התנ"ך, המכיל את דברי־ימי עם ישראל, נחשב כאחת היצירות הספרותיות המופלאות ביותר בתולדות האנושות. בין דפיו מסתתרות עלילות גבורה ופחדנות, אהבה ושנאה, יאוש ותקוה, רדיפה ובריחה.

אחת הבריחות המוקדמות ביותר בוצעה על ידי נח ובני־ביתו, אשר ניצלו מן המבול שהביא הקדוש־ברוך־הוא על העולם בגלל חטאיו המרובים. פרשיה זאת אנו מוצאים בספר בראשית, פרק ו':

“ויאמר ה' לנח: קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם… עשה לך תיבת עצי גופר… וכפרת אותה מבית ומחוץ… ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה, להחיות אתך – זכר ונקבה יהיו… ואתה, קח לך מכל מאכל אשר ייאכל ואספת אליך והיה לך ולהם לאכלה… ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ… ויהי הגשם על הארץ 40 יום ו־40 לילה… וירבו המים וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ. ויגברו המים וירבו מאד על הארץ, ותלך התיבה על פני המים… ויגרע כל בשר… ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום. ויזכור ה' את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה, ויעבר ה' רוח על הארץ וישוכו המים”.

נח ניצל בעזרת תיבתו המפורסמת. היתה זאת הבריחה הקדומה ביותר.

בריחה מפני האש ביצעה משפחת לוט (בראשית, פרק י"ט):

“ויבואו שני המלאכים סדומה בערב, ולוט יושב בשער סדום. וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה, ויאמר: הנה נא אדוני, סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם… ויעש להם משתה… טרם ישכבו, ואנשי העיר, אנשי סדום, נסבו על הבית מנער ועד זקן… ויקראו אל לוט ויאמרו לו: איה האנשים אשר באו אליך הלילה. הוציאם אלינו ונדעה אותם. וייצא אליהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו. ויאמר: אל נא אחי תרעו [לאנשים] כי על כן באו בצל קורתי… ויגשו לשבור הדלת. וישלחו [המלאכים] ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו. ואת האנשים אשר פתח הבית היכו בסנוורים מקטון ועד גדול, וילאו למצוא הפתח. ויאמרו האנשים אל לוט: עוד מי לך פה, חתן ובניך ובנותיך וכל אשר לך בעיר, הוצא מן המקום, כי משחיתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני ה' וישלחנו ה' לשחתה… וכמו השחר עלה, ויאיצו המלאכים בלוט לאמור: קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות, פן תיספנה בעוון העיר… ויהי כהוציאם אותם החוצה, ויאמר: הימלט על נפשך. אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הכיכר. ההרה הימלט פן תיספה… השמש יצא על הארץ ולוט בא [לעיר] צוערה. וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים, והיפוך את הערים האלה ואת כל הכיכר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה. ותבט אשתו [של לוט] מאחריו ותהי לנציב מלח”.

בבראשית כ“ב מסופר כיצד ניצל יצחק ממיתה על המזבח, כאשר ה' ביקש לבחון את אברהם וציווהו להעלות את בנו לעולה. בבראשית ל”ז אנו קוראים את פרשת בריחתו של יוסף בעל כתונת־הפסים מגורל מר ממוות, לאחר שאחיו מכרוהו לסוחרי עבדים והוא הועבר מצרימה. יוסף גילה כשרונות מעולים ועלה לגדולה במצרים, וכך עלה בידו להציל את אחיו מרעב, כאשר בצורת היכתה את הארץ.

על בריחה נועזת לאחר פעולה פרטיזנית, מסופר בספר שופטים, פרק ג':

“ויעבדו בני ישראל את עגלון מלך מואב 18 שנה, ויזעקו בני ישראל אל ה' ויקם ה' להם מושיע, את אהוד בן־גרא בן הימיני, איש איטר יד ימינו. וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב. ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות, גומד ארוכה, ויחגור אותה מתחת למדיו, על ירך ימינו. ויקרב את המנחה לעגלון מלך מואב, ועגלון איש בריא מאד. ויהי כאשר כילה להקריב את המנחה, וישלח את העם נושאי המנחה, והוא שב מן הפסילים אשר את הגלגל ויאמר: דבר סתר לי אליך, המלך. ויאמר: הס! וייצאו מעליו כל העומדים עליו. ואהוד בא אליו והוא יושב בעלית המקרה אשר לו לבדו. ויאמר אהוד: דבר אלהים לי אליך, ויקם מעל הכסא. וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו. ויבוא גם הניצב אחר הלהב ויסגור החלב בעד הלהב כי לא שלף החרב מבטנו… וייצא אהוד המסדרונה ויסגור דלתות העליה בעדו ונעל. והוא יצא ועבדיו [של המלך] באו ויראו והנה דלתות העליה נעולות ויאמרו: אך מסיך הוא את רגליו בחדר המקרה. ויחילו עד בוש והנה איננו פותח דלתות העליה, ויקחו את המפתח ויפתחו והנה אדוניהם נופל ארצה מת. ואהוד נמלט עד התמהמהם, והוא עבר את הפסילים ויימלט השעירתה. ויהי בבואו ויתקע בשופר בהר אפרים ויירדו עמו בני ישראל מן ההר והוא לפניהם. ויאמר אליהם: רדפו אחרי, כי נתן ה' את אויביכם את מואב בידכם. וירדו אחריו וילכדו את מעברות הירדן למואב ולא נתנו איש לעבור. ויכו את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש… ותיכנע מואב ביום בבוא תחת יד ישראל ותשקוט הארץ 80 שנה”.

