הנחלים קשרו קשר על הים ויועצו יחדו לבלתי לכת עוד אליו כתמול שלשם; באמרם: זה הים גדול ורחב ידים, מזוָיו מלאים, אפיקיו מפיקים מים מחוף אל חוף, גם הנחלים גם העננים מריקים לו ברכה בכל עת, ושלל לא יחסר. ואנחנו קטנים ודלים, ממרחקים נביא מימינו, ממעמקים דלה נדלה לנו שִׁקוּיֵינו ברֹב עמל. ולמה זה נֵעגן אליו, נֵעבד לו כל הימים? מי נתן למושל ים ונחלים – למס? הלא אנחנו אנחנו ברדתנו אך במורד הארץ עד הגיענו אליו – למען היות קרבּוֹ לנו קבר. הן אך פתאים אין־לב הולכים תמיד בדרך הסלולה לפניהם לבלתי נטות ימין ושמאל, וחכמים יבחרו דרכם כטוב וכישר בעיניהם. ועתה הבה נשַׁנה את דרכנו והגדנו לכל כי מצאנו חכמה: נלך למרחבי ארץ, נשוטט אנה ואנה, נעלה הרים, נרד בקעות, נפקוד גם ארץ מדבר, אשר חקנו תמיד מעל גבולה, והלכו לפנינו ברכות טוב, ויצאו לרגלינו שמחה וששון: ישישו מדבר וציה, כי תרוה הצמִאה, ותגל ערבה, כי תפרח מריח מים, ההרים והגבעות יפצחו לפנינו רנה, וכל עוף השמים ימחאו כנף ומשיריהם יודונו – האח, מה טוב ומה נעים!…

דברו אף עשו; הפרו בריתם את הים ויחדלו לבא אליו. ויהי בהחפזם ללכת, כי לא הסכינו לעמוד אף רגע, ודרך לא הכינו להם מראש – ותהי מבוכתם גדולה. ותגדל גם מבוכת הים: בלילה ההוא ישן לבדו, גם אחד מכל ילדיו לא עלה על ערש יצועו, לא בא לשכב בחיקו; ובבקר בצאת השמש, בעת אשר יבאו אליו רֹב בניו כפעם בפעם להעירו משנתו, והנה אין מעיר ואין מעורר, אין דופק על דלתיו, אין דובב שפתי ישן – אין מַשק נחלים ואין מֶשך מי נהרות! ויהי ערב ויהי בקר, יום אחד, שנים, שלשה ימים – והנה מתלאה! זרועות השטף הכרתו באפס יד, מבואות הים נרפשו, נסתמו, הענק יערוג אל אפיקי מים, ישא עיניו אל הנחלים: מדוע בושש זרמם לבא? מדוע אחרו פעמי הליכותם? חרפה היא לו לפני שמש, לפני הצפרים, לפני יערות איתן אשר על ההרים מנגד, הנשקפים מתוך מימיו… והנה צפרים עפות, מצפצפות ומהגות, ומתוך שירותיהן נשמע כקול מלים, לאמר:

קֶשֶׁר קָשֶׁר! קְטַנֵּי־אֶרֶץ

נָשְׂאוּ רֹאשָׁם, פָּרְצוּ פֶרֶץ:

עַל הַנִּכְבָּד – חֶבֶר נְקַלִּים,

עַל הַיָם – הֲמוֹן נְחָלִים דַּלִּים.

אַךְ עֲצָתָם לֹא תָקוּם, לֹא תְהִי,

הֵן דַּלִּים הֵם – מִי אִתָּם, מִי?…

יְבַקְשׁוּ שׁוֹפֵט אוֹ אִישׁ־דֵּעָה,

אוֹ מֵלִיץ אֶחָד מִמֵּאָה,

לְהַגִּיד יָשְׁרָם, לִשְׁפּט מִשְׁפָּטָם,

וְלֹא יִמְצָאוּ – הוֹבִישׁ מֶבָּטָם!

הַגָּדוֹל – לְמַעָלה וְלֹא לְמַטָּה,

וְאַתָּה, הַיָם, גָּדוֹל אַתָּה!

