כל בריחה פירושה ניתוק, עקירת־שורשים – וצורך בהינטעות־מחדש על קרקע אחרת. הדברים נכונים לגבי פושע שנמלט מכלאו וצריך להיטמע לבלי־הכּר בהברה העוֹינת אותו – בדרך כלל, במקום מרוחק ממקום מגוריו הקודם. הוא הדין בפליט־חרב הנמלט ממולדתו שסופחה בידי קלגס זר. ושבעתיים נכון הדבר לגבי מי שעובר מגוש־עולמי אחד אל משנהו – תופעה שנוצרה רק באמצע המאה העשרים, עת נתגבשו המדינות הקומוניסטיות כ“גוש המזרחי”, לעומת ה“גוש המערבי” של המדינות הקפיטליסטיות.

לא מעטים היו העוברים מצד אל צד: האידיאולוגיה הקומוניסטית קסמה ללב אנשים מן המערב, בעוד שאורח־החיים המערבי שבה לבבות במזרח. אחד ממקרי הבריחה המסעירים ביותר מן המזרח מערבה נתגלם בדמותו של פקיד בכיר רוסי ורעייתו, אף היא מזכירה במשרד־החוץ הסובייטי. סיפורם מעניין במיוחד, מכיוון ששניהם נולדו בימי המהפיכה וחונכו על ברכיה, עלו מאשפתות לגדולה הודות למשטר החדש שקם בארצם עם הדחת המשטר הצארי, ונמנו על “הקומץ הנבחר”; פקידים בכירים שתנאי עבודתם ומשכורתם טובים הרבה יותר מאלה של מרבית בני ברית־המועצות.

שנים אחדות אחרי עריקתו אל המערב, כתב פּטרוב ספר־זכרונות, בו תיאר את בריחתו. להלן סיפורו – מפיו:

איש־שרות סובייטי העורק למערב, עובר למעשה לעולם אחר. פחדים רבים מעכבים בעדו, ולעתים אף גורמים לביטול החלטתו ברגע האחרון. צעד כזה מהווה זינוק אל תוך החשיכה, ובמקרה שלנו, היה הפחד מפני חשיכה זאת גדול שבעתיים, שכן אנו נמנינו על השרות החשאי שמתפקידו להטיל מורא בלב הבריות ולמנען מפעולה נגד ברית־המועצות. ידענו היטב מה צפוי לאדם הזומם לערוק משורותינו ונתפש בכף.

אם כי אין מדברים בגלוי ברוסיה על בריחות כאלה, ידעתי כי רבים קדמו לי בעריקה מעין זאת ששקלתי בלבי, באוסטרליה, כשעבדתי בשרות־החוץ־והבטחון של ארצי. בהיותי בשבדיה שמעתי על אודות בריחתו של איגוֹר גוּזנקו מהשגרירות הרוסית שבאוֹטאווה, קנדה, ובהגיעי לאוסטרליה קראתי את ספרו של בורח אחר, קרבצ’נקו, “בחרתי בחופש”. ברם, הללו נמלטו מיד לאחר סיום המלחמה, כאשר במערב עדיין רחשו אהדה לרוסיה ועריקות כאלה לא עשו רושם מיוחד. בפברואר 1954, כאשר נתגבשה והלכה החלטת העריקה שלי, סיפרה העתונות האוסטרלית על בריחתו של יורי רסטבורוב מהשגרירות הסובייטית ביפּאן. רעייתי ואנכי הכרנו את יורי בהיותו קצין המ.ו.ד. במוסקבה. אם הוא עשה זאת, מדוע לא נוכל אף אנו? ובכל זאת, קינן הפחד בלב.

כיצד נולדה החלטתי־שלי? השגרירות הסובייטית באוסטרליה היתה האם, ושרות־הבטחון האוסטרלי היה המיילד… יתכן ששורשי החלטתי נעוצים עוד בעבר הרחוק, בסיביר מולדתי, שם ראיתי את סבל אחי האיכרים בימי הקולקטיביזציה, ואת הרס כפר־הולדתי על־ידי החרמות והפקעות שרירותיות. זכרתי את אימת ה“טיהורים”, בהם חוסלו אנשים רבים חפים מפשע – ביניהם מחלוצי המהפיכה וממיודעי האישיים. כמו כן, הושפעתי מאורח־החיים במערב. עיני סומאו מן השפע שמצאתי וכן נשתכרתי מאווירת החופש במערב, לעומת משטר הפחד שרעייתי ואני סייענו בהשלטתו בארצנו ומחוצה לה, במסגרת השרות החשאי שעל אנשיו נמנינו.

כל אימת שפגשתי באוסטרליה שליחים מבני מולדתי, לא היתה דעתם נתונה לשליחותם, אלא בראש ובראשונה לעריכת קניות בהקצבה הקטנה של מטבע זר שבידם. כשהייתי שואל לנעשה במולדת, היו עונים באנחה: “נורא – מחירים גבוהים ואיכות ירודה!”

השפע כשלעצמו לא היה מניע את אשתי ואותי לערוק. השארנו במוסקבה דירה מרווחת, מלבושים רבים, רהיטים, חסכונות־בנק ניכרים, מישרות מעולות ומעמד מיוחס. הכסף לא פיתה אותנו לערוק. אנו דורבנו על־ידי הפחד…

ברם, הפחד הוא שלא איפשר לנו גם לחפש דרכי־בריחה. אמנם ישבנו באוסטרליה, אך היינו אנשי השגרירות הסובייטית ולא יכולנו ליצור מגעים עם שלטונות הארץ כדי לוודא איך יקבלונו במקרה של עריקה.

