(מאתים שנה להולדתו)

צדק אד“ם הכהן בהערכתו את רנה”ו, בחרוזו:

“אַךְ הוּא לִשְׂפַת עֵבֶר אָמַר: הִגָּלִי!”

נסבה היתה זאת מאת הגורל, ויותר מזה מתכונתו האישית, שנפתלי הירץ ויזל יהיה אבי ספרות־ההשכלה, אבי הספרות החדשה – כלומר: המפלס לשפה העברית, להקדושה, דרך לשמוש חוּלוני.

נסבה היתה זאת מההיסטוריה. כשנולד נ. ה. ויזל, היה משה חיים לוצאטו בן שמונה עשרה. זה עתה פלט את הדרמה “מעשה שמשון”. והוא כולו מין וֶזוב בעצם התגעשותו, בעצם לבת היצירה, אבל הדור היה באותה שעה רחוק מרמח“ל. הוא, שביסודו היה מיסטיקן לא נקלט כראוי בתקופה הרציונליסטית, שהאידיאל שלה היה רק השכל, ההשכלה, הנגוד להזיה המחריבה, שסִמל אותה שבתי־צבי. היצירות האיתנות של רמח”ל עברו על דורו בלי הרושם הראוי. רק מאה שנה לאחר הוָצרה נתגלתה הדרמה “מגדל עוז”. ההשכלה שהחלה צומחת זה עתה, כאילו דלגה על הופעה מיסטית זו ששמה רמח“ל. היא לא שמשה לה ליסוד מוסד. “שלטון השכל” היה האידיאל של הדור, וגם היתה זו מצות השעה. מצד אחד: עוד לחשה ההזיה של המקובלים כגחלים מבעד גל של רמץ, והחסידות נבטה ועלתה. ומצד שני: השתרשו בערות ואמונות־תפלות בתוך ההמונים. לתורת ה”נגלה" נזקק הדור הנאור. ה“באור” של התורה, שיצא מהאסכולה של מנדלסון, כאילו בא לשובב את ה“שיות הפזורות” מכל נתיבות־התוהו. הרמבמ"ן, במלוא כובד אישיותו וגדלה, העמיד עצמו בתור בַלֶם, החוסם בעד זרמי התנועות המיסטיות, לבלי ישטפו ולבלי יגרפו הכל בדרכן.

נתּן לשער, בלי הגזמה, שאילו הושתתה ספרותנו החדשה על רמח"ל, כי אז היתה לשירתנו קפיצת־דרך בכל חזיותיה – והיו מפולשים האופקים לכל העברים.

אבל החיים יש להם חשבונם והגיונם הם. והיה אז מן ההגיון לצאת ממערבולת המסתורין שבעביָם הועם זהב השכל. לאחר ההמראה בשחקים עד כדי סחרחורת הראש היה צורך למצוא מנוח לכף הרגל, לשמוע לשכל מלים. הדור היה זקוק לתורת ה“נגלה”. ומשאת־נפש זו של התקופה נתגשמה באישיותו של ר' נפתלי הירץ ויזל.

רנה“ו זכה להיות יוצרה של ספרות־ההשכלה. באשר הוא היה בעל ה”נגלה" שהתקופה נזקקה לו. אישיות בלי מסתורין, ומחונן בחוש־מציאות חד, שלא טושטש בספרו “דברי שלום ואמת” עד היום. אולם סגולות חשובות אלה, לא הן בלבד הכשירוהו להיות הכַּן לספרות החדשה. סגולה אחת העולה על כולן היתה לו, והיא שהיתה המניע העיקרי ליצירתו הענפה, זוהי: האהבה בלי מצרים ללשון העברית. והיא שעשתה אותו למשפיע הגדול בתנועת ההשכלה, למניח השתות לספרות החוּלונית. תאמרו: והרמבמ"ן? אמנם כן, משה מנדלסון היה אישיות גדולה שאצלה מהודה על התקופה כולה, ורק מכחו נתּנה לתנועה זו דחיפה כה נמרצה. אולם, אין להסיח דעת מהעובדה, שמנדלסון היה לתנועת־ההשכלה שלנו רק מעין שר החוץ. כלומר: יותר, לאין ערוך יותר, משנתן מנדלסון מרוחו להשכלה שלנו גופה, מששִקע עצמו בה – ניזונה היא בעיקר מכבושיו בחוץ, בתור פילוסוף כללי, בתור יוצר סגנון גרמני, שבהם התימרה והתכבדה בשעתה. אך אין לשכוח ביחד עם זה, שהתולדות השליליות של המנדלסוניות בחיינו נבעו בעצם גם מתוך כפירתו שלא מדעת בעתידו הלאומי של עמנו ובחטיביותו. בעצם העובדה, שחשש מנדלסון להפקיד פירות־רוחו בכלי־לשוננו, שהוא היה בה אמן־הסגנון, והלך וסלל כביש למחקר־היהדות בשפה זרה – בפקפקנות פנימית זו בנשמת־חייה של אומתנו, הותרו כבר קוי הכפירה בגורל־חייה העצמי, שלא נרתעו אחור גם בפני חזיון ההמרה. לעומתו ר' נפתלי הירץ ויזל, אם כי כשרונו היה לא־נחשב לגבי זה של מנדלסון, זכה בגלל סגולת־האהבה שקננה בלבו לשפתנו, שלא תגרע אף טפה מהפראת יצירתו. את כל חילו נתן ללשוננו. בהבעת אמון בלתי מוגבל זה לשפתנו – מבלי לזנות אחרי שפות אחרות כאחרים, אם גם בכונה רצויה – הוכח, שבחזיון ספרותי זה גופו משוקע האינסטינקט של הקיום הלאומי ונצחו אשר לא ישקר. זהו בעיקר אשר גרם לנפתלי הירץ ויזל להעשות למיסד הספרות העברית החדשה.

