ימים רבים ישב היוצר על האבנַים בגשתו לברוא שמים וארץ ויהי “בונה עולמות ומחריבם, בונה עולמות ומחריבם ואומר: דין הניין לי, יתהון לא הניין לי”, עד אשר יצא מתחת ידו עולם מכלל־יֹפי – וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

גם את העולם הקטן, את האדם, לא עשה פעם אחת יפה בעתו, גם אותו תקן, חִדש, שִנה לטוב, עד אשר ראה יציר כפיו והנה הוא תמים בכל.

האדם הראשון היה מלמעלה כבני עליון ומלמטה כדמות הבהמה והקוף, שתי רגלים היו לו וזנב¹. וגם הרגלים וגם הזנב עוד לא ידעו את תפקידם. הרגלים היו מתחרות אשה באחותה; הימנית והשמאלית – כל אחת בקשה להקדים את רעוּתה, כל אחת התאמרה כי היא הראשונה ולה משפט הבכורה, היא המוציאה והמביאה את האדם, בהתהלכו תנחה אותו, והיה בהרימו הרגל האחת ותמהר צרתה ותפרוץ עליה פרץ – וַתַּכשֵׁלנה האחת את רעותה ושתיהן את האדם ולא יכול לעשות דרכו ולהגיע אל מחוז חפצו.

והזנב בקש להיות לפנים ולא לאחור ויעש הנה והנה ויתאמץ למשוך אחריו את הרגלים וגם את הראש ולהיות למאשר ולמורה דרך לאדם; וילך ויכָּשל ויַכשל גם את מאֻשריו; כי אין עינים לו ורק קנאה עוֶרת וגאוה אוילית מנת חלקו.

ויהי האדם במבוכה ובצרה גדולה; שתי הרגלים הכשילוהו בתחרותן, גדרו דרכיו, עוו נתיבותיו, והזנב הקופץ בראש הוסיף עמל ויגון, מהומה ומבוכה, עד אשר לא יכול לצאת ולבא, לא היו לו כל שיג וכל דרך, ותקצר נפשו למות.

וירא אלהים בעני האדם ויאמר: הזנב – הכָּרת יכּרת, כי לא ידע את מקומו ואת ערכו; לבהמה, לקוף יהיה מעתה. ואל הרגלים אמר:

יָמִין וּשְׂמֹאל, חִדְלוּ קִנְאָה וְתַחֲרוּת,

הֶבֶל הֵן, פְּרִי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת;

לֵכְנָה אִשָּׁה נִכְחָהּ בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה –

אָז תָּבֹאנָה יַחַד אֶל־הַמַּטָּרָה.