המקום דמה לכל מחנה־שבויים אחר בלב היערות של מזרח גרמניה, במלחמת העולם השניה.

“המחנה עצמו הוקם בקרחת יער של אורנים, וכלל מספר צריפי־עץ בנויים על כלונסאות ומוקפים גדר־תיל. התיל היה סבוך, כפול, והתנשא לגובה ארבעה מטרים”, כתבו השבויים לאחר המלחמה. “זרקורים נקבעו לאורך הגדר, וצריחי הזקיפים איפשרו לגרמנים לסקור את המחנה מכל עבר. הצריחים היו מצויידים במכונות־יריה ובזרקורים ששטפו באורם את המחנה בכל שעות החשיכה. שני זקיפים נמצאו בכל צריח, והם עמדו בקשר טלפוני עם תא־המשמר המרכזי, הסמוך לשערי המחנה. זקיפים מזויינים בתת־מקלעים סיירו לאורך גדר־התיל. כל מחשבה על בריחה ממחנה זה נחשבה כמחשבת טירוף”.

כדי לוודא שאיש מן השבויים לא יקרב אל הגדר החיצונית, הכפולה, של המחנה, נמתח חוט תיל דוקרני במרחק 15 מטר מן הגדר, וכל מי שחצה חוט זה, נורה מיד על ידי הזקיפים.

רק פרט אחד הבדיל בין מחנה זה, “סטאלאג־לוּפט־3”, ובין מחנות־השבויים העגומים האחרים, בהם בילו קצינים בריטיים רבים את שנות המלחמה. ההבדל היה נעוץ במזימת הבריחה שנרקמה בלב אנשי המחנה, שהפעילו את רעיון סוס העץ המהולל, בו הסתתרו לוחמים שחדרו ללב טרוֹיה הנצורה והפילוה בידי אויביה.

הדבר היה בשלהי סתיו 1944, שבועות מספר לפני שאדמת המחנה הפכה לים של בוץ ושלוליות. בשעות אחר־הצהרים נערך אחד המיפקדים היומיים. כתום המיפקד פנתה קבוצת שבויים שריריים אל צריף השק“ם. כדרכם בשבועות הרבים שקדמו לאותו יום, הביטו הגרמנים בבוז בקצינים הבריטיים, מבלים את זמנם כילדים בתרגילי ספורט טפשיים, שעיקרם קפיצה על גבי סוס־עץ, מכשיר התעמלות הנמצא בכל בית־ספר. השבויים הבריטים עצמם בנו את סוס־העץ שלהם, והיו מטלטלים אותו מדי יום ביומו מן השק”ם אל מגרש־הספורט של המחנה, ומחזירים אותו אל השק"ם כתום התרגילים שנמשכו כשעה.

גם ביום זה התנהלו הדברים במסלולם השגרתי. המתעמלים יצאו את השק"ם, כמעט מעדו על המדרגות הספורות שהובילו אל שטח המחנה המכוסה חול, מחטי אורנים ועפר, הניחו את סוס העץ על מגרש הכדורגל שהם עצמם סללו במחנה, והחלו בתרגילי ההתעמלות. הם ניתרו על פני סוס־העץ הלוך וחזור, ללא יגיעה.

הזקיפים עקבו אחרי המתעמלים באדישות מוחלטת. סוס־העץ הופיע במחנה שבועות מספר קודם לכן, וכל החשדות שעורר בלב הגרמנים נמוגו במהרה. ביום הראשון להופעתו, נתקל בו אחד השבויים והפילו על צדו באחד התרגילים. הזקיפים ראו כי הסוס ריק מתוכן. באותו לילה ערכו הגרמנים בדיקה יסודית ומצאו את סוס־העץ מכשיר התעמלות חף מכל עוון. טבעי הדבר, איפוא, שבאותו יום סתווי לא נתנו הגרמנים את דעתם אל סוס העץ או אל המתעמלים בעזרתו.

אפילו היו מתבוננים היטב במתעמלים, ספק רב אם היו רואים דבר חשוד. השבויים השתובבו כדרכם מסביב לסוס־העץ, ולבסוף נעצו בו את המוטות, שהושחלו בנקבים מיוחדים בשני צדיו, והחזירוהו אל השק"ם.

