“כאשר שואלים אותי מי ראוי לתואר רב־הבריחות, אינני מהסס אף לא לרגע”, אומר הלורד אַמרי, אחד הבורחים האנגלים המפורסמים ביותר במלחמת־העולם השניה, והוא מוסיף: “אני נוקב בשמו של הברון טרנק, הבורח־מכלא־גלאץ; ולא משום שבריחתו היתה נועזת יותר מכל האחרות, כי אם משום שלפני בריחתו הסופית ערך כמה וכמה נסיונות־נפל שגרמו להענשתו ולשלילת זכויותיו, ועל אף הכל לא נשברה רוחו והוא התמיד בנסיונותיו”.
מיהו הברון טרנק, ומהי פרשת בריחתו? תשובות על כך אפשר למצוא כמעט בכל קובץ מעללי בריחה גדולים – אך, טוב מזה, אפשר למצוא תיאור מפורט ביומנו האישי של הברון הבורח, המקיף כתריסר כרכים!
טרנק נולד בקניגסברג (גרמניה) ב־1726, וכיאה לבן־אצולה בדורו נפנה בנעוריו לקריירה צבאית. בימים ההם היתה זאת קריירה מזהירה, שכן באותו דור מלך בגרמניה פרידריך הגדול, אחד מגדולי המצביאים בכל הדורות, שטיפח וקירב אליו כל קצין צעיר ומבטיח גדולות. אילו התמיד טרנק בלימודיו הצבאיים, היה עולה לגדולה, ללא ספק; אך הוא נהג לחלק את זמנו בין מגרש־המיסדרים לבין טרקליניהן של בנות החברה הגבוהה. פעם אחת הרחיק לכת וקשר קשרי אהבה עם אחותו של המלך. עד מהרה נבלמה, איפוא, הקריירה שלו, ולאחר מעשה־פחזות נוסף של הברון הצעיר וקל־הדעת, הוא הושלך לכלא.
היה זה מבצר גלאץ – מחנה צבאי עגום, שהסוהרים־הצבאיים בו (כבכל מחנה־מעצר צבאי אחר באותם ימים) היו הפסולת של הצבא הגרמני: אנשים קשי־תפישה, פורקי־משמעת, סאדיסטים, ושאר לובשי־מדים שקציניהם ביקשו להתנקם בהם מטעם זה או אחר. טרנק עמד במהרה על רמת המורל הירודה של אנשי מבצר גלאץ, והחל רוכש את לב סוהריו בארחו אותם על שולחנו ובחלקו הענקות ביד רחבה.
תנאי מעצרו היו נוחים בהחלט: רשאי היה לצאת את תאו ולשוטט ברחבי המבצר כאוות־נפשו – אך לא לצאת ממנו. ורשאי היה להזמין מן החוץ מעדני־מלאכים, מלבושים ושאר מצרכים בהם חשקה נפשו. ברם, עצם הידיעה שזהו מאסר, מיררה את נפשו התוססת של הברון הצעיר.
לאחר שהיה ל“אזרח הכבוד” של גלאץ, החלה פרשת נסיונות־הבריחה שלו. הוא שיחד אחד מקציני־המשמר שיעלים עין מבריחתו; אך אסיר צבאי אחר שהובא בסוד התכנית, הלשין על הקושרים. קצין־המשמר הורד בדרגה, ואילו הברון טרנק נענש בפעם הראשונה: היה עליו לשהות בתאו, והופקד עליו משמר קפדן יותר. הוא משך בכתפיו והחל מחבל תחבולות חדשות…
תכניתו הבאה היתה נועזת יותר: חלון תאו ניבט אל העיירה הסמוכה, מגובה בן שלושים מטרים. הוא החליט להשתלשל בעדו למטה. מיד חרץ “שיניים” באולרו והחל מנסר את סורגי החלון. מכיוון שההתקדמות היתה אטית, רכש מאחד הקצינים שופין משובח, והשלים את המלאכה ביתר מהירות. אזי גזר לגזרים את מעיל־העור שלו, קשר את הרצועות לחבל ארוך, הוסיף לזה את הסדינים מן המיטה, ובאישון־הלילה ירד למטה. כאשר החל צולח את חפיר־המיבצר (התעלה המקיפה מבצרים, למניעת הסתערות אויב), גילה שזה מלא בטיט סמיך במקום מים, ושקע עד צואר. ברוב פלצות הזעיק לעזרה את אנשי המשמר, שהחזירוהו אחר כבוד אל תאו…
שוב הוחמרו תנאי מעצרו, ומכיוון שכספו כמעט אזל, לא קל היה לו לשפרם. הוא החל מבלה את שעותיו בקריאה – ובתכנון צעדו הבא.
