ג’אקוֹמוֹ קזנוֹבה קנה לעצמו מוניטין בספר־זכרונותיו עב־הכרס, שכל־כולו אינו אלא התרברבות ביכולתו המופלגת לכבוש לב נשים. על־מנת להאריך את מחרוזת כיבושיו, חיבל תחבולות מחוכמות למכביר, ולא נרתע מכל סכנה. ברם, קזנובה לא היה רודף־שים־וקדים בלבד; הוא היה גם איש “החוג הנוצץ” של דורו, אחת הדמויות הבולטות בונציה של המאה השמונה־עשרה. בין השאר עסק גם בפוליטיקה, נסתבך בצרה והושלך לכלא. ואז נתגלה כגבר נועז לא רק בטרקליניהן של מטרוניתות…

הגורל נשא פנים לקזנובה. בעודו צעיר (הוא נולד בונציה ב־1725) למד בפאדואה, הצטיין בלימודיו ובמהירות תפישתו, ולשונו השנונה ויכולתו המופלגת לגלגל שיחה נעימה, עשוהו לאורח מבוקש בטרקליני האצולה של עירו. משפחתו הועידה אותו לשרות דתי, והיו לו סיכויים להתקדם ולהרקיע מעלה־מעלה, אולם נטייתו אחר נשים ותככים חברתיים שיבשו את הקריירה שלו והמיטו עליו תלאות של גלות ומאסר.

באחד הימים נמצא קזנובה אשם במסירת סודות המדינה לשגרירים זרים, וב־25 ביולי 1755, בהיותו בן שלושים שנה, העירוהו משנתו והוליכוהו אחר כבוד לבית־הסוהר קאמרוטי, שזכה לכינוי “העופרת”, מכיוון שגגו של הבניין הותקן מלוחות־עופרת. בית־כלא זה נמצא למול ארמון הדוכס, על גדת התעלה הקרויה “ריוֹ די פּאלאצוֹ” (רחוב הארמון), בקרבת גשר שנקרא – כיאות – “גשר האנחות”.

קזנובה הוכנס לתא מרופש, כחמישה וחצי מטרים אורכו ושני מטרים רוחבו, שהאור היחיד בו נבע מצוהר בתקרה. ברם, לא היה זה תא הכלא שלו, כי אם כעין “טרקלין” המוביל אליו. הסוהר שליווהו אל מקום משכנו המדכא, נעץ מפתח ענקי לחור־המנעול בדלת חזקה, בעלת חישוקי־ברזל, שבמרכזה אשנב מסורג, ופתח אותה לרווחה. בראותו את אשר לפניו, דעך האור בעיניו של קזנובה.

“מה מבקש אדוני לאכול?” שאל הסוהר בנימוס מחוספס.

המהלומה שניחתה על קזנובה באורח כה מפתיע, גזלה את תאבונו והעכירה את רוחו; לפיכך ענה שטרם שקל את הדבר. הסוהר, לורנצו שמו, לא חזר על שאלתו, והלך לדרכו.

מיד החל קזנובה בוחן את תאו, שלא היה אלא צינוק אפל. התקרה היתה נמוכה מכדי שיוכל לעמוד זקוף, ובחדר לא היה כל רהיט – לא כיסא, לא מיטה, לא שולחן. בכותל אחד נקבע כעין מדף־עץ, ועליו הניח קזנובה את גלימת המשי שלו, כובעו המעוטר בנוצה ושאר המחלצות שלקח עמו מביתו בעת המעצר. גם בתא זה היה רק צוהר קטן אחד, גבוה מאוד ומכוון כך שיחדיר פנימה מידה מזערית בלבד של אור.

עד מהרה נעשה החום בתא כבד מנשוא – בגלל התלהטות גג־העופרת. יצאו שעות, ואיש לא קרב אל תאו. הבדידות הכאיבה לו, ואם כי לא היה רעב, התמרמר על שלא בא איש להתעניין אם ברצונו לאכול דבר־מה. במשך היום הלם באגרופיו בדלת תאו, שאג וקילל – אך לא נענה. ברדת החשיכה השתרע על הרצפה, הניח ראשו על ממחטתו, ונרדם.

