות ללא תאר וללא הדר, לא שפעת נוצה ולא ברק צבעים, כנפים קצרות מהשתרע, רפות מהגביה עוּף, דלות מִסֹך על אחד השיחים הקטנים – מה אתן ומה חייכן כי אם קפאון ושממון, כלימה ובלימה. ועתה שמענה בקולי, בואינה ואשא אתכן על כנפי עד ארץ צלצל כנפים, אשר מתחת לקו המשוה, עד ארץ הֹדו מבֹרכת אלהים; שם לא תראינה רוח, לא תיראנה שלג וקֹר. שם כל עוף ארֻכּי אבר, גדלי כנפים, יפי נוצה, הדורים ביפעת צבעים מזהירים כצבעי הקשת אשר תהיה בענן. שם גם נוצתכן תגדל ותיף לנֹגה קרני השמש הזורחת בגבורתה שבעתים כאור שמש ארצכן; שם תגבהינה עוף עד גבהי מרומים אל בין כל עוף כנף המודד שמים בתעופתו ובאברתו שחקים. ואם לא כשחוק יהיה לכן להחליף נוצה (גם הנחש הרובץ על יאורי הֹדו, יחליף עורו פעם בפעם והחליף כח) ולהשתנות לתֹאר ולגֹדל, ואם תכבד מכן החליפה והתמורה – הן בזאת ייטב לצאצאיכן אחריכן: בדור אחר יהיו כיונים כנשרים…

והיונים שמעו אמרתו, הגו ואמרו לו: – נעימות בפיך, נֹפת תטוף מלתך, אך לנו לא תסכון עצתך ולחלקת לשונך לא נפֻתּה. אם קטנות ודלות אנו, רוח אל כביר יחיינו; אם יונים פותות אנו בעיניך – גיד ברזל ערפנו. ארץ הֹדו וכל יפעתה, הוד שמשה והדר גאון בעלי כנפיה – לא לנו הם, לא לנו. הדו – להודים, כי על אדמתה נולדו וקרני שמשה גִדלום וטִפחום. ואנחנו – בשרנו כמק יהיה ונוצתנו כאבק תעלה בטרם נהיה כמוכם, וצאצאינו – בטרם יהיו לנצח יאבדו. הנחש יחליף עורו כי נחש הוא (אך את דרכו לא יחליף); ואנחנו לא נלך לקראת נחשים, לא נשאף חליפות ולא נבקש גדולות – לא נחליף ולא נמיר טוב ברע או רע בטוב. בחרנו הסתופף בירכתי לבנון משׁוּט תחת כל השמים. טובה לנו שמשנו המשקיפה עלינו בנחת משמינו מרשפי שבע שמשות הֹדִיוֹת. טובות כנפינו הקטנות והלבנות מכל כנפי נשרים וידידות משכנותינו הצנועים מכל רחבי ארץ ותועפות הרים. גבולות עולם שם לנו יוצרֵנו ובהם נחזיק אנחנו וזרענו אחרינו עד עולם.

ימים רבים ישב היוצר על האבנַים בגשתו לברוא שמים וארץ ויהי “בונה עולמות ומחריבם, בונה עולמות ומחריבם ואומר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי”, עד אשר יצא מתחת ידו עולם מכלל־יֹפי – וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

גם את העולם הקטן, את האדם, לא עשה פעם אחת יפה בעתו, גם אותו תקן, חִדש, שִנה לטוב, עד אשר ראה יציר כפיו והנה הוא תמים בכל.

האדם הראשון היה מלמעלה כבני עליון ומלמטה כדמות הבהמה והקוף, שתי רגלים היו לו וזנב¹. וגם הרגלים וגם הזנב עוד לא ידעו את תפקידם. הרגלים היו מתחרות אשה באחותה; הימנית והשמאלית – כל אחת בקשה להקדים את רעוּתה, כל אחת התאמרה כי היא הראשונה ולה משפט הבכורה, היא המוציאה והמביאה את האדם, בהתהלכו תנחה אותו, והיה בהרימו הרגל האחת ותמהר צרתה ותפרוץ עליה פרץ – וַתַּכשֵׁלנה האחת את רעותה ושתיהן את האדם ולא יכול לעשות דרכו ולהגיע אל מחוז חפצו.

והזנב בקש להיות לפנים ולא לאחור ויעש הנה והנה ויתאמץ למשוך אחריו את הרגלים וגם את הראש ולהיות למאשר ולמורה דרך לאדם; וילך ויכָּשל ויַכשל גם את מאֻשריו; כי אין עינים לו ורק קנאה עוֶרת וגאוה אוילית מנת חלקו.

ויהי האדם במבוכה ובצרה גדולה; שתי הרגלים הכשילוהו בתחרותן, גדרו דרכיו, עוו נתיבותיו, והזנב הקופץ בראש הוסיף עמל ויגון, מהומה ומבוכה, עד אשר לא יכול לצאת ולבא, לא היו לו כל שיג וכל דרך, ותקצר נפשו למות.

וירא אלהים בעני האדם ויאמר: הזנב – הכָּרת יכּרת, כי לא ידע את מקומו ואת ערכו; לבהמה, לקוף יהיה מעתה. ואל הרגלים אמר:

יָמִין וּשְׂמֹאל, חִדְלוּ קִנְאָה וְתַחֲרוּת,

הֶבֶל הֵן, פְּרִי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת;

לֵכְנָה אִשָּׁה נִכְחָהּ בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה –

אָז תָּבֹאנָה יַחַד אֶל־הַמַּטָּרָה.

ויהי היום, לפנות ערב, והשמש, מלכת השמים והארץ, יגעה ברֹב דרכה ובעבודתה כל היום; כי כאם רחמניה עיניה על הארץ ועל כל אשר עליה לטובה ושחקה אליהם באור פניה, מדי עברה, ואָצלה להם מחֻמה למִחיה ופרשה עליהם כנפיה למרפא והיתה להם לאומנת ולמכלכלת ושעשעה אותם והשתעשעה בהם בכל עת. – ותאמר אל בנה, אל הירח, כי ראתה כי גדל הנער וכי רב כחו לרוץ אֹרח: – לכה אַתּה, בני, והיית לי מול הארץ להאיר לה מעט, כי עיפה אנכי, ואני ארד הימה ורחצתי והחלפתי שמלותי וארגיעה – ואשובה אל מסלולי ואל עבודתי. ויאמר הירח: לכי, אמי, לנוח ואנכי אעשה כדברך.

והירח – בחור מתהדר ומתיַפה (בראשית כל חדש ובסופו הוא מסלסל שפמו עד היות שני חדודי קצותיו יוצאים מזה ומזה למראה; ויש אשר ישים טבעות סביבו – ענקים לגרגרותיו; ויש אשר ימרק את פניו עד… הֵראות להם בהרות בהרות כהות), גא ורחַב־נפש, קשה־לב וקשה פנים ואך גדל ויצא מתחת כנפי אמו, נפרדו לדרכיהם ולמחשבותיהם – ונפרדו גם בהליכותיהם: היא הסבה פניה ממנו והוא גם הוא אחז דרכו אל עבר פניו ולא יראו ולא יפגשו איש את אחיו כי אם מעט. – והירח אמר בלבו: אמי הזקֵנה רכה וטובה היא עד מאד; שוחקת היא אל יושבי השפלה הזאת ומעניקה להם מאוֹרה ומחֻמהּ ומכל יש לה עד בלי די; לכן לא יכירו מעבדיה ולא יתנו לה מורא וכבוד כאשר לה יאתה, גם הילדים רסן מפניה ישַלחו וישחקו ויתהוללו בחוץ לעיני השמש, גם בני צאן ירקדו ויפזזו בשדה ובאחו, גם כל צמח האדמה, כל עלה מעץ, כל כוס־פרח יתפתחו יתערו ולא יתבוששו, כמו אין עין רואה ממעל… ואני לא כן אנכי עמדי: המעט מדרי מטה אלה, שֶׁפך הדשן אשר לעולמות העליונים, כי אביט אליהם וכי אשא להם אור פני כמעט – הגם לתת להם חֹם, הגם להפיק להם כל נפשי, הגם לחרוד אליהם את כל החרדה הזאת? לא, כי אני בחָזק אבא, עם רב אקח עמי בצאתי, ורוח לפני יהלוך, וענן וערפל סביבי, וידעו תולעי־אדם אלה וכל שוכני השפלה כי גאֹה אֶגאה, ארום בשחק, ארום בארץ – ויחרדו וייראו ממני ויקומו מפנַי עד עברי, ויתנו כבוד וגֹדל למושל הלילה…

ותרד השמש הימה ויצא הירח מושל הלילה בשער השמים ואת גדודיו לקח עמו להלָוֹת עליו בדרך, כמשפט כל המושלים העריצים, אשר בצאתם מחביון עֻזם החוצה ויצאו גדודיהם שומרי ראשם עמם להלוך לפניהם אימים. ויראוהו האנשים כי קשה הוא, עושה מלאכיו רוחות ואורו אור קפאון – ויקוצו מפניו ויבאו איש אל ביתו ואיש אל חדר משכבו. ותרא הארץ כי קר הוא וכי גדודיו לוטשים לה אלפי עינים נוצצות החודרות אליה ונתון לא יתנו לה מאומה – ותתכס בצעיף ותתעלף. ויראו הפרחים וכל צמח האדמה כי פניו פני אימה, כדמות מגל נורא נטוי על ראשיהם מלמעלה – ויחרדו וייראו מפניו ויסגור איש את גביעו ואיש את עליו ויִגלוֹם. וכל צפור כל כנף נָדַמוּ עצרו בשירים וכל הבהמה וכל החיה נאספו רבצו אל מעונותם וכל הארץ היתה לשממת אלהים.

והירח מתהלך חוג שמים בגאון ומביט לארץ והנה אין אדם ואין בהמה ואין כל נפש חיה, אין יוצא ואין בא ואין מקדם פניו. ובכל מקום בואו – נסו בני האדם מפניו ויעזבו איש את מעשהו בעיר ובשדה ויבאו בצל קורתם. והוא וגדודיו הביטו לארץ פעם בפעם מדי עברוֹ כל הלילה עד הבקר והנה היא עזובה וגלמודה, תהו ובהו וחשך, כיום ברוא אלהים ארץ ושמים. וירא הירח כי כן, וַתֵּכה מכעש עינו ופניו חורו וגדודיו שומרי ראשו חמקו עברו נעלמו אחד אחד עד צאת השמש והודהּ על ארץ ושמים. ותראֶהָ הארץ ותסר צעיפה מעליה, את האד ואת הערפל, ותפרוש זרועותיה למוּלה, מתרפקת על אִמה. ויראוה האנשים וימהרו ויקומו ויתרחצו וילבשו בגדיהם ויצאו לקראתה לקדם פניה בשמחה. והפרחים וכל צמח האדמה פתחו סגוֹר עליהם וגביעיהם ואור מלא ימצו למו. והצפרים וכל עוף כנף התעוררו ויתנו בשיר קולם, והאדם וכל הבהמה וכל החיה יצאו לפעלם לשחר לטרף. אף השמש הצהילה פניה ותשק מנשיקותיה לכל היקום, ותהי השמחה גדולה בשמים ובארץ.

וירא הירח וידע כי אך בדרכי־נֹעם יקחו נפשות, אהבה תעורר אהבה והגאים והרהבים – גאותם תהיה להם למוקש ורהבם עמל ואון.

ראה וידע – אך את דרכו לא שִׁנה ולא ישַׁנה עוד עד עולם, כי גאותו יסרַתּו וקֶשׁיוֹ אל חיקו שב: ברֹב הימים היה לבו, אשר לא ידע אהבה, לאבן והוא – כלו מקשה וקפאון; ואך גיד־אש (האש – היא הדם, היא הנפש לצבא השמים) עודנו מתפעם במעמקי לבבו למען יֵדע את מכאוביו.

“ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה”.

וירבו הימים ויקרא האדם שמות גם לכל צמח האדמה ולכל דגי הים. וירבו הימים והדורות והאדם העמיק למטה – ויקרא שמות לכל אשר על הארץ ולכל אשר בתוך הארץ פנימה, לכל היסודות שחֻבּרו בה יחדו; המריא במרום ברוח דמיונו – ויקרא שמות למלאכים, וברוח בינתו – וישם שמות לכוכבים. למלאכים העדיף – וירבו השמות על המלאכים פי עשרה או פי מאה; ולכוכבים החסיר – וירבו הכוכבים הרבה יתר מאד על השמות; כי כן רוח הדמיון מגביה עוּף מרוח הבינה ואין מעצור לו בשמים ובארץ ובשמי השמים העליונים.

