“אטיל עליך משימה בעלת חשיבות עליונה”, אמר אדולף היטלר לקצין המבצעים־המיוחדים שלו, אוֹטוֹ סקוֹרצני, וסיפר לו בזעם גואה על מעצרו של עמיתו מוּסוֹליני בידי “בוגדים איטלקיים”.
הימים היו ימי הקיץ 1944. איטליה כולה היתה עתה פרוצה לרווחה אל מול הפלישה המאיימת מצד בעלות־הברית, ורומא עלולה ליפול בכל רגע בידי אויבי “הציר” (ברית איטליה, גרמניה ויפּאן). מלך איטליה רקם את הדחת מוסוליני בשיתוף עם ידידו המרשל בּדוֹליוֹ, ועתה היו נכונים לעבור לצד בעלות־הברית ולהביא עמם את מוסוליני כעצור.
“אינני יכול ואף אינני רוצה להפקיר את מוסוליני לגורל הזה”, קרא היטלר. “יש להצילו בטרם יסגירוהו הבוגדים הללו בידי האויב. ואתה, סקורצני ידידי, אתה תעשה זאת”.
היטלר הוסיף ודיבר, בהדגישו את הצורך בסודיות מוחלטת. רק חמישה או ששה אנשים זולתם ידעו על החלטתו להציל את מוסוליני. אחד מאלה שהוכנסו בסוד זה, היה מפקד הגייסות המוטסים, גנרל שטודנט, אשר תחת פיקודו היה על סקורצני לפעול. לא המטה־הכללי באיטליה ולא השגרירות ברומא הובאו בסוד זה. משום שלא ניתן לסמוך על שתיקתם. איש לא ידע לאן הועבר העציר, כך שעל סקורצני הוטל לא רק להצילו, אלא לגלות תחילה את מקום המצאו!
“לא תרתע משום סיכון”, סיים היטלר את דבריו, “ותצליח!”
ובדברי פרידה אלה שלחוֹ מעל פניו.
סקורצני הלך מיד לגנרל שטודנט, ומצאו עליז ושמח. פגישתם אך החלה, והנה הופיע המפקד העליון של הס.ס., היינריך הימלר. הלה פתח ואמר שאיש בגרמניה, או ברומא, אינו יודע היכן הסתירה ממשלת איטליה “הבוגדנית” את מוסוליני, אך קיים חשש סביר ששיחות חשאיות בדבר העברתו של מוסוליני לידי בעלות־הברית כבר נפתחו, כדי להפוך את מוסוליני לשעיר־לעזאזל של איטליה.
באשר לאנשים שיוכלו לסייע בחיפוש, החל הימלר לפלוט צרורות של שמות: עשרות מדינאים ואנשי־אצולה איטלקיים שעדיין צדדו עם גרמניה; אחדים מהם מהימנים באמת, אחרים – לא. סקורצני החל לרשום רשימות, אך הימלר נזף בו בחריפות: “סלק מיד את העט הזה! כלום לא תוכל לסמוך על זכרונך? כל הנאמר כאן נחשב בגדר סוד כמוס ביותר!”
כעבור מחצית השעה פנה סקורצני אל תא־הטלפון והתקשר עם סגנו. הוא ביקש אותו להיות מוכן להמראה למחרת עם שחר, עם חמישים מטובי אנשיו – עדיפים דוברי איטלקית. מגמת טיסתם תהיה, ראשית כל, לצרפת הדרומית; משם יפנו ליעד אחר, אותו יגלו להם בהמשך דרכם.
“באשר לציוד? הביאו עמכם הכל”, אמר. “כאשר יהיה לי רגע פנאי, אעביר אליך בטלפרינטר פרטים על ציוד נוסף. ברגע זה ברור לי כי תזדקקו למדים טרוֹפיים”.
שעת חצות מצאה את סקורצני שקוד בתקתוק על מכשיר הטלפרינטר ובהעברת רשימות פריטים נוספים – מכשירי־קשר מיטלטלים, רימוני־יד, כדורים־נותבים, תרמילי עזרה־ראשונה, מקלעים… הכל עלול להיות תלוי בפרט זה או אחר… מטבּע איטלקי, גלימות של נזירים לשם התחפשות בשעת הצורך – וכן יזדקקו לצבע שחור בשביל השיער, ולמסמכים מזוייפים.
בשעה שלוש לפנות־בוקר, כאשר ראשו כבר היה סחרחר עליו, הוא מצא מיטה וניסה להרדם. לא היה לו שום מושג כיצד ינצל את הפריטים השונים והמשונים שהזמין, גם אם יעלה בידי ראדל להשיג רק את מחציתם בעוד מועד. למען האמת, סקורצני לא ידע כלל כיצד יעלה בידו לאתר ולהציל את ידידו של היטלר. רק זאת ידע: הנה עומד להתרחש משהו, שיקנה לו מוניטין ויעלהו מעלה־מעלה… ובלבד שיצליח במשימתו.