לעומת הבריחות הקודמות, שלא היו מתוּכנות, היתה בריחתו של אהוד בן־גרא מתוכנת היטב ומכוּונת למטרה צבאית ברורה. לאחר מכן מספר התנ"ך על בריחה בלתי־מתוכנת אחרת – זו של שמשון מידי הפלשתים. כזכור, נפל שמשון בשבי הפלשתים ועיניו נוקרו. הוא הובא אל מקדשם כדי לעשותו לצחוק לעיני העם כולו, וברוב זעמו מוטט את עמודי המקדש על מעניו – כשלושת אלפים במספר.

בספר שמואל א', פרק י"ט, אנו קוראים בנשימה עצורה את דבר מנוסתו של דוד, מי שהמית את גלית הפלשתי והפליא מכותיו בפלשתים בתקוה לשאת לאשה את מיכל היפה, בת שאול המלך. שאול קינא בדוד הגיבור וביקש להתנכל לו, אך לא עלה בידו. הוא ביקש את בנו, יהונתן, להמית את דוד, אך יהונתן אהב את דוד אהבת־נפש, וימרה את פי אביו. באחד הימים ניגן דוד לפני שאול, והמלך ידה בו לפתע את חניתו. דוד הזריז נמלט ממכת־מוות זאת ונמלט לביתו, שם הסתגר עם אשתו, מיכל בת שאול.

“וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבוקר. ותגד לדוד מיכל אשתו לאמור: אם אינך ממלט את נפשך הלילה – מחר אתה מומת! ותורד מיכל את דוד בעד החלון ויילך ויברח ויימלט. ותיקח מיכל את התרפים ותשם על המיטה ואת כביר העזים שמה מראשותיו ותכס בבגד. וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד ותאמר: חולה הוא. וישלח שאול את המלאכים לראות את דוד, לאמור: העלו אותו במיטה אלי להמיתו. ויבואו המלאכים והנה התרפים על המיטה וכביר עזים מראשותיו…”

דוד נמלט ומלאכי שאול בעקבותיו. אולם העם העריץ את דוד והוליך שולל את רודפיו. באחד הימים פגש בו יהונתן, בן שאול, בסתר, ואמר לו כי הסערה שככה וכי ייתכן שדוד יוכל לשוב לביתו. שני הרעים קבעו ביניהם אות־סתרים:

“ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה, וישבת אצל האבן… ואני שלושת החצים צידה אורה, לשלח לי למטרה. והנה אשלח את הנער: לך ומצא את החצים. אם אמור אומר לנער: הנה החצים ממך והנה, קחנו ובואה כי שלום לך… ואם כה אומר לעלם: הנה החצים ממך והלאה – לך כי שילחך ה'…”

בשעת מסיבה משפחתית ניסה יהונתן לעמוד על עמדת אביו לגבי דוד הבורח, ושאול התפרץ בחמת־זעם וכמעט המית את בנו בחניתו. מיד יצא יהונתן לציד, החטיא שלושה חצים, שלח את נערו לחפשם והשמיע את המלים שפירושן כי על דוד להמשיך במנוסתו. הוא נמלט אל מערת עדולם ושם נעשה מנהיגם של כל מרי הנפש ונרדפי המלכות. משם נמשכו נדודיו על פני מדבר זיף וסביבות עין גדי.

באחד הימים ניתן לדוד להוכיח לשאול את נאמנותו ולהשיב אליו את לב המלך הזועם. כאשר יצא שאול בעקבותיו בראש צבאו, זחל דוד בלילה אל המחנה וכרת את כנף מעילו של המלך. שאול הבין, כי אילו ביקש דוד להמיתו, היה ממיתו באותו לילה – “וישא שאול קולו וייבך, ויאמר אל דוד: צדיק אתה ממני כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה”.

ראשית בריחתו של דוד עלתה יפה הודות לתכסיס ערמומי שהפעילה מיכל, ואשר מאז שב והופעל פעמים אין־ספור על ידי בורחים רבים: היא הניחה במיטתו של דוד הבורח צרור בגדים בדמות אדם ישן, וכיסתה אותו בשמיכה. תכסיס דומה הפעילה רחב הזונה כאשר חיפתה על מנוסת המרגלים העבריים, שחדרו לתוך העיר יריחו כדי לעמוד על טיב ביצוריה.