רקע
שלום שטריט
יִצְחָק אֶרְטֶר

 

א    🔗

המחברת “הצופה לבית ישראל”, למרות זקנותה, נשתיר בה מה, ששני־הזמן אינן שולטות בו. הקורא המובהק, שמנוסה להפלות את העיקר מהבלי־הדור – שלא ינָקה מהם שום ספר – משומרת לו במחברת זו ההנאה כביום הנָתנה, בגלל המונוּמנטליות ששקע בתוכה בעל־הכשרון. והגם שחיצוניותו של הספר הזה מעידה בכל – הן בסגנון־הלשון והן בהשקפת־החיים – שהנהו פרי תקופה מוקדמת שבספרות, עם זה מדובבים אלינו מבפנים רוח נבונה, כובד־ראש וחשיבות של נשואי־פנים ונכבדי־קרת.

נקל להבין את רושמו של ארטר בתוך המולת הצעקנים, ששררה ב“בכורי העתים”, שלא ניתן להציל לעולם דבר ברור מפיהם. כבר במאמרו הראשון “מאזני משקל” (חזון ליל) תבוא ההשפעה עלינו מבחובו, הגם שלמראית עין לא נסתלקה המליצה השכיחה. ויותר משתבענה המלות בפירוש, פעלה פה מבעדן במסתרים: האישיות. למרות שהמליצה ב“חזיון ליל” זה נתמעכה מיושן, לא יכלה לטשטש עקבות כבושיו של היוצר.

זולת ציוניו הארעיים של זמנו, שבשבילנו נמחקו כמעט מספרו לגמרי, בולטים לעיני הקורא במחברתו של ארטר, רושמי רוחו הרפרזנטטיבית אשר לסופר. יפים עדיין כח־ניבו ודמות־מראותיו להרנין את נפשנו ולענגה לאחר יובלות בשנים, ממש כביום גיחם מעטו עלי הגליון. הרעננות הטלולה המשומרה עדיין עם דבריו וכח־פעולתם התדירי, מוכיחים את הכרחיותם הטפוסית, בהיותם נובעים מתכונת־האדם הנצחית, שאינה מוחלפה עם תמורות־העתים. נכרת בו גם השפעת מורו־חברו ר' נחמן קרוכמל, בתפיסתו את המוחלט, הקבוע ועומד, והוא גם ששמר על שני ספריהם – גם של רנ"ק וגם של ארטר – שצביונם לא ישתנה מבראשונה, ושלא יתנדף ליחם.


 

ב    🔗

ניתן להמליץ על ספרו של ארטר: שרצונו הוא כבודו. בספר זה מדובב אלינו ישר רצון המחבר בלי שום עקיפין, בנגוד לפרוזה הספורית שלפניו, שרצונה נקנה לנו באמצעות “משל ומליצה”. אמנם מתבטא גם פה הרצון רק מצד גלויו השלילי, כלומר: רואים אנו פה לפרקים שאיזו “מליצה” מתפוררת בידי ארטר, לשם השגת “מובן” יותר מתאים לחפצו ולתכליתו, אולם רשמי־ההתפוררות הללו מזכירים כבר את פרוצס־ההתפרדות של גוש הקרח הנקשה, בטרם נראו פעמי האביב…

כך מתרשם כל הקורא בעיון את הספרות המליצית בסדרה הכרונולוגי, בשעה שהנהו מגיע לפרקו של יצחק ארטר. על ידי מהותו הספרותית של ארטר, תפקחנה עיני הקורא לראות ולהכיר שהמסַפרים שלפניו, כביכול, היו נוטלים חוליות חוליות מבנין מפואר, בנין התנ“ך, והיו עושים להם מין “צריף” מטולא מחלקים שאינם הולמים זה את זה. הספון שמש להם לקיר, והדלת האהילה עליהם כגג. כה עלובה היתה דמות־מראה אהלם המסכן. לא כזו היתה גם “מליצתו” של ארטר. בהפוך למליצה שלפניו, שהיתה נותנת לנו רק דמות־מה של הנרצה, של הנחפץ – היתה זו של ארטר פרי ברירתו לצרכו ולתכליתו, שהסדר והשיטה שבה היו פירותיו של רצונו המיוחד (הרומנים “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” של מאפו, היו נקודת־גבהה של הכרה אמנותית כזו). חלקי הבנין שבחר ארטר להצטרכותו, נקבעו אצלו במקומם המתאים ותפקידם לא נתחלף. החלון הֶעמד בתור חלון, והדלת שמשה פתח־כניסה. בצרוף הפסוקים שנשתנו אצלו ממטבעתם הקבועה והרגילה – בו נתגלה הרצון, רצונו המיוחד, הבלתי כפות, בערך, והבלתי משועבד זולת לו לעצמו. והקורא הותיק יוכח עוד לדעת: שאם בשירה החרוזית שלנו ניתן אף לבעלי שאר־רוח זעיר ויכולת שירית דלה, לעשות רושם כל־שהוא מפני ערותו התמידית של מקצוענו זה, שלא היה זקוק כלל לבעלי־מהות תקיפים למען העירהו לחיים; לא כן הפרוזה הספורית העברית, שלרגלי חָסרה בעלי־מהות חדשים, לרגלי חסרה גואלים כמו גבירול, ריה”ל, בני־עזרא ובסופם רמח"ל – פרוזה זו נקפאה כענק חנוט בלתי מתנועע, כאילו לא היתה מימיה פרי רוח־האדם התוסס והחי. ועתה נעורה לעינינו כמו משנת־מרמוטא בהשפעת המצוי האתי והאמנותי האֶרטרי, שאינו מתכחש לעצמו, שאינו מוַתר ואינו מכזב. –