הדרך פולסה לפנינו, לבסוף, בידי אחרים. ומעשה שהיה כך היה:

“ד”ר ביאלוגוסקי, נא להכיר את המזכיר השלישי החדש שלנו, מר פטרוב", אמר מיודעי פחומוב במועדון הרוסי הסוציאלי שבסידני, זמן קצר לאחר בואי לאוסטרליה. הדוקטור שהוצגתי לפניו היה שחרחר, מזוקן, באמצע שנות ה־30 לחייו, בעל מיבטא רוסי זר. בבלי דעת, היתה באותה לחיצד־יד רשמית משום כריתת ברית־סתרים לעתיד לבוא.

ד"ר ביאלוגוסקי נולד בקייב, רוסיה, אך בילה שנים רבות בפולין, ולפני פלישת הגרמנים לרוסיה נסע למזרח־הרחוק ומשם היגר לאוסטרליה. לאחר שרות קצר בצבא האוסטרלי, למד רפואה מטעם הצבא, נשא אשה אוסטרלית ונתבסס כרופא ברובע מהודר של סידני. מרבית לקוחותיו היו יוצאי המדינות הסלביות, שאהבו לגלגל עמו שיחה בשפת מולדת. הוא נמנה על ועד המועדון הרוסי הסוציאלי, איש החוגים הפרוגרסיביים ומעורה היטב באורח החיים האוסטרלי. ככנר־חובב, ארגן תזמורות קטנות ולימים היה כנר־ראשון בתזמורת הסימפונית של סידני.

קשרתי עמו ידידות, משום שראיתי בו איש־קשר מעולה עם בני הארץ והמהגרים – אנשים שהיה זה מתפקידי לפקוח עליהם עין ולנסות להוציא מפיהם ידיעות החשובות לשולחי בקרמלין. כל אימת שביקרתי בסידני, סרתי אל מרפאתו. לעתים קרובות היה מוליכני במכוניתו לכתובות שנדרשו לי. היינו פונים איש אל רעהו בשמותינו הפרטיים. באישור הממונים עלי שם פיתחתי תכנית שנועדה להפכו לסוכן סובייטי. לצורך זה נבדק עברו בפולין וברוסיה, והוא נמצא “כשר” לצורך תכניתי. בלי הרשות מרוסיה, לא הייתי יכול לקשור ידידות כה הדוקה עם תושב ארץ זרה. למעשה, אחד מתפקידי כאיש המ.ו.ד. בשגרירות היה למנוע בעד עובדי השגרירות קשירת קשרים מסוג זה. מובן מאליו, שהסגל הממורמר הביט בעין רעה על קשרי־שלי עם ד"ר ביאלוגוסקי, ובודאי רטן מאחורי גבי: “לו מותר!”

במסגרת תכניתי, עודדתי את מיודעי לעזור לי בעניינים שחשיבותם גדלה והלכה בהדרגה. פעם הביא לי, לבקשתי, מסמך רשמי ממחלקת־ההגירה בסידני. מוסקבה היתה מעוניינת במסמכים כאלה לצורך “הברחת” מהגרים לאוסטרליה. מסמך זה היה סודי, אך רציתי לרתום בדרך זאת את ידידי לשרותי. בהזדמנות אחרת פניתי אל הצד האנושי שבו, וביקשתיו לעזור לי בהכנסת פועל לא־חוקי כמהגר לאוסטרליה – והוא קישרני לשם כך עם אחת מנשות החברה הגבוהה, שהציגה את האיש כאחד מנכדיה הרבים.

ד"ר ביאלוגוסקי לא ידע מעולם מהו תפקידי האמתי בשגרירות, הוא הכירני רק כקונסול ומזכיר־שלישי בשגרירות. הידידות שבינינו נראתה טבעית בהחלט – כידידות של איש־סגל סובייטי ואזרח האוהד את המשטר הסובייטי. בילינו יחד בטיולים, בנשפים, ואחרי 1953 הייתי מתארח בדירתו המפוארת.

לא אחת הזהירה אותי רעייתי מפני אדם זה, המגלה כלפי ידידות כה נלהבת. אני־עצמי החילותי חושד בו שאינו קומוניסט נלהב, על פי שיחותיו והתנהגותו במועדון הרוסי הסוציאלי ובמסיבות שנערכו על ידי הקונסול הצ’כי. אט אט נוכחתי שהרופא החביב הוא ציניקן בעל כשרון־משחק, המאפשר לו להעלים את ספקנותו. לימים הוחוור לי, כי עלה בידו להעמיק חדור לחוגים השמאליים־קיצוניים דוקא בשל ידידותו הגלויה עמי! אזי הוחוור לי גם כי פעולותיו של ד"ר ביאלוגוסקי במסגרת “תנועת השלום” לא זו בלבד שלא נבעה מהכרה עמוקה, אלא אף גרמה לכך שישתכנע כי מטרתה האמתית של תנועה זאת היא – ליצור כלי־שרת מוסווה חדש בידי התעמולה הסובייטית.

