באחד הלילות של שנת 1944 ישבו שני קצינים אנגלים צעירים בבית־קפה בקהיר, בירת מצרים. לשניהם טרם מלאו עשרים וחמש שנה. הם בילו בקהיר חופשה קצרה, לאחר תקופת קרבות ממושכת, אולם במקום לבלות בנעימים, ישבו וזממו מזימה מוזרה שכל מטרתה היא – לפגוע בכבודם של הנאצים כדי לרומם את המוראל של העמים הנתונים תחת כיבוש גרמני. “אולי נחטוף גנרל גרמני ונעשה לצחוק את כל הצבא הגרמני?” הציע אחד מהם.
המזימה היתה דמיונית – אולם השלטונות הבריטיים בקהיר הלכו שבי אחר הרעיון. הוחלט לחטוף את המאיור־גנרל קארל קרייפה, מקציניו המעולים של היטלר ואחד מגבורי חזית לנינגראד. קרייפה עמד בשנת 1944 בראש 22 אלף חייל באי היווני כּרתים. תפישתו תשבש את התכניות הגרמניות באיזור הים התיכון ותעורר צחוק בלב כל העמים הנתונים לכיבוש הגרמני, והרי ידוע, שעם הלומד1 מחדש כיצד צוחקים, שוכח פחד מהו…
באחד מלילות פברואר טס מטוס בריטי מעל למחבוא של הפרטיזנים בהרי כּרתים. מתוך המטוס צנח אחד משני הקושרים – המאיור פאטריק “פּאֶדי” לייפרמור, אירי יפה־תואר שהיה למדן גדול בתולדות יוון, ספרותה ולשונה. ידידו, המאיור סטנלי מוֹס, עמד אף הוא לצנוח עמו, אולם המטוס נלכד לפתע בערפל סמיך ונאלץ לחזור לבסיסו.
מוס חזר עשר פעמים בששת השבועות הבאים, כשהוא מתעלם מן הערפל ומתותחי הגרמנים – אולם לא עלה בידו לקיים מגע עם פאדי ועם הפרטיזנים של כרתים. לבסוף החליט להגיע אל כרתים בדרך הים. עלה בידו להגיע בסירה אל החוף, דרך טבעת קפדנית של ספינות־משמר גרמניות, ולעלות על החוף הרצוף מוקשים. פאדי וחבורת פרטיזנים יוונים קשוחי־פנים המתינו למוס על החוף ושמחו מאד לשמוע שבסירתו נמצא מטען גדול של נשק, תחמושת וחומרי־נפץ.
החבורה יצאה באישון הליל לעבר מחבואם של הפרטיזנים על רוכסי ההרים. הם העפילו על צלעות ההרים התלולים, בהשתמשם במשעולים שכבשו עזים זריזות. אפילו עשו דרך זאת לאור היום, היו מסכנים את חייהם. לעת לילה היתה ההעפלה בבחינת עינוי ממש. הם הגיעו אל המערה בשעה 4 לפנות בוקר, כשרגליהם מיובלות וגופם מכוסה חבורות מן הנפילות הרבות.
שני לילות נוספים נמשכה דרכם צפונה, באיזור בו סיירו בהתמדה פטרולים גרמנים. בשעות היום היו מסתתרים בכפרים. הכפריים שנאו את הגרמנים בכל לבם, ושמחו להזדמנות לעשות דבר נגדם.
פאדי, שלא היה שחרחר די צרכו, משח את שפמו בפחם, לבש בגדי איכר כרתי, כרך צניף מסביב לראשו והיה כיווני לכל דבר. בדמות זאת יצא לעבר הראקליון, בירת כרתים. שם נועד להיפגש עם פרטיזן בשם “מיקי” אקומיאנאקיס. מיקי ידע על תנועות הגנרל קרייפה יותר מכל אדם אחר: הוא גר בשכנותו.
מיד עמד פאדי על העובדה, שהתקפת־מצח על חווילתו של קרייפה, אינה באה בחשבון. החווילה היתה מוקפת שלוש גדרות תיל מחושמלות, ושמרו עליה כלבים וחיילים. ארבעה ימים גר פאדי בבית מיקי, כשהוא מתבונן מבעד החלון בכל הנעשה בחווילת הגנרל הגרמני.