אמנם הקורא בספרו של ארטר רואה, ששנויי־נוסחאות בולטים לא נראו פה בלשון, אולם גם היא כמות שהיא לא יכלה להבליע את ה“עצם” האֶרטרי, שרושמו לא יהא נכר בה. כי למרות מה שהנהו משתמש במלות השמוש הרגילות, נמצא שאחר הנהו ארטר מאלו שמשתעשעים ב“מליצה” גרידא, מבלי שעדרוה ומבלי שהפכוה, אלא באים ונוטלים אותה מן המוכן, ואינם משקיעים בה גם את עצמם.

וה“עצם” האֶרטרי מתגלה לעינינו משני צדדיו: מן הצד האישי והצד האמנותי.

האישיות מתגלה באחדות היחס אל זמנו, בהרמוניה הצלולה שביצירתו הסטירית. הסטירה הנה גם פה, כמו בכל מקום, פרי האישיות. בכל מתבטא הבוז לכל נתעב ונאלח שבחיינו. בזה היה ארטר יוצרו של הפיליטון העברי. אף בטויו החיצוני נשתמר אצל הפיליטוניסתנים המאוחרים שלנו: “ואנכי לא אדע מה לי, לא אדע מה הנשמה הזאת, אשר נפח ה' באפי, כי אם יעבור עלי מה אשר יעיר את רוחי, או אז בהקיץ או בחלום חזון נראה אלי”. האין זו ממש לשונו של דוד פרישמן? (וכן אין זו מן המפורסמות, שהרבה מאוצר־יצירתו שוּקע במנדלי, ולא ב“סוסתי” בלבד, אלא גם בכל יתר מפעליו).

אולם יותר מאשר בסטירה, שהנה בכל מקום בטוי ההשקפה ולא של האינסטינקטים, יש בטוי ה“רצון” בתפיסתו האמנותית של ארטר. כי למרות מלחמותיו התדיריות עם סביבת החשוכים ומורדי האור (ברשימת־תקוניו לא נחסר אף אחד מאלו, שנלחמו עליהם המאוחרים), לא נטרד ארטר אף לשעה קלה מתעודתו האמנותית. ב“מאזני משקל”, למשל, בשעה שהנהו מניח על הכף האחת את החכמה, והון ועושר על הכף השנית, כמעט בא אל תוך הכפות, ותעף כף ההון למעלה “ותך במוט המאזנים”. האמן אינו מסתפק כאן בסטירה בלבד, שהחכמה הכריעה את כף העושר, אלא הוטל עליו גם להזכיר ש“הכתה הכף במוט המאזנים”, פרט מיותר לגמרי כשלעצמו, לעצם הענין הנידון, אבל מוסיף הארה ציורית. וכאלו יש מקומות רבים.

האמן שבארטר מתגלה בשלמותו בחבורו “גלגול נפש”. ספור זה מכיל שבעה עשר טפוסי בני־אדם ובעלי־חיים שונים למיניהם. שימו נא לב אל רחבות־הבד, שעליו נתרקמה התמונה רבת־הצבעים. כמה עשיר ועסיסי כאן הדמיון כשהוא לעצמו! המון אדם ובהמה רבה, המרהיבים את העין: 1. החסיד. 2. הצפרדע. 3. החזן. 4 הדג. 5 המוכס. 6 הינשוף. 7. המקובל. 8. החפרפרת. 9. ראש חברה קדישא. 10. הכלב. 11. הקנאי. 12. השועל. 13. הצדיק. 14. החמור. 15. הרופא. 16. תרנגול הודו. 17. בן הצדיק.