והכוכבים אשר לא נִקּבו בשמות התאוננו לפני האלהים ויאמרו: למה נגָרע אנחנו מכל צבא השמים והארץ להיותנו בני בלי שם? ויוצא אלהים במספר צבאם ויקרא להם בשמות. – וישובו ויאמרו: הן האדם לא ידע את שמותינו וכלֹא אנחנו בעיניו, או כי יכלול אותנו לקבוצות: עיש, כסיל וכימה, הדב הגדול, הדב הקטן, – שם אחד למאה ואחד לאלף; בעוד אשר כל צמח וכל רמש קט לבדו שֵׁם לו בספרתו: ועתה אם לא שֵׁם לנו בתוך בני האדם למה זה אנחנו?

ויאמר אלהים: הן אם ידע האדם את שמותיכם ואם לא ידע, הלוך ילך לאורכם – ומה לכם עוד? דעו לכם: טובים נותני אור בלי שם, מבעלי שם אשר לא יאירו.

כל הלילה היו מלאכי אלהים עולים ויורדים בסֻלם־בית־אל: עולים – להתיצב על האלהים במערכה ולשיר לו, כמשפט; ויורדים – לשמור על יעקב הישן שם, כאשר צוה אותם אלהים. עד בוא עת עלות השחר והמלאכים עלו אחד אחד השמימה וישארו אך שנים – מיכאל וגבריאל, היושבים ראשונה במלכות השמים. ויסֹכּו לו באברתם לשמרו מחית השדה, ויפיחו עליו ברוח־צח־שחקים מפני זלעפות המדבר, ויזילו על פניו מריח בָּשמי גן־עדן, להמתיק לו שנתו ולהראותו בחזון מחזות־נֹעם, חלומות־קסם, תחת מראות העצב והרֹגז אשר ישבע בהקיץ, וישירו לו, כאשר תעשינה האומנות לעוללי טפוחיהן, ויאמרו לאמר:

שְׁכַב, נוֹדֵד מִסְכֵּן, לִין בְּצֵל שַׁדַי,

נוּמָה, נָס מֵאָה אֶל דּוֹד…

עוֹד תִּרְאֶה תִּשְׂבַּע עָמָל לְמַדַּי,

אַךְ אַחֲרִיתְךָ תִּשְׂגֶה מְאֹד.

ויהי בהיות הבקר ויעקב עודנו ישן והנה ה' נצב עליו. אז עלו גם שני המלאכים האלה לשום משטרם בצבא המרום עד שוב ה לשבת על כסא כבודו. המה עולים בסלם וגבריאל אמר אל מיכאל לאמר: – מיכאל אחי, אשאלך והודיעני: מדוע ככה יקר יעקב בעיני ה' עד אשר צוה עליו מלאכיו לשמרו בדרך ועד אשר, באחרונה, פקד אותו גם הוא בכבודו. הן הוא לא הורה את העם דעת אלהים כאברהם וכיצחק; אולי רבה חכמתו מחכמת אברהם, אשר לא למד מפי הורים ומורים כמהו, גם עתה הנה ישב לו ארבע עשרה שנה בבית המדרש של שם ועבר ויגרע אליו עוד תעלומות חכמה; אך הן הוא יצפון לו תושיה ולא ישים פניו להפיץ מעינותיו חוצה: והלא טוב מסכן הנותן חלק לאחרים מן המעט אשר השיגה ידו, מעשיר רב־אוצרות אשר יסתיר הונו בסתר אהלו ואין לזרים עמו?

ויאמר אליו מיכאל: – הן לא כמונו כבני האדם, שהמה רבים מחסורים להם בכל אשר יפנו ובאין עוזר ותומך להקל מעליהם לא יוכלו לעשות לאחרים. לאברהם היתה אשה, עזר כנגדו, עליה השליך יהבו והיא כלכלתהו; וכי רָוח לו בבית, יכול להַפנות לבבו החוצה, לצאת ולבא באנשים, לאצול מן הרוח אשר עליו על כל סביביו. ויעקב בגפו יבא ובגפו יצא, עני נודד ממקומו שבע־רֹגז ושבע עמל, הוא יזיד לו נזיד והוא יערוך יצועו (ויצועו, כאשר אתה רואה, אבנים מאבני המקום!), ומכל סביביו אין פוקד אותו ואין פונה אליו (כי כן דרך בני האדם: איש לדרכו ואיש לבצעו; קרובים המה למקומותם איש אל אחיו ורחוקים בלבותם כרחוק שמים מארץ): ההוא יורה? ההוא ימצא את לבו ואת עתו להפיק רצון לרחוק ולקרוב, ללמד דעת את העם? והן גם אברהם התכנס אל גבולו אחרי מות אשתו, עזרו ומשענתו, ויחדל לעבור בארץ ולעבוד עבודתו לרבים כקדם.

ויאמר גבריאל: וכי יבנה לו יעקב בית ובא אל המנוחה – הילך בדרכי אבותיו לשפוך את רוחו על עם הארץ? הן לוחות השמים, אשר עליהם כתובים עתידות כל איש וכל עם, לא כן יגידו. ויען מיכאל ויאמר: – הדרך אחת היא לאנשי־רוח? דור דור ודרכיו. דור הולך הביע רוחו לגוים בלשונם, עיניו ולבו היו אל החוץ ובביתו רבה המכשלה; ודור יבא ידבר אל בניו בלשון עמו, ייצק רוחו על זרעו וברכתו על צאצאיו. אברהם ויצחק למדו דעת את העם ומבניהם יצאו ויהיו סורי הגפן נכריה; ויעקב ישקוד וישמור על ילדיו לחנוך להם על פי דרכו והיו כלם נאמנים לדגל אבות, כלם דבקים בעמם הם וצאצאיהם אחריהם לדורותם.

והלא טוב לחזק יתדות האהל אשר לא ימוט, מהרחיב יריעותיו חוצה ותחתיו יאכל הרקב?

¹

ויהי אחרי כלות אלהים את מלאכתו אשר עשה בשמים ובארץ, ויאמר: מי ירד לנו ארצה ויגיד דברי לבני האדם? הן המלאכים – מלאכתם ומעשיהם בשמים ממעל וכי אשלח מהם אל שוכני תחתיות, לא יוכלו לעמוד הרבה על הארץ, פן יחטיאו אותם בני האדם או בנות האדם, כאשר היה לשמחזאי ועזאל. והנביאים – הלעולם יחיו? והמשוררים, אשר רוח ה' דובר בם – הרבים הם על הארץ? הן דורות מספר נמנו להם בדברי ימי עולם, ואם יהיו נביאים בכל דור ודור, ידברו בשם אלהים ולא יֵאמנו; ואם יהיו משוררים בכל עת ובכל מקום – ונקלו והיו ככל האדם. – את מי אשלח ומי יהיה למליץ בין העולמות העליונים ובין האדם?

ויאמרו השמים: הננו, שְלָחֵנו. מדי עברֵנו יום יום עבוֹר וסֹב על סביבותינו, נגיד דברך לאדם. ויאמר אלהים: טוב הדבר. עשו כאשר דברתם.

רק אל תשמיעו קולכם קול רם – מלא אחרי דבריו מלאך הפנים – דַבּרו בקול דממה דקה: כי הנה רֹב עמי הארץ אינם שומעים שפת השמים, זולתי עם אחד בארץ. דברו בלחש – והוא ישמע; כי מעודו קרוב הוא אל השמים (אזרח הוא בשמים וגר בארץ) ואזניו קשובות לאשר ידברו ממרום. והאחרים לא ישמעו, כי אין חפץ להם בשפת־שמים.

מני אז – השמים מספרים כבוד־אל, מגידים דברו לאדם, מודיעים מאשר נחרץ מֵעָל, מאשר ידֻבּר במועצה העליונה בירושלם של מעלה – אך אין אֹמר ואין דברים, כי אין נשמע קולם.

בלילה בלילה, עת בני האדם נמים שנתם, תעלה נשמת החוזה בתוך כל הנשמות העולות למרום, וראתה רבות ושמעה רבות מאשר יש ומאשר היה; ויש אשר יגֻנב אליה דבר גם מצפוּני העתים, אשר עדֶן לא היו. וכשוב הנשמה אל חיק בעליה, תְּעַר עליו רוח ממרום, תשיחהו – וִיספר לבני האדם מעט מאשר נִתּן להגָלוֹת: ממעשי יום־יום או מאשר היה לפנים שם ממעל; חזון העתידות – חזון רחוק הוא גם לגלויי עינים, אותו יצפון לו ולאחרים לעת רצון. – והנה החזיונות אשר נראו אלי זה מקרוב בעולמות העליונים.

א. – נַהֲרֵי דִי־נוּר¹

נהר די־נור יוצא ונִגר מתחת לכסא הכבוד, בירושלם של מעלה, המכֻונת כנגד ירושלם של מטה, ותקופתו ותוצאותיו אל קצָוֹת רחוקים. ושרפים עומדים ממעל לו, שומרים משמרתו, צופים הליכותיו, מפלסים נתיבות לפלגיו, מוציאים ומביאים את המלאכים הטובלים בו בבקר בבקר, בטרם ישירו שירותיהם ליוצרם. ויהי היום, ותעבור רוח קנאה על רעיהם, השרפים הצעירים, ויפַלגו תעלה לשֶטף אִשם, וייצרו להם גם הם נהר די־נור ליד הנהר הראשון, ויעמדו ויקראו בראש הומיות לעדת מלאכים לבא ולטבול בו ולשיר שירותיהם גם הם.

ורוח הקנאה הוסיפה לחתור במעמקים ולשוף ממעל על השרפים שומרי שני הנהרות ועל נהרותם; וירגזו נהרות ויהמו ויחמרו ויתגעשו ויתהוללו וזיקים ואבני אש – אש אוכלה אש – עופפו מנהר אל נהר ברעם וברעש ובשצף קצף, ומקול המולה גדולה רעשו שמים, התחוללו מחנות המלאכים, ותהי לחרדת אלהים. ומלאכים רבים, מלאכי שלום, שרקו הניעו ראשם, חדלו לפקוד את הנהרות, אשר לא היו עוד מקור שירה מעתה.

והשרפים הצעירים, בעלי נהר די־נור החדש, חשבו מזמה, העבירו שמועה, הוציאו דבה על הנהר הראשון, לאמר: זר ומוזר הוא, גֵר הוא בשמים ואל מקום אחר הוא שואף, אִשוֹ לא אש קדש, שלהבתו לא שלהבת־יה, דרכיו נפתלים, ארחותיו נלוזים ומגמתו לא טהורה. כהנה וכהנה החבירו במלים – ולחישת השרפים לא שבה ריקם: מאחרי כסא הכבוד יצא דבר ויעצור בעד נהר די־נור הראשון מעשות דרכו.

והנשמה ראתה, השתוממה, נגשה אל “חד מן קמיא” ותשאל:

– הגם במרומים יש קנאה ושנאה ותחרות וחתירות במסתרים? הגם שרפים יהיו לנחשים שרפים?

– יש ויש במרומים קנאה, שנאה, גאוה, תאוה וכל מדוי הנפש פי שבעה מאשר בשוכני תחתיות.

ב. – קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים

השמש באה ואני נושא עיני למרום – ואין כוכבים. נשַמו מסלותם ועקבותיהם לא נודעו. אנה פנו, אנה הלכו כל מאורי אור בשמים? היצאו גם הם למלחמת צבא המרום במרום והשאירו אחריהם עזובה רבה? אם הסתירו פניהם מבני האדם, כי חרה אפם על כל רעתם מימי המלחמה, אשר לא חדלה עד היום, אשר זה שלש שנים אין מלחמה ואין שלום בארץ כי אם תהו ובהו, מהומה ולא סדרים? אם נועדו לאספת סתרים ברקיע השלישי או השביעי להועץ, לדעת, מה הנגע אשר יביאו עוד על הארץ? מי יודע, אם אחרי מבול המים, אשר בא עליה לפנים, בימי עלומיה, ואחרי מבול הדם אשר נִתּך על הארץ זה עתה, – אם לא תפָקד עוד ממרומים במבול־אש, אשר ימחה, מחֹה והפוֹך על פניה, את הסיר ואת חלאתה גם יחד?