אור היום הפיח תקווה חדשה בלב קזנובה. לבו היה סמוך ובטוח, שהנה ישוחרר. על סמך הרגשה זאת, החל רוקם תכניות־נקם באנשים שהלשינו עליו וגרמו למאסרו. הרהוריו שוסעו על־ידי הסוהר שהופיע ושאל בחיוך לגלגני, אם הספיק האסיר לשקול את דבר הארוחה שבדעתו לאכול. קזנובה הזועם ערך הזמנה ההולמת סעודת־מלכים.

“ואינך מזמין מיטה, אדוני?” שאל הסוהר. “שכּן, אם סבור הוא שייצא מכאן עוד הערב, הרי טעות מרה בידו!” הוא הושיט לקזנובה עפרון ונייר ויעץ לו לערוך רשימה של כל הדברים שלדעתו יזדקק להם בכלא – “חוץ מספרים, דיו, נייר ותער, שהכנסתם לכלא אסורה באיסור חמור”, אמר הסוהר. שעה שקזנובה ערך את רשימתו, אמר הסוהר: “בעודך עוסק בכתיבה, כתוב הוראה לשארי־בשרך בעיר שיתנו בידי סכום־כסף לקניית כל המצרכים האלה ולהבטחת מזונך בעתיד. אינני יודע מתי יאשרו שלטונות הכלא הקצבה כלשהי בשבילך”.

כעבור שעה קלה, ישב קזנובה לאכול את ארוחתו הראשונה בכלא – בכף שנהב ששימשה תחליף לסכו"ם. אחרי הארוחה התיישב בכורסה שהוכנסה לתאו, וחיכה בקוצר־רוח לבוא הדברים שהזמין. ביחוד ציפה לספרים שהסוהר הבטיח להביאם אליו מספריית בית־הכלא. בעודו ממתין, נפלה עליו תרדמה, שהופרעה מדי פעם על־ידי צבא הפשפשים ששלט בתא שלטון ללא־מצרים.

לעת בוקר הופיע לורנצו, הסוהר, ובידו הספרים המובטחים. היו אלה ספרי־דת משעממים, אך בהעדר ספרות אחרת, מצא קזנובה נוחם בהם במשך שבוע תמים.

תוך תשעה ימים אזל מקור־כספו של האסיר. למחרת הודיע לו לורנצו כי שלטונות הכלא אישרו לו תקציב חודשי שנחשב כזעום לגבי בן־חורין, אך היה די והותר בשביל אסיר. עיקרו של התקציב הוצא על מזונות, ומיכוון שמעט התאבון שהיה לקזנובה בתחילה פחת ככל שהתרגל גופו לחוסר־התנועה שבכלא, לא גרמו ארוחותיו לקיצוץ ניכר בצרור כספו.

החום המשיך להיות המייסר הגדול ביותר של קזנובה. בשעות היום אנוס היה לשבת ללא ניע בכורסתו, עירום כביום היוולדו, שטוף־זיעה ומתנשם בכבדות. במהרה הצטנן (משום שהלילות היו צוננים למדי), ולורנצו – הסוהר שניכה לעצמו דמי־עמלה בעד כל שירות – מיהר לתבוע סעד רפואי בשביל האסיר החולה. נשלח רופא, ואושר תקציב לרפואות, ממנו גרף לורנצו לכיסו חלק לא־מבוטל. ברם, הרופא אמר לקזנובה במפורש, שהתרופות עשויות לרפא רק את גופו, ולא יהוו ארוכה לאורך ימים. “בראש ובראשונה עליך להתגבר על דכאונך הנפשי, אדוני”, אמר איש הרפואה. קזנובה נענע בראשו כמסכים עמו, ואמר: “הואל נא לרשום מרשם להתגברות על דכאון נפשי, ומיד אשלח את לורנצו לקנותו בשבילי בבית־המרקחת”…

בהשתדלותו של הרופא, הורשה קזנובה לקבל ספרי־קריאה פחות דתיים, למען ייחלץ האסיר משעמומו הנורא. כמו כן הורשה לטייל במשך כעשר דקות מדי יום ביומו בתא המרופש שבחזית תא־הכלא שלו. לא היה זה מקום מסעיר־לב כל עיקר, הן בגלל הרפש שבו, הן בגלל אפלוליתו, והן בגלל החולדות ששרצו בו, ועל כל אלה – בגלל מכשיר־העינויים שהיה קבוע באחד מכתליו – מכונת־ברזל שנועדה לאפשר לחוקרים לחנוק נחקרים קשי־עורף, אט־אט, עד שעלה בידם לסחוט מפיהם הודאות בפשעים אמיתיים או מדומים. אולם קזנובה ראה בתא זה מרחב־מחיה מרנין, לאחר ימי היותו כלוא בתאו הנמוך והצר.