לו גם היה נשמט היסוד הסטירי מתוך הספור, גם אז היה “גלגול נפש” מענין את הקורא בתור קובץ קטן של ספורים קטנים טפוסיים־ריאליים. ויפה עשה בוקי בן יגלי (תלמידו של ארטר בכמה מובנים) שהוציא את הספור “גלגול נפש” מנוקד בשביל קריאה לילדים. כי אמנם הסטירה אינה משביתה את האמנות הבלתי אמצעית שבספור זה מטהרתה ומתמימותה, שרק לה פתוחה תמיד נפש הילד. כשאנו קוראים את הספורים החיים האלה (הצפרדע, הכלב, הדג, וכו') אין אנו מרגישים כלל ב“מליצות” שלהם, בשעה שבאמת מצורף גם “גלגול נפש” רק מפסוקים. אלא ש“המליצות” נבלעו כאן בהמולת־קול האמן המיוחדת. ורק הודות לפעולתו האמנותית של ארטר, כלומר: הודות לזה שהדבור של האמן הנהו פרי תכונת הדברים גופא, משוחרר מכל נטיה אישית חולפת – היה יצחק ארטר לאבי מספרי ספרותנו החדשה.


 

ג    🔗

בספורו של ארטר “גלגול נפש” רואים אנו כבר – יותר מאשר כתב על־גבי כתב – כיצד האמן מתעלל בסדרי הלשון הקודמים, כמו שמתאנה לפרקים הטבע בסדרי־בראשית מקובלים. האמן מסתולל פה ושם בהוראתם הישנה של הכתובים, מטשטש ומוחק את הכתב הקודם על־ידי הדגישו והבליטו את עצמו. התוכן שלו סולל לו את דרכו בערבות המליצה. בולטים פה ביחוד פתוחיו של האמן בתאורו המפורט והאחראי של בעלי־החיים, שלמראיתם לא יעור בלבו שום רמז של התחכמות אליגורית, מלבד יחס האמן האובייקטיבי בתכלית. גם טפוסי בני־האדם מסתמנים בצביונם האמתי לנגד עיניו, למרות שנטפל עמם לצונו של המחבר. מפתיעים אותנו גם בטויים דקים של הסתכלות חדה, הגם שעם זה אינם מכחידים בנו את ההרגשה, כאילו ראינו ברזל מתכופף בידי החרש. הכלב, למשל, אומר: “אם קם לנגדי ויראני את מטהו, ואתיצב מרחוק ואוסיף לנבוח. אך זחלתי ואירא לגשת אליו, כי מפני מקל יראתי. ואם הכני או ירה אבן בי, ואבך ואילילה ואסע את זנבי בבין רגלי ואמהר לנוס וכו'”. הדיוק האמנותי מבקיע את עצמו וממריץ את הלשון להתנועע חפשית ולכל מיני נטיות דקות, למען שוב לסדר־מרוצתו הרגיל והטבעי של עורק חי. רק הודות ליתרונות האֶרטריים האלו, נשתחררה הפרוזה הספורית מהשתתקותה הממושכה, והוכשרה לשוב מחדש אל הפונקציה הבלתי פוסקת שלה.

אמנם גם “גלגול נפש” אינו מצניע מעיניו את יסורי־ההתחבטות האיומים והמיוחדים של בטוי־ההתחלה (המכוון: ההתחלה של הפרוזה הספורית בכלל, ולא הפרטית של ארטר), שמנוסה בהם כל אמן לעצמו, אף בכל התחלה מחבוריו. גם פה נתבזבזו הכחות יותר לפתוח לאחרים, לבאים – מאשר שמשו כבר לעצמם, בתור תכלית כשלעצמו. אולם תמונות־החיים שב“גלגול נפש”, אלו שהספיקו כבר לעבור את מפתן ה“התחלה”, גורמות לנו אותה ההנאה האסתיטית שטעמנו בספורי הביבליה והאגדה שכונת כתבי־הקדש אינה מטשטשת בהם את האמן אף במשהו. גם אצל ארטר טפֵלה היא הפיליטוניות ומבוטלת היא לגבי תעודתו של האמן, שקורא כאחד השרידים לתת שם ושארית לעצמים שבטבע ובחיים. לכן רושמו של יצחק ארטר ננעץ בספרותנו בכתב לא ימחה.

תרע"ו.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות