רקע
אריה חשביה
מורגן, איש הקומנדו

השחר טרם האיר שעה שהרכבת הגדולה שקשקה על פני השדות וצפרה במרץ. בקרונות־העץ הארוכים נמנמו הנוסעים בקור של חודש נובמבר. ברכבת נסעו אזרחים הנחפזים לעסקיהם וחיילים מן הצפון אשר באותה שנה – 1863 – עדיין ציפו להם קרבות מרים במלחמת־האזרחים באמריקה. השעות חלפו והרכבת הוסיפה לנוע דרומה.

באחד הקרונות נראו שני גברים בבגדים אזרחיים, מנמנמים ליד חייל צפוני. קודם לכן פטפטו השלושה ושתו לנצחון הצפון. עתה נמנמו בעוד הרכבת מתקרבת אל פרברי העיר סינסינאטי. בעודם משימים עצמם ישנים, הציצו השניים בשעוניהם. אירעה תקלה כלשהי והרכבת נעצרה למשך שעה. איש מהנוסעים לא ידע את פשר הדבר. חלפה השעה שש בבוקר – השעה בה נועדה הרכבת להיכנס כבר לתוך סינסינאטי. בשעה זאת עצמה נהגו הסוהרים להעיר את אסירי הכלא בעיר קוֹלוּמבּוּס.

כשקרבה הרכבת, לבסוף, לסינסינאטי, יצאו שני האזרחים אל המרפסת המגודרת המקשרת בין שני קרונות. אחד מהם היה גבה־קומה, בעל זקן מטופח ושפם משוח בשעווה בקצותיו. בפנותו אל חברו, אמר: “כבר אחרי שש. אם נחכה עד שתיכנס הרכבת אל התחנה, הרינו חשובים כמתים. עלינו לעשות זאת עכשיו, או לעולם לא”. בדברו, החל מנמיך את גלגל הברזל ששימש בלם לקרון. נשמעה חריקה, והרכבת האטה את תאוצתה. כאשר חלפה הרכבת על פני הצריפים הרעועים המציינים את פרברי סינסינאטי, פנה הגבוה אל חברו וקרא: “קפוץ, היינס!”

הגבר הנמוך קפץ מן הרכבת, ניסה לרוץ בכיוון נחיתתו, התהפך אך קם מיד על רגליו בלי שייפצע. הגבוה קפץ במרחק־מה ממנו, לא מעד והצטרף אליו. השחר האיר, ומול שני הקופצים נראתה יחידת חיילים צפוניים. אחד מהם שאל בזעף: “מדוע קפצתם מעל לרכבת?”

“מה טעם נמשיך לנסוע העירה, אם אנו גרים בקרבת מקום?” השיבו השניים. “ובכלל, אין זה עסקכם!”

החיילים גידפו בזעף, אך הניחו לשני האזרחים ללכת. אילו ידעו מי הם, לבטח היו מבקשים שהאדמה תבלעם לבל תתגלה חרפתם: אחד משני האזרחים שקפצו מעל לרכבת היה הגנרל ג’וֹהן מוֹרגן, אחד המפקדים הנועזים והמעולים של צבא הדרום. אמנם, בקפצו מעל הרכבת הוסיף להימצא בטריטוריה של האויב, אולם הוא הצליח לבצע את החלק הקשה ביותר של בריחתו מכלא אוֹהיוֹ. בבריחתו זאת השתתפו עוד שבעה קצינים דרומיים, והיא נחשבת היום כנועזת ביותר במלחמת האזרחים האמריקנית.

מורגן היה התגלמותו של מפקד פרשים. הוא לחם במכסיקו, הצטרף לשורות הדרום מיד בפרוץ מלחמת האזרחים, ובשנת 1861 יזם שורה של התקפות אל מאחורי קווי האויב, כדי לשבש את מסילות־הברזל שלו.

בשלהי 1862 החלו הדרומיים להיסוג, ועל מורגן הוטל לבצע פעולות חבלה שיעכבו את התקדמות האויב. הוא ביקש רשות לחצות את נהר אוהיו כדי לפעול בעומק רב מאד מאחורי קווי הצפוניים. מיפקדת הדרום דחתה את הצעתו. מורגן יצא בראש יחידת קומנדו גדולה, שטף על פני מדינת קנטאקי, לכד את העיר לבנון וב־9 ביולי הגיע לגבול אוהיו. כאן הימרה את פי מפקדיו, חצה את הנהר, פוצץ גשרים, ניתק מסילות־ברזל ויצר תוהו־ובוהו תוך זמן קצר. אולם לאט־לאט נסגרה עליו טבעת המצור של הצפוניים, שנעזרו בספינות־נהר מזויינות. ב־19 ביולי ניסו מורגן ואנשיו לחזור דרומה, אולם על גדת הנהר נתקלו באלפי חיילי אויב שהובאו בספינות. תותחים הובאו במהרה. כמחצית אנשי מורגן נהרגו או נשבו. המחצית השניה, כ־1200 איש בפיקודו של מורגן, הצליחו להינתק מן האויב. אולם התנאים בעורף האויב נעשו ללא נשוא והיחידה נאלצה להיכנע.