ויזל היה חברו של מנדלסון וגם תלמידו, אם כי היה גדול במספר שנים ממנו. הוא עבד ביחד עם הרמבמ“ן ב”באור" התורה, ועוד לפני הפגשו עמו חבר את ספרו “לבנון”¹, מחקר פילולוגי־פילוסופי, שבו הוא מתחקה על שרשי־הלשון ושמות שונים וכמה מושגים מורכבים. יש לשער, שהונע לזה מתוך צורך החיאת הלשון, אם גם לא בדבור, אלא לתכלית שבירת קפאון הלשון. אך מלבד מה שטפל בעבודות הנזכרות, שאצל תלמידי מנדלסון הנאמנים נהפכו לארכיאולוגיה – הרי היו לויזל יסודות חיוניים, שהם היו מקור־ההפראה העיקרי להשכלה: השירה והפובליציסטיקה. חוללו את הרושם היותר עז, כמעט מהפכה בלבבות, הספרים שלו: “דברי שלום ואמת” ו“שירי תפארת”. שני אלה סמלו כמעט את ארחות־הבטוי של ה“השכלה” החיה: שפור נשמת־האדם מישראל באמצעות השירה, וישור עקמומיות־הלב באמצעות החנוך. וכמה הרפתקאות עדו עליו בגלל מלחמתו לשנוי־הערכין בתקופתו! בביוגרפיה שלו מאת קלמן שולמן מסופר עליו, שבית אביו היה “אוד מוצל מגזרת ת”ח, שניצל לבדו מכל משפחתו מהחרב הרעה של בוגדן חמיל“, אך שפטים יותר נוראים מאבחת חרבו של חמיל נכונו לרנה”ו בצורת חרמות, שמתות ונדויים מצד רבני ישראל, בגלל מלחמתו לשפור החנוך של עמו, בהתוותו לו כוון נורמלי. ואכן, אם ניצל רנה"ו, כעדות שולמן, ממר המות, לא נמלט איפוא בחייו משתין הפולסין – שנועדו לו מהגורל…

נפתלי הירץ ויזל היה בעצם לוחם, למרות “דברי השלום” שלו. הוא היה הראשון, שעסק בעצוב האדם החדש אצלנו, האדם מן הישוב. מנדלסון הרי היה שקוע לעצמו ראשו ורובו בעולם־חוץ, ובפנים הרי המשיך את היחס התיאולוגי או הארכיאולוגי. ולא מנדלסון בלבד, אלא אפילו אדם כרמח“ל, אשר פתח את כל הנקבים והחלולים של הגוף הישראלי, שנסתתמו בעוונות הגלות, הרי במציאות היתה גם אישיותו “תיאולוגית”. רק רנה”ו החל למעשה, לרגלי “צאת דבר מלכות מאת מלך אוסטריה הנאור יוזעפוס השני ללמד בני יהודה כתב ולשון”, לעצב את האדם הישראלי החדש. כי מהפכן היה, אם כי באמצעים איבולוציוניים. שנוי־החנוך תבע, הפיכת הקערה בחיינו. הוא היה הראשון אצלנו, בעל אימפולסים ערים, שהשתחרר בדרך־נס מההפשטה המסורתית חסרת־הדם, וההווה כהויתו היה לו לענין. בו טפל והוא היה נושא ליצירתו. כי היה רנה“ו בטבע פובליציסטן, ותקון ההויה היה לו תכלית־התכליות. ולשם כך התקין ויזל בספרו “דברי שלום ואמת” תכנית למודים מפורטה לפרטי־פרטיה, וחלוקת־שעות מדויקה, וסדרה של ספרי־חנוך שצריכים להוָצר אצלנו בכל המקצועות. “תורת האדם ותורת החנוך לנערי בני ישראל” שלו, אם כי היתה אנושית בכללותה, התבססה בעיקר על העצמיות הישראלית המסורתית. בכל זה היתה לצנינים בעיני כמה רבנים, והתחילו עפות לנגדו אבני בליסטראות מכל העברים. אך רנה”ו לא נרתע אחור, כי אם כסוס אשר יריח מלחמה, השיב מלחמה שערה. חפירות־ההגנה על שדה־קרב זה נשמרו עוד בעינן בספרו “דברי שלום ואמת”. גם הפגיונות ויתר כלי הזין – בצורה של מכתמים וסוניטות המשובצים בספר הנ"ל – עוד לא החלידו ולא ניטל מהם חודם עד היום.

