ימים רבים בקש דוד מאת האלהים: גל עיני ואביטה נפלאות; הודיעני ארח חיים, הראני רזי עולם, תעלומות נצח, צפוני העתידות, או האך בצלם יתהלך איש, אם כבהמות נמשל נדמה?
ויהי היום ויאמר אליו אלהים: אל תקשה לשאול ואל תבקש ללכת בגדולות ובנפלאות ממך. הן לאיש מעשה יצרתיך מבטן, לאיש עושה מלחמות, מרחיב גבולות, מכונן ארץ ועם – ואַל לאיש מעשה להביט מבעד למסך ולנחש עתידות, פן יראה ורפו ידיו. העלילה והחזון לא יתאימו יחדו ויוצרי דברי הימים – עיניהם אך נכחם יביטו. ואולם חכה לי, עוד מועד לחזון; לעת זקנה אגַלה עיניך מעט.
באו ימי הזקנה, באו ימי המנוחה. ודוד לא יכול עוד לעולל עלילות כתמול שלשם; שקעה אִשו, סר כחו, רפו ידיו. אך בחיים חפץ מאד: נפשו אִותה לראות פרי עמלו, פרי המלחמות והגבורות והתשועות אשר עשה כל ימי חייו, לראות בטובת ארצו ועמו משא נפשו מעודו. לוּ יכול לחיות עד דור שלישי!… אמנם כי זקנתו נעכרה במחשבות רעות, בדאגות ובחזיונות קשים, אשר זחלו כנחשים בחדרי לבבו וכעננים העולים על טֹהר הרקיע להעיבו: הן בירכתי ביתו רעה נשקפה; בניו צררו, ארבו, יקשו איש לאחיו; בארץ נגלו פלגות־עם, קנאת שבט מרעהו, ומחוץ – נשאו גוים ראש… בכל זאת הנה מה טוב ומה נעים תחת השמש – מדי בוא אליו מלאך המות לקחת נפשו, כי מלאו ימיו, גער בו ויגרשהו וילך…
ויהי היום ודוד הזקן ישן שנתו ונפשו מרחפת בין ארץ ושמים, מריחה מרחוק חיי עולם, – והנה חזון נראה אליו. בחלומו והוא יושב מרומים בשער השמים, משם יביט לארץ והנה הר גדול ונורא והמון רב לאין מספר עולים ויורדים בו – עולים בצלע ההר מזה, מעפילים ברב־כח, צוֹעים בזעת אפים, צועדים בלי הרף; איש במסלתו ואיש בדרכו ילך וממולו לעמת פניו פרחים רעננים, טללי אורות, חזיונות נֹעם וכל חמדה. הוא עולה – והפרחים והאורות וכל החמודות הולכים ורחוקים, הולכים ונִדָפים, כמו יד נעלמה מעתיקה אותם לאחור. אַיָּן אפוא כל החמודות אשר נראו לעיניו בכל הדרך במעלה ההר? ומתי יגיע אליהן? אולי בראש ההר? שם ינוח מדרכו ומעמלו, שם יראה כר נרחב, ירעה על מי מנוחות, ישתעשע בכל הטוב ובכל היקר אשר משכוהו אחריהם ואשר הסבו עיניו אליהם ואשר הרהיבוהו כל ימי עלותו בצלע ההר. והוא אוזר חיל, מאמץ כחו מאד, מרחיב צעדי אונו, והנה הגיע עד הראש… הוי מקסם כזב, הוי משאת שוא ומדוחים: אין פרחים, אין אורות, אין כר נרחב, אף לא מנוח מעט לכף רגלו! צר המקום מאד, צר ומצוק כשן־סלע, ואין מעמד ואין מקום לפנות בלתי אם אל עבר פניו בצלע ההר מזה, במורד. והוא אוחז דרכו ויורד, עיף ויגע, נואש, מר־נפש, קודר וכואב, נשען על משענתו, והוא יורד ויורד בלא כח, בלא חמדה, אך בלי הרף; אין מקום לנטות, אין לשוב אחור, כי אם לרדת בצלע ההר, לרדת נכחו, לרדת בלי הפוגות. ולנגד עיניו מטה – מחשכים, מוראים, תקוֹת נכזבות, חלומות תהו, מדוי־לב ונפש, צללי־אֹפל וצלמות. וכאשר יוסיף לרדת כן יגדל וכן יחזק וכן יקרב אליו, הלוך וקרוב מהרה, מראה הבלהות והמחשכים והצלמות, עד רדתו מן ההר, עד השלימו דרכו, – עד עת קץ…
ואחר נפתחו השמים ושמי השמים, שם ראה דוד מטוּב השמים מֵעָל – מראות הוד וגֹדל ונֹעם אלהים, אשר לא יוכל איש לדבר ולא עט סופר לתאר ולא לב בשר להכיל.
מה ההר, ומי העולים והיורדים בו, ומה הדרך הגדול והנורא הזה, והמראות הגדולים והנפלאים שם ממעל?
– הָרְאֵיתָ, בן־אדם, אֹרח חיים; זה הדרך ילכו בה כל בני תמותה מקצה חלדם ועד קצהו. משם והלאה – עולם חדש, עולם שכֻּלו אורה, שׂבע שמחות ונעימות וחיי־נצח עם בני עליון. אותו לא יראה האדם וחי; אך אתה הָראית הפעם אפס קצהו, כי הנה כלית דרכך בחלד וגם הנך עומד לגורלך לחיי עולם.
ויאמר דוד: אם כן למה זה אנכי. בואה, בואה המלאך הגואל, קרבה אל נפשי גאָלהּ, העבירני מבית מלוני אל בית עולמי!
ויגוע וימת ועל פניו כמראה אור נֹגה מזיו כבוד החיים העליונים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.