ליובל החמישים
כשבאתי בסוף הקיץ של שנת תרס“ג לוארשה, עוד לא נס ליחם של גליונות “הצופה” – אותם העלים המגרים, המבטיחים, שהסעירו כל־כך בפרובינציה את הלבבות הצעירים, ושמחתי לפרסם בעתון זה קטעים מעטים של שירה ופרוזה תיכף לבואי. א. לודויפול עמד עוד בכל חומו של העורך והיה מריח כל סופר צעיר שבא לוארשה ותוהה על קנקנו, שמא יש בו משום סעד נוסף לעתונו. לא דבר קטן הוא לספק ששה פיליטונים מקוריים בשבוע, כפי שקבל על עצמו “הצופה”. חוץ מזה היה לוּדויפּוֹל אדם חביב ודורש טוב סתם, והסביר פנים לי, לטירון הנבוך, כשם שהסביר פנים לרבים כמוני. מתוך רפיון לא החזיק מעמד, חוץ מן השנה הראשונה, בכהונת העורך, אבל הוא שהטביע חותם של התחדשות על העתון היומי הזה. הוא שקירב כמה סופרים צעירים אל עתונו ופתח לפניהם את שעריו. “הצופה”, כ”הדור" שקדם לו, נעשה מיד כוח המושך וכמעט שאיני יודע סופר בעל־כשרון, צעיר או זקן, מאותה תקופה, שלא היה אורח קבוע באכסניה זו.
זוכר אני בוקר אחד, בחודש תשרי, כשנתפרסם ב“הצופה” ספור־חג בחתימת י. ד. ברקוביץ, שלא היה ידוע לי. שאלתי את העורך על הסופר החדש, והכרתי מתוך נעימת־הסוד שבדבריו שמחברו של ספור זה, שהיה פנים חדשות לנו, אינו עוד פנים חדשות לו. איני יודע, אם כבר נודע לו אז מפי השופטים של התחרות “הצופה”, כי ספורו של ברקוביץ זכה בפרס שהכריז עליו העתון, או היה משער, על פי אילו סימנים, שהוא אשר יזכה בו – ברור היה, כי לאזני העורך כבר גונב משהו על מחבר הספור. מפיו נודע לי, שזהו בחור צעיר מאד, מורה עברי, ה“נותן שיעורים” באחת מערי־השדה. כשנתקבל ספור־החג שלו, מובן, שלא דיקדקוּ עמו הרבה, וכשנכנסתי באותו בוקר למערכת, מצאתי את העורך במצב־רווז מרומם. מתי קרה הדבר, שעורך עברי יקבל ספור הוגן לעתונו ולא יהיה שרוי במצב־רוח מרומם?
בסימן טוב כזה היתה ההתחלה. המספר נכנס בפסיעה ראשונה ישר אל הטרקלין. איש לא פקפק בו. דבר לא עמד לשטן לפניו. עלבונות המתחיל הצורבים לא פגעו בו. דפיקה ראשונה דפק, ונענה. האחרים, שעמדו עמו בשורה, היו עדיין מהססים, מתלבטים, שואלים לדרכם, והוא כבר צעד בצעדי בטחון לקראת עתידו.
זאת ההצלחה, שקידמה את המספר הצעיר בצעדיו הראשונים, – דבר שזקוק לו המתחיל כל־כך, – היא לו גם הסכנה הגדולה ביותר כשהיא באה בבת אחת, בלא חבלי ציפיה. במידה שחוסר־הבטחון בּולם, ומצמצם את תחומי היצירה, – הבטחון הגמור עלול להזיק לו שבעתים. אין לך דבר שהוא עלול להכשיל גם את הכשרון הוַדאי, כדרך בלי מכשולים. בקורת מעודדת היא גשם נדבות. אבל הפגיעה המטומטמת – בין שהיא באה ממיעוט הבנה ובין שהיא תוצאה של איבה, המעבירה את המבקר על דעתו, – היא המביאה לידי חשבון־הנפש; ואולי היא המחסנת ביותר.
ברם, ברקוביץ היה אדם מחוסן מטבעו. מראשית דרכו ליוַתהו עם ההצלחה גם איזו רצינות גדולה. יין ההצלחה לא הטיל בו שכרון מעוור. מעולם לא טבל את קולמוסו בלא פחד, לא פסע פסיעה בלא חשש לריסוק־אברים. את החתירה לשלמות נשא בדמו, בכל רמ"ח אבריו. דרכו היתה דרך־עמלים. היא לא היתה קלה ולא היתה פשוטה עליו כל־עיקר.
הספור הראשון “משקה’לי חזיר”, שזיכה את מחברו בפרס של “הצופה” ופרסם את שמו מיד בכל חוגי הקוראים, היה כנסיון ראשון של טירוֹן לספרות בלי ספק דבר שלם ומבוגר. מבוגר – ביחוד לפי צורתו. בסגנונו הורגשו כיבושיה של הפרוזה העברית החדשה. הורגשה האַסכּולָה הטובה של מנדלי וביאליק, התובעת בליטה ואינה גורסת עקיפין וסתומות – כל ביטוי־לחצאין, והיה בה גם משהו מן הצלצול הלירי, הפרישמני, שהרחיב את הנשימה. סגנון זה, שספג ניגונים שונים, נעשה כמין חטיבה אחת – והיה בו משהו מפליא לגבי מתחיל. הכל כאן – הצורה והתוכן – יצאו מכלל נסיון. זהו מה שמציין את ברקוביץ מראשית צעדיו: איזה חוש מיוחד להבעה מבוגרת, הבעה ללא גמגום, ללא פגם וללא רבב. לא קפיצות על פני תהום, כי אם חתירה להבעה קלסית, שפירושה: תמצית יכלתה של התקופה, – כח־הבטוי המלא ביותר שהושג על־ידיה. ביטוי זהיר כזה, עם כל מלאוּתוֹ, אינו יכול, כמובן, גם שלא לצמצם משהו את בעליו, בהחזיקו אותו במסגרת־הברזל “הקלסית” יותר מדי. אבל במשמעת זו הוטבעה גם הרגשת הכוח – כוח ההרחב מבפנים, כוח הגידול הטבעי. בכוח זה מבצרים, מביאים את הלשון בגבולות המסורת עד לקצה גבול יכלתה. רק בהדרגה זו, לאחר שהובאו אמצעי הלשון הקיימים לידי גילוי, לידי מימוש שלם (ובמימוש כזה כלול תמיד גם הכוח להתחדש!) – ניתנה האפשרות לפרוץ את המסגרת ולהמשיך את חוט ההתפתחות מחוצה לה. “צמצום” זה וזהירות זו, שהמהפכנים מגנים אותם ביותר אחר־כך, הם המכשירים את הקרקע לגידולי־המהפכה, – לאלה שיש ממש בהם.
היה בספור זה גם משהו חדש מבחינת התפיסה: ממשוּת חמורה ממוזגת על־ידי חמימות עממית. רגשי הרוך אל האם ואיבה עזה זו אל האב, שהפרוידיסטים תולים בו כיום את “תסביכיהם”; המומר בהתרחקו מעמו ובגעגועיו על קן ילדותו, המציגים אותו בליל יום־הכפורים בלב רועד מאחורי בית־המדרש – כל זה ניתן כאן בצורה ריאליסטית ובתפיסה של מעשיות־העם כאחד. הנושא נדלה בפרקים מועטים עד תומו. פגישתם האחרונה של הבן הסורר עם אביו המתאכזר בטרם יעזוב את עמו, – רק היא בלבד היתה מספיקה, כדי להוכיח כמה בגרות של אמן כבר ניתנה למספר הצעיר. ספור זה, שבגבורו יש קרבת־מה ל“אריה בעל גוף”, נתן את דמות־האימים של המומר, שקיפלה תחתיה תפיסת דורות, בתוספת גוון של הדור, של האמן הפכח. וזה היה החידוש. ניכר מיד, שהמספר יודע לעכל ירושה של מסורת, וגם להוסיף עליה משלו – להתחזק על ידיה ולחזקה כאחד.
ככה נגלה עלינו ברקוביץ. לא כוח־אַשף, לא איש של “ניצוצות”, כי אם יד־אמן בריאה, סדרנית, יד בונה.
