והנער יצחק אברבנאל מלא רוח חכמה ודעת אלהים כאחד הגדולים בחכמי ישראל ויהי יוצא ובא בתוך בני הכהנים והנזירים והשרים הקתולים, אשר היו מתוכחים עמו בדברי אמונה ודת כמשפט הימים ההם (האבות היו מודיעים את ידם פעם בפעם ליהודים היושבים עמהם, והבנים היו מציקים לצעירי בני ישראל בזעם לשונם), ולא יכלו לו, כי הובישם ברב חכמתו, וכל לשון תקום אתו למשפט, הרשיע.
ויהי היום ויאמר אליו הנער תומש טורקמדה, מחניכי הנזירים: – צר לי עליכם, עם קשה־עֹרף, עם הולך חשכים, עם יושב בשׁפל ואין תועפת־רוּם לו, חונה סביב למשכנותיו הקודרים, אשר אין בהם כל פסל וכל תמונה, כל פאר וכל יפי ולא קול מצהלות חיים עליזים, וקורא מן המצר לאלהיו, השָׂם חשך סתרו גם הוא. ועתה שמעו שמוע אלינו ואִכלו טוב, בֹאו חסו תחת כנפי דתנו, דת האהבה והחסד והרחמים, וראו חיים! בואו אלינו – והתרוממתם ממעמקים לראש מרומים, ויצאתם מן המצרים למרחב־יה, ממחשכים לאור גדול, מחיי שממון לחיים מלאים חליפות ונעימות, שפעת מראות ותמונות כמשברי ים אדירים; בואו עדינו והשתניתם – והייתם ככל האדם. אולי יקשה בעיניכם, אולי יקשה גם בעינינו בראשונה בהתחברכם אלינו, אך ברֹב הימים נסכין ונשלים איש עם אחיו ועָם עם רעהו, ברב הימים תלמדו אל החליפה ואל התמורה, ואם לא אתם כי אז בניכם, הדור הבא אחריכם, יהיו עִמנו לעם אחד וידעו ביניהם מה טוב.
ויאמר אליו אברבנאל: – תודתי לך, הנזיר הצעיר, על המון מעיך ורחמיך עלינו ועל עצתך אשר יעצתנו להכחיד עצמנו למען ייטב לנו. אך שמע נא ואספרה לך:
הנשר הגדול, גְדֹל הכנפים, אֶרך האבר, המשוטט על פני ארצות ויַמים רחוקים לבקש טרף, אמר אל היונים אשר בירכתי הלבנון: מה לכן פה, יונים פותות, יונים מדַדות בקצה ארץ חשך ללא אור בהיר וללא מרחבי שמים, ומה כנפיכן הדלות והלבנות ללא תאר וללא הדר, לא שפעת נוצה ולא ברק צבעים, כנפים קצרות מהשתרע, רפות מהגביה עוּף, דלות מִסֹך על אחד השיחים הקטנים – מה אתן ומה חייכן כי אם קפאון ושממון, כלימה ובלימה. ועתה שמענה בקולי, בואינה ואשא אתכן על כנפי עד ארץ צלצל כנפים, אשר מתחת לקו המשוה, עד ארץ הֹדו מבֹרכת אלהים; שם לא תראינה רוח, לא תיראנה שלג וקֹר. שם כל עוף ארֻכּי אבר, גדלי כנפים, יפי נוצה, הדורים ביפעת צבעים מזהירים כצבעי הקשת אשר תהיה בענן. שם גם נוצתכן תגדל ותיף לנֹגה קרני השמש הזורחת בגבורתה שבעתים כאור שמש ארצכן; שם תגבהינה עוף עד גבהי מרומים אל בין כל עוף כנף המודד שמים בתעופתו ובאברתו שחקים. ואם לא כשחוק יהיה לכן להחליף נוצה (גם הנחש הרובץ על יאורי הֹדו, יחליף עורו פעם בפעם והחליף כח) ולהשתנות לתֹאר ולגֹדל, ואם תכבד מכן החליפה והתמורה – הן בזאת ייטב לצאצאיכן אחריכן: בדור אחר יהיו כיונים כנשרים…
והיונים שמעו אמרתו, הגו ואמרו לו: – נעימות בפיך, נֹפת תטוף מלתך, אך לנו לא תסכון עצתך ולחלקת לשונך לא נפֻתּה. אם קטנות ודלות אנו, רוח אל כביר יחיינו; אם יונים פותות אנו בעיניך – גיד ברזל ערפנו. ארץ הֹדו וכל יפעתה, הוד שמשה והדר גאון בעלי כנפיה – לא לנו הם, לא לנו. הדו – להודים, כי על אדמתה נולדו וקרני שמשה גִדלום וטִפחום. ואנחנו – בשרנו כמק יהיה ונוצתנו כאבק תעלה בטרם נהיה כמוכם, וצאצאינו – בטרם יהיו לנצח יאבדו. הנחש יחליף עורו כי נחש הוא (אך את דרכו לא יחליף); ואנחנו לא נלך לקראת נחשים, לא נשאף חליפות ולא נבקש גדולות – לא נחליף ולא נמיר טוב ברע או רע בטוב. בחרנו הסתופף בירכתי לבנון משׁוּט תחת כל השמים. טובה לנו שמשנו המשקיפה עלינו בנחת משמינו מרשפי שבע שמשות הֹדִיוֹת. טובות כנפינו הקטנות והלבנות מכל כנפי נשרים וידידות משכנותינו הצנועים מכל רחבי ארץ ותועפות הרים. גבולות עולם שם לנו יוצרֵנו ובהם נחזיק אנחנו וזרענו אחרינו עד עולם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.