אחרי פת־שחרית המריא סקורצני לאיטליה, עם גנרל שטודנט, כשבמטוס נוהג אלוף־הטייס הגרמני, קפטן גרלך, טייסו הפרטי של הגנרל. הם בחרו לעצמם נתיב־טיסה חדש, מעל להרי האלפּים, כדי להימנע מפגישה עם מטוסי בעלות־הברית (תזכורת בלתי־נעימה לעדיפותו האווירית של האוייב). מאחר שנשא לצורך שליחות זו בתואר שלישו של הגנרל, היה לבושו חליפת־טייסים בעלת פרווה. כאשר הגיע לרומא השרבית, היתה הזיעה יוקדת על גופו, משום שחליפה זו היתה מעטה שני, מעל למדי־הצבא שלבש. היה עליו להוסיף ולהתענות בטרם ימצא לבוש מתאים יותר.
כעבור שלושה ימים הגיעה החבורה. כולם היו צמאי־פעולה; אך נאמר להם שעדיין אין מה לעשות. רק סגנו של סקורצני הוכנס בסודו של העניין, משום שמוחו הצלול ועיניו החדות היו חיוניים בשלב זה, כאשר המשימה כולה החלה מסתבכת ברשת של עקבות־שוא ותיאוריות חסרות־שחר.
פילדמרשל קסלרינג, מפקד הגייסות הגרמניים באיטליה, האמין עדיין שלמרות הדחתו של מוסוליני, ונחיתתן המוצלחת של בעלות־הברית בסיציליה, יעלה בידו להחזיק באיטליה לצידה של גרמניה. כמו כן, האמין שהאיטלקים יסייעו בידו לגלות את עקבותיו של מוסוליני.
הידידות המעושה עם גרמניה תאמה את מטרותיהם של המלך ושל הממשלה החדשה באיטליה, בראשותו של המרשל בדוליו. בהחזיקם בידיהם את מוסוליני, יכלו לנהל שיחות־שלום סודיות, תוך העמדת פנים כלפי גרמניה, שלמרות שינוי המשטר יש בדעתם להוסיף ולהלחם לצידה.
השאלה מי יפעל ראשון, היתה גורלית. האם האיטלקים יחליפו ראשונים את בעלי־בריתם, או שמא יעשו הגרמנים את הצעד הראשון, ישתלטו על נקודות־המפתח באיטליה, ויעצרו את חברי הממשלה כבוגדים בעקרונות “הציר”? סקורצני נוכח לדעת, שבתוך מערך־המשחק של העמדת־פנים הדדית, נודעת חשיבות מכרעת לדמותו של הרודן שהתמוטט. לדידו של היטלר, הבטיחה הצלתו של מוסוליני את תחייתה של רוח הלחימה הפשיסטית. כמו כן, נועדה הצלה זו להרים את רוחם של כל אותם “מוסולינים” קטנים במדינות הגרורות.
המלך ובדוליו ראו בהדחת מוסוליני אות להתמוטטותו של הפשיזם, והעובדה שהרודן נמצא בידיהם שימשה קלף חזק למדי במשא־ומתן שהם ניהלו עם בעלות־הברית. על כן הופקד על מוסוליני משמר כבד, ושומריו נצטוו שלא להניח לו לחמוק בעודו בחיים. ברור, איפוא, כי עד שבעלות־הברית יפלשו לאיטליה כדי להגן על ממשלת בדוליו, תיאלץ ממשלה זו לנקוט במדיניות של פשרנות כדי להרוויח זמן. הפשרנות הזאת תאמה גם את צרכי הגרמנים. בעזרת המדיניות הזאת עלה בידי הגרמנים לקיים תנועת צבא מוגברת, לכאורה כדי להגן על אדמת איטליה. בד בבד עם זאת, עיבדו הגרמנים תכנית מפורטת לכליאת המשפחה המלכותית וכל חברי ממשלת בדוליו, בבוא הרגע הנאות. במסגרת תכנית זאת הוטל על סקורצני לחטוף את יורש־העצר הנסיך אוּמבּרטוֹ. שהות רבה הוקדשה לתיכנון מבצע זה, בעוד ששני הצדדים מוסיפים להעמיד פני ידידים בלב ונפש.