ברם, בשעה שסוס העץ הוחזר למקומו, היו שלושה שבויים אמיצים בדרכם אל החופש, דרך שהחלה בבטנו של סוס העץ…

במחנה השבויים “סטאלאג־לוּפט־3”, כבכל מחנה שבויים גרמני אחר במלחמת העולם השניה, נערכו חיפושים מתמידים לגילוי מנהרות – דרך הבריחה המקובלת ביותר על כל שוחר־דרור. השבויים לא נואשו. הם חפרו מנהרות, ניסו להסווֹתן, וכאשר נתגלו מנהרותיהם, חפרו חדשות… תחילה היו מתחילים בחפירת המנהרות בתוך הצריפים, כיוון שבדך זאת יכלו לחפור בלילות, כשהצריף סגור. אולם עד מהרה נעשו הצריפים – שניצבו בלב המחנה, הרחק מן הגדר – מרכז החיפושים מצד הגרמנים. השבויים הבינו כי הצלחתם תלויה במידה שיוכלו להתחיל את חפירת המנהרה סמוך מאד אל הגדר החיצונית. ככל שהמנהרה תהא קצרה יותר, כן תידרוש חפירתה זמן מועט יותר, וסיכויי ההצלחה ירבו.

לאחר שהגרמנים גילו מנהרה מוצלחת למדי, לה הוקדש עמל מפרך, צץ רעיון בלבו של שבוי בשם מייקל קוֹנדר. אמר קונדר: “המקום הפחות חשוד על הזקיפים הוא המקום הנמצא לנגד עיניהם”. הוא זכר, כי במחנה שבויים אחד, במלחמת העולם הראשונה, התרכזו השבויים סביב בעל אקורדיון, שרו והתבדחו וריכזו אליהם את כל שימת הלב. באותה שעה נחפרה מנהרה במרכז החבורה. כל אחד מן המסובים מילא כיסיו חול, אחר־כך כוסה הבור בלוחות־עץ ובחול – ואילולא דרך אחד הזקיפים בטעות על מכסה הבור, ונפל לתוכו, היתה הבריחה מתבצעת על הצד היותר טוב.

כאשר נתגבש הרעיון במוחו של קונדר, הוא שוחח עליו עם ידידו, אריק ויליאמס, טייס־מפציץ שכבר ביצע שני נסיונות בריחה שנכשלו. קונדר יעץ לבנות סוס־עץ, בו יוכלו להסתתר לפחות שלושה אנשים. כל יום יוצא סוס העץ אל נקודה סמוכה אל הגדר, ושם יערכו תרגילי התעמלות במשך שעה אחת, לערך. בינתיים תיחפר מנהרה על־ידי המסתתרים בבטן הסוס. בדרך זאת יותן לחופרים לעבוד בנחת, לכסות את פי המנהרה ולחזור אל בטן הסוס לפני החזרתו אל השק"ם. עמם ישאו את שקי החול, אשר יפוזרו בסתר על פני מגרש המשחקים או בגינת־הירק של המחנה.

ההצעה הועלתה בפני “ועדת הבריחות” של המחנה. ולאחר שאושרה נבנה סוס־העץ. לא קל היה לבצע את הבניה. על הסוס היה להיות איתן די צרכו כדי לשמש מקפצה, וקל די צרכו כדי שעם המסתתרים בקרבו ועם שקי החול שיוצאו מן המנהרה, יוכלו לשאתו ארבעה אנשים בלבד, כדי לא לעורר חשד. היה צורך לבנותו מחומרים שהשבויים יוכלו לגייסם ממקורות שונים. אולם כל המכשולים הם כאין וכאפס לעומת הרצון לברוח מן השבי. עד מהרה עמד סוס העץ על כנו.

גובהו היה כמטר וחצי, ובסיסו כיסה שטח של מטר וחצי לאורך על מטר לרוחב. צדיו נבנו מלוחות דיקט עבים, שנאספו מתיבות הצלב־האדום אשר חולקו לשבויים עם מזון ומלבושים. גגו נבנה מלוחות חזקים, שכוסו ריפוד־בד עשוי משקי־אריזה של הסיגריות שנשלחו לשבויים מאנגליה. ארבעה נקבים נקדחו בצדי הסוס, ושני מוטות חזקים הותקנו, בקוטר מתאים. על ידי השחלת המוטות בנקבים, נוצר כעין אפריון שקל לשאתו – בתנאי שה“סבּלים” שריריים די צרכם.