גנרל מורגן נשבה והובל לכלא קולומבוס. מיד החל רוקם תכניות בריחה.

התא המרכזי בבית־הכלא היה אולם רחב־ידיים באורך 130 מטרים וברוחב 12 מטרים. גובהו היה כ־12 מטר. מסביב לאולם זה, בשתיים או שלש קומות, נמצאו התאים בהם בילו האסירים את מרבית שעות היממה. קירותיהם של תאים אלה עוררו את סקרנותו של מורגן.

את רעיון הבריחה העלה קפּטן תוֹמאס היינס, אחד מקציניו של מורגן, שהבחין כי חרף הקור והיעדר הסקה בבנין, לא נראה טחב על הקירות. מסתבר שיש משבי אוויר מתחת לתאים – כעין מנהרה בנויה. אם כך, כלום אי אפשר להימלט דרכה? מורגן הטיל על היינס את המשימה הקשה לוודא אם אמנם קיימת מנהרה כזאת. צעדו הראשון היה להתיידד עם סוהר חביב בשם היבי. עמו החל לנהל שיחות על בניני כלא בכלל ועל בנין כלא אוהיו בפרט. כך נודע לו, כי אכן קיימת כעין מנהרה מתחת לבנין.

היינס מסר זאת למורגן והגנרל החל לטפל בתכניות הבריחה. קצינים ששכנו בחמשה תאים אחרים הובאו בסוד הקושרים, כיוון שלפניהם עמדה מלאכה מרובה. עמדה בפניהם בעיה מרכזית אחת: ייתכן שהמנהרה עוברת את הבנין כולו, אך אין זה מתקבל על הדעת, שהיא עוברת גם את החומות החיצוניות של הכלא. יש, איפוא, להאריך את המנהרה. אולם איש מן האסירים לא ידע את מבנה בית־הכלא ובאיזה כיוון עליהם להימלט. מוחו הערני של מורגן פתר בעיה זאת. נודע לו כי לפני שנים אחדות בוצעה בריחה מבית־כלא זה. הבורח טיפס על קירות בית־הסוהר ומשם – בדרך נעלמה – ברח מעל הגג.

מורגן גלגל שיחות עם הסוהרים ואמר להם, כי אפשר על נקלה להימלט מבית־הסוהר על־ידי העפלה על פני הקירות, אל הגג. הסוהרים צחקו לו ואמרו שלצורך זה דרוש כשרון אקרובטי. מורגן השיב: “אחד מאתנו, קפיטן סאם טיילור, מסוגל לעשות זאת. הבה נתערב וניווכח”. בעוד הסוהרים פוקחים עיניהם על הנעשה, טיפס טיילור מעלה־מעלה ועמד על הגג. מורגן וחבריו ניהלו עמו שיחה קלה, ובינתיים ביצע טיילור את המשימה שלמענה נרקם כל התכסיס הזה: הוא סקר מעל הגג את השטח שמחוץ לחומות הכלא. ברדתו, מסר למורגן את מפת האיזור.

עתה היה צורך לפרוץ פירצה לתוך המנהרה. תאו של היינס נבחר לצורך זה. בסכין קהה הוצא המלט מבין אבני הריצפה וכך הוחל בחפירת הבור. הסוואתו היתה פשוטה בתכלית. המיטות בתאי הכלא היו קבועות בקירות, ואפשר היה להרימן ולהורידן לפי הצורך. מה עשו השבויים? הורידו את מיטותיהם וישבו וקראו בתאיהם בעוד מלאכת החפירה נעשית מתחת למיטתו של היינס. כיוון שהיה מרבד גס בתאו של היינס, היה הוא לעתים מטאטא את התא היטב־היטב ומשליך את המרבד כלאחר־יד על פי הבור. הזקיפים שהציצו לתוך התא לא חלמו כלל לערוך בו חיפושים.