עם הפעלת שריריו, הופחה בו רוח חדשה. הוא נוכח לדעת שלא במהרה ישוחרר מן הכלא, ולכן החל רוקם תכניות בריחה. “אצא מכאן, או אמות תוך כדי בריחה!” אמר קזנובה לנפשו. מאותו רגע ואילך, היו כל מעייניו נתונים בנושא אחד ויחיד זה.

מלכתחילה ברור היה לו, שלא יוכל להתקשר עם ידידים מחוץ לכלא ולבקשם להבריח אליו מכשירי־פריצה כלשהם. עליו להושיע את עצמו – או להישאר כלוא ונשכח מלב.

באחד מימי נובמבר עמד בתאו והסתכל החוצה בעד הצוהר הגבוה. לפתע ראה כי אחת מטפחות הגג מתחלחלת. רגליו החלו חשות בתנודות עזות. רעידת־אדמה! לבו נפעם: אולי יתמוטט בית־הכלא, ואני אשא רגלי ואברח? – חשב בלבו. לא עלה כלל על דעתו ברגע זה, שהוא עלול ליהרג בין עיי־החורבות… היתה זו אותה רעידת־אדמה בה נהרסה כליל העיר ליסבון שבפורטוגל – אולם בית־הכלא בוונציה רק נזדעזע קשות, ולא התמוטט. רוחו של קזנובה נפלה שוב.

למחרת נתחדשו תכניות הבריחה שלו. פטפטנותו של הסוהר, לורנצו, סיפקה לו פרטים חשובים על אודות מיבנה בית־הסוהר – אולם תכנית הבריחה הממשית נתאפשרה על־ידי טיוליו בתא הקדמי. באחד מטיוליו הקצרים שם, גילה בקרן־זוית שתי תיבות מוקפות עצי־הסקה ישנים. אחת התיבות היתה נעולה, ואילו התיבה הפתוחה הכילה קולמוסי־נוצה, נייר וחוטי־משיחה. מתחת לציוד משרדי זה, הבחין באבן שחורה, מחוספסת. בטרם נתן דעתו לשימוש שיוכל לעשות באבן זאת, טמן אותה מתחת לכתונתו, ונכנס עמה לתאו, שם הסתיר אותה בריפוד שבכורסתו.

זמן־מה לאחר מכן, הבחין בתא הקדמי בלשון־בריח עשויה ברזל, בעובי אגודל ובאורך חצי מטר, בקירוב. מיד הבליח רעיון במוחו: “אחדד בריח זה על גבי האבן המחוספסת, ואצור לעצמי נשק חד!”

היתה זו מלאכה אטית ומייגעת, שבוצעה כולה לעת לילה. מכיוון שלא היה לקזנובה שמן למשיחת אבן־ההשחזה, השתמש ברוק. אחרי 14 ימי עבודה, היו ידיו מכוסות בועות־מים, אך היה בידו פגיון חג וחזק, תאווה לעיניים. את הנשק הגמור נעץ האסיר בריפוד של כורסתו.

חמישה ימים שקל קזנובה מה יוכל לעשות עתה, משהיה לו נשק חד. עלה על דעתו לחפור פירצה ברצפת התא – או בתקרתו. כאמור, נוצרה התקרה מלוחות עופרת. הרצפה היתה עשויה אבן, שהחלה מתפוררת מחמת הלחות והטחב. מדברי הסוהר הסיק קזנובה, שמתחת לרצפת תאו נמצאת לשכתו של מזכיר הכלא. לשכה זו היתה ננעלת מדי ערב ונפתחת מדי בוקר. אם יעלה בידו לפרוץ פירצה ברצפת תאו ולצנוח אל לשכת המזכיר, יוכל להסתתר מתחת למכתבה הענקית עד הבוקר ולפרוץ במרוצה החוצה אחרי פתיחת החדר. יהי כן, קזנובה החליט לנסות כוחו ברצפה תחילה.