אולם חששותי מפניו הועמקו על ידי עזרתו הרבה. מעמדו בחברה האוסטרלית ויכולתו להכניס אנשים באורח לא־חוקי לאוסטרליה, הועילו לי ביותר. לפיכך המשכתי להיפגש עמו בפרהסיה, ללא כל אמצעי־סודיות, כדי שאיש לא יחשוד כי קשרינו צריכים לעורר תמיהה וערנות.

איני יודע כיצד היתה ידידות זאת מתפתחת, אילמלא נעכרה האווירה בתוככי השגרירות, בעקבות מספר נזיפות שנזפתי באנשי הסגל. מכיוון שרבּוּ ההתלחשויות מאחורי גבי בשגרירות, מצאתי לנחוץ לתת פורקן למרירותי באוזני אדם כלשהו – ועשיתי זאת בפני ד"ר ביאלוגוסקי. הרי נאמר: “כל נמל יסכון בעת סערה”… ביתו ועיר־מגוריו היו בבחינת שינוי מרענן לדידי. אמרתי בלבי: אם ביאלוגוסקי באמת נאמן למוסקבה, יגלה את טרוניותי לשגריר, ואז אולי יערך בירור שיטהר את האווירה אחת ולתמיד. ואם יתאמתו חשדותי והוא יסבּר את אוזנם של שלטונות אוסטרליה בדבר מרירותי – הרי לא גיליתי כל סודות מדיניים או בטחוניים, ולא נהגתי בקלות־ראש. אם ינסו האוסטרלים להתקשר עמי כדי לנצל את מרירותי לתועלתם, אלמד חלק משיטות הפעולה של שרות־הבטחון שלהם.

בחודש מאי נקראתי לחזור למוסקבה, לדווח על עבודתי באוסטרליה. כאשר הושלמו סידורי־הנסיעה, החילותי חש בעיני. ד“ר ביאלוגוסקי חשד בי שאני מתחלה, אך הפנה אותי לרופא־עיניים בשם ד”ר בּקט, שמרפאתו נמצאה בסמוך לזו שלו. אושפזתי ללמשך 10 ימים בבית־חולים, ורווח לי. מיד הזמנתי כרטיסי־טיסה חדשים, ל־21 ביוני. והנה, ערב הנסיעה קיבלתי מברק ממוסקבה לדחות את טיסתי עד להוראה נוספת.

ואז ב־10 ביולי 1953, הדהימה את העולם הידיעה בדבר מעצרו של לאברנטי בּריה, ראש שרות־הבטחון שבו שרתתי. בתוך השגרירות בקאנבּרה היו התגובות מסוייגות מאד, כמובן. כמקובל ברוסיה, מודחים או מושמצים גם אנשיו של איש־הצמרת ש“טוהר” – וטיהורו של בריה איפשר לאנשי הסגל להטיח בפני רעייתי ובפני האשמות קשות, שהחמורה שבהן היתה כי אנו גיבשנו בשגרירות “קבוצת בּריה”. היתה זאת האשמה חמוּרה, שנקל היה להוכיחה, מכיוון שעד לאותה עת פעלתי באמת ברוחו של בריה…

שבועות מספר אחרי־כן הודיעני ד"ר בקט, באמצעות ביאלוגוסקי, שעלי לבוא אליו לבדיקת־עיניים. ב־23 ביולי באתי אליו, ותוך כדי בדיקת עיני שאלני: “האמנם אתה חוזר למוסקבה, כפי ששמעתי?.. אני לא הייתי שׂשׂ לחזור בשעה זאת. עניין בריה…”

“זוהי חובתי”, שיסעתי את דבריו מחמת זהירותי הטבועה בדמי. חששתי פן דבריו מהווים פח יקוש מטעם יריבי בשגרירות, הזוממים להכשילנו לפני נסיעתי למוסקבה. כלל נקוט בידי אנשי השרות־החשאי – להיזהר מידיד שבעתיים מאשר מאוֹיב.

ד“ר בקט המשיך בשלו: “כלום אין ארצנו מוצאת חן בעיניך?” שאל. עניתי לו שהארץ נאה, נהנית משפע כלכלי, אבל – –” הוא חייך וחזר ואמר: “אילו הייתי במקומך, לא הייתי חוזר עכשיו למוסקבה”.

החלטתי להסתכן ולשחק את משחקו בנימה היתולית. אמרתי לו: “קשה מאד להשיג מישרה כמו שלי”.

ד"ר בקט לא נרתע מאתגר זה. הוא אמר: “לאו דוקא – אם מכירים את האנשים הנכונים. יש לנו מסורת עשירה בהשגת סיוע לנזקקים”.

לבי נפעם. דמי נסער. נזקקתי לזמן כדי לחשוב בצלילות־הדעת. ד"ר בקט ניצל את מבוכתי הפנימית באמרו: “לדוגמה, אותו קונסול צ’כי שביקש להישאר כאן. נמצא מי שעזר לו לפתוח מסעדה. אין דבר העומד בפני קשרים טובים”.