המספר הצעיר לקח מיד את לבי, כשם שלקח את לבי מעודי כל כוח נאמן, כל שלם וישר־עין. – כל מי שהביא עמו תרבות והבראה לחיינו ולספרותנו. בכשרונו של ברקוביץ לא היה גדול כוח הגירוּי. הוא לא הדהים בחריפות הצבעים. הוא משך דוקא בפשטותו, בצלילותו, – באיזו כוחות מתונים, שמורים, – בזה שלא הבטיח מעולם יותר ממה שנתן בעין. משך בזה, שלא הרעיש, לא הדהים, כי אם נטע אמונה – דבר שאינו נקנה אלא באיכות, ביכולת ממש. לפי כל מהותו נמנה עם אותם המעטים, הצומחים בחשאי, המתכשרים בחשאי, היוצאים אל העולם מצויידים בכל ואינם סומכים על הנסים יותר מדי…
בזה היה הקסם. לא ליריזם גדוש, שהכשיל את כולנו בראשית הדרך, ולא דקות מתמיהה, כי אם הפרוזה המלאה, ההסתכלות המלאה, – איזה שׂוֹבע של ראיה, של בינת־חיים ונסיון־חיים. עייפי הפשטה וטשטוש רעבנו אז, כמו ללחם, למראות מצויים, לדמויות מצויות, – לצבעי־אמת, שיחזקו בנו את כלי־הקיבול, את הרגשת החיים, שעברו כצללים לפנינו.
ברקוביץ, שהמציאות הקרובה הציפה אותו כגל, סיפק את הצורך הזה, שב וקירב אותנו אל החוף העזוב. הוא היה אחד מן החבורה הקטנה של המספרים החדשים, שביצירתם קבלה הפרוזה הרופפת שלנו חיזוק, – שהרחיבו את שטחי כיבושה ביד שלטת. דוקא זה, שלא היה רומנטי, שעליו רבץ עוד המחנק הישן שבעיירה וידע את כל חוסר הישע וחוסר־היופי שבחלל חייה העכור – הביע את כל הצמאון העז להויה חדשה, לערכי חיים חדשים, אף אם לא הטיף להם בפירוש.
בספורו “תלוש” הובלט הקו הזה, שלקח את הלב ביותר. האדמה הנמוכה השתטחה לפנינו בכל עירומה, והוטעם שאין מנוס – שאין הצלה ליחיד, אשר יאמר להמלט מכאן, – ששם, למטה, נמקים ביגון ובעוני חיים רבים, והם מקיפים אותנו מכל צד, ורק בהם עוד מפלט אחרון מן הבדידות, משממת החיים. בלא הרמת קול סוּפר כאן על התהום שרבצה בין יוצאי המחנק שבשפל ובין אלה שהשאירו־הפקירו אחריהם. סופר על ה“אוֹשר” של המשוחרר, אושר שהיה פגום כולו, אכול כולו על־ידי ההתנכרות מצדו ומצדם, על־ידי הריקנות שלא היה עוד במה למלאה; אשרוֹ העלוב וחייו העלובים של אדם העומד באמצע, שהושמטה המציאות הגדולה מתחתיו ושנידון לבדידות עולם. לכאורה – ספור אכול־סכימה, אכול־מגמה, אבל את הבד קטן־המידות הזה מילאו אנשים שוני־דמות ומלאי־הבעה מזה ומזה, שפרצופיהם נקבעו בקוים מצומצמים ועזים עם שטף הספור הטבעי מאליהם. זאת המשפחה המלוכדת בכוח מצוקותיה המשותפות, שהאחד יצא אותה, חרג מחוג חייה לעולם, – קן העוני, שעם כל הכיעור החיצוני, אין החמימות פגה בו לעולם, אין התלבלבות החיים פוסקת בו לעולם – כמה היה כאן מן היציבות הנפשית גם לנוכח המות והאלמון, וכמה ניצב דל לעומתם הפליט, זה שירד אליהם מחדריו המהודרים! מכל הספור עלתה הרגשת המלאות שבחיי אנשים עמלים, הובלטה מאליה ההשתתפות, כאן טרם הופרה ברית־האמנה עם החיים. מה טובו אהלי־שפל אלה שאינם ריקים לעולם, לעומת מארת ההתרוֹקנוּת והקריעוּת והקפאון שבנפש האדם, שעזב את קנו ונעזב מקנו ללא שיבה עולמית, ללא תקנה עולמית.
הספור “תלוש” היה לא דבר אמנותי משוכלל בלבד. היה בו גם מעין פרוֹגנוֹזה – מעין גזר־דין על ההתבדלות, על הדלדול שנידוֹן לו כל מי שפורק מעל עצמו עוֹל אחים קרובים, על הפורשים מן האדם. ברקוביץ נתגלה תיכף כסופר־עם, כפרקליט וכקטיגור – מי שראה את שליחות־האמן בגילויים של ערכי החיים הממשיים. מבחינה זו היה מספוריו הראשונים כוח חינוכי גדול, אחד מאלה שקראו ב“לשון המראות” לעזרת העם והראו על מעינות העם שאינם מכזיבים לעולם – שליחות זו שעשו גדולי משורריה ומחנכיה של התקופה.
כח חינוכי היה כסופר, ששלמוּת ביטוּיוֹ נעשתה מופת לרבים, – מופת בנקיון עטו, במצפון האמן שאינו עושה את מלאכתו פלסתר לעולם, בהשקיעו בה את עצמו כולו, בלי פשרות ובלי ויתורים. אבל, כאמור – גם בתפיסת עולמו, ביכלתו להבחין בין ערכי־אמת לערכי־שוא שבחיים. האם לא זה הוא הראוי להקרא אמן – מי שיודע להציל את רכוש ההויה האמתי מן המערבולת?
בכל מה שכתב ברקוביץ אתה מוצא את סגולתו זאת. כמעטים בינינו ידע להצביע על ערך האדם האמתי במקום שגילה שפע לבבי, המון אהבה, השתתפות נאמנה – ידע לעמוד ולתבוע את עלבונם של החיים, אשר כרעו תחתם בחוסר ישע. זה היה החוש העממי הבריא, שידע לגלות את השפע הזה, את הרחמים הגדולים, באדם הפשוט, במי שלא למד עוד לכסות על עצמו, להשתמט מעצמו.
ספורו “בכפר” היה לנו בזמנו הפתעה אמנותית. כאן הושג מכסימום של שלמות בסגנון, בנוף, בדיאלוג, בתיאור הנפשות. בקוים מינימליים הוצג בראשית הספור הבית הכפרי ויושביו, ניתן הריתמוס השלו של צהרי קיץ – שדות, שמש, מים. וכל קו נוסף הרחיב את החוג, השלים, העמיק, – לא הוצא אף תג לבטלה. בעלי־הבית, השוקטים על נולוּתם, המורה החולם על ספריו, מריאשקה – המשרתת בעלת־החן, האורחת העירונית, ה“פאניֶנקה” אנינת־הדעת, ולבסוף – אבותיה העלובים של מריאשקה: שורה של פורטרטים חיים, תמצית של הויות שהועלו בצמצום של אמצעים במלאות כזו, המפליאה אותנו גם כיום, שלושים שנה לאחר שנכתב הספור. ותק מספיק בזמננו לכל יצירת־אמן.
וגם כאן – כל הבית עם בעליו השבעים, גם המורה עצמו שלב לו להרגיש את כל מה שהוא עושה לנערה התמימה ומליצות רבות בפיו על “שויון האנשים”, מתבטלים כצללים לעומת החיים והצער והעלבון של הנערה ואבותיה, לעומת ההכרה, שכאן אין הויה מדומה, וכל מלה שקויית־דמע של אם הנערה, האומרת למסור את היופי הזה לבחור הקהה, “המרים משא של עשרה פוד” – שקולה כנגד כל ניבי־החן של המורה המשכיל והאורחת המפונקת, שלא לדבר עוד על הקהות של בעלי־הבית. ועם זה – לא היתה זאת נובילה בת־מגמה מסוג ידוע. רחמי אדם נסתרים היו מפכפכים בה. לא “טקט אמנותי”, כי אם חוש נעלה יותר מלווה כאן גם את האירוניה הדקה. אפילו הקריקטורה משובצת במסגרת אמת ומידה זו, ומתלכדת עם התמונה כולה. תרבות־אמן וחוש לאמת שאין דומה לו בקנה אחד.
