רקע
אליעזר יפה
ביסוס ההסתדרות של פועלי הגליל

(הרצאה)

 

א.    🔗

שלוש שנים עברו על הסתדרותנו בצורתה, היותר או פחות קבועה, של עכשיו. נסיונות לסדר ולארגן את העובדים בגליל נעשו גם קודם. פעלו ונבלו: “החורש”, “העבודה”. והנה מפרפרים, כושלים ומתעודדים גם אנחנו זה כשלוש שנים, ועד היום רופף מצבנו. כעורים נגשש קיר ועוד לא משנו ממקומנו. צנועה ומסתפקת במועט היתה האספה הראשונה להסתדרותנו בפסח תרע“א בדגניה: דנו שם על דבר מצב העבודה ובחרו ב”ועד הפועלים" שיהיה, בשעת הצורך, לפועלים לפה. לפה — ולא למנהיג, כי על פי דעות (קדומות או מתקדמות, זה לא מעניננו) השוררות אצל הרבה מן הפועלים בארץ־ישראל, לא יאה לאנשים חפשים להיות מנהיגים או נשמעים להנהגה. ובכן אמרה האספה הראשונה ההיא לועד שבחרה: היא לפה ותו לא. לא הטילו שוּם חובות על הפועל היחיד, לא דרגוּ למצוא שום קשר קיים בין יחיד וקיבוץ הפועלים, ואף לא בין הקיבוצים הקטנים וציבור הפועלים בכללו. איש איש הישר בעיניו יעשה, מבלי התחשב כלל שמא תהיינה תוצאות מעשיו רעות לחבריו ולכלל. וכשם שלא שאפו לנצורות כך גם לא פעלו כל גדולות. היו גם מפריעים צדדיים אחרי מקרה מרחביה הראשון. ענין האספה בדגניה נשכח מלב, ובתוהו־ובוהו שבחיינו שקעו כל הרעיונות והתקות אשר הגוּ באספה ההיא, ועוד מעט וידעך הכל.

בחורף תרע"ב באה האספה השניה בכנרת. האספה ההיא, בהיפך לזו שקדמה לה, התהלכה בגדולות: קראה בשם — “הסתדרות פועלי הגליל”, התקינה תקנות, חקקה חוּקים, הביעה יחסיה להסתדרויות אחרות, דרשה משמעת חזקה מצד החברים להסתדרות, דרשה אחריות מרוּבה מצד הועד שיבחר, התווכחו והתנגחו בשאלות שונות. אך הפחד “למכור את חופשת החברים להנהגה” ליוה גם את האספה הזאת: התקשו בשאלת המשמעת למעשה, וסוף סוף השאירו את השאלה הזאת פתוחה בעיקרה. על הועד הטילו חובות הרבה וזכויות רק מעט מאוד, ועל החברים, להיפך, כמעט שלא הטילו כל חובות, ואף לא החוב להישמע לדרישות הכי מצערות של קיבוצו; ואולם זכויותיהם נשארו למעשה בלתי־מוגבלות לכל: גם הזכות לדרוש מן ההסתדרות את הכל, בעת שהחבר אף לא מתענין בהסתדרות כל עוד שאין לו דרישות ממנה, ומתיחס אליה באדישות וגם בביטול גמור.

