בלילה בלילה, עת בני האדם נמים שנתם, תעלה נשמת החוזה בתוך כל הנשמות העולות למרום, וראתה רבות ושמעה רבות מאשר יש ומאשר היה; ויש אשר יגֻנב אליה דבר גם מצפוּני העתים, אשר עדֶן לא היו. וכשוב הנשמה אל חיק בעליה, תְּעַר עליו רוח ממרום, תשיחהו – וִיספר לבני האדם מעט מאשר נִתּן להגָלוֹת: ממעשי יום־יום או מאשר היה לפנים שם ממעל; חזון העתידות – חזון רחוק הוא גם לגלויי עינים, אותו יצפון לו ולאחרים לעת רצון. – והנה החזיונות אשר נראו אלי זה מקרוב בעולמות העליונים.

א. – נַהֲרֵי דִי־נוּר¹    🔗

נהר די־נור יוצא ונִגר מתחת לכסא הכבוד, בירושלם של מעלה, המכֻונת כנגד ירושלם של מטה, ותקופתו ותוצאותיו אל קצָוֹת רחוקים. ושרפים עומדים ממעל לו, שומרים משמרתו, צופים הליכותיו, מפלסים נתיבות לפלגיו, מוציאים ומביאים את המלאכים הטובלים בו בבקר בבקר, בטרם ישירו שירותיהם ליוצרם. ויהי היום, ותעבור רוח קנאה על רעיהם, השרפים הצעירים, ויפַלגו תעלה לשֶטף אִשם, וייצרו להם גם הם נהר די־נור ליד הנהר הראשון, ויעמדו ויקראו בראש הומיות לעדת מלאכים לבא ולטבול בו ולשיר שירותיהם גם הם.

ורוח הקנאה הוסיפה לחתור במעמקים ולשוף ממעל על השרפים שומרי שני הנהרות ועל נהרותם; וירגזו נהרות ויהמו ויחמרו ויתגעשו ויתהוללו וזיקים ואבני אש – אש אוכלה אש – עופפו מנהר אל נהר ברעם וברעש ובשצף קצף, ומקול המולה גדולה רעשו שמים, התחוללו מחנות המלאכים, ותהי לחרדת אלהים. ומלאכים רבים, מלאכי שלום, שרקו הניעו ראשם, חדלו לפקוד את הנהרות, אשר לא היו עוד מקור שירה מעתה.

והשרפים הצעירים, בעלי נהר די־נור החדש, חשבו מזמה, העבירו שמועה, הוציאו דבה על הנהר הראשון, לאמר: זר ומוזר הוא, גֵר הוא בשמים ואל מקום אחר הוא שואף, אִשוֹ לא אש קדש, שלהבתו לא שלהבת־יה, דרכיו נפתלים, ארחותיו נלוזים ומגמתו לא טהורה. כהנה וכהנה החבירו במלים – ולחישת השרפים לא שבה ריקם: מאחרי כסא הכבוד יצא דבר ויעצור בעד נהר די־נור הראשון מעשות דרכו.

והנשמה ראתה, השתוממה, נגשה אל “חד מן קמיא” ותשאל:

– הגם במרומים יש קנאה ושנאה ותחרות וחתירות במסתרים? הגם שרפים יהיו לנחשים שרפים?

– יש ויש במרומים קנאה, שנאה, גאוה, תאוה וכל מדוי הנפש פי שבעה מאשר בשוכני תחתיות.

ב. – קְרוֹבִים וּרְחוֹקִים    🔗

השמש באה ואני נושא עיני למרום – ואין כוכבים. נשַמו מסלותם ועקבותיהם לא נודעו. אנה פנו, אנה הלכו כל מאורי אור בשמים? היצאו גם הם למלחמת צבא המרום במרום והשאירו אחריהם עזובה רבה? אם הסתירו פניהם מבני האדם, כי חרה אפם על כל רעתם מימי המלחמה, אשר לא חדלה עד היום, אשר זה שלש שנים אין מלחמה ואין שלום בארץ כי אם תהו ובהו, מהומה ולא סדרים? אם נועדו לאספת סתרים ברקיע השלישי או השביעי להועץ, לדעת, מה הנגע אשר יביאו עוד על הארץ? מי יודע, אם אחרי מבול המים, אשר בא עליה לפנים, בימי עלומיה, ואחרי מבול הדם אשר נִתּך על הארץ זה עתה, – אם לא תפָקד עוד ממרומים במבול־אש, אשר ימחה, מחֹה והפוֹך על פניה, את הסיר ואת חלאתה גם יחד?