כשאני נזכר יום קבלת החוברת של ירחון “הזמן”, שהביאה לי לקצוי בסרביה רחוקים מתנה יקרה זו, אני מתמלא גם כיום רחשי הודיה עמוקים למספר. היה בדפי־פרוזה מצויינים אלה כדי לנחם, כדי לחנך, להכשיר את הפרוזה בעברית לרמה אחרת. ועם זה – פעמה יצירה זו רגש אֶתּי נעלה. היא הציגה את היופי ואת הצער זה לעומת זה – ויפיו של עולם נתבטל מפני צערו של עולם.
פגישותינו הראשונות היו באותה תקופה בוארשה – על הרוב בקרבת ביאליק או במסבותינו הספרותיות.
ביאליק, שצמא כל ימיו, ביחוד כעורך “השילוח”, לפרוזה, נהג בו חיבּה יתירה; תלה בו, כבשופמן, תקוות רבות, ולא היה פוסק מלספר בשבחו. וברקוביץ, – עלם שחרחר, ביישן וחריף מבט כאחד, היה עומד כמן הצד ורואה ושומע, ועיניו מחייכות בלי להוציא כמעט הגה מפיו. עד היום אני זוכר את מראהו. דומה, שלא נשתנה כמעט מאז. עמד כנטוע במקומו. תנועותיו, כדבורו, ספורות, זהירות. עומד ורואה, עומד ומקשיב, כמנהגו עד היום, הקשבה מרוכזת מבחנת, ראיית אמן והקשבת אמן, הקולטות קלות כחמורות – ויש הרושם, שדבר כאן לא יאבד. פעמים תפסתי הבעה של עצב עמוק בפניו. אותה שעה כבו עיניו המחייכות, ונראה כאילו הוא נבדל לרגע מן החבורה, ומהרהר לו את הרהוריו לחוד, עד שביאליק ניגש, כמנהגו, טופח על כתפיו בחיבה וקורא:
– מה אתם אומרים לבחור זה? “ער יכול’ט”־– הא?..
אבל הוא עומד כמקודם עמידתו האיתנה, ומחסום לפיו. פעמים מתצבץ כתו של עקשנות בפניו, ופניו נעשו כואבים, כפני מעונה. עקשנות שתקנית זו מצאתי אחר־כך באחד מגבוריו – בפייבקה הקטן, של “בני כפר”. היה בבטוי זה משהו מן ההתרסה כלפי עצמו וכלפי אחרים. כאילו חפץ להתנער מאיזה אבק לא־נראה.
מאז נפגשנו פעמים רבות, שנים עברו, ובכל פעם שאני רואה את ברקוביץ, נדמה לי, שזהו אותו בחור רציני, מרוּכז, עצוב ומחייך, העומד ורואה, עומד ושומע – והוא מתנער כמו מאיזה דבר סמוּי מן העין. אותה העקשנות, אותו הבטחון באמתו. וביטוי הכאב כאילו העמיק יותר. אמן וקפדן, – את דעתו קשה להניח…
זה היה עצב אישי וגם עצב התקופה, העצב של סוף המאה וראשית המאה, – כשנעוּרינו היו שרוּיים בערפל וימי הגאות של 1905 עברו מהר ואחריהם באו ימי דממה כבדה – ימים שלאחר מהפכה. ימים של הפסקה גם בגאות התחיה. כל זה הטיל על העולם צל חרישי, שהלב נלכד בו מבלי משים, וקשה היה להבחין בין יגון היחיד ובין יגון הרבים.
יגון זה פרוש על כמה מספוריו הליריים של ברקוביץ (“וידוי”, “בנכר” ועוד), שהביעו את הדכאון שלאחר המהפכה הרוסית וקראו את האדם לשוב אל עצמו, אל נפשו ואמתה. עם כל מעלותיהם של ספורים אלו, יש בהם משהו לא ברקוביצי. נעימה לירית נסתרת מלוה אמנם את כל יצירתו, אבל ליריזם בולט אינו הולם אותו. כחו של המספר ב“מראה עינים”. גודש לירי כלשהו עשוי לטשטש את כתבו. כל שהוא קונקרטי יותר, גם חזונו יעמק יותר.
רוח של ליריזם חי, של יגון החיים, לבלוּבם החולף וכמישתם הממשמשת ובאה, שפוכה דוקא על הספור “ירקות”, – דבר שכולו ממש, כולו מציאות, ואף־על־פי־כן בת־קולה של אלגיה צלולה, כזיוה העמוק של תכלת סתוית, עולה מתוך כולו. כששבתי וקראתי אותו עכשיו, לאחר ימים רבים, עמדתי על כל מראות העוני, על כל דכדוכי נפשה של הנערה, הרואה באבדן נעוריה, ובהתעטף עליה נפשה, תזעק לקורטוב אהבה, לקורטוב אושר בטרם יבלוּ כליל שרידי אביבה. אבל בזכרוני נשתמר כמוסיקה חרישית עגמומית. זכרתי רק את דמות הנערה, השבה לאחר האילוסיה של הכרך שנתבדתה, לחסות בצל אבא ואמא, ותועה בשדי הקיץ, שדי המולדת, אולי תמצא כאן את אשר ביקשה לשוא בנכר. כל עניה של ליטא עם נופה הצנוע־הפנימי נחתמו בלבבי עם קריאת הספור הזה. זאת הארץ ששמיה נמוכים ושמשה כפרי כומש ואדמתה לא תצמיח בלתי־אם ירקות כהים – היא דלה מתת אושר לנערה העלובה אשר נפשה תצא לחיים, לעבודה, לאיזה כח פלאי שיעקור אותה מתוך ההויה העניה הזאת. אין בו בספור זה מאורעות מרעישים ואין פסיכולוגיה נוקבת, אבל הבנת אדם עמוקה בו ועלבון־חיים ורחמי־חיים זועקים כאן מתוך כל פליטת קו, מתוך כל פליטת שיחה. שוב, כברוב ספורי ברקוביץ, בית האב מוצג כחטיבת עולם שלמה. שוב אב קהה, ואם מדוכאה, חסרת־אונים גם ברחמיה, ובפנת־הבית – דמות חן של אחות קטנה, של פרדקא חמודה זו, העומדת לפני אחותה הבכירה, השופכת את לבה המר לפניה, והיא כולה מסירות, כולה רוך והשתתפות – מאותם הילדים, שברקוביץ יודע לתת להם דמות בולטת דרך־אגב ושאותם אין לשכוח לעולם.
הספור “ירקות”, זה הספור על העוני הישראלי, על העיירה מעוּטת־החן, על בנות ישראל בכמישתן – בכל זה מחלחלת התאכזרות אמן, הנמנע מכל קישוטי־שוא, מכל לוית־רומנטיקה: כאן מתגלה ברקוביץ בכל כחו לאמת, בכל כחו לתפיסת היאוש הישראלי, שאין מוצא ממנו. עם קריאת הספור נעשה ברור, שעולם קטן זה, המלא קהות וגסות לאין שיעור, במקום שאין תקוה לצאת פעם מן המיצר, במקום שהנעורים כומשים מתוך עוני ומתוך בטלה – עולם זה נידון על כרחו לכליה. כאן לא יפרחו חיים חדשים. כאן אין אחיזה ליום מחר ולדור מחר. פרשת חיים זו בגולה היא פרשה אחרונה.
ולא אַש, ששר בלב מלא כזה את שירת העיירה, כי אם ברקוביץ ראה את אשר ימצא את העיירה בקרבת הימים.
אני שב ומעלה על זכרוני בעיקר את הרגעים הגדולים מן הימים ההם, שקבעו את יחסי אל ברקוביץ, כאל אמן מובהק וגורם תרבותי חשוב בספרותנו. אבל גם ביצירות האחרות, שהיקף תכנן וכמותן מצומצם יותר, משוקעות חויות שלמות, בנות בליטה, המגלות את כחו המיוחד של ברקוביץ לתיאורם של נידחי החיים, של אותן “הנשמות האילמות”, המחכות לאמן־פרקליט, שיספר על חייהן ועלבונן.