פעולות ההסתדרות גם אחרי אספת כנרת לא השאירו שום רושם בחיינו, הכל היה מקרי וללא תועלת. והנה באה האספה המכריעה בסג’רה, בפסח תרע“ב. האספה הזאת היתה צריכה, על־פי החלטת האספה בכנרת, לבסס את ההסתדרות ולהכריע בכל השאלות אשר התקשו בהן באספת כנרת, ובעיקר בשאלת המשמעת. ואולם האספה הזאת עלתה על אספת כנרת ברכותה ורפיון רוחה. כי רוך, טשטוּש ומזמוז בצבצו מכל ישיבותיה. וכזאת נשארה הסתדרותנו לא עובדת ולא פועלת, כי אם נפעלת היא ונגררת אל כל אשר ימשכה כל פועל, אשר בכל ימות השנה אין לו שום קשר להסתדרות: מס איננו משלם, לאספות איננו בא, כל שאלות הישוּב אינן מעסיקות אותו, נהנה הוא מכל החופש הארץ־ישראלי, זה החופש המיוּחד במינו ושקשה למצוא בעולם הגדול דוגמתו, חופש שהוא פריקת עול כל חברה ושחוק לכל קודש. ושחוק בנידון שלנו — גם להסתדרות זו של הפועלים, אשר אין פועל זה מוצא כל חפץ בה כל עוד לא הסתכסך את נותן עבודתו. אך הנה עזר אלוהי המלחמה והפיל ענין מלהיב במקום פלוני ואלמוני… ותיכף ומיד מבהילים את הועד המרכזי לאותו המקום ושמים דבר בפי הועד הזה לאמור: כזאת תשמור לדבר ולדרוש מאת נותן העבודה שלנו, כי ככה חפצנו. וינסה נא הועד המרכזי וחברים בודדים לבאר את המצב, ולהסביר להם ל”דורשים" שפעמים את צל ההרים הם רואים כהרים, או כי שאלה זו או אחרת איננה שייכת כוּלה למקומם, וצריך להתחשב עם מקומות עבודה אחרים ואת הישוב ומגמותינו בכלל… לביאורים כאלה ודומים להם לא יהיה שומע מצד הרוב. התשובה עליהם הוא ביטול ורמזים על אוטוקרטיות וביורוקרטיות שנחשדו בהן המבארים, כי איך זה יעיזו להתנגד לדעת הרוב של אותה האספה המקומית? וכי לא לממשלת הרוב, לממשלת העם ישא נפשו כל חסיד־הפרוגרס, כל אדוק בדת־רצון־העם?!

וככה יאולץ פעמים רבות הועד של כל הפועלים בגליל להיות לפה לדרישות גם בלתי־צודקות של מספר אנשים לא מאורגנים, שלחק גדול מהם אין כל חינוך חברתי וכל השגה ישובית. ויש אשר יעשו מעשים באיזה מקום ואת פי המרכז גם לא שאלו, ורק אחרי היעשות המעשים יבואו באי־כוח ההסתדרות לכפר על החטאים על ידי שאֵתם אותם על שכם כל הפועלים והיגרר אחריהם, וככה הולך ותם כוחנו לריק בסכסוכים פעוטים. ואחרת גם לא נשיג, כל עוד תטבול הסתדרותנו באותו ה“רוך” הצף על פניה עכשיו, וכל עוד באי־כוח ההסתדרות יתבישו ללכת לפני העם ולהנהיג אותו, ורק ישמשו את פזוּרי ההמון.

ההסתדרות במצבה של עכשיו, לא רק שאיננה מביאה כל תועלת ממשית לפועלים ולישוב, כי אם רב מאוד הנזק היוצא מקיומה. כי הן תודו, שברגש חברתי ומשמעת חפשית לציבור מחוננים דוקא הטובים שבנו, אשר גם בלי כל הגבלות ותקנות יודעים את גבולי חירותם בחברה. ועל חשבון חירותם של האנשים האלה ולמרות רוּחם פושטים את ידיהם… האנשים הפחות מפוּתחים, שלשרירות לבם יש שיקראו צדק. ופעמים רבות היינו עדים לחזיון מוזר, נלעג ועלוב גם יחד: פורץ סכסוך באיזה מקום, וכל פועלי המקום מלבד מיעוט קטן הם בלבם נגד כל צדם, ויחד עם זה גועשים ומחרישים את הד הלב.