אני טרם אכלה לדבר אל לבי והנה הכוכבים יוצאים, איש בעקב אחיו, יוצאים, נוצצים, קורצים ברבבות עינים, ועוד מעט וימָלא הרקיע אותם; והלָך־מחשבות אחר לקח לבי למראה:

מה קרובים הכוכבים איש אל אחיו! מה טובו מערכותם, מה ידידות משכנותיהם! אכן לא כאדם יתנגשו, יעפילו, ידחקו איש את אחיו, יסיגו גבול רעיהם, יגזרו על ימין, יחטפו על שמאל; אין תלונות, אין דברי ריבות, אין פרץ ואין צוחה, כי איש על מקומו ואיש על גבולו יבאו בשלום במערכות השמים. איש אל אחיו יאירו פנים, איש לאחיו יחלקו מחֻמם ומאוֹרם, אך הָצֵר לא יצרו צעדי איש אחיו ומרֹר לא ימררו את חייהם כמונו, בני אדם יושבי חשך, – על טוב החברה יתענגו ורעתה אך זרה להם…

בלילה ההוא היתה לי “עלית נשמה” כפעם בפעם; הנשמה סרה הפעם אל בין כוכבים לדעת דרכיהם ולהתבונן אל הליכותיהם. ראתה, התבוננה, לקחה עמהם דברים; ומה ראתה? הה, זרים ומוזרים צבא מרום אלה איש לרעהו, בודדים הם במועדיהם, וגם בעמדם על משמרותם במערכת־שמים אחת, אין ידידות, אין אהבה, אין נחת. יעבור איש על פני אחיו – ולא יראה, יחלוף – ולא יבין לו, לא יקרב זה אל זה ולא יקָרב זה את זה; לא יפיק לו נפשו, לא יאיר אליו פנים ולא ישפוך לפניו שיחו, – קרת־לב, קרת־נפש, קֹר, קֹר, קֹר – קרח עולמים! כל כוכב בעיניו עולם מלא, ורעהו – ספיח עולמו, סרח העודף עמו.

– קרובים אנחנו איש אל אחיו, – אמר אחד הכוכבים לנשמת החוזה, – קרובים – לרואי מרחוק, ורחוקים איש מאחיו, פה באשר אנו, מרחק ש"י עולמות.

ג. – הַכּוֹכָב הַנִּדָּח    🔗

קבוצת כוכבים, חדשים מקרוב באו, אשר עוד לא נהפכו כלם מערפל למקשה, עוד לא נגה אורם על סביבותם ועוד לא פלסו להם נתיבות במרום, דחו מקרבתם כוכב מוצק, בהיר, בן כוכבי־קדם, אשר שכן בתוכם מרב ימים ויאצל עליהם מאורו, ויתן עליהם מהודו; כי היה יתרון אורו לשכים בעיניהם וטובו ויפיו לסמל הקנאה להם. ובהריקו להם ברכתו יום אחד, נועדו עליו, המו, רגשו ואמרו לו: – מחֹמר אחר קֹרצת, מקצה־שמים אחר מוצאך, אורך למפגע לנו, הליכותיך זרות ועקבותיך נפלאות ממנו – לך מעמנו, כי לא נוכל לשבת יחדו!