החיים כופפים גם את זקופי־הקומה ועזי־הנפש, היודעים להגן על עצמם ולדבר עם אויבם בשער. ברם, עינו של ברקוביץ מכוונת בעיקר כלפי “ענוי עולם” אלה, שאין כחם בפה, – אלה שהחיים מתעללים בהם, כרוחות רעוֹת באילני ערבה נטולי־חסות, והם מרכינים ראשם ללא־מחאה. אולי משום שבהם, בשתקנים וסבלנים אלה, מרוכזת הויה פנימית יותר, אותה ותרנות גדולה המעידה על איזה עושר נפשי צפון במסתרים, ואולי משום שכאן בא לידי גילוי שלם יותר עלבונן של הבריות, אותו פגם שבעולם שאין להשלים עמו, אבל ביצירות אלה טבועה יד האמן המשורגת, מתגלה הכוח המוסרי העז הטבוע ברוחו ובכשרונו.
מסוג זה ראוי לציין את הספור “בני כפר”1, אחת היצירות החזקות ביותר של ברקוביץ, – דבר קלסי שלא היה צריך להיות נעדר בשום ספר־מקרא עברי. התוכן פשוט: מעשה בבני־כפר, מתית הנפח ונערו הקטן, שהלכו מכפרם לכפר הגדול שבשכנות ליום־הכפורים כדי להתפלל שם ב“מנין”. הנפח מתית, יהודי עלוב, שתקן, העובד כל ימות השנה בכפר נידח, אינו תלמיד חכם גדול והוא רואה את עצמו בטל ומבוטל בפני יושבי “הכפר הגדול”, המלגלגים עליו בכל אשר יפנה והוא שותק ואיבו מוחה. אבל בנו הקטן, המרגיש שהם מוקפים כאן אויבים ועולבים, מתעורר כחיה נרגזת קטנה, בראותו איך הם מתעללים באביו, מתגרה בבנו של בעל־הבית ובמשרתיו וסופו שהוא סופג מכות־מות מהם, נופל למשכב ומשלם בחייו הרכים בעד אומץ־נפשו. תוכן רגיל זה מצא ביטוי עז, שאין למעלה ממנו. סצינות אחדות כתובות ממש באותיות של אש. הרשעות המטומטמת מצד הסביבה האמידה ביחס לתמים־נפש ונמוך־רוח זה, והתקוממות הנער הקטן, התקוממות האדם החדש, שאינו מוחל על כבודו ואומר לנקום את נקמת עלבונו ועלבון אביו – כל השתלשלות המאורע, הפחד העולה וגדל בלב האב והבן בקרבם אל ה“מנין” ופרשת העינויים של עלוב־נפש זה בתוך אחיו המתפללים עמו: הכל כאן מעשה־אמנות ונוקב עד תהום־הנפש. מי שכתב ספור כזה, הרי הוא אמן מובהק, וכמו שאומרים – אם לא למעלה מזה.
ברקוביץ אינו סופר מהפכן ואין לפניו שום מעמד, שהשייכות אליו עשויה לפסול או להכשיר את בעליה. אבל תמה אני, אם יש בספרותנו יצירות רבות, שבהן באה לידי גילוי מחאת־איבה עזה יותר כנגד הקהות האנושית השׂבעה, כמו בספור קטן זה. אילו כתב ברקוביץ רק יצירה קטנה זו, היה ראוי לא רק לשם אמן, כי אם גם לסופר מוכיח, שהכרת הרשעות של האדם כאש עצורה בדמו.
הריאליזם נראה תמיד מצומצם. סייג של ברזל הוא, שהאמן מקים לעצמו, ודרוש כוח רב (וכוח אמיתי!) כדי להבקיע את החומה האפורה והבצורה הזאת. נכון הוא, שמעוטי הכוח ממיתים את עצמם בכלא זה. ברם – לא הריאליזם מכשיל, אלא מיעוט הכוח – מיעוט הכוח להרימו.
כן, האדמה אינה ששה כאן בחיוּך דשאה הירוק ובשלל צבעיה העדינים. אדמת עוני היא, והאמן מצמיד את עינינו אל הכתמים הדלים האלה, הנמקים באפרוריתם. “כך הם החיים כאן: בלי אורה, בלי נחת…” והעין נשואה לחנם ל“מרחקים”, לאיי־ההצלה.
אבל הכתמים האפורים האלה נדלקים פה ושם כשלהבות אדומות, והצער הכבוש עולה ומשוע ממחנק אלם זה. בספורים כ“בני־כפר”, “נכד”, “המכתב”, “כליזמר”, “רוחות רעות” – ה“קליפה” נשברה מאליה והנגלה נעשה יותר מנגלה. עלבון האדם הגדול שורף את המציאות הקטנה, מרכיב בה דמה של הויה עצומה יותר, מוחלטת יותר. הקיר האטום של המציאות נבקע, והתהום מתגלית מסוף ההויה ועד סופה. כך מתגברת ה“רוח” על ה“חומר” – בכוחו של החומר…
בספור “פליטים” נחתמה חרפת־עם בקוים לוהטים של אש שחורה. חלום אימים של קיבוץ אומלל ואובד, – “עם מנוול”, כדברי חיים־ווֹלף המשגיח, שגם לנוכח זועת גורלו מבצבץ כיעור חייו, כיעורו של קיבוץ מהומם־פחד, נטול־כוח ונטול־כבוד, האוכל איש את רעהו. וגם אש יסוריו אינה עשויה לצרף אותו. בספור זה, שהוא כולו טבע, כולו אמת כמו־שהיא, בלא הפלגת־מה זו, שהיתה מוצדקת בנושא כזה, – אף־על־פי־כן הריאליזם חורג מתחומיו וכל פרט בו נעשה על כרחו נקודת־סמל לעם אובד, שאלהיו עזבוֹ.
בזה כחה של יצירה זו, שלא הקלה על עצמה, שלא חפצה להקים את “פיתום ורעמסס” רגע כמימרא – שלקחה את המציאות הפשוטה ביותר, הקרובה ביותר, והרחיבה את יריעותיה מתוכה.
ההומור של ברקוביץ, שקירבוֹ אל שלום־עליכם, הנערץ עליו כל כך, הוא שונה, כמובן, הרבה מזה של יוצר “טוביה החולב”, אם כי מובנה גם השפעתו. הומור זה מלוה בחשאי את חזונו הקשה של ברקוביץ. אבל רק במערכה הראשונה של “בארצות הרחוקות” (המערכה היותר טובה בקומדיה זו)
הוא נעשה ענין לעצמו ושליט לעצמו. הסצינות של פגישת אנטון עם בני כפרו היהודים, “אזרחי אמריקה”, הן בכלל מן החומר האמנותי המעולה ביותר, האנושי ביותר שיש בספרותנו החדשה. כאן שיא יכלתו של ברקוביץ להומור. הבחור הכפרי כאן חי בכל ניד־פה, בכל ניד־אברים, – כפרי רוסי בכל תומו, בכל פשטות דבורו וצמצום דבורו. עוד יותר בולט נפתלי המקרב את המוז’יק הצעיר בלב ונפש ונוהג בו הכנסת־אורחים חמימה ונאמנה כל־כך, ואשתו, שהיא אמנם מקרבת ומרחקת, מתחממת ומצטננת חליפות – הכל כאן טבוע בחותם אמן, בהומור שאין דומה לו. ההומור ב“פגע רע” כחו בחריפותו, בעוקצנותו. הטרחנות היום־יומית, האוכלת אה מיטב חיינו, נעשית כאן מה שהיא באמת – לא אי־נעימות לשעה, כי אם פגם־עולם, צרה מתמידה, המדלדלת ומקלקלת את חיינו. ההומור שב“ארצות הרחוקות” הוא אחר. לא לעג, כי אם הלבביות האנושית, שבהיותה מגוחכת קמעה, היא נוגעת עד הלב ביותר. רק בהיותנו צוננים, אנו עשויים להיות מיושבים ולכלכל את מעשינו ודבורינו בבינה יתירה. בשעה שגל עז של חמימות ואהבה מכה על לבנו, על כרחנו אנו נעשים טפשים קצת. וזהו מה שמגלה ההומוריסטן, אם בלבו נגע גם כן גל זה של חמימות ואהבה – נגע בכח.