מדי בוקר היה הגנרל נוסע מן החווילה שלו אל מפקדתו הצבאית, שנמצאה במרחק מילין ספורים משם. מדי ערב היה חוזר לביתו, לאחר חשיכה. האפשרות הנוחה ביותר לחטפו היתה, איפוא, לעת ערב, בעודו במכוניתו. פאדי התחיל לבחון את הכביש, ובעזרת מיקי גילה מקום אידיאלי לביצוע החטיפה – תפנית חדה בכביש, המאלצת כל מכונית לעצור לגמרי ולנוע קדימה לאט־לאט.
בלב שמח חזר פאדי אל ההרים, שם חיכה לו ידידו, מוס. תכניתם הצריכה הפעלת 12 איש: שמונה לצורך מארב בתעלות שלצד הכביש, וארבעה בתורת צופים לאורך הדרך, כדי להתריע על בואו של הגנרל. שני הבריטים עמדו להתחפש לשוטרים־צבאיים גרמנים. למטרה זאת השיגו הפרטיזנים שתי חליפות מדים מתאימות. מתחת לכותפות תפרו פאדי ומוס גלולות־רעל, למקרה שיפלו בשבי.
בינתיים גילו הגרמנים כי קבוצה בריטית נמצאת באי, ועל החבורה הקטנה נגזר לנוד מדי לילה למחבוא חדש. הם ישנו במערות או בעליות־גג. פעם ישבה הקבוצה הקטנה בעליית־גג, כשתת־מקלעיה דרוכים ומכוונים מול הפתח, בעוד יחידת חיילים גרמנים מקימים המולה בקומת הקרקע ודורשים מזון.
עד ה־23 באפריל הושלמו ההכנות. הפעולה נועדה לליל המחרת. אולם הגנרל קרייפה הפך את קערתם על פיה. במשך שלושה לילות רצופים חזר לביתו לפני שקיעת החמה, כאילו חשד שעומדים להתנכל לו.
ביום הרביעי יצאה החבורה מחדש למארב, הליל ירד וקרייפה טרם חזר. ובכן, הגיעה שעת הפעולה.
12 האורבים תפשו עמדות. חלפה שעה. לבסוף הבהב פנסו של הצופה הראשון. מכונית שעל כנפיה מתנוססים שני נסים קטנים, דהרה לאורך הכביש.
כאשר האטה המכונית את מהלכה ליד התפנית החדה, יצאו לקראתה פאדי ומוס, במדי שוטרים צבאיים גרמנים, ונשאו ידם בהתראה. המכונית נבלמה. פאדי פתח את הדלת הימנית בתנועה צבאית פסקנית, והוציא את הגנרל קרייפה אל הכביש. קרייפה נפגע עד עמקי לבבו מן היחס המעליב של השוטר הצבאי, והשניים החלו מתכתשים על הארץ. קרייפה קילל, בעט והיכה באגרופיו, עד אשר שלושה פרטיזנים כפתו אותו השליכוהו על המושב האחורי של המכונית. כאשר ביקש הנהג לשלוף את אקדחו, חבט מוס על קדקדו באלת־גומי והשליכו לתוך התעלה שלצד הכביש.
פאדי חבש לראשו את כובעו של הגנרל, התישב לצד הנהג ומוס ישב מאחורי ההגה. סאנולי פטראקיס וג’ורג' טיראקיס, שניים מן הפרטיזנים, התישבו על המושב האחורי, לשני צדיו של קרייפה, ונעצו את אקדחיהם בין צלעותיו.
מאותו רגע ואילך נפתחה אחת הבריחות המוזרות ביותר בתולדות המלחמות: לא בריחתם של שבויים משביים, כי אם בריחתם של אנשי קומנדו עם קרבנם רם־המעלה. אל נשכח כי על האי כרתים הקטן נמצאו בעת ההיא 22 אלף חיילים גרמנים בפיקודם של מפקדים מעולים! והאי היה מוקף ספינות־משמר גרמניות.