מאמין אני, שלא תגידו שאני מטיל את אשמת כל הקלקולים בישוּב והסכסוכים שבמקומות העבודה אך ורק על הפועלים והסתדרותם. זאת בשוּם אופן לא. אולם לא בזה אנו דנים עכשיו, כי אם בשאלה אם ההסתדרות שלנו כמו שהיא עכשיו מועילה לנו או מזיקה. ולדעתי, רב בכל אופן הנזק מן התועלת שהיא מביאה. בלי חשוב כבר את הפסד הכוחות לבטלה שאנו מוציאים בעבודתנו ללא תועלת.

 

ב.    🔗

והן אותם הכוחות שהסתדרותנו מנדפת עכשיו לרוח, מעין “קנה ומכור שיֵכנוּך סוחר”, אותם הכוחות עצמם, לוא בחסכון ובשיטה מסוּימת, היו מספיקים להנחיל את פרי יגיע־כפיו — לעובד, ולבצר עֶמדה נכונה לפועל בפרט ולעבודתנו בכלל. ופועלים הן לא יחדלו מקרב ארצנו, גם לדעת אלה השואפים לעבור ממצב הפועל למצב העובד העומד ברשוּת עצמו. הרי כל מה שאפשר בארצות אחרות, יוכל להיעשות גם בארץ־ישראל, ולכל מה שמסוגלים בני עמים אחרים מסוגלים גם בני עמנו. ואם בארצות אחרות יכולות הסתדרויות העובדים לקבל כל מיני עבודות על אחריותן בלי כל תיווּך של אנשי בינים, מדוּע לא נוכל לעשות זאת גם אנחנו? ולמה נרתעים ככה גם הטובים שבנו לזכר הרעיון הזה: שהסתדרותנו תקבל על עצמה עבודות גדולות במקצועות שונים, ממש באותה הצוּרה ואפשר גם באותם התנאים שעושים זאת חברות אחרות וגם אנשים פרטיים, גם בארץ־ישראל?

ניקח לדוגמה את “אגודת נטעים”. אגוּדה זו למשל עושה חוזה את קבוצת יהודים באפריקה, ברוּסיה או באמריקה לנטוע בשבילם פרדס או יער, זיתים או שקדים. לוקחת לה אגוּדה זו איש אחד — רק איש אחד! — ואפילו לא מחבריה ושולחת אותו לאותו המקום אשר קנתה או קנו אותם היהודים. והאיש האחד ההוא בא לאותו המקום ואוסף לו פועלים מכל הבא ביד, בלי בחירה, מפקיד עליהם, כשהוא מוצא לנחוּץ, משגיחים. והמכונה עובדת ומגדלת עצים מכל המינים. ומדוע איפוא לא יוכל ועד כל הפועלים לקבל, כאותה האגוּדה, לנטוע את יערות סג’רה בשביל אחינו שבאפריקה או את פרדסי חדרה בשביל אחינו שברוּסיה ובשאר ארצות הגולה? הן הידים העובדות העיקריות ידינו הם גם אצל האגוּדה, הקול המפקד על העבודה וגם הקול הקורא “יללה” — קולנו הוא גם אצל האגוּדה. וגם המוח החושב שם הן מוח עברי הוא, ומדוע לא נוכל לעשות זאת גם אנחנו? ובאמת יכול נוכל! ואין כל קושי בדבר זה אם רק נאחז בשיטה הנכונה.

ההסתדרות ע“י באי־כוחה מקבלת את העבודה מאת האנשים והחברות השונות והיא מסדרת את העבודה למקומותיה; ממנה בכל מקום איש או שנים לנהל את העבודה שם והמנהל הזה מקבל פועלים, שוב ע”י הועד המרכזי, וקוצב את שכרם היומי או החדשי לפי ראות עיניו הוא. שם באותו המקום, המנהל הוא המפקד ואין למרות פיו, ואם יש לאחד או לאחדים תלוּנה עליו יגישו אותה לפני הועד המרכזי והוא ידוּן. כל פועל העובד במקום כזה ירשם לזכרון בספרי המקום, ואחרי שנים אחדות כשתגמר העבודה ותכניס ריוח להסתדרות, ינוכו מן הרווחים האלה אחוּזים לקופת ההסתדרות וכדומה, והשאר יחוּלק בין כל אלה שעבדו במשך הזמן באותו המקום, חלק כחלק לפי זמן עבודתו של כל אחד. ומי יודע אם בדרך שכזו לא נוכל להגיע גם לאותו היום שלא נשלם כלל משכורת לעובדים ואך נספק את כל צרכיהם השוים על חשבון העבודה, כי נותן העבודה היחידי יהיה אז העם, ע“י מוסדותיו: הקה”ק וכדומה, ומנצחים על העבודה יהיו העובדים בעצמם. הפרטים מרוּבים, אבל הם גם מובנים, ולא זה המקום להאריך בהם.

