רקע
יעקב פיכמן
דבורה בארון

 

מאמר ראשון1    🔗


א    🔗

ספר זה על מה שהיה – על עולם שצלל ואיננו, ואפס קצהו מהבהב עוד כיום בשירת ישראל, כולל סיפורים, נובילות, רשימות, זכרונות – דברים וקטעי־דברים, שנכתבו בתקופות חיים שונות של המסַפרת. ואף־על־פי שאתה מבחין כאן ברוּר, גם בלי חלוקה פוֹרמלית, שני פלגים ראשיים, שהאחד כללי יותר והוא קולח בשטח־מה מן הכותבת, בעוד שהשני, קרוב יותר, אַבטוביוגרפי יותר, אי אתה יכול שלא להרגיש בכל פסוק, בכל דף כמעט, שאין זה ילקוּט סיפוּרים, שנאספו אסיפה חיצונית למקום אחד, כי אם פרקים המצטרפים מאליהם לספר אחד, לשירה אחת – הוה אומר: ליצירה שאין בתכנה ובצורתה דבר שבעראי.

ניגון כולל זה הוא המטיל אַחדוּת גם בדברים, שאינם מן הנושא הראשי. ספר יחידי זה של דבורה בארון, מאז יצא במהדוּרתוֹ הראשונה לפני כמה שנים, לא נשתנה ביסודו, אם גם הוּשלם, – וקיבל חיזוק עם השלמה זו, – בשלושת הסיפורים המצויינים שנכנסו לספרה “קטנות” (בהוצאת “אמנות”) ובשני הסיפורים שהמספרת פירסמה בשתי השנים האחרונות (“גלגוּלים” ב“מאזנים” ו“מה שהיה” במוסף “דבר”). אחדות זו, שבלעדיה כל הישג אינו אלא הישג מדומה, היא המייחדת לספר זה צבע אישי חריף – משהו מאָפיוֹ של יומן, של פנקס אינטימי, ואם תמצא לומר: גם של ספר יוחסין, של מגילת משפחה וזכרונותיה. כל מה שמסופר כאן, לרבּוֹת מה שמסופר על אחרים, אינו אלא חלק מחייה של הכותבת: עד כדי כך קרבה אל נפשו של עולם זה, עד כדי כך דבקה עינה בו, עד כדי כך התפלצה למוראיו, התחזקה בעניוֹ. ומעטים הם הספרים שבהם נתקיים מאמרו של גיטה: “תוכן פּיוּטי, יהא נא לעולם תוכן חיי הפייטן עצמם” – כפי שנתקיים בספר זה.ֹ

לב אשה מספר כאן בקול עצוּר מה שהיה לו. מעט מאד הוא השטח כאן בין אור לצל, בין שׂחוֹק לדמעות. אכן יד אשה היא הפורטת כאן על מיתרי העולם. בכל אשר נפנה, אנו מבחינים קול זה – קול אשה. הוא ניכר בנקיונו, בפרפוּרו, בלחש ניבו. זה הסגנון המתרונן ומתאַפק, שרוֹך ותחנונים בו. שגם בפשטותו, באמיתותו יצוּק “רצון לחן”, מסתתרת הקפּדה על טעם וקצב לא פחות מאשר על גופי הדברים. אפילו רפיונו המקסים, רפיון אשה וחן אשה, יקר לנו כאן יותר מכל השמעת־דברים משום שהוא מהווה מהות ואופי. ברחש זה קול אם וקול אחות – אלה הבאות להציל, המוכשרות להציל, – אלה שגם על פתחו של הכליון מאמינות בהצלה. האם לא זוהי ראיה של אשה מאז ומעולם – ראִיה מזכה בעצם הבחנתה, חכמנית בעצם תומה. עין זו, הרואה מבעד לדמעות, שומרת בעצם המבוכה על איזו צלילוּת מפליאה. האם לא הדמעות עצמן הן, המעמיקות כאן את הצלילוּת?

צלילות זו, המטילה מעין קלוּת בדברים, סגולה היא שבאה לה מאבא הרב, זה שהיה יודע “להעלות ולחרוֹז את חוליות הענין בקלוּת, בהאירו הכל באור סברוֹ המזוקק”. “הויה צחיחה” זו נוחה יותר מכפי שהיא מתגלית לעין, ובכל פגעיה הרעים (שאין מדלגים עליהם כאן בשום פנים), היא בתוך־תוכה נמשכת מרשוּת ארעית זו, כמו מדירה זמנית, אל רשות אחרת, לפלטין הנבנית אי־שם, באין רואה, למשהו שיבוא, למשהו שיבער את השממון. 

כך מתנופפים כאן לפעמים גם קרעי העולם כדגלי ישע. “הכוכבים המתנכרים” ב“רצועת השמים הכהה, הרחוקה”, יש והם נדלקים, לו גם לרגע, וכבוד אלוהים יורד על כל מימות שבמצולה. במצולה זו הם נראים קרובים יותר, מוּבנים יוֹתר, אף שהם עומדים בעגמימותם כשעמדו.

כאשה, היא מכירה בעוול שנעשה לה – שנעשה מלכתחילה, ושאולי אין לו עוד תקנה עולמית. לא, אין כאן מגמה סוציאלית, ז’ורז’־זנדית, להצביע על תקלה ועל עיוות־דין הנגרמים על־ידי הציבור לאשה, כי אם אחות־משוררת מגלה ביד רחמנית את יתמוּת חברותיה בכל מסיבות חיים שהן, את צמאונן למעט אושר ואת האַכזבות הקשות, הקשות כפלים ורומסות כפלים כשהן פוגעות בלב אשה. ועם זה – אותו כשרון לאושר, אותה זכוּת לאושר – זה שהמסַפרת מגלה לנו ישר ודרך אגב, כעין אותו פסוק פשוט ומרנין, כשהיא רואה את הילדים האוכלים את מרק־הגריסין “ליד ספי הבתים בחוץ, בקערותיהם, קערות העופרת, אשר לא תישברנה”, ונרדמים תוך כדי אכילה ו“אז תבואנה אמותיהם וירימוּם בזהירות, כשקים ממוּלאים טוּב, ונשאו אותם אל משכביהם”. או – שפעת געגועים זו הנאגרת באלם לב האשה, התרפקוּת כבושה זו שבדם כשהיא שופעת בבת־אחת על הקדרות הגברית, ממיסה אותה במגע ומשכינה חרדת קדושה כזו שהאושר עצמו בטל מפניה. “כשנשמע, לבסוף, ביום הששי קול רגליו בחצר, התפרצה לקראתו אל הפרוזדור, ופה, בין המרתף וסולם העלייה, הניחה את ראשה, ראש היתומה, כשהוא חם עוד מן הרחצה, על חזהו, והוא, נבהל מן הטוֹהר השופע ממנה דחף אותה קלות מלפניו והשיל את הנעלים מעל רגליו לפני בואו החדרה” (“משפחה”).

אכן, אין זאת כי יש תקנה ויש שילומים גם לעלבון אשה, כי יפרח העולם מאהבתה ומרחמיה. 


ב    🔗

אשה מספרת, והאשה – בת־ישראל, ולא על עצמה בלבד באה לספר, כי אם על מה שהיה כבוש בלב האשה הישראלית דורות רבים. אֵלם ממושך זה של נשמתה נפסק, עם ספר עברי זה, – הראשון שהודיע על שוּבה של האשה העברית אל העין, על הצטרפותה ל“מנין”. לאחר כמה נסיונות בספרות העברית החדשה להעפיל ו“לעלות בחומה”, היה זה הספר הראשון שמתוך דפיו עלה אלינו קול צלוּל, מלא, בלתי פגום – קוֹל אשה אשר אָספה את כל דמעוֹתיה החשאיות – את יגון ילדוּתה ואת בדידוּת נעוריה, את העלבון הנראה ואת החסד הנסתר שבהויה המצומצמת, הנכשלת, הויה ישׂראלית זו שבבית הרב ובסימטאות העיירה, עם זה הטוהר העוטר עולם מדוכדך זה ועם זה החלום שחוֹפף עליו תמיד ושהוא ששׂם לאַל את דכדוכו. ובסַפרה על עולם זה, שלא תואר ולא הדר לו, ותדע לחוֹנן את עניוֹ גם כי כאבה את כאֵבוֹ, ובהעניקה לו מיפיה שלה ומיגונה שלה – מיגונה ומיפיה של משוררת. ותהיינה שתי ההויות ביצירתה לעולם אחד, לרננה אחת.

כי לא זה בלבד, שאשה רבת־כשרון מסַפרת על מה שהיה לה, הוא המצודד בספר זה, כי אם גם מה שאשה זו קלטה תרבות ישראל קליטה משלה – שהנה, אחרי דוֹרוֹת רבים של אֵלם האחוֹת, שהעדרה בסוד האומה וביצירתה היה כה מדכא, באה היא וגילתה לנו, כי היתה תמיד עמנו, וכי גם בעמדה מרחוק, היו אזניה קשוּבוֹת לנו, היתה שוּתפת לנוּ – ומי יודע, אם לא היא שמסכה, בהויתה בלבד, בקרבתה האלמת והמדוֹבבת, אותה הנגינה הגדולה לתוך לימוּד הגמרא, שהרבנית יפת־הקומה, נדהמת מן העוני שנגלה לה מסביב, נפעמה אחר כך מנוחמת מהכרת ההויה האחרת שעלתה לה מקולות אלה, ש“לא שמעה עוד דוגמתם לצלילות ולנוֹעם”. 

זיו המסוֹרת שנאסף, כמקוי־מים קטנים וזכים במשקעי החיים, חיי החוֹל והקודש המשולבים יחד, דבק כאן מאליו בפסוקים מן החומש, מן האגדה, נרמז בזכרי דמוּיוֹת קדומות שהיו לופפות ימים רבים בטשטוּש־מה את הדמיוֹן, והנה נתבהרוּ פתאום, מצאו את תיקוּנם בחיי המציאוּת ובזכותם נזרק גם במציאוּת משהו מן האגדה. פסוקים מלוים ו“דמויות מלוות” אלה משובצים כאן שיבּוּץ מלבב, נשיי־ילדוּתי. הם שנשאו חסד־קדומים, שהשאירו והסבירו רגעי־חיים גדולים – שהוסיפו לדברים משהו, שגילה את מהותם האמיתית.