הודיתי לו ויצאתי את המרפאה. לא היה ספק בלבי, שד“ר בקט דיבר כבר־סמכא, ולא דיבורים בעלמא. מכיוון שד”ר ביאלוגוסקי הוא שקישר אותי עם ד“ר בקט, נתעמקו חשדותי שגם מיודעי הותיק קשור קשר זה או אחר עם שרות הבטחון האוסטרלי. החלטתי להבהיר פרשיה זאת. כאשר נפגשתי עם ביאלוגוסקי כעבור שעה קלה, אמרתי לו: “עלינו להזהר מברנש זה. דומני שהוא קשור עם שרות הבטחון האוסטרלי”. גוללתי באוזניו את פרטי שיחתנו. הוא נראה מופתע – וכפי שנודע לי לאחר מכן, היתה הפתעתו כנה. הוא לא היה שותף לתכניתו המתרקמת והולכת של ד”ר בקט.

חזרתי לקאנבּרה כשמוחי מעורפל וכולי נסער ונבוך. לא סיפרתי דבר אף לא לאשתי. דוסיה, רעייתי, שלא ידעה מה מתרחש בלבי, הוסיפה שמן למדורה בספּרה לי כי מעמדה נתערער לגמרי בשגרירות, וכי פוטרה מעבודתה כמזכירה. פניתי מיד להתלונן באוזני השגריר, אך הוא משך בכתפיו ואמר: “חבר פטרוב, סיבת הפיטורין פשוטה בתכלית הפשטות. רעייתך אינה יעילה”. אחרי שנים של מחמאות על עבודה יעילה וחרוצה, היה זה שקר גס, כמובן. לבי נתמלא פחד. ידעתי, כי אין השגריר יכול לעשות צעד כזה בתוככי הסגל שלו, בלא אישורה של מוסקבה. מכאן, שסר חנה של דוסיה במוסקבה. אני, כבעלה, עלול להיות הבא בתור. לא רציתי להחמיר את המצב, ובפגישתי הבאה עם ד"ר בקט בסידני אמרתי לו ברורות שאינני רוצה לחזור ולדון בנושא ההישארות במערב. “עניין זה אינו אלא ברווז מת”, אמרתי לו. למעשה, כבר התחלתי חושב בימים ההם על עריקה, אך רציתי ליצור את הרושם בלב כל מיודעי, שרעיון כזה כלל וכלל אינו עולה על דעתי.

גם אשתי וגם אני חשנו, כי עניבת־החנק מתהדקת סביבנו, עצבינו נטרפו לגמרי. לא אחת הייתי מסנן מבין שיני באוזני דוסיה הנדכאה: “מוטב לי לשלוח יד בנפשי מאשר לחיות באימה כזאת כל ימי! עם כל התעטשות בקרמלין, צונח לבי אל נעלי!”

אחרי שיחתי עם ד“ר בקט, החל ד”ר ביאלוגוסקי מפציר בי להישאר באוסטרליה. הוא הציע לי הצעות עסקיות שונות, ואף הסיע אותי אל משק־עופות משגשג שחיפש שותף. הוא הציגני שם כ“פטר קרפיץ”, מהגר חדש. העמדתי פנים כמתעניין בעיסקה. למעשה, ידעתי שלא אוכל לעשות צעד כלשהו בטרם אפגש עם נציגי השלטונות ואקבל מהם הבטחת מחסה.

בעייתי העיקרית היתה – משפחתה של דוסיה שנשארה במוסקבה: הורים, אחות ואח. מר יהיה גורלם, אם נחליט לערוק. היססתי לשאול את אשתי מה דעתה בשאלה גורלית זאת. אבל בהדרגה נתגבשה בלבי ההחלטה לבקש מקלט מדיני באוסטרליה, ויהי־מה. החילותי מכין עצמי למקרה שדוסיה תחליט להיפרד ממני ולחזור למוסקבה. במקרה כזה, ייגזר עליה להתנכר לי ולמעשי, להוקיעני כבוגד. התנכרות כזאת נכפּית על אדם הרוצה להמשיך ולהתקיים ברוסיה, לאחר שאחד משארי־בשרו חטא למשטר.

בפגישתי הבאה עם ביאלוגוסקי הייתי כפרי בשל. למראה תמונה של מאלנקוב בעתון, התזתי בחמת־זעם: “הבט על האיש הזה! הוא וכנופייתו חיים בפאר צארי, בעוד המוני האזרחים ברוסיה, נמקים ברעב! 3 מיליוני רוסים סרבו לחזור למולדתם אחרי המלחמה, מכיוון שחיו טוב יותר במחנות־השבויים הנאציים! אין איש בטוח שראשו יישאר על כתפיו ברוסיה. ראה מה עשו לבריה, שהתמחה ברצח המונים! מדוע נגזר עלינו לשפוך תמיד איש את דם אחיו? והשגרירות שלנו היא רוסיה בזעיר־אנפין: תככים, עלילות־שוא, קנאת־חינם! אין אנו מצליחים להשלות איש. הדיפלומטים הזרים יודעים מה מתרחש אצלנו. שמע, ווֹלוֹדיה, החלטתי להישאר כאן ולפרסם ספר שיוקיע אותם! אעשה זאת, ואפילו יהא זה המעשה האחרון בחיי!”