עכשיו צריכים אנו רק לברר לעצמנו כמה קל הדבר הזה ומה רבה התועלת שתצא לנו מזה בכל המוּבנים: ראשית כל, ניפטר על־ידי זאת מן השאלה הארורה, שאלת עבודה זרה, אשר מסכסכים אותנו בה בעלי הפוליטיקה שלנו. שנית, אי־אפשר שעבודתנו זו לא תשאיר חותמה על כל הישוב לעשות אותו ליותר עובד עבודה עצמית ועבודה עברית, כי גם כל החברות, האגוּדות, לא ימצאו יותר תואנה להפיץ את כזביהן על העבודה העברית. שלישית — והוא כל כך חשוּב עד שרק בשביל זה כדאי הנסיון — הרי נפנה מקום בשביל עוד עשרות או מאות ואחרי כן גם אלפי ורבואות צעירים וצעירות, שיכנסו לארץ וילמדוּ אצלנו לעבודה ויעבדוה. רביעית, הרי “שאלת האשה” במובנה הקיים אצלנו: עבודה לנשים, תעבור לגמרי מן הארץ. כי הן בכל המקצועות וגם במקצוע הפלחה, חוּץ מהעבודה בבהמות המוזרה קצת לאשה, לרוב העבודות מסוגלה האשה ומכניסה בהן לא פחות מן האיש. חמישית, נעביר את רוע הניצול, השעבוד והזדון מארצנו. ואם ראשיתנו בזאת תהי מצערה, מי בכם יאמר שלא תשגה מאד? ששית, נלמד את אחינו העובדים סדר, תכנית ומשמעת בעבודה עצמית. ומי יבוא וימנה כעת את כל התוצאות החיובית שיהיו לנו, העובדים, בפרט ולעם ולארץ בכלל?

ויש בינינו שיאמרו או אמרו כי לא נוכל לגשם את הרעיון הזה, באשר לא יאמינו שהפועלים יקבלו עליהם את מרוּת ההסתדרות ולא ימעלו בעבודתם. ואולם כל החושש לזאת מעיד רק על עצמו בזה שאין לו כל השגה בעניני ההסתדרות. כי שאלה זו הן מוצעת לפני אספת כל הפועלים לדון בה, לדחותה או לקבלה, ואם נתקבלה באספה, אז כבר יצאה מרוּשתם של הפועלים היחידים ונכנסה לגמרי לרשוּת באי־כוח ההסתדרות להגשים אותה בחיים גם ביד חזקה. כי סוף סוף הן עובדים עכשיו כל פועלינו תחת ידי פקידים ומשגיחים מן החוץ, ונכנעים להם אם ברצון או שלא ברצון. ואם יש בהמון העובדים כאלה, אשר אי־אפשר להם להיות פורים בעבודתם אם לא עומדים על גבם, הרי נשארים לעת־עתה בארץ־ישראל די מקומות כאלה, ונשלח לשם את הנכנעים רק לשוט ולא למשטר עצמי.

 

ג.    🔗

אולם, כדי שתוכל הסתדרותנו להתחיל תיכף בעבודות כאלה ובעבודות ממשיות בכלל, עלינו לבסס אותה על יסודות מוצקים וברוּרים.

