גבולות בינלאומיים, הגבלות וסייגים שימשו מאז ומתמיד גורם־מדרבן לתחבולות בריחה. מכל בעלי־החיים, דומה כי האדם הוא שוחר־החירות הגדול ביותר. וטרם נמצאה דרך למנעו מבריחה ממקום שאינו נראה לו. שנות הששים של המאה העשרים ראו הוכחה חותכת לכך בגרמניה.
חלוקתה של גרמניה אחרי מלחמת־העולם השניה לפלג המזרחי, הנתון למשטר קומוניסטי, ולפלג מערבי, המצדד עם המערב, גרמה לזרימה מתמדת של בורחים בשני הכיוונים – אם לשם איחוד־משפחות, אם מתוך סלידה מאידיאולוגיה אחת ורצון לחיות בחסות האידאולוגיה האחרת, ואם מתוך שלל טעמים ונימוקים אחרים.
כדי למנוע בריחת תושבים מן המזרח מערבה דרך ברלין המערבית, הקים ראש־ממשלת גרמניה המזרחית, אוּלבּריכט, בחודש אוגוסט 1961, חומת לבנים וחוטי־תייל. חומה זו, באורך ארבעים קילומטרים בקירוב, נועדה לשׂים קץ ל“הקזת הדם” שגרמה לבריחת יותר משני מיליוני תושבים ממזרח גרמניה אל מערבה מאז 1953.
אחרי הקמת החומה, נעשתה הבריחה קשה לאין ארוך – אך היא לא פסקה לגמרי, שיטות הבריחה היו רבות ומגוּונות עד למאד:
להקת קרקס עברה מן המזרח מערבה בתהלוכת־פאר רעשנית וראוותנית, בנוסח תהלוכות הפרסום של קרקסים מאז ומעולם. בתופים ובחצוצרות נעה השיירה לאט אך בהתמדה, על כלובי החיות שלה, מיתקני־הבידור וכל השאר, ועברה את הגבול לעיני הזקיפים המזרח־גרמניים הנדהמים ומוכי־ההפתעה.
אב אחד שריין את מכוניתו בלוחות פלדה ופרץ דרך החומה עם אשתו ומשפחתם, כשהזקיפים ממטירים עליהם אש, ללא הועיל.
נהג־קטר מזרח־גרמני לא בלם את הרכבת שלו בתחנה האחרונה במזרח, ועבר עם כל הרכבת מערבה. הרכבת ונוסעיה הוחזרו, אך הנהג נשאר במערב.
בכפר גליניקה השוכן בלב השדות, בפאתיה הצפוניים של ברלין, בשטח הקומוניסטי, בוצעה בריחה “משוכללת” יותר. קבוצה קטנה של אנשים שהחלטתם נחושה לברוח מערבה, זממה להערים על חומת אולבריכט, שבאותו אזור נבנתה משני גדרי־תיל מפוטרלים על ידי זקיפים חמושים בתת־מקלעים. דרך הבריחה: מתחת לגדר…
צריף־עץ ריק ניצב בריחוק שבעה מטרים מן הגדר. אט־אט הובאו אל תוכו אתים ומעדרים, והוחל במלאכת החפירה דרך קיר המרתף. החול היה רך, והחפירה היתה קלה – אבל רק אדם אחד יכול היה לעבור בראש המנהרה הצרה. האחרים סייעו בידו בשיטה הבדוקה והמנוסה ששוכללה בידי שבויים בריטיים במחנות־השבויים של גרמניה במלחמת־העולם השניה: דליי החול התחוח הועברו מיד ליד אחורה, ואילו בכיווּן ההפוך הועברו סמוכות־עץ לחיזוק כותלי המנהרה. חפרו רק בשעות היום, עת קולות החפירה נבלעו על ידי רעם מנועי המכוניות שעברו בדרך הסמוכה.
מקץ שבועיים הגיעה המנהרה אל סובך שׂיחים בריחוק שלושים מטרים מן הגדר, בתוך האזור הצרפתי של ברלין המערבית. המשפחות שהשתתפו במזימה החלו מגיעות אל הצריף ביחידים ובזוגות, והתכנסו במרתף. בסך הכל היו שם עשרים ושמונה איש, לרבות שלושה ילדים וישישה משותקת־למחצה בת 71. כל אחד מן הבורחים הורשה לשאת עמו חבילה אחת; כלב־טיפוחים הושאר מאחור מחשש שמא ינבח ויסגיר את הבורחים.