אין כאן, כאמור, כוונה להעלות חן על עוני יהודי זה, שהוא קשה גם לה, כלאִמה הרבנית. חן זה עולה מאליו, מזדהר מאליו, צף מעצם הדברים שנתקדשו בקדושת הצער. ופעמים נדמה, שאלה הם הרגעים הגדולים, הפלאים הגדולים – כי תגלה אותו, אוהבת ומתפלצת. בעינים דומעוֹת־רואות, כחזון־תוגה, כיקר־חיים ואימת־חיים כאחד, בגוונים חריפים־עדינים, אשר רק עין משוררת מלאת־רחמים ומלאת־בינה עשויה לצרפם ושלא לטשטש את שניהם. נוף־סתיו זה, יגוֹן השדה הליטאי, עת “נובל ומצהיב רבץ כר־המרעה תחת שלוליות המים, בו בזמן שבתוך הרחוב התהלכו העזים, מדוּלדלוֹת ונפולות בטן, וגעו בקול”; או אבלוּת העיירה, ש“הבוֹץ סגר עליה מכל עבר”, “מראה החנוּיוֹת האפלות עם שלטיהן הרופפים, התלויים בנס, ועם הדגים המלוחים ההולנדיים, אשר רבצו מבוּטלים וקפואים בחביותיהם, ושמתוך עיניהם העגולות, הפקוחות לרוָחה, הציץ עכשיו היאוּש עצמו” – כמה כאן מן החריפות שבראִיה ומן החנינה שבראיה!

ההוּמוֹר אינו דוקא במקום שהדברים שמחים, כי אם במקום שהדברים מאירים. עצם המאור שבהגדרה הוא המפיג הרבה מן העצב, ואפילו במקום שלא בא אלא לגלותו. הלא הוא המרומז בפסוק אחד כאן: “וחוץ מזה, מי יאמר כי ישיר האדם רק על לב שמח?” 

קבק (באחד מפרקיו שבמוסף ל“דבר”) העיר בצדק, שלא יצוּייר מספר אמיתי אשר לא יחונן בעומק עינו, בעומק לבו, גם כי ירבה לגלות את עלבונו של העולם אשר יתואר על־ידיו. אבל בסיפוריה של דבורה בארון לא האופטימיות בלבד, שאמנם ישנה גם היא (“זה אשר ישמור את נבט הדגן מתחת לשלג ואת גזע העץ בהיות הסער, הוא ישמרם וישאיר להם שריד”…), היא המשווה חן להויה. קינה גדולה היא על החיים אשר רבּוֹת הבטיחו וגם המעט לא קיימו – על “בר־אוז” זה אשר פרש את כנפיו ונעלם במרחק הערבה הצונן ו“עד היום לא שב”… אם בוקע לפעמים אור גדול מספר זה, ובתוך כל מדורי היאוש תהיה לנו פתאום הרווחה, ואנו שבים ומתמלאים הכרה, שעולם זה שעברנו בו לא היה רק קן לניוול ולכזב, – הרי המעודד שבו היא ההכרה הישראלית, העולה דרך צינורות הקליטה של בת־ישראל, המחזקת בה את עצמה – ההכרה, שיש טעם לכל זה, שבקן העוני צמחוּ לנו כנפים, שכאן – דוקא כאן, נתעלוּ החיים ונתקדשו מאד. והכרה זו מזוקקת שבעתים, משום שהוחדרה רטט אחר, רטט של בת־לוָיה, שהלכה ימים רבים על ידינו והקשיבה מחביון נפשה לקולנו וכיוונה והכשירה אותו, ואנחנו לא ידענו. הנה זאת היתה ההפתעה הראשונה – עוד לפני היגלוֹת רחל וחברותיה – ההפתעה שצמח על ידינו משהו, שלא פיללנו לו, והוא עשוי לחַזק גם אותנו. הקול היה קולנו, והוא אחר בחנינה היצוקה בו, אפילו “באימת ההתמוטטות” המציצה ממשקעיו – באימה זו, המרחפת על “ההויה הקורסת, ואינה נופלת”…

גם ב“הויה קורסת” היופי ישנוֹ. הרי הוא מסתתר לא רחוֹק, מעבר לגדר, מעֵבר לסימטה, אם גם לא יושׂג לעולם, והוּא רק אפשרי, רק אפשרי. “נדהמים הביטו האנשים אל עבר הסימטה, במקום שם, מעל לגינות הירק, בתוך זהרורי היום, הסתוֹבבה סיבּוּבי בהלה עֵדה שלמה של יוֹנים מפוּחדוֹת”… בית זה ש“מעבר לסימטה”, אשר נראה מרחוק היה בעיני הילדוּת הכלות לפלאות כנוה־אגדה. אכן היופי היה כאן שלם יותר מדי מכדי שיהיה מזומן לחיים. אוּלי משום כך נראו ה“יונים מפוּחדוֹת” גם כש“הסתובבו בזהרורי היום”. אוּלי הנערה לא היתה רבּת־חן כל כך והאושר של אהבתה לא היה רב־פליאה כל כך אלא משום ש“קוֹל המשׂוֹר הגוֹזר בעץ הרך” ליוה אותם מקרוב…

זהו ניגון־הלואי של הסיפור כולו (“חלומות”), אחד הדברים המוסיקליים ביותר שבספר, והוא גם העולה מכל אשר יסוּפר כאן – געגועי־אשה על היופי הקיים בכל, ביחד עם חלחלת־אשה מפני הכליון האורב לו.


ג    🔗

הכותב רואה צורך להתנצל על שהסתלק הפעם ממנהגו, והקדים את הקו לדמוּת. ודאי שהחן ביצירה זו הוא קודם כל חן של אשה, זו שיודעת להעטות לובן את קירות ההויה הכהים. אבל יצירת אשה בלבד, גם יצירת אשה אינה. במקום שמובלט ביותר ה“תואר”, סימן רע הוא למתואר – סימן שה“שם” בלבד אינו מספיק. דבורה בארון היא קודם כל משוררת. זהו העיקר כאן. במשך ימים רבים הלך ניבה הלוך והצטלל, הלוך והעמק פנימה, עד שנהפך לנגינה, ואותה שעה עמד בו טעמה של פרוזה. היא באה ימים מעטים לאחר שופמן, בּרנר וגנסין, וראוי לציין את מהלך ההתגברות בדרך התפתחוּתה. בראשיתה היתה אחרת. באיזו מידה אירע לה מה שאירע לגנסין. לכתחילה קרבה אל הדברים, האמינה לכבוש את העולם במגע. ורק לאחר זמן למדה להקשיב, להתחקות, להתבונן מרחוק. כך חדרה צעד צעד אל הפנים – למדה לראות את הנראה מעבר לנראה.

ראִיה זו מאיזה מרחק, אָפיינית לה כאשה ואָפיינית כמשוררת, הנאבקת עם הקליפּה. ראִיה זו מן הפּנים כלפּי חוּץ היא אולי הקו המקורי ביותר בכשרונה. ראיה חרישית היא, שהמציאות משוּקפת בה מצוחצחת משהו, מעוּדנת משהו, כמי שיושב בחושך ומסתכל בשטח מואר למרחוק. “בשעה השביעית התחילו לעבור תלמידי ה’חדרים' בחוץ, ועל הקיר האָפל הלמו מנגד בבוּאוֹת פנסיהם כעדר של כבשי זהב”… “בבואוֹת הפנסים” החולפות על פני הקיר האפל – זוהי תפיסת ההד, השקף שבדברים. או הד חיי הלילה המגיע מרחוק: “הנה נשמעה חריקת הקילון מרחוק. האופה יצא עם דלייו לשאוב מים מן הבאר. בעוד זמן מה הגיע גם קול דברים מן הסימטה הסמוּכה, ועל פני ארון הספרים רועד־חולף כתם של אור”. “כתמי אור”, “קול דברים” – מין השתבּרוּת העולם וגושיו הכבדים לרסיסי אור וצלילים.

כך היא אורבת לעולם ומתרפקת עליו ממארבה. על כן נשאר תמיד איזה רוַח בינה ובין הדברים. על כן אינה נכשלת לעולם בהטעמה יתירה, ברצון למצוֹת באמצעים מפגינים־מסבירים את התיאור ואת ה“פסיכולוגיה” עד תומם. היא כובשת את העולם במגע זהיר, ריתמי, ברמז כפוּל – כלפי חוץ וכלפי פנים. וכוח לה להסתפק במשיכת מכחול אחת. בלי כשרון זה של הבלעת צבעים ותיאורים ומעמדים נפשיים, הנובילה, שהרוּח הלירית הנסתרת היא הטובה שבסגולותיה, נפגמת על ידי השלמה יתירה שאינה אלא מערערת את ההתאמה בין חלקיה. לא כל שכן נובילה זו, שהיא ביסודה שירה, שיחת־לב, מסירת־דברים אינטימית, על חיים שזוּקקוּ במצרף נסיונות רבים – מין הבטה לאָחוֹר, דרך אספקלריה של זכרונות, שהיא מסננת ומרננת את הדברים ומעבירה אותם שלא במתכוון לתחומי אוֹפק מוּארים באורו של עולם אַחר, של ספירה אחרת.

אפס אין כאן בשוּם פנים אותה העלאת דברים רגשנית, שהיא מציפה אותם כולם קצף “רוחני”, עד כדי להדיף את ריח קרקעם. הכל יונק משרשו ודבק לשרשו בה במידה שראשו טובל בתכלת מטוהרת, משוחררת. כאן החומר עצמו אינו מפריש מתוכו אלא את התמצית המשומרת, את ה“יש” האמתי שאינו בטל לעולם: “בר האוז הפתי וקשה־התפיסה הזה, אשר כל־כך שוה־נפש נראה אל הנעשה מסביבו, נשמט פתאום מידה של הזקנה ועלה על הגדר, קפץ קפיצה אחת והגיע לגג, ובפרשו לפתע זוג כנפים, אשר כאילו צמחו ונגלו אצלו רק זה עתה, התנשא ופרח־עף אל מרוֹמי עלית בית־התפילה, אל הגנים פרוצי הגדרות שמאחוריו, אל השדות המושלגים, צחורי־העין – הרחק, הרחק מחוץ לתחום העירה”. הרי דוגמה לתפיסה כפוּלה זו, הנאחזת במציאוּת, בה במידה שהיא עוקרת את המציאוּת ממצריה. אילו צומצם תכנו של הסיפור “בר־אוז” ברמזיו הסמליים בלבד ולא הוקף חומה של אותו עולם שהבטיח ואבד תוך כדי הבטחה, היה הסיפור נהפך לדבר אליגורי דל־ערך. כוחה של המספרת – ובזה היא מגלה קו אחר של תפיסת אשה – בזה שהיא מאוהבת בדברים עצמם, שהיא כרוכה אחרי הנועם שב“קטנות” והן ממלאות את לבה, כשם שהן ממלאות את העולם. בטביעת מכחולה ניכּרוֹת תמיד “ידי אשה” – אותה אורירוּת שבקו, שחן לה כלצבעי־מים זוהרים, שהשלמתם באיזו “אי־השלמה”, באותו “רפיון מקסים” שהיא מציינת באחד מספוריה את הקשר של “חגורת המשי בשמלת הנערה” – רמז לחן הדברים שאינם “מהודקים”, והם המלוים אותנוּ במרחק־מה ואינם עוזבים אותנו לעולם.

ואולי בזה קסמוֹ של ספר זה, שכל ניב בו שקוף ורונן וכואב, – שמתוך כל שורותיו עולה קינה כבושה זו על האושר שישנו, והוא רק אפשרי…

הרכב יסודותיה של פרוֹזה זו, אותה השתלבות של אלגיה והוּמוֹר שאין דומה לה – עושים אותה חטיבה מיוחדה בספרוּתנוּ. מופלאה היא יכוּלת זו להשען על המציאות ולהשתלט עליה כאחד. מוּפלאה רקמה דקה זו של פרוזה, שאינה מתכחשת לעצמה וחורגת תמיד מחוּץ לעצמה. בדרגות־הגובה שלה (“בראשית”, “משפחה”, “שפרה”, “חלומות”) תושג בה מלאות סימפונית במינימום של אמצעי בטוּי, במין התכנסות לנשמת הדברים, המאירה אותם מתוכם. כך שוקעים כאן החולין מאליהם, וההויה נשתלת, מקודשת ומחוּדשת, בתחום האגדה.


ד    🔗

בגרות־הכתב שהושגה בפרוזה קטנה זו, ששום דבר בה אינו מזדקר ואינו מכריז על עצמו, לא הושגה בטיפוח הבטוי בלבד, – באותה מלאכת סינון חמורה, המרחיקה מאליה כל ספק פסולת, כל ספק התיפות. בגרות הלב כאן קודמת לכל הבחנת־אמן, והיא הקובעת קצב פנימי נאמן זה של מתינות והתעוררות, המלוות זו את זו, של “קול ודממה” בהעלם אחד. מה שנלכד כאן, לא נלכד בכוח המכחול בלבד, כי אם קודם כל באותה התלכדוּת קיצונית עם הדברים, החושפת מאליה את המהות המתחמקת, העושה כל כלי תפיסה ואמצעי תיאור כמעט מיותרים. ואולי זוהי המידה היהודית, “הסגנון היהוּדי” – זה היסוד המקראי־האגדי, המכוון מאליו את הקול ואת העין ללב הדברים, לממשותם היחידה.

משום כך נראה לנו ספוּר כ“חלומות” אפייני כל כך למספרת, לקליטת העולם שלה, אף שהוא נראה בסקירה ראשונה בודד בספר זה, – כנסיון להשתחרר שחרור גמור מן התפיסה ה“נורמלית”. דוקא ספור זה, שהאחיזה במציאות כה פרובלימטית בו, מטיל מאורו ומצלו על כל הספר. משהו מזיקה נסתרת זו אל המציאות זרוע גם על הדברים, שלכאורה שלטת בהם ראִיה צוננת יותר, פיכחת יותר.

חזון ילדות הוא, מלבב ומזעזע. בית מבודד זה שבירכתי העיירה נתפס לכתחילה כ“קן חלומות”. כך נגלה לעיני הילדה בעודנה רואה את העולם שרוּי בזיוו של ספר בראשית, של “אהבת ציון”. משהו בהיר ונאצל ומלא־חידות יחד חופף על אלה שבאו מרחוק לגור בו. בו נתלבש חן הקדוּמים שאליו כלתה נפשה, זה שבא לכפר על הכהות ועל העירום שמסביב. בקרבת נקיונו של נוה־דממה זה נראה העוני פחות איום, פחות קבוע. נראה האושר “מחוייב המציאוּת”. אבל הכליון אורב לכל מה שהוא שלם ביותר, והוא צועד חרש מסביב לבית בארג הירח בלילה. וזאת, שהיתה כה מלבבת בזוך בתוליה, בשקט פעמיה – שדבר לא העיב על נפשה ולא עמד לשטנה – דוקא היא נלקחה בלא טעם, בלא אשמה, בעצם יום כלולותיה. היא שנכתבה לחיים, שהיתה מזומנת לאושר האגדי – בה היתה יד הכליון בראשונה.

מות הכלה ביום החופה הוא תמיד מעין אגדה. מאז ומעולם חש האדם, כי כל מקום שהאושר מבכר את פריו, שם מצוּיים כוחות האיבה, שם האדם טעון רחמים ביותר. בספור זה הכל ספוג תמהון של מעשיות־עם – תמהון ילדות לנוכח היד הנטויה, שאין להתחמק ואין להתגונן מפניה. נובילה רומנטית היא, הנוטעת את המופלא בלב המציאות, המטילה חריפות חדשה בדברים, בהבדילה אותם מן הטפל שבהוית עצמם.

חריפות אחרת לנובילה “שפרה”, שירת העוני כאן – העוני ממש. ואף על פי כן, גם בה זעף העולם נגלה מאיזו מעמקים רחוקים. אנו נושמים את הרוח הקרה שנשתלטה בבית האלמנה הצעירה, שהוצגה לנוכח האימה, ואף היא לא תעצור כוח להתגונן מפניה. קור חורף יבש, עולם שחומו אזל. מן הרגע הראשון לופף אותנו קפאון שליט זה, שאין חנינה לפניו. יופי זה שהעוני ידע להצמיח – הגרזן כבר הונף עליו. לנוכח “האשה הכבודה וקצרת הרוח”, שבאה לגזול את האם ואת חלבה החם מתינוקה הרך, נראות גם לעשוקות עצמן “כל הוכחותיהן כחסרות־טעם”. נטול כוח, נטול הגנה, מתבטל העוני מאליו בפני “ברק העושר” – ועולה לגרדום.

ספור פשוט זה על המינקת העלובה, שזכרה בבית הזר את עוללה העזוב ובאין כוח עוד להתאפק געתה ביללה גדולה. יללת מחאה ורחמים וגעגועים – אף עליו חופפת אימה “שלא מעולם זה”. וזה כוחו, שאימה אגדית זו יונקת כולה מן הדברים עצמם. השרטוטים החריפים של בית העשירים מלאים כוח סטירי עצום. כל קו כאן נאמן ועצור ודבק במצוי. למן הכניסה לבית השובע – מן הרחיצה המשפלת, הבדיקה המשפלת. האזהרה על שקט שמא יבולע ליונק, ועד הרגע האיום שרחשי האם מזנקים פתאום מאליהם כעלבון יוקד, עת “הבריה הקטנה מתנפלת עליה בפה רירי, בחום זר ובצמאון לא. ידוע לה – בצמאון עלוקות”: הכל כאן נראה מתוך עצמו, מובלט בכוח עצמו, בצבעי עצמו, בלי כל להיטות להדגיש ולהצביע. זעקת האם פורצת כמו מתוך צו קדמוני, מתוך הדם שהתקומם פורצת תחילה כנגד רצונה, ואחר כך – לרצונה, לתשוקתה. לתשיקת אבדנה. הקול הולך וגדל, למען תעמק אחריו הדממה. דממת קרח זו שנסכה על הנסה מנוסת־זועה מבית האחוזה שנת עולם.

הרי זה בלי ספק ספור סוציאלי, דבר בעל “מגמה” ברוּרה. אבל מתוך כל שורה אתה מכיר, שהעין והלב שותפים שוים כאן בתפיסה. שוים בהכרה. הראיה וההשתתפות אינן פוגמות זו בזו. עין זו הרואה את האימה הגדולה, היא הרואה גם את המון הקוים הדקים שמהם מצטרפת הזוָעה, והיא החושפת גם את האור האחרון, המנוחה האחרונה של המות הגואל – זו “התכלת, שהציצה מסדקי עיניה, והיא בהירה, כאילו לא נעכרה בדמעות מעולם”.

כאילו נרמז בזה, כי אף כאן הראִיה לא נעכרה בדמעות הרואה.

מה כאן קרוב ומה רחוק יותר? אפיה של אפיקה זו, שאינה אובייקטיבית לעולם, ועם זה שלטת בה הצלילות הגדולה. אכן גורלה של שפרה – זה היופי שאין לו כוח לעמוד בפני הנולות שאין מקום פנוי ממנה, היא כאן נושא ראשי. נושא קרוב זה, אשר חיזק כאן את ההכרה, חיזק גם את השירה. חזון התוגה של שפרה, של הדומות לה, בנות ישראל שיד החיים היתה בהן – אלה ששכלו ללא שוב את נעוריהן, ואת חלומותיהן עמן, ואיש לא חונן ולא בא להציל. ואמנם ב“שפרה” הגיעה המספרת ליכולת מרעישה של גילויי נפש ברמזי קוים מצומצמים. שני הבתים האלה, בית הרעב ובית השובע – נלכדו בשרטוטים חריפים שאין דומה להם. זאת הפסיעה החרישית של האלמנה נטולת־הישע, שהעושר דורס בטמטומו את נפשה, והיא כורעת ומתכווצת תחתיו עד שהכרת עלבונה צורבת כאש את לבה ורגע הכרתה בעוול שנעשה לה מרתיע אותה בכוח כזה, שהיא משליכה את עצמה בתמהון נפשה לתוך לב הקפאון, – אין לשכוח זאת לעולם! על כל זה יסופר בהזדעזעות פנימית, עצורה וברחמי אדם לוהטים כאלה, שבזכוּתם על עמודי פרוזה מעטים אלה המספרת ראוייה להמנות עם אמני־הנובילה המעטים שלנו, אלה שהעלוּ את הפרוזה של זמננו ועשוה אולי דוגמה לדורות.