החופרים הגיעו אל המנהרה. מלאכתם לא היתה קשה, מכיוון שבמשך שעות היום היו כולם רשאים לנוע על פני בית־הכלא כרצונם, ולא היו מפקדים במשך היום. בכל זאת, פעמים אחדות ריחפה עליהם סכנת גילוי. פעם נשאל מורגן היכן נמצא קפּטן הוקנסמית. אותה שעה עסק הוקנסמית בחפירה. מורגן שיקר בקור־רוח: “הוא נמצא בתאי”. בטרם היה סיפק בידי הסוהר לברר את אמיתות הדבר, הוציא מורגן מכיסו מכתב ארוך ואמר שזהו מכתב־בקשה שהוא מתכוון לשלוח לשלטונות הצפון בוושינגטון. “מה דעתך על בקשה זאת?” שאל מורגן ומסר אותה לידי הסוהר, שנראה כאדם שאינו יודע קרוא־וכתוב. הסוהר ראה את שאלתו של מורגן כמחמאה גדולה, והבטיח לו לעיין בבקשה ולהעיר את הערותיו. הוא הציץ במכתב ואחר־כך החזירו לגנרל באמרו: “בקשה למופת!” בינתיים יצא הוקנסמית מן המנהרה…

בהמשך החפירה נתעורר צורך בכלי־חפירה גדול יותר מאשר סכין קהה, והמחשבות נסבו סביב אֵת. בחצר בית־הכלא נראתה אֵת חלודה ושבורה, והשבויים חיפשו דרכים להשיגה. המשימה היתה קלה מן המשוער. מדי בוקר, בצאת האסירים להתרחץ, היתה החצר מתמלאת מעשי־שובבות. באחד הימים הופל שבוי ארצה על־ידי חבריו, וכאשר קם – נעלמה האֵת בתוך מכנסיו.

תוך שלושה שבועות היו השבויים מוכנים לבריחה. מורגן העדיף להמתין עוד מעט, אולם אל בית־הכלא באה בשורה קשה: למקום הגיע מפקד חדש. קרוב לודאי שהוא יערוך בקורת קפדנית בכל בית־הסוהר, ואולי יגלה את הבור והמנהרה. הוחלט לברוח ב־27 בנובמבר.

לפי התכנית, היה על הבורחים לצאת בזוגות ובשלשות ולנסות להגיע דרומה בכוחות עצמם. מורגן והיינס, שהחליטו לברוח יחדיו, ערכו תכניות קפדניות. תחילה הצליח מורגן לשחד את אחד הסוהרים ולקבל את לוח־הזמנים של הרכבות היוצאות דרומה מן התחנה הסמוכה לבית־הכלא. אותה שעה שלח היינס מכתב אל ידידים מחוץ לכלא, שישלחו לו ספרים מסויימים. אולם בין השיטין שירבב בכתב סתרים בקשה לקבל כסף. הספרים הגיעו ובתוכם הוסתרו דולרים.

בליל הבריחה היה צורך בתחבולות חדשות. תאו של מורגן לא נמצא מעל למנהרה. לעומת זאת, נמצא תאו של אחיו – השבוי אף הוא – במקום מתאים. האחים התחלפו בתאיהם ובמעיליהם. הסוהר שנעל את דלתות התאים לא הבחין בחילופין, מכיוון שהאחים העמידו פני ישנים כשפניהם אל הקיר.

היה צורך גם באמצעי זהירות מסויים. אחד משומרי־הלילה היה רגיל להלך במסדרונות בגרבים בלבד, וכך לא נשמעו צעדיו המתקרבים. מה עשו הזוממים לברוח? לעת ערב פיזרו במסדרון פירורי פחם המשמיעים חריקה כאשר דורכים עליהם.

בשעה שש נמצאו כולם בתאיהם. נותרו להם שש שעות צפיה, כיוון שהוחלט לברוח בחצות, כאשר מרבית הסוהרים ישנים. כשצלצל האורלוגין תריסר פעמים, המתין היינס עוד דקות ספורות ואחר־כך מילא את חולצתו בקש, הניח אותה במיטתו כדי שתיראה כאדם ישן, וירד לתוך המנהרה. מתחת לתאם של כל הבורחים הוסר מבעוד מועד רוב העפר שמתחת לריצפותיהם. עתה חפר היינס בקדחתנות ופתח פתח בריצפת תאו של מורגן. השניים פרצו פרצות בשני תאים אחרים. כל הבורחים היו מזויינים בסכינים ואחד מהם הצטייד בסולם־חבלים עשוי מקרעי שמיכות ובגדים שנאספו במרוצת הזמן.