דא עקא, מחמת הקור העז, לא היה ביכולתו של קזנובה להתחיל מיד במלאכה, שכן פגיון הברזל הכאיב לידו הלופתת אותו. קזנובה החליט להמתין לבוא האביב. דחיה זו דיכאה אותו עד למאוד, ושוב ירדה עליו מרה־שחורה שערערה את בריאותו והפיגה את תאבונו.

לבסוף משמשו ובאו ימי חגיגות הקרניבל, וקזנובה החליט לכוון את בריחתו לימים אלה. לפי חישוביו, יחולו ימי החג מיום ו' עד יום ב‘. אם יבצע את הבריחה בראשית החג, יהיו בידו מספר ימים להרחקת הפער בינו ובין רודפיו, שיגלו רק ביום ב’ את דבר מנוסתו…

התרוממות רוחו לנוכח התכנית הזאת, היתה קצרת־ימים. הוא נזכר במכשול חמור שהוא־עצמו גרם לו: מלכתחילה דרש קזנובה בתוקף שתאו ינוקה היטב מדי יום ביומו. אם ינוקה התא לאחר שיתחיל בפריצת הרצפה, יגלה הסוהר את הפירצה, והתכנית תסוכל מראש. לפיכך נגזר על קזנובה למצוא אמתלה להפסיק את ניקוי התא. במשך שבוע ימים מילא לורנצו, הסוהר, אחר משאלתו המוזרה של האסיר, אך ביום השמיני החל חושד שמשהו אינו כשורה והודיע לקזנובה, כי למחרת ישלח אדם לפנות את התא מרהיטיו לשם ניקוי יסודי. איום זה דירבן את קזנובה למציאת תחבולות חדשות. מכיוון שמיטתו הסתירה את ראשית מלאכת הפריצה שלו, התחלה למחרת וגנח במיטתו כאשר בא לורנצו לנקות את התא. “כפי הנראה, הצטננתי”, נאנק קזנובה בנימה אומללה. “כה הרביתי להשתעל בלילה, שנתפקע אחד מכל־הדם שלי, וחוטמי זב דם רב. הנה, ראה!” והוא הושיט אל לורנצו את ממחטתו, שנטבלה בדם אשר סחט מאצבעו, אותה דקר במזיד לפנות בוקר.

רופא הכלא הוזעק מיד אל האסיר, שתיאר באורח כה משכנע את “מחלתו”, עד שהרופא פקד עליו לשכב ולנוח ימים אחדים. “ואסור לטאטא את תאו, מכיוון שהאבק עלול לגרותו לשיעול מחודש!” הזהיר הרופא את לורנצו.

לאחר שהבטיח בדרך זאת את המשך עבודתו, החל קזנובה חופר במרץ כפול ומשולש ברצפת תאו. את החומר שנחפר, ליקט בממחטתו ופיזר אחרי־כן בין עצי־ההסקה שבתא הקדמי.

שלושה שבועות נמשכה המלאכה. קזנובה מצא אמצעי להקל על עצמו את פריצת הרצפה, במזגו חומץ מן הסלט שהיה מזמין מדי יום ביומו, אל תוך החור. החומץ היה מפורר במידת־מה את האבן והחימר, והפגיון החד היה חודר ביתר קלות פנימה. לבסוף נותר לפניו לוח־עץ בלבד, שתמך בתקרת לשכתו של המזכיר. את מלאכת פריצתו של הלוח הזה החל קזנובה ביום שרבי אחד בחודש יולי – כשהוא שרוע עירום על רצפת תאו, נשטף זיעה וגונח עם כל נעיצת פגיון ברצפה.

לפתע שמע צעדים קרבים ובאים, ואך בדוחק היה סיפק בידו לקום ממקומו, להסתיר את הפגיון בריפוד הכורסה, ולהחזיר את המיטה למקומה, על פי החור.

מה רצונו של לורנצו? האם שמע את קול הפגיון בעבודתו? לא ולא. הסוהר רק ביקש למסור לאסיר דו"ח על מצבו הכספי. קזנובה קיווה, שלורנצו לא הבחין בנשימת־ההרווחה שנפלטה מפיו.