המצב המדיני הבלתי־ברור שיבש את עבודתו של סקורצני. מדי יום ביומו ניטשטשו העקבות והלכו. ידוע היה כי מוסוליני נעצר בצאתו את הארמון, ומיד הוכנס לתוך אמבולנס והוסע במהירות ל“אי־שם”. מה התרחש לאחר מכן? על כך נפוצו שמועות משמועות שונות; אין כאיטלקים מומחים להפצת שמועות מטעות.
עד מהרה נוכח סקורצני לדעת, שממשלת בדוליו כורכת את סודותיה במזיד בענני שמועות וסיפורי־בדים הנשמעים כאמת. כל מיני גירסות הופצו על ידי גנרלים, שגרירים ומדינאי הואתיקן: מוסוליני נמצא בבית־חולים; הוא הוטס לפורטוגל; הוא עדיין מוסתר ברומא. הימלר, שהאמין באמונות תפלות, גייס בברלין את עזרתם של כל האסטרולוגים ובעלי האוב.
באחד הימים נתפש מכתב אהבה ששיגר ז’נדרם תמים למשרתת מדלת־העם. תמימותו של המכתב עוררה אמון מידי. אחד הז’נדרמים היושב על האי פונצה – מקום מעצרם של כל המדינאים יריבי מוסוליני – כתב לידידתו, המשרתת, שמוסוליני בכבודו ובעצמו יושב במעצר באי הזה. פטפטנותו הבלתי־זהירה של לויטננט איטלקי, שסיפר כי הסיירת שלו הסיעה את העציר מן האי פונצה לבסיס־הצי בספציה, גרמה לבלבול נוסף.
“התקיפו את ספינת־המלחמה וקראו דרור לשבוי!” כזאת היתה הפקודה חסרת־השחר, שהגיעה עוד באותו לילה ממטהו של היטלר. לא צויין כלל בפקודה זאת כיצד ניתן לתקוף במפתיע סיירת מודרנית החמושה היטב לקראת קרב; אך למירב המזל היה זה אחד מקציני־הקשר שעמד עדיין במגע עם האיטלקים שבישר כי מוסוליני הועבר פעם נוספת: תחילה לכפר מסויים בסרדיניה, ומשם לעיר־הנמל הבצורה לה־מדלנה, השוכנת על אי קטנטן במרחק חמישה קילומטרים משם. אך בתום חקירה נמרצת וחשאית הוברר שוב: מוסוליני איננו כלל בלה־מדלנה.
סקורצני חזר לרומא, ונוכח לדעת שיריד־השמועות והעמדת־הפנים עודנו בעיצומו. האיטלקים עשו חיל במלאכה זו. הסכם שביתת־הנשק הסודי כבר נחתם בסיציליה, אך בדוליו עדיין נאלץ להשתהות עד שבעלות־הברית תנחתנה ביבשת איטליה. המתיחות הזאת הכבידה מאד על האיטלקים, וגם על הגרמנים. מי משני הצדדים הללו יהיה הראשון שיפעל?
תוך דבקות במשימתו העיקרית הוטעה סקורצני שוב ושוב על ידי שמועות־שוא, שהופרכו רק לאחר חקירה. לפתע נתעודדה רוחו. הוא יירט ידיעה בצוֹפן ששוגרה ממשרד־הפנים האיטלקי, ובה נאמר: “הושלמו אמצעי־הבטחון סביב גראן־סאסוֹ”. זאת ולא עוד, אך החותם היה “צ’ולי”, ואנשי המודיעין של סקורצני מסרו לו שגנרל צ’ולי היה הממונה מטעם משרד־הפנים האיטלקי על בטחונו של מוסוליני!
אם אמנם מוחזק מוסוליני בגראן־סאסוֹ, הרי זאת בעיה חמורה. גראן־סאסו הינו הרכס הגבוה ביותר בהרי האפּנינים – רכס המתנשא לגובה של עשרת אלפים רגל, ונמצא בריחוק כמאה קילומטר מרומא, בקו אווירי.
אך היכן יימצא בית־כלא נאות, המתאים לכליאת עציר־המדינה ולאכסון רגימנט שומרים, על רכס שגיא זה שראשו בעננים? במפות מלפני המלחמה שנמצאו בידי סקורצני לא היה שום מבנה כזה. אך ממרכז ספורט־החורף נמסר לאחרונה על בניין מלון “קאמפּוֹ אימפּרטוֹרה”, שהושלם זה־מקרוב על אחד הצוקים בגובה של ששת אלפי רגל. עלון־תעמולה צבעוני, המיועד לעידוד התיירות, נמסר לידי סקורצני. עלון זה, שהירבה לתאר את יפי הנוף ואת מעלותיו של בית־המלון, גילה כי דרך־הגישה היחידה אל בית־המלון היא רכבת־ההרים – ורכבת זאת הינה חוליה שבירה ביותר בין מקום־המעצר לבין העולם החיצון: בעזרתה ניתן לבודד את המקום על־נקלה מכל קשר עם החוץ.