מיצירות ברקוביץ, שנתברכו בחן של הומור אמתי, אי־אפשר שלא להזכיר אחד מספורי־אמריקה שלו: את “מעבר־לאוקינוס” (“ירוק”) – מונולוג של יהודי שנקלע לניו־יורק, שמתוכו עולה כל יגון המהגר, אנקת יהודי אובד בהמונו של הכרך האמריקאי הגדול. כל כאב העקירה כאן, עקירת אדם, ששרשיו פתוחים אל מים אחרים. לא רק יהודי “ירוק” כאן, אדם בעל־נפש שאינו יכול להסתגל אל העירום שבנכר, כי אם כל התוכחה שבהגירה, של בני־אדם שנסחפו אל חופי־עולם לא ידעום, ולבם אל קנם הישן לעולם.
השפעת ברקוביץ על הפרוזה העברית היא דבר שאינו מוטל בספק. הוא, שבא אחרי מנדלי וביאליק, ביצר את העברית, הנאמנה לחיים, למציאות, – זאת הפרוזה המלאה, שהיתה פרי מאמציה היותר גדולים של התקופה, והוסיף לה מצלילותו, מפשטותו. מקפיד וחרד תמיד לטוהר ניבה, הוסיף לה גם אויר יותר, גמישות יותר, קירב אותה כמה פסיעות אל החיים, – ביחוד בתרגומו המונומנטלי של יצירת שלום־עליכם, שהוא אחד ממפעלי חייו הגדולים.
לא עמדתי כאן אלא על ברקוביץ המספר, והוא הרי עבד הרבה ועשה הרבה לספרותנו בכמה מקצועות. אכן בכל עבודתו הספרותית – בזו שהצליחה יותר או שהצליחה פחות – היה תמיד כח בונה, מכשיר, מקומם ומחדש את התרבות העברית. ותבורך נא גם יצירתו העתידה מכל הטוב הזה, אשר הנחילני עד כה!
ט“ז חשון, תרצ”ו.
יסודות דרמטיים בסיפורי י. ד. ברקוביץ 🔗
ליום הולדתו הששים
כיצירתם של רוב בני הדור, לא הוערכה גם יצירה ברקוביץ לכל ענפיה. ודאי שברקוביץ הוא בעיקר מספר, אחד מן החבורה המהוללה, שקמה לנו בראשית המאה והטביעה את חותמה על הפרוזה העברית שלאחר מנדלי, ביאליק וש. בן־ציון. על המספר נכתבו רוב ההערכות – במיוחד ליובל החמישים. אף ברקוביץ, המתרגם רב־הכשרון, זה שהעניק לספרותנו שלום עליכם עברי בלבוש קלסי, ידוע היטב ואין קורא עברי אשר לא ירחש לו תודה על המתנה היקרה הזאת. לעומת זה מעט מאד ידוע ברקוביץ בנקודות ההיקף – הפיליטוניסטן, העורך, הביוגרף, מי שנתן לנו את הספר המונומנטלי “הראשונים כבני־אדם”, דברי ימי חייו של שלום עליכם במראות רבי בליטה בצירוף שרטוטים חריפים של דיוקנאות בני־דורו. לבסוף, דומה שלא הרבה הובלט בקהל גם מה שעשה ברקוביץ לתיאטרון העברי ביצירות עצמו, וגם בהשקעת כשרונותיו, סגנונו, כוח המצאתו וכוח בנינו בחזיונות שלום עליכם, שהוא שותף גמור להם, – חזיונות שהם עד היום, ויהיו עוד ימים רבים, ממיטב הרפרטואר של הבמה העברית.
אולי יש ענין, מבחינה זו, להעיר מה על היסודות הדרמטיים בספורי ברקוביץ, שמהם כמה דברים גם הועלו בעיבוד דרמטי, או כמו שהם, על הבמה.
הנובילה – יותר מן הרומן – קרוצה כולה מחומר דרמטי. דומה, יסוד הכשלון ברוב הדרמות, הבנויות על יסודם של רומנים, בכך, שהחומר האֶפי בהכרח נושר, והמומנטים הדרמטיים נראים מעורטלים מלבושם. מלבד זה יש בכל רומן כמה מרכזים דרמטיים, והצגה שאין בה מרכז אחד, צפויה לכשלון ודאי, בעוד שכל נובילה אמיתית היא רגע דרמטי גדול. אפשר שכל נוֹבליסטן אמתי הוא במידת־מה דרמטורג.
ברקוביץ הוא במיטב ספוריו דרמַטי מאד. “משקה’לי חזיר” עשיר מאד ברגעים מזעזעים, אף שמשהו אַפאַטי נסוך על חיי הגבור לאחר שפרש מעמו. דומה, שבמחנה הזר הגיע לחוף, למקום שנועד לו לכתחילה, אבל אין מומר, שאינו טרגי. התפיסה העממית רואה אותו תמיד אומלל מאד, קרוע מאד. רגעי הגעגועים והרהורי החרטה בלילי יום־הכפורים, שניתנו בסיפור, ביד משורר, מגלים, שגם אדם לא־דרמטי זה קשור בטבור נפשו לצור מחצבתו וחי בסביבה הזרה חיי צל, חיים מדומים. החומר יאה לדרמה בלי ספק, אם כי המחבר בעיבודו (“אותו ואת בנו”) הגביר את המומנטים הדרמטיים על־ידי חומר נוסף (הפרעות, הבן הממרה, הפגישה עם אחיו הנרדפים), העושה את הדרמה לא גלגול של נובילה, כי אם כמעט יצירה חדשה.
הסיפור “בכפר” (עד היום, כמדומה, הדבר השלם ביותר של ברקוביץ) מצויין לא רק ברקמת הנוף הדקה, בתיאור בני הכפרי העשיר בקוים מצומצמים וחריפים שנתפסו במכחולו של אמן גדול – המרכז כאן אהבת המורה ומארישקה, המשרתת היפה, ביקורם של הורי הנערה, המשדכים לבתם החמודה והעדינה, שנפשה דבקה במורה המשכיל, בחור גס, היודע “להרים משא של עשרה פוד” – כל זה הוא חומר דרמטי מאין כמוהו. כאן הובלטו שני עולמות מתנגשים – החבורה המפונקת, דקת ההשגות, המתגדרת בתרבות ובנימוסים נאים, וכנגדה מרי העוני, זאת ההויה העזובה, המופקרת לקדרות ללא רחמים. איזה שפע של מומנטים דרמטיים ביצירה קטנה ומרוכזת זו!
לא פחות דרמטי הוא הסיפור “תלוש”. היריעה כאן רחבה יותר. הנושא עצמו: תלישותה של האינטליגנציה היהודית מקרקע צמיחתה, התנוונותה מתוך בדידות, אי־יכלתה לשוב ולקשור את החוט שנפסק בינה ובין המשפחה – נושא שבו נרמז עיקר גדול באותה תקופה, שיש בו מן הדרמטיות של היחיד והחברה. הגעגועים על עם, על בית יהודי, על דם קרוב, – כל זה קשור במהפכה הנפשית, הפנימית שהתחוללה בחיינו. קשור הוא בציונות ובסוציאליזם כאחד. ברקוביץ, – כברנר, כשופמן, – לא היה מעולם מספר “ציוני” או “סוציאליסטי” מבחינת המגמה המפורשת, אבל חי וכאב את חייהם ומכאובם של בני גילו, – הרגיש שמשהו זע בתקופה, והסער מתרגש ובא. התקופה עצמה נעשתה דרמטית, והמספר חש, שהכל נעקר ממקומו, שימי הכמישה הגיעו לסופם. מכאן התפיסה החדשה, האינטנסיבית. ההשתתפות בחיי אדם, הרחמים הגדולים ביחד עם ההתאכזרות לכל מה שעומד בניוולו והתנוונותו. ניגוד טרגי זה הוא שהצמיד את עינו להויה זו שפשטה צורה ולבשה צורה, לצללי החיים שנפלה בהם דליקה. לא רק דברים כ“בני כפר”, “המכתב”, “רוחות רעות”, שבהם עלבונם של הבריות מרעיש את קפאונו של עולם – אפילו ב“ירקות”, סיפור שכולו אלגיה חרישית על העוני היהודי, על חיים נובלים של נערה יהודית הזועקים לישע בטרם ימות אביבם – עובר רטט דרמטי חשאי, מחאה אילמת, סתוית, שהתגלמות תיאטרונית דקה היתה הופכת אותה להתפרצות של יאוש מזעזעת.