אני טרם אכלה לדבר אל לבי והנה הכוכבים יוצאים, איש בעקב אחיו, יוצאים, נוצצים, קורצים ברבבות עינים, ועוד מעט וימָלא הרקיע אותם; והלָך־מחשבות אחר לקח לבי למראה:

מה קרובים הכוכבים איש אל אחיו! מה טובו מערכותם, מה ידידות משכנותיהם! אכן לא כאדם יתנגשו, יעפילו, ידחקו איש את אחיו, יסיגו גבול רעיהם, יגזרו על ימין, יחטפו על שמאל; אין תלונות, אין דברי ריבות, אין פרץ ואין צוחה, כי איש על מקומו ואיש על גבולו יבאו בשלום במערכות השמים. איש אל אחיו יאירו פנים, איש לאחיו יחלקו מחֻמם ומאוֹרם, אך הָצֵר לא יצרו צעדי איש אחיו ומרֹר לא ימררו את חייהם כמונו, בני אדם יושבי חשך, – על טוב החברה יתענגו ורעתה אך זרה להם…

בלילה ההוא היתה לי “עלית נשמה” כפעם בפעם; הנשמה סרה הפעם אל בין כוכבים לדעת דרכיהם ולהתבונן אל הליכותיהם. ראתה, התבוננה, לקחה עמהם דברים; ומה ראתה? הה, זרים ומוזרים צבא מרום אלה איש לרעהו, בודדים הם במועדיהם, וגם בעמדם על משמרותם במערכת־שמים אחת, אין ידידות, אין אהבה, אין נחת. יעבור איש על פני אחיו – ולא יראה, יחלוף – ולא יבין לו, לא יקרב זה אל זה ולא יקָרב זה את זה; לא יפיק לו נפשו, לא יאיר אליו פנים ולא ישפוך לפניו שיחו, – קרת־לב, קרת־נפש, קֹר, קֹר, קֹר – קרח עולמים! כל כוכב בעיניו עולם מלא, ורעהו – ספיח עולמו, סרח העודף עמו.

– קרובים אנחנו איש אל אחיו, – אמר אחד הכוכבים לנשמת החוזה, – קרובים – לרואי מרחוק, ורחוקים איש מאחיו, פה באשר אנו, מרחק ש"י עולמות.

ג. – הַכּוֹכָב הַנִּדָּח

קבוצת כוכבים, חדשים מקרוב באו, אשר עוד לא נהפכו כלם מערפל למקשה, עוד לא נגה אורם על סביבותם ועוד לא פלסו להם נתיבות במרום, דחו מקרבתם כוכב מוצק, בהיר, בן כוכבי־קדם, אשר שכן בתוכם מרב ימים ויאצל עליהם מאורו, ויתן עליהם מהודו; כי היה יתרון אורו לשכים בעיניהם וטובו ויפיו לסמל הקנאה להם. ובהריקו להם ברכתו יום אחד, נועדו עליו, המו, רגשו ואמרו לו: – מחֹמר אחר קֹרצת, מקצה־שמים אחר מוצאך, אורך למפגע לנו, הליכותיך זרות ועקבותיך נפלאות ממנו – לך מעמנו, כי לא נוכל לשבת יחדו!

הכוכב הנדח יצא למרחבי שמים, בא אל עולמות אחרים, ובכל מקום בואו הפיץ אורו, אור חדש, אור יקרות. ובכל מקום בואו שמחו לקראתו, קדמו פניו בכבוד, הגידו תהלתו על פניו ובגללו זכרו לטוב גם את הכוכבים אשר ישב עמהם לפנים, ועוד מעט ויצא שמו בכל העולמות – וגם בעולם הקטן, מעון הכוכבים הקטנים, אשר הרחיקוהו מעליהם; ויצר להם מאד, בושו נכלמו, נקוטו בפניהם, והתהלות, אשר הביעו לו במרחקים ואשר נאצלו עליהם בגללו, היו להם כמדקרות חרב. אז שתו לו בחלקות, התרפקו עליו, קראו לו ואמרו לו: שובה אלינו, שובה, הילל בן־שחר, זכור ימי שבתנו יחד, נסה עלינו אור פניך, בואה אלינו ונכבדך! – אך הנה הוא קרוא אל עולמות רבים לחלק להם מאורו: אל מי יפנה ראשונה? האל מכבדיו, משחרי פניו, אשר לפנים לא ידעוהו, אם אל מנאציו אשר גרשוהו מעליהם – וישַׁלחוהו בדרך טובה? לפנים ישב בתוכם, וירא מנוחה כי טוב; ואולם עתה יודע הוא דרכו, עתה הכיר תעודתו: כוכב־לכת הוא ועל כל קצות השמים הליכותיו. יתר אור לו – ויתר תנועה. הטוב גורלו מבני ערפל, אם לא היה לו היתרון – לחסרון? לא עת לו לחקור זאת (ומה בצע כי יחקור והן לא בידו טובו). והוא הולך, עובר ושב במרחבי שמים ומפיץ אור על כל. אולי מדי עברו יסור גם אל קבוצת כוכביו אשר ידעם מאז, ואשר גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.

ד. – עַל שַׁעַר גַּן־עֵדֶן

אברהם יושב על פתחו של גיהנֹם, – כה תספר האגדה, – ואיננו נותן כל איש אשר אות הברית בבשרו, לבא שמה.

ואת ישמעאל בנו הושיב על פתח גן־עדן ויצו עליו לאמר:

– כל אשר אין אות הברית בבשרו, אל תתן אותו להכנס. הערלים – לגיהנם, בני ברית – לגן־עדן.

וישב ישמעאל ליד הנהר, הסובב את גן־עדן, לשמור משמרתו ולעשות מלאכתו – לאסוף את אשר יֵאסף ולהשיב על עקב את אשר אין משפטו לבא.

אך עוד מעט והנה שכח ישמעאל את תפקידו ונהפך כקשת רמיה, – כל אשר אות הברית בבשרו לא נתן לבא, וכל ערל – אותו בחר ויקָרב.

וכי יבאו הבאים אל שער גן־עדן והעמיד עליהם רופאים לבקר את בשרם², – וקֵרב את אשר ירַחק ורִחק את אשר יקָרב.

ואברהם ידע את אשר עשה ישמעאל בנו ויֵרא אליו ויאמר:

– מה הדבר הזה אשר אתה עושה, ישמעאל בני, ולמי עוללת ככה? הן אחיך אלה, ואות הברית – אות אחוה, אות קרבת מולדת, בינך וביניהם; והן אל גיהנם לא יוכלו לבא, וגם משם הם נמלטים על נפשם כל עוד נשמה באפם; ואם גם שערי גן־עדן יסָגרו לפניהם, אנה הם באים? מה עשית – העל כי הקדים עשו לבא, פרש רשת לרגליך, התחבר עמך, גנב את לבבך, שמך גרזן לחצב בו – באחיך בשרך; ויעקב איש תם לא החליק לך לשון, לא עשה חֹנף, לא עשה רמיה, כי בתֻמו ובישרו בא, נתן ידו, נטה שכמו, לעבוד עמך יחד, לשבת אתך שבת אחים, – ותהדפהו בשנאה, ותסלף מחשבות צדיקים ותמר טוב ברע ורע בטוב?! מה עשית – העל כן מושבך על שער גן־עדן, למען הרחיק ממך את אחיך בני אביך, לסגור בעדם את המבוא, אשר נועד לך ולהם מאל אביכם, את המקלט האחד על ארץ רבה?…

וישמעאל עמד דומם בדַבּר אליו אברהם, ויקשב וישמע ולא ענה מאומה.

הנגעו הדברים עד לבו? ההיתה עליו רוח אביו לרפוא משובתו, להשיבו מדחי, להזכירו ברית אחים?…

אברהם ידע מנֹער את רעת האדם בארץ. בעיר מולדתו נרדף על מאנו לֵעָנות מפני אדונים עריצים, הָשלך אל כבשן האש על בלי כרעו ברך לאלילים, ואחר גלה מארצו מרעת יושבי בה. ובארץ אשר בא אליה לגור בה ראה חמס ושׁד, מהומות ומלחמות כל היום. גם אל ביתו נגעה הרעה: שָבוּ את בן אחיו ואת כל רכושו, ואך ברב עמל הצילו משבי וממות. ולאברהם היתה נפש רכה וענוגה ולבו הרַגָש הָמה ככנור לכל המראות והמעשים; מהומות שנאה נפשו והבט אל עמל לא יכול. ותבז בעיניו ארץ ומלואה וישא נפשו השמימה: שם האור, הזֹהר והטֹהר ופה חשך וטֻמאה ודברי עונות, ואם יש אור נוצץ על הארץ – הלא היא חרב מרוטה לטבח או אש־תֹפת הערוכה לשרוף איש על מחשבותיו אשר לא כמחשבות בני דורו.

ובנשאו מרום עיניו כפעם בפעם וירא את הכוכבים הנוצצים בהדר גאונם, ויאמר: מה נאוו בשמים כוכבי אור, והן ככה רבה יפעתם מרחוק ואף כי מקרוב… אכן, אשרי כל הקרובים אליהם שהם ישבעו נעימות, ירחצו בים־אור, יראו הוד והדר, אשר עין אנוש לא ראתה ולא תראה בחיים על הארץ!

ככה התהלך אברהם כל הימים ועיניו נשואות למעלה ומחשבותיו אל בין כוכבים, ומשא נפשו – ההוד הנוצץ שם מרחוק.

ויהי היום ויֵרא אליו מלאך האלהים וישאהו ויעלהו השמימה אל בין כוכבים ויאמר: – הביטה וראה.

ויבט – ותחשכנה עיניו מראות.

גושי עפר גדולים לא תֹאר להם ולא הדר, לא אור ולא יפעה, מִשטח הררים וסלעים, חתחתים ורכסים, בִּצֹאת וגבאים, גם אגמים נרפשים, גם עיים וחרבות, כדמות הרים נופלים, כאבני מסע שלמות אשר לא היתה בהן יד אמן – מחשכים, מחשכים על כל סביביו.

רגעים מספר עמד אברהם בתוך האֹפל, עיניו חשכו, לבו סחרחר ונפשו מרה לו. פתאם נסבו עיניו למטה וירא והנה כוכב נוצץ, מזהיר כאור נֹגה.

– מי הכוכב היחיד הזה? ואיה כל הכוכבים אשר ראיתי בעוד היותי על הארץ?

– הכוכב הזה היא הארץ, אשר מאסת בה, והררי אֹפל אלה – הם הכוכבים.

ויאמר אברהם: אם כן איפוא, אם הכל נוצץ אך למרחוק, מה לי בין כוכבי מרום – אלכה ואשובה אל מקומי.

ויורידהו המלאך וישיבהו אל הארץ.

כוכב צעיר, אשר זה תמול יצא מערפלי־טֹהר, נשא עיניו וירא את הכוכבים הזקנים והנה רבים הולכים לאורם – וילבש גאות ויעט קנאה ויאמר: מה יפה, מה אדיר אורי בכל השמים: ומדוע זה אין פונה אלי? מדוע לא יקדמו כרובים פנַי בכבוד ולא ילכו לאורי ולא ישיחו בי בשערי שמים? אכן ידעתי: בקרובי לא אכָּבד, במסבי לא אֵחשב – הבה, אשימה פני אם עולם אחר… ארדה אל הארץ ואפיץ עליה אורי, אור חדש עליה אאיר, ונודעתי והתגדלתי ויצא לי שם בקהל רב.