יָם גָּדוֹל, יָם נָאוֹר, יָם אַבִּיר,

חַכֵּה עוֹד מְעַט מִזְעָר, לֹא כַבִּיר,

עַד יָשׁוּבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ

וְהָיוּ, כְמֵאָז, נוֹשְׂאֵי כֵלֶיךָ!

והנחלים עִוו נתיבותם וילָפתו ארחות דרכם איש אל כל הישר בעיניו, ויפזזו ויכרכרו על סירים סבוכים, על צורים וסלעים, על גבוה ועל שפל, באו בעבים, עלו בכֵּפים, ירדו לנקיקים ולחורי עטלפים, העפילו לעלות על ההרים – ויוּטלו אחור ויתפוצצו ויפול מהם רב; התגנבו לבא אל תחתית ההר ושם “ערוך מאתמול תפתה” – חמרי שרפה עצורים ונכבשים, ויפגעו אלה באלה ויתלקחו ויתפרצו ותגעש ותרעש הארץ ותפתח את פיה ותבלעם; נִטשו עברו מדבר – ויכָּשלו בהליכתם בין גבעות החול, ציה גם חֹם גזלו מימיהם, המעיטום, הריקום, הדיקום; תעו אל ימין, נדחו אל שמאל, התפרדו, דלו, התנהלו בכבדות, עד היותם מִשחק לכל עויל, מרמס לרגלי השור והחמור. וכי ראו כי אבדו דרך – ויעמדו תחתיהם, ויבאשו וישרצו תולעים וזבובי מות ויפיצו נגף ושכוֹל מסביב, ויהיו לקללה ולא לברכה, וינוסו מפניהם אדם ובהמה, גם עוף השמים נדדו הלכו. והאנשים אשר לא נסו, שִׁלחו בם עצי קַלֶפת והמה שתו מצו אותם בכל־פה, לחצו אותם בין המצָרים, בין צלעותיהם, עד מחנק־נפש – עד אָבדם.

ויש אשר נפגשו בנדודיהם בנהרות איתן וכראותם אותם מרחוק ויאמרו: הנה שם אחינו הולכים, ועתה נקרב נא אליהם לדבר שלום בם; מעט חִבּוּק מעט נשיקות, כמשפט האחרים בהפגשם, ואחר נלך לדרכנו, או הלוך נלך עמהם יחד דרך יום או יומַים, אחר נפָרד. ואולם האחים ההם היו גדולים ועצומים מהם מאד, הליכתם ברחבה, קולם ברעם וברעש ודרכם בשטף. ויהי כבואם אליהם ויסחבום ויסחפום בחזקה, סחוב והשלך, סחוף ודחה הלאה הלאה, אחזום ולא הרפום, חבקום עד מחנק, הריצום, הפיצום, הכום רסיסים, עד אשר לא קמה עוד רוח בהם ותשתפך נפשם אל חיק אחיהם…

ויראו הנחלים כי כן, וישובו, השרידים אשר שרדו מהם, ויועצו שנית. ויאמרו אליהם חכמיהם: כל דרך חדשה, ראשיתה קשה. ועתה נבקשה לנו מנהל, מורה דרך, אשר ילך לפנינו ימים או עשור, עד אשר נסֹל לנו דרכים חדשות על ארץ רבה ואחר נאחז דרכנו לבדנו איש איש באשר יבחר. – ותיטב העצה בעיניהם לעשותה ויפנו כה וכה לבקש להם מנהל.

וישאו עיניהם אל הענן ויאמרו אליו היֵה לנו למורה דרך, בהתהלכך תנחה אותנו. – ויאמר הענן: אל תראוני שאני דורך על במתי ארץ; יד הרוח עלי חזקה, מבקר לערב ירדיפני, ישאני על כנפיו ירכיבני, ימוגגני, יטלטלני ימה וקדמה, צפונה ונגבה: הן דרכי אני ממני נסתרה ואיך אהיה לכם למורה דרך?