לאחר שפרש ממנו הסוהר, המשיך קזנובה במלאכה, ולבסוף פרץ את לוח העץ ונוכח שאכן נמצא מתחתיו משרדו של המזכיר. לרוע המזל, נמצאה הפירצה מעל לסמוכת־עץ איתנה, שחסמה את השתלשלותו של הבורח־לעתיד אל החדר שלמרגלותיו. נגזר עליו להרחיב את פירצתו אל מעבר לאותה סמוכה ארורה.

רק ב־23 באוגוסט 1756 נשלמה מלאכתו הקשה – הוא קבע את יום הבריחה ל־27 בחודש, יום לאחר “חג אוגוסטין הקדוש”, בו התכנסה מועצת העיר וניתן לשער שלא יימצא איש במשרדי בית־הכלא, שעל פניהם עליו לעבור בדרכו מלשכת המזכיר החוצה.

דחיית מועד הבריחה נקבעה מתוך חישוב זהיר ונבון – אך במהרה ניחם עליה קזנובה מעומק לבו. “ב־25 באוגוסט אירע דבר־מה”, כתב בזכרונותיו, "המעביר בי צמרמורת אפילו עכשיו, זמן כה רב לאחר מכן. שמעתי שקשוק בריחים, ואימת־מוות אחזה בי: אם באו להודיעני כי הוחלט לשחררני מכלאי, אין ספק שאחרי צאתי את תאי תתגלה הפירצה ברצפה, ואז יאסרוני שנית והפעם יחמירו בעונשי על נסיון־הבריחה שלי! לורנצו נכנס אל תאי וביקשני ללכת בעקבותיו. רציתי להרוויח זמן ואמרתי שברצוני להתלבש כיאות, אך הוא אמר שאין צורך בזה, לפי שבדעתו רק להעבירני אל תא מרווח, מואר ומוּוורר יותר, עם שני חלונות הניבטים אל העיר ועם תקרה גבוהה כיאות. דעתי כמעט נטרפה עלי. אמרתי ללורנצו כי כל מבוקשי הוא לקבל תוספת חומץ, וכי אני מודה מאוד למזכיר הכלא, אך מבקשו כי ישאירני במקומי. לורנצו נעץ בי עיניים נדהמות: האם צלולה דעתי, בהעדיפי להישאר בגיהנום על פני קבלת תא אנושי יותר? לבסוף הבינותי שאין טעם להתווכח, ומצאתי נחמה פורתא בשמעי את קולו של הסוהר נותן הוראה להעביר אל תאי החדש את כורסתי. הכורסה הכילה את פגיוני היקר לי כל־כך. אך לא יכולתי לבקשו כי יעביר אל תאי החדש גם את הפירצה ברצפה…

"עברתי על פני שני מסדרונות ארוכים, עליתי בשלוש מדרגות אל אכסדרה גדולה ומוארת, נכנסתי בדלת לשמאל לאכסדרה ומצאתי עצמי במסדרון שאורכו ארבעה מטרים ורוחבו כששים סנטימטרים. שני חלונות גדולים איפשרו לי לראות את חלק־הארי של העיר. אך המראה לא הרנין את לבי כלל ועיקר. דלתו של התא החדש שהוקצה לי נמצאה בקצה המסדרון הזה, וסורגיה נמצאו למול אחד החלונות במסדרון המואר. לפיכך ניתן לאסיר בתא זה ליהנות מאוויר צח ואור רב – צרי לכל נפש חיה בעונה זו של השנה. אך את הרהורי־שלי יכול לנחש גם ילד…

“לורנצו ציווה להציב בשבילי את כורסתי. שקעתי בה ביאוש, בעוד הוא הולך לדאוג להבאת מיטתי”.

קזנובה ישב כמאובן בכורסתו, רוחו נסערה באימה. לא זו בלבד ששובשו תקוות בריחתו, אלא שריחפה עליו סכנת עונש בשל נסיון־בריחה. הוא כבר ראה את עצמו בעיני רוחו כלוא, בתורת עונש נוסף, ב“בארות” – הלא הם התאים הטחובים שמתחת לפני הים, שרצפתם לחה ושרצים ורמשים מחרידים זוחלים עליה.

רק במאמץ שכלי גדול עלה בידו להתעשת.