אכן שיעור כוחה האמנותי ושיעור קומתה האנושית ניתן למוד גם על פי דברים, שאינם לכאורה אלא דברי־זכרונות. ב“בראשית” שהוא מעין פרולוג לכל הספר נתנה לנו תמצית חיים, המצית נעורים מזדעזעים, מתקוממים, מתפייסים – הראתה לנו באספקלריה של הרבנית הצעירה, שדמותה הענוּגה והנבהלת חופפת על פני כל הספר, הויה יהודית צרופה בכור העוני – הראתה את האשה בקרבה אל הויה זו, בהכירה את חסדה ובהטותה את שכמה לרצונה תחתיה. מעין פרילודיה היא לכל שירת דבורה בארון, – מעין קביעת ניגונם של חיים אלה, שעליהם תספר. הנה סוף קיץ, והנה סתיו נטול־ישע, והנה חורף ממושך בלובן שלגיו, והנה ממשמש ובא האביב, אביב יהודי, אביב של ערב־פסח: “בחוץ נטפו הגגות בצהלה, מאחורי גדרות הגנים קראו צעירי התרנגולים בצלילות ובקיצור – אביבית: והרבנית, בהרימה את הקרש למעלה, סימנה במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל יבוש עוגות־הגבינה בימות הקיץ”.

כה נתחברה אל בנות עדתה, היתה לאחת מהן, ופחדה פג עם הלידה הראשונה, עם קבלת העול של נשי גילה.

ככה “בצלילות ובקיצור” יסופר על גורלה של אשת־הרב, זו שבאה מן הכרך הרחוק אל העיירה המדולדלת “ובהביטה אל חורבן בית־קהלה ועזובת חצרו, התעכבה זקוּפת קומה ועקשנית על יד הפתח והחליטה שלא להכנס”, ולבסוף נכנסה, השלימה. “ופניה לא הועמו עוד למראה העוני, כמו קודם לכן”, בראשית ימיה פה.

כאשר ידעה. כי הנה תמו נסיונותיה.


ה    🔗

בגרות־לב זו היא המיטיבה לראות, היא השבה ומקרבת אלינו אותו עולם רחוק ועגום, כדי להעמיק את יגונו ולהעמיק את יפיו. היא היודעת לחדש אותם הימים, אותם המראות – לשוּב ולהביט אל ה“מצולה”, אל אותה הויה חולנית, שעזבנוּה פעם ברננה ולשוב ולהשתומם מה מאד עצמוּ החיים כאן, מה רבה היתה ממשוּתם, רציפוּתם – מה מחסנת היתה גם קדרות זו שהיתה חופפת על אותם החופים העזוּבים!

ואין זאת ראיה רומנטית בשום פנים. בכל יצירת הדור, שעיניו נפקחו לראות – חרגה ההויה מתחומיה המצומצמים, “נגלו מרחקים רחבי־ידים”. כל שגדלו ונרפאוּ כלי־הקיבּוּל, גדלו עמם גם ערכי העולם. העולם אינו מתחדש על ידי היקף חיצוני נוסף, – על ידי נושאים מפתיעים וצורות מפתיעות, כי אם על ידי התגלות חדשה, על ידי התקרבות נוספת אל גופי ההויה. זהוּ הנותן טעם בחידוּשי צורה, הואיל ואינם אלא תוצאות של נגינת עולם חדשה – של כלי קליטה שנתחדשו בלב ונתחדשוּ בעין. בלי “זוית ראיה” חדשה זו, אין כל מהפכה בספרות אלא השתנות חיצונית, פורמלית. חידוּש העולם קודם לחידוּש השירה.

חידוּש העולם נתגלה בנובילה, שהיתה מימי פרץ ופרישמן צורת הביצור השלטת לכולנו. היא היתה, כשיר הלירי, אחד מ“סימני הבגרוּת” בכפרוּתנוּ. – לא היתה בעצם אלא המשך השיר הלירי, צורת־ביטוי מורחבת משהו לקטעי־חיים, ל“הויה נפרדת”, שהתאימה לצרכי הנפש של היחיד, שראה את עצמו נפרד מן ה“גוש”. אבל תחומי הנובילה הלירית־פסיכולוגית נעשו צרים ביותר. כיצירה אמנותית ודאי הרבתה לתקן ולהכשיר. באמנות היתה ותהיה תמיד הגוף השלם, האורגני ביותר. וכל אורגניות מבריאה. אבל כשיר הלירי, המהווה את ה“תא” החיוּני של כל שירה, על כרחו מביא בדרך גידולו לפורקן עצמו, חותר להתדבק בגופי עולם. כך גם “קטעי הדברים” שבנובילה מחייבים לבסוף את הרקמה האפית, את המציאות ה“יציבה”. האפיקה נתבעה כיתד־משען לדור, שמצא את העולם בעירומו. האין סוד המשבר בנובילה בתשוקה חבוּיה זו ל“מציאות גדולה”, לחרוג מן העיגול הצר שביצרנו לסיפור העברי?

דפי “בראשית”, לפי כל קצבם וסגנונם, אינם, כאמור, אלא פתיחה לאֶפּוֹס, שמיעוטו נכתב ורובו לא בא לידי ביצוע או נבלע בספוּרים בודדים ובעיקר בשלושת הדברים האחרונים (“תורכים”, “גלגולים” ו“מה שהיה”), שאף הם אינם אלא ראשי קוים לחזון תקופה גדולה למן צמיחתו בעיירה ועד עלותו בשדי־המולדת. הנה זה העיקר בכל “מה שהיה”: איך רחב הלב ורחב העולם מן המגע בצנתר־הקדומים; איך צמחו התקווֹת בשבילי הילדות המוצנעים, על אותם השדות העגומים והנפלאים בעגמומיתם, עד שנתלבלבוּ, לאחר גלגולים רבים, כאן, במלוא שמשן, במלוא חיותן.

בחכמת אמן שילבה המספרת ברקמת זכרונותיה “תורכים” ובשני הספורים שבאוּ אחריהם קטעי מציאות מ“הכא” ומ“התם”, הראתה כמה התכשר הכל ונמשך הכל מאליו אל “החוף האחרון, הקבוע”. כלום לא היה כל מה שהשקה את “גירסת הילדות” אור סתום ומתוק – רמז וסימן למה שמזומן כאן, למה שיבוא כאן? ברם, גם מה שבא והיה, הרי לא היה אלא המשך החלום שהלב כבר טעם פעם את כל מתקו – “המשך אביב העיירה, אביב הילדות”; “אולם הפעם כבר בלי מפח־נפש והתפכחות בימים הקרובים”. כי הנה היה ההבדל רב בין הרמז ובין הדבר שקם והיה, בין השדות שם, שרמזוּ ישוּעה, ובין התלמים כאן, אשר רבצוּ בטח “צעירים כולם, ישרי שורה. עם חיוך של יצירה בין קמטיהם”; ואפילוּ בין איסר־ליב, שישב בצל גנו גם שם והזכיר את “היושב תחת גפנו”, – זה שהשתתף במשחק הילדות ב“משק של ארץ־ישראל” ו“קלף” את תפוח־הזהב המדומה, “לאט, כזהיר שלא לאבד טפה מעסיסו המדומה”, ובין בנו, שניצל בנס וזכה לקלף תפוח־זהב ממש, בהזהרו “שלא לאבד טיפה מעסיסו – העסיס האמתי”…

אף על פי שגם ספוּרים אלה מרוקמים אותם חוטים מופלאים, אלה של “פסוּקי דזמרה” ו“דברי תורה” – חוט בהיר אחד עובר את כולם. חוט מתוח בין שני העולמות הממלאים ומשלימים זה את זה – כאילו היה כל אחד לבדו, גם זה שהשקה את “העסיס האמתי” חסר משהו יקר מאד בלי צירופו של זה, שלא היה לכאורה אלא הפרוזדור אליו. ופעמים נדמה, שכל החן לא בא אלא מ“שם”, במקום שהדברים לא היו אלא רמז ומשל בלבד, ומשום כך המספרת שוהה עם אנשיה בדרך הגדולה ובמשעוליה ימים רבים כל כך, עד שהיא מביאה אותם למחוז חלומם.

אכן, אם גם הוצק משהו מן הרציפות האפית בספוּרים אלה, שבהם נחתם הספר במהדורתו האחרונה, ודמויות בולטות מנצנצות פה ושם בערוגותיה (איסר־ליב, “האיש מליבידוב”) – עצם העובדה שגבוריהם חיים בדרך, ש“לבם כבר לא פה”, טובעת ביצירות אלה חותם לירי עז – עושה אותם מעין נוף של צמיחה, אנו עדים לראשית הימים. על פני כל החיים האלה, שסופם מעוטר כבר שלום “אדמה נושבת”, עדיין חופפים ערפלי־הבאות. זה חנם של ספורים, כ“תורכים”, כ“גלגולים”, כ“מה שהיה” שהם מראים את השבילים מפציעים והולכים, נמתחים ומאירים – על אף כל ההרס שמאחורינו; שהם מראים את העקירה ואת הנטיעה בקו ישר אחד.

לעוּמת ספורים אלה, שאדמתם אדמת מעבר, נתנה המספרת בספרה “שם ושארית” גם לחלקות חיים שנשתמרו בצביונן, בריחן וליחן, שהרוחות המפוררות טרם נגעו בהן. לפני שנים אחדות, בצאת ספרה “קטנות”, הפתיעני מפנה חדש זה ביצירתה – הפתיעוּני מישורי חיים פורחים אלה, שהעידוּ לא רק על גידול כשרוֹנה, כי אם על איזה אור חדש, אור נוסף, זה שיורד עם בגרות החיים, בהתנער רוחנוּ מכובד עצמה, מסיוּטי עצמה, – בהתנופף בראשונה לעינינו קמת החיים המלאה. הנה אז נכשר לראות, נכשר לשיר. מי שלא הגיע לכך, ולא סקר פעם בחייו את המרחב ממרומי המצפה, לא זכה לשעת־בכורים ביצירה.

בשעת בכורים כזו נכתבו שלושת הספורים “משפחה”, “קטנות”, “רשע”. ביד מחייכת מרימה המספרת כאן גושי־חיים כבדים והדברים עולים מאליהם, מתקשרים מאליהם, נעשים “חוליות־חוליות בשלשלת זו שאינה נפסדת” לעולם. במרכז הספר הבהיק לנו בכל “פלאי ההויה” אפוס קטן, מסועף כאילן ירוק ורחב־צמרת, בשם “משפחה” – ספור שאולי הושג בו שיא יכלתה של המספרת, ושעל פיו בלבד עשוּיים אנו לעמוד על כל איכות כשרונה.