ולכוכבים מלאכים המֻפקדים עליהם לנהל אותם מנֹער, ויצאו לפניהם ונחום בעצתם, עד אשר יגדלו וידעו ובחרו את דרכם. וירא המלאך המנהל כי הרחיב הכוכב הצעיר את נפשו ושואף אל מקום לא־לו, ויאמר אליו: לאט לך, בן־טִפוּחי, ואל תעפיל להתנוסס בלא עת. אמנם כי מָלֵאת כח ועִמך מקור אורה – לברכה לימים הבאים. גם רוח הגאון המתפעם בקרבך, אות לטובה הוא – לעת יבשל פריך. כאשר תגדל ירב אורך ופרץ מסביב והפיץ קרנים לרחוק ולקרוב. אך עתה הן עודך צעיר לימים, אורך עצור, צומח, בוקע, דֹם והתחולל לו עד בוא מועד ואל תפרוץ עליך פרץ ואל תצא ממסלתך ואל תשאף עולם אחר, כי שם יועם אורך ויכהה מפני מאורות אחרים…

המלאך דבר, הורה, הזהיר את הכוכב המתנשא; והוא באחת: אל הארץ, אל הארץ! שם יהל אורי, שם אוָדע ושם אכָּבד!

בפיו דבּר ובנפשו מִלא: התאזר עֹז, נתּק ממסלתו, צנח מעל עמדתו ויט לרדת… וברדתו – עוד אחת האיר על הארץ, אחת ולא יסף; כי התפוצץ ויפול רסיסים רסיסים ויטבע בארץ ולא נודע כי בא אל קרבה…

גם בטרם נולד המעין והנה היה כמתאונן. נטפי המים, אשר נִשאו בּמרומים על כנפי אמם, העננה, מרחפים איש על פני אחיו, משוטטים במרחב־יה, קצו מפני השַיִט הממֻשך ויאמרו: עד מתי ננוד וננוע ככה מבלי מטרה, מבלי מנוח, מבלי יסוד מוצק תחתינו, השמש תכה על ראשינו, הקֹר יקפיאנו והסער ינידנו, גם נשרי שמים יפגעונו בצלצל כנפיהם ויזרונו לכל עבר: ועתה הלא נבקש לנו מנוח על הארץ מתחת, שם לא נהיה למפגע לשמש ולרוח ולבעלי כנפים ושם נסֹל לנו מסלה ודרך לכל אוַת נפשנו.

ויתורו נטפי המים וידרשו ויבקשו וילטשו עיניהם, עיני הבדֹלח, לארץ מטה, לדעת אנה יֵרדו. ויהי כי התנגשו אחד באחד ועיניהם שתו לנטות בארץ – והמה כלם עינים – וַיִכְבּדו וינָתקו פתאם מחיק אמם ובטרם ידעו מה היה להם והנה ננערו נפלו יחדו אל אחד היערים. שם תעו הנה והנה בין עצים ושיחים וסבכי יער, הימינו, השמאילו, הלכו הלוך ושוב, הלוך והלָפת ארחות עקלקלות, ואין דרך ואין מוצא. ויהי לעת ערב והקֹר צופה להם, מבקש להצמיתם, והפראים באים לשבור צמאם ומלקקים אותם וגורעים מהם רב, ועוד מעט ולא תהיה להם פליטה. ויחגרו שארית כח וינקרו ויקרקרו כה וכה ויקבו חור באדמה ויבאו בתחתיות־ארץ. וישתפכו ויקָוו שמה, החלוץ והמאסף אשר אחריהם, לא נשארו ביער כי אם מעטים; ואלה, הנחשלים אחריהם, היו לשלל לחרב ביום ולקרח בלילה וללשון הבהמה והחיה, או נבלעו בתוך עשבות היער, ושאריתם התפרדו לרסיסים קטנים ודקים, אשר לא תשורם עין, ויתגנבו ועלו על כנפי ערפל אל מרחבי רקיע ויפוצו הנה והנה ולא נודע מקומם אים.

והנמלטים אל תוך הארץ התחברו יחד ויסֹלו ארחות דרכם במחשכים במעבה האדמה ויחתרו לרדת למטה משכבת הסלעים ושרשי הצמחים או לנטות מפניהם ימין ושמאל, וימששו כעורים דרך וילכו הלוך ונסוע. האח, מה טוב ומה נעים! אין רוח ואין שמש, אין שטן ואין פגע רע, שם יתהלכו במישרים ושם ינוחו יגיעי כח!

אך בעודם מתהלכים כה וכה והנה היתה רוח אחרת עמם ויֵרגנו במחבואיהם, לאמר: מה זאת עשינו כי באנו במחשכי ארץ וכי חצבנו לנו פה קבר חיים, אשר לא נראה ולא נֵראה ולא יהיה לנו שם וזכר על פני חוץ; הלא טוב לנו לצאת על ארץ רבה ולהתהלך ברחבה תחת השמים, גם כי יהיה עלינו להלחם ולעמוד על נפשנו, גם כי תהיה לנו המלחמה מפנים ומאחור, גם כי יפול ממנו כאשר יפול – הן זאת תורת החיים – רק חַיָתנו באור תראה, כי מתוק האור וטוב לראות את השמש!

ויהי המה הולכים הלוך והָמֹה, הלוך והתפרץ מפני חשך, ותבָּקע להם הארץ ויצאו בין נקיקי סלעים וערֵמות חול בקצה המדבר – ויהיו למעין. ויראו את האור כי טוב ויפזזו ויכרכרו בעליצותם ומרֹב שמחתם שבו התפרדו הנה והנה וכמעט אשר תעו ואבדו דרך, וכמעט אשר זֹרבו נצמתו מפני זלעפות המדבר ונבלעו בין החול לולא אחת מנאות המדבר הקרובה אשר היתה להם לעודדם, ויסֹבּו וילכו בלא־כח עד בואם אליה. משם והלאה נקוו נאספו יחד ויבאו במשעול צר, הר גבוה ותלול מעבר מזה ויערות עבֻתּים מעבר מזה. והמעין שוטף במרוצתו, מתפתל כנחש עקלתון וחותר להרחיב יצועו, להשתרע, לפרוץ ימין ושמאל – ולא יוכל. אז שב ויתגעש ויהמה וַיָקֶם שאון ויאמר: הלעולם אלָבט בין המצרים, גדר מזה וגדר מזה, בלִי מוצא, בלי מרחב, ושם במרחקים יאורים נהרים רחבי ידים, על פניהם יפזזו קרני השמש יומם ונגֹהות ירח וכוכבים לילה, ועל גדותם מזה ומזה כל־עץ וכל־פרח נחמד למראה, עליהם עוף השמים ישכון ויתן זמירות ביום ובלילה. ואנכי – גל נעול, מעין חתום, כפתיל־כסף בעמק עכור, נצור מצוּרה, וסלעי מָגוֹר שומרי צלעי ויערות איתן ישופוני יסֻכּוני צאלים צללם, ואני הולך והולך חשך ולא אור, שוחק אבנים לחול ומלחך ארץ צחיחה כל הימים – צמתתני קנאתי, נלאיתי נשוא… לא, אשובה אעלה על במתי עב וארדה משם כר נרחב.

כה דבר המעין בנהמו וירַתּח רתחיו ויעל קצף כמרקחה ויתאמץ לדאות כפעם בפעם על כנפי רוח – ולא יכול, כי רבו וכי כבדו המים ברֹב מהלכו; רק חציו העליון, הקצף אשר על פניו, התפרד לרסיסים דקים ויעל ויבא ויתרפק על אמו, העננה, לאמר: הבי לי ברכה והורדתִּני אל ארץ מישור והייתי לים גדול ורחב ידים. והעננה התאמצה להביט כה וכה, לבחר לו על הארץ יצוע רחב ידים כחפצו – ולא יכולה, כי עורת היא, יען היותה צפויה תמיד לקרני השמש ולתעלולי הרוח; ותשאהו עד מעל לים ותריצהו מעליה אל מים רבים ויתבולל בהם כרגע לים גדול ורחב ידים…

והמעין, החצי הנשאר, עודנו מתהלך בין המצרים, שוקק, זועף, מתאונן על גורלו, הומה והולך, הולך והומה כל הימים.

הסיגים התרוצצו בתוך הכור אשר על האש, נחשת וברזל ועפרת ובדיל, עם הכסף, שנוּא נפש כלם – התרוצצו, רגשו, רעשו, כי אץ להם המקום בו הוטלו יחדו. לא יכלו להבין איך נפגשו יחדו עם הכסף הנמאס, אשר אין לו חליפות מראות ובעים וכֹבד כמוהם, ואשר לא יוכל להתחפש לעת מצוא ולשום על פניו מסוה אדֹם או ירוק או שחור, כברז וכנחשת וכעפרת כי תמיד אך מראה אחד ומשקל אחד וצלצל־קול אחד לו.

והעת עת רעש ורֹגז לכוּר וסביביו נשערה מאד. המפוח ממעל יַשב רוח מלוֹא בטנו והאש מתחת שוקקת בכל־פה, מרעישה כוּר ומלאו ומרתיחה קרביו, והמרקחה עולה ויורדת, מתגעשת ומעלה קצף כים זועף בהגיח אליו כל רוחות השמים. והכסף נִגר לאטו מזהיר, נוצץ מחריש בענוֶתו ומחכה לקץ: עוד מעט יֵחלץ מן הסיגים אשר סביב שתו עליו. וכל קבוצת הסיגים הומה, רועשת, גועשת: הנחשת – נחש שורק ושואף; הברזל משתונן, כונן להשחית הבדיל: הבָּדלו! היוּ לאגודה אחת! אין להתערב גם שונים! העֹפרת – עפר ואפר מעַוְרי עינים. וכלם יהותתו על הכסף, יבזוהו, ינאצוהו, יחרצו לו לשון, יהפכו טוב לרע ורע לטוב: הן המתכת יסוד עולם ואנחנו – ראשי כל קהל המתכת, קהל הקדש אשר בתוך הכור, הקדוש גם הוא, כי נאצל עליו מקדושתנו; והכסף החִוֵר, הרך, הגוּש לא־נכסף, מה הוא כי נתחבר עמו – אנחנו כֹל, ממנו הכל, ולו אין צדקה לדבר בשם כל קהל הקדש!

הסיגים מתרוצצים בכוּר, עולים ויורדים בו, והשקט לא יוכלו, כי הרוח מסביב הרעישם, ויקוֹד האש הדליקם, ורֹחַב נפשם הרהיבם; וירדו למטה אל תחתית הכור, לאמר: אנחנו היסוד האיתן, הנושא והסובל כל; ועלו והתרפקו על צלעיו, לאמר: אנחנו המגנים והסוככים, חומת ברזל סביב לכל העדה. עוד מעט, עוד מעט, ונגעל הכסף מתוך הכור ואנחנו נוָתר בו, ונשגב שמֵנו לבדו ביום ההוא!

המה עושים הנה והנה, מתגעשים, מדברים רמות, מעלים קצף, והצורף בא וכף הברזל הקשה והגדולה והחזקה בידו, וישאב מֵעַל הכסף הטהור את כל סיגיו – נחשת ובדיל וברזל ועפרת, וישלך את כל העֵרב אל שער האשפות, לאמר: שם מוצאכם ושם מבואכם ושם מנוחתכם כבוד. ואת הכסף הטהור אסף אליו ויעשהו למלאכת הקדש לכבוד ולתפארת – והכּוּר שקט והמרקחה היתה כלא היתה.

הענן עלה, דאה על כנפי רוח, רחף במרומי רקיע, השתרע ברב שאון, בקולות וברקים, ורוח קדים עזה הָמְתָה כחלילים מסביב לו כל היום ההוא ויער ויעורר את הכלל ראוה בו. ויהי כל רואי גדלו ועלִיָתו וכל שומעי המונו ושאונו וקולות החזיזים והֶמיַת הרוחות, מלאכיו הרצים לפניו, ויאמרו: אכן שפע יַמים ואוצרות שמים הוא נושא בחיקו ועוד מעט יריק לנו מִצְפוּנוֹ ברכה, מטרות־עֹז עד בלי די, והשקו והרוו והולידו והצמיחו את כל החלקה מסביב.

ויעבור הנשר, עָבֹר וחָצֹה את הענן הסואן ברעש, וישקף על פני החלקה וירא והנה זיז שדי ועוף כנף, אשר על העצים ואשר בתחתיתם, עומדים נטויי גרון ולוטשי עינים, צופים בצִפִיָתם אל הענן ואל טוּבו, אשר דִמו לו, ויאמר אליהם הנשר: הוי קטני ארץ, לשוא תחכו לנאד־הקיטור הזה, כי רֵק הוא. לא ברעש ברכה ולא ברֹב שאון רב תבואות. אף לא הענן, אשר מרום דרכו מראשיתו, כי אם רעהו אשר מקצה השמים מוצאו, ראשיתו מצער והליכתו בענוה – הוא יתן הטוב, הוא ישביע בצחצחות נפשות שוקקות והוא ישאיר אחריו ברכה.