לקול תרועת “דברי שלום ואמת” כאילו הקיץ פתאום ישראל משנת מרמוטא. החל לשפשף באצבעותיו הגרומות את עיניו, ונתחוור לו: שנתעה מני דרך, ששכן עד כה בעולם ההזיה. ואט־אט התחיל מסתמן לנגדו מרחוק שוב הדרך שעזבו מאז, שהנהו שוקק מהמוניות, המוניות…

מִמָּרוֹם שֻׁלַּח אֵשׁ בְּרִגְשַׁת נַפְשֶׁךָ,

וְרוּח אֱלֹהִים מְּרַחֶפֶת עַל שִׁירֵי קָדְשֶׁךָ,

נִטְעֵי עֵדֶן אֵלֶּה אַךְ בְּגַן אֱלֹהִים יִפְרָחוּ!

ככה שר בן־תקופתו בן־זאב על רנה“ו. וזו היתה גם דעת־הקהל כולו. כי למרות ששוטטה רוחו בכל המקצועות, הרי היתה פסגת עצמיותו של רנה”ו: השירה. כי בעיקר היה הוא “המשורר המפואר”. ואם כי יסודיות משכילית היתה בכל יצירתו הענפה, החל מ“הלבנון” שלו, ומבאורו ל“ויקרא”, ו“דברי שלום ואמת” ו“ספר המדות” המופלא (לספר זה ראוי ליחד מאמר לעצמו) וכלה בהקדמות ובסופי־דבר ל“שירי תפארת” החותכים כאיזמלים – מכל מקום בעיקר ספרו “שירי תפארת” הוא הוא שקבָעו בספרותנו כעמוד תיכון בל ימוט.

ספרו “שירי תפארת” הנהו אפּוס גדול בעל ששה חלקים “שכולל שמונה עשר שירים, שכולם מספרים תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה לאבותינו בהוציאו אותם מארץ מצרים וקרבם אל הר סיני”. הספר פותח בלידת משה ומסיים במתן תורה. כבעלי האגדה הקדמונים התכון גם רנה“ו, שספרו ישמש מעין “פירוש” לכמה מקומות סתומים בתורה. “אין מגמתנו בשירי כבוד כאלה לשעשע זולתנו במליצות ערבות לקוראיהם, בצחות הלשון וביופי המאמרים. כל הנאמר הוא בעבור תת דעת לבני גילי להבין בספורי התורה ולקשור בקרסי המליצות מאמריה הקצרים, ומה שראוי להתבונן בהם”. אולם ביחד עם זה שמש לו חומר זה בכמה מקומות ג”כ כלבעלי האגדה רק אמתלא בשביל לחשוף כחו הארדיכלי ועשרו הפיוטי. ויש שידע רנה"ו גם סוד הצמצום שבשירה, טעם התמצית. “בשיר השירים לשלמה, כשצייר עזות האהבה אמר בדרך שיר, כי “עזה כמות אהבה”. השומע משל המות יחרד, וכרגע יבין מן המשל הכל, כי יודע שהמות עז מכל. והנה מלות ארבע אלה בדרך שיר פעלו יותר מהגדות רבות כל היום. ויתרון רב יש עוד בשיר, שבהיות מליו מעטות, בנקל יוחקו בנפש ובכוח הזוכר”.