הספור רוקם כולו חוטי הויה קיבוּצית – מעין חיי שבט קטן, מובדל לעצמו, מחובר ומאוחד כולו באחדות הדם, האופי, המסורת. משהו תנ“כי הוצק בּמשפחת לויים אלה, שכולם אנשי קומה ומגודלי־זקן. ואף נשיהם נשי־מידות, “זעופות עפעפים” מבחוץ, “אבל מבטן טוב, ובצחקן והיה זה מקרב לב” – סימן לדם טוב, מעמיד זרע, מחזק ומרתק את ה”שלשלת". האנשים כאן אינם מתחכמים, החיים והמות אינם בידם, והם נולדים וגדלים, מתחדשים ונפסדים בפשטות, כפופים לחוק, לסדר העולם שאין לשנותו. ברם, יסוד כל הדברים, ממשותם המוצקה, – היא הלידה. זהו מה שנותן טעם ונותן רציפות לכל. ממשותו הודאית של העולם היא הילד. באין “המשך מאיזה בית־אב”, כאילו הוטל רפיון בקיומה של כל המשפחה. אותה שעה “השלשלת מזדעזעת” כולה.

בכל השירה המוצקה הזאת מפעפע רצון זה לקיוּם, ל“המשך”. אבנר, זה הגברתן שבמשפחה, ש“ביום מהומה הכה את בריוני ההר עד כי פג שכרונם והם עמדו לנשק את כנף בגד הקמלט שלו”, – הולך למות בפשטות, כאביו וכאבי־אביו. בשכבו על ערש דוי אין לו אלא משאלה אחת: “אל תתנוּ לנתק את החוט – קחו אשה לברוך בני”. בסגנון “בראשית” זה מתחיל הארג החדש. ורק שבמקום אליעזר, בן משק ביתר של אברהם, הולכת העירה האחות הבכירה, והיא, ביחד עם “שלמה הזקן שנקרא לבוא אחריה”, בוחרים בדינה, בנערה ביישנית זו עם השער השופע, היתומה מאמה ומצפה בדממה לגואלה, וברוך הרך בשנים ש“לא ידע לדבר אהבה”, דבק מיד בתינוקת “לא־רוחמה” זאת וכשהוא מכניס אותה לבית אביו, הוא מבין “למלוא משמעו את הנאמר בפרשת השבוע ביצחק, אשר הביא את רבקה האהלה אמו, ואשר אהבה וגם התנחם אחרי אמו”…

אהבת תום ממושכת, בלתי נפגמת, בלתי מעוּננת, – כוס של ברכה. אבל הכוס אינה מלאה בלא ילד. רבים היו בסימטה הילדים שנולדו, שגדלו, שלמדו בחדרים והם אשר “מלאו את הארץ” מסביב. “כציצי השדה רחשו פה, בזרעים בתוך ערוגה של גן”… ובכל אשר מלאה האהבה בלא־מצרים את חייו של הזוג, – העדר ה“עיקר” העיק על אשרם. ביד אמן מחוכמת, זהירה, מגלה המספרת בתיאורי התינוקות, בחן החיים העולה מהם, את הסדק ההולך ומתהווה במשכן־אהבה זה, אותו הלל ריק שאין למלאותו באין האשה מקיימת את צו המשפחה “שלא לנתק את החוט”: – “צו” זה המחלחל גם בנאהבים עצמם, המכירים כביכול באשמתם, מכירים שאינם זכאים לאושר באשר לא עשו את תפקידם. מאירים ומזעזעים בשקט צערם הדפים המספרים על הימים שקדמו ל“גט”, ימי הפרידה שהעמיקו את הרוך והטילו בימים האחרונים חריפות של אושר וכאב, שאין להפריד ביניהם. אכן באותו שקט יסופר גם על הנס שקרה, כשנתבטל פתאום הגט, – כשנקרע ברגע האחרון גזר־הדין, והנאהבים שבו אל ביתם ובבוא לבסוף הברכה גם באהבתם. נס זה שקרה – אף הוא ברוחו של המקרא: נס בדרך הטבע. כלום תצוייר אהבה גדולה כזו בלא ברכה, בלא פרי בטן?

בשרטוטים בטוחים ובעדינות אין קץ כאחד רוקמה אגדת אהבה זו. האור הוטל לא ברגעים הגדולים בלבד, כי אם זרוע על כל יום, על כל מלאכה, עולה מכלי־הבית ומחן הבית. זאת ההתכנסות החרדה, האטית, של היתומה הזרה תחת כנפי המשפחה, זאת ההתרפקות לא על האדם האהוב בלבד, כי אם על כל החוג שמתוכו צמח, שבאורו וצלו הוא שרוי! כמה סטטית כאן ההויה, ועם זה – כמה מרובות בה התמורות, ההתרחשויות. צבע מסתורי לימי החול, ההולכים ומקרבים אל ערבי השבתות הקורנים, אל החגים הנושאים בקרבם חדוה, שניתן רק לשער אותה. כה קשה הבדידות, קשים הגעגועים לאשה שנשארה לבדה בבית. בעין רחימה היא מלווה את בעלה הנודד בלילות־סתיו, “רואה בדמיונה שדות שוממים, שחורים משחור, וברוך עם צרורו מתהלך בהם. רק הוא עם צרורו, יחידי בעולם”… בזעף הסתיו, בסערות האביב העליזות, בימי־ הקיץ מלאי־השמש – בכל נרמזת “ערירות” תנ"כית זו, פחד “העקירה מתוך השלשלת”, פחד החיים ללא פרי, ללא המשך – כובד המלאות עצמה באין על מי להריק אותה עד תום, עד תמצית החיות.

אלמנטריות ודקות. בליטות והבלעה. משהו קדמוני מאד בצדה של חדירה מודרנית מאד לחגוי הנוף, לרקמת הנפש. אכן הכל יצוק כאן בדפוס אחד, הכל מכונס בחוג חיים מסוּגר ומלוכד זה, המהווה עולם מלא, הקבוּע איתן במשבצתו. הימנון הוא להוית תום, לפריון העולם, לכוח התחדשותו הנצחי.

“משפחה”, “קטנות”, ־ביחוד “רשע” – מעשה בשני שכנים, אחד עשיר ואחד עני ומה שעלה לשניהם – בכל אלה בולטים לעין יסודות האגדה העממית, שנתלכדוּ עם הויה איתנה והיו לנדבך אחד, באין חוצץ ביניהם. בגרות יצירית גדולה באה תמיד לידי גילוּי בליכוד כזה. הוּא מציין שעה גדולה ביצירתה של דבורה בארון – שעה שנצטחצחה העין ורחבו התחומים, ששוכלל הסגנון ושוכללו ה“כלים”, וגדלו לאין שיעור האפשרויות. לא ניתן לי הפעם לשוב ולספר הכל, לפקוד את כל שבילי הגן, כמו שחפצתי, ויש עוד לשוב לכמה פרשיות ביצירה זו שלא היה סיפק בידי לגעת בהן בפרקים אלה. המכוון הוא בעיקר למצויינים שבמחזור הספורים השני (“עגמת נפש”, “גרעינים” ועוד) שלא העליתי ממנו בלתי אם את “שפרה” כדוגמה לדברים, שבהם באה ההתפלצוּת לכל הרשעות והקהות של דורסי החיים לידי בטוּי נוקב עד התהום, בעוד שגם עליהם חופפת אותה צלילות רחוקה, המבדילה בין הטומאה ובין הטהרה – עין אחות זו הרואה הכל ובבלעה את דמעותיה, לא תאמין, כי אבדן האח היה לחנם, כי “כאבן אשר תיזרק על ידי מי שהוא אל הנהר, תרד תהומה ותאבד”. 



 

מאמר שני    🔗


ספר    🔗

א

סיפוריה המקובצים של דבורה בארון שיצאו עתה על ידי “מוסד ביאליק” (“פרשיות”) הם בלי ספק מאורע בספרותנו, כי הנה ניתנה לנו ההזדמנות לראות את המשוררת במלוא קומתה היצירית. גם בחיצוניותו הנהדרת של הספר, גם בסידור הדברים ובניפויָם החמוּר, הם עושים רושם של בנין משוכלל, מוּשלם כולו בצביונו, בנקיונו – של משהו שהוקם לאט, כמעט בחשאי, ככל מעשה־יוצר אמיתי שהיא מזומן לאורך ימים.

עם כל ההתפעלות. שעוררו בנו דבריה של המספרת, כשנתפרסמו כל אחד בשעתו, הנה בהאָספם עתה כולם יחד ניתן להם ערך נוסף, אחדות נוספת – הדברים נצטרפו לספר: לספר במושג יהודי, שהוא פרי ימים רבים, חיים שלמים, – ועם זה אין בו כלום מן העראי. דבורה בארון נתנה לנו לא צרור סיפורים, שכל אחד בפני עצמו ראוי להשתוממות, כי אם העניקה לספרות זמננו אוסף, בו צרורה נפשה. צרורים הגיגיה לא לשיעורין, כי אם כמסכת־חיים, שהכל מרומז בה. ספר שמצד צירופו, רקמתו, כל פרק בו מעיד לא על כשרון רב בלבד, כי אם גם על זיקה גדולה למלאכת היצירה, שהיא ראויה לשמש דוגמה.

ספר זה מחייב להפוך ולהפוך בו כבספר שירה: כדי לעמוד על כל תכנו, על כל חמודותיו, על כל עומק משמעותו, עלינו לקרוא אותו – ולא פעם – קריאה ההולמת אותו, ואז נעמוד על כך, כי נוסף לנו ספר, שהוא ראוי להיות בן־לויה לקורא.

תכנים שונים לספר (אף שדבורה בארון ניכרת גם בתכניה), אבל זאת הנעימה האחידה, המשותפת לכולם, שהיא תמיד סימן לעצמיות חריפה, עושה את כל סיפוריה לפואימה אחת, בעלת פרקים מאוחדים איחוד פנימי. וגם על ידי סגולה זו מצטרפים דבריה לספר, לאחד מספרי הפרוזה המעולים שבספרותנו; ספר המרהיב בכתב משלו, בקצב משלו – ספר יהודי, פנימי, חתום כולו באיזו אצילות שבענוה, באיזה סילוּד מפני מלה שאינה פנימית, מפגי כל בליטה חיצונית, צבעונית, שיש בה כדי לפגוע כלשהו במערכת קולותיה.

