כאשר הלכו בני ישראל במדבר היה הענן מרחף עליהם ורוח צח וקל עובר לפניהם להשיב נפשם. ויהי היום והם באו עד שפת ים־המלח נגבה מזרחה, קצה המחנה על יד נחל זרד וקצהו השני נשען אל עין־גדי, והנה נחל זרד היבש הכה גלים כים סוער – קני הזרד, אשר היו קופאים על עמדָתם בדממת המדבר, התנודדו, התנופפו, הניעו בדיהם הצנומים והדקים, כנערים שובבים המפזזים ומתרוצצים הנה והנה בעת שחקם במרחב; ולולא היו אחוזים ברגליהם בארץ, כי עתה רצו, דאו על כנפי רוח כצפרים עפות, יצאו בעקבי עוברי המדבר והלכו לרגליהם עד גדות הירדן.

ושם ממולם, בעין־גדי, גפנים עמוסות אשכלות ענבים, אשכֹלות על אשכלות, כיונקים על שדי הורתם, ועצי זית ותאנה וכֹפר מסֻבּלים פרי, נחים שוקטים, אם רוח ואם דממה סביבם, כהוזים, כחולמים. על מה אתם חולמים, גפני עין־גדי, עצי התאנה, שיחי הכֹפר – על החליפות ועל התמורות העתידות לבא עליכם ועל האדמה, אשר אתם מתנוססים עליה? על אשר תהיו פעם קנין לעם נביאים ומשוררים, אשר ישים שמכם וזכרכם לתהלה בספרתם, ופעם – מרבץ לפראים, אשר יעטו עליכם חשך ושממת־עולם והשכיחו את עמי הארץ שמכם וכבודכם?

וקנה־זרד אחד נשא ראשו בגאוה ובגֹדל לבב אל מול כרמי עין־גדי, ויאמר: – צר לי עליכם, הגפן וכל עץ פרי, הקודרים תחת משאכם, כי לא תנועו ולא תזועו ולא תשתעשעו לרוח היום, כאסירים אתם נצבים כלכם על עברי פי פחת ומחסרים את נפשכם מטובה ונחת. ואני – חבר אני לכל רוח כי יפוח, בחיים חפשי, אך לי לנפשי; כי אין עֹל ומשא ופרי מעמסה, לשום חרצֻבּות לרַוְחתי, לחֻפשתי.

ותען הגפן ותאמר לו: – לא לנו להיות מרדפי ריקים ושומרי רוח, כי לא עלינו גורלכם ינוח. עלינו לשקוד ולשמור על האוצר היקר אשר בחיקנו, כי יבשל ולא יִשל. הפרי – הוא שעשועינו ועליו גאותנו, הוא חיינו והוא אחריתנו. והזרד הריק והבוקק – מה אחריתו? בדיו יהיו למטאטא לטאטא את רפש הבית והחצר ואחר יוצג בירכתים ככלי מלא בושה וכלימה, ואחריתו – תהו, חדלון וכלימה.