הסיפור “פליטים” מתעלה למספד וסַטירה, כולו חלום זועה, שיש בו משהו מן הכאב והזעם של “בעיר ההרגה”. לא הוכשר שום ספור של ברקוביץ לגלגול דרמטי, כיצירה זו שכולה אומרת חרפת גלות, כולה מראה איך הירידה הכרחית, בלתי נמנעת בקיבוץ נרדף ומושפל, המתנוול על ידי הרודף ועל ידי עצמו, ואין הדבר ברור, ניווּלו של מי מדכא אותנו יותר.
ברקוביץ הוא איש ההומור, וגם קו בולט זה שבספוריו יכשיר אותם לעיצוב דרמטי. עוד בהצגת־בראשית במוסקבה העלתה “הבימה” את ציורו “פגע רע”, מן הדברים הראשונים שבהם גילה ורדי את הקומיזם שלו, השקוּי כולו אור ורוחב וטוב לב. “פגע רע” הוא סטירה עוקצנית על הבטלנות היהודית, על טרחנות אוילית זו של מבלי עולם, שאי אתה מוצא דוגמתם בשום אומה ולשון. כאן התמרמרות מתוך לעג על איזו אי־פרודוקטיביות, ביטול זמן וביטול חיים, על התבלטות של שוטים זו, שאף היא פרי אותה בטלנות, אותו חוסר כשרון לעשיה, לחיים של ממש. ספור זה אילו נתרחב לקומדיה, היה מבליט קו אָפייני מובהק של קרתנות גלותית, שהמציאות נשמטה מתחת רגליה.
מבחינה זו אתה מוצא בברקוביץ את תלמידם המובהק ואת ממשיך מסורתם של מנדלי ושלום עליכם, – ביחד עם חריפות סמלית יותר, המגלה את התפיסה החדשה, המודרנית.
עממיות וקלסיות 🔗
לתרגום “סטמפניו”
מה בין סגנון עממי לסגנון קלסי? שהראשון משמש דוגמא לאמן, הבא ללמוד מפי העם, בעוד שהשני, להיפך, משמש דוגמא לעם, הבא ללמוד מיצירת האמן. הצד השוה שבהם, ששניהם מסמנים ראשית יסוד לתרבות העתיד. וכדי שישמשו יסוד נאמן לתרבות המתהוה, הם זקוקים זה לזה, בחזקם זה את זה. תרבות שלא ינקה בתקופת צמיחתה ממקורה החי של יצירת העם, נטולת כוח קיום וכוח הפראה. זה היה פגם ההשכלה, שתוקן על ידי מנדלי, פרץ והבאים אחריהם. אלה היו מניחי היסוד של תרבותנו החדשה; וכיון שמנדלי היה גאון לשוני והצליח ראשונה להרכיב את היסודות העממיים בסגנונו העברי הרכב אורגני, אנו רואים בו את יוצר התרבות העברית המחודשת.
וזהו בעיקר מה שאנו קוראים “נוסח אודיסה”.
מבחינה זו אנו כולנו תלמידיו, ממשיכיו.
שלום עליכם היה גדול תלמידיו בפרוזה, כשם שביאליק היה זה בשירה. אבל בעוד שמנדלי, המורכב יותר, המוצק יותר, היה סופר קלסי לפי כל מהותו, – היה שלום עליכם (וכזה ראה את עצמו כל ימיו) סופר עם. בעוד שמנדלי ראה את תפקידו (בשתי הלשונות יחד) לצרוף את רגבי הלשון ולצקת אותם יציקת־אמן, שמח שלום עליכם על השפע שגילה בפי העם, ביצירתו; ואף שהיה אמן־גאון על פי דרכו – אמן של אימפרוביזציה, היה הוא עצמו (וזה היה כוחו) אדם עממי, שיצר עם העם, כאחד העם, ולא תמיד הבדיל ביצירה בין החומר הגלמי ובין תמציתו הצרופה: לכך היה כוח טבעי, בלתי מרוסן יותר מדי; הוא נסחף עם הנחשול, ואנחנו נסחפנו עמו, עם ההומור השופע, ולא הקפדנו ולא דקדקנו עמו, גם כשהסאה היתה גדושה; על כל פנים כיסה השפע, כיסה ההוּמוֹר, המלאוּת הגדולה.
אכן ידענו תמיד, שיצירה גדולה זו צריכה תיקוּן.
ותיקון זה ניתן לה בתרגומו העברי של י. ד. ברקוביץ.
לא יהיה מן ההפרזה אם נאמר, שאנו שמחים על כל תרגום חדש של ברקוביץ מיצירות שלום עליכם כעל יצירה מקורית. אנו מכירים, שדוקא ביצירה זו יש משים חיזוק ללשוננו, משום חיזוּק לכל היצירה העברית.
סיפורו של שלום עליכם “סטמפּניוּ”, בתרגומו של ברקוביץ, שניתן עכשיו מגילות־מגילות ב“דבר”, פועל גם כיום, חמישים וחמש שנה לאחר שנכתב, כגל חי ומשעשע, כחטיבה של יצירה, שאף אותה אנו מקבלים כמו שהיא: בתומה ובחריפותה, בקצב אמתה ובאמת הפלגתה, כשירת־עם שאין מקשין עליה, שאין מהרהרים אחריה.
איתנות זו נטע בה, כמובן, בראש וראשונה ברקוביץ בניבו, הפשוט כניב־עם והמוצק עם זה מוצקות קלסית. זה קסמו,ששני היסודות האלה שבסגנון שולטים כאן כאחד. משום כך אין אף קו, שאין בו מן הוַדאוּת שבהבעה, מיסוד ה“נוּסח” ושלא הוטל בו, יחד עם זה, משהו משוחרר מכל כובד קלסי, מכל הרכב ארכיטקטוני יתר. הסיפור שקוי אטמוספירה יהודית במידה כזו, שכל יצוריו ומראותיו נראים לך ידועים משכבר הימים: כאילו אתה בעצמך היית עד־ראיה לחתונה יהודית זו, ללהקת כליזמרים אלה; שכל זה אירע לך בימי הילדות – אירע לכל פרטיו ודקדוקיו. כל כך כאן מן הטיפוּסיוּת היהודית, העולה לסמל, להוי עממי מושלם, שקויו היסודיים משוּתּפים עד כדי להבליע את כל היוצא דופן, כאילו לא היה קיים מעולם.
מבחינה זו קרא המחבר לספוּרו “רומן יהודי” – להודיעך שלא הורכבו כאן סממנין זרים, כדי לעשות את הנפשות “מענינות” יותר, כי אם הוצגו לפנינו בצביון עצמן, בהן עצמן, בלא תוספת כלשהי. היתה זאת אסכולת מנדלי שהורה, ש“אם אמנם יש בחיי עמנו רומנים, הרי הם שונים ומשונים לחלוטין מאשר אצל כל העמים האחרים”. ומשום כך “חייבים אנחנו להבין היטב בדבר ולכתוב באופן אחר”…
מנדלי נתכוון לא לסטיליזציה, כי אם לעצמיות, לאמת שבתפיסה, – לאותה “אוטרקיה” ביצירה, שמדירה כל צבע וקצב וניב שהובאו מן החוץ על ידי הפרט ושטרם נקלטו על ידי הקיבוץ. מבחינה זו היה שלום עליכם תלמידו הנאמן ביותר. נאמן אוּלי גם מן הרב בעצמו. הוא היה סופר־עם במידה כזו, שילדינו בארץ קולטים אותה קליטה מלאה, טבעית, כאילו היו אף הם שותפים ו“עדי ראיה” לאותו עולם עתיר־גוונים, כמונו. מה שאין כן במנדלי, שנקלט רק על ידי המבוגר, ודוקא משום שהוא כולו תמצית – משום שנופו של האמן נטוּי ביותר על העולם המתגלם בשירתו.
כוחו של מנדלי היה ב“כסוי” – שלהבתו היתה פנימית יותר. הוא היה יהודי תלמיד חכם היודע לכוון את שירתו, התובע “מלבד צוּרה, שׂכל טוב ומחשבה”. כוחו של שלום־עליכם היה ב“חיבת העין”. בעוד שמנדלי סיגנן את יצירתו בנוסח־עם, היה שלום־עליכם בכל רמ"ח אבריו משורר עם. הוא חי בעצמו את חיי יצוריו. מכאן כוחו, מלוֹא לבו, מלוא חדירתו לעולם המצוייר. ברם, מכאן גם איזה טשטוש מתוך הפלגה – העדר הקו הגולף החמוּר, המנדלאי, שהיה מוצק כנדבך זה שאין להסיע לבנה מתוכו.