סוכנים גילו חיש־מהר, כי כל הדרכים המוליכות לאזור גראן־סאסו ביערות האורנים, נסגרו לתנועה ונחסמו כליל. איש לא ידע מה מתרחש בתוככי האזור הנרחב הזה. סקורצני החליט שהוא וסגנו יטוסו מעליו וינסו לברר זאת.
ב־8 בספטמבר המריאו במטוס מיוחד שהותקנו בו מצלמות אוטומטיות. אך מזלם לא האיר להם פנים. בטוסם מעל גראן־סאסו נוכחו לדעת שהמצלמות אינן פועלות. סקורצני נאלץ לערוך את התצלומים במצלמת־היד, כשפלג גופו העליון משורבב מחוץ לצריח־המקלע, באוויר הקפוא, בעוד סגנו מחזיקו ברגליו לבל יפול.
המאמץ השתלם: הם הצליחו לצלם את האזור. בית־המלון – בניין ענקי, מרובע ומרשים – נבנה על צוק על פי התהום, ומאחוריו – משולש שטוח של קרקע. קצת גבוה יותר – תחנת רכבת־ההרים.
דרכם בחזרה היתה רצופה צרות נוספות. היה על מטוסם “להיצמד לקרקע” כדי להימנע מפגיעתם של גלי מפציצים ומטוסי־קרב אמריקניים. אך מזלם האיר להם פנים, ועלה בידם לנחות ממש ברגע האחרון לפני שהופצץ שדה־התעופה. הם הספיקו לזנק למעונותיהם, שהיו כבר אחוזים בלהבות, ולהציל כמה דברים, אך מעבדת־הצילום, בה היה עליהם להדפיס הדפסים תלת־ממדיים מתצלומי גראן־סאסו, הופצצה ונהרסה לחלוטין.
רומא היתה שרויה בתוהו־ובוהו. הפצצה זו נועדה “לחוג” את הודעת הרדיו של בעלות־הברית, שבישרה את דבר כניעתה של איטליה. באותו לילה נחתו בעלות־הברית בסאלרנוֹ. משחק העמדת־הפנים וההתחמקויות, תם ונשלם. איטליה החליפה רשמית את בעלי־בריתה. עתה ברור היה, שלא יתכן להציל את מוסוליני ללא קרב.
סקורצני ראה את “קאמפּוֹ־אימפּרטוֹרה”, בית־המלון החדש, בטוסו מעליו. בדיקות נוספות שנערכו חיזקו את ההנחה שמוסוליני אמנם נמצא שם. יומיים או שלושה ימים לפני כן, פנה סקורצני אל רופא צבאי גרמני, ורמז לו כי בית־המלון האלפיני המפואר יוכל לשמש כמקום נופש ומרגוע לחיילים גרמניים. הרופא יצא מיד לדרך, כדי לראות את המקום במו עיניו. הוא חזר במפח־נפש. לדעתו, אמר, ביטלה שביתת־הנשק בין איטליה לבין בעלות־הברית את התכנית כולה. “אך כדאי שתדע”, אמר לסקורצני, “כי שלחת אותי בין כה וכה ללא טעם ותועלת. לא עלה כלל בידי אפילו להתקרב אל בית־המלון. כל האיזור סגור וחתום. נתקלתי בגדוד שלם של קרבּיניירי (חיילים איטלקיים) ונאמר לי שעוד כמאתיים וחמישים אנשי־צבא איטלקיים משוכנים בתוך המלון עצמו. בהיותי באחד הכפרים ההרריים, ניסיתי לטלפן למנהל המלון, אלא שקצין איטלקי רגזן השיב לקריאתי הטלפונית ושלח אותי מהר לכל הרוחות…”
בלי משים, שימש הרופא מרגל שהצליח יפה במשימתו הסודית, שלא היתה ידועה אף לו־לעצמו.
אחר־כך נודע לסקורצני שכמה מפעילי האיגודים־המקצועיים מיחו על פיטורי כל הצוות האזרחי מבית־המלון הזה, ללא כל הודעה מוקדמת, וזאת “רק כדי להבטיח נוחיות לפאשיסט הזה, מוסוליני”.
ובכן, זהו זה! גראן־סאסו הוא המקום.