בעוד סוס־העץ נבנה, הפיץ קוֹנדר במחנה כרוזים בהם נמסר על הקמת קבוצת מתעמלים שתתעמל בשעות אחר־הצהרים, מיד אחרי המיפקד. שבויים שידעו גרמנית שוחחו באקראי עם הזקיפים על קבוצת המתעמלים ועל אהבתם הגדולה של בני העם האנגלי לתרגילי התעמלות בעזרת סוס־עץ…

לבסוף הגיע יום הפתיחה של קורס ההתעמלות. הסוס הוצב כעשרה מטרים מן הגדר החיצונית, והתרגילים החלו. הזקיפים הביטו בסקרנות במרצם הפתאומי של השבויים, וביחוד באחד מהם, שהיה ממש אקרובט וביצע על הסוס להטוטים מרהיבי־עין. באחד התרגילים החטיא האקרובט והפיל את הסוס. הזקיפים ראו שהוא ריק. הסוס הוקם מחדש והתרגילים נמשכו. לבסוף הוחזר סוס העץ אל השק“ם. לפני לכתם לישון, קשרו השבויים חוט דק מן הסוס אל ידית הדלת של השק”ם. בבוקר נוכחו כי החוט נקרע. כך ידעו שהגרמנים נכנסו בלילה לשק"ם ובדקו את הסוס הריק והתמים.

שתי תעלות מלאות חול תחוח הוחנו במגרש המשחקים – האחת לפני סוס העץ והשניה לצדו. השבויים הסבירו כי העפר התחוח מרכך את הנפילה שלאחר הקפיצה על סוס העץ. למעשה, סייעו תעלות אלה להציב את סוס העץ בדיוק באותו מקום, יום אחר יום, בלי להזדקק לסימנים העשויים לעורר חשד.

חרף כל המאמצים, נועדה המנהרה להיות ארוכה למדי. היא החלה כעשרה מטרים מן הגדר החיצונית. הגדר הכפולה היתה ברוחב של חמשה מטרים. היה על הבורחים לצאת מתוך המנהרה לפחות במרחק עשרה מטרים מעבר לגדר, מטעמי בטחון. בסיכומו של דבר, היתה המנהרה צריכה להימתח באורך 40 מטר בקירוב!

לפני התחלת החפירות עצמן, היה צורך להכין שני דברים נוספים: שקיות לריכוז החול הנחפר, ותמוכות־עץ לביצור המנהרה. חיזוק מיוחד נדרש לפתחו של הבור, מתחת לסוס־העץ, שכן סוס־העץ היה נחבט בהתמדה על ידי משקל גופם של המתעמלים. השקיות נוצרו מחצאי מכנסיים, כשאחדים מן השבויים הפכו את מכנסיהם הארוכים למכנסיים קצרים וטענו כי ההתעמלות מחממת אותם ולא קר להם למרות החורף הממשמש ובא… השקיות נתלו בתוך סוס־העץ על גבי ווי־מתכת חזקים. התמוכות הוכנו בערמומיות רבה ואפשר היה להרכיבן אחת לחברתה בכל אורך דרוש.

קונדר הוא שערך את מסע־הבכורה בתוך סוס־העץ, כשהוא חובק בחיקו את ציוד החפירה: שקיות, את־חפירה פרימיטיבית וקופסת קרטון שנועדה להכיל את החול שעל פני השטח. היה צורך לכסות את פי הבור באותו חול, כיוון שהשכבות העמוקות יותר היו לחות ועשויות לעורר חשד.

מיד לאחר שהוצב סוס־העץ במקומו, החל קונדר בעבודה. האוויר נעשה חם ביותר בתוך סוס־העץ, וקונדר נשטף זיעה. לבסוף כיסה את פי הבור בלוח־עץ עבה וחזק, כיסהו בחול שנאסף בקופסת הקרטון, ואחרי שהתכנס בסוס־העץ, השתמש במטאטא זעיר כדי לטשטש את עקבותיו. לבסוף לחש אל ויליאמס, שעמד לצד הסוס, ואחרי הפוגה נאותה הוחזר סוס העץ למקומו.