עבר יום ואתא לילה והענן כלה וילך, נִדפו הוא וכל גדודיו אחרי תתו נטפי־מים מעטים לראוה ולא לִרְוָיָה – ותוחלת המחכים לו נכזבה.

בלילה ההוא נראה ענן קטן עולה מקצה השמים, לא ברעם ולא ברעש, לא חזיזים ולא רוחות הומיות, הענן רחב ונסב, נִמלא רסיסי מים, שפע תהום וברכות שמים, ובטרם בקר והנה קול המון הגשם, גשמי ברכה, אשר הרוו שוכני צחיחה וימלאו את כל החלקה ירקרק חרוץ ותנובה רבה.

הזמיר נדד ממקומו, מעצי היער וחם צח ואור הובילוהו רגליו אל ארץ קפאון וקֹר; ויתע על הרי בתר ויתַפש בין שִני סלעים וגושי קֶרח, ויבַל ימיו בשממון וישכח נגינתו וייגע באנחתו כל היום, כי היה רעב ועיף מרֹב נדודים, ושעפי הסלעים והקרח והכפור המסו את לבבו. גם זכר את אשר הגיע אל הזמיר רעהו, בהתערב אתו העורב, לאמר: לכה נרננה ונראה מי משנינו ייטיב נגן – ותהי לו ערבּה לחרפה ולנקור לו עין ימין, כי היה החזיר לשופט ביניהם וימצא את קול העורב חזק ויפה מקול הזמיר (בעיני החזירים כחזק כיפה – אחד).

ויהי הזמיר למנוד־ראש לבעלי הכנף הגדולים והחזקים ממנו, כל שוכני ארץ תלאובות זאת – בזו לו לעגו לו ויאמרו: מה לעוף הקטן והדל הזה ולנו אנחנו אדירי ארץ, שוכני סלעים ומרומי הרים; הן לא מראה לו ולא הדר, לא שלל צבעים רקמה ולא צפרן שמיר… ולא פנו אליו ולא התהלכו עמו ולא קראו לו לבא בקהלם ולהתערב בשמחתם. והוא, נזיר אֶחיו, זְמִיר אֵלם רחוקים, מה ערגה נפשו למאור־פנים, לשפתי רצון, לבית־חבר, מה המריצוהו שעפיו לשפוך שיחו בשיר למען ירוח לו! אך עקת לבבו שמה לפיו מחסום; ועל מי יצפצף וישיר וישמעו? הן שיחו לא שיחם ורוחו לא רוחם, או היתכחש לנפשו, אם יתנכר לעָצמו, לרוחו, וישיר להם בלשונם? וכי יעשה זאת – היצלח?… ויהי הזמיר גלמוד ושומם כל היום, וכל זמירותיו מקדם, אשר שִמחו אלהים ואנשים, לא נזכרו לו – כי מי יזכור ראשונות!

והזמיר נע ונד, מדדה על ההרים, מקפץ על הסלעים, מבקש לו דרך לצאת מארץ גזרה אל מקום מגורו לפנים, אל היערים העבֻתּים ואל העצים הענֵפים. ויהי כי ארכו לו הימים והנדודים ויגיע אל מקומו בשלום ותזרח לו השמש ויזהירו לו נטפי טל אורות ויפוח לו רוח צח ויזלו לו בשמי הדשאים – ותחי רוחו ולבו ובשרו רננו גם בטרם יפתח פיו, ויעל על אחד העצים ויאמר:

בְּרוּכִים אַתֶּם לִי, מִשְׁכְּנוֹת שׁאֲנַנִּים,

חֹם צַח, יְרַק־דֶּשֶׁא, עֵצִים רַעֲנַנִים!

הֶאָח, שָׁב כּחִי, נָמַסּוּ אֱסוּרַי –

אָשִׁירָה נָא לָכֶם שִׁירַת נְעוּרָי!

וזיז שדה מתחת ובעלי כנף ממעל, כל עורב וכל זאב למינו, שמעו קולו כי ערב ונגינתו כי נעמה, ויחליקו אליו בלשונם וידברו אליו טובות ויקראו לו לבא בקהלם, לשבת במסבם, כי בקשו להתפאר בו ולהכָּבד עמו… אך הוא לא פנה אליהם ולא התחבר עמהם: לא היתה לו עת ללכת לנוע על המסבות ועל המקהלות, כי עיניו ולבו היו אך אל מלאכתו–אל נגינתו– כל היום וכל הימים.

הבונים כלו את מלאכת הבור אשר חפרו, טחו אותו טיח ושדו בשיד, עשו שפה לפיו, אבני גזית מהֻקצעות, נתנו עליו מכסה ומשאבה, גם הובילו אליו מים בצנורות, מי גשמים מן הגגות מסביב. וייף הבור למראה וילבש גאות. ויבט אל המעין היוצא מנגד מבין שִני סלעים, אשר לא תאר להם ולא הדר, והוא מפזז, הומה, סוער, מתפתל הנה והנה, ערום בלי לבוש – ויבז לו בלבו. ובִקרוֹב זרם המעין אל מול פני הבור, ויקרא אליו הבור ויאמר: סור מעלי, פוחז, פן תשחית את מימַי השאננים במימיך הסוערים המעלים קצף, אשר מי יודע מה בתחתיתם. גם הנה קרבתך לא טובה ולא נאוה לי. הן אני בנוי בנָוֶה, מעשי ידי אמנים, המה כללו יפיי ויעזקוני ויבנוני ויצפוני מבית ומחוץ, לחמדת עינים. ואתה נוזל פרא, משרך דרכיו, לא טִפחה אותך ידאמן, לא שמו לך מסלול ודרך ולא הקיפו אותך אבני גזית. בחַלקי נחל חלקך וסלעים פרועים יצועך ובתהו לא־דרך מהלכך ורוחות שמים מגיחות אליך וכל החי למינו יגרע אליו מימיך. – ועתה שלום, רק לך מנגד ואל תקרב אלי.

ויאמר המעין: תמול אתה ולא תדע והנך מרחיב עלי פיך! מה תתהלל ביפיך והוא שאול. גם מימיך מים זרים לא נוזלים. אם לך היֹפי, לי כח איתנים. ידי אמנים עשוך ויכוננוך, ואני יליד הטבע וכל יד לא היתה בי. אתה – במשאבים יבאו אליך ומים תתן במדה מאשר הָפקד אִתּך, ואני – מקורי לא אכזב, מימי – פלג אלהים המלא תמיד; יבאו כל בשר ויקחו ממני כאשר יקחו – ולא יגרעו נטפי מים.

אך לשוא תזהירני לבלתי בוא בגבולך; לוּ נגעתי אליך ונאצל עליך מכחי, כי עתה הייתי לך לברכה, חיים עד העולם. ואולם אם תירא מפני ואם תשא נפשך אלי – אחת היא: בור ומעין לא יִכּוֹנו יחדו, לא יתערבו ולא יקרבו זה אל זה כל ימיהם.

חשביה כלה לקצור קצירו בחלקת שדהו ויצבור את הערֵמה וישם פניו לשוב העירה. ויעבור על פני עובדיה הקוצר גם הוא בשדות אשר מסביב לעיר. ויבט עובדיה אל רעהו בגאוה ובגֹדל לבב ויאמר אליו: אכן דל חלקך כי ככה מהרת לבַצע מעשיך, ופרי עבודתך – ערֵמה אחת קטנה. ואני הנני קוצר זה ימים רבים ועוד רבה המלאכה המחכה לי בשדות המשתרעים לכל מראה עיני הרואה; על כלם אניף מגלי, תורישמו ידי, עמרים עמרים נופלים מלפני ומאחרי וערֵמות ערמות נֶעָרמות מימיני ומשמאלי – האח, מה טובה ומה נעימה העבודה כי עמה מקור חיים ושׂבע שמחות!

ויען חשביה ויאמר: אולי כדברך כן הוא; ואולם הן אתה קוצה בשדות לא לך, כי שכיר אתה, ואני – אשר חרשתי וזרעתי אני קוצר. מלאכתך – מלאכת עבודה, עמל ידים וזעת אפים, ידיך עושות במלאכה ומגלך ימַלא אחריהן, אל אשר תשלחהו ילך – ולב אין ורוח אין. ואני מדי עשותי במלאכה לבי ורוחי שם המה, כי מלאכתי מלאכת מחשבת, מעשה ידי יוצר. קצירך לא יִקָרא על שמך, כי אם על שמות בעלי השדות אשר אתה עושה עמם, ומלאכתי אני תקָרא ע לשמי והתנחלתי אותה לדורותי אחרי. – מקור חיים אולי יש בכל עבודה, ואולם שׂבע שמחות – אך בעבודת היוצרים תמָצא.

באחד מימי האביב הלך המורה, ידעיה ותלמידיו עמו לשוח בשדה. והנה עץ רענן, עוטה ירק כשלמה, ענפים ועלים לחים, ועל פני האדמה הצחיחה, הזרועה סלעים, מתהלכים גדיי עזים, רעבים שוקקים, גוֹעִים. ויאמר אחד התלמידים: הנה העץ מלא תנובה, כפתו רעננה וענפיו מסֻבּלים עלים ירוקים, יושבים על מִלֵאת; לוּ ישליך מאוצרו הטוב מעט עלים ארצה, כי עתה אכלו וישבעו הגדיים המלחכים את אבני השדה ונפשם שוקקה, והוא לא יחסר כי יש לו רב. – ויען המורה ויאמר: לכל זמן ועת; עת לשמור ועת להשליך.

ויגיעו ימי הסתו והמורה ותלמידיו עברו שנית במקום ההוא, ויראו והנה העץ מתפרק, מתנצל את עדיו, העלים נופלים ארצה, נִשָׂאים על כנפי רוח, נטושים על פני השדה – חֹבן רב למטה וקָרחה ורִיש למעלה. ויאמר המורה לתלמידיו: הרואים אתם? בעוד היות העץ חזק, רענן, מלא כח ולֵח ועיניו פקוחות לרוָחה, אחז בעליו ולא הִרפה, ומכל יש לו לא נפל רב או מעט ארצה. ואולם עתה בערוב יומו ולחו נס ורוחות ישופוהו ועיניו החלו להסגר מפני שנת המות והרקב נגע אל בדיו ואל ענפיו, – עתה הנה נחה עליו רוח נדיבה והוא מפזר את שארית הונו אשר הותירו הסערות, משליך על ימין ועל שמאל, ואכלו בהמת הארץ והוא לא יראה וברכת הרעבים לא ישמע.

ויוסף המורה ויאמר: כן ארחות כל מכלכל דבריו ולא במשפט ולא בדעת וחשבון, כי אם על פי דרך הרוח אשר תעלה עליו מן החוץ: עודנו באבו יאסוף, יאצור, ויחשוך ולא יתן; מסביב ירעבו רבים והוא לא ידע, ישאו נפשם לעזרתו ולא יראה, יקבוהו לאֹם ולא ישמע. אך בטרם יסגור עיניו יפתח ידו, יפזר על ימין ועל שמאל – ושמחת העניים לא תחַדֵהו את פניו וברכתם לא תבא עוד באוזניו.

ויהי היום ותעבור רוח קנאה על הענן ויקנא בשמש הגבוה עליו והמאיר לארץ ולדרים עליה; ויקרא לרעיו מרי הנפש המשוטטים תחת השמים באין מנוח, הרוח, האד והערפל, ויתקשרו יחדו להלחם עם המאור הגדול ולהחשיך אורו. ויהי כאשר נלוו עליו מתי סודו ויעַבּתוהו וירחיבוהו ויעשו לו כנפים, ויתמודד הענן על פני כל המקום ההוא, כברת ארץ מפֹה ומפֹה (והוא דִמה, כי תחת כל השמים מִכְסַהוּ), ויאמר: הנה חסמתי בעד השמש, בלעתיו, הכחדתיו, הִשבַּתיו מהאיר עוד על הארץ! ואחר הרעים בקול גאונו וברקים רָב, ויאמר: ראו עתה כי אני אני הוא – גם חשך אחשיך וגם אור עמדי, אור חדש אתן, חזיזים אני עושה, והיו למאורות על הארץ, וידעתם היום כי אין כל חפץ עוד בשמש ובאוֹרוֹ הישן, הנושן…

והצפרדעים, אשר היו עוינים את השמש המשַדד רִבצם בקרני אורו וחֻמו, רקדו לקראת הענן, “יוצר אור ובורא חשך”, ויפצחו רנה על נצחונו, ויאמרו לאמר:

חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, קָדַר הַיוֹם,

הֶאָח, הֶאָח, הֶאָח נַפְשֵׁנוּ!