בבחנו את המצב, הגיע סקורצני למסקנה שהאיטלקים יכולים להיות גאים על מבצעם. גם אם בסופו של דבר נתגלו עקבותיו של מוסוליני, הרי כלאו לא ניתן כלל לפריצה. דיביזיה גרמנית שלמה תידרש לכיתור ההר כדי לוודא שמוסוליני לא יוברח מכלאו, וכוח ענקי זה יסבול אבידות נוראות בין הצוקים המשוננים הללו, מבלי כל ערובה שיצליח להניח את ידו על העציר, אשר תמיד ניתן להעבירו ולהסתירו על מרומי אחד הצוקים האחרים, או אפילו להוציאו להורג בטרם יפול בידי משחרריו.
האיטלקים יכלו להרגע. מגניהם היו בלתי־חדירים. הם לא פסחו אף על אפשרות אחת. כלומר, פרט להקרבה אישית ולהחלטה נחושה לחדור פנימה ויהי־מה…
סקורצני ידע: אם לא באה בחשבון שום הסתערות מקובלת מן הקרקע, הרי נותרו לו רק השמיים; אלא שהגובה ביטל גם אפשרות זאת; צנחנים שיירדו באוויר הדליל, יפלו כאבן ויתרסקו על הסלעים; למטוסים אין כל אפשרות לנחות; ודאונים…
הוא התבונן שוב בתצלומים שבידו, וריכז מבטו באותו משטח משולש, הסמוך לבית־המלון. אם אמנם שטוח וחלק המקום הזה, הרי שכמה דאונים יוכלו לנחות שם! אזי יעלה בידי גייסות־הלם לנצל את תדהמת ההפתעה, ולהגיע אל מוסוליני לפני שיספיקו שומריו לנעוץ בו כדור. המתקיפים יוכלו להוליכו חיש־מהר אל רכבת־ההרים – בתנאי שכוח מוצנח אחר ישתלט באותה עת על התחנה התחתית – וקדימה!
סקורצני חישב את כל האפשרויות, ומצא שעליהם להגיע אל מוסוליני תוך שלוש דקות מרגע הנחיתה המפתיעה. ושהות להימלט? זאת יש להניח למזל.
הגנרל הגביה את גביניו כאשר שיטח לפניו סקורצני את תכניתו. שני אנשים אלה היו סחוטים לחלוטין לאחר שלוש יממות שעברו עליהם כמעט ללא שינה, והגנרל לא היה מסוגל לקלוט שום פרטים הכרוכים במבצעי־בריחה מסמרי־שיער. הוא הזעיק מיד שני קציני־מטה, ממפקדת החייל המוטס, ועל סקורצני הוטל לשוב ולפרוש בפניהם את יריעת תכניותיו, בפרטי פרטים ובבהירות רבה ביותר.
קציני־המטה לא גילו התלהבות יתרה. מומחים לעולם אינם מתלהבים. די היה להם במבט חטוף בתצלום שהוגש להם, כדי להיווכח ששדה־הנחיתה המוצע קטן עד כדי גיחוך. יתר על כן, דאונים כמעט אינם מסוגלים לדאות בגבהים כאלה, מקום שם האוויר דליל עד למאד. הם העריכו כי מתוך מאה אנשים שייצאו למסע, רק עשרים יוותרו בחיים – עשרים איש, שעליהם יוטל לכבוש בהסתערות מבצר המוגן בידי מאתיים וחמישים!
בסופו של דבר, הם נכנעו, אבל תבעו שהות בת שלושה ימים כדי להעביר את הדאונים מדרומה של צרפת. תשעים מן האנשים יגויסו לתפקיד מתוך יחידותיו המאומנות של שטודנט, והיתר יובאו על־ידי סקורצני עצמו. יום ה“ש” נקבע ל־12 בספטמבר, ושעת ההמראה – 7 בבוקר.
בו־בלילה כינס סקורצני את אנשיו וגילה להם שהוא עומד להנהיגם במבצע מסוכן וקשה עד למאד. “אינני מצווה על איש מכם להשתתף”, אמר, אך כל האנשים התנדבו, ומהם בחר מפקדם שמונה־עשר בלבד.
השעות שנותרו עד ליום ה“ש” חלפו ביעף, תוך נסיון להתגבר על אלף בעיות: כיוון הנחיתה, מבנה־הדאיה של הדאונים בדרך ובשעת הנחיתה, מרחקים, גבהים, עיתוי…
והנה, ממש באותה שעה שידר הרדיו של בעלות־הברית את הידיעה הבאה: “מוסוליני הוסגר על־ידי האיטלקים לידי בעלות־הברית, והועבר באניית־מלחמה איטלקית לחוף צפון־אפריקה”.
לרגע כלתה הנשימה מאפו של סקורצני, אך במשנהו נזכר היכן עוגנות ספינות־המלחמה של איטליה, וידע בעליל: השידור אינו אמת. האיטלקים לא היו מסוגלים לעשות זאת בזמן כה קצר. מטרת השידור היתה להטעות את הגרמנים ולהרחיקם מעל עקבותיו של מוסוליני.