שני עוזרי־סוהר הביאו את מיטתו, והלכו להביא את שאר חפציו. הם לא חזרו, ובמשך שעתיים ויותר נמשכה מריטת עצביו. לבסוף נשמעו צעדים חפוזים ונזעמים, ולורנצו התפרץ אל התא, מחרף ומגדף כספּן שיכור. הוא דרש שקזנובה יתן לו את הגרזן בו כרה את הפירצה ברצפה, וכן דרש לדעת את שם הנבל שסיפק את הכלי לאסיר. קזנובה, שידע בפני מי הוא עומד, הגיב בשחצנות. מכיוון שנערך חיפוש בתאו ובכליו ולא נמצא דבר (הפגיון הוסתר, כאמור, בריפוד שבכורסה בה ישב קזנובה כל העת), סירב האסיר לומר דבר. “אם כן, תפצה את פיך בפני החוקרים”, איים עליו לורנצו. על זאת השיב קזנובה באדישות מקפיאת־דם: “אם יחקרוני בעינויים, אומר שאתה הוא שסיפקת לי את כלי־הפריצה, בתמורת שוחד הגון!” הסוהר נתחלחל כולו, כפי שקיווה קזנובה. הוא חדל לאיים, אך בצאתו את התא הגיף את אשנבו לבל ייהנה האסיר מאוויר צח.

עד מהרה היה התא ככבשן. אי־אפשר היה להרדם בו. בבוקר קיבל האסיר ארוחה תפלה ויין חמוץ. לקראת הצהריים נעשה כה חם בתא, שקזנובה חשש פן ימות מיתת־חנק. כאשר “טיפול” זה הוענק לו גם ביום השני, יצא קזנובה מגדרו והוא החל זומם מזימות לקפד את פתיל חייו של הנבל. ביום השמיני פקעה סבלנותו והוא אמר ללורנצו מבין שיניים קפוצות: "אם תמשיך בהתנהגותך זאת, אתחיל לנהל בעצמי את החשבונות, ואלשין למזכיר בית־הכלא שניכית סכומים נכבדים מתקציבי, הבא מכספי השלטונות! " איום זה פעל את פעולתו, והיחס נשתפר.

ברם, מדי יום ביומו נסרק תאו היטב, ועוזריו של לורנצו הקישו ברצפה ובכתלים במוטות ברזל, לגלות פרצות מוסתרות. קזנובה צפה במעשיהם וצחק בלבו. הפעם לא זמם לברוח דרך הרצפה או הקירות – אלא דרך התקרה! לשם כך היה עליו ליצור מגע עם האסיר השוכן מעליו. אם יעלה בידו לעלות אל תאו של אותו אסיר, ולפרוץ פירצה בתקרת התא העליון, יוכלו שניהם לברוח אל גגו של בית־הכלא, ומשם – החוצה.

תכנית זאת היתה מפוקפקת ביותר. גם מכיוון שנשענה על אדם זר לקזנובה וגם משום שבניין הכלא היה גבוה מאוד – והיכן יושגו חבלים לרדת מעליו? אולם אין אסירים מיואשים שוקלים “פרטים קטנים” כאלה. קזנובה בטח בעצמו, והחליט כי יתמודד עם כל מכשול רק כאשר יגיע אליו. את המכשול הראשון הסיר לורנצו עצמו, בבלי דעת זאת. קזנובה, שידע כמה אוהב לורנצו כסף, אמר לסוהר: “מכיוון שאתה קונה בשבילי ספרים רבים, והדבר מקצץ את תקציבי וגורע מדמי־העמלה שלך, עלה על דעתי רעיון לחסוך בכסף. אוכל להחליף את ספרי בספריו של איזה שהוא אסיר אחר – למשל, זה היושב מעלי…” הרמז בדבר הגדלת המענקים, דירבן את לורנצו להציע תכנית זאת לאסיר ששכן מעל תאו של קזנובה. בספר הראשון ששלח קזנובה לאותו אסיר אלמוני, טמן פתק שנכתב במיץ פטל ובציפורן־זרת שחודדה היטב. למחרת, כאשר קיבל ספר־חליפין מאת האסיר השני, מצא בו פתק־תשובה בלשון הלטינית. האיש הציג עצמו כנזיר בשם מארינוֹ בּאלבּי, בן אצילים. שכנו־לתא היה הרוזן אנדריאס אסקינו. קזנובה שלח – בתשובה – פתק בו הציג את עצמו. למחרת קיבל מאת מיודעיו החדשים ספר כרסתן שבגבו הוסתרו ציפורן־עט, בדל־עפרון ומספר גליונות ניר־משי.