קודם כל, תחדל, הסתדרותנו מהיות כחורבה פרוצה שנכנסים ויוצאים בה, או גם לא נכנסים ולא יוצאים כי אם מסיחים את הדעת ממנה, ורק לפעמים, כשגל אשפה מטריד באיזה מקום, מתעוררים להשליך את האשפה שם, לתוך החרבה… ההסתדרות צריכה לדקדק בקבלת חברים, ורק לחבריה צריכה ההסתדרות לדאוג. לפועלים שהם יותר משלושה חדשים בארץ ואין הם נמנים על ההסתדרות, די שזו לא תילחם בהם, אולם לקוות לעזר מן ההסתדרות אין לפועלים כאלה כל זכות. ההסתדרות איננה חברת צדקה המקבצת מזה ונותנת לזה. כל רכוּשה הם חבריה, ואין לה כל רשוּת לפזר את כוחה לבלתי־חברים, כי על־ידי זה היא מחריבה את עצמה: ע“י טשטוּש ההבדלים שבין אנשי חברה לאנשי הפקר. אולם יחד עם זה לא כל מי שחפץ להיות חבר — יבוא ויהיה. קודם כל צריך גיל קבוע, נאמר בן או בת שש־עשרה ומעלה. ואז דרוש זמן ידוע בעבודה, שלושה חדשים למשל, ויחס ישר לעבודה: לרשלנים מפורסמים, לממרים שקנו להם שם ולכיוצא בהם לא צריך לתת מקום בהסתדרות. בצוּרה חיובית אפשר להגדיר: ש”חברים להסתדרות יהיו כל איש ואשה, מבני שש־עשרה ומעלה, העובדים כבר בארץ לא פחות משלושה חדשים, ואשר יחסם לעבודה הוא ישר ורציני“. ומובן שרק כאלה המתחייבים להישמע לכל דרישות נבחרי ההסתדרות, וגם לעבור ממקום למקום ולהחליף עבודה בעבודה. ולכך אין מקום בהסתדרותנו לא לאכרים ואריסים ובניהם, גם לאלה שאינם חוטאים אף במשהו של עבודה זרה, מפני שהם לא יקיימו את התנאי הזה. וכן אין מקום בהסתדרות הפועלים לשומרים פרטים, מפני שהם צריכים להישמע להסתדרות “השומר”, ואי־אפשר בשום אופן שיוכלו להישמע בזמן אחד גם ל”השומר“: ללכת למשל לשמור במסחה, וגם להסתדרותנו: לבוא למשל לעבוד בראש־פינה. שתי הסתדרויות אלה יתאחדו אך ורק בתוך הסתדרויות ויעבדו בהתאמה גמורה בכל עניני ישובנו”.

לכל החברים בהסתדרותנו, איש או אשה, צעיר או זקן, תימנים, אשכנזים, ספרדים, כורדים ועוד, יש חוּקה אחת ומשפט אחד. שויון גמור לכל: צעיר וזקן, איש ואשה אחרי שנמנו שנה רצופה על ההסתדרות ומלאו את כל חובותיהם לה, יכולים הם לבחור ולהיבחר ולהשתתף בכל המפעלים שתכונן ההסתדרות, כמו מושבי־עובדים ומושבי־פועלים ועוד דברים שירָאו באופק עבודת נוכל מה שנוסיף להרחיב את אָפקנו זה. יוכל היות שלרבים מאתנו יהיה מוזר הדבר הזה, שלצעיר וצעירה בני שבע־עשרה אחרי הימנותם שנה על ההסתדרות, תהיה אותה הזכות להיבחר ולקבל חלקת אדמה ובית במושב עובדים כמו לאיש בן שלושים; ואולם מוזר הוא כל דבר רק עד שמתרגלים אליו. אכן יכולה המחשבה להקדים את ההרגל והנסיון, ולראות את הדברים כמו שהם באמת ולא בעד צעיף ההרגל.