היה זה בוקר צח. רוח לא נשבה כלל. יום נאה לטיולים – אך קבוצת האנשים שהמתינה בשדה־התעופה ידעה בעליל, שזהו הבוקר האחרון בחייהם של רבים מביניהם.
היציאה לדרך נקבעה לשעת עלות השחר – מתוך תקווה שיעלה בידיהם לדאות ולהגיע ליעד מבלי שאויביהם המנומנמים יחושו בהם. אך הדאונים לא הגיעו בזמן מן הריביירה הצרפתית, ועמדו להגיע רק בשעה אחת־עשרה לפני הצהריים.
פירושו של דבר – דחיית המבצע לעשרים־וארבע שעות. אבל לא היו להם עשרים־וארבע שעות מיותרות. מוטל עליהם ליטול על עצמם את סיכון־היתר של גישה לאור היום, וכן היה עליהם לדאות בשעה שזרמי אוויר חם ממלאים את החלל, ומאיימים לטלטל את הדאונים ממסלולם כפיסות־נייר ברוח.
אולם קו־המחשבה של סקורצני היה שונה מן השגרתי: אם אמנם לא תעלה על דעתו של איש אפשרות של מבצע דאיה בצהרי היום, הרי מרים הדבר תרומה לגורם ההפתעה – אם יעלה בידיהם להגיע למטרתם. הם נועדו, איפוא, להמריא בדיוק בשעה אחת בצהריים, וכך תחול הנחיתה בשעה שתיים.
המשלחת, שמנתה תריסר דאונים והמטוסים־הגוררים שלהם, תונהג עד לשטח הנחיתה על ידי אותו טייס שהטיס את סקורצני ואת סגנו בטיסתם הראשונה. עשרת האנשים הדואים בשני הדאונים הראשונים חייבים לחפות על אנשי הדאון השלישי, בראשותו של סקורצני, ואילו סגנו יבוא אחריו, בדאון הרביעי.
סמוך לשעת שתים־עשרה וחצי היו כל המטוסים נכונים להמראה, וציפו רק לאנשים שיעלו בהם. דא עקא – ברגע זה ממש החלו הצופרים מייללים. עד שמצאו הכל מחסה במקלטים, כבר היו מטוסי בעלות־הברית מכסים את השטח כולו בפצצות אדירות. ברם, כאשר נשמע אות־הארגעה, נוכח סקורצני לדעת שכל דאוניו שלמים. הנזק היחיד שנגרם התבטא בכמה מכתשי־פצצות שנפערו על המסלולים.
סקורצני נכנס עם אנשיו לדאונו, וה“ארמדה” יצאה לדרך. הם המריאו בדיוק בשעה היעודה, וסקורצני לא ידע ששני מטוסים מאחוריו נתקעו בתוך מכתשים ולא המריאו כלל. לעומת זאת, נתגלה לו דבר אחד מיד בהגיח דאונו מתוך לבנוניתו של אחד העננים, בהיותו בגובה של שנים־עשר אלף רגל: שני הדאונים המובילים נעלמו! הם “איבדו” את המטוס המנחה אותם. מכיון שאנשיהם נועדו לנחות ראשונים ולחפות על סקורצני, נותר עתה מפקד המבצע ללא חבורת־חיפוי. לא נותרה לסקורצני ברירה, מאחר שכבר היו מתקרבים לאזור גראן־סאסו, אלא לנצל את כושר זכרונו, ולהנחות את הנחיתה לאור מה שראה בטיסת־התצלומים שלו. אלא שבהיותו לחוץ בין אנשיו, לא יכול לראות כלל לאן פניו מועדות!
סקורצני שלף פגיון והחל משסע את אריג הקנבוס של דופן הדאון. אוויר צונן פרץ פנימה, אל תא הדאון הלוהט מרוב אנשים ותחמושת, ובעד הפירצה ניתן היה להבחין בצוקי השחם המתנשאים מתחת.
הנה נתגלה גראן־סאסו. חיש־מהר כבר היו מעליו: נראה בית־המלון, ועל הצוק השטוח שמאחוריו – המשטח המשולש שנועד לנחיתתם.
“נתק!” קרא סקורצני לטייס הגורר.
כבל־הגרר ניתק מן הדאון, והם היו גולשים בדומיה, ללא כל רחש פרט לאיוושת הרוח על כנפי הדאון.