האפשרות החדשה למנוסה נתגלתה לפניו באורח בלתי־צפוי. המיור דו, מפקד המבצר, ביקר בתאו והצליף עליו בלשונו על שהוא מכתים את שמו הטוב של מבצר גלאץ בשחדו את סוהריו ובנסיונותיו החוזרים ונשנים לברוח ממנו. כאשר האשים את טרנק בבגידה במלך, נפגע הברון חם־המזג עד לציפור־נפשו, חטף את חרבו של המפקד מנדנה והתפרץ החוצה, חולף־עובר על פני זקיפים נדהמים ועובר בקפיצה על פני מערכת־ההגנה של המבצר ולבסוף על פני חומתו. מכיוון שאיש לא העז לקפוץ אחריו, והכל פתחו במרוצה עקיפה אל השער, ידע כי ניתנה לו ארכה בת מחצית השעה.
הוא ניגף ברגלו, נפל ופצע את שפתו בחרב שבידו. סוהרים עטו עליו וחבטו בו קשות. מקץ שעה קלה מצא עצמו שוב בתאו והפעם מאחורי מנעול ובריח.
נקל לשער את מגינת־לבו של טרנק, כאשר נמסר לו שהמלך דן אותו לשנת מאסר יחידה, בסך הכל. הוא ידע, שכאשר יימסר למלך דו"ח על נסיונות־הבריחה שלו, יחמיר בעונשו ויתכן שאף יטיל עליו מאסר־עולם, מתוך הנחה שבורח כזה בודאי חושש מאוד לגורלו, משום שביצע עבירה חמורה כנגד המלך והמדינה… ובכן, המסקנה היחידה שהסיק טרנק היתה, שעליו להמשיך בנסיונות־הבריחה שלו.
מתוך מאה ועשרים הסוהרים וארבעת הקצינים שבמבצר גלאץ, נתן טרנק עינו בשלושה שעמדו בראש מחלקה בת שלושים־ושניים איש מחסידי טרנק. עובּדה תכנית מפורטת לפיה יימלטו כולם כאחד, שוב נמצא מלשין שהודיע זאת למפקד. כאשר נודע דבר הבגידה למפקד הקושרים, מש"ק (מפקד שאינו קצין) בשם ניקולאי, קפץ ועלה על חומת־מגן והזעיק את עמיתיו אל הנשק. הקבוצה נחפזה אל תאו של טרנק, אך דלת־הברזל עמדה בפני נסיונות פריצתה, ולא היה להם פנאי להתפרץ למחסן־הנשק ולהביא חומר־נפץ לפיצוצה. הקושרים נמלטו, איפוא, לבדם.
טרנק הואשם שוב בהשחתת קציני המבצר ואנשיו. הוא היתמם וטען, כי העובדה שנשאר בתאו מעידה כאלף עדים שידו לא היתה במעל… אף־על־פי־כן, הפקידו עליו משמר כפול; אך לא נתנוהו בנחושתיים, שכּן לפי החוק הפרוסי לא נכבל באזיקים קצין מצבא המלך.
חלפו ימים, ובאחד מהם נפל טרנק שוב בפח לשונו הפזיזה. הוא אמר לקצין־המשמר באך, איש דניה רחב־גרם שהטיל חתיתו על המבצר כולו: “אילו הייתי חופשי, הייתי מכה אותך שוק על ירך!”
באך נפגע עד עומק נשמתו, הלך והביא חרב בשביל טרנק ודרש ממנו להסתייף עמו ולהוכיח את דבריו. ניטש קרב מר, לחיים ולמוות, וטרנק הצליח לפצוע את באך. הדאני המגודל השליך את חרבו מידו, נפל על צוארו של טרנק ואמר: “אתה אלופי, ואני אעזור לך להימלט מכאן כל עוד ייקרא שמי באך!”
עוד באותו לילה ביקר באך בתאו של טרנק ואמר לו, כי הבריחה תתאפשר אך ורק אם יערוק עם הנמלט קצין מן המבצר. “אני עצמי”, אמר באך, “לא אערוק בהיותי בתפקיד, אך אמצא בשבילך אדם מתאים”.
כעבור ימים מעטים הציג בפני טרנק את הלויטננט של, שהובא בסוד התכנית החדשה. של היה קצין עתיר־כשרונות. הוא דיבר שש לשונות והיה מעורה באמנות. הוא נועד לסייע בידי טרנק לברוח במשמרת הבאה שבה יוצב.