על דבר השויון הגמוּר שבין האיש והאשה אולי אין גם צורך לדבר עתה באספת עברים בארץ העברים. כי הן עוד לפני אלפים שנים, תיכף אחרי גלוֹתנו את חרפת העבדוּת מעלינו, והתכוננו לרשת את הארץ הזאת, אז, כבר שמענו את קול אלוהי האמת והשויון לאמר: “כן בנות צלפחד דוברות! נתון תתן להן אחוזת נחלה בתוך אחיהן!”… ואם אמנם קלקלו הדורות, והקידמה האנושית, גם בערשה האירופי, הכריזה ש“אין אשה אלא להיקשט לשעשועים!”, הרי אחיותינו עכשיו, ע"י עצם עזבן את ערש החרפה ההיא והעפילן לעלות לארצנו, כבר קרעו את כל אותם חבלי הבוז והשקר, ותתיצבנה בגובה אחד אתנו במערכת מלחמתנו לעמנו ולארצנו. וכל מי שיבוא עכשיו לעשוק מאחיותינו שויונן — רק יעיד על עצמו שעודנו עבד כפות לתורת העבדים, ואין הוא עצמו ראוי לשויון בני החורין.

* * *

על דבר זכוּת השויון לכל בני הקהילות השונות בתוכנו, אין אולי גם כן צורך להכביר מלים. כי אם אפשר עוד להטיל ספק אם בצלם אלוהים נברא האדם בכללו, הרי ברוּר כיום שבצלם האדם נברא כל האדם לכל משפחות הגויים ולכל ארצות התבל. לכן, אם כדי למלאות איזה תפקיד בחברה צריך האדם להזדיין במידה ידוּעה של התפתחוּת רוּחנית ועוד מעלות, כי עתה בבואנו למסור אותו התפקיד לאיזה אדם, עלינו לבדוק אך ורק אם הנהו מזוּין בכל הדרוש, אולם מה ענין המין, הקהילה או הגיל לכאן?! כלל גדול הוא: שהאמירת פרטים מפותחים מקרב ההמון, מעוררת קנאה בלב יתר הפרטים בתוך ההמון הזה להרבות חכמה והתקדמות. ולתת לאיש ואיש כפעלו הוא — היא להביא ברכה לעולם; אולם להבדיל בין המון אנשים בכללו להמון אחר, זאת תוליד תמיד קנאה ושנאה כללית, שרק קללה בה מדור ועד דור. כי הצדק דורש: מצד אחד, גם הרבה צדיקים הנמנים על איזו קהילה בל יזַכו קהילה זו בתור שכזו בזכוּיות עודפות על פני יתר הקהילות; ומצד שני — בל יספה גם צדיק אחד בעוון קהילתו!

בכל זאת אפשר שימצאו כאן מערערים בנוגע לגילם של חברי ההסתדרות היכולים להיבחר ולהינות מעוד זכוּיות, כי הן גם ההסתדרות הציונית מבדילה בין בני שמונה־עשרה לבחור ובני עשרים וארבע להיבחר. אכן גם הבדלה זו לא נכונה היא. והאגדה העברית מסיחה, שיכול אדם בן שמונה־עשרה שנה להיות כבן שבעים שנה לתורה, לחכמה והבנה ציבורית עד כדי עלות למעלה נשיא־בית־דין… אמנם בודדים הם אנשים כאלה המתבגרים בשנות עלומיהם; ואולם ההגבלות על הכלל כולו למה הן? הן אדם שאיננו מזוּין בכל הדרוש למילוּי תפקיד ידוע, הוא ממילא לא יבחר לשם תפקיד זה!