לפתע הצביע הטייס הנוהג בדאון כלפי מטה, אל עבר שטח־הנחיתה המשולש, ופניו הנדהמות הופנו אל סקורצני. אף בהפלגת־דמיון נועזת קשה היה לכנות את המשולש הזה כשדה־נחיתה: היה זה שטח סלעי משופע, שדמה יותר למקפצה של סקי־שלג מאשר לשדה־נחיתה.
גנרל שטודנט הזהירם מפני הפתעות כאלה. בפקודת־המיבצע הסופית שלו, ציווה בפסקנות, שאם לא יעלה בידיהם לנחות כהלכה, עליהם לנטוש את ההתקפה ולגלוש אל העמק. זאת היתה פקודתו – אך מתוך פרץ־של מרי החליט סקורצני להפר אותה. הוא שאג אל הטייס: “צלול – נחת נחיתת־התרסקות! סמוך ככל האפשר לבית־המלון!”
הם קרבו במהירות מסחררת אל צלע ההר, ומצנח־הבלם נורה מזנב הדאון. מקץ הרף־עין כבר היה הדאון מיטלטל ומקפץ על הסלע כקליפת אגוז על פני משברים אדירים.
התרסקות מזעזעת – ואחריה דממה.
“עודני בחיים!” היתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחו של סקורצני, ומיד אחריה באה מחשבה שניה: “שלוש דקות! שלוש דקות!”
הוא זינק מתוך שברי הדאון. בריחוק עשרים מטרים לפניו התנשאה חומת בית־המלון. קריבּיניירה איטלקי ניצב שם, כאילו היכו רגליו שורשים – כה נדהם למראה העצם שנפל ללא־קול ממרומים, ממש לרגליו.
סקורצני עבר על פניו ונכנס בפתח הראשון. בכניסה ישב קשר שתקתק במכשיר־קשר. סקורצני בעט בכסאו של הקשר, ובאקדחו ניפץ את הרדיו. אך חדר זה לא הוליך אל שום מקום.
סקורצני יצא במרוצה, והקיף את פינת בית־המלון. הוא שמע את צעדי אנשיו הבאים אחריו. לפניו היתה מרפסת שגובהה כשלושה מטרים. אנשיו סייעו בידו לעלות עליה. משם הבחין בחלון הקרוע בכותל, ובעדו נשקף הקדקוד הסגלגל, הקרח, המוכר לו היטב, של מוסוליני. “הכנס פנימה!” קרא אל מוסוליני. “זוז מן החלון!” וחצה במרוצה את המרפסת.
סוף־סוף: הפתח הראשי, המוגן על ידי שתי עמדות־זקיף. הזקיפים לא השתחררו עדיין מארשת התדהמה וההפתעה, ועד שיכלו לפעול, עטו עליהם אנשיו של סקורצני, הפילו בבעיטות את המקלעים שבעמדותיהם, ואחר פרצו פנימה.
סקורצני פילס עצמו דרך בקבוצת החיילים שהיתה באכסדרה. הללו היו צפופים מכדי שיוכלו לפתוח באש, מה עוד שלא הבינו מה קורה סביבם. הוא עלה ביעף במדרגות, סבב בפינה ופתח את הדלת לרווחה. לעיניו נראו מוסוליני ושני קצינים איטלקיים.
בעד חלון בחדר הזה הבחין סקורצני במעללי כמה מעמיתיו. הוא ראה את סגנו מתקדם במרוצה אל בית־המלון. דאונו של הסגן ביצע נחיתה נסבלת. סקורצני נפנף לעברו בידו וקרא: “הוא נמצא בידינו. הכל בסדר. לך וטפל בקומת הקרקע”.
שלושה דאונים נוספים ביצעו נחיתת־התרסקות, ונוסעיהם פרצו מתוכם. דאון רביעי נחת במרחק־מה, והתרסק לרסיסים. איש מנוסעים לא נע ולא זע עוד בין ההריסות. סקורצני לא יכול היה לצפות לשום תוספת כוח, על כן חזר אל פתח החדר. פתח את הדלת ושאג באיטלקית הרצוצה השגורה על פיו: “ברצוני לדבר עם המפקד! עליו להתייצב בפני!”
נשמעו קריאות באיטלקית, וקולונל איטלקי הופיע.
“אני דורש שתיכנע ללא תנאי”, אמר סקורצני צרפתית. “מוסוליני כבר נמצא בידינו, ואנו שולטים בבניין. אם יש ברצונך למנוע שפיכות־דמים חסרת־טעם, אני מקצה לך שהות של ששים שניות לשקול את הדבר ולהגיע לכלל החלטה”.
“אני נכנע למנצח האבירי”, אמר הקולונל עוד בטרם חלפו ששים השניות הקצובות לו.