מיודעי מזג לי כוס משקה ולא אמר דבר. היתה זאת נקודת־המיפנה. אחריה בא מאורע מכריע שני:

ב־24 בדצמבר נתהפכה מכוניתי בריחוק־מה מקאנבּרה, ועלתה באש. נסרטתי ונחבלתי, אך לא נפצעתי קשה באותה תאונה. מיודעי האוסטרליים מיהרו לבקר אצלי או לשלוח מברקי איחולים להחלמה מהירה. לא כן עמיתי בשגרירות. יחס בלתי־אנושי זה פגע בי קשות. והכריע עוד יותר את כפות המאזניים. היה זה הרגע הפסיכולוגי הנכון לנקיטת צעד־יוזם מצד האוסטרלים. והם עשו זאת.

ד“ר בקט הזמינני לארוחה בביתו. אחרי שקינחנו את הסעודה בקפה, יצאה מרת בקט את החדר, ואני נותרתי לבדי עם בקט וביאלוגוסקי. הם החלו דנים מיד בבעיות הישארותי באוסטרליה. היה ברור להם שאם תיכשל התכנית לפני הגשמתה, עלול אני להיירות. הבהרתי לד”ר בקט שעלי לקבל מקלט מדיני ושומר־ראש של שרות הבטחון האוסטרלי. ביקשתי להיפגש באורח סודי ביותר עם אחד מאנשי השרות הזה, שיידרש להזדהות בפני. ד"ר בקט גילה לי, כי הוא מכיר את מר ריצ’ארדס, איש שרות הבטחון בסידני, וכי יוכל להפגישנו.

אחרי שיחתי זאת, לא יכולתי לעצום עין בלילות. זכרתי את גורלו של טרוצקי, שנרצח במקום מקלטו במכסיקו הרחוקה, בידי שליחו של סטאלין. זכרתי מקרים אחרים שהעידו על ידו הארוכה של העונש המוסקבאי. ידעתי איזה גורל צפוי לי אם ייוודעו פרטי שיחתי זאת לשגרירות.

בשבת, 27 בפברואר 1954, עשיתי את הצעד שאין ממנו נסיגה. בשעת 6.30 בערב ישבתי בדירתו המפוארת של ד"ר ביאלוגוסקי בסידני, ושמעתיו אומר בטלפון: “כן, הידיד נמצא כאן ורוצה לראותך. בעוד 20 דקות? בסדר!” את 20 הדקות הללו הקדשתי להתרכזות צלולת־דעת במצבי ובצעדי הבאים, וזאת כדי להימנע מנפילה בפח כלשהו. ידעתי: מהמורות אורבות לי בכל צד.

נשמעה נקישה בדלת, מר ריצ’ארדס נכנס והוצג הפני. הוא אמר: “אני ראש שרות־הבטחון בעיר זאת. בודאי תרצה לראות את תעודתי”. בחנתי בעיון את שני המסמכים שהגיש לי, ואחרי שהחזרתים לו, בחנתי במבטי אותו־עצמו. הוא היה מוצק־גו, יפה־תואר, שחרחר. קולו היה מתון ומעשי, משרה בטחון. ובכן, כך נראה איש ה“מקצוע” שמעבר למיתרס!

עמדנו זה מול זה – רב־המרגלים הסובייטי באוסטרליה ואיש שרות־הבטחון האוסטרלי בסידני, והחרשנו דקות אחדות. גופי נשטף זיעה בחשבי על ההסברים שיידרשו במוסקבה לפגישה מעין זו – אם תיוודע.

“האם עלי לקבל לאשורם את דבריו של ד”ר בקט, שברצונך להישאר באוסטרליה?" שאל ריצ’ארדס, נענעתי בראשי בחיוב ואמרתי: “הבעיה העיקרית היא אשתי. אשתדל לשכנע אותה להצטרף אלי – אך אפילו תסרב, אעשה אני את הצעד הזה. אבל לשם כן עלי לקבל הבטחה מהימנה להגנה על חיי, ולסיוע בפתיחת דף חדש בחיי בארץ זאת”.

מר ריצ’ארדס הבהיר לי שאינו מוסמך לדבר בשם ממשלתו, אך יש ביכולתו להבטיח לי מקלט מדיני. “למעשה, כבר דאגנו לכל הדרוש”, הוסיף, “האם תרצה לחתום על בקשת המקלט המדיני ברגע זה?” הוא הושיט אלי גליון־נייר, בו נכתב באנגלית וברוסית: “אני מבקש מקלט מדיני באוסטרליה, וזאת מרצוני החופשי”.

נדתי בראשי ומלמלתי: “לא, אחתום כאשר אבוא”. ידעתי כי אם יפול תצלום של פיסת־נייר זאת לידי מוסקבה, דקה אחת בלבד לפני שאעבור את המיתרס, תהיה זו שקולה כנגד פסק־דון מוות. אמרתי לריצ’ארדס, כי בכוונתי לערוק באמצע חודש מארס. “אוכל לומר לך מראש מה תעשה השגרירות שלי במקרה כזה: היא תפנה אל המשטרה שלכם בבקשה למצוא אותי, ויתרצו את בקשתם בהבעת החשש שמא נטרפה עלי דעתי, או שלחתי יד בנפשי. הם יאשימו אותי בביצוע פשע כלשהו על פי החוק הסובייטי, ויבקשו שתחזירו אותי לידיהם”.

ריצ’ארדס נענע בראשו, כאומר שהכל ידוע לו וכבר הובא בחשבון. אך הוא אמר: “עליך להבין, שממשלת אוסטרליה תרצה לוודא את טוהר מניעיך בעניין העריקה”.