יכולים וצריכים להגביל את ההסתדרות מחוּצה לה: שכל מי אשר לא הגיע עדיין לגיל העבודה הקבועה — שנת השש־עשרה — אם גם עובד הוא בקביעות, אין לו מקום בהסתדרותנו, מפני שעבודה תמידית לרכים בשנים חטא היא לנפש וגוּף הרך העובד, ולרוּח וחומר הציבור. צריך גם לתת זמן, למצער שנה, לכל חבר חדש, שיתחנך בעבודה בכלל, וברוח עבודתנו אנו בפרט, ורק אז, אפשר לחשוב, שעמד כל חבר על כל העיקרים, והרי הוא חבר שוה בכל חובותיו וזכוּיותיו לכל יתר החברים. הגבלה זו היא גם נחוצה לגדור את שדה ההסתדרות שלא תהיה הפקר. ליותר הגבלות אין כל מקום.

 

ד.    🔗

אחרי שעמדה הסתדרותנו על יסודה — חבריה — צריכים אנו לבסס באר היטב את מוסדותיה. והשנַיִם הכי עיקריים הם: ראשונה, המוסד לכינוס קוי האור של רעיונות היצירה — אספות ההסתדרות; והמוסד השני הוא הועד הנבחר, שבכוח היצירה אשר מסרה לו האספה הוא מגשים בחיים את כל אשר החלט שם. האספות צריכות להיות קבוּעות: אחת לשנה, ואספות צירים אך לא אספות כלליות. לאספה כללית יש מקום במקומות בודדים, קטנים, אשר האספה הכללית אינה יכולה לקבל צוּרה המונית, שם היא יכולה להתרומם עד אותו הגובה, הדרוש כדי להכיר את ערך השאלות המוצעות ולבחור מתוכה את החברים המוכשרים יותר להתעמק בפתרון השאלות ההן. ואולם בהסתדרות המקיפה הרבה מקומות ומונה מאות חברים, שם אספה כללית איננה צודקת, להחלטותיה אין כוח משפטי, ובכלל מרובה בה הפרוץ על העומד. צודקת איננה, באשר רוב החלטותיה אינן פרי המחשבה הצרופה ומרוכזה. וכוח משפטי אין להחלטות של אספה כללית, מפני שבאמת היא איננה כללית, כי לא כל החברים משתתפים בה, ואלה שאינם משתתפים גם לא שלחו את באי־כוחם לאספה. ויוכל היות שבאספה כללית של מאתים חברים, למשל, תתקבל איזו החלטה ברוב של יותר ממאה קולות על מיעוט של פחות ממאה קולות, ובאותו זמן נמצאים מחוּץ לאספה עוד עשרת רבות של חברים, אשר לו היו שם אפשר שהיו מכריעים את הכף להיפך. ולאותם החברים הן לא היה כל ציר באספה, ואת ידי המשתתפים לא מלאו להחליט החלטות על חשבונם… ושמרובה שם הפרוץ על העומד הן עדים אנחנו כולנו, כי למי מאתנו לא קרה עדיין להתפרץ בצחוק נכלם בשמעו, אחרי התקבל החלטות באספות כלליות, שאלות מעברים שונים לאמור: “מה היתה ההצעה?…” אשר לזאת צריכות האספות הכלליות להיבטל אצלנו, כשם שאין להם כבר מקום בכל העולם הגדול, ואספת הצירים אחת לשנה היא היוצרת ומושלת בכל.

כל החלטה חשובה איננה מתקבלת אם לא ברוב של שני שלישים מהצירים. וכל החלטה כזו היא חובה על כל חבר, אשר יוּצא מן ההסתדרות אם לא ישמע לה. כל החלטה כזו אינה יכולה להיבטל אם לא באספה מן המנין — השנתית — וברוב של שלושה רבעים מן הצירים, ובמספר עולה על המנין שקבלוה.

מזוּין בהחלטות כאלה יוצא לעבודתו הועד הפועל בן חמישה חברים, שבהם אחד מקבל את שכרו מאת ההסתדרות, שיקדיש את כל זמנו לעבודתה. הועד הזה נבחר ונפשר רק באספות מן המנין, בבחירות סגוּרות וברוב מוחלט, ולא כולו בחטיבה אחת כי אם אחד אחד. בין אספה לאספה, כלומר כל השנה, הרי הועד הזה הנהו מושל בלתי מוגבל בתוך גבוּלות ההחלטות שנתקבלו באספות.