ויאמרו אל הרוח: אם טוב בעיניך ופרשת עלינו כנפיך והיית לנו למורה דרך; הלא כל הארץ לפניך. – ויען הרוח ויאמר: נחפז אני לדרכי ולעבודתי – לטאטא את האדמה יום יום ולטהר פניה מאדי באֹש ורקב, לנער את העצים מכל יבש ומכל בָּלֶה, למען יחליפו כח, למסֹך חֹם בקֹר – ולא יקפאו האדמה ואשר עליה, וקֹר בחֹם – ולא יתעטפו בשרב אדם ובהמה וכל צמח, להוליך את האניות על פני הים ואת החול מן החוף והלאה אל רחבי ארץ. גם הנה יד השמש עלי וקויה, אשר מהם חליפות חֹם וקֹר על פני האדמה, מתחת וממעל, יריצוני יניעוני כל היום ומפניהם אברח ברֹח ומפניה לא אסָתר: הן אנכי תמיד נע ונד בארץ ואיך אהיה לכם למנהל?

וישאו הנחלים עיניהם אל השמש – הביטו אליה ויבָּהלו וכמעט זׂרבו נצמתו מחֻמהּ, אך התחזקו התאזרו עֹז ויאמרו: מלכת השמים, אנא השקיפי עלינו ממרומך והורִינו הדרך אשר נלך בה. – ותאמר השמש: מקצה השמים מוצאי ועד קצה השמים ארוץ כל היום, לראות החִדשה האדמה פניה אם פרחו העצים, התפתחו הפרחים, דשאו נאות מדבר, בָּשַל קְציר שדה? להכין את הכסף ואת הזהב ואת הברזל ואת הפחם ואת כל אבן יקרה בבטן האדמה ולחם ומזון לאדם ולחי על פניה: האטוש את כל מלאכתי והלכתי לנוע על הנחלים? ואולם פנו לכם אל הירח, כי דברים לו עם מימי הארץ.

ויאמרו הנחלים אל הירח: היה אתה לנו למנהל להורית אותנו דרכנו – דרך חדשה, כי נלאינו ללכת אל הים. – והירח אז כשבועַים ימים אחרי התחדשו, פניו מלאים וטובים וכלו עוטה אור כשַלמה, ולבר טוב עליו (תחת היותו בעת רדתו נכלם וזועף, מסתיר פנים מכל ואיננו נדרש למשחריו). ויבטחו כי יפיקו ממנו רצון בפעם הזאת ויתלחשו ויהמו בקול דממה דקה ויחכו למוצא שפתיו בבטחה.

ויאר הירח פניו אליהם ויאמר: ברית ביני ובין הים, אני אעלה מימיו ואני אשיבם אחור יומם ולילה חליפות; גם את מי המעינות והנחלים והנהרות והיאורים אני אוליך אליו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, ואתם מרדתם בים ותבקשו לכם דרכים חדשות? ראו, הנה אנכי וכל צבא השמים סובבים הולכים איש במעגלו כל הימים, לא יעבטו ארחותם ולא ישַנו הליכותם, כי חק ומשפט לכּל בשמים ובארץ; ואתם תבקשו לכם חדשות? אל תבקשו, כי בנפשכם הוא. הן הים ישא ויסבול, אך עד לבו לא נגעה הרעה, כי רב מאד גבולו, ואין קצה לאוצרותיו, גם הנה העננים יכלכלוהו יום יום ומי מלא יִמצו למו – מאשר לכם. ואולם אתה אנה תבאו בהפרדכם מעל הים מעֻזכם ומי ישים עינו עליכם? הלא אחריתכם להכרית! גם הנה דרכים חדשות לא על פי מורה ולא על פי מנהל תגָלינה; דרכים חדשות לא יבקש איש, כי אם שׂוֹם ישים אותן – מלבו, כרגע, לפתע פתאם: היבקש הברק דרכו? אם יחכה למנהל?

ועתה הנה דרככם נכון לפניכם – אל הים: שובו לכו אליו ומצאו מרגוע לנפשכם בחיקו – ומשם תשובו ללכת, בהֵחבא, באין רואה, ארחות עקלקלות, דרכים נסתרים, כאשר אהבתם. אך לעיני השמש אל תבקשו דרכים חדשות, כי לא נאה, כי לא יאה; לעיני השמש אל תמרדו בים, כי גדול הוא ונשוא פנים לפני רבים…

ויפנו הנחלים עוד כה וכה ויראו כי אין שומע להם ואין עוזר ואין תומך וכי בכל צבא השמים והארץ איש אל ענינו ואיש למעשהו, – וישובו שרידיהם וילכו אל הים כתמול שלשם והוא האיר פניו אליהם ויאסוף אותם אל קרבו וישם להם שלום.