“ציפיתי לדרישה כזאת”, עניתי לו. “אני מוכן לספר את כל הידוע לי על מעשי הממשלה הסובייטית באוסטרליה. ואני יודע הרבה – תוכל לסמוך על דברתי”.

נפרדנו בידידות ובהתרשמות הדדית חיובית. עוד באותו ערב קיבלתי קריאה טלפונית שהבהירה לי, כי שרות הבטחון האוסטרלי שוקד על בטחוני. הדובר האלמוני אמר לי כי פלאטקאס, איש השרות החשאי הסובייטי האחר בשגרירות, נראה בקרבת בית־המלון בו התאכסנתי. ערנות זאת של האוסטרלים עודדה אותי מאד. בשלושת השבועות הבאים לא ראיתי כל עילה לבהלה. המשכתי בעבודתי השגרתית עד ל־19 במארס, עת נפגשתי שנית עם ריצ’ארדס בדירת ביאלוגוסקי. ריצ’ארדס אמר לי, כי כבר אושרה הקצבה בסך 5000 לירות אוסטרליות למטרות שיקומי לאחר שאשתקע שם. אני, מצדי, פירטתי את תכנית הבריחה שלי, וביקשתי בכל לשון של בקשה שריצ’ארדס יעזור לי בשכנוע דוסיה לערוק עמי. מבחינה דיפלומטית, לא יכול היה להענות לבקשתי זאת, אין זה, “מישחק הוגן לפתות אישית איש־שרות זר”. על כל פנים, הבטיחני ריצ’ארדס לדון בדבר עם הממונים עליו.

למחרת ישבתי בגן ציבורי וקראתי עתון. ריצ’ארדס עבר מאחורי ונתן לי את האות המוסכם שהשטח פנוי. הלכתי לאטי בעקבותיו אל בנין־משרדים סמוך, עלינו במעלית וכך הגענו לדירתו. בדירה זאת הייתי בטוח מכל רע. ללא הקדמות, שאל אותי אם אוכל למסור פרטים על אוסטרלים שמסרו לרוסים ידיעות העלולות לפגוע בבטחון המדינה. עניתי לו שאיש אינו יודע את כל השמות, אך רבים מהם ידועים לי, וכי אספר הכל לאחר שאקבל מקלט מדיני. “גם אשתי יודעת הרבה, ובודאי תסכים לספר הכל, אם היא תישאר כאן”, אמרתי – כרמז גלוי לרצוני העז שיופעל עליה לחץ כלשהו. אך ריצ’ארדס הוסיף לפקפק באפשרות כזאת.

כאשר חזרתי לקאנבּרה, נסע אף ריצ’ארדס לשם ונרשם כאורח במלון קינגסטון, הנמצא לנוכח השגרירות הסובייטית. “הממונה עלי מתגורר אף הוא כאן”, אמר לי, אך לא הפגיש אותי עמו.

פעמים אחדות נפגשתי עם ריצ’ארדס בקאנברה – במכוניתו. הייתי אופטימי. הכנותי לבריחה עם המסמכים החשובים נשלמו, ואיש לא נראה כחושד בי. מכיוון שב־3 באפריל עמדו להגיע לסידני מספר שליחים ממוסקבה, הצעתי להיפגש עמם שם וללוותם בדרכם לקאנברה, כדי לסחוט מפיהם את הידיעות ה“טריות” ביותר לפני בריחתי.

למחרת, בליל 31 במארס, איחרתי בשעתיים למיפגשי עם ריצ’ארדס. האיחור נגרם בגלל ישיבת חברי המפלגה הקומוניסטית בשגרירות. היתה זאת ישיבה סוערת, בה הטיח השגריר בפני דוסיה: “חברה פטרוב, מוסקבה יודעת הכל על אודותיך. יודעים איזו ציפור את!” הוא דרש למחוק את שמה מרשימת חברות־המפלגה בשגרירות הראויות לשבח בעבודתן. לכאורה, עניין של מה־בכך – אך אנו ידענו את מלוא משמעותו.

בבוקר המחרת, בבואי למשרדי השגרירות, ביקשני פקיד־הצופן הראשי להיכנס לרגע אל משרדו. הוא הגיף את הדלת ואמר לי בנימה רצינית מאד: “חבר פטרוב, ברצוני להעיר לך בענין חמוּר. אמש ערכנו, השגריר ואני, בדיקה בכספות, בכספתך גילינו מסמכים שאסור שיימצאו שם”.

מסמכים! חשתי מחנק בגרוני. “איזה מסמכים, חבר?” שמעתי את עצמי שואל, וכבר בצבצו אגלי־זיעה על מצחי.

“טיוטות של מברקים וחומר סודי אחר שמקומו לו ידענו, בכספת הקונסולרית שלך”.

חשתי בהרווחה עצומה. אם כן, מדובר בכספת הקונסולרית ולא בכספת האחרת שבה הסתרתי את המסמכים הסודיים, אותם היה בדעתי למסור לידי השלטונות האוסטרליים! אף על פי כן, היה מצבי חמור למדי. מיהרתי לומר בנימה נעלבת: “אבקשך להחזיר לי מיד את המסמכים האלה. אני עובד עליהם כעת!”

“הם בידי השגריר”, השיב.

