“נפשו של אדם שואפת לחירות ולדרור. שבויים בורחים משביים. אסירים בורחים מכלאם – והאדם האפור מבקש לברוח מאפרוריות היום־יום אל עולם הדמיון, או לפחות להזדהות בלבו עם בורחים אחרים. אני למדתי את סוד הבריחה הנצחית. במחיר 25 דולר, אהיה נכון למכור לכם אותו”.
מלים מוזרות אלה השמיע באזני עורך עתון ניו־יורקי, נער צעיר, מזה־רעב, שחור תלתלים ועיניים בשם אֶריך וייס. הוא היה בנו של רב יהודי מאירופה, שהיגר עם משפחתו לרובע היהודי העני של ניו־יורק וביקש שגם בנו יילך בדרכיו. אולם בנו ביקש לברוח – לברוח מן העוני, מן השם היהודי שהטיל עליו הגבלות מצד עולם אנטישמי, מכל אורח חייו.
הוא טען כי גילה את סוד הבריחה הנצחית, אולם עורך העתון הניו־יורקי צחק לו. אֶריך הרעב, שהיה נכון למכור את סודו הגדול כדי שיוכל לקיים את נפשו, השפיל את ראשו ויצא את המערכת. הוא נשבע להתנקם ולהוכיח לעולם כולו את יכולתו לברוח – ולהתעשר.
כאמור, ברח אריך וייס לראשונה מבית אביו, הרבי מאיר וייס. הוא למד על־פה את זכרונותיו של הלהטוטן הנודע, רוֹבּרט הוּדין, לימד את עצמו מספר להטוטים שיסודם בזריזות ידים, ושינה את שמו להארי הוּדיני (על שם הודין הגדול). הוא החל מופיע בקרקסים ובקרניבלים – והתפרנס בדוחק. הוא החליט לברוח גם ממצב־ביש זה.
הארי הודיני התרכז באמנות הבריחה, ונטש את להטוטי־הידיים שלו. הוא השתלם בתורת האזיקים, המנעולים, הבריחים, הארגזים האטומים, ועד מהרה יצא בהכרזה, שאין דבר בעולם שיוכל לכלוא אותו לצמיתות. זאת לא היתה הצהרת־יוהרה, ולפני שהעלה אותה על דל שפתיו העביר הודיני את עצמו בשורת אימונים שהיו עשויים להמית אדם אחר: הוא התמחה בשחיה, בצלילה לעומק, בעצירת נשימתו משך שניות מרובות. הוא חישל את גופו ואימן את שריריו לתפוח ולהתקווץ כרצונו. הוא למד את הפסיכולוגיה של הקהל וידע כיצד לעשות רושם רב ביותר בכל פעולה שפעל. הוא למד לטוס, כדי לבצע להטוטים מסמרי־שיער באוויר, והתמחה באמנות הפרסום העצמי.
הארי הודיני נרשם בדברי ימי הבידור כאלוף הבריחות העולמי. רבים קדמו לו בלהטוטי־בריחה, ורבים קמו אחריו, אך איש לא קם כמותו. כל בריחותיו תוכנו בפשטות גאונית. אמנם, בעיקר סמך הודיני על כושר הגופני. לפני שהיו כופתים אותו על הבמה, היה מתפיח את שריריו, ולאחר שהיה מסתגר מאחורי מסך קטן, היה מכווצם וגורם להרפיית הכבלים עד שניתן לו להיחלץ מהם. כאשר טבלוהו במי־קרח עמוקים, בתוך ארגז סגור היטב, היה לו, אמנם, משור קטן מוסתר בנחירי חוטמו, אך אילולא התמחה בעצירת נשימתו לזמן ארוך, עלול היה למות בטרם פרץ פירצה בארגז.
אולם, גאונותו של הודיני לא היתה פיסית בלבד. הוא היה גם ממציא בחסד, שידע לסייע בידי עצמו בעזרת אביזרים זערוריים שנמצאו חבויים תמיד באחד הנקבים בגופו. פעם אחת הוליך את הקהל שולל, עת ידיו נכפתו באזיקים והוא הושלך למי־קרח. הוא השתחרר במהרה מן האזיקים, מכיוון שהם לא היו אמתיים, אבל חודשים רבים קודם לכן התאמן בשהיה ממושכת מתחת לפני מי־הקרח. מכאן, שאפילו זיוף האזיקים לא הפחית מערך מבצעו.