על כך רומזת אותה פיסקה של מנדלי, שבה נתרכז עיקר משנתו: “על יצירה, נכדי היקר, חייב סופר להזיע, לעבוד הוא צריך, ללטוש כל מלה. זכור את אשר אני אומר לך – ללטוש! ללטוש!”
ואולם כוחו של שלום עליכם לא היה בלטישה, כי אם דוקא ב“חטוף ועשה”. גם מבחינה זו היה סופר עממי, סופר שבעל פה יותר מסופר שבכתב. בהקדשה למנדלי, כשהוא עומד לפני הרב הקפדן, הוא קובל כביכול על זה שמלאכתו נעשית “על רגל אחת”, אבל בו בזמן הכיר, שזהו גם כוחו, ובמכתבו לדינזון הוא כותב לאחר שכתב את “סטמפניו”, בבקשו ממנו “לדרוש באהבה את שלומם” של סופרי וארשה, ש“הם אנשים צעירים לרוב ויפים ממני, שאינם נושכים את צפרניהם, אבל עשבים יעלו בלחייהם עד שיכתבו מין ‘סטמפניו’ כזה במשך שני שבועות”. סימן, שלא חלשה דעתו כל עיקר מזה, שאין לו פנאי “ללטוש” – באשר הכיר אולי עד כמה דוקא הלטישה היתירה עשויה לפגום במלאכתו.
מתוך שיחה זו שבין הרב ובין התלמיד אתה מבחין מיד ברב את הקלסיקן, בה במידה שבולטים בתלמיד כל סימניו של סופר עממי טבעי. לפי הסדר, העממיות קודמת בזמן לקלסיות. גיטה ופּוּשקין יוצרים סגנון קלסי בהשענם על היצירה העממית שקדמה לה. ואָמנם מסוג זה היה גם מנדלי. הוא חפץ להיות סופר עממי, אבל גדל מתוך מסגרת זו ויהי לסופר לאומי, שיצר את הסגנון הקלסי – סגנון זה שביצר את התרבות העברית לדורות. שלום־עליכם היה, מבחינת הצורה. פרוץ יותר. היה חסר לעתים מידה וקצב. אכן הוא שהסעיר בחדוַת ספורו את העם מקצהו ועד קצהו. מנדלי נטה את הקו, והוא שהקים את הבנין.
ברקוביץ, המעריץ את שלום עליכם במידה שאין למעלה ממנה, צירף את עצמו לשם חיזוק יצירת הרב, והוּא שעשה אותה קלסית, בלי לקפח את הקסם הטבעי שבה. בזה זכותו הגדולה – שיצק את היצירה הגדולה הזאת יציקה חדשה – יציקה עברית ואמנותית כאחד. בכוחן של סגולות אלה עשה מלאכה לדורות.
טבעי הוא, שלכל יצירה של שלום־עליכם בתרגומו עליה אמנותית. כל ספור הועבר כאן דרך כור מצרף חדש, – דרך בחינה חדשה והכרה חדשה. הטבעי לא נפגם כאן. הוא רק קיבל תיקון על ידי איזה סינון שבתרבות, המכנס כינוס נוסף את השפע שבטבע.
זהו סוד הרעננות, שהוטלה גם בתרגום “סטמפניו”. עברית רויה זו של ברקוביץ, שהיא טבעית ומרוסנת במידה שוה, חידשה וחיזקה אה יצירת־הנוער של שלום־עליכם, בהוסיפה לה מן המוצק שבלשון ומן הבגרות שבאמן.
הראשונים כבני־אדם 2 🔗
קטע
ספר זה, שפרקיו נבלעו על־ידי הקוראים כשהיו מתפרסמים אחד־אחד ב“הארץ” בכל גליון של ערב־שבת, הוא יצירה פייטנית בה במידה שהוא כרוניקה של דור. תקוּפה שלמה באה כאן לידי בליטה קודם כל מתוך עובדות – מתוך דבורים שנשמעוּ ומעשים שהיוּ. בזה, כמובן, עיקר חשיבותו של ספר מסוג זה, שהוא מעמיד אותך על הדברים עצמם. אבל יצירת אמן היא תמיד רחבה גם מן העוּגה שעג לה המחבר עצמו. אתה מוצא כאן בלי ספק דברים שאינם אלא דברי זכרונות, – הוה אומר: פרטים שהם אמנם תמיד מגוף הענין, אבל אינם הכרחיים לו. אבל החומר בכללו, עם כל כמוּתו המרובה, טבוע בחותמה של טיפוּסיוּת, והרי אתה קורא אותו ככרוניקה וכיצירה אֶפית יחד. מי שלהוּט אחרי “צורות נקיות” בספרוּת, עשוּי אוּלי לראות פגם בשני היסודות האלה, הכרוכים כאן כאחד. אבל מי שאינו מבקש בספר אלא הבעה של אמת, ישמח על אמצעי־האמן, שהעמיקוּ את העובדות ואת הדמוּיות עומק נוסף וגילו את האָפיינוּת שאינה נתפסת אלא בעינו של פייטן.
כאמוּר, אנו משלימים לכתחילה עם הקפיצות אל “מחוּץ לתכנית”, – עם כמה תיאורי־מאורעות ותיאורי־הוי רחבים, העושים את פרקי־הזכרונות על אחרים למעין אבטוביוגרפיה. לא איכפת לנו, למשל, ששביתת הרכבות בשנת 1905 נהפכה כאן לנובילה היסטורית בפני עצמה, שהחנייה במוהילב־פודולסק (עם שרטוט דיוקנו החריף של סירקיס) היא שוּב נובילה בפני עצמה, כיון שכל זה מצטרף לבסוף לתמונה רחבת־ידים של תקופת המהפכה הראשונה ברוסיה, שגררה אחריה נדודים ועקירה ושינתה את פני החיים ופני האנשים, בין שהשתתפו וּבין שלא השתתפו בה השתתפות ישרה. כיון שהורחבה היריעה, לא ניתן עוד להשמיט אֶפיזודות אלו, וחוץ מזה שהן מוצדקות כפרקי שירה בפני עצמם, כל אחת תוקעת אותך ללב המאורעות ובאה ללמד לא על עצמה בלבד, כי אם מטילה אור באלכסון על האישים שעליהם יסופר בספר.
והאישים (חוץ מן הצעירים, שעליהם יסופר על הרוב רק דרך אגב) הם פנים ידועות, חביבות – פניהם של “ראשונים”, ארזי הספרות בשתי הלשונות, – שבצלם גדלנו כוּלנוּ. “ראשונים” – זהו מושג ברור לכאורה, ואף־על־פי־כן, עדיין סובל פירוּשים וזקוק לפירוּשים נוספים. במושג “ראשונים” יש משהו כמעט רובינזוֹני. הם החורשים ראשונה והם היוצרים גם את כלי־החרישה. הם, המגלים את החומר הגלמי בראשונה, הוכשרוּ יותר מבני הדורות הבאים להטביע עליו את הצורות ההולמות אותו ולסמן את דרכי התפּתחוּתן בעתיד. מכאן המוֹנוּמנטליוּת של היוצר והיצירה, הכרת החוּמרה של המלאכה והרצון להניח יסודות נאמנים, לרמז על כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.
כך רואה אותם ברקוביץ – בכל שרטוּטי דמותם הבולטים, בכל חביבוּתם ובכל קפדנוּתם. כך עוברים לפנינו מנדלי, שלום־עליכם, ביאליק, פרץ, בן־עמי, ועוד ועוד – והרי אנחנו עומדים רק בשני החלקים הראשונים של הספר. השמש במערכת זו הוא שלום־עליכם, והוּא, שנעשה גם שמש חייו של ברקוביץ, קבע באיזו מידה גם את הטון של כל הספר – טון של הומור, של לבביוּת, של קרבת־משפחה. ובאמנה יסופר כאן על בני דור, שנצטרפו למשפחה אחת, משפחתם של סופרי־הדרום, שהמטרופולין שלהם היתה אודיסה. ספר זה מאחד את כולם באיזה אור משוּתף ומקרב אותנו קרבה נוספת לחבוּרה זו, שחבריה היו נאמנים זה לזה נאמנוּת אישית בה במידה שגם יצירתם נצטרפה לחטיבה אחת – לחטיבה הקלאסית־הריאליסטית של ספרוּת התקופה.