נחפזתי אל השגריר, והלה נראה כמצפה לבואי. פניו הביאו סיפוק רב. “האם מסמכים אלה הם שלך, חבר פטרוב?” שאלני בלגלוג. היו אלה תזכורת מטעם המפלגה הקומוניסטית האוסטרלית בדבר שיפור פעולותיה של ליגת הידידות אוסטרליה־רוסיה ומספר טיוטות־תשובה למכתבים. בהיותי עייף ומדוכדך, הכנסתים אמש לכספת שבמדור הקונסולרי, במקום לכספת של המסמכים הסודיים, כאמור בתקנות־הקבע.

“עלי לדווח למוסקבה על רשלנותך”, אמר השגריר בחומרה. מלים אלה חתמו באורח סופי והחלטי את החלטת העריקה שלי. דו"ח כזה ישמש נשק קטלני בידי אויבי, ועלול להשליכני לכלא ל־10 שנים, עם עבודת פרך!

אותו לילה אמרתי לריצ’ארדס, תוך כדי נסיעה אטית בפרברי קאנברה: “אבוא לסידני ב־2 באפריל, ולא אחזור לקאנברה!”

עד לאותה עת לא גיליתי לדוסיה את תכניתי. בלאו הכי, שימשה מטרה להתקפות תכופות, ופחדיה עלו על פחדי־שלי. מנוי וגמור היה עמי לא לסבך אותה בהחלטתי. כאשר יצאתי לסידני, לא ידעה שאין בדעתי לחזור, וכן לא ידעה שתיקי הכיל מסמכים סודיים ביותר.

מסמכים אלה הגיעו לידי תוך סיכון של ממש. חרף היותי איש השרות החשאי, לא יכולתי להניח ידי עליהם בלי ידיעת אנשי השגרירות. תקנות הבטחון בסגל הדיפלומטי הסובייטי הוחמרו ביותר אחרי בריחתו של גוזנקו. שעות רבות של פחד ביליתי בחדר אפל בקאנברה, בצילום הדו“חות שעמדו להישלח למוסקבה, כדי שאוכל למסרם לידי מיטיבי האוסטרליים. שלב זה של תכניתי דרש תכנון מדוקדק, שכן שיטת העבודה הרוסית דורשת השמדת מסמכים סמוך להתקבלם והשמדת טיוטות מיד לאחר שיגור ההעתק הגמור. כדי לגייס מסמכים בני־ערך בשביל האוסטרלים, התחלתי מביא אל התנור שבשגרירות צרורות של ניירות בגודל ובצבע זהים לזה של המסמכים הסודיים, ובהעלותי את אלה באש הייתי מודיע לדוסיה, מזכירת המחלקה: “הנה הולכים לעולמם מסמכי 1952”. בלי לחשוד כלל, חתמה דוסיה על אישור הדו”ח בדבר השמדת המסמכים, אשר נשלחו למוסקבה… פרט זה תוכנן כדי שעם עריקתי לא יידעו הרוסים, כי לקחתי עמי מסמכים סודיים.

את מעטפת המסמכים טמנתי בכספת המיוחדת בה שמרה דוסיה את כספה ומסמכיה. עתה ידעתי כי צדקתי בצעדי זה: השגריר לא העלה על דעתו לפתוח לביקורת את הכספת הפרטית הזאת.

עתה הוטל עלי להוציא את המסמכים מהשגרירות. לעת ערב נקבע לי מיפגש עם ריצ’ארדס, והיה עלי להיות חופשי לגמרי. בשעת בוקר מוקדמת, כאשר היו הכל עסוקים במלאכת־יומם, הוצאתי את המעטפה הצהבהבה מהכספת, טמנתיה מתחת לכתונתי, לבשתי את מקטורני ויצאתי לאטי אל הרחוב. צעדתי בכיוון לדירתי. בדרך פגשתי שתיים מנשי הפקידים בשגרירות והחלפתי עמן ברכות שגרתיות. בהגיעי לביתי, הצפנתי את המעטפה מתחת למזרן, השארתי את כלבי בבית, ליתר בטחון, וחזרתי למשרדי. הייתי רגוע. החלטתי נתגבשה, והושלט סדר ברגשותי.

לפני לכתי לישון עטפתי את מעטפת המסמכים הגנובים בגליון “פראבדה”, הכנסתים לתיק שהכינותי לנסיעה הרשמית (והבלתי־רשמית‎) לסידני, ושכבתי במיטתי. שנתי נדדה מעיני אותו לילה, ובכל זאת חשתי בבוקר רעננות בלתי־רגילה, שלא נעלמה מעיני אשתי. צריך הייתי להקפיד להיפרד ממנה כבכל יום, לבל תבחין שפרידה זאת שונה מקודמותיה. כשהופיעה המכונית שנועדה להוליכני לשדה־התעופה בקאנבּרה, נחפזתי אליה, לופת בידי את תיקי, וקראתי אל דוסיה מעבר לשכמי: “אחזור בשבת, או יום א', לכל המאוחר!”