שעה קלה לאחר שמכוניתו של קרייפה החלה לנוע לאורך הכביש, ראו פאדי ומוס לפניהם אורות של תחנת־בקורת גרמנית. טיראקיס שלף אקדח והבהיר לקרייפה, שאם הוא יוציא מפיו הגה קל שבקלים, ישחטוהו ככבש. הזקיף זז הצידה למראה המכונית, מוס האט את נהיגתו כדי שהזקיף יראה את נסי המיפקדה, ואחר לחץ על דוושת הדלק ו“טס” קדימה.
כאשר המכונית עברה על פני חווילתו של הגנרל, נפתחו השערים מיד ושני הזקיפים נמתחו כתרנים בעמידת “דום” למופת. מוס צפר בצופר, פאדי – שהתחפש בכובעו של הגנרל – רמז שאין בדעתו לחזור הביתה, והמכונית המשיכה בדרכה.
בזו אחר זו עברה חבורת החוטפים־הבורחים על פני 22 תחנות־בקורת גרמניות. הרגע המותח ביותר עבר עליהם בהראקליון, לשם הגיעו בשעה שנסתימה ההצגה בבתי־הקולנע. הרחובות המו מחיילים גרמנים. מוס צפר – החיילים הצדיעו, ופאדי, בכובעו של הגנרל, נד בראשו כשפניו מאובנות.
“בצאתנו את העיר, חשנו הרווחה שלא תתואר במלים”, כתב מוס בזכרונותיו. “התחלנו לרקום תכניות לחגיגת הנצחון בשובנו לקהיר”.
אולם קהיר היתה רחוקה עדיין מרחק רב. הם נטשו את מכוניתו של הגנרל ויצאו אל ההרים, בדעתם היטב כי כל אחד ואחד מ־22 אלף החיילים הגרמנים על האי כרתים, ייצא בקרוב לחפש את הגנרל שנעלם אי־שם באי שרוחבו 35 מיל ואורכו 165 מיל.
בצהרי יום המחרת המו השמיים מטוסי־סיור שסרקו את ההרים בעזרת משקפות. כפעם בפעם הופצו כרוזים ממרום: “אם הגנרל קרייפה לא יוחזר תוך 3 ימים, יושמדו כל כפרי המורדים במחוז הראקליון”. כדי להוכיח את רצינות איומם, פוצצו הגרמנים בדינמיט את אנויה, עיר בת 900 שנה, ומפציציהם מחקו מעל פני האדמה גם את איי החורבות.
לילה אחר לילה המשיכו הבורחים במנוסתם דרומה־מזרחה. הגנרל נתגלה להם כאדם נעים למדי. הוא צעד במרץ במצעדים הליליים ולא התלונן. הוא אמר: “כאשר נפלתי, נפלתי”. רק פעם בפעם היה מתמלא דאגה לאחיותיו הרבות. הוא היה רווק ונהג לתמוך בהן, אולם הצבא הגרמני חדל לשלם משכורת למשפחות של חיילים שנפלו בשבי.
בינתיים נואשו פאדי ומוס מלחדש את המגע האלחוטי שלהם עם קהיר, כדי להודיע על דבר בריחתם. באחד הלילות, בבואם למחבוא של פרטיזנים, שמעו קול אנגלי וגילו בדיוק את האדם הדרוש להם: אלחוטאי שנשלח לקיים מגע בין הפרטיזנים ובין הבריטים, ולא ידע היכן למצוא את חבורת החוטפים. אולם בשעה שישב לשדר את הודעתם, יצא משדרו מכלל פעולה!
דומה היה שהמזל החל בוגד בהם. הם שיגרו רצים אל שני האלחוטאים היחידים באי, בבקשה לשגר הודעה לקהיר. אולם אלחוטאים אלה גרו במרחק רב, ובינתיים ארגנו הגרמנים מסע המוני אל ההרים.