קונדר וּויליאמס עבדו לסירוגין ארבעה ימים, עד שנחפר הבור הראשי בגודל ובעומק הדרושים. החפירה נעשתה בסכין ובמוט ברזל בלבד. בכל יום היה צורך באותן פעולות: פתיחת הבור, איסוף החול העליון, חיזוק התמוכות, חפירה, איסוף העפר בשקיות ותלייתן בסוס־העץ, כיסוי פי הבור בלוח העץ ופיזור החול היבש לצורך טשטוש העקבות. פעולות אלה צמצמו את זמן החפירה הממשית.

לכל חופרי מנהרה יש בעיות, אולם לאנשי “סטאלאג־לוּפט־3” היו בעיות לאין־סוף. חלק מן המנהרה התמוטט וקונדר כמעט נלכד בתוכה. ויליאמס עבד יותר מכפי כוחותיו, חלה ונשלח לבית־חולים למשך שבוע ימים. אי־אפשר היה לחפור ארובות־אוויר, כדי שכלבי השמירה של הגרמנים לא יריחו ריח אדם עולה מן האדמה. נוסף לזה, היה על השבויים להיזהר ביותר. עם כל הוצאת הסוס, היה כל צעד כושל עלול לגלות את סודם. מה יעשו אם הגרמנים ידרשו להעביר את הסוס למקום אחר? ומה יקרה אם זקיף יבחין בעפר התחוח מתחת לסוס העץ? למרבה הפליאה, לא אירע דבר כזה.

לבסוף הושלמה המנהרה. ביום שקדם למועד הבריחה המתוכננת, נשאר קונדר במנהרה, לאחר שסולק מעליה סוס־העץ. בידיו נמצאו שיירי מזון שאפשר היה לרכז בלי לעורר חשד. אחר־הצהריים של יום המחרת היה הכל מוכן. שבוי שלישי בשם אוליבר פילפּוֹט צורף אל קונדר וּויליאמס, ושבוי רביעי, ניו־זילנדי צנום וקל־משקל, ערך עמם את המסע בבטן סוס־העץ. תפקידו היה לכסות את פי הבור לאחר שייכנסו הבורחים למנהרה.

ויליאמס ופילפּוֹט לבשו לצורך בריחתם גלימות צבועות שחור, לבל ייראו באפלת הלילה בצאתם את פי המנהרה. הם נצמדו לשני קצות סוס־העץ והחזיקו ביניהם את הניו־זילנדי הצנום.

הכל פעל לפי התכנית. סוס העץ הוצב במקומו, פי הבור נפער, ויליאמס ופילפּוֹט ירדו לתוך המנהרה והצטרפו אל קונדר, והניו־זילנדי חתם את פי המנהרה מעליהם ונתן את האות. סוס העץ הוחזר לשק"ם. מתחת לאדמת המחנה המתינו שלושת הבורחים שעה וחצי, עד שעה שש, בה נועדה פעולת הסחה על ידי השבויים שנותרו במחנה.

בשעה שש בדיוק נפרץ פי המנהרה מחוץ לגדר המחנה. העפר נפל פנימה, חדר לעיני הבורחים, לנחיריהם ולפיהם ועוררם להתעטש ולהשתעל, אולם באותה שעה פרצה במחנה הילולה רבתי. שלושה שבויים תקעו בחצוצרות, אחרים שרו, חבטו בכותלי הצריפים ורקעו ברגליהם.

בזה אחר זה יצאו הבורחים מן המנהרה וזחלו עד לקצה קרחת־היער. בתוך היער פשטו מעליהם את גלימותיהם השחורות. מתחתן לבשו חליפות אזרחיות שנתפרו בחשאי בשטח המחנה. בכיסיהם נמצאו תעודות מזויפות שהוכנו אף הן על ידי השבויים, וכן היה להם כסף. הוחלט שהם יבצעו את מנוסתם בגלוי, כפועלים זרים, עד הגיעם לארץ נייטרלית. רעיון מטורף זה עלה בידם, בדיוק לפי התכנית! להיפך, אילו ביקשו לחמוק בסתר, ייתכן שהיו מעוררים חשד ונלכדים.

פילפּוֹט נסע ברכבת לדנציג והסתתר בספינה שבדית שהביאתו לסקנדינביה. ויליאמס וקונדר ברחו ביחד והגיעו ברכבת לפראנקפוּרט. משם עברו לשטאֶטין, עלו על סיפונה של אניה והגיעו לדניה. מקוֹפנהאגן נלקחו לשבדיה על ידי אנשי המחתרת הדנית.