הנזיר באלבי, ששמע מפי אחד הסוהרים על אודות נסיון בריחתו של קזנובה, ביקש ממנו פרטים על תכניותיו החדשות. בתחילה היסס קזנובה, אך לבסוף החליט שללא עזרה לא יוכל לברוח, לכן גילה טפח מתכניתו לבאלבי. באלבי העלה מספר ספיקות באשר לאפשרות־הביצוע של התכנית, אך לבסוף קיבל אותה וביקש מאת קזנובה את פגיונו המאולתר, כדי להתחיל בפריצת הרצפה. הפגיון היה ארוך מכדי שיוטמן בגבו של ספר, לכן מצא קזנובה פתרון נועז יותר. הוא אמר ללורנצו שברצונו לערוך אפתעה ל“אסיר שלמעלה” ולהגיש לו ספר מעניין ופנכת מקרונים ברוטב מיוחד, מעשה־ידיו. לורנצו הביא לו פנכה, מקרונים מבושלים ומצרכים להכנת הרוטב, וכן מפית לכיסוי הספר, שעליו תונח הפנכה. את הפנכה מילא קזנובה עד לגדותיה ברוטב נוזלי מאוד, ואחר הניח את פגיונו על הספר, כיסהו במפית, ועל המפית הציב את הפנכה.

“העלה זאת אל האיש למעלה”, ביקש מאת לורנצו, “אך שים לב לבל תשפוך מן הרוטב על הספר היקר!”

לורנצו המסכן, שחשש פן יכתים את הספר, הציע לקזנובה להעלות בתחילה את הספר ואחריו את המקרונים, אך קזנובה העמיד פני נפגע ואמר: “אתה תגרע בכך מגורם האפתעה!”

בדלית ברירה עלה לורנצו עם מטענו העדין אל הקומה העליונה, ומכיוון שעיניו היו נעוצות ברוטב הנוזלי, לא הבחין בעצם הנוקשה והארוך שהסתתר מתחת לפנכה…

באלבי החל במלאכת הפריצה. על אף היותו צעיר וחזק, נמשכה עבודתו זמן רב, מכיוון שלא ניחן ברצון־הברזל ובכוח־ההתמדה של קזנובה. אך הרצפה היתה רכה למדי, ועד לאמצע אוקטובר הצליח לפרוץ בה פירצה רחבה למדי, והגיע ללוח העץ המהווה את תקרתו של קזנובה. עתה לא נותר אלא לפרוץ לוח זה. שלב זה נדחה למועד הבריחה הסופית. לרוע המזל, נגזר על הקושרים לדחות את המועד הזה לכל הפחות בחודש אחד, מכיוון שעל תאו של קזנובה הוכנס דייר נוסף – פושע מועד, מרגל ומלשין, שקזנובה לא העז כלל להביאו בסודו. רק בשלהי נובמבר הוצא האיש מן התא, ומועד הבריחה נקבע ל־30 בחודש. ביום זה נועדו מזכיר בית־הכלא ואנשי האינקביזיציה לצאת לחופשת־חג, וכך יפונה השטח לביצוע הבריחה.

כאשר צלצל השעון שעת חצות, החל באלבי בפריצת לוח־העץ. תוך דקות מעטות נפרצה התקרה, ובהאחזו בידי שותפו־לקשר טיפס קזנובה ועלה לתא העליון. מיד נוכח לדעת כי הרוזן אסקינו לא יצלח לבריחה, בהיותו זקן וחלוש. האסיר בן ה־70 ויתר מרצונו הטוב על השתתפות בתכנית, מכיוון שברי היה לו שלא יוכל להלך על הגג ולרדת מעליו.

קזנובה החל בודק את הגג ונוכח כי ינתן לפרוץ אותו תוך שעה. הוא חזר אל תאו־שלו וליקט שם כל שמיכה, מעיל וגלימה שהיו בידו. את אלה העלה אל תאו של הנזיר, והם גזרו את האריגים החזקים ויצרו מהם חבל ארוך וחזק. בעוד הנזיר אורז את צרורו, פרץ קזנובה את הגג. הוא נוכח לדעת, שהירח עודו בהיר וכי כיכר סאן־מארקו הומיה מאדם. נגזר עליהם, איפוא, לדחות את צאתם אל הגג לשעה מאוחרת יותר.