הודיני גילה, כי האזיקים – כפי שנוצרו בימיו – נפתחים במפתח אחד ויחיד, ולכן דאג שמפתח כזה יימצא תמיד בגופו. הוא לא הסתיר אביזרים בבגדיו, מכיוון שמרבית להטוטיו בוצעו כשהוא ערום לחלוטין, פרט לאיזור חלציים זעיר. כמו כן גילה, כי יש אזיקים הנפתחים על ידי מהלומה קצרה וחזקה. פעם הכריז הודיני, כי אפילו ה“סקוטלנד יארד” הבריטי לא יכול לכלאו לשעה ארוכה. הבולשת המהוללה נעלבה עד עמקי נשמתה, והודיני הוזמן למטה הראשי בלונדון. כדי להוכיח את טענתו היהירה. ידיו נכפתו מאחוריו, כשהן חובקות עמוד־שיש, בלב אחד האולמות של ה“סקוטלנד יארד”. אך יצאו מפקדי הבולשת את האולם חבט הודיני בידיו הכפותות על עמוד השיש – והיה חופשי…
בשנת 1903 נסע הודיני לרוסיה. נאמר לו, כי האסירים המדיניים נשלחים על ידי הצאר העריץ לסיביר הרחוקה, בקרונות ברזל רתומים לסוסים. “איש טרם ברח מקרון כזה”, אמרו לו קציני המשטרה של הצאר. הודיני ביקש לכלאו בקרון כזה, כדי להוכיח שיעלה בידו להימלט גם מתוכו. הפשיטוהו עירום ורופאים בדקו אותו היטב לפני שהוא נכלא בקרון המשוריין, אולם בשעת פרידתו הנרגשת מעל אשתו המסורה, היא נשקה לו – והעבירה מפיה אל פיו משור קטן, עשוי כקפיץ מקופל. הודיני ידע כי רצפת הקרון המשוריין עשויה אבץ רך למדי, והמשור חילץ אותו משם עד מהרה. מיד שבו הרופאים הרוסים ובדקו אותו, אך לא מצאו את המשור. הכיצד? הודיני למד את אמנות ה“רטרופרסיטאליסיס” – בליעת חפצים, עצירתם בדרך לקיבה והקאתם החוצה בשעת הצורך.
בשובו לאמריקה, הוסיף הודיני לברוח מבתי־הכלא, ונעשה מפורסם ועשיר ביותר. פעם הסכים שיסגרו אותו בארון־מתים עשוי מתכת, ילחימו את מכסה הארון וישליכוהו לתוך בריכת־שחיה מלאה מים, למשך שעה וחצי. הוא יצא חי, מכיוון שלפני התנדבותו למיבצע זה, חישב ומצא שבארון המתים יהיה אוויר די צרכו למשך שעתיים…
הקהל התחיל להאמין כי יש להודיני ברית עם רפאים, והוא החל מקדיש את מרבית זמנו להרצאות שמטרתן להפיג בלב הקהל את האמונה באפשרות של קשר עם רוחות־מתים. בינתיים נולד הראינוע (שקדם לקולנוע) ודחק את רגלי הקרניבלים והקרקסים, אולם הודיני הוסיף למשוך קהל, מאחר שלא חדל להמציא להטוטים חדשים ומסמרי־שיער.
באחד מימי 1926 עמד הודיני בחדר־ההלבשה שלו, כאשר קבוצת סטודנטים מבין מעריציו נכנסה פנימה ושוחחה עמו. כשאמר הודיני שהוא למד לשלוט בכל שרירי גופו וכי אינו עשוי להיפגע אף ממהלומת אגרוף בבטנו, החליט אחד הפוחחים הצעירים לבחון את אלוף הבריחות, וישלח אגרוף קפוץ אל כרסו. הודיני, שלא היה מוכן למהלומה זאת, לא הספיק לקווץ את שרירי בטנו. התוספתן שלו התפוצץ, וכעבור עשרה ימי סבל ודמדומים נפטר הודיני בגיל 52 שנה. אלוף הבריחות לא הצליח לברוח מן הכלא האחרון: המוות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.