כאשר היה הכל מוכן, זחל גבר אחד קדימה, לראות אם השטח פנוי. עם קבלת האות ממנו, יצאו האחרים בעקבותיו, בזה אחר זה.
שלטונות מזרח־גרמניה לא ידעו פרשיה זאת, עד שקראו על אודותיה בעתונות. גם אז ידעו רק חלק מן האמת, מכיוון ששלטונות מערב־ברלין הטעו במזיד את העתונאים באשר לתיאור שיטת הבריחה. גירסה אחת אמרה, שהבורחים חתכו את התייל… ברם, אחד העתונאים הזריזים־יותר הצליח לסחוט את האמת מפי אחד הבורחים, ובחריצותו הרבה פירסם זאת ברבים. מעשה זה גרם לחסימת1 המנהרה ומניעת בורחים אחרים מהשתמש בה, וכן הגברת הערנות של פטרולי הגדר גם לגבי המתרחש מתחת לרגליהם.
בחודש מארס 1962, כחודש אחרי פרשת המנהרה, אירעה בריחה מקורית יותר. הפעם היתה הסיבה: אהבה. גיבור הפרשה ברנד שמיד, בלונדי כחול־עיניים בן 21.
שלוש שנים לפני כן, בגיל 18, נכח ברנד בפסטיבל ספורט שנערך בלייפּציג, בגרמניה במזרחית. באחד הימים, בשעת יציאה מן האיצטדיון, הטילה אחת המתעמלות ממזרח־גרמניה את טבעת־ההתעמלות שלה על צוארו של ברנד. הכל צחקו – ואילו ברנד נשאר רציני: הוא נתאהב במבט ראשון במתעמלת השובבה, מריה הולשר.
אחרי הפסטיבל חזר ברנד לביתו במנהיים, שם עבד בבית־חרושת; אולם לבו הוסיף לנהות מזרחה, אל מריה. הוא התכתב עמה, חסך כסף ורקם תכניות־נשואין. מריה התכוננה לעקור אל גרמניה המערבית. והנה הקימה גרמניה המרחית את החומה, וזוג הנאהבים נותק ללא־תקווה. אך לא! מסתבר שלא אפסה תקווה מלבם. באמצע מארס 1962 נסע ברנד שוב ללייפּציג, נפגש עם מריה בבית־מרזח ויחד עמה החל מחבל תחבולות־בריחה.
“אולי תיקח אותי במזוודה שלך?” אמרה מריה בצחוק מריר.
ברנד התבונן בגופה הדקיק והקל, וקיבל את הצעתה במלוא הרצינות. “אוכל לנסות”, אמר.
“עזוב שטויות, יקירי”, אמרה מריה. “אם ניתפש, יאסרו אותי לשלוש שנים, ואתה תשב עשר שנים. יאשימו אותך בהברחת אשה למטרות בלתי־מוסריות!”
אך ברנד לא נרתע. הם קנו מזוודת־קרטון חומה שממדיה מטר ורבע על שמונים סנטימטרים על ארבעים סנטימטרים. למחרת נכנסו השניים עם המזוודה הריקה אל אייזנאך, תחנת־הרכבת האחרונה לפני הגבול של מערב־גרמניה. הרכבת נעצרה בתחנה, והשניים נחפזו ועלו עליה. הם נכנסו לתא ריק. ברנד פתח את המזוודה, ומריה נתקפלה בתוכה כשברכיה כפופות וראשה על חזה. ברנד לחץ בזהירות את כתפיה לתוך המזוודה, וסגר את המיכסה בלחיצת־ברך. היא גנחה בכאב כאשר חגר ברנד את החגורות סביב המזוודה, אך נשתתקה במהרה, משהסכינה עם מצבה החדש. ברנד קדח מספר נקבים לאיוורוּר, והציב את המזוודה במסדרון, לא הרחק מן התא. הוא עצמו ישב בתא, מעמיד פני תם.
משטרת־הגבול שסרקה את הרכבת בקפידה, בדקה את תעודותיו של ברנד. שוטר אחד שאל היכן חפציו.
“שלחתי את מזוודתי לפני”, אמר ברנד.