דומה, שהחוש המפותח בה ביותר הוא הקשב, כל יצירה שלה פועלת כשיחת לב, שהרבה להקשיב, להתבונן. והוא מגלה את פרי הסתכלותו, פרי נסיונותיו בלשון נקיה מכל תערובת זרה, מכל התהדרות, התגדרות – שהוא יצוק כולו יצוקה אחת. כולו פרי בחינה רבה, פרי מאבק לאמת, לדברים כמו שהם, – יותר נכון: לדברים, כפי שהיא רואה אותם. לא מצאנו אלא מעטים בינינו, שהם מוכשרים כמוה, להכרת עצמה, לביקורת עצמה.

כל שעמקה ראייתה עטתה יצירתה איזה טוהר, איזו חירות של ביטוי שהביטוי עצמו בכל חינו אינו חוצץ, ואינו מוחש, בהיותו נבלע בתוך עצם הדברים – סגולה, שאינה מיוחדה אלא למספרים משוררים, כפי שהגדיר אותה בצדק אשר ברש בהקדמתו. כאן הושגה התאמה בלתי רגילה בין חומר לרוח נקי מכל תערובת זרה, מכל כובד פוגם. קליפת הדברים כאילו נושרת כאן מאליה, ונשאר רק התוך המאיר. רק תמצית לא־עכורה זו, ששמה שירה.

בדברים שנכתבו בשנים האחרונות הפתיעה אותנו דבורה בארון בתוספת דקות, בתוספת שירית. נושאים כ“איש התוכחה”, שהיו מעין חומר של הוי ולא נכתבו אלא לשם קוריוז בידי אחרים, משנזקקה יד משוררת להם היו לסמלי הויה גדולים, מרעידי לב ונפש, שאין לשכוח אותם. נרעשים מדמות שופעת חיות זו של “איש־התוכחה” שנתפסה בכוח פלאסטי רב. מעלבון אדם תמים זה, שהחיים הכו עליו בכל שבט עברתם, היינו מפוייסים שכל הפגעים לא עצרו כוח להמית בו את לב האדם, את לב האב הרחמן. מדוכא ומושפל הוא בעיירה זו שבה בא לגור עם אשתו וילדיו לאחר שגורש מן הכפר. הוא מסכים לעלות לתורה בפרשת ה“תוכחה”. את כל האָלה שמרביץ בו ה“בעל קורא” הוא נושא בדממת הכנעה, כשם שהוא נושא כל משא כבד בשכר פרוטות, ובלבד שיביא בערב את כיכר הלחם, שילדיו הרעבים מצפים לו. אזני האיש כבדו, ולא ישמע את הקולות, הממלאים חללו של העולם. אבל בסוד ילדיו כי יבוא – הוא, החרש, שומע את קולם ואת צחוקם. ומה עמוק האור אשר ינוח עליו, בראותו את ילדו החולה גומע מן המשקה המחלים, שהביא בשכר העליה לפרשת ה“תוכחה”. כי הנה הפכה לו הקללה לברכה. גם אתה קורא “פרשיה” עגומה זו ודמעות מתקשרות בעיניך, כי הוקל לך. כי החשכה, חשכה העולם, פחות מכבידה בנצנץ החמלה כשמש גדולה מתוכה.

שורות פשוטות אלה על עוני יהודי הפכוּ כאן לשירה. הן נקראות בלחש כדברי תפילה. אותן יש לקרוא לפני ילדינו. ובטוחני שגם הם יהיו נרעשים עד היסוד ואת התמונה של הסבּל המגמיע לאור ערב, “בפתח הפרוזדור חסר החלונות”, את תינוקו שיקוי הפלאים הריחני, שיקוי זה שהושג במחיר מר כל כך, לא ישכחו לעולם. כל כך אמיתי וחי כאן כל ציור, כל קו, שאתה מתקשה לקרוא לזאת אמנות. כמה שכל זה הושג ביכולת הכשרון, הרי זה משהו העולה על כל כשרון – הרי זה לב אדם פורח.

סגולה זו לספר על ענינים פשוטים, דברים מלבבים בהוּמור כבוּש, מלא בינה ולבביות, היתה יקרה לנו בדבורה בארון גם בטרם הגיעה לאמנות בשלה זו, שכיום ישתאוּ לה רבים. עקבנוּ אחר כל הישג חדש ביצירתה. היה זה חזיון מרנין להבחין בה עליה אחר עליה, הישגים שכל אחד היה גדול מחברו. היקף ראייתה הלך וגדל, אף כי תמיד נמשכה להויה שמתוכה צמחה, דלתה מן הבאר הקרובה. היא אהבה אה ההוי היהודי, ששרשיו שרשי דורות. אהבה אותו לא כסגנון, כי אם כאור ילדותה. כעצב ילדותה, – נמשכה לענוי־עולם, יתומי החיים, ובלי כל רגשנות נפרזה, כי אם ברחמי אחות, ידעה לחונן את העוני היהודי – ידעה לספר על לבבות עזובים, על הויות נשכחות, השרויים בצל, ועל משהו דומה לאושר אשר יש ופקד גם אותם לעתים. כל ששקעה בבדידוּת עצמה, גדלה קרבתה אל העולם – הכירה את סוד עצמה, סוד שירתה.

האות הראשון לכך היה הסיפור “בר־אוז”, בו נשמה לרוחה. אותה שעה התרחש הפלא. כאותו עוף שבחצר, שאיש לא שיער את כוח מעופו, ולפתע “פרש זוג כנפים אשר כאילו צמחו ונגלוּ זה רק עתה”, המריאה אל על – הבהיקה בכל כוח עצמיוּתה, והיא: היכולת הגדולה להפוך דברי מציאות קטנים לסמלי שירה. כה גידלה בחשאי את כנפיה, ונמצאה בבת אחת “מעבר לגדר”. דומה שבסיפור זה מתחיל שחרוּר עצמה. והיה בו משום הפתעה של שמחה לכולנו. ראינו ברור, כי הנה נמסו אסוריה.

ברם התאריך הגדול ביצירתה הוא ספרה הקטן “קטנות”, שאחד משלושת סיפוריו, “משפחה”, נקבע בלבנו כמעט כפרק תנ"כי מופלא – כסיפור על חנה המתפללת לפרי בטן ונענית – בזכות האהבה המחוללת פלאים. מאז נעשתה כולה ודאית. זה כבר רוחש לה הקורא הטוב אימוּן כזה, שלא זכו לו אלא מעטים בדורנו. ביצירתה יש משום פריחת כשרון שאינה פוסקת בה במידה שיש בה גם משום גבורת הרוח. כך יודעים לאסוף את הכוחות הגנוזים ולהשקיעם כתומם ביצירתם רק אלה, שאינם רק אנשי כשרון גדול (מה ערכו של כשרון בלבד?), כי אם גם בעלי השגה גדולה על תפקידם – על מה שתפקיד רב־סכנה זה שואל מעמם, מטיל עליהם.

היא מספרת הרבה על חיי עצמה, אבל יודעת לספר על חיי הזולת, כעל חיי עצמה. בחיי עצמנו מרומזים כל חיים, – האם לא זהוּ סוד האמן? אך דומה, היא תופסת ביותר חיים קרובים לה, אנשים שרק היא הוכשרה לראות את לבם, להאיר את לבם.

סיפורה “שברירים” הוא בלי ספק אחד מגדולי הישׂגיה. כיתומה עלובה זו, חיה־פרומה, שהובאה מן הכפר לאחר מות אביה ואמה, והיא עוברת בעודנה קטנה וחסרת־ישע “ככלי אין חפץ בה, מיד ליד”, היא נותנת את עיניה החוננות. יתמות מרה זו, נכר, העדר אדם קרוב, לב קרוב. וכה עוברת ילדותה בעבדה בבתי זרים ללא חנינה. אהה, היא לא נתברכה ביופי, ולמרבה האסון נשברה רגלה והיתה צולעת. למראית עין אין “בפניה למצוא שום קו של חן”. “חיה־פרומה העקומה – קראו אחריה הילדים תוך כדי משחקם ברחוב, אולם המבוגרים – – – לא ראו אותה, קיפלוּ, כביכול, ואספו את יחסי־הגומלין המתמשכים כרגיל מאיש אל רעהו, ואז היה זה לה כאילו נתרוקן מסביבה החלל, והיא הלכה וכשלה בו בצליעתה”… כה, בפשטות הממשות ובעומק הממשוּת, ניתן ביטוי לעלבון חיים זה. ואולם בכל חוסר החן החיצוני ניתן לה כושר זה להנעים את חייהם של אחרים, שאינו ניתן אלא לאשה. בשורות מעטות יודעת המספרת לתאר את זוהר השבת שהשכינה במעונות העוני, בהם עבדה, ביום ששי – איך “לאחר שביצעה פה את מעשה הרחיצה, נזדכך זיו העולם בחן”. איך “בתנופות יד אחדות הביאה את ספסל העץ לידי הצהיבוּת של החלמון והעלתה על הפמוטות את גוון הזהב” – איך הכניסה את טוהר השבת וחומו בבית; “ואולם אך גמרה לעשות ניתן לה שכרה”, ושוב הוטלה אל החלל הקר. ולא היה קורטוב חום לנפשה – ניצוץ של שבת זו, שהתקינה לאחרים.

אותה ההתנכרות לא פסקה גם כשנישׂאה לכפרי בא בימים. פה ניסתה להעטות מעטה חג את ביתה, בקוותה שהנה יהיה אור גם ללבה. אבל האיש הזקן “הפליג במבטו דרך החלון, שהיה מצוחצח וצלול עכשיו, אל השדות”. לא ראה דבר.