ריצ’ארדס טס עמי באותו מטוס, אך התנכרנו איש אל רעהו. בהגיעי לסידני הודעתי טלפונית לביאלוגוסקי כי אלון אצלו בלילה, וניגשתי להסדרת בואה של המשלחת הרוסית שעמדה להגיע בדרך הים בבוקר המחרת. רק אז ביקרתי בדירתו של ריצ’ארדס וחתמתי על הבקשה הרשמית למתן מקלט מדיני. או־אז הופגשתי עם הממונה על שרותי הבטחון, קולונל ספּריי, שהפתיעני בהתנהגותו הענווה ומעשיותו התכליתית. הגשתי לו את מעטפת המסמכים אך הוא לא בדק אותה מיד. ריצ’ארדס וספּריי עשו הכל כדי שאחוש, כי מתענינים בי כאדם ולא כמרגל שערק. רק אז הצגתי את עצמי בפניהם בתפקידי האמתי, כאיש המ.ו.ד. הסובייטי באוסטרליה.

למחרת קיבלתי את פני המשלחת הרוסית, ולאחר שאיכסנתי אותם בבית־מלון והבטחתי לחזור ולטפל בהם בשעה מאוחרת יותר, הלכתי אל ריצ’ארדס והוא נתן לי את 5000 הלירות שהובטחו לי. בכסף זה עמדתי להתחיל בחיי החדשים – אך משום־מה לא חשתי בהתרוממות־הרוח לה ציפיתי. עריקתי מרוסיה לא גרמה לי לנקיפות־מצפון, שכן שקלתיה שקול היטב והחלטתי היתה רצינית ובוגרת. אך עריקתי מדוסיה הכאיבה לי מאד. “הם יירו בה!” אמרתי לריצ’ארדס ברגע של דכדוך. “אני יודע שהיתה רוצה אף היא להישאר כאן, אך לא יכולתי לדון עמה בפרטי הצעד הזה, מחשש האוזניים שלכותל – מכשירי־האזנה וכיוצא בהם”.

כעבור זמן־מה שאלתי את ריצ’ארדס בעצבנות: “מדוע אינכם חוטפים אותה? עליכם להציל אותה ממוות ודאי!”

אך ריצ’ארדס הסביר לי באורך־רוח, כי הדבר אינו אפשרי, וכי עליה לבקש מקלט מדיני בטרם יוכלו לעזור לה. החילונו דנים באפשרות יצירת מגע עמה כדי לעמוד על כוונותיה ולהציע לה אפשרות של מקלט. לבי אמר לי שהיא עצורה בתחומי השגרירות ובקרוב תוחזר למוסקבה, למשפט־בזק.

כתבתי אליה באמצעות יחידת־הקשר של משרד־החוץ האוסטרלי. הודעתי לה כי שלום לי וכי ברצוני להיפגש עמה. פקפקתי אם יימסר מכתבי לידיה ואם תאושר פגישה בינינו. חששותי נתאמתו. לא ניתן לה לפגוש איש. לבסוף נודע לי מועד שילוחה למוסקבה משדה־התעופה מאסקוט. לבקשתי הנמרצת, נעשו הכנות לקראת האפשרות שהיא תרצה לפגשני בשדה־התעופה. כאשר הגיעו מכוניות השגרירות הרוסית ודוסיה החלה צועדת בין שני גברתנים מן השגרירות אל המטוס, שכבתי על מזרן קפיצי, מכוסה בשמיכה, במשאית סמוכה, מוכן לזנק אל אשתי ברגע הנאות. הנהג והשומר אמרו לי שאין סיכוי ליצירת מגע עם אשתי: הקהל המשולהב ששמע את פרטי הפרשה, צבא על המסלול ויצר מחסום חי. דוסיה המריאה, איפוא, לדרווין.

דרווין היתה תקוותנו האחרונה. עבר עלי לילה נורא. עם שחר השיג קצין־בטחון קשר טלפוני עם דרווין – ולתדהמתי הגדולה ניתן לי לשמוע מעברו השני של הקו את קולה של דוסיה.

“דוסינקה!” קראתי, ושטחתי את תחינתי שתישאר באוסטרליה. לא היה סיפק בידה להשיב לי. שמעתיה זועקת מרה: “לא! לא!” והקו נותק בטריקה. לבי אמר לי, כי זה הסוף. הנחתי את השפופרת על כנה ביאוש קודר. אולי לא האמינה, כי אני הוא הדובר אליה? גם בני לוויתי דוממים היו ומדוכדכים.

לאחר שעה קלה טילפן קצין־הבטחון בשנית לדרווין ושאל מה קרה. קולו היה מעשי, יבש, נמרץ. לפתע לבשו פניו ארשת של ילד שהופתע על ידי מתנה נפלאה. הוא חדל להיות איש־בטחון קר־רוח, וצעק בעליצות: “היא נשארת! היא נשארת!”

לאחר מכן הוחוור לי, כי דוסיה רצתה מלכתחילה להישאר באוסטרליה, אך מלוויה מן השגרירות לא איפשרו לה להגיש בקשת מקלט מדיני. ביאושה הרב תלשה עצמה מידיהם בשדה־התעופה בדרווין, והחלה נמלטת לעבר קצין־בטחון אוסטרלי שעמד בסמוך למסלול. הרוסים החלו דולקים אחריה והיא איבדה נעל במרוצתה, אך זרועותיהם אחזו בה דקה קצרה אחת לאחר שהיא נפלה על צוארו של קצין־הבטחון האוסטרלי. עתה נמצאה בחסות ממשלת אוסטרליה!