מבטו של השוטר נשלח אל המזוודה הגדולה שבמסדרון, אך הוא לא שאל דבר ועבר לתא הסמוך. מן הסתם הניח שהיא שייכת לנוסע אחר.
בתחנת־הביקורת בווארתה פקדו רמקולים על כל הנוסעים לרדת מן הרכבת עם מזוודותיהם, לבדיקה אחרונה. ברנד קפץ אל הקרפיף וכבר עמד להוריד את המזוודה, כאשר ראה שוטר מזרחי מתבונן בו. היה זה אותו שוטר ששאל היכן חפציו, ואשר ברנד אמר לו כי שלח אותם לפניו למערב! ברגע זה ירד כושי מן הרכבת. ברנד רב־התושיה החליט להסתכן, ובהנחה שהכושי אינו מבין גרמנית, קרא אליו2 : “הרשה לי לעזור לך עם המזוודה שלך!” הכושי הנבוך, שחשב כי ברנד מבקש את עזרתו בהורדת המזוודה הגדולה, הושיט ידו אליה, ויחדיו עברו השניים עם המזוודה על פני השוטר שלא חשד במאום.
ברנד השאיר את המזוודה על הקרפיף המכוסה שלג בגובה ניכּר. אחרי שעבר בשלום את בדיקת ניירותיו בפעם האחרונה, הוא חזר אל הקרפיף כדי לקחת את המזוודה. לחרדתו הרבה ראה כי המזוודה רועדת כולה וכי השלג שירד עליה, נופל ממנה – כה גדולה היתה הצמרמורת שחלפה בגופה של מריה המסכנה מחמת הקור העז (ממדי המזוודה לא איפשרו לה ללבוש בגדים חמים ועבים). בטרם יספיק מישהו אחר לראות זאת, לפת ברנד את ידית המזוודה ורצה להרים אותה בחטף ולהסתלק מן המקום. למגינת־לבו, נקרעה הידית. ביאושו הרב חיבק את המזוודה בזרועותיו, הטיל אותה בחזרה על הרכבת ועלה אחריה.
כעבור דקות מעטות, עברה הרכבת את הגבול. בהיותו בגרמניה המערבית, פתח ברנד את מכסה המזוודה. מריה היתה כחולה מקור ורועדת כעלה ברוח. “הגענו”, אמר ברנד בקול חנוק.
מריה נפלה על צוארו בבכי של אושר, ומבין שיניים נוקשות מלמלה: “תודה לאל… תודה לאל!”
חודשיים אחרי “הבריחה במזוודה”, אירעה שוב בריחה מרשימה מגרמניה המזרחית, לעיני שומרי־הגבול המזרחיים.
איש מן הזקיפים לא חשד כי משהו אינו כשורה, כאשר באחד הבקרים של ראשית יוני הרימה ספינת־הטיולים “פרידריך ווֹלף” את עוגנה והחלה שטה לאורך הנהר שפּריי, החוצץ לאורך שלושה קילומטרים בין שני פלגי ברלין. הספינה בת 500 הטונות נמנתה אל “הצי הלבן” הקומוניסטי, ובה נערכו טיולים לחברי־מפלגה נאמנים.
כמנהגה תמיד, נעה הספינה תמיד סמוך לגדה הימנית (המזרחית) של הנהר, לפי שחזקו עליה תמיד הוראותיהם של שלטונות המזרח, להתרחק מן הצד המערבי של העיר.
לפתע סטתה הספינה מנתיבה ושטה לרוחב הנהר, ישר אל השטח האסור. שומרי־הגבול פתחו מיד באש מן הגדה, ממזח שנזדקר לתוך הנהר, וכן מגשר בריחוק מאה מטרים משם, – ברי היה כי סטיה כזאת מעידה על בריחה חדשה.
השוטרים לא טעו. בעקבות בורחים שהערימו על גדר־התייל על ידי מנהרות ושאר תחבולות, נמצאו עתה בורחים שבחרו בנתיב המים הגדול. בספינת־הטיולים נמצאו ארבעה־עשר בורחים, שמונה מהם עובדי “הצי הלבן” והנותרים – נשים וידידות, וכן תינוק בן חמישה חודשים.
בלילה שקדם לבריחה נערך השלב הראשון שלה: הטבּח והדייל ערכו נשפיה בספינה, והשקו לשכרה את קברניטה ואת המכונאי שלה. אחרי כמה שעות של שמפניה, בירה, ווֹדקה וריקודים, הלכו הקברניט והמכונאי לישון, הקברניט נעור משנתו רק למשמע היריות.