בשעות אחר־הצהרים של אחד הימים הגיעה הודעה אל החבורה התשושה. משאיות מלאות חיילים עמדו להקיף את ההר עליו מצאו הם מחבוא. עליהם לברוח מיד אל החוף. פירושו של דבר, העפלה באישון הליל, במהירות רבה, אל ראש הר אידה, שגובהו 8000 רגל. הם יצאו לדרך ברדת החשיכה ולא חדלו ללכת במשך 12 שעות! שלג רך טשטש את הבקיעים העמוקים בסלעים ובצלע ההר. על הפסגה ירד גשם. לבורחים לא היה מזון, והמקלט היחיד שמצאו היתה מלונתו של רועה. במלונה זאת המתינו לבוא הליל. הקור היה עז. לבסוף החלה הירידה. “לאחר שעתים של מעידה ונפילה, הגענו לקצה רצועת השלג”, כתב מוס ביומנו. “תחת לשמוח, נפלה רוחנו, כי הגענו לאיזור של עצים יבשים שענפיהם נשברו בקול נפץ חד כל אימת שנגענו בהם, וקוצים קרעו את עורנו ואת בגדינו”. מצב־רוחם של הפרטיזנים נעשה כה עכור, עד שפאדי ומוס חששו לחייו של הגנרל.
כעבור 24 שעות ישבה החבורה בתעלה, בגשם2 שוטף, כשאנשיה רועדים מקור ומעייפות לאחר ששברו את שיא ההעפלה והירידה בהר הגבוה. לפתע הגיע אליהם רץ ומסר לידי פאדי איגרת מקומטת. באיגרת נאמר כי הרץ הקודם טעה במסירת ההודעה: במקום לברוח מהר אידה, היה עליהם להסתתר עליו עד להודעה חדשה!
המזל הוסיף לבגוד בהם: בהגיעם אל החוף, שם חשבו להמתין עד בוא הספינה הבריטית שתחזירם למצרים, הם ראו 200 גרמנים חונים שם. היה עליהם לשנות את כל תכניותיהם. הם הצליחו לאתר את אחד האלחוטאים של האי והלה הודיע למיפקדה הבריטית את השינוי בתכנית. כתב מוס ביומנו: “מצב־רוחנו ירוד. עתה עלולים אנו להפסיד הכל, בעוד שהסיכויים לזכות קלושים מאד”.
כאשר טבעת המצור הגרמנית הלכה ונתהדקה סביבם, שוב האיר להם המזל פנים. רוצח מועד ושני גונבי כבשים הצטרפו אל החבורה. “הם פושעים מועדים”, כתב מוס ביומנו, “אך אין איש מיטיב מהם לדעת את המשעולים באיזור זה. אין מורי־דרך טובים מהם”. בעזרת מורי־דרך אלה נקל היה על הבורחים לחמוק מפני הגרמנים.
לאחר שלושה שבועות של בריחה, הגיע ה־14 במאי ועמו רץ עם הודעה: “סירה תבוא לקחתכם בחוף רודאקינו, מחר בלילה. עליכם להיחפז אם רצונכם להגיע במועד”. בהדרכת הפושעים המועדים נערך מירוץ מטורף על צלעות ההרים. בצהרי יום המחרת הגיעה החבורה אל צלע הר הניבט אל החוף.
על החוף נראה מחנה גרמני. במרחק מיל ממנו, מחנה שני… בשעה תשע בלילה חמקה החבורה חרש־חרש בין שני המחנות, ולאזניה הגיעה הנעימה הנכספת: שאון מנוע!
מקץ שלושה ימים נפרדו פאדי ומוס לשלום מעל הגנרל – בקהיר. זמן מה לאחר מכן קיבלו פאדי ליי־פרמור וסטנלי מוס את עיטור השירות המצטיין, שהוא אות הגבורה הגבוה ביותר באנגליה, אחרי צלב ויקטוריה. קרייפה עצמו חי בצנעה בגרמניה. הוא אינו נוטר טינה לשני האנגלים הצעירים שעשוהו לחוכא ואטלולא בעיני רבבות פיקודיו. הם הצילו את חייו: שני הגנרלים הגרמנים האחרים שנמצאו בכרתים, הוצאו להורג כפושעי־מלחמה על ידי בית־דין יווני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.