עתה התפנה סקורצני לטפל במוסוליני, הרודן האיטלקי שניצב כל אותה שעה בפינת החדר. “במהרה תהיה חופשי”, הודיע לו סקורצני בהצדעה.
הגיע תור הבריחה. שני קצות הקו של רכבת־ההרים נמצאו בידי הגרמנים. קריאה טלפונית שהגיעה מן העמק בישרה שהצנחנים ביצעו את משימתם. מאחר שמוסוליני לא יכול היה לקוות להגיע לרומא במסע על פני הכבישים, לאחר שיינתן אות־האזעקה, הוטל על צנחנים גרמניים להשתלט על שדה־התעופה של אקווילה, הסמוך לבית־המלון, ולהחזיק בו זמן קצר, עד שיוטס מוסוליני באחד משלושה מטוסים מדגם “היינקל” שהיו ברשות המיבצע הזה. אלא שכאן חלה תקלה, ואיש־הקשר של סקורצני לא הצליח להתקשר באלחוט עם רומא, ולהזעיק את המטוסים.
לרשותו של סקורצני היתה תכנית אלטרנטיבית – להזעיק מטוס קל אחד ויחיד, שינחת בעמק. ואכן, זאת עשה. ברם, בעת הנחיתה נפגעה מערכת־הנחיתה1 של מטוס זה. נותרה לסקורצני עוד אפשרות אחת, נואשת כמעט: קפיטן גרלך, טייסו הפרטי של שטודנט, ינסה להנחית מטוס־סיור ננסי לצד בית־המלון עצמו, ולהטיס את מוסוליני ישר מצוק הסלעים התלול – מיבצע מסוכן ומסמר שיער כל כך, שאפילו סקורצני ראה בו בעת התכנון רק אפשרות תיאורטית.
אלא שברגע זה, היתה זאת תקוותם היחידה.
סקורצני נשא מבטו למרומים, ואכן הבחין שם במטוס הננסי החג סחור־סחור.
סקורצני גייס את כל אנשיו, וכן כמה מן השבויים, והטיל עליהם לסלק במהירות את הסלעים הגדולים ביותר ממסלול הנחיתה המיועד. לפי אות מוסכם מראש, הצליח גרליך להנחית את המטוס ללא תקלה. גרלך הביע נכונות לכל מעשה – עד ששמע מה נדרש ממנו הפעם. או־אז נתחלחל. היתכן שיידרש ממנו להמריא מקצה הצוק הזה, אחרי שיועמסו במטוסו הזעיר גם מוסוליני וגם סקורצני, שכל אחד מהם בעל־גוף?!
זהו טרוף! גרלך סרב לבצע את המשימה.
סקורצני קרא לו הצידה, התווכח עמו, ובסופו של דבר נכנע גרלך: “כרצונך. אם אמנם אין כל ברירה אחרת, מוטב לנו לנסות ולצאת לדרך”.
כל אנשי היחידה יצאו חיש אל מסלול־ההמראה, לסיים את מיבצע סילוק המכשולים מעל דרכו של המטוס. אפילו מוסוליני היטה שכם וסילק כמה סלעים.
הם נדחסו אל תוך המטוס הזעיר. מוסוליני ישב מאחורי הטייס, וסקורצני – מאחורי מוסוליני. המדחף החל מסתובב וגרלך האיץ את המנוע, עוד ועוד. תריסר מאנשיו של סקורצני תקעו את עקביהם בקרקע הסלעי, והחזיקו בכנפי המטוס במלוא כוחם, כדי למנוע את זינוקו המוקדם מדי. ואז הניף גרלך את ידו, ותריסר המעצורים החיים של המטוס הזעיר הרפו ממנו. המטוס זינק אל־על.
לפתע התנשאה מולם תהום עמוקה. המטוס חלף מעליה ככדור־רובה, אך אחד מגלגליו נפגע בשפת הסלע שמנגד, ונתעקם.
בקבוצת הגרמנים שניצבה על מרומי גראן־סאסו נוצר פער פתאומי. סגנו של סקורצני קרס תחתיו. איש־הצבא הקשוח התעלף מחמת המתיחות…
כושרו המופלא של גרלך כטייס עמד לו גם הפעם. והוא הצליח להתגבר על כל התקלות, במהרה הגיע המטוס הזעיר לרומא. סקורצני סייע בידי מוסוליני לעבור למטוס־תובלה גדול, ותוך זמן־מה היו טסים מעל להרי האלפּים השׂגיאים.
כך נחלץ מוסוליני מכלאו ההררי, באחד ממיבצעי־הבריחה הנועזים ביותר במלחמת־העולם השניה.
-
“מערכת־ההנחיתה” במקור – הערת פרויקט בן יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.