לֹא עוֹד יָרִיק עָלֵינוּ אוֹר וְחֹם,

לֹא עוֹד יְבַעֵר אַחֲרֵי רִפְשֵׁנוּ.

הוֹדוּ לֶעָנָן, כִּי הִגְדִּיל עֲשׂוֹת,

שִׁירוּ־לו, זַמְרוּ־לוֹ, אַחִים;

הוֹדִיעוּ, הַשְׁמִיעוּ עַל־זֹאת

כָּל־אַגְמֵי־נֶפֶשׁ, גְּבָאִים לַחִים.

הֶאָח, הֶאָח, מַה־טּוֹב, מַה־נָּעִים,

הַקֵּץ לְמַחֲרִיב בִּצּוֹת וּגְבָאִים;

חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ קָדַר הָאוֹר –

הַגִּידוּ, הַשְׁמיעוּ זֹאת לַדּוֹר!

והמאור הגדול במרום שבתו לא ידע ולא חש מאומה מכל המלחמה הגדולה אשר אסר עליו הענן, אף חצציו לא עממוהו: הברקים האירו ודעכו רגע, הענן כלה וילך בטרם יכַלו הצפרדעים שיר תהלתו, גם בעלי בריתו נמֹגו נִדְּפו יחדו; ושמש בשמים לעולם נצב, כתמול שלשום זורח הוא שם, פורש אורו על תבל ומלואה, וכל שוכני מעלה, מנשר ועד כל צפור כנף, מתענגים על אורו ועל חֻמו, אף שוכני תחתיות אליו ישאו נפשם בהיות עליהם הענן או בהֵעָלותו.

העץ נגדע זה כמה: עלה עליו הכורת, הגיחו אליו רוחות רעות, נסבו עליו מלאכי משחית, שואפי הרס וחרבן, ויכרתוהו ויטשוהו ויפיצוהו ויפוצצוהו ויזרו את מכִתָּתו לארבע רוחות השמים, והנותר בבדיו ובענפיו היה לרקב לדַשן כל חלקה נכריה, או נפלו אל מחוץ למחנה ונספחו על עצים אחרים ויהיו עמהם לאחדים, והעץ אשר עמד לפנים לנס עמים, היה למשל ולשנינה ולמנוד־ראש; שורריו קראו: האח, בלענוהו! ודורשי טובתו אמרו: אהה, בא עד קצו!

ואולם העץ לא נבלע ולא בא עד קצו, כי עוד נשארה לו שארית: השרש למטה נסתר מעיני מבקשי רעתו וישתמר בתחתיות ויחי ויהי לפליטה, ויחכה ליום בו יוכל לצמוח מתחתיו, להתחדש ולצאת שנית לאור, ועין מלאך החיים היתה עליו כל הימים לטובה ויכלכלהו במסתרים ולמָוֶת לא נתנהו. מה כבדה המלחמה על השרש הדל, שארית פליטת קדומים, אשר רבים צריו ומעטים, מעטים מאוד, המבקשים טוב לו. גם הנשר הגדול אשר פרש כנפיו על מקום מטעו ואשר בא עמו בברית ואשר דִבּר לו לשום עינו עליו, לטפחו ולרַבּותו ולהרחיב לו למען יפרח בארץ, גם הוא היה לו לאכזב, התעלם ממנו, הֵזל מאד לשַנות את דרכו עמו, להצר ולהציק לו מסביב, כעת הראשון הֵקל והאחרון הכביד.

אך הנה בא יומו אשר לו קִוה, והשרש התנער, פרץ, עלה, על אף שורריו וצורריו, בקע צורים, פסג סירים סבוכים, אשר עמדו לשטן על דרך חייו, והנה הוא מתאמץ לחדש נעוריו ולשוב ולהיות לעץ אדיר על אדמת מטעו כקדם; כי חזק, כי עז כח החיים ואין עומד בפניו!

כל עוד היו עצמיו לאחדים הלך בכחו זה, הבקיע שכבות תחתיות ושכבות עליות ויפרוץ ויצץ ויעל. אך הנה החלו קצותיו להֵחצות הֵנה והנה, להָפּלג לפלגות, לבקש דרכים שונות.. ראה השטן וישחק: האח, אך זה היום שקויתי! הנה הם עוזבים את דרך החיים ללכת בדרכי מות.. כה תעשו, קטני ארץ, וכה תוסיפו ואז – מה קרוב יום אידכם!

ומלאך החיים, מגן השרש וגואלו, ראה עוָתתו ונפשו עגמה לו. ויאמר לילד שעשועיו: הוי שרש דל העומד בין החיים ובין המות, הוי גידים מתגודדים ופתילים מתפתלים, הככה תאמרו לצמוח, להגיע לתפארת עץ, לעשות בד וענף? בהיות העץ מגֻדל, עומד על כנו, נצב באיתן, יֵחלק לבדיו, לשעפיו ולענפיו, ואין רע; אך אם השרש הרך יתפרד לפרודות תחת היות כלו למוצק אחד עומד הכן לקראת המלחמה הגדולה, מלחמת החיים, מה כחו, מה תקותו ומי יקום לו עם כל המכשולים הרבים עליו מסביב? הן שרש כזה כמק יהיה ופרחו לא יעלה! או הטרם תדע, שרש קטן ודל, מה חדל אתה, מה רחוק ממך מרחם, מה זר ומוזר אתה לכל סביבך? הטרם תדע מה רב הדרך משרש ועד ענף?!

א. – בֵּין־אֶרֶץ וְשָׁמָיִם

בן־צפור אחד ירד ארצה אל השדה לבקש לו אֹכל, ושם צאן ובקר רועים כר נרחב, מתנהלים ליד הנער העומד עליהם. ויראו התיש ההולך לפני העדר, ויאמר אליו: – מה לך, עוף כנף, בגבולנו הצר והשפל, ואתה מרומים תשכון ומרחבי רקיע בית־זבול לך, קל אתה על פני רוח, קרוב אל השמים ואל אורם, השמש תקדים לזרוח לך ותאחר לבא; גבולותיך רחבים מאד, כי אינך קשור במקום אחד, תפרוש כנף – ותחת כל השמים לך היא. על כן, כנף רננים, נעלם אתה תמיד ופיך מלא שירה. ואנחנו מתנהלים בכבֵדות על גוש עפר, כל היום דבקה לארץ בטננו ואך אל עשב השדה עינינו ואל המקום אשר יורה לפנינו האדם הרועה אותנו מעודֵנו צר מעון. בשפל עמדתנו ענן וערפל ישופונו בקר וערב ובמחשכי ארץ קודרים נלך בלא חַמה. על כן גלה ממנו משוש, נכרת מפינו קול שיר, ותמיד כל היום נִגעה נהגה, הלוך וגעֹה, הלוך והגֹה לתמהון־לב ולשממון־נפש.

ויען העוף את התיש ויאמר: – אמנם קרנים גדולות לך וזקן ארוך, אך דעתך קצרה, כי על כן תדבר באזני תהפוכות כאלה. ועתה דע וראה כי אין לבהמת הארץ להתאונן על מנת חלקה ולא לקנא בנו על גורלנו. הן אתם איתן מושבכם על האדמה, אם כל חי; היא תכלכל אתכם ואתם תשבו לבטח עליה. ואנחנו, הה, תלוים על בלימה: ואם רב חלקנו בממלכת הרוח, ואם קרובים אנחנו אל השמים מיתר החי, הן המוֹתר הזה אך למחסור לנו: מרום מכֹל – מוזר לכל, ומה בצע כי מרומים נשכון אם תקֻלל חלקתנו בארץ. משוטטים אנחנו במרחבי רקיע, מרחפים על פני כל הארץ, ועל הארץ אין מקום אשר נדע אנחנו ואשר ידעו אחרים, כי לנו הוא. ובכל המקום אשר ננסה להציג כף רגלנו ארצה יאמרו לנו: למה באתם בגבולנו ואתם זרים לנו. ועלינו ללטוש עין למרחוק, לתור לנו אֹכל בין שוכני אדמה, להתגנב, לחטוף, ולפשוט ולעוף. גם שירתנו אשר נשיר, שעשועים לנפש מרה, לא דרושה היא ולא נשמעת כי שירת המסכן בזויה.

ואולם לא תמיד היינו ככה נודדים באין מעמד. לפנים גם אנחנו היינו בשוכני ארץ אך פריצי חיות הדפונו, רדפונו, גרשונו מהסתפח בנחלת אלהים בארץ. וירחמנו עושנו ויתן לנו אבר, וישנן חושינו וירוממנו למעלה ויתן משכן לנו בין ארץ ושמים וחלק ונחלה בממלכת הרוח, וישם בלבלנו בינה ובפינו שירה. אך כל זה איננו שוה לנו בכל עת אשר נזכור כי רחוקים אנחנו מן האדמה וכי שוכניה רואים אותנו כראות עם נע ונד. ומי יודע אם לא החלפנו גם היום מצבנו במצבכם, ועם לא בחרנו הסתופף בבתי־חֹמר על פנת־ארץ, חבל נחלתנו, מהשתרע ברחבי שמים בממלכת הרוח, געֹה ורעוֹת עשה בשדה במנוחות שאננות כמוכם, משיר בשירים ובקש מחיה על אדמת נכר. הוי, מי יתן לנו יתד תקועה בארץ מתחת, וזֵרִינו את אברותינו לרוח ודבקנו באדמה ומצאנו מנוחה וראינו נחת..

והתיש שמע, הניע בראשו ויאמר: אכן הקנאה תעור עיני פקחים, ואת הטוב נראה אך מנֶגד לנו…

ואל בן הצפור פנה ויאמר לו: אם באמת אתה מבקש לשוב להתכונן על הארץ ואם עשה תעשה ועמֹל תעמול למצא חפצך זה – גם יכל תוכל; כי שמעתי אחד הרועים אומר הרצון יוצר הכל הוא ואין דבר אשר יעמוד בפניו.

ב. – עַל הָאָרֶץ

הנשר הזקן בא בימים ונפשו עָיְפה לנדודים, כי הנה זה אלפי שנים יעופף תחת כל השמים ואין מעמד; ותעבור עליו רוח וידע כי בא יומו לשוב אל מקומו הראשון ולחדש ימיו כקדם. ויט כנפיו וירד ויעמוד על חלקת ארץ ליד הים, והנה בה רומשת בהמה וחיה ושעירים ירקדו שם ונחשים וצפעונים קננו כה וכה בנחלי הבתות ובנקיקי הסלעים, ועבדים נכבשים ביד אדונים עריצים שוממים עליה; ואדם אין לעבוד את האדמה, ואיש אין לשמור את הפרי הטוב, אשר נתנה הארץ הזאת לפנים.

ויתפרק הנשר את עדיוֹ – את כנפיו ואת אפודת נוצתו, אשר חיו לו להובילו למעלה במרחבי הרוח, וישליכם ככלי אין חפץ בו; ויתרפק על האדמה ויתפלש בעפרה וישק רגביה, ויעבוד בכל כחו לחדש פניה ולהכינה למושב לו. ובעבדו והנה השתנה מרגע לרגע: ידי אדם נראו לו תחת כנפי עוף ופני אדם, ער ומלא עלומים, תחת פני נשר זקן שבע ימים ושבע נדודים.

ויראו הנצבים שם וישתוממו למראה עיניהם ויאמרו: היהפוך נשר אברתו, אם ימים חיי רוח בחיי ארץ? והנחשים שרקו שננו לשונם: הוי, עוף נודד, שוב לך לדרכך דרך הרוח; הן אתה עליון שמת מעונך – לך השמים ולנו הארץ!