לבסוף שקע הירח, והבריחה החלה. מספר קזנובה בזכרונותיו:

"העמסתי על כתפו של בּאלבּי גליל־חבל גדול, נוסף לצרורו, ואף אני לקחתי גליל אחד. אני העפלתי הראשון אל הגג. על אף הערפל, נראה הגג היטב. זחלתי על ארבעותי ובאלבי בעקבותי. הגג היה משופע, והתקדמותנו היתה זהירה, אטית ומייגעת. עד מהרה ביקש באלבי להינפש קמעה. נעור בי חשק עז לדחוף אותו מעל הגג ולהשתחרר מטרדן זה אחת ולתמיד, אך זכרתי לו את חסד שיתוף־הפעולה עמי, ומשלתי ברוחי.

"הגענו אל פינת הגג הניבטת אל האי סאן־ג’ורג’ו מאג’ורה ואל כנסיית סאן־מארקו וארמון הדוכס, שנמצאו בריחוק מאתיים מטרים לפנינו. למגינת לבנו נוכחנו, כי החבלים שלנו אינם מגיעים עד לקרקע. השארתי את הנזיר בפינת הגג ויצאתי לסייר לאורכו ולרוחבו, עד שמצאתי את אשר קיוויתי למצוא: סולם־בנאים שהונח בירכתי הגג לצורך התיקונים השגרתיים.

“גררתי את הסולם אל פינת הגג, ושלשלתיו כלפי מטה עד שנשען היטב על מרזב־האבן. אט־אט ירדנו, הנזיר ואני, בסולם, ועמדנו על המרזב. שם קשרנו את החבלים שלנו אל אדן־חלון, וגלשנו כלפי מטה”.

דא עקא, גם הפעם לא הגיעו עד לקרקע – אך נתמזל להם מזלם והם מצאו עצמם למול חלון בגובה קצה החבל. בעיטה נמרצת פרצה את השמשה, והשניים נכנסו לחדר. בחדר שררה אפלה גמורה, והם גיששו את דרכם לאורכו עד שהגיעו לדלת. הדלת הוליכה אל אולם גדול, מרוהט בשולחנות וכסאות למכביר. בעת הזאת היו שניהם עייפים כל כך, שכמעט נתפתו לשקוע בכורסות ולהרדם. אך קזנובה עשה את המאמץ הנפשי הדרוש ודירבן את עצמו ואת שותפו־לבריחה להשלים את המבצע עד תומו.

הם הגיעו אל גרם־מעלות, ירדו בו והגיעו אל קצה הבנין. למולם הזדקרו דלתות־ברזל, שפריצתן היתה מצריכה איל־ברזל…

“התישבנו על המדרגות, תשושים ואובדי־עצות”, סיפר קזנובה אחרי כן. “אימצתי את מוחי לחשוב בצלילות. ידעתי כי אותו יום היה יום כל הקדושים הנוצרים, ולמחרת היה יום כל הנשמות. במשך יומיים אלה לא עבדו פקידי בית־הכלא, ולכן ישארו חדריהם נעולים. אילו עלה בידנו להניע מישהו מן החוץ לפתוח את דלת־הברזל, היינו יכולים להדבירו או להרגו, ולברוח!”

אך מי יבוא לפתוח את הדלת?

השומר, כמובן! קזנובה טפח על מצחו־שלו ופרץ בצהלה. “קום, אחי”, אמר לנזיר המדוכא שישב לידו. “נחבט באגרופינו בדלת הברזל ונקרא לשומר. הוא יחשוב שאנחנו פקידים שנתאחרו בעבודתם וננעלו בבניין!”

בדיוק כך אירע. השומר הזקן ששמע את הקריאות והדפיקות, נחפז לפתוח את הדלת כשהוא ממלמל מבחוץ דברי התנצלות על שלא הקפיד לוודא שכל אנשי הסגל הלכו לדרכם לפני שנעל את הדלת. כאשר נפתחה הדלת, דחפו קזנובה ובאלבי את הזקן הנדהם הצידה ויצאו בצעדים נמרצים אל הרחוב. עד שנתאושש השומר והעלה על דעתו, כי השניים אינם פקידים כי אם אסירים נמלטים – כבר נעלמו הבורחים בחשכת הלילה…