הכוכב הנדח יצא למרחבי שמים, בא אל עולמות אחרים, ובכל מקום בואו הפיץ אורו, אור חדש, אור יקרות. ובכל מקום בואו שמחו לקראתו, קדמו פניו בכבוד, הגידו תהלתו על פניו ובגללו זכרו לטוב גם את הכוכבים אשר ישב עמהם לפנים, ועוד מעט ויצא שמו בכל העולמות – וגם בעולם הקטן, מעון הכוכבים הקטנים, אשר הרחיקוהו מעליהם; ויצר להם מאד, בושו נכלמו, נקוטו בפניהם, והתהלות, אשר הביעו לו במרחקים ואשר נאצלו עליהם בגללו, היו להם כמדקרות חרב. אז שתו לו בחלקות, התרפקו עליו, קראו לו ואמרו לו: שובה אלינו, שובה, הילל בן־שחר, זכור ימי שבתנו יחד, נסה עלינו אור פניך, בואה אלינו ונכבדך! – אך הנה הוא קרוא אל עולמות רבים לחלק להם מאורו: אל מי יפנה ראשונה? האל מכבדיו, משחרי פניו, אשר לפנים לא ידעוהו, אם אל מנאציו אשר גרשוהו מעליהם – וישַׁלחוהו בדרך טובה? לפנים ישב בתוכם, וירא מנוחה כי טוב; ואולם עתה יודע הוא דרכו, עתה הכיר תעודתו: כוכב־לכת הוא ועל כל קצות השמים הליכותיו. יתר אור לו – ויתר תנועה. הטוב גורלו מבני ערפל, אם לא היה לו היתרון – לחסרון? לא עת לו לחקור זאת (ומה בצע כי יחקור והן לא בידו טובו). והוא הולך, עובר ושב במרחבי שמים ומפיץ אור על כל. אולי מדי עברו יסור גם אל קבוצת כוכביו אשר ידעם מאז, ואשר גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.

ד. – עַל שַׁעַר גַּן־עֵדֶן    🔗

אברהם יושב על פתחו של גיהנֹם, – כה תספר האגדה, – ואיננו נותן כל איש אשר אות הברית בבשרו, לבא שמה.

ואת ישמעאל בנו הושיב על פתח גן־עדן ויצו עליו לאמר:

– כל אשר אין אות הברית בבשרו, אל תתן אותו להכנס. הערלים – לגיהנם, בני ברית – לגן־עדן.

וישב ישמעאל ליד הנהר, הסובב את גן־עדן, לשמור משמרתו ולעשות מלאכתו – לאסוף את אשר יֵאסף ולהשיב על עקב את אשר אין משפטו לבא.

אך עוד מעט והנה שכח ישמעאל את תפקידו ונהפך כקשת רמיה, – כל אשר אות הברית בבשרו לא נתן לבא, וכל ערל – אותו בחר ויקָרב.

וכי יבאו הבאים אל שער גן־עדן והעמיד עליהם רופאים לבקר את בשרם², – וקֵרב את אשר ירַחק ורִחק את אשר יקָרב.

ואברהם ידע את אשר עשה ישמעאל בנו ויֵרא אליו ויאמר:

– מה הדבר הזה אשר אתה עושה, ישמעאל בני, ולמי עוללת ככה? הן אחיך אלה, ואות הברית – אות אחוה, אות קרבת מולדת, בינך וביניהם; והן אל גיהנם לא יוכלו לבא, וגם משם הם נמלטים על נפשם כל עוד נשמה באפם; ואם גם שערי גן־עדן יסָגרו לפניהם, אנה הם באים? מה עשית – העל כי הקדים עשו לבא, פרש רשת לרגליך, התחבר עמך, גנב את לבבך, שמך גרזן לחצב בו – באחיך בשרך; ויעקב איש תם לא החליק לך לשון, לא עשה חֹנף, לא עשה רמיה, כי בתֻמו ובישרו בא, נתן ידו, נטה שכמו, לעבוד עמך יחד, לשבת אתך שבת אחים, – ותהדפהו בשנאה, ותסלף מחשבות צדיקים ותמר טוב ברע ורע בטוב?! מה עשית – העל כן מושבך על שער גן־עדן, למען הרחיק ממך את אחיך בני אביך, לסגור בעדם את המבוא, אשר נועד לך ולהם מאל אביכם, את המקלט האחד על ארץ רבה?…

וישמעאל עמד דומם בדַבּר אליו אברהם, ויקשב וישמע ולא ענה מאומה.

הנגעו הדברים עד לבו? ההיתה עליו רוח אביו לרפוא משובתו, להשיבו מדחי, להזכירו ברית אחים?…