בצאתם את המנהרה, מצאו הבורחים את עצמם בחצר הפנימית של בית־הסוהר. למזלם, היה זה לילה גשום ואפל. הזקיפים הסתתרו בסככותיהם וכלבי השמירה היו רתוקים למלוּנותיהם. שבעת הבורחים חצו את החצר במהירות, השליכו את סולם החבלים אל ראש החומה ועברו על פניה. נותר לפניהם עוד קיר־מגן אחד. הם חצו את החצר, אך התקשו להטיל את הסולם אל ראש החומה. קפּטן טיילור, האקרובט שהצליח לטפס על קיר בנין הכלא, הפגין מחדש את יכולתו, טיפס אל ראש החומה והצמיד אליו את הסולם.

מחוץ לכלא, החליפו הבורחים מלים ספורות בלבד. מורגן והיינס פנו אל תחנת הרכבת. מורגן הרכיב משקפי־שמש והיינס ניגש בפשטות אל האשנב וקנה שני כרטיסים לסינסינאטי. השניים עלו על הרכבת לאחר שהחלה לנוע. בראותם באחד הקרונות קצין מצבא הצפון, התישבו לצדו. בעברם על פני בית־הסוהר, העיר הקצין בבת־צחוק: “זהו בית־המלון בו מבלים מורגן ואנשי הקומנדו שלו”.

“הוא הסב צרות צרורות”, אמר האזרח הגבוה. “מי יתן ויימק שם עד תום המלחמה”. השלושה שתו לנצחון הצפון, והחלו לנמנם. לפי לוח־הרכבות עמדה הרכבת להגיע לסינסינאטי בשעה שש, היא שעת מיפקד הבוקר בבית־הכלא. מיד לאחר המיפקד יישלחו מברקים לכל רחבי הארץ, ויתחילו החיפושים אחרי הבורחים. לרוע המזל, חל עיכוב ממושך ורק אחרי שש קפצו מורגן והיינס מעל לרכבת ופנו לעבר נהר אוהיו.

הם מצאו סירת־דייגים קטנה ובה נער צעיר הממתין לסחורה, אותה הבטיח להעביר אל הגדה השניה. הבורחים לא רצו לחכות. הם הציעו לנער שכר כפול בשכר העברתם.

לאחר שחצו את הנהר, פנו דרומה. הם הוסיפו להלך בשטח האויב, אולם כאן היו למורגן מספר ידידים, ובעזרתם עברו מורגן והיינס מרחק רב דרומה, בלי שיגלו את עקבותיהם.

רק בקרבת הצבא הדרומי, בגד בהם מזלם. חיילי הצפון ידעו כבר כי שבויים דרומיים נמלטו ופניהם בודאי דרומה, והיה צורך להיזהר מפני חיפושים. היינס נפרד מעל מורגן כדי לסייר את השטח, ונתקל ביחידת חיילים צפוניים. “מי אתה?” שאלו1 אותו.

“אחד מכם”, השיב היינס.

“היכן נמצאים המורדים?” הוסיפו לחקרו.

“במורד הדרך”, אמר והרחיק את החיילים ממקום מחבואו של מורגן. התכסיס הצליח שעה קלה, אולם במהרה נעורו חשדותיהם של הצפוניים והיינס נאלץ להודות כי הוא קצין דרומי שברח מן השבי. הוא סירב לזהות את עצמו, ומובן מאליו שלא אמר כי נמצא עמו בן־לוויה חשוב.

בלילה הובא היינס למחנה צפוני בלב יער. בדרך עלה בידו ללעוס ולבלוע את כל המסמכים העלולים להרשיעו. נהגו בו יפה והכניסוהו לצריף חם, בו נמצאו הזקיפים ועוד מספר שבויים. היינס בידר את החבורה במעשיות על בית־הכלא, ולאחר שעה ארוכה נעמד ליד הדלת ואמר: “רבותי, השתהינו כאן יתר על המידה ועכשיו עלינו ללכת”. לרגע לא האמין איש למשמע אזניו – ובינתיים יצא היינס ונשא רגליו. בתוך היער, אי־אפשר היה עוד לתפשו.

מורגן והיינס הגיעו אל קווי הדרומיים וחידשו את מלחמתם. באחד הקרבות בחודש ספטמבר של השנה הבאה, מצא מורגן את מותו בשדה־הקרב, במדינת טניסי.



  1. “שאל” במקור – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49714 יצירות מאת 2750 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21199 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!