זה היה בשלהי דצמבר 1744. סמוך לראשית השנה החדשה הופיע של במרוצה מבוהלת בתאו של טרנק והודיע לו, כי מפקד המבצר החל חושד בו והחליט לעצרו לחקירה, ולכן עליהם להימלט מיד. אילו ביקש של להימלט לבדו, היה מגיע אל נסיכות בוהמיה הסמוכה ללא כל קושי, אך הוא היה נאמן להבטחתו ובא לקחת עמו את טרנק. שני סוסים הוכנו בשבילם על־ידי ידיד משותף, ובעברם על פני אחד הזקיפים אמר לו של בנימה נמרצת: “אני לוקח את האסיר הזה אתי. עמוד על משמרתך!” הם עברו על פניו והמשיכו ללכת בכיוון בית־הנשק, ממנו זממו לקפוץ אל מחוץ למבצר – ואל הסוסים. ברגע האחרון הבחינו בהם אנשי המשמר ופתחו ברדיפה. הם קפצו תוך כדי ריצה, והלויטננט של נקע את קרסולו בעת הנחיתה החזקה. מיד שלף את חרבו והתחנן בפני טרנק שימית אותו לבל יפול בידי הסוהרים – אך טרנק היה איש כבוד לפי מיטב מסורת הימים ההם. הוא דחה את בקשת חברו־לבריחה, העמיסו על שכמו והחל רץ ככל שנשאוהו רגליו.
בעודו רץ, נשמעה תרועת האזעקה מן המבצר. תרועה זאת שימשה אות לכל הכפריים שבסביבה להניח את כלי־עבודתם מידיהם ולמהר לחסום כל דרך וכל גשר בפני בורחים מן המבצר. טרנק ידע כי אפסה תקוותו לברוח בריחה “קלה”. הוא נשא את של על שכמו עד לשפת הנהר נייס, הזורם אל גבול בוהמיה, ובמקום לנסות לעבור בגשר, החל צולח אותו ברגל. המים היו קרים כקרח, אך השניים הצליחו להגיע אל הגדה השניה. לאחר מנוחה קלה, החליט טרנק לשנות את התכנית ולפנות בכיוון שלזיה, בהנחה שאיש לא יחשוב כי הבורחים פנו בכיוון זה, שכולו חתחתים והרים.
טרנק העייף חיפש ומצא סירת־דייגים נטושה, ובה שט עם של בכיוון להרים. שוב עלו על הגדה וישבו להינפש בשלג. תקוותם נתחדשה – אך הקור היה עז, הלילה רטוב והבטן ריקה, מכיוון שלא בא אל פיהם ולא כלום מזה שעות רבות.
לפתע שמעו צלצולי פעמון של כנסיה סמוכה. הם נמצאו, איפוא, ליד כפר! טוב ויפה, אך כיצד נכנסים לכפר ומקבלים מזון בלי לעורר חשדות? טרנק רב־התושיה התמצא מיד. הוא פצע את אצבעו, משח את פניו ומצחו בדם ושיווה לעצמו חזות של פצוע אנוש, אחר כפת את ידי עצמו בחבל וכרך אותן סביב כתפיו של הלויטננט של הצולע, כאילו של הוא הגורר אותו, ולא ההיפך מזה. כך התדפקו השניים על פתחו של בית־איכרים בפאת הכפר, ושל הודיע לאיכר הנדהם שפתח לפניהם את הדלת (וזאת על פי הדרכתו של טרנק): “הנבל הזה המית את סוסי וגרם לנקיעת קרסולי – אך הצלחתי לחבול בו קשות ולכפות אותו. עכשיו עלי להביא אותו אל המבצר. האם תוכל להגיש לי דבר־מאכל כלשהו כדי שאחדש את כוחי?”
האיכר נחפז לעזור לאיש־הצבא האמיץ, וטרנק הפעיל מיד את קסמו האישי על בת האיכר הצעירה ופיתה אותה להוציא מן האורווה שני סוסים כדי להקל עליהם את המשך דרכם.
מקץ שעה קלה היו השניים שבעים למדי ורכובים על סוסים “שאולים” (בלי דעת בעליהם…), וכך הגיעו למקום־מיבטחים. או־אז החזיר טרנק – איש־הכבוד המושבע – את הסוסים ואת החרב שלקח עמו מן המבצר, אל מפקד מבצר גלאץ, בצירוף איגרת המבקשת מאת המפקד להחזיר את הסוסים והחרב לבעליהם. מפקד הכלא יצא מגדרו למקרא המכתב החצוף, והטיל עונש קיבוצי על כל אנשי המבצר.
הברון טרנק, הבורח הנועז בן העשרים בלבד, המשיך בהרפתקותיו – שתיאוריהן ממלאים כרכים עבי־כרס ביומנו; אך פירסומו בא לו הודות לבריחותיו, שהאפילו על כל יתר עלילות חייו הסוערים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.