לבירור שאלות מקריות יכול הועד להזמין באי־כוח מן הסניפים, ולרצונו גם לתת להם זכוּת החלטה; כן יכול הועד, על פי החלטת רובו, להזמין אנשים פרטיים למועצותיו, אך לא לתת להם זכוּת החלטה.

על־פי דרישת רוב החברים נקראות גם אספות צירים שלא מן המנין, המתנהלות על־פי תקנות האספות השנתיות. אספות אלה יכולות רק לחדש אך לא לבטל שום החלטה שנתקבלה באספה שנתית, ולהיפך: יכולה אספה שנתית לבטל את כל החלטות האספות שלא מן המנין ברוב של שני שלישים. כי כל בקבוע הוא תוצאת המחשבה המתונה המתקיימת, וכל המקרי הוא פרי המחשבה הפזיזה העוברת.

כל החברים בכל מקום מאורגנים בסניף מקומי. תקנות החברים להסתדרות בכללה, הן הן התקנות לקבלת חברים אל הסניפים, לועדי הסניפים יכולים להיבחר רק חברים שהם שנה רצופה בהסתדרות הפועלים שבגליל או ביהודה. צירים לאספות יכולים לבחור ולהיבחר רק חברים כאלה. בציר בוחרים כל חמישה חברים כאלה, ומקום שאין שם עדיין אף חמישה חברים כאלה, שולח את בא־כוחו לאספה שישתתף בויכוּחים אך לא בהחלטות.

כל חבר להסתדרות משלם לועד סניפו פרנק אחד לחודש מס, ומקבל על זה שובר מקונטרסו המיוּחד. והמס הזה הוא החוב הראשון שעל ידו קונה לו החבר את זכוּיותיו העיקריות להשתתף באספות ההסתדרות. עד 25% ממס ההסתדרות, שכל ועד מקומי גובה מאת חבריו, יכול הוא להוציא להוצאות מקומיות, ו – 75% מן המס הזה שייכים לועד המרכזי להוצאותיו הוא. כל שאלה מקומית נחתכת ע"י חברי המקום, אולם כל שאלה ששרשיה מתפשטים גם מחוץ לאותו המקום, אין שוּם סניף יכול להחליט בה בלי הסכמת הועד המרכזי.

בזכוּיות וחובות הועד המרכזי נכנסים כל עניני הישוּב בכלל ועניני העובדים בפרט: קבלת וסידור עבודה על אחריות ההסתדרות, כאשר התבאר למעלה; סידור מושבי־עובדים ומושבי־פועלים; בקורת על העבודה והיחס אליה בכל מקום; וכן גם בקורת על היחס שבין הפועלים ונותני העבודה בחוות ומושבות; סדוּר חוות לימוּד, והשגחה עליונה על חוות הלימוד הקיימות להיטיב את מצבן וסדריהן; סידור והנהלת קופות־חולים וקופות־מלוה; לעורר ולעזור לסידור מטבחי פועלים, ובכלל לחנך את כל ציבור העובדים לחיי סדר, משמעת והנהלת עצמית.

הגיעה כבר השעה שנחדל מאבד את כוחנו לדברים של מה בכך, וניקח את גורלנו בידינו; אבל צריכות אז ידינו להיות אמוּנות וחזקות, ורוּחנו — עזה ושוטפת, אשר כל מכשול לא יעמוד נגדה. להוסיף להיגרר והידלדל כאשר עד כה, גרוּע מלחדול להיות לגמרי. כל הנרפה ומטושטש חוטא בקיומו לעצמו ולכל עולמות־יה. רק בסדר נמרץ, במשמעת חזקה ובמעוף מרקיע, תהי הסתדרותנו לגאולה לעובדים ולעבודה, ולברכה לעם ולארץ.

אדר, תרע"ד (1924).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47430 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!