וקלאסי כאן גם רגש האהבה הגדולה לשלום־עליכם, המפעם את כל הספר, למן פרקי הפגישה הראשונה בוילנה ועד יומו האחרון של ההומוריסטן הגאוני. המספר הצעיר נמשך מיד אל ידידו הגדול משיכת מסתורין כמעט, עד כדי ביטוּל עצמו, עד כדי נתינת מיטב כוחותיו וזמנו לתרגום יצירתו. רק בכריתת ברית נפשית זו הצליח לחדור אל כל מסתריה, להרים ולזקק אותה זיקוק אחרון, – מלאכת־יצירה שרק מי שנותן את חייו עליה זוכה להביאה לידי שלמוּת כזו.
ב“ראשונים כבני־אדם”, ספר זה שהוא כולו פרי אהבה גדולה, השלים את המצבה אשר הציב לידיד נפשו. אין כאן הפרזה של אידיאַליזציה, שאי־אפשר לה בלי אבק זיוף, כי אם עין אוהבת החוששת להבלעת הצללים, באשר גם הם מהווים חלק לא־נפרד של הדמוּת הנערצה.
ברקוביץ בדרמה של שלום־עליכם 🔗
על “עמך”
לאחר כמה נסיונות שניסתה “הבימה” כמה פעמים ב“עמך” לפרוש ארבות ידיה במימי אירופה הגדולים, שבה אל המים “הפנימיים” השוקטים – אל הקומדיה הביתית של שלום־עליכם.
ודאי שאין בזה משום חידוש רב, ואפשר ש“הבימה” עשתה זאת באין ברירה – בהמתנה לדרמה המקורית הגדולה, שלפי שעה עדיין לא נכתבה. אבל שלא במתכוון נתעשר הרפרטוּאַר שלה בהצגה טובה, שכבר קנתה את לב הקהל ושהיא עתידה בלי ספק לכבוש עוד חוגים רחבים יותר ויותר. קומדיה עממית זו נמנית עם אותן ההצגות, שאינן מפתיעות לכתחילה, אבל כל שמרבים לראותן, הן מעמיקות לפעול.
ועד שתכתב “הדרמה הגדולה”, הצגות כ“עמך” עלולות לתת חיזוק לתיאטרון העברי יותר מכל מיני נסיונות עשוּיים בידים. אין כאן מגדלים “מעניקים פני חמה”, אבל קרקע מוּצק הוּא למשחק.
וזאת לאסטניסים: הקומדיה אינה תחנת מעבר ואין בה משום “נחות דרגא”. בה תבחן כל בימה! והומור טוב ביצירה הוּא תמיד “היסוד שבחסד”.
שני שותפים כאן ליצירה, כמו ברוב הדרמות של שלום־עליכם: שלום־עליכם וברקוביץ. אין מן הצורך לחטט, חלקו של מי גדול כאן יותר. במקום שיש שתוף יצירה אין להבחין בפרטי החלוקה. במקרה כזה כמעט תמיד יש מי שיודע לתת ויש מי שיודע לקבל.
שלום־עליכם, רב־היכולת ורב־השפע, אולי כאן משפיע יותר משהוא יוצר. יד האמן המשכללת, הנותנת דמות, היא ידו הנאמנה של ברקוביץ. די לו ברמז מצד הרב, והוא רוקם מאליו את רקמותיו החדשות והרחבות, בכח הרב – כן; אבל גם במשהוּ, שכוחו של התלמיד יפה מכח הרב.
שלום עליכם הוא, כאמור, בעל השפע ובעל ההשפעה. ברקוביץ הוא האמן, היד הזהירה, המצמצמת משהו – היא הבונה. היא לא רק מוסיפה כאן, מעמיקה, משנה כמה דברים שינוי יסוד (במקור – הזוכה בגורל נופל בידי רמאים המציגים אותו ריק מממונו; ברקוביץ – עפ"י ספורו של שלום עליכם – נותן כוון אחר, עמוק יותר ונאמן יותר: כל הזכיון לא היה אלא טעות מרה, מה שמרים את המקרה לסמל ומהלך עליו רוח של אגדה). ברקוביץ (בהסכמה שלום עליכם, בכחו וברוחו) עושה את שליחוּת הרב, מקיים את רצונו גם כשהוא נוטה למראית עין ממנוּ.
אנו מוצאים כאן זיווג יצירה, שעלה יפה במידה שאין למעלה ממנה. שלום עליכם שהוא כולו טבע, היה זקוּק לכוח אמן מרסן כברקוביץ, שיישר את הדוריו, שיעניק לו מכשרון ההבחנה בצורה. גם כמתרגם בלבד ידע ברקוביץ להרים את יצירת המקור, להוסיף לה חן של תרבות אמנותית צרוּפה. בשלום־עליכם הגאוני עדיין חזק היסוד ההמוני ופעמים פוגם גם קורטוב של פרובינציאליוּת. ברקוביץ מסנן את כל זה דרך סגנונו המטהר, זורה לרוח את כל טפל, את כל מה שפוגם במקור מצד התנונות הלשון (הגבורים “האינטליגנטים” שב“זכיון הגדול” מדברים חציים אידיש וחציים רוסית), נותן לנוּ את שלום עליכם במסגרתה התרבותית של הלשון העברית.
שני שוּתפים הם גם ב“עמך”: הטבע והתרבוּת. שני כחות הממלאים ומשלימים זה את זה.
סגנון ההצגה
את “עמך” אפשר היה להציג בסגנון של שרז', אילוּ היה מכריע המחזה כפי שיצא ראשונה מתחת ידי של שלום־עליכם; שאינו, לפי כל צירופיו, אלא גרוטסקה; או כאגדה, לפי היסודות שהכניס בה ברקוביץ (שכל מעשה הזכיון אינו אלא חלום), אלא שאז היתה מטשטשת מעט האמת שבהוי, הדורשת סגנון של ריאליזם חזק, – שהוא בעצם סגנונם של שני השותפים למחזה יחד.
דרוש היה טקט בימאי גדול; כדי למצוא את הסינתיזה של שלשת היסודות שבמחזה: הגרוטסקה, האגדה וההוי הריאליסטי. ב“האוצר”, המבוים על ידי נכרי, שהעיקר היה לו החידוש שבסגנון, גבר היסוד הגרוטסקאי, מה שהעמיק, אולי, את הצד הסימבולי שבמחזה, אך עיקם לאין שיעור את ההוי ודיכא לגמרי את רוח שלום עליכם – את הנדיבוּת שבתפיסתו, את התום העממי ואת ההומור טוב־הלב. בה“אוצר” גברה הסטירה שבגרוטסקה.
פרידלנד וטשמרינסקי ויתרו על הצבעונות הגרוטסקאית, שבה הוצג המחזה ברוסיה על ידי גרנובסקי, ושמצאה לה מחקים במקומות אחרים. הם השתדלו להבליט את שלום עליכם, שהוא היסוד, ואת מה שהוקם על יסוד זה בידי ברקוביץ. יסוד הביום הוא הריאליזם המעומק על ידי הפרזה אגדית־גרוטסקאית כלשהי. וכיון שהיו נאמנים למחברי המחזה, העניקו סגנון־אמת להצגה, מה שיקר לנוּ כאן ביותר כיסוד מחנך. יודעים אנו, שאפשר היה במחזה זה לתת סממנים חריפים, המצוּיים עתה בשפע, ושהיוּ אוּלי נראים לרבים מקוריים יותר. אבל המחזה והמשחק היוּ רק מפסידים מזה. הצלחת הביוּם היא באמנות הגדולה לשוות חן של אגדה על עולם של הוי, ושלא לצאת כמעט מתחוּמיו.
זהו נצחונם של פרידלנד וטשמרינסקי – נצחונה של “הרג’יסורה הפנימית”: היא לא עיקמה, לא התחכמה יותר מדי; ועל ידי כך לא נכשלה.
וכל הצלחת המחזה היא, אולי, בעיקר נצחונו של ברקוביץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.