ביכולת שירית רבה יסופר על הפרה המבכירה, שהביא הזקן, זו שלאחר שלקחו ממנה את עגלה הרך, השתערה בזעף על כל מי שאמר לגשת אליה, ורק כשראתה את חיה־פרומה הכירה בה את מי שמסוגל להבין לצערה, ומיד נשאה את מבטה כמתוך בקשת השתתפות אליה; “ניכר היה בה שכאבה שכך ומראה העגום לא היה לה עוד. ואף היא עצמה הוקל הכובד שבקרבה, וברוח האביב וחומה של השמש הרגישה שכאילו טחב רב־שנים הולך ופג ממנה”. הנה נמצאה נפש חיה בקרבתה, ההוגה לה קרבה. הנה נתמלא החלל הקר חמימוּת. ו“בשבתה פעם בבדידוּתה בפתח הרפת, והפרה נפנתה אליה בתנועת חיבה וליקקה בלשונה המחוספסת את ידה, היה זה כאילו התפשט חיוך פנימי בקרבה – היא אשר לא ידעה צחוק, – ולבה השמם, הסגור על מסגר, כמו נמלא המון שברירי אור”.

כה נפגשוּ שתי נשמות – אדם ובהמה, וכרתו באלם לבם ברית ידידות לעולם. בהתאלמנה מבעלה השאירו היורשים ברשותה את הפרה, אשר רק אותה שאלה לעצמה; שבה לעבוד בבתי זרים, באספה שיירי אוכל לסלה – קרומי לחם ופסולת של ירקות, – הכל למען הפרה. כה טוב שיש לה למי לדאוג.

בקוים לבביים, שאיש לא הוכשר להם כמוה, היא מציירת את שעת החליבה: “שעת התיחדות היתה זאת לשתים. ישיבה בצוותא שיש בה מן הנועם של השפעת־גומלין ואותה הויה מופלאה אשר ידוּעי האֵלם שומעים בדממתה את קול הלב”… קול הלב! בפרה זו מצאה חיה־פרומה לב שהבין לה, לב שהפיג את בדידות חייה.

בעמודים מעטים, שקויי דמע ושקוּיי שמש אלה, מפעם משהו קדמון העולה מלב הטבע. בכל הממשות שבציור אין זאת כי אם אגדה על פגישת האדם והחי, על המחיצה שסולקה בכוח האהבה בין שניהם. 

אולי זהו הפלא של שירת רחמים זו – האדם והחי שמצאו זה אה זה.

נקודת המשיכה אינה כאן קסמי לשון, להטי ביטוי או סתם ההגדרות בחידושים. מבחינה זו דבורה בארון, עם כל החן המודרני שביצירתה, כמעט שמרנית. היא מעדיפה דוקא את המלה שאין לה קסם חיצוני של חידוש. כשם שהיא בוחרת גם בנושאים בלי לחשוש, שנזקקו להם רבים. בכך נודע בטחון המשוררת בכוחה לספר את הדברים, כאילו היא הכירה בם בראשונה: ואמנם יש ראשונות גם בדברים, שהאמן הראה אותם בכוח כזה, בהתפלצות כזו בראשונה.

אתה קורא את הסיפור “כריתות”, נושא שהיה ענין לרבים. אשה שנתגרשה מבעלה. אלהים מנע ממנה פרי בטן, אך האשה קשורה בנפש בעלה. היא עושה הכל כדי להמתיק את חייו. עוד ביום הגט (והיא אינה יכולה להאמין, שאיסר־בר שלה, שכל חייה נתוּנים לו, יגרשנה) נזדמנוּ לה בשוּק דובדבנים ועיניה הבריקו באותו הברק העליז של הגרגרים המטוללים… “אותם אטגן בשביל איסר־בר שלי – אמרה – הוא אוהב מרקחת דובדבנים”… ציוּר־אגב, אבל כמה הוא מקביל לאימים שאחריו. ואמנם בעוד היא לא שיערה, שהעולם יחשך היום בעדה – ש“כריתות” משמעה בשבילה באָמנה כריתות מן החיים, כבר נחתך גורלה.

שלא במתכוון אולי הובלט ב“כריתות” גורל האשה העבריה, שהוא משמש נושא לרוב סיפּוּריה. זהו נושא שלה. כל מה שנכתב אצלנו על חזיון תוּגה זה נשכח בקראנו אה העמודים הנפלאים האלה, שבהם עלתה המספרת עד מאד. ציור רודף ציור ואחד בולט מחברו. עוד בשעת טיגונם של הדובדבנים “נפתעה לראות את שני גיסיה מקמינקה נכנסים, כשבפניהם יש הקשיות של מי שבא להוציא לפועל גזר־דין, ואיסר־בר עצמו, ההולך מאחריהם, מבטו נרתע ומבליח כשלהבת שבאה עליה נשיבת צינה”… והנה האשה כבר בחדר־הקהל – משראתה אה הסופר “משחיז במטלית את סכינו, היא עושה את התנועה של השור המוּבא אל המקולין כאשר הוא מריח ריח דם”, והיא, נדהמה, רק קוראת: לא, לא! “והאם, שעמדה בפתח חדרה, פסעה פסיעה אחת אחורנית והפנתה מהר את פניה”… כל קטע קצר כאן נחרת בלב הילדה, שראתה במר עיניה את הבלהות האלה, לכל ימי חייה. ולכן ידעה להראותן, ובצמצום זה של אמירה המיוחד לה, שגם אנחנו, הקוראים, רואים וחיים עמה את השעה הטרגית הזאת, את החיים הטרגיים האלה, שאין להם מעתה עוד תקנה. וכמה חכמת אמן בחתימת הסיפוּר, בשים המספרת, כדרכה, את מסקנותיה בפי אשה פשוטה, והיא הכעכנית אסתר, את הדברים לאחר שעברה הלויה של המגורשת: “אם כורתים אתם את הראש – אמרה נזעמה, כשהדמעות נושרות לה מעיניה – אז כּרתו אותו, לפחות כליל, בבת אחת”…

הסיפור מזעזע כ“קוצו של יוד”. כמו שם, כל יתמוּת האשה, יתמות עולמית זו, שהמספרת נתנה לה את הביטוי החזק ביותר, ההולם ביותר, בשתפה לאסונה של האוּמללה את האם, את עצמה, את כל בנות העיירה, – איש לפניה לא הוכשר להביע בו צער־עולם, בדידות־עולם באמצעים נאמנים כאלה, ברחמי לב כאלה – בהכּרת האסון המלאה, כאילו פורענות זו פוגעת בחיי עצמה. ואולי בזה כוחה המיוחד, שעיניה ולבה משותפים במידה שוה בכל מה שהיא מספרת. וגם זה סוד הרציפות הפנימית שבספר, שיש בו מקסמי האגדה ומקסמי הזכרונות גם יחד.

בעולם זה, שעליו מספרת דבורה בארון, מתרגשות פורעניות רבות – כאן אין דבר עומד על תלו. אבל מתרחשים גם נסים. בלי נס לא היה עולם זה יכול להתקיים.

אכן הפורעניות מרובות מן הנסים. בחייו של עושה־הלבנים (“הלבן”) לא התרחשו נסים. על כל המשפחה נגזרה כליה ־ ולא באה משום מקום הצלה. ברם, האסון המחריד ביותר הוּא טביעת הילדה. יצוּר עדין זה שבאורו שרוּי בית האלמן, שלא נשאר לו כלום בחיים. תיאור הילדה החמודה שנמשתה מן המים, מרעיש את כל העולם. מות הילדה כאילו שכל את חמודותיו.

רק יופי שלם כזה גווע באכזריוּת כזו לעינינו.

זהו אחד הסיפורים החזקים ביותר. תמהון כבד הוא מעורר. איך נתאכזרה ההשגחה על משפחה עזובה, ולא השאירה שׂריד לה! אכן אין זאת, כי אין פורענות למחצה. דוקא אל היפה המוחלט אורב הכליון ואין מפלט. כאילו יד נוקמת הוּנפה על כל הבית ועירערה אותו עד היסוד.

גורל האשה, “עצבה ומשׂושׂה”, אשרה ובדידותה – נושא־יסוד הוא ביצירתה. כספּר על אחות לא־רוחמה תספר על האשה, אשר לא זכתה, ולה יהמה לבה, יהמו רחמיה. וכמה היא חיה עם זו שזכתה! איש לא הראה את האשה, הנושאת כשמש ביישנית את אהבתה, לא שר בחרדת־צהלה כזו את שפעת האהבה, השמוּרה בלב תם ועניו כדינה (“המשפחה”) – שירת נעורים זו, אחת מיצירותיה המצוינות ביותר של דבורה בארון. משהוּ כאן שוב מסיפורי קדוּמים. אהבה גדולה שהלב לא יכילנה.

כאחד הדברים, שבו עלתה המספרת מאד, אני רואה גם את פראדל. כך אוהבת בת־ישראל גזעית. וכך, בצהלת נצחון, היא עוקרת את אהבתה שטיפחה אותה ימים רבים, לאחר שהכירה כי זר לה האיש, אשר חייה היוּ נתוּנים לו עד כה. כגדול המסירוּת, גדולה עתה ההתנכּרוּת.

בדמות פראדל עולה לפנינו האשה העבריה, שהתגברה על רפיונה, זו שהאהבה הנכלמת הצמיחה בה לאט לאט את ההתקוממות לגורלה. משהיא משתחררת מאהבה מעליבה זו, קומתה כאילו מתישרת, מתחדשים כוחותיה לחיים שעוד נכונו לה. דוקא משום שקודם הרבתה לוַתר הוכשרה עתה, בהגיע עלבון האשה למלוא מרירותו, לפרוק בבת אחת את כובד שעבוּדה, ולצעוד בראש מורם לתחום חייה החדשים. ימים רבים פראדל לא יכלה להאמין, כי האיש אשר חייה, חמוּדות נעוריה, מסורים לו עד תומם, יתעלל בה באכזריות כזו. אבל משמלאה הסאה, יורדת עליה צלילוּת נפש גדולה, והיא יודעת, כי פרשת חייה העגוּמים נגמרה. כשם שהיא יודעת לאהוב, כך היא יודעת לחדול. אכן, גדולה היא החדירה לנפש פראדל בימי עניה. בולט כל פרט בחיים הביתיים, כל מה שהיה מכוּון יותר לאשרו של האדם האהוב, מעמיק את עלבונה יותר. לא תמיד מתגלות האכזבות במאורעות מרעישים. על הרוב הטרגדיה נארגת מימים, שעות, רגעים של שממון כשהבעל מתמהמה, ואינו בא לבסוף. האשה מצפה לו, בולעת את דמעותיה ואיש אינו רואה; עד שבא לבסוף הרגע המכריע, ההכרה האחרונה.