ויען הנשר המתחדש ויאמר: אל תתמהו על החפץ, אדם הייתי לפנים וזאת ארצי ומולדתי; אותה עבדתי ושמרתי, ואהי כשור לסֵבל, והוצאתי ממנה רב תבואות, והפריתי אותה וגִדלתי שמהּ ותהי ברכה. אחרי כן נלחמתי כאריה עם המון גויים עריצים אשר סביב שתו עלי עד אשר נשלו אותי מארצי ומנחלתי. ובהלקח ממני עֶמדתי על הארץ מטה עשיתי לי כנפים כ נ ש ר – עופפתי, שוטטתי, נדדתי תחת כל השמים, אך עיני ובלי היו תמיד אל מעוני מקדם ושיבת שבותי היה משא נפשי כל הימים. עתה באה תקותי, באה עת רצון ואני שבתי למעונתי, לצלם דמותי ולעבודתי. גם פה עוד אעלה אבר כנשר, אשאף אל על, ארומם, אֶנשא ואשא גם אתכם על כנפי נשרים – אחרי אשר אתכונן על האדמה; כי עמה מקור חיים, כי היא פנת יקרת, יסוד מוסד גם למגביהי עוף בממלכת הרוח: על הארץ, על א ר צ י עומדת רגלי וממנה לא אפרד עוד!

ובדברו ובעשותו מלאכתו (כי לא הרפה ידיו ממנה רגע בדעתו כי גדולה עליו המלאכה), והנה הארץ היתה הלוך והשתנות גם היא תחת ידו: העקֹב היה למישור, האגמים והבצות לארץ חֵפץ, ושדי־חמד וגנים ופרדסים ובתים ומושבות יציצו מארץ כעשב השדה.

וישמעו קרובים את דבריו ויראו רחוקים את כח מעשיו, ולא קמה בהם עוד רוח, רק שפתיהם נעות: “מי שמע כזאת, מי ראה כאלה: היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת?!”

ימים רבים שמר העץ חקו, נתן פריו בעתו, פתח את אוצרו הטוב לכל סביביו. אך המה לא אכלו ממנו ולא נגעו בו; אמרו: עץ הדעת הוא – מוות בו; ואנחנו אך אל עץ החיים נדרוש ומפריו נאכל. – עד אשר יָגע העץ באין דורש לו ויאסוף כחו אליו ויאצר בקרבו את תנובתו ויצפנהּ ליום אשר יהיה חֵפץ בה. ככה עמד ימים רבים, מְזָוָיו מלֵאים ולא מפיקים, תנובה רבה ולא דרושה. ויהי כי זקן העץ ולא יכול עוד הצפינה ויוצא פעם אחת את כל התנובה אשר אָצַר בקרבו, ברכה רבה ומרֻבָּבה, ויקל מעליו את הלחץ אר שפע הברכה עצורה לָחץ אותו – ובהשלימו חקו וייבש ויגוע וימת.

ובהגיע לעץ ימים אשר אין חפץ בהם. באו לפריו ימים אשר יש חפץ בהם; כי אז שבו להיות דרושים לכל אשר לפני לא ידעום. שטו העם ולקטו ויטעמו כי טוב הפרי וגם את העץ זכרו לטובה, ואימרו: אהה, כי אין עוד העץ הנותן פרי־תֹאר, ועתה מי יתן לנו תמורתו?…

כלב קטן, אשר אך זה החל לחוש כי כשרון לו לנבוח, שנן לשונו וינבח על אנשים ההולכים מנגד, על צל עובר, על עוף פורח, על כל שורץ על הארץ. ובראותו כי אין שם לב אליו מכל סביביו, וישא עיניו למעלה ויחרץ לשונו לירח היוצא מבעד לעבים להאיר את הלילה: – הב, הב! ירח קֵרֵחַ! מה זה תציץ מן החרכים ואתה לא תוכל להאיר מחשכים; א ףלא זה הדור באוֹרְךְ יראה אור. ומה יסכון ולמי יסכון אור־קפאון זה, כי אם להיות שחוק לכל פֶה!

ותאמר לו אמו: בני, שמחתי כי החלות לחרוץ לשון, כי לזאת נוצרת. אך הן עודך כלב קטן, ומי שָׂמך מבדיל בין אור לאור ובין דור לדור? וּראֵה גם ראֵה, בני, כי הירח יסכון גם לך: הן לאורו תנבח על אורו…

הלילה היה והתרנגול קרא: כּה־קְרָא־כּה – הקיצו שוכני שדה ויער, פִקחו עיניכם עורו, קומו! ויקומו עליו שכניו כל הולך על ארבע, ויכוהו הכה ופצוֹע: “מה לך קורא ומעורר ישנים; עוד החשך פרוש על הארץ!” – וימלט מפניהם על אחד העצים מעוך וכתות ומָרוּט.

ויהי באשמֹרת הבקר והתרנגול הִשִׁיק כנף, נטה גרון, פָּצה פֶה: כּה־קְרָא־כּה – קומו והכּוֹנו לקראת בֹקר, התעוררו, העירו שחר! ויתנפלו עליו שכניו ויכוהו וימרטוהו, באמרם: הן עוד הלילה גדול; אל תפריע אותנו משנתנו ואל תחריד נשף־חָשְכֵּנוּ! – התרנגול התחמק מפניהם כל עוד נפשו בו.

השחר עלה על הארץ והתרנגול התעורר ויָשב ויקרא את הקריאה כפעם בפעם. וישובו שכניו ויתנפלו עליו בזעם לשונם ובתגרת ידם: הן אָתא בקר ויהי אור – ומה חֵפץ לנו עוד בקריאתך? ועתה אל תַשמע קולך עִמָנו כי בנפשך היא. קום ברח לך אל מקומך, אל הרי בתר, שם תקרא שם תשורר, ואותנו אל תעיר ואל תעורר; הן מחֹמר אחר קֹרצנו כֻלָנו וגם קולך וגם ניבך תועבה הם לנו.

ויגרשוהו וילך; ויהי נע ונד בשדה ויער ומנוחה לא מצא. אך את קריאתו יקרא בראש אשמורות בכל אשר יבא שמה, כי רוחו יפעמהו ואש לא־נראה דופקת אותו בין כנפיו, לאמר: קרא! ואין שליט ברוח ואין אדון לאש לכלא אותם ולעצר־בם, באשר הם שם.­­­­­­

בצאת ישראל ממצרים נלוו עליהם הכלבים לשמרם בדרך ולאכול ממַפל שלחנם. במצרים הָשפלו הכלבים לפני החתולים, כי אותם כִּבּדו עם הארץ כבוד אלהים ויבנו להם מקדשים ויקריבו להם כל נתח טוב, וכי תצא אש באחד הבתים והיתה לשרפה – והצילו את החתולים ראשונה ואת הילדים אחרונים; אך את הכלבים הזניחו ולא נתנו להם מדרך כף רגל בבתים ובחצרות. אז קרבו אל משכנות ישראל ויסתופפו בבתיהם ויניעו זנבותיהם ויביטו אליהם בעיני חן ותחנונים, לאמר: עשו אתנו ברכה והיינו לכם כל הימים. והיהודים אשר שָׂבעה ברָעוֹת נפשם ואהבה וידידות לא ידעו, האירו פניהם אל החיה הנובחת וישליכו לה מַפל בשר ועצמות משרידי אכלם. על כן לא חרצו הכלבים לבני ישראל את לשונם בצאתם מארץ עניָם ועם הארץ מריעים עליהם וקוראים אחריהם מלא: קומו צאו! קומו צאו!

אך הישַנה כלב דרכו לאֹרץ ימים? במדבר הרחיבו הכלבים פיהם, שננו לשונם, קראו: הב, הב, תנו לנו טרף־חֻקנו, בשר לאכול ועצמות לגָרֵם, ויספנו לשמור עליכם בלכתכם בדרך ובשכבכם ובקומכם: ולא – נחרוץ לכם לשון ונעורר עליכם את כל החיה הרעה מסביב – הב! הב!

ויאמרו אליהם בני ישראל: לפנים במצרים, בשבתנו על סיר הבשר, השיגה ידנו לתת על פיכם; ועתה, במדבר הזה, גם אנחנו נאכל לחמנו במסכֵּנוּת, אין בשר ואין מטעמים, בלתי אל המן עינינו, ומאַיִן לנו בשר ועצמות לתת לכם? (ואולם יש שכר לפעולתכם – כי נבא אל ארץ נושבת? כל נבלה וטרפה בבהמה, לכלב נשליך אותן). גם הנה בעוד היותנו גרים בארץ נכריה ודברי שנאה סבבונו וילחמונו מכל עבָרים, שָׁוָה לנו לשחַד את הכלבים אשר לא יחרצו עלינו לשונם גם הם; אף כי זאת ידענו מני אז, כי השלום אשר יִנָתן בשִלּום לא שָׁלֵם הוא. ואולם עתה הנה ארץ אבותינו לפנינו, שם נתערה כאזרח ולא כגר, והאזרח בארצו לא יירא מפני כל כלב נובח וכל חורץ לשון ואין כל חֵפץ לו בברית שלומם.

השחר עלה על שדה ויער וַיֵעוֹר הארי וינהם, ויתגלגל קול נהמו על פני היער המלא פלגי דם, עצמות ובתרים, שרידי טרפו מאתמול, ויהי כרעם אדיר וחזק, כקול תרועת מלחמה על פני שדה־קטל. וַתֵעוֹרנה הצפרים וַתִּתֵּנה קול שיר, ויתהלך קול זמרתן כזרם עדנים על כנפי רוח, כבשורת אורה ושמחה הבאה עם שמש.

האריה כלה נהמתו וינע בגאון רעמתו ויבט כה וכה וירא את הזמיר מדדה על העץ ונותן זמירות. ויאמר אליו האריה: מה אדיר קולי בכל היער ומה שפל קולך ומה חדל אתה כלך, ולולא ממרום תצפצף כי עתה נכחד עצמך ממנו אבירי היער ולא ראינוך ולא ידענוך. ומי יתן ידעתי מה חפץ בשירתך, משורר קטן ודל, כי אם לעורר ישנים או – ליַשן עוללים.

ויען הזמיר ויאמר: נאוו פרסות ברזל, צפרני נחושה וקול נהם אדים וחזק ביערים, ששם לחם שערים, ששם בקר וערב לא ימיש טרף; ונאוה קול עָרֵב, קול דממה דקה ונוצה רכה במרום, בנוה השלום. נהם הארי – קול הכח, השם שַׁמות בארץ. ושירת המשורר – קול הנשמה, המשובב נפשות סוערות. הכח – בן־חלוף, והשירה בת אלמות. המשורר המרחף על כנפי רוח מֵעָל יזכיר את הלוחמים למטה, כי עוד יש בעולם אהבה, שירה, הלך־נפש ונֹעם ה', ומנפתולי התאוות המתפרצות ומנבכי תחתיות החיים עָל יקראם.

והילד יוסף אמר לאביו: הנה בשמים כוכבים אחדים הנוצצים באור בהיר נחמד למראה, ועל ידם המון כוכבים רבים דלי־אור, נקודות קטנות כהות, כמעט לא יֵראו לעין – ומה חֵפץ בהם? ומה להם בשמים ממעל, והן בארץ מתחת מקומם?

ויען אביו ויאמר: לא למראה עיניו ישפוט נער חכם; ודע, כי הכוכבים, אשר ככה נקלו בעיניך, כוכבי אור המה גם הם, ויש בהם אשר אורם גדול שבעתים מאור הכוכבים המאירים הנותנים שמחה בלבך. ואולם המה רחקו ממנו להאיר בעולמות אחרים, על כן באורם לא נראה אור וכמוהם כאין בעינינו. ואך בגוע אחד מהם (כי גם הכוכבים יגועו וימותו), יפול אל בין הכוכבים התחתונים והאיר רגע – וחדל לעולם. והמה יספדו לו ויבכו אותו בתוכם, וידעו, בעת בוא חליפתו, כי היה כוכב גדול ואיננו.

נח היה איש צדיק תמים ויתהלך את האלהים – ואת חית השדה. כי כאשר השחיתו בני דורו את דרכם על הארץ, קצה נפשו בחברת האדם ויעזוב עיר וּמְתִים ויצא השדה, ויהי יוצא ובא בין החיה והעוף ורמש האדמה, מתבונן אל דרכיהם ומעשיהם וצופה הליכותיהם. ומרֹב התהלכו עמהם שמע את לשונם ויבן בדברי שיחותם אשר היו משמיעים מדי עשותם מלאכתם.