הכדורים פגעו בכל חלקי הספינה, אך הבורחים התכוננו לאפשרות כזאת ושריינו בלוחות־פלדה את תא־הנווט, בו עמד מכונאי בן 19 ושמו בודו. מתחת לסיפון התכווצו במתיחות חבריו־לבריחה.
בודו נעץ את חרטום הספינה בגדה המערבית של הנהר, ובחסות אש מקלעיהם של שוטרי המערב, נמלטו הנוסעים מן הספינה.
הקברניט הזועם עלה בעצמו אל תא־הנווט, והחזיר את הספינה מזרחה.
בעוד שלטונות המזרח רוטנים על הבריחה הזאת, נתגלתה רשת־הברחה שפעלה במשך זמן רב ונוהלה בידי… סטודנטים. הצעירים הקימו את ארגון־המחתרת שלהם, שכונה בהיתול “משרד־התיירות”, כדי להערים על גבולות ושומריהם ולאפשר לבני המזרח לעבור מערבה בכל הדרכים, לרבות זחילה לאורך צינורות־ביוב.
רשת זו נולדה ב־13 באוגוסט 1962, כאשר הוקמה חומת אולבריכט. שבעה סטודנטים מאוניברסיטת ברלין המערבית הגיעו לכלל מסקנה, שאין זה הוגן כי חבריהם־ללימודים הגרים בברלין המזרחית, ינותקו מלימודיהם בגלל החומה החדשה. תוך שתיית בירה וקפה בבית־קפה של סטודנטים, נרקמה תכניתם הנועזת להחזיר את תושבי המזרח אל ספסלי־הלימודים. “משרד־התיירות” החל פועל זמן קצר אחרי־כן.
אנשי “המשרד” חיפשו בברלין המערבית קרובי־משפחה וידידים של הסטודנטים המזרחיים המנותקים. מידי הקרובים והידידים לוקטו תצלומים של אותם סטודנטים שרצו לברוח מערבה. אחרי־כן נערך חיפוש אחרי צעירים ממערב ברלין שדמו לסטודנטים המזרחיים, והללו נתבקשו גלויות להשאיל את תעודות־הזיהוי שלהם למען יוכלו בני המזרח לעבור מערבה בהציגם עצמם כתושבי ברלין המערבית. התחבולה הצליחה יפה, עד ששלטונות המזרח אסרו על תושבי המערב לעבור מזרחה. איסור זה מנע בעד תושב של מזרח ברלין, את האפשרות לטעון, כי הוא איש המערב שבא לביקור במזרח ונמצא בדרכו חזרה לביתו…
ברם, בעוד “המשרד” פועל בהצלחה, הוברחו לא רק הסטודנטים המזרחיים, אלא גם משפחותיהם וידידיהם… במשך זמן רב עברו תושבים מן המזרח מערבה על ידי הצגת תעודות “שאולות” בנקודות־הביקורת של הגבול. כאשר הוחמרו ההגבלות, נעשתה ההברחה נועזת יותר: אחד הסטודנטים לכימיה התמחה בזיוף חותמות, כשהוא עושה זאת בגפרורי־עץ מחודדים (“אין טובים מהם”, טען).
כאשר הוחמרו ההגבלות עוד יותר, ואי־אפשר היה עוד להשתמש בתעודות מזוייפות, החלו אנשי־ה“משרד” להעביר את “לקוחותיהם” מתחת לפני האדמה – דרך הביוב המתמשך מתחת לחומה. היה צורך להרים מיכסה־ביוב שמשקלו ששים קילוגרם, וללכת בעקבות מורה־דרך לאורך הביוב שגובהו כמטר וחצי. היציאה בוצעה באזור המערבי של העיר, מתחת למכונית שחנתה על גבי פתח־ביוב אחר.
באחד הימים גילו שוטרי הגבול המזרחיים את פתח־הכניסה, הטילו פנימה רימוני־עשן, ואחרי־כן מתחו מחסומי־תיל בצינורות־הביוב3, לאורך הגבול. פעולה זו חיסלה סופית את פעולות “משרד התיירות”. הסטודנטים חזרו אל לימודיהם בהרגשת סיפוק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.