הכרה גמורה זו, שאהבתה היתה למרמס – שהכל היה חלום שוא, הבשילה בלב פראדל את המרד. במתינוּת אמן מציירת המספרת את הרגע, שפראדל מחליטה לשים קץ לחיי קלון אלה. רגע גדול הוא בחיי האדם, כי יוכשר לראות את חייו עד הסוף ולהפוך את עצב הזועה לשעה של שחרוּר וגאוּלה.

בפראדל הראתה המספרת את הולדת האשה החדשה. היא אינה גיבורה, כי אם אשה טובת שׂכל וטובת טעם. היא יודעת לשאת את מכאוביה כל זמן שהיא מקוה; אבל משנפקחו עיניה, היא מתמלאה גבוּרה. היא יודעת ברגע הנכון את אשר עליה לעשות. עם התמוּרה, כשבאה אליה ההכרה בערך עצמה, היא מבינה את הטעות הגדולה שטעתה עד כה. היא כמו נולדה מחדש.

זהו החן המיוּחד החופף על דמות זו. נכנעת ימים לאהבתה, היא משתנית כולה בהיות לה הרווחה. התחדשוּת זו יש בה מיפי המהפכה שעברה על האשה המשוחררת.

וכשנולד לה בחייה החדשים בן, היה אף הוא אדם חדש. ורמזה לכך המשוררת בספרה, כי “לימד בגדלו את בחורי העיירה תכסיסי התגוננות”. התגוננוּת זו ירש מאמו.

בפראדל מלבב אותנו הקסם שבאשה אוהבת, שאת כל מכמני נפשה היא שומרת לאיש האהוּב. אבל כי תכיר בטעוּתה, רב גם כוחה לשבור את כבליה ולחדש את חייה. יש בסיפור זה מן הטהור והאינטימי ביותר באהבת ישראל. ועם זה יש בפראדל מן ההתפרצוּת שברוחות המנשבות. בפראדל נסתמל המעבר מן הישן אל החדש.

אחרת יסוּפר על חיי האשה ב“דרך קוצים”, – סיפור שהוא לפי הנושא קרוב ביותר למספרת. כאן אושר שנפגם לא בידי אדם, כי אם בידי שמים. היא חלתה בעצם אשרה את רגליה, והמחלה ריתקה אותה אל מיטתה לעולם. אבל האהבה אשר תעמיק עם הרחמים של הבעל, תכסה על האסון. דומה שהחיים עצמם נעשים בעלי תוכן יותר, בעלי ערך יותר, כל שעמקוּ היסוּרים יותר. הכושר להיות מאוּשרת גם במחלתה, יונק כמובן מן ההכרה שהיא אהובה – שממיטתה עיניה צמודות אל אהוּבה, המתהלך בחדר עבודתו ומבטו נח עליה מלא רוך וחנינה.

רבים הם הפגעים בחייה. בעצב ילדה בן שמת כלעומת שנולד, ואת הבן השני שהיה בר־קיימא הרחיקו מעליה ימים רבים. אכן כל עוד נחום חי שום אסון לא שבר את לבה. אך יום אחד הוא נופל לנגד עיניה ולא הוסיף קום. אז כבה שמש חייה בבת אחת, ורק הבן ששב אל ביתה – בן שאהבתו לאמו דמתה לאהבת האב – היה גמוּל לאבידתה הגדולה.

חיים רבי סבל וברוכי שקט נפשי. ב“דרך קוצים” – כמו ב“שברירים” – יסופר בעצם על חיים של קדושה. הסבל עצמו נתפס כאן, כמו ברוב יצירותיה של דבורה בארון, כאהבת אלוהים, כקרבת אלוהים. אבל נפש מוּשה רוה גם אהבת חיים, מעוטרת אמונה באושר על אף כל העינויים. ואמנם, עם הסבל, יש ויאיר הכל מתקוה, מהודיה על המעט שניתן. “נתוּנה במצב של דברים בין חלום והקיץ הבהב לפניה לפעמים גם השביל הצר עם שתי המשוכות הנזעמות שבגן השכן, והיא ידעה אז שדרך חייה היא המראה לה פה, זו שכל כך רבוּ בה הקוצים והעקצים, אבל היא, כמו לפנים, בהיות נחום אתה, התאמצה להביט לפניה, הלאה שם – אל הורדים”".

הנה זאת היתה מתת נפשה היקרה שהוכשרה לראות את הורדים מעבר לקוצים – להפוך את הקוצים עצמם לורדים פורחים.

זיוה אינה אלא כלבה, שנתגרשה מביתה, בו ראתה הרבה ימים טובים, והיא תועה בחצרו מבלי למצוא מחסה; יצוּר זה מלא חכמה והוא מלבב אותנו יותר מכמה הולכים על שתים.

פעמים נדמה, כי גם כאן מרומז גורל האשה העזוּבה… אתה משתומם כאן להסתכלוּת החריפה בהוי המקומי – של האנשים הרחמנים, המכלכלים כביכול את הכלבה האוּמללה, משתומם לעצם היכולת לראות מרחוק, לתפוס מרחוק מחבואי נפשו של יצור אילם זה בכל הנסיונות שנתנסה בהם.

רוך מיוּחד מעורר “יום אחד של רמי”, בו כל המתיקוּת של ילדינוּ. מעשה הוּא ברמי הקטן, היוצא בחשאי לתור את העיר. הוא הולך בוטח. מי שרואה אותו מחייך לעומתו חיוּך מלא ידידות, הרי הוא עצמו חיוכו של עולם. הפועל העובד בבנין חרד לו, והזוּג חשׂוּך־הילדים אוסף את הילד לביתו, מאכילו ומציע לו מיטה לישון, עד שמצאוּהוּ הוריו. הם נפרדים מן הפּעוט בגעגועים דומעים. הם לא ישכחו את הילד הזה לעולם. והוא אחד הדברים הנאים ביותר, המאירים ביותר שבספר – אולי גם בספרוּתנוּ.

אין לך דבר, שמרהיב את המסתכל בתופעות היצירה, שמבחינים בה איכוּת גדולה, גם כשהיא פשוטה לפי הנושא וקטנה ביותר לפי כמותה. שוב אתה נוכח, כי דוקא התוכן הרגיל לא ניתן אלא לבעלי כוח, לרוח שהגיעה למרום בישוּלה.

משהו דומה לזה אתה מבחין בשנים שלושת העמוּדים של “בלב הכרך”, שבו נחתם הספר. דוקא משום שהנושא כאן אינו מרעיש, מפליאה השלמות, ריכוּז ההבעה, ההבחנה הדקה – כל הרשימה הדומה למנגינה. ואמנם בקטע נוף תמציתי זה אתה מגלה עולם מלא – מלא זוהר ומלא עצב. מסוּפּר כאן בהעלם אחד על כל גלגוּלי הכרך, התהווּתו, אכזריוּתו. דרך חלון חדרו הרהיבה את עיניו של אדם בודד וחולה פינת חצר, אדמה לא בנויה, אבל כולה טלוּלה, דשוּאה, נחלת הפרפר, והלב הבודד, אשר ישקיע בו רגע את כל מרי עצבונו, ורוַח לו מעט. והנה נהפכה קרן ברכה זו יום אחד למגרש עירום, כולו מדוּלדל, מכוער, מלא רעש אדם וצריחת מכוניות: כל ביעותי הכרך נערמו כאן. ובעוד שהבודד נחנק בכיעור זה, “ותיקי העיר רואים בזה סימן לגידוּל”, כי הנה נעשית עירם כּרך ממש; “דעתם נחה” ואין איש רואה, כי ניטל מפינת ארץ ירוקה זו שיוּר אחרון של חן המקום, של שכינת המקום.

אכן יד משוררת כתבה את שוּרות הפּרוזה הזכּוֹת האלה, תמציתה של הסתכלות גדולה וענוגה. דפּי פּרוזה, שזיוה של שירה להם. אי אפשר לקרוא אותם בלי המית נפש. לב אדם שנעשק מתנחומי עולם – מן היופי שהיה נחלתו האחת.


“כלולות” לדבורה בארון

אין זה אלא פרק, קטע לא גדול – המשך לסיפורה “לעת עתה”. אבל כלום יש ביצירה אמיתית להבדיל בין חלק ובין שלם? כל עצמה של אמנות בזה, שאתה טועם גם בפירור את כל טעמו של השלם.

דבורה בארון, שכל משפט שלה הוא מעין “פראזה מוסיקלית”, היא כמעט יחידה בינינו בסגולה זו. כל מה שהיא כותבת, ויהי הנושא או הכמות מה שיהיו, הכל כאן שקוי אור פנימי צלול ההופך את התוכן הריאלי ביותר לשירה. הנה היא מספרת על חתונתה של ברכה, על האם תמימת הלב, אשה יהודיה עמלה, והיא אור הבית, נשמת הבית; ואגב הסיפור המצומצם עוברים לפנינו האורחים הפשוטים, אנשי מאקוב, ששמרו על איזו מסורת יקרה שהביאו משם – והרי עולם שקם לתהיה, ואף אם נשתל באדמת המולדת. הריח לא נמר, וזה הוא הפלא.

הפלא הוא, שכל מה שהיא מספרת עבר דרך כור מצרף של צער והומור, והם ממוזגים יחד, מזוקקים שבעתים, כמין תמצית של הוי, שבו נחתמה נשמת הדברים. כאילו היא רואה את העולם מעל איזו רמה נישאה, ודולה תמיד מתוך כל מערבולת של צער רסיס טל – משהו שנשתמר אי שם בלב העולם ושטרם יבש בחרבוני הימים.

אין כאן דברים יוצאים מגדר הרגיל. היא מספרת דוקא על דברים של יום יום, והם נשמעים כדברי אגדה. לב רואה כאן, לב ששבע נסיונות ושבע חכמה. ונסיונות אלה וחכמה זו הם שצרפו את עולם חזיונותיה כצרוף זהב.

המספרת שמחה על הפגישה עם אנשים אלה, שאינם מתחכמים ויודעים לשמוח ולשמח את האחרים, זוהי פגישה עם הילדות, עם מקור הצמיחה והראיה הטובה. דוקא משום שהיא מיטיבה לראות גם מה שעוכר את עין העולם, היא יודעת לספר בלב חונן על השיור, על מעט הטוב, כי יתגלה, באשר שיור זה בו בלבד מהותו של עולם.

וזוהי אמנות האדם, שירת האדם, אשר עליה יחיה גם בצר לו מאד.




  1. דבורה בארון: “מה שהיה”, הוצאת “דבר”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!