ויהי היום ויצא נח השדה כפעם בפעם וירא והנה ארי, השב מטרף־טרף, עובר ובא עד לפני עדת נמלים, והן נושאות מזון וצידה, צועות בכל כחן ומביאות אל חוריהן. וינהם עליהן הארי ויאמר: הוי, קטני ארץ, יכלתי לרמוס את כל קהלכם בצפרן אחת מפרסותי, אך הן מלך אנכי ורוח נדיבה תסמכני. ועתה הגידו נא לי מה העבודה הזאת לכם ומה המשא אשר אתם טוענים ונושאים על גביכם, משא גדול יתר מאד מכל גוכם הקט, ולה זה אתם מאספים אוצרות ללא שָׁבעה ואין קץ לכל העמל, ומחר תעבור חית השדה והייתם לה למרמס, או סלע נופל ידיקכם ירקעכם, ולמי יהיה אז כל החיל והחֹסן הרב אשר אצרתם?

ותען הנמלה האחת, היא ראש העדה, ותאמר: אבותינו לִמדו אותנו לחוש עתידות לנו ולאסוף ולחשוך לעת בצֹרת, ואם לא נאכל אנחנו יאכלו הבאים אחרינו ויברכו שמנו וזכרנו. ועתה שא לי ואשאלך: מדוע אתה אוחז ובולע טרפך כחתף, ולא תגרם לבקר, עד אשר יום אחד עמדה עצם בגרונך, ואך השָׁלך, שנמצא לך לאשר בקשתו ויוציאנה, הציל ממחנק נפשך. ולמה לא תדאג ליום מחר? הן היום גם מלכים יורדים מכסאותם והיה כי יקרה מקרה ופגע וכל זיז שדה לא יהיו עוד לך לעבדים ולפיך לטרף–מאין תמצא לחמך?

וישחק לה הארי ויאמר: כדבר אחת הנבלות תדברי באזני – מלך־עולם אני ושלל לא אחסר. אך גם לדבר הזה אסלח לך, כי קטנת מאד מהשפט עמך.

אחר הדברים האלה הביא אלהים מבול על הארץ, כאשר דבר ביד נח, וימח את כל היקום מעל פני האדמה, רק כל הבהמה וכל החיה אשר באו אל התבה אשר עשה נח – נשארו לפליטה. ובתבה נשתנו סדרי בראשית על האדם ועל כל החי. ונח נתן לכלם את אכלם בעתו, ידו חלקה להם מכל מאכל אשר אסף אל התבה, ודעתו את דרכי החיות ואת שיחן עמדה לו להקל מעליו עבודתו בהתהלכו עם כל חיה וחיה על פי דרכה.

והארי העוֹדה גאון וגֹבה ירד מכבוד מלכותו ויהי כאחד החי, כי הן גרים היו כלם במקום לא להם, שם קטן וגדול נשתוו ועיני כֹל היו אל ידי נח. ויצר לאריה מאד כי יהיה עבד לאדם לאכול מידו, ויֵמר אכלו בפיו. רק הנמלה, אשר הביאה עמה בבואה אל התבה, את האֹכה השמור באסמיה ותשם אותו באחת הפנות בירכתים, לא באה אל נח לקחת טרף מידו, ותאכל יום יום מאשר הכינה לה. ויעבור האריה וירא והנה היא רובצת בפנתה ליד מזויה המלאים ושמחת־שׂבע על פניה, ויפן אל הנמלה ויאמר: הוי, החיה הקטנה, אשר מאסתי להשפט עמך, בושתי וגם נכלמתי לשאת פני אליך – צדקת ממני!

ויהי היום ויאמר חירם מלך צור אל שלמה מלך ישראל רעהו: ראה, הנה ברכני אלהים בשפעת כסף וזהב, ספיר נֹפך ויהלום, כל אבן יקרה משוכתי; ומה חפץ לי באוצרות־חשך אלה הטמונים בתחתיות היכלי אם באורם לא יראה העם אור? ועתה יש עם לבבי לכונן בעירי, עיר החוף, בית־ספירים בנוי לתלפיות, והיה למאור לעוברי ארחות ימים וליושבי האיים. הן רבות נסיתי בחכמה גם יכלתי, אנסה גם את הדבר הזה. – ויאמר לו שלמה: מה יעצת ללא־מעשה! נקל לך לבנות ארמנות במרומים על פני הים וליצור שם מאורות, רעמים וברקים, מעשות תאות־לבך זאת – בית־ספירים לא יכּון על הארץ. – וחירם אמר: ויהי מה – אנסה.

ויאסוף חירם את חכמיו עושי כל מלאכתו, ממלאכת הבניה והגזרה ועד מלאכת תֻּפּיו ונקביו, – ויתן על ידם את תכנית הבית לעשותו. ויבָּנה בית הספירים בעיר החוף פעם ושתים, אך לא עמד ולא היתה לו תקומה. בטרם יתכונן הבית – רוע התרועע, ובטרם יֵצא אורו על סביבותיו – התערער והתפרד מן הכפתור עד הספים.

ויאמר חירם: עתה זה ידעתי מה רבה חכמת שלמה, איך לא חזיתי זאת גם אני מראש! הספירים קשים מאד – וכל כלי־יוצר עליהם לא יצלח; הספירים חלקים מאד – והם מתחמקים מידי הבונים ואינם מתלכדים יחד; הספירים נוצצים איש באורו, וכי יחֻבּרו יחד – והיו האוֹרים לזיקות בוערים…

טובים הספירים לפָאר הבית, להיות לו לשכיות חמדה, אך הבית – הוא יבּנה אבני מחצב.

נחל קטן ודל מגיח ויוצא מנקרת הצור, מעין זוחל ושורק בקול דממה דקה; במוֹצָאוֹ – כף איש תכסנו או נער קטן ידלנו או עגל בן בקר אל פיו יגיחנו. ואולם כל בהמה או איש לא פגעו בו ומימיו בלי מעצור הלכו ובלכתם גאה גאו. ובהרחיק הנחל מעט ללכת ויקר מקרהו אל גבולות ארץ מבֹרכת, ברכות תהום מתחת ושפע שחקים ממעל, ויֵשת לרויה ממטר שמים ויפגעו בו רֵעים רבים – נחלי מים – וישתפכו אל חיקו בהמית־לחש ויספרו לו מוצאם וקורותם וכל אדותם וישמע וישמח וירחב, וברָחבו שטף במרוצתו ביתר עז ויהי הנחל לנהר גדול ורחב ידים הנושא אניות ומַרוה ציות ומריק ברכה על גדותיו מסביב, ובתוכו עולים כה וכה איי־חֶמד רבי תנובה הנוצצים למרחוק בירקרק חרוץ ומַשק־חיים שוקק בם. מדי עברו יגדל וירחב, יהמה וירעש ושמעו הולך בכל מקומות מעברו. גם צפרי שמים ממעל תִּלָוינה עליו בדרכו, תעופינה לנגדו ושרו לו וזמרו לו והשמיעו במרומים מהללו גם שריקות עדרים מתחת נשמעות על גודתיו, רועים ועדריהם על ידו יחנו ועל ידו יסעו, משפעת ברכתו להם ברכה ותהלתו בפיהם תמיד. וכי יפרוץ עליו פרץ ושטף ועבר והפך משרש עצים, וכי יתגעש ויכאיב ויחריב ויהרוס – כזה וכזה יעשה ויכֻפר לו, ונשאו פניו ונשאו גם רעתו וגם תלונה חרישית לא תשָמע; כי גדול הוא, כי איש־שֵם הוא, ולגדול כל עון ישאו, ולאיש־שֵם כל רע לא יזָּכר.

ככה ילך הנחל הלוך וגדול בדרכו והעיר הכל והשיח הכל כל ימי צבאו. גם באביו יתחר בהשתפכו אל חיקו ובעת עלות הים (הרוקד לקראת הירח יום יום כשם שאנחנו רוקדים כנגדו אחת בחדש) יתקומם לו בכל עז ושני האיתנים ילחמו כשני אויבים הנלחמים על הגבול, ישתערו איש על אחיו, יהדפו איש את אחיו והתרוממו למעלה למעלה השמימה והתיצבו כמו נד – הר לבן זועף וסוער ומעלה קצף על סיביו, ובבואו עד קצו עוד יתאמץ לעמוד על נפשו וחצה את הים ושם לו בתוכו דרך לבדו עד למרחוק – עד אשר יֵאסף אל בית עולמו, אל קֶרב הים הגדול אבי כל מימי הארץ: שם תהיה מנוחתו כבוד ושֵם לו בארץ חיים, כי נתן חלקו לים הגדול, כי השאיר אחריו ברכה.

ובצלע ההר לעמת מוצא הנחל ההוא יוצא נחל אחר מנקיק הסלע, קטן ודל גם הוא בראשיתו, אך דרכו ואחריתו לא היו כמהו. בגיחו מבטן האדמה קרה מקרהו אל ארץ תלאובות וילד גלמוד ויהי שומם ועזוב, וציה גם חֹם לחכו לֵחו ממעל; ובכן תם לריק כחו, זֹרבו נצמתו מימיו; לא הרחיב צעדיו, לא האריך מהלכו, וילך בלא כח, בלא המדה עד אשר עלה בתהו ויאבד, גם כל זֵכר לא היה לו, כי אפיקיו נפזרו באין תוצאות הימה, כי אל השאיר אחריו ברכה.

ובהגיעו עד קצו, עבר הנשר הגדול אשר עיניו משוטטות בכל הארץ וַיָטָשׂ וירד אל הנחל לבקש טרף על גדותיו וירא בענינו הרע – ולבו הָמה לו. ויאמר: צר לי עליך, נח עֹני, כי כנפל־אשת נוצרת וכמו שבלול תמם תהלוך, קצַר ימים וחסַר־עלילה. הנה הנחל ההוא אשר ראשיתו גם הוא היה מצער, מה רחבו, מה עצמו פלגיו, מה רבו עלילותיו, ומה אדיר שמו בכל הארץ. ואתה קטן ודל, אף לא פעלת מטוב ועד רע בימי חיי הבלך והנך הולך למות גם בטרם תראה חיים.. לוּ הייתי אני מפקד צבא השמים והארץ, כי עתה לא יצרתי לריק נחלים אשר אין כח־חיים בהם ולא יוכלו למלא תפקידם, להריק ברכה סביבותם, ואשר נוצרו – הובשתים מראשית צאתם; כאשר יעשו הנשים לכל גוזל הנולד מָשחת וחסר־אונים, כי ינפצו אותו אל הסלע ביום הולדו.

ויאמר הנחל אל הנשר: אמנם כי עיני נשר לך ואתה מיטיב לראות, אך רק לעינים, על כן תוציא משפט מעֻקל. דע אפוא: גם אני לחיים נועדתי, באיתן נולדתי, כשרונות טובים, רוח חֵפץ וכח־מעשה חנני יוצרי גם אני כאחי הגדול אשר אמרת. ואולם מופתך זה כל המסבות היו בעזרו ואני – לא כן עלה בגורלי. אני בארץ גזרה נולדתי ובישימון לא־דרך עברתי, ועם פראים גרתי; לא נמצא לי רֵעים, אשר יעירו ויעוררו מאמצי כחי ויוסיפו עלַי מכחם, לא נמצאה לי כל אדמת־זרע אשר אפיק לה מֵימַי והיו לברכה והולידו והצמיחו והשיבו ברכה אל חיקי; לא עד עלַי צפור ממעל וכל נפש חיה טהורה מתחת, לא הסכנתי בלתי אם אל יללת זאבים מרחוק ואל שריקות צפרדעים מקרוב. על כן נפוגותי, דלותי, ירדתי פלאים לעמת הנחל ההוא וחלדי כאין נגדו… לא הלֵדה, כי אם הדרך, המסבות הם מכשירי החיים, הברכה והמִפעל ומהם ובהם הכל.

___________________________

את הדברים האלה הגה הנחל ברוחו הקשה – והם היו דבריו האחרונים, אות־חייו האחרון. כי היו מימיו הולכים ונדפים, הולכים ונבלעים, ונותרו לו עוד נטפי מספר – נסך דמעות על מותו… וככלותו לדבר נבלעו שרידי מימיו, ועם דמעתו יצאה רוחו ושבה לאדמתו.