כן. בלבירינט זה של מליצה, שבאה לבאר פסוקים סתומים, בצבצה פה ושם גם שירה כבושה ועזה, מסוג זה שמהותו הגדיר לנו רנה“ו בטוריו שלעיל. הפרק על דבר “רעואל כהן מדין, שהיו לו שבע בנות יפות, שרבים חפצו קרבתן, והן רחקו מחברתם, כי מאנו לשמוע עגבים מפי לצים”, פרק לא קטן זה נשמר בירקותו האביבית, ובצביונו זה יעמוד לעד. ובכלל, כל הסמנים של ספר, במשמעותה החשובה של מלה זו, נמנו ב”שירי תפארת" – אעפ"י שמלווה אותו הגמגום המליצי. כי בספר גדול, לא בלבד התקופה ההיסטורית שהוא מטפל בה, עומדת חיה לנגד העינים, כי אם גם הדי ההווה שבו נוצר יגונבו מבלי משים לאוזן. וברור: לא ההתעלסות באהבים של מנדלסון עם לסינג היתה הד־החיים של אומתנו באותה שעה, אלא הטורים הבאים היו בטוי־הדור:

תַּעַל נָא שַׁוְעָתֵנוּ אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ,

שַׁוְעַת בָּנִים בָּחַרְתָּ כַּאֲבוֹתָם מִקֶּדֶם.

כִּי זֵדִים נָשְׂאוּ רֹאשׁ, עַל עַמְּךָ סוֹד יַעֲרִימוּ,

שָׂמוּ זֶרַע אֹהַבְךָ רוֹמְסֵי טִיט וָחֹמֶר.

שׁוּר נָא מָה רַב עָנְיֵנוּ, תַחְתִּיוֹת יָרַדְנוּ –

משורר האומה שבאותה התקופה נשא כעמו בשרו בשניו, וכאב ודאב, ויזעק זעקה גדולה ומרה:

לָמָּה כַאֲרִי בַּמַאֲרָב יִטְרֹף עֲנִיֶּיךָ,

לָמָּה בַּצָּרָה הַזֹאת מֵרָחוֹק עָמַדְתָּ? וכו'

קוֹל קָמֶיךָ עולֶה תָמִיד –

אך מעבר להרי החושך הנערמים הכסיף לעינים כמו נצנוץ של שחר.

“כִּי קָרוֹב יוֹם יְיָ, הָרָעוֹת יִתָּמּוּ”.

כעוּבר במעי אמו כבר היה מקופל בספר זה רעיון הגאולה. עצם בחירת הנושא “משה”, סמל הגואל הנצחי, בתור הגבור הראשי של האפוס, מוכיח כמה חזקה היתה הנהיה ל“תחיה”, זו שבאה אחר דור אחד בתור תולדת ההשכלה העברית – בנגוד להשכלת מנדלסון – שנביאה היה נפתלי הירץ ויזל.

לֵאמֹר: הַסְּתָו עָבַר, גִּשְׁמֵי זַעַם חָלָפוּ,

גֶּפֶן יִשְׂרָאֵל תָּנֵץ, שָׂרִיגָיו יִפְרָחוּ,

גַּם אֶשְׁכְּלוֹתֵיהֶם פִּתְאֹם עֲנָבִים יַבְשִׁילוּ.

כאמור, כל הסמנים שמנו בספר גדול ניתנו ב“שירי תפארת”. הדי ההווה היו מנסרים בחלל אוירו. נשמעה אנקה בוקעת שחקים של שלול בשלשלאות, שמכח השַועה האיומה נתפקקו חוליות אזיקיו.

ועדיין קרובים אנו יותר מדאי בזמן ליצירה זו, שנוכל להעריכה כיאות. עדיין מוקפים אנו מאויר התקופה שלאחר ההשכלה, שכל מה שיש בו מרוח ההשכלה פגול הוא בעיניה מלכתחילה. אכן, לאמתו של דבר יש באֶפוס זה השפעה מסגנון גדול ומרומם. השפעה מתקופת קלופשטוק ופוסס, וגם של הֶרדר ולֶסינג, יוצרי ההיקף הגרמני העולמי.

וכיום, ביום־ההולדת המאתים של נפתלי הירץ ויזל, ברור לנו, כי אם אנו נמצאים עתה בארץ־ישראל, והלשון העברית שומה בפינו ובלבבנו, וכל מעשינו עתה מכוונים לנתיבה נורמלית, חוּלונית – הרי חלק לא קטן בחתוך חיינו בצורה כזו, יש לזקוף גם על חשבון רנה“ו. וקדוש ויקר לנו זכר אותו האיש, הראשון בספרותנו, שהעמידנו באורח־ההשכלה, כלומר: באורח־האמת, ש”תקופת־התחיה" שלנו שאנו נושמים אוירה עתה, הנה בלי שום פקפוק, מתוצאי־תוצאותיו; זו “התחיה” שהנה סוף־המעשה של תחילת־המחשבה שלא־מדעת, שנתרקמה כבר אז בלבבו